ארכיון יומי: 27 ביולי 2021


גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891

ממזרח שמש עד מבואו

21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891

עקירת אנשים ממקום מגוריהם, בין אם לקרבת מקום כמו למשל מרובע אחד למשנהו, כמו שאירע ליהודים שנאלצו לעבור למללאח, או גירוש מהעיר למקום אחר היא טראומטית. היו מקרים בהם גורשו יהודים יחד עם שאר האוכלוסין, כעונש על אי נאמנות לשלטון או מרידות, למרות שהיהודים לא לקחו חלק פעיל במרד . יהודים בלבד גורשו ממקומות שונים במרוקו, בפקודת הסולטאן או מושל מקומי עד תחילת המאה העשרים, ולא תמיד ידוע מאיזו סיבה. היו מקרים שגזרת גרוש ביוזמת הסולטאן או מושל מקומי, בוטלה ביוזמת הסולטאן, או לאחר פניות של דיפלומטים ויהודים מקומיים. נמנה כמה מאירועים אלה.

העברת היהודים מפאס אלבאלי ( הישנה ) לפאס החדשה בשנת קצ"ח – 1438 בה נאלצו לגור במללאח, שהיה המללאח הראשון במרוקו, נתפשה על ידי בני הדור בתור גרוש. רבי אבנר הצרפתי מחסר "יחס פאס" כותב שמצא בחומש כתוב על קלף את הדברים הבאים : "ונגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק קטן והיה גלות מר ונמהר לישראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח". במאבק בין השריפים הסעדים עבד אלמלכ ובין אחמד החמישי אלמנצור, לאחר שהראשון כבש את פאס בשנת של"ו – 1576, הדרים האחרון והשתלט על מראכש. לאחר שייעשה כמה נקמות ונאצות ביהודים…ובספרי התורה " גורשו היהודים. בשנת שצ"ט – 1639 בימי שלטונו של מוחמד ה-13, גורשו היהודים ממקום בשם מטאמר. מולאי ארשיד ששלט בין השנים 1664 – 1672, לחם לדיכוי הברברים המרדנים באזור אזאוויא קרוב לעיר מאזאגאן. וכשידו הייתה על העליונה הגלה אותם יחד עם היהודים בשנת תכ"ח – 1668. לאחרונים נתן וארכה של שלושה ימים כדי לפנות את חפתיהם, ובראש חודש מנ"א, באו 1300 משפחות לפאב ולצפרו.

המזל האיר פנים ליהודי מכנאס, שגזרת הגרוש שהוטלה על ידי איסמאעיל הראשון 1672 – 1727 בוטלה. הדבר אירע בשנת תמ"א – 1681 לאחר שנעלמה חרב משובצת מבית הסולטאן "גזר המלך להוציא מחוץ לעיר אנשים נשים וטף על אודות שכעס על תער חרב אחת מרוקמת באבנים טובות שנגנבה מביתו, והוציא הקב"ה מאפלה לאורה ולא נגנב לשום אחד מישראל ".כך כתב רבי חביב טולידאנו תי"ח – תע"ז – 1658 – 1716. תשע שנים לאחר מכן ציוה אותו סולטאן לגרש את יהודי הכפר דאר בן משעאל, השוכן בקרבת העיר תאזה.

גירוש יהודי אגאדיר : רבי משה בן יצחק אדרעי, שנולד באגאדיר בשנת קהל"ת – 1775, כותב שהקדמה לספרו יד משה, אמשטרדאם תקס"ט : " ובעודני יונק משדי אמי מורתי מרים נתגרשו כל אנשי העיר בחרי אף מלך המערב על כל אנשי העיר אשר מרדו במלכות, וילכו ויבואו לעיר אצאווירא – מוגדור.

מה הרקע לגרוש זה ? אגאדיר היא סנטה קרוז נכבשה על ידי פורטוגל בסוף המאה ה-15. נסיונות של שליטים מרוקאים לכבוש את המקום נכשלו עד שהסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה 1757 – 1790 הצליח לגרש את הפורטוגלים, ולהשתלט על המקום . בשנת 1773 פרץ מרד ביוזמת המושל, והסולטאן פקד להעביר את כל התושבים למוגדור.

לאחר מותו של סולטאן זה ב1790 , עלה על כסאו בנו יזיד. שתי שנות שלטונו היו מלווים מעשי אכזריות כלפי היהודים, ולא בכדי כינוהו ״המזיד״. ספרי תורה חוללו, בתי כנסת נהרסו, והייתה עת צרה ליעקב. דומה שתשובתו של רבי בנימין אלכרייף מתייחסת לתקופה זו. הוא כותב על יהודי פאס שגורשו בפקודת המלך ״יצאו כל היהודים מהאלמלאח״, וגרו ב״מקום צר וצימאון אשר אין מים וישבו שם באהלים איש וביתו״, ובינתיים הרסו השכנים את בתי היהודים. לאחר זמן ״בחמלת ה׳ במלוך אדונינו המלך…התחננו עד שהחזירם לאיתנם״. אולי הכוונה, כי הוחזרו לשכונתם בעקבות חילופי השלטון.

הסולטאן סולימאן השני (1822-1792) שירש את כסאו של יזיד, אמנם ביטל את גזרותיו, אבל הוא ציוה משנת 1807 ואילך שיהודים שגרו בשכונות מעורבות בערים רבאט, סלא, מוגדור, מכנאס ותיטואן, שיעברו למלאחים. רבי שאול ישועה אביטבול, (תצ״ט- תקס״ט 1809-1739) דיין בצפרו כותב כי ״המלך גזר על היהודים ליסע ממקומם בתיטואן, שנת גוים בנחלתך״-היא שנת תקס״ט 1809. רבי פתחיה בירדוגו (תקכ״ד-תק״פ 1820-1764) שפעל במכנאס, כותב: ״ושוב גזר המלך והסיע היהודים משכונתם למקום אחר״. בתשובתו של רבי יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן נאמר כי ״בשנת תקפ״א (1821: יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהג׳ודיריאה (=הרובע היהודי) שדרים בה למקום אחר, ונתנו להם שלושה ימים״. בהמשך נאמר שהיה נסיון לבטל את הגזרה ע״י תשלום ממון.

גם בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה19 ובראשית המאה ה-20 היו מקומות במארוקו מהם גורשו יהודים. האירוע האחרון הידוע לנו הוא על פי ידיעה מ-1914 לפיה יהודים עניים עם נשותיהם וילדיהם גורשו מהאזורים הכפריים בסביבת מוגדור, כשהרקע הוא מרד של האוכלוסיה הכפרית עקב מרירות בעתות של בצורת ומחסור.

21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013.

"אבו־דאוד׳/ תפוס!

מדברי לו קידר

זה קרה ב־12 או ב־18 במאי 1948, יום או יומיים לפני קום המדינה, זאת אומרת שהבריטים עדיין שהו בארץ, אם כי עמדו לעזוב. עבור מחלקת אספקת המים בירושלים ועבור מר שטיין ועקיבא זה היה סיום תקופה. לגבי העובדים הערביים שעבדו בתחנות השאיבה בדרך תל אביב-ירושלים זו הייתה תקופה של אבטלה.

דבר אחד יכלו מר שטיין ועקיבא לעשות למען העובדים האלה, שהיו מסורים ונאמנים במשך השנים: לשלם להם את משכורתם. אלה שעדיין זוכרים, יודעים כמה הכבישים אז היו מסוכנים. על הגבעות בצידי לטרון ישבו צלפים ערביים וצלפו במשאיות אשר נסעו בדרך. שטיין ועקיבא התווכחו בלהט, מי מהם ייסע לתחנות לשלם המשכורות, כאשר כל אחד מרגיש שעליו לעשות זאת. אך עקיבא קיבל את המשימה, כי הוא ידע ערבית והכיר כל פועל באופן אישי. כשהוא מלווה בחיילים בריטיים, מצוידים בנשק, נסע עקיבא בטנדר בריטי ללא נשק, כי הבריטים אסרו על היהודים לשאת נשק. בהגיעם עד כעשרה מטרים לפני תחנת השאיבה בלטרון, הטנדר עצר. החיילים הבריטים החליטו שמסוכן יהיה להיכנס לשביל הצר, ואז קפץ עקיבא מהטנדר והתחיל ללכת, לבד, באמצע הכביש. היה שקט, ומראש הגבעה נשמעה צעקה: ״אבו דאוד״! היה זה אחד העובדים הערביים מתחנת השאיבה. הוא החזיק בידו רובה והמשיך לצעוק ״אבו דאודי אל תמשיך. זה מסוכן, חזור", אך עקיבא צעק בחזרה, יש לי עבודה לבצע בתחנה. כאשר אסיימה אחזור״. כאשר הבין הידיד הערבי, שעקיבא נחוש בדעתו למשיך, הוא צעק שוב ״אבו דאוד, תפוס״! מראש הגבעה הוא זרק לו את רובהו. עקיבא תפס את הנשק, אך הניחו בצידי הכביש וצעק שוב: ״תודה,

אך אינני זקוק לו. אני הולך אל ידידים״, והמשיך בידיים ריקות.

העובדים בתחנה קיבלו אותו בחיבוקים ובדמעות. עקיבא שילם להם את משכורתם וחזר לירושלים.

 

עקיבא מגויס

את עקיבא הכרתי בשנת 1930, כאשר היה בתפקיד סגן מפקד אזור בגבעת שאול. נוצר בינינו קשר טוב, ראיתי בו אדם מסור ואחראי; היו בו תכונות המאפיינות אדם בתפקיד פיקודי. חבר טוב, מפקד, מסור לעבודתו. במקום שעקיבא נמצא, ידעתי שהכול יתפקד על הצד הטוב ביותר. על תחנת בית וגן הוא פיקד, והתחנה הייתה לדוגמה. נותקו דרכינו ב־1936. קם חיל הנוטרים, ועקיבא התגייס לחיל זה. עם פרוץ מלחמת השחרור נפגשנו. הוא היה אז בחיל הנוטרים ונלחם במסירות בכל תפקיד שהוצע לו. יצחק שדה מצא בו עניין באופן מיוחד וגייסו ליחידה הראשונה, שפעלה מחוץ לשכונות, בשטחים הערביים.

 

המוכתר הבלתי מוכתר

מדברי ירחמיאל עציון

במאורעות 1936 נתמניתי לאחראי מטעם ההגנה על כל מערב ירושלים, החל ממושב הזקנים הספרדי ועד בית וגן ובני ברית.

גבעת שאול נעזבה על ידי תושביה, אשר מצאו מקלט בעיר. בודדים היו מגיעים לשכונה במשך היום ועוזרים למשפחותיהם.

בין הבודדים שפגשתי היה עקיבא אזולאי. עקיבא הסביר לי את הנעשה בשכונה וטען שאין כוח צעיר שיוכל לשמור על השכונה. כל התושבים היו בבהלת עזיבה. עקיבא היה אחראי על הנשק. ביקשתיו שייקח את העניינים לידיו, ואז יצאה הוראה: ״כל תושב חייב בשמירה, אפילו הוא נמצא מחוץ לשכונה״. עקיבא איחד, ליכד וארגן שמירה למופת. ידעתי כי מטופל הוא במשפחה גדולה, לכן הצעתי לו עבודה בגיוס במשך היום בעד 25 גרוש, ובלילה היה ממלא את תפקידו הצבאי. הוא עבד ללא לאות.

עקיבא היה המוכתר הבלתי מוכתר בגבעת שאול, וכל עניין של ביטחון, של שמירה, סידר בדרכי נועם. יש לציין, שהוא ידע לשמור על קשר בכל תפקיד אשר כיהן בו, עד יומו האחרון.

 

האימונים בסמינר בית הכרם

מדברי יאיר יעקב

בשנת 1936, בהיותי חבר ב״הגנה״, ביצעתי אימונים, כמו יתר חברי בסמינר בית הכרם. הימים ימי פרעות ומאורעות; כל מי שנתפס עם נשק בידו דינו היה מוות בתלייה. זכורה לי הופעתו של עקיבא במקום, הופעתו המרשימה. הוא היה לבוש כסקוטי אמיתי. באותו זמן שירת בפו״ש (שוטרים שעברו הדרכה על ידי וינגייט כדי להדוף פרעות של ערבים). אומץ לבו, ביטחונו בהדרכת חיילים, צעקותיו הרמות שבאו כדי לנטוע ביטחון בחיילים – אלה התכונות שהרשימו בו; לא פחד ולא נרתע שקולו יישמע גם בין הערבים. כעבור זמן העניקו לו את תעודת השוטר המיוחד, כדי שיוכל לשמור בשכונות ובעיר. דרכינו נפרדו ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת השחרור. במלחמת השחרור נפגשנו שנית, ומי אם לא עקיבא יעודד גיוס צעירים לשאת נשק ולהילחם באויב? הוא עשה זאת יחד עם מספר חברים משכונת גבעת שאול.

במרס 1948 היינו מגויסים תחת פיקודו של עקיבא, בשכונת גבעת שאול. במחסום שהקמנו קיבלנו הוראה מעקיבא, חד־משמעית: רכב אנגלי שיופיע במחסום וירצה לעבור, דינו אחד: להיות מותקף על ידינו ולא לתת לו לעבור! לא עברה שעה, ואכן הגיעה מכונית אנגלית ובתוכה נוסעים סמויים. ביקשו אותנו לפתוח השער, ואנו סירבנו, מצייתים לפקודות של עקיבא. אותם נוסעים ביקשו להתקשר טלפונית לעקיבא, כדי שיאפשרו להם מעבר. לאחר בירור אכן אישר עקיבא את המעבר. לתדהמתי גיליתי שהנהג היה אחי… המשוריין נגנב מהאנגלים לצורך העברת ציוד וביצוע פעולות נגד האנגלים.

 

שני אקדחים

מדברי מרדכי קדוש

מאז ומתמיד ידענו הנערים, כי אנו טובים לשליחויות ולהעברת מידע מעמדה לעמדה. עקיבא בחר לו את הנערים שלו, ובין הנערים אנוכי, עבדכם הנאמן. בשנת 1938 הייתי חבר בהגנה. התקופה הייתה תקופת הבריטים. עקיבא פנה אלי בבקשה להתגייס לשורותיו. "משימה לי חשובה, והייתי מבקש את עזרתך". נעניתי. מי יכול לסרב לעקיבא? נלוויתי אליו, לא שאלתיו לאן פנינו מועדות. הלכנו מגבעת שאול ברגל לרחוב יפו, למשרדו של האינסטלטור המפורסם יוחנן עזרה. נכנסנו למשרד. עקיבא סגר את הדלת מאחורינו. עקיבא הוציא ממקום מחבוא שני אקדחים והחביאם מתחת למעילי. "משימתך להעבירם מייד לגבעת שאול"! אסור היה לשאול מה ואיך, וכמובן, לא לערער. נסעתי באוטובוס והגעתי למושב הזקנים הספרדי(מול שערי צדק הישן). נערך חיפוש מדוקדק באוטובוס על ידי הבריטים. איני יודע מה קרה, אך הנוסע היחידי שפסחו עליו היה אני. שני אקדחים אלה הם שהיו חלק מהנשק החשוב להגנת שכונת גבעת שאול. עברו ימים ושנים, וכל מפגש בינינו הזכיר לעקיבא את הסיכון אשר לקח על עצמו בשתפו קטינים במערכה, ובטפיחה על שכמי היה מצהיר: "מזלך שיחק לך״!

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד 91

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר