ארכיון יומי: 21 ביולי 2021


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שערי ספרו

 

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

עכשיו אני מתאר לי שאתם כבר לא יכולים לשלוט ביצרכם ואתם שואלים את עצמכם במה כוחה ובמה גבורתה של דודתי זו? אגיד לכם שיפה שאלתם! כמו שגבורתו של שמשון הגיבור הייתה בשער ראשו, כך הייתה גבורתה של דודתי בדרכון האנגלי שלה. הייתה לה, כמו שאמרו, ״חמאיא דלינגליז״ (אזרחות אנגלית). ואם תשאלו, מנין ליהודיה פשוטה כמותה, בערבות מרוקו הרחוקה, דרכון אנגלי? הרי זה גם כן סיפור בפני עצמו, ומעשה שהיה כך היה: פעם, בנעוריה, יצאה לטייל כדרכה, עם עלמות יהודיות מחוץ לחומות המללאח, כנהוג בשבת ובימים טובים. והנה ראה אותה תייר יהודי עשיר מאנגליה והתאהב בה. לא שקט ולא נח עד שההורים הסכימו לתת לו אותה לאשה. אלא שאתרע מזלו, לא עליכם, ולא האריך ימים. מת מיתה חטופה, מפאת איזו מחלה במעיו, אבל כולם אמרו שעין־הרע שלטה בו והיא שהכריעתהו. בין כך ובין כך, נשארה דודתי אלמנה צעירה, ללא ילדים, ומאז עמדה לימין החלש והגנה בגבורתה ובזכות הדרכון האנגלי שלה על היהודים במללאח מפני כל מיני מזיקים רעים, ובפרט מפני אותם ערבים שהתאנו ליהודים בכוונה רעה ובזדון לב והכבידו עליהם את ידם הקשה. ואם עוד תשאלו: מהו דרכון אנגלי ומה כוחו? גם זה דבר לענות בו? אם כך תשאלו, הרי במחילה מכבודכם, בורים גמורים אתם, שגם את זה עלי להסביר לכם. ובכן כדאי לכם שתדעו פרק באורחות החיים שבמדינת מרוקו. צא ולמד כמה מעלות טובות לדרכון האנגלי. קודם כל אין לשלטון המקומי שליטה עליו ובכלל הם נזהרים מאזרחי חוץ כמגחלי אש לבל ייכוו בגחלתם. אזרחי חוץ שאצבעות יד אחת תספרם, נהנים מחופש גמור וכוח מושלים היה כוחם. איש לא יעז פניו נגדם וכל דבר הנוגע להם, נחתך רק על ידי הקונסול שלהם. ודודתי — כשנפל ערבי חצוף בידיה, בפרט אם היה ידוע כצורר היהודים, לא היה יוצא שלם בגופו מתחת ידה, וזה שסיפרתי בו, זכר את נחת זרועה זמן רב אחרי המאורע ולא העז להראות את פניו עוד במללאח מרוב בושה. כוחה של דודתי עמד למגן לכל המשפחה ביחסיה עם השכנים, כי אלה פחדו מנקמת ידה וכשעברה ברחוב היו מראים עליה באצבע ואומרים: ״זוהי עזיזא בעלת לחמאיא דלינגליז(אזרחות אנגלית) אשריה וטוב לה! ״ ובכן בחייכם! תגידו אתם, איך אפשר לא לאהוב דודה כזו? כמה הצטערתי שעזבה את העיר בהיותי תינוק ולא עלה בידי להכירה אלא מפי השמועה. כל המשפחה העריצה אותה והתכבדה בכבודה. ודודתי מצידה, טובת־לב הייתה וידה פתוחה, ואהבת ישראל בערה בקרבה. כל המעלות הטובות היו כלולות בה. אלא דא עקא, כמו שאומרים: אליה וקוץ בה. בא הקדוש ברוך הוא, היודע תעלומות, וסגר את רחמה! חס ושלום שחייה יהיו כליל השלמות! רשע וטוב לו, צדיק ורע לו! כל המשפחה השתתפה בצערה.

ייעצו לה כל מיני רפואות, התפללו בעדה, השתטחו על קברי הצדיקים למענה, הדליקו נרות, כלום לא הועילו בתפילותיהם. דודתי קיבלה על עצמה צומות, סיגופים, פיזרה את כספה לצדקה, נדרה נדרים, עשו לה וידוי, אפילו שינתה את שמה אולי ישתנה מזלה, כלום לא עזר. כשאבדה תקוותה, אימצה לה בן כדת. גידלתו בביתה ושמרה עליו כעל בבת עינה. כשגדל והיה לנער נחמד ויפה־תואר, באה אמו, אשר התחרטה על מעשיה, ולקחתו מידה. הייתה תאניה ואניה ותהום כל העיר לשמע המעשה. הדברים הגיעו לבית־הדין הרבני וסוף דבר נלקח ממנה הבן באכזריות והתאבלה עליו ימים ולילות ולא מצאה נחמה. זאת הייתה הסיבה שבגללה עזבה את העיר. לימים אימצה לה בן אחר, אלא שהפעם כמו שאומר הפתגם: ״גררה כא תגוז על ריב כה יחפדהא״ (מעשה רע עובר על הזאב הוא לומד לקח ממנו). קיבלה את הילד דרך עורך־ דין, עם ניירות חתומים כדת וכדין שאין לשום בריה תביעה עליו. הילד הזה היה גם כן כליל היופי, חסין בגופו ובעל מוח — כך שמעתי — וכל המשפחה אהבה אותו. הוא קרא לדודתי אמא והיא קראה לו בני, ולבעלה השני של דודתי, קרא אבא. ומחוץ להוריו אלו, לא גונב לו שמץ דבר על הוריו האמיתיים ואיש מהמשפחה לא העלה דבר כזה על לשונו. את שמעה של דודתי זו, שהייתה אהובה ויקרה למשפחתנו, שמעתי לראשונה מפי אמא שסיפרה לנו תעלוליה והרפתקאותיה ודמותה הילכה בינינו כאגדה.

אחת מהשכנות הדרות בביתנו ניסתה פעם לפגוע באמא קשות וקראה לדודתי זו, זונה. אוי לניבול פה כזה מבת ישראל! אוי לאוזניים שכך שומעות! אמי רתחה מכעס ומכאב. התחילה להכות על חזה, לתלוש שערותיה ולצרוח מכאב. כשנרגעה קצת, התנפלה על השכנה בחרפות ובגידופים, שלא כדאי לחזור עליהם, ואיימה עליה שמיד תשלח מברק לדודה שתבוא בעצמה לקרוע אותה לגזרים. חלחלה נפלה על השכנה, אבריה רעדו והצבע סר מפניה מרוב פחד. התחילה לבכות ולהתחנן בפני אמא שתסלח לה. הסבירה שלא היא אמרה את המלה הארורה, אלא יצר־הרע שבה, ימח שמו וזכרו. פייסה את אמא וביקשה את סליחתה ולא זזה מאמא עד שסלחה לה. השכנה לא שוכנעה שהסכנה עברה, היא קראה לשכנה אחרת להשלים ביניהן וכמו שאומר הפתגם: ״נדמת חתתא נדמו לקמול די פראסהא״ (התחרטה עד שהתחרטו הכינים שבראשה) על פליטת הפה שלה. אבל באמת! להעליל דבר כזה על בת ישראל כשרה וטובה כדודתי רק משום שהתחתנה עם נתין זר שהיה יהודי שונה מאיתנו, זה איום ונורא. אמא לא רצתה להתנחם ולא אבתה לסלוח עד שרבי אליהו בעצמו התערב בדבר והכל נגמר בפיוס גדול כשכל

הנאספים מתכבדים בכוס תה ועוגיות. רק אז נרגעה נפשה של השכנה. שאר קרובינו, לא עשו דבר קטן או גדול עד ששאלו את פי דודתי. בלי ברכתה והסכמתה איש לא נקף אצבע.

יום אחד, כשחזרתי מ״אם־הבנים״, נודע לי שסוף סוף אראה את דודתי זו פנים אל פנים. תארו לעצמכם מה גדלה שמחתי. התלהבות גדולה אחזה בי עד שזלגו דמעות מעיני. תארו לכם, מה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את דודתי, אשר את שמעה שמעתי, ובפרט שאני היחיד מכל חמשת אחי ואחיותי שזוכה לכך, אם כי איני הבכור. איזה כבוד! ואל תזלזלו בכבוד אשר כזה! כל אחד מבני משפחתי בכה והתחנן לפני אמא ואבא שיקחו אותו איתם ולא הפיקו רצון מהם. ראשית כל, הרי לכם נסיעה ארוכה ונכבדה באוטובוס גדול ההולך על גלגלים, השד יודע איך ומי דוחף אותו. ושנית לבקר בכרך גדול כזה שבו גרה דודתי, אין כבוד גדול מזה לנער פוחז כמוני. עיירתי הקטנה, ספרו, יפת נוף, שופעת נהרות ונחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב, אבל לא תשווה בגודלה וביפי בנייניה וגניה לעיר הגדולה והמהוללה, רַבַּט, הידועה בהדרה כעיר משכנו של המלך. אם נכון מה שאמי אומרת, שהרי לא הייתה שם אף פעם בעצמה, הרי נכון לי מראה הים הגדול ורחב הידיים, אותו תיארתי בדמיוני מפי השמועה. הים הגדול בו שטות ספינות ענק כערים צפות, ממש פלאי אלוהים. ובכן אל יהיה כל זה קל בעיניכם! מאז שמעתי את הבשורה הזו והכבוד בו זכיתי, נתגדלתי בעיני והייתי לאיש. גם חברי ב״אם־ הבנים״ אשר לא ידעו כי יש עוד ערים בעולם חוץ מעיירתנו, קינאו בי קנאה גדולה והתחילו לחזר אחרי כאדם מופלא. כי נסיעה באוטובוס — בדבר זה, לכל הדעות, זוכים רק יחידים וכל ילד חושקת נפשו, ולו רק לרגע, לשבת בתוך האוטובוס. והנה פתאום אני נוסע כאחד האדם! קומתי דמתה לתמר וערך עצמי ניבט מכל תנועה מתנועותי. נסיעה זו אמנם לא באה בהיסח הדעת, אלא הוכנה מראש והיו לה הרבה סיבות ולא נבחרתי רק מפני שהייתי בן יחיד לאמו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר