ארכיון יומי: 17 ביולי 2021


קינה לתשעה באב.ר' שמעון בן צמח דוראן

ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, "תשובות משעון בן צמח" מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

נב. קינה

סוג: קינה לתשעה באב.

תבנית: סטרופית. שש עשרה מחרוזות דו־טוריות.

 חריזה: בין שתי צלעיות הטור המשתנה מטור לטור: אא/בב/גג.

 משקל: אין.

חתימה: שמעון בן צמח במחרוזת הראשונה.

מקורות: כ״י בימ׳׳ל בפאריס 26, דף 49 ע״א (ג)(טורים 18-17 נ3). כ״י בימ״ל בניו יורק 9041, דף 7 ע״א (ד). נדפס: מרעלי, צפנת פענח, שיר ד׳, עמי 22, על פי כ״י ראשון(נ1 כל הטורים פרט ל־18-17) וכ״י שני(נ2). נזכר: צונץ, תולדות, עמי 552. דוידזון, אוצר, עמי 558.

 

שֻׁדַּד אָהֳלִי מֵיתַרַי נִתָּקוּ / עוֹלָלָי הָלְכוּ בָּשֶּׁבִי וּבַזִּיקִּים רֻתָּקוּ

נִגְּרָה עֵינִי כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם / בָּנַי יְצָאוּנִי וְאֵינָם.

 

צִיּוֹן אָמְרָה עֲזָבַנִי ה׳ / מֵרוֹמְמוּתִי נָפוֹצוּ הֲמוֹנַי

חֲבָליִם אֲחָזוּנִי וְרַבּוּ יְגוֹנַי / פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינַי

 

5 חָטָא יִשְׂרָאֵל וְהָיָה פוֹרֶה רוֹשׁ / וְהֻכָּה בְּמַכְאוֹב מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ

 כְּבֵּן יַקִּיר עוֹד יִרַחֳמֶנוּ / כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ.

 

חָטְאוּ בְּרֹאֹש, וְאָמְרוּ נִתְּנָה רֹאשׁ / וְלָקוּ בָּרֹאשׁ, לָחֱלִי כָּל רֹאשׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּרֹאשׁ. וְיַעֲבֹר קְדוֹשָׁם / מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה׳ בְּרֹאשָׁם.

 

חָטְאוּ בָּעַין, מְשַׁקְּרוֹת עֵינַיִם / וְלָקוּ בָּעַיִן, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָּיִם

 יִתְנַחֲמוּ בָּעַיִן, מִפִּי עֶלְיוֹן / עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן.

 

חָטְאוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְׁמוֹעַ / וְלָקוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרֵשְׁנָה מִשְּׁמוֹע

יִתְנַחֲמוּ בָאֹזֶן, כִּי הַסְּתָו עָבַר / וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָּבַר.

 

חָטְאּו בָּאַף, שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם / וְלָקוּ בָּאַף, אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי לְהָדְפָם

יִתְנַחֲמוּ בָּאַף, לֹא מְאַסְתִּים בְּחוֹבֵיהֶם / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֵם.

 

15 חָטְאוּ בַּפֶּה, דּוֹבֵר נְבֵלָה כָּל פֶּה / וְלָקוּ בַּפֶּה, וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה

 יִתְּנַחֲמוּ בַּפֶה, לִבְלִי חֹק / אָז יִמַּלֵא פִּינוּ שְׂחוֹק.

 

חָטְאוּ בַּלָשׁוֹן קַשְׁתָּם שֶקֶר דָּרְכוּ לְשׁוֹנָם / וְלָקוּ כָּל לָשׁוֹן יוֹנְקִים לְחִכָּם דָּבַק לְשׁוֹנָם

יִתְּנַחֲמוּ בֵּלָשׁוֹן וְאוֹיְבֵנוּ יִבְכּוּ מִכְּאֵב לֵב וּמְגִנָּה / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

 

חָטְאוּ בַּלֵב, שָׂמוּ שָׁמיִר לֵבָב שׁוֹבָב / וְלָקוּ בַּלֵב, דְּוֵי כָּל לֵבָב

20 יִתְּנַחֲמוּ בֵּלֵּב, וְיֹאמַר יוֹשֵׁב שָׁמַיִם / דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

 

חָטְאוּ בַּיָד, יְדֵיהֶם דָּמִים מָלְאוּ וּרְמִיוֹת / וְלָקוּ ביד, בשלו ילדיהן ידי נשים רחמניות

יִתְּנַחֲמוּ ביד, ואל מלא כל הארץ כבודו / לקנות עמו יוסיף שנית ידו.

 

חָטְאוּ בָּרֶגֶל, מְעַכְּסוֹת בְּרַגְלֵיהֶם / וְלָקוּ בָּרֶגֶל, עַל הָרֵי נֶשֶׁף מִתְנַגְּפוֹת רַגְלֵיהֶם

יִתְּנַחֲמוּ בָּרֶגֶל, מָה נָאווּ אֶל הֶהָרִים כְּסַפִּיר וְיַהֲלוֹם / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

 

25 חָטְאוֱּ בְּזֶה, וְאָמְרוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ / וְלָקוּ בְּזֶה, עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ מַבְאִישׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּזֶה, וֵאְלֹהֵי יִשֵׁענוּ / זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ.

 

חָטְאוּ בְּהוּא, וְכִחֲשׁוּ בה׳ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא / וְלָקוּ בְּהוּא, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְנִלְחַם גַּם הוּא

יִתְנַחֲמוּ בְּהוּא, וְיֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם / אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

 

חָטְאוּ בָּאֵשׁ, הָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ / וְלָקוּ בְּאֵשׁ מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ

30 יִתְנַחֲמוּ בָּאֵשׁ, תַּנְחוּם חָבִיב / וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

 

חָטְאוּ בְּכִּפְלַיִם, חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם / וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם.

 יִתְנַחֲמוּ בְּכִפְלַיִם, מִמְּרוֹמִי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי.

 

חָטְאוּ בְּיֵש וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ / וְלָקוּ בְּיֵשׁ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמִכְאוֹבֵנוּ

 יִתְנַחֲמוּ בְּיֵשׁ, תַּנְחוּם מְסֻלֶּה / לְהַנְחִיל אוֹהֲבֵי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמָלֵּא.

 

35 עַד אָנָה תִּצְעַק: אוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל / וְגוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם אַתָּה הָאֵל

 בְּיָמֵינוּ תִּוָשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל / וּבָא לְצִיוֹן גּוֹאֵל

 

ביאור: 1 שדד… נתקו: על פי יר׳ י, כ: ׳אהלי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאני ואינם׳. רש״י אומר שאלה הם דברי ירושלים. אהלי: כינוי לבית המקדש. עוללי… בזיקים: על פי נחום ג, י: ׳גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוססו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רתקו בזיקים׳. בזיקים רתקו: נאסרו בשלשלאות. 2 נגרה עיני: על פי איכה ג, מט: דמעות שפכה. 3 ציון… ה׳: על פי יש׳ מט, יד: ׳ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני׳. 4 חבלים: צירים, יסורים. פלגי… עיני: על פי תה׳ קיט, קלו. 5 מכאן הדברים מבוססים על תוכן המדרשים והדגם שלהם: איכה רבה (וילנא) פרשה א ד״ה [נז] ׳תבוא כל׳. איכה רבה (בובר) פרשה א [כב] ד״ה ׳תבוא כל׳. פסיקתא רבתי פרשה לג ד״ה ׳דבר אחר אנוכי׳. פסיקתא דרב כהנא פרשה טז ד״ה [יא] ׳דברו על׳. ילק״ש ישעיהו רמז תמה. הדגם הוא: חטאו בןאיבר] / לקו ב [איבר זה] / יתנחמו בןאיבר זה]. החטא, העונש והנחמה מתוארים על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. מכף… ראש: על פי יש׳ א, ו: ׳ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום׳. 6 כבן… ירחמנו: על פי יר׳ לא, כ: ׳הבן יקיר לי… רחם ארחמנו. בן יקיר: כינוי לעם ישראל. כאיש… תנחמנו: יש׳ סו, יג: ׳כאיש אשר אמו תנחמנו כן אני אנחמכם ובירושלים תנחמו׳. מכאן הדברים מיוסדים על מדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה טז.

 

7 חטאו… ראש: שם, שם: ׳חטאו בראש דכתיב במ׳ יד, ד: ׳״נתנה ראש ונשובה מצרימה״. ולקו בראש דכתיב יש׳ א, ה: ״כל ראש לחלי״׳. 8 יתנחמו… בראשם: שם, שם: ׳ומתנחמין בראש דכתיב מיכה ב, יג: ״ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם״׳. 9 חטאו… מים: שם, שם: ׳חטאו בעין דכתיב יש׳ ג, טז: ״כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים״. ולקו בעין דכתיב איכה א, טז: ״עיני עיני יורדה מים״׳. משקרות עיניים: פירש מצודת דוד: ׳רומזות עם העיניים אל הנואפים׳. 10 יתנחמו… ציון: שם, שם: ׳ומתנחמין בעין דכתיב יש׳ נב, ח: ״כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״׳. עין בעין: פירש מצודת דוד: ׳כראייה ודאית ונאמנה׳. 11 חטאו… ואזניהם: שם, שם: ׳חטאו באזן דכתיב זב׳ ז, יא: ״ואזניהם הכבידו משמוע״. ולקו באזן דכתיב שמו״א ג, יא: ״כל שמעו תצילנה שתי אזניו״׳. 12 יתנחמו… דבר: שם, שם: ׳ומתנחמין באזן דכתיב יש׳ ל, כא: ״ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר״׳. כי… עבר: שה״ש ב, יא. הסתיו: חורף, כפירוש רש״י. 13 חטאו… בקרי: שם, שם: ׳חטאו באף דכתיב יח׳ ח, יז: ״והנם שולחים את הזמורה אל אפם״. ולקו באף דכתיב וי׳ כו, מא: ״אף אני אלך עמם בקרי״׳. הזמורה אל אפם: קטורת לעבודה זרה, כפירוש רד״ק. 14 יתנחמו… אויביהם: שם, שם: ׳ומתנחמין באף דכתיב וי׳ כו, מד: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם״׳. בחוביהם: באשמותיהם.

 

15 חטאו… פה: שם, שם: ׳חטאו בפה דכתיב יש׳ ט, טז: ״וכל פה דובר נבלה״. ולקו בפה דכתיב יש׳ ט, יא: ״ויאכלו את ישראל בכל פה״׳. 16 יתנחמו… שחוק: שם, שם: ׳ומתנחמין בפה דכתיב תה׳ קכו, ב: ״אז ימלא שחוק פינו״׳. לבלי חוק: פירש״י ביש׳ ה, יד: בלא הגבלה. 17 חטאו… לשונם: האיבר לשון מופיע בפסיקתא דרב כהנא פרשה טז: ׳חטאו בלשון דכתיב יר׳ ט, ב: ״וידרכו את לשונם קשתם שקר״. ולקו בלשון דכתיב איכה ד, ד: ״דבק לשון יונק״׳. 18 יתנחמו… רנה: על פי שלושת המדרשים הנ״ל, המתבססים על תה׳ קבו, ב: ׳ולשוננו תה׳. 19 חטאו… לבב: שם, שם: ׳חטאו בלב דכתיב זב׳ ז, יב: ״ולבם שמו שמיר משמוע״. ולקו בלב דכתיב יש׳ א, ה: ׳וכל לבב דוי״׳. שמיר: אבן קשה מאוד. 20 יתנחמו… ירושלים: שם, שם: ׳ומתנחמין בלב דכתיב יש׳ מ, ב: ׳דברו על לב ירושלים״׳. יושב שמים: כינוי לקב״ה. 21 חטאו… רחמניות: שם, שם: ׳חטאו ביד דכתיב יש׳ א, טו: ״ידיכם דמים מלאו״. ולקו ביד דכתיב איכה ד, י: ״ידי נשים רחמניות״׳. 22 יתנחמו… ידו: שם, שם: ׳ומתנחמין ביד דכתיב יש׳ יא, יא: ״יוסיף ה׳ שנית ידו״׳. ומלא… כבודו: תה׳ פו, ג. 23 חטאו… רגליהם: שם, שם: ׳חטאו ברגל דכתיב יש׳ ג, טז: ״וברגליהן תעכסנה״. ולקו ברגל דכתיב יר׳ יג, טז: ״ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף׳״. הרי הנשף: הרי החושך בלכתם בגולה. יתנחמו… מבשר: שם, שם: ׳ומתנחמין ברגל דכתיב יש׳ נב, ז: ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר״׳. משמיע שלום: המשך פסוק הנחמה ביש׳ נב, ז.

 

25 חטאו… דווה: שם, שם: ׳חטאו בזה דכתיב שמ׳ לב, א: ״כי זה משה האיש״. ולקו בזה דכתיב איכה ה, יז: ״על זה היה דווה״׳. 26 יתנחמו… לו: שם, שם: ׳ומתנחמין בזה דכתיב יש׳ כה, ט: ״הנה אלהינו זה קווינו לו״׳. 27 חטאו… והוא: שם, שם: ׳חטאו בהוא דכתיב יר׳ ה, יג: ״כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא״. ולקו בהוא דכתיב יש׳ סג, י: ״ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם״׳. 28 יתנחמו… מנחמכם: שם,שם: ׳ומתנחמין בהוא דכתיב יש׳ נא, יב: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״׳. 29 חטאו… אש: שם, שם: ׳חטאו באש דכתיב יר׳ ז, יח: ״הבנים מלקטים עצים והאבות מבעירים״. ולקו באש דכתיב איכה א, יג: ״ממרום שלח אש״׳. מבעירים אש: לצורך עבודה זרה. 30 יתנחמו… מנחמכם: שם, שם: ׳ומתנחמין באש דכתיב זב׳ ב: ״ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש״׳. 31 חטאו… כפלים: שם, שם: ׳חטאו בכפלים דכתיב איכה א, ח: ״חטא חטאה ירושלים״ ולקו בכפלים דכתיב יש׳ מ, ב: ״כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה״׳. הפייטן שינה כאן בפעם השלישית את הסדר שבמדרש. במדרש מופיע קודם ׳יש׳ ואחר כך ׳כפלים׳, וכאן הסדר הפוך. 32 יתנחמו… עמי: שם, שם: ׳ומתנחמים בכפלים דכתיב יש׳ מ, א: ״נחמו נחמו עמי יאמר ה׳ אלהיכם״׳.

 

33-חטאו… כמכאובינו: מופיע רק באיכ״ר מהדורת וילנא א, סה: ׳חטאו ביש דכתיב שמ׳ יז ז: ״היש ה׳ בקרבנו״. ולקו ביש דכתיב איכה א, יב: ״אם יש מכאוב כמכאובי״׳.

34-יתנחמו… יש: שם, שם: ׳ומתנחמים ביש דכתיב מש׳ ח, יא: ״להנחיל אוהבי יש״׳. ואוצרותיהם אמלא: שיבוץ המשך הפסוק במש׳ ח, כא. 35 אוי… אריאל: כינוי לירושלים על פי יש׳ כט, א: ׳הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה חגים ינקפו׳. גואלנו… אתה: על פי יש׳ סג, טז: ׳אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳. 36 ובא… גואל: יש׳ נט, כ. החריזה בחרוז ׳אל׳ חמש פעמים במחרוזת זו מדגישה את קבלת עולה של מלכות האל.

עמוד 224

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל-הפלג הפטריוטי־המרוקני.

casablanca

הפלג הפטריוטי־המרוקני

תופעה יוצאת דופן, אך מאלפת בייחודה קשורה ביחסם של יהודי המלאח לסולטן מרוקו, מוחמד החמישי. הכל, אפילו מוסא, מרגישים בלבם אהבה לסמל השלטון המרוקני המסורתי, והוא משמש מושא להערצה הן מצד היהודים והן מצד המוסלמים. ארמנד נזכר, למשל, כי בלילות שבהם ישב הסולטן בגלות מדגסקאר פשטה ב״מדינה״ השמועה לפיה מופיעה דמותו בלילות בירח ושם – ממרום – הוא משקיף על נתיניו. פולחן שלם התפתח אז בלילות. העם, מוסלמים כיהודים, נהג להצטופף על הגגות ולהתבונן בדמות המלך הנשקפת אליהם מהירח, בגלימתו המסורתית. ארמנד מעיד שאף הוא הביט השמיימה ועל אף חינוכו הצרפתי לא היתה אמונתו במראה פחותה מזו של שכניו.

גם הירשברג נתקל ביחסם האוהד של יהודים כלפי מוחמד החמישי, אם כי מזווית שונה. לפני שהגיע לקזבלנקה הוא שהה ימים מספר בפאס, בה התגורר המלומד המוסלמי, השייך עבד אל חיי אל־כיתאני, ראש מסדר ה״כיתאניה״. הירשברג ביקש לבקר אותו, אף שאישים מהקהילה היהודית הפצירו בו להימנע מכך. הגורמים להתנגדותם של אנשי הקהילה באים לביטוי בשורות הבאות:

■ מתוניס הבאתי את מכתב המלצה אל ראש ה׳כיתאניה', אחת הכיתות הדתיות־מיסטיות במארוקו, שהשפעתן גדולה באותה ארץ. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב מאורגנים ב׳טריקה׳, מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על־ידי ההמונים, בדומה לכיתות החסידים עם הרביים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מארוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב׳טריקה׳ השונות. בעבר לא היתה ה׳כיתאניה׳ דווקא מהכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם ימים, שעשיתי במארוקו עלתה לגדולה, מאחר שבקירבה אורגנה ההתנגדות לרוח ה׳ריפורמות', שביקש הסולטאן מוחמר בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגים דתיים שפסקו, כי לפי ה׳שרע', הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן. בראשם עמד פרופיסור במסגד ׳קרוויין עבד אללה אל־דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. אליו הצטרף המכובד בו אל־ערבי אל־עלוי, נצר מגזע השריפים; והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל־ח אל־כיתאני ראש ה׳כיתאניה׳, שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן תאמי אל־גלווי, פאשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המארוקנית – את שבטי הברברים. על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמר בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפה אל כיסא הסולטאנים במארוקו.

(הירשברג, תשי״ז, עמוד 86

מקטע זה עולה בעיית הקונפליקטים הפנימיים בקרב העילית המוסלמית, ועל רקע זו ברורה הסתייגות מארחיו של הירשברג בפאס מכוונתו לבקר אצל ראש מסדר הכיתאניה מדובר בראש מסדר מוסלמי, שרוב חבריו ברברים, שנתן יד לניסיונות השלטון הצרפת לעצור את הגל הלאומי המרוקני על־ידי הדחת מוחמר החמישי, הגלייתו למדגאסקר והעלאץ סולטן אחר, מוחמר בן־עראפה, על כיסאו. הצרפתים, מסתבר, ניצלו את היריבויות הפנימיות בין ערבים לברברים על־מנת לדכא את הסולטן החוקי, שנראה כי נטה כלפי התנועוה הלאומית, האופוזיציונית לשלטון הזר. בפרספקטיבה היסטורית מתברר, כי לזהירות שהפגינו ראשי קהילת פאס היה מקום. שכן, הדחת הסולטן נתנה את האות לפריצת השלב האחרון

והאלים ביותר של המאבק המרוקני לשחרור. הדחת מוחמר החמישי נתפסה בראש ובראשונה כפגיעה בדת וגרמה לאיחודם של ערבים וברברים כאחד נגד השלטון הצרפתי.

האסלאם התגלה אפוא כדבק העיקרי של הלאומיות המרוקנית, דבק שמרירותו וחריפותו הופנו מכאן ואילך נגד הצרפתים. מבחינה זו, יושבי המלאח בקזבלנקה עמדו מחוץ לטווח ההשפעה של גורם מרכזי זה – הלאומיות המרוקנית. עם זאת, נשאלת השאלה, האם לא אפשר היה לגייסם לתנועה הלאומית מכוחם של גורמים אחרים? למשל, הרי אפשר היה לזכות באהדתם לסמלה של התנועה – הסולטן מוחמר – מתוקף היותם שותפים להערצת המלך.

דא עקא, שבשעת משבר זו נחשפו כיווני הנאמנויות בקרב קבוצות ההנהגה השונות של המיעוט היהודי. כך, למשל, הקהילה שאירחה את הירשברג בפאס, התנגדה לביקור אצל השייך אל־כיתאני בשל אהדתה לסולטן הגולה. הירשברג אף מציין שהזדמן לו לגלות את אותות האהדה גם בצפרו, העיר השכנה לפאס. לעומת זאת, האישים היהודיים שהיו מקורבים ביותר לשלטון ברבאט, ובראשם המפקח על המוסדות היהודים במדינה, מורים בוטבול, ניסו לרתום את ועדי הקהילות לתמוך בצעדים נגד מוחמד החמישי. הקהילות היהודיות הללו, כאמור בדו״ח של דיבון, פעלו במסגרת ארגון־גג, שנקרא ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו" (להלן: מקימ״ר); היה זה ארגון מרכזי שהנציבות הצרפתית שלטה בו באמצעות בני־בריתה מקרב אנשי ההנהגה. לפי עדותו של מזכיר מקימ״ר באותה עת, ז׳אק דהאן, התגלע קונפליקט אפילו בקרב בני־הברית, שחלקם האמינו כבר אז בניצחון הממשמש ובא של התנועה הלאומית. הוא עצמו נמנה עם האחרונים, ולכן ניסה לנווט את מקימ״ר לנקוט עמדה נייטרלית בפרשה.

המקורות המונחים לפנינו אינם מאפשרים לאמוד במדויק את טיבו של הסכסוך בין תומכי הסולטן המודח בן־יוסוף לבין המצדדים בשלטונות הצרפתיים בין כתלי מקימ״ר.[ ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו"] ואולם, יש לשער כי למחלוקת היתה זיקה לתמורה מעניינת שהתחוללה באותה עת בהנהגה היהודית במרוקו: הופעתו של פלג רפורמיסטי־מערבי חדש בציבור היהודי בקהילה – יהודים פטריוטים־מרוקנים.

הופעתם של יהודים פטריוטים־מרוקנים היתה צפויה במידה רבה. הרי הזכרנו שאחד מסימני התמורות בתפוצות היהודיות הוא שההנהגה הרפורמיסטית של המיעוט היהודי מגלה נטיות פטריוטיות־מקומיות. כזכור, הנהגה זו מייצגת את החוגים היותר אמידים והיותר מתמערבים של התפוצה והללו מבקשים לעודד את הזדהותם של היהודים המקומיים עם התנועה הלאומית המקומית. מרוקו לא יצאה מכלל זה, ולכן היה זה צפוי שפעילי הפלג הפטריוטי החדש לא יקומו מהמלאח, אלא מקרב שורות הבורגנות היהודית.

הפלג הפטריוטי־המרוקני בעילית הרפורמיסטית לא האריך ימים. תקופת החיוניות של חבריו ומייסדיו היתה קצרה. הואיל ופלג זה עדיין לא זכה למחקר חסרים פרטים רבים על המנהיגים ועל פעילותם. אף־על־פי־כן אפשר לשרטט בקצרה את דיוקנו של הפלג הזה בתקופה המעניינת אותנו, שלהי קיץ 1955, ערב חזרתו של הסולטן מהגלות, או בלשונו של ארמנד, ״ירידתו מן הירח״.

מספר הפעילים שאפשר לכלול אותם בעילית הפוליטית שהזדהתה עם תנועת הלאומיות המרוקנית היה קטן ביותר. אומנם, בשלב מסוים נעשה ניסיון להקים מפלגה יהודית בעלת אוריינטציה מרוקנית־לאומנית,  Mouvement National Marocain, אך מייסדה, איש העסקים ג׳ו אוחנה, לא הצליח לסחוף אחריו ציבור תומכים גדול. עצם הצורך לייסד מפלגה יהודית־מרוקנית לאומית נפרדת הצביע על הקשיים שהתעוררו בשילוב המיעוט היהודי בתנועת השחרור הכללית. אגב, ההיסוס לא היה שמור רק ליהודים, גם ה״אסתקלאל״, המפלגה הלאומית־המרוקנית המרכזית, התלבטה בשאלה האם יש לעודד את הצטרפותם של היהודים לשורותיה.

בסתיו 1955 יצא הקונגרס של ה״אסתקלאל״ בהכרזת שוויון שהופנתה לאוכלוסיה היהודית,

ואז הורה אוחנה על פירוק בדל־מפלגתו והצטרפות תומכיה למפלגה. באותה עת פעלו במחנה הלאומי־המרוקני שתי מפלגות נוספות: ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״ (Parti Démocratique de l'indépendance), שייצגה חוגים ליבראליים־בורגניים, מצומצמים למדי.

היא לא היתה מפלגת המונים כמו ה״אסתקלאל״, וגם בה היו חברים יהודים אחדים, רובם ככולם ממרומי החברה היהודית המקומית; מפלגה אחרת ייצגה את התנועה הקומוניסטית,

תנועה קטנה עוד יותר, שבין חבריה היו גם כמה פעילים יהודים, ועיקר פעילותם היה במחתרת.

מספרם של כל החברים היהודים שלקחו חלק במפלגות הלאומיות־המרוקניות הוערך בתקופה מעט מאוחרת יותר בכמאתיים פעילים. אף שהפטריוטים המרוקניים באוכלוסיה היהודית היו מעטים, הרי שהשפעתם בזירה הציבורית באותם ימים גברה והם הצליחו להרחיב את שורותיהם באופן בולט. העיתונות היומית בחודשים נובמבר־דצמבר – ימי שובו של הסולטן לארצו והרכבת הממשלה המרוקנית הראשונה – מלאה ידיעות על תסיסתם: כנסים, הצהרות פומביות, השתדלויות אצל גורמי השלטון החדשים, וכך הלאה. אגב, להשתדלויות היו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לנסות להשפיע על עיצוב המדיניות של מרוקו העצמאית ביחס לקיומו של המנגנון הקהילתי היהודי במדינה; חלק מציבור הפטריוטים היהודיים ביקש לבטל את סממני הקיום היהודי־הייחודי ותבע לנקוט מדיניות שתביא לאלתר לאינטגרציה של היהודים בכלל האוכלוסיה המרוקנית; לכן גם העלו את הדרישה לבטל את משטר הקהילות ואת מועצת הקהילות היהודיות במדינה, הגוף שכבר נזכר לעיל ואשר ייצג את האוכלוסייה היהודית בתקופת השלטון הצרפתי.

המטרה הנוספת להשתדלויות היתה קשורה בניסיון למנות שר יהודי בממשלה המרוקנית העצמאית הראשונה. המינוי היה מובטח והוצהר על־ידי ראש הממשלה, מבארכ בקאעי, אך לא נקבעה זהותו של השר שהיה אמור לקבל את תיק התקשורת. הפטריוטים היהודים־ המרוקניים, שברובם נמנו עם מחנה ה״אסתקלאל,״ המפלגה הלאומית הקיצונית, חששו שמא ימנה המלך אדם שאינו נמנה עם חוגם הקטן. הם השמיעו אפוא קולות רמים בזכות בחירתו של מי, ״אשר הוכיח מזה שנים את נאמנותו לעקרון האינטגרציה״, ולא מקרב ״המצטרפים החדשים״ לצד הלאומי־המרוקני המנצח.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

 

 

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

אַוִוילִי בְּלְוִויל עלָא מָא זְרָאלִי, חִין דְכֵל לְעְדוּ תְבְּדֵּדל חָאלִי,

בְּדְכוּל נְבוּזַרָאדַן יִכְלִי הֶיכָאלִי, מָא נְלְבֵס לְבִּיֵיד דוּן לְכְּחָאלִי.

בֵּאַמֵר לְקוֹדְּרָא יִפְנִּניהוּם פִי מֵרָּרא,

בְּלְכִיוּל תְרְדַח וּבְּכֵּתַרת צִיִיָאח.

קינה על ירושלים כשנכנס נבוזרדאן בשעריה

אללי לי ביללות מה אירע לי, בפרוץ האויב שונתה מעלתי,

נכנס נבוזראדן להחריב היכלי, לבן לא אלבש אלא שחור אפלתי.

בפקודת בורא העולם, נצטווה להשמיד במחי יד,

בסוסים רומסים וברוב צווחות מכל צד.

נזל בקוואמו אודאר בלצוואר, באמר אררחמאן יחסאבלו דוואר,

כממם יפנניהום פי סאעא ייא חודדאר, יקתלהום כבאר ווסגאר,

סאגו לפרסאן, וכתרת לגומאן, בדכול לעדו מא עוול בררבח.

נחת בעצמתו והקיף החומות, במאמר הרחמן על הבריות,

זמם לכלותם בשעה אחת, ימיתם גדולים וקטנים לבלי היות.

דהרו הפרשים ורבו הקלגסים, חילות הצורר המנצחים נכנסים.

ייא רבבי מולאיי וואס האד לגמרא, דאזתעלא אולאדכ פי מררא,

חין זאהום לעדו בלקום לחמרא, כלאהום וורזעת בלאדהום

קאל יימחיהום וואלא ייעפו עליהום

מא יכללי מננהום לא מלאח וואלא קבאח.

אלוהי ריבוני! מה הגזירה חלפה על בניך גם הפעם, השיגה האויב עם אדומי, החריבם והפך ארצם. למחות זכרם ולא לחמול עליהם, לא יותיר מהם לא טובים ולא רעים.

מדדו ידיהום גרקו לביבאן, דכלו לזנוד כי מחאל לחיוואן,

קדדאם בית לקודס עמלו דיוואן, באמר סולטאן נבוזראדן.

בדכול לממזר בדבוח לכנזיר,

פי מודע לארון דדי פיה אללוואח.

הושיטו ידיהם וקרעו השערים, פרצו הגדודים כחיות השדה,

על יד המקדש ערכו מועצות, בפקודת הכובש נבוזראדן הרודה.

משנכנס הממזר ונשחט החזיר המבעית,

במעמד ארון קודש ובו לוחות הברית.

נדק ססולטאן וואמר ללחורואץ, גיידהום בגיוד לחדיד ווננחאס, לא תדדבוהום בכור, לא תעטיווהום בררסאס, פי סאעא קטעו רראס. מגיידין דבחוהום, פי למזאבל תרמיווהום, ודאזו לכול עלא לרוואח.

הביע המלך הורה לחכמים, כבל אותם באזיקי נחושת וברזל, אל תירו באבני קלע או אבני הברד, עירפו ראשי בני ישראל. כבולים טבוחים ולאשפתות השליכום, כך תעשו לכל בני ברית.

שדדוהום פי לרבאג מתל לגנם, בדאוו בלעוללאמא, תניוו בלכוהנים, סדדו תלמידים מעא לחזזאנים, וודבחו ננסא מעא לבאנים. ווה ווה עליהום עלא מא סאר ביהום, ייא חסרא חכמוהום כיף ננחל פלזבאח.

כלאום במכלאות כמו הצאן, התחילו במלומדים ושנו בכוהנים, תפסו תלמידים וגם משוררים, רצחו נשים על פני הבנים. אויה ואבוי עליהם, ועל מה שנתרחש להם, כאשר תפסום כמו דבורים בכוורותיהם.

הווד לעדו אוסאף בעיניה, הזז ואסו וודחכ ווסייר בידיה, עלא מזייא נגזי פי סאע נפנניה, נקטעו ידדיה מעא רזליה, זאהום בלזנחאן, אוכתרת לגומאן, באמר סולטאן נבוזראדן.

ירד הצורר והביט בעיניו, זקף ראשו, צחק ונופף בידיו, בבואי לעם הזה מהר אשמידו, אקטע ידיו וגם רגליו, בא להם בכנפיים ובריבוי גייסות, בפקודת נבוזראדן ואמריו.

בססנאסל רבטוהום מתל לזדייאן, לקוייאד לכבאר מעא אצצובייאן, ווסלת אננובא ללעזבאת ווצובייאן, זהקו תמאנין אלף הרבו ללעורבאן לקאווהום מן בעיד עתקוהום, בלקדד לזמאל, ווכחרתו מלאח.

בשלשלאות קשרום כמו תיישים, יחד גדולי שופטים עם שובבים, הגיע תור הבתולות והבחורים, נמלטו שמונים אלף ברחו לערבים, פגשום התיימרו לסעוד אותם, בבשר גמלים ומלחים רבים.

נדהו ללעורבאן עתקונא בלמא, עינינא דלאמו וולסננא סאר פחמא. פיסאע דככלוהום כול וואחד פי כימא מא זאדו עליהום חחתא כלמא בלגרב מנפוכין והומא בלעטש מדבוחין חללו לגרב פי חלוקהום וומשאוו לרוואח.

אמרו לערבים: הרווינו מים, כי חשכו עינינו ולשוננו כפחם, מהר הכניסו אותם כל אחד לאוהל מחניק וחם. לא הוסיפו דבר עימם, ולא מלה ודברים, בנאדות נפוחים, והם תשושים מצמאונם, פתחו הנאדות לחלל פיהם, נחנקו ופרחו נשמותם.

ייא לזוואד לעדו מאזאל מא קאדא, וודבבאחין דבחוהום פכל איבדא, וולכיול תזרי עליהום זייאדא, זראוו זאבוהום מן טריק בעידא. זברוהום זיעאנין והומא ברוצהום ערייאנין, והומא משאכן לכול זראח.

האויב טרם כילה, והטובחים שחטום ברוב חשק ומרץ. ורוכבי הסוס דלקו אחריהם, הביאו כל נמלט מכל ארץ. מצאום מזי רעב וגופם עירום וערייה, והם מסכנים פצועים עם מכה טרייה.

וואזיוו תתעזזבו מא זרא ייא חודדאר, מן צבאח חחתא לדדוהאר, מא כללאוו לא נתא וואלא דכר, מא כקאוו גיר לטורס וונסא לעוואר. אממא לעוואחק תתרמאוו פלבייאר יעטיוו לוואלדיהום וואלא מן ייאתיהום חתחא בכאוו ססמאוואת, וותקוואוו לרייאח.

באו והביטו בפלאים, מבוקר ועד צהרי הימים, לא הותירו זכר ולא נקבה, שרדו רק נשים סומות ואילמים, ואילו הבתולות לחשכת הבורות הושלכו אי־לאן, פנו להוריהם, ומי יענן בקוראן, עד כי השמים הזילו דמעות, וסערו רוחות וענן.

צאת סולטאן וודפד עיניה ללאה לעאלי וועלאס פדדית קאוומב וכללית דארב כאלי האדא מא עמלת לדדי מא עמלו עמאלי אממא אנא כאפר בללאה מחלי, אילב כתתפת ידדייא, ומתא תגפר לכטייא, ופהאד לרוואח דדי קתלת נתי תסמח.

נזדעק המלך ונשא עיניו, ושאל אלוהי מרום, מדוע הכחדת אומתך, נהרס זבולך בלי מקום. ענהו: כך עוללתי לאלה אשר לא עבדו עבודתי, אמר לו המלך: הלוא אני כופר, ולא באלהותך אמונתי,ואם ידי לאחור אכבול, ותבטל כל קנס ותכפר מעלי, ועל הנפשות האלה שהרגתי, תעביר מחילתך עלי.

פי תנאדהו לאבות וזאוו לנביא, בססרע אטלב יספע ללאה רבבי, חין ראה מולאנא קאל, אטלב ייא חאביבי. קאללו טלבת מננכ תעפי עלא תבקיית צאבי חין סמעו אלמאכייא, אוצייחו בננדיב אולבכא, חתתא סוואדו שמאוואת וותקוואוו לריאח.

נתעוררו האבות ובאו לנביא, התחנן לתפילה ואולי האל, כאשר ראהו ריבוננו אמר לו: בקש יקירי ונביאי. אמר הנביא: משאלתי היא, יהמו רחמיך על שארית תינוקות, וכאשר שמעו המלאכים, צווחו במספד ובכיות, נתקדרו פני שמים ונתעצמו בסופות.

חמקו אטטיור פי סמא והוואוו, עלא בית לקודס מן כתרח אדדאוו, נכלאת ייא חצרא ווקאוומהא נזלאוו. וולחוש וותעאלב פי יירעאוו באיין לומאם יינדללו, וופלשעאב יינקטלו, יידפלו פי אוזזההום עסייא ווצבאח.

חגו הצפודים ברקיע וריחפו מעל המקדש מרוב אורו וחילו, אויה לנו כי נחרב, וכל משכימי פתחו הוגלו מזבולו. שועלים ותנים יהלכו בו, ובין האומות העם יושב בשפלו, במורדות ההר ייהרגו, יירקו בפניהם השכם והערב.

זינאת ליהום שאעא קאלו הייא, וואלא ערפו באיין ללאה מול דדונייא, בוה בוה מא זרא בלקום לעממייא, אללי מא קבלו כלאם נביא זכריה. כול יום כאן יזיהום, וכא יבררח עליהום, תכבבע פי סארייא, וונצדוה כיף נציר אללוואח.

יפתה להם שעתם התגאו בכוחם, וכבר לא ידעו מנהיג העולם, אוי ואבוי על אסון זה העם, לא קיבלו תוכחת זכריה נביאם. בכל יום הופיע בינותם, חוזר וקורא חזונו בקולות, ומזעמם טמן עצמו בעמוד, נסרוהו כנסירת הלוחות.

קאלו לומאם לכיר נקטע עליהום, לבהז וונאוור ללי כאן עליהום, ווליום ייא חצרא קתלו נביהום, וסארו לעביד ייחכמו פיהום. אללאה ייא רבבי תפאזילי קלבי, פי קריב תרסללננא למשיח.

נתלחשו העמים כי חדלה שפעתם, הועד הוד הזוהר שננסך להם, והיום ברוע מעלל רצחו נביאם, עבדים זרים מושלים בהם, אלוהים, הרחב דעתנו אמצנו וחזקנו, ובקרוב שלח לנו משיח צדקנו.

אילאכ ייא רבבי טלבת בננייא, תכליהום כיף כלית בית המקדש דגייא.

ווחנא נייתנא אילאכ קווייא, תאמר עלא בית המקדש תנזל מבנייא, וויזיוו בני משה, ויזמעו כלל מן הווא גאשי, בזהד מן כאלק לכסוד מעא אררוואח.

ממך אלוהי, אבקש בקשה חנונה בתמימות, החרב אויבינו, כפי שהמקדש הרסת במהירות, בטחוננו בך עצום הוא, צווה וירד מקדשך בנוי לתלפיות. ויבואו אנשי בני משה, וייקבצו המוני נפוצות, בעוצמת יוצר הבריות ונשמות ורוחות.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 185 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר