Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- אבירג׳ל ابي رجل Aberjel- Abiatar
- אבירג׳ל ابي رجل (Abirjel) Aberjel
Abergel, Bergel, Aberdjel,.
Berdjel, Aberzel, Berzel
Nom arabe: «Le pere du pied» ou (l'Homme au pied», desig'nant celui qui n'a qu'un seul pied, l'autre lui ayant ete ampute. Cet appellatif se retrouve souvent sous les graphies de אבירזיל אבירג׳יל et בירג׳יל•
Reuben Abergel, celebre rabbin a Fes, XVIe-XVIIe s. MR
Isaac Abergel, rabbin a Fes au commencement du XVIIe s
Joseph Abergel, ecrivain judeo-allemand, probablement du XVIIe s. Auteur de Ein schon Gottlich Lied, poeme religieux
Simhon Abergel, rabbin celebre par son erudition, a Meknes, XVIIIe-XIXe s
Joseph Bergel, ecrivain neo-hebra'ique dans la premiere moitie du XXe s., professeur a Prossnitz (Moravia). En 1826 et en 1827, il publia divers articles et poesies dans le Bikkure ha-'Ittim (VI 40, 50; VII 3, 123, 133, 135) parmi lesquels figurent: Hash'arat ha-nefesh «L'Immortalite de l'Ame) dans le vol. VIII, 3-12 et ’Al Qeber Abi «Sur la tombe de mon pere», vol. VII, 123. II traduisit egalement des passages de Confucius du franqais a l'hebreu
Yom Tob Abergel et ses fils d'Oran, figurent parmi ceux qui ont contribue a la publication du Sepher Zebahim Shelenhn d'Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Joseph Bergel, medecin et auteur hongrois, ne en 1802 a Prossnitz, mort en 1885 a Kaposvar. Verse dans la litterature hebra'ique et rabbinique, il publia plusieurs ouvrages en allemand sur le Judaisme. II essaya d'introduire une nouvelle metrique dans la poesie hebra'ique dans son ouvrage de chants hebraiques Pirhe leshon 'Eber (Grosskanizsa, 1873)
Yom Tob Bergel, ne en 1812 et mort a Gibraltar en 1894. Un des plus riches et des plus respectes commerqants de Gibraltar. President de la Communaute pendant plus de 30 ans, il rendit de grands services à ses coreligionnaires, membre du Conseil de la Bourse et du Conseil Sanitaire, il prit une part très active dans l’administration des fonds de secours, lors de l’épidémie du choléra en 1865
Moses Bergel, fils de Yom Tob (8), riche commerçant de Gibraltar très respecté, XIXe-XXe s
Abraham Bergel, fils de Yom Tob (8), s’établit à Marseille à la fin du XIXe s. pour fonder une succursale de la maison de commerce de son frère Moses (9)
David Abergel, président de la Communauté de Mazagan vers 1952.
David Bergel, membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger dont il fut le Contrôleur pendant quelques années. Consul honoraire de Cuba dans cette ville où il décéda en 1961.
Salomon Bergel, fils de David (11), membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1962. Président du Comité de la «Quppah» de R. Yudah Benchimol. Fut Vice-Président de la Communauté peu avant sa mort survenue en 1963
Yaïr Abergel, fondateur d’une synagogue à Elksar, et son frère Joseph, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sephert Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Simon Abergel, fils de Yaïr (14), émigra en Argentine au début du XXe s
Dr. Meny Bergel, Directeur du Laboratorio de Investigaciones Leprológicas, à Rosario (Argentine)
Abraham Bergel, rabbin originaire d’Elksar, émigré en Argentine au début du XXe s. Mort à Rosario
בן אברג'ל (Ben Abirjel) Ben Aberjel
Ben Abergel
Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation.
אביתרEbiatar
Abiathar, Abiatar
Nom théophore biblique (I Sam XIV, 3, XXII, 9, 20) dont le sens est «Père de l’Excellence», «Père de la Plénitude». Figure dans les anciens documents espagnols sous les graphies de Abiatar et Abeatar
Abiatar, Amora palestinien du Ille s., contemporain de Rabbi Judah
Jentob Abiatar, figure comme propriétaire d'une boutique à Huesca dans des documents des années 1212 et 1218. Baer I, 83;. R. ciel Arco La Aljama Judaica de Huesca «Sefarad» (1917) 271-301
Don Samuel Abeatar, figure dans des documents de l’époque de Don Juan I, roi de Castille, comme représentant de Don Salomon Axeas, fermier des monnaies en 1381
Sa'adia bar Yehuda bar Ebiatar, rabbin à Barca (Egypte) au IXIIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– אבירג׳ל ابي رجل Aberjel- Abiatar
Page 215
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה.
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.
ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.
ג-״עין ראתה ותעידך, רב להושיע לבדך. // אנא, אל, עז ידך קום נא להראות את עבדך״ – עתירה להצלה מן האויבים המכתרים את ישראל ועומדים מוכנים לקרב.
ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.
ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני המשורר היו חיילי צה״ל שלוחי האל שביצעו את החלטתו להעניש את אויבי ישראל: ״לולא המם והחרימם אלהי צבאות מעל הבירה, // כי מלאכיו מבורכיו חיל צה״ל העלום על אש בחרדה״.
ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.
ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.
ט-״לערב כלהום חטטו עיונהום פיך, יא מדינת אסלאם, // ואלא יתמתעו קדמה יתמתעו פלמדון ולבלדאן [=הערבים כולם שמו עלייך את עיניהם, את עיר השלום, ולא הסתפקו בכל הארצות והערים שברשותם] – עיבוד לערבית יהודית של הפיוט הקודם.
י. ״הרימי רחל את ראשך כי דמעתך שוב לא תוסיף. // עד נצח לא יבוא שמשך וריחך לא יאסף״ ־ השיר מורכב משני בתים המעלים את הניצחון והרווחה של ישראל ואת התבוסה והקלון של הערבים.
יא. ״הקיץ הקץ על מושלך, קהיר, ולעין כל נקלה, // ובמפלתו סר צלך ועננך נעלה״ – שיר פולמוס חריף ולעג לנאצר ולצבאו על תבוסתם במלחמה.
יב. ״יום ימלוך עבד ליצרו, יד כל גבר למתנים, // אז יחפור צדק את קברו אם לא יעצום העינים״ – המשורר יוצא בפולמוס חריף נגד מצרים ומנהיגה נאצר, שהמיט עליה אסון ברברבנותו. כן הוא מתקיף קשות את מנהיגי ערב המושחתים, אשר ״לחכם ויסקי יערב״, כמאמר המשורר. הוא מסיים בעתירה להמשך הגאולה ובהעלאה על נס של כיבוש חברון, מערת המכפלה וקבר רחל.
יג. ״קול ענות במחנה העברים, / בכיה לדורות כימי עולם, // יום כמות נבל מתו אבירים, / ערבה כל שמחה באהלם״ – קינה על חללי צה״ל במלחמת ששת הימים. הקינה מוערת ומבוארת להלן.
יד. ״יא רבבי, אס מא ינססי דלגבינא, / פי כול זיל וזיל דאיים תנדכר, // גבינת אסבבאן מן כייאר למדינה, / ראחו מן ידינא מעא חמאם לוקאר״ [=אלוהיי, מה ישכיח יגון זה, שייזכר לעד בכל דור ודור, היגון על הצעירים מטובי הארץ, שנלקחו מידינו כמו יונים יקרות ערך?] – עיבוד ערבי־יהודי של הקינה הקודמת. גם קינה זו תובא מוערת ומתורגמת להלן.
שיריו המאוחרים של רד״ב, שנכתבו כולם בארץ, שונים מקודמיהם הן מבחינת התמטיקה הן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם. המשורר קיבל השראה חדשה ואורך נשימה מרענן לאחר הגיעו לארץ. שירים אלה עולים בהרבה על קודמיהם באורכם ובתכנונם מבחינת הצגת העניינים ותיאור ההתרחשויות והעמדות. גם מבניהם הפרוזודיים מגוונים יותר הן משיר לשיר והן לעתים קרובות בתוך אותו השיר עצמו, כתוצאה מהרכבתו הרצופה על סדרה של מנגינות קיימת או על סדרה שהוא סידר אותה, כמו הסדרות המבוססות על מנגינות תזמורתיות שאינן נושאות תמליל במקורן הערבי, שנציג אותן להלן. אמנם בהיצגי ה״אני״ של המשורר לא חל שינוי מהותי. זה המשיך לשמש קודם כול דובר ונציג של הקהילה, כפי שנראה להלן, אך החרדות והחדוות שזימנו לו האירועים המסעירים וסערת הרגשות של המפגש עם הארץ ועם ירושלים השפיעו על נימת השיח השירי שלו ועל כיווניה הריגושיים המיוחדים, ואלה לבשו בחלק גדול מן השירים צורה של פולמוס חריף ושל לעג וקלס כלפי האויבים, ובחלק אחר הביעו רגשי שגב והוד.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה
עמוד 342