ארכיון יומי: 18 ביולי 2021


אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

רישום שם הנפטר היה דבר נדיר, לא ראו צורך לציין שם הנפטר והרי בל אחד ידע מה שדרוש לדעת, היום שהקהילה חדלה להתקיים אין אתנו יודע עד מה בנוגע למצבות הלא רשומות. מצבות אחדות, ללא שום כיתוב, מזוהות עד ימינו וזה עדות ליחס הרם שרחשו בני הקהילה ליחידי סגולה הצדיקים הרבנים זיע״א: קברי ״שמאענא״ זיע״א בבית עלמין הישן זכו בעבר הרחוק וזוכים עד היום לביקורים של בני הקהילה הבאים לשפוך כאן תפילה ותחינה לבורא עולם ובתום העליה לקברי שמאענא זיע״א יש נוהגים לאסוף מעט מעפר קברי הצדיקים לערבב עם מים ולמרוח על מקום מיחוש בגוף, ורבים סיפרו שהמיחושים והכאבים עברו להם! מי הם הצדיקים שמאענא אשר שמם הטהור נישא בפי כל? לדברי הרב הרש״ק בקונט׳ יחס דבדו הם הרבנים יצחק בן דוד הכהן ויצחק בן משה הכהן; ארבעה רבנים שד״רים מארץ ישראל שהתעכבו בדבדו, ושם נפטרו ונטמנו, אומרת גירסא שניה ; ולפי גירסא שלישית, קברי שמאענא זיע״א הם קברי החסיד הרב שמעיה כהן זיע״א ובנו (וי״א שלושת בניו), אשר בשעת סכנה החביאו עצמם בשוחה, האויב רדף אותם, ושם היתה קבורתם, והתקיים בהם האימרא ״בחייהם ובמותם לא נפרדו״, בסמטת בית כנסת דוגם היה בית הרב החסיד הקדוש רב שמעיה הכהן זיע״א, ״בית שמאענא״, חדרו של הרב עמד על תלו עד לפני שלושים שנה ורבים היו מגיעים שם לתפילה או תחנה, ונר תמיד דלק שם בחדר יום ולילה!

חמשה קברים, בקרבת קברי שמאענא זיע״א, ידועים כקברי חמשת צדיקים: החסיד הרב יוסף תורג׳מאן זיע״א (למשפחת תורג׳מאן), החסיד ר׳ יוסף בן גוראבא זיע״א (למשפחת הכהנים), החסיד רב יוסף בן ביבי זיע״א (למשפחת מרציאנו), החסיד הרב יוסף בן וואווא זיע״א (למשפחת בן חמו, ויש אומרים שהרב יוסף הנ״ל קבור בירושלים), החסיד הרב יוסף בן חג׳ילא זיע״א (אין בידנו פרטים על משפחת הצדיק הנ״ל).

באיזור האמצעי של בית העלמין הישן, מול שער בית העלמין, נמצא ציון בעל המופתים החסיד הרב שלמה בן מימון זיע״א (למשפחת מרציאנו בלשגר), ללא שום כיתוב כלל על המצבה! ועל ידו קבר בנו של הרב זיע״א.

בימי החסיד רבינו שלמה זיע״א היתה בצורת ונוסף על כך, גם המעיין בשכונה ״מעיין סביליא״ הפסיק כמעט לתת מימיו, התושבים עמדו בפני ימי סכנה אך לה׳ הישועה!

בני הקהל הכריזו על צום ועצרת. הקהל, אנשים נשים וטף, פנו למקום תפילה מחוץ לישוב, בדרך העולה למעיין תאפרננת סמוך ממש לדבדו, החסיד הצדיק הרב שלמה בר מימון זיע״א בראש הקהל, עמד שם תקע מקלו, פרץ בבכי ובתחנונים, ויחד אתו זעקו בני הקהל להקב״ה לרחם על בריותיו, הרב זיע״א משך המקל הנעוץ באדמה ומים חיים פרצו מבין הסלעים, מקום זה שבו נעשה נס לישראל נקרא ״קאייד לגאבא״ (מושל היער). המקום היה חביב על יהודי המקום ונהגו ללכת שם לתפילה לפני רבונו של עולם. עד לפני שנות דור עדיין מים זרמו מבין הסלעים ב״קאייד לגאבא״, היום אין זכר לא למים ולא למעיין.

סמוך ממש לציון קבר הקדוש רבינו שלמה בר מימון זיע״א נמצא ציון הקבר של החסיד רבינו שלמה בן זהור זיע״א (קצה האחד של המצבה כמו שקועה באדמה, הקצה השני מוגבה, וזה סימן הציון הקדוש).

כאן במרכז בית עלמין יש המצביעים על חלקה של קברים רבים, כולם ממשפחת הכהנים, נקראת ״לכוואהנא״.

בבית עלמין החדש בני הקהל פקדו את ציון הקבר של החסיד ״ארבי לקביר״ הרב שלמה הכהן צבאן זצ״ל שנפטר בשנת תר״מ (1880), וכן קבר הדיין הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, ועוד.

יש להזכיר שבניית חומות בתי העלמין בשנים 1921-1920 יזם רבה של דבדו רבינו שלמה הכהן צבאן זצ״ל הנקרא לחכם דצבאן, ביצוע העבודות היה תחת השגחת ראש חברה קידשא למשפחות מרציאנו, בן סוסאן, בן גיגי ועוד, ר׳ שמעון מרציאנו די בראהים זצ״ל.

חברה קדישא שניה היתה קיימת והיא שימשה משפחות הכהנים, בן חמו, בן נאים ועוד.

ראשי חברה קדישא הראשונה היו ר׳ שמעון מרציאנו הנ״ל, ר׳ ראובן בן סוסאן, ר׳ משה בן גיגי, ועוד.

ראשי חברה קדישא השניה היו ר׳ יעקב בן נאיים, ר׳ יצחק בן חמו בר-רפאל, ר׳ שלמה מרציאנו בלשגר.

אנשי חברה קדישא מכובדים מאד בעיני בני הקהל ומסורים לצרכי רבים על מנת שלא לקבל פרס. שמות החברים היו: ר׳ יצחק די בן דווד הכהן, ר׳ יעקב בן נאים די מרדוך, ר׳ שלמה בן נאים, ר׳ אברהם בן נאים, ר׳ יצחק בן נאים, ר׳ מריטך מרציאנו, ר׳ רפאל בנו של מ״ז הרב משה מרציאנו, ר׳ יצחק די רחמים מרציאנו, וכן ראש החברה קדישא ר׳ יצחק בן חמו בר רפאל ז״ל ועוד. רבים מבני הקהילה היו מסייעים לבני חברה קדישא לעת מצוא, ונהגו לצרף אתם צעירים בני 12־14, אשרם ואשרי חלקם!

על מצבה אחת היה נוסח רשום מלא בהיפוך אותיות של כל מילה, האם טעות של האיש רושם הנוסח, או בני החברה החליטו לרשום בדרך היפוך לסיבה ידועה להם? בדורות האחרנים השתמשו, פה ושם, בצרפתית או ספרדית (זאת כשגיאה היוצאת מיד המלך). בשנת תשנ״ג נתבקשתי ע״י מר יוסף מרציאנו (ג׳יף) להשגיח על ביצוע עבודות בנייה מחדש של חומות שני בתי העלמין, הודות לה׳ יתברך, קיבלתי המשימה, שנמשכה קרוב לחצי שנה, זכרה ה׳ לי לטובה, כמו כן עסקתי בטיפול הקברים הטעונים תיקון ושיפוץ, העתקתי נוסחאות המצבות, וגולת הכותרת היה שיפוץ שלושה בתי כנסת, שרידים אחרונים של נכסי ומוסדות קהילה קדושה. ישלם ה׳ פעלם של היזמים והממנים התכנית הקדושה, ותהי משכורתם שלימה מעם ה׳ אלהי ישראל, אמן.

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 10

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

החתונה היהודית במרוקו

. הנישואין

  • אתן רוצות לספר לי איך עורבים את הנישואין אצלנו בפאס, אתן הצווחות את הצהלולים?
  • ברצון רב! בקרוב החתונה שלך, אליהו! האל יאריך את חייה של אמך רחמה כדי שתשתתף בשמחתך.

יום ראשון שלפני השבוע של החתונהש מכנים אותו ״יום היריעה הלבנה״. בערב אנו לוקחות מבית החתן לבית הכלה מגש של סוכריות וקערה של חינה כתושה. מקבלים את פנינו בעוגיות ״פאליבי״, בתה ובריבת פרות, מאפרות את הכלה ומורחות לה חינה על ראשה ומלפפות אותו בבד לבן. את היריעה הלבנה שאגו לוקחות אנו קושרות בה שבעה קשרים מסביב לבטנו של החתן ואומרות לו שלא יריב ולא יצא לטייל בלילות עד לליל החופה, שבו מתירים לו את הקשרים.

ביום שבת אנו המצהללות הולכות לבית החתן בבוקר ומשמיעות לו צהלולים לפני שיצא לבית הכנסת. כשאנו מסיימות אנו לוקחות את הילדות שנאספות בבית החתן אל בית הכלה בליווי צהלולים. שם נותנים להן סוכריות ועוגיות ״פאליבי״, ולאחר מכן הן חוזרות לבתיהן.

אנו חוזרות לבית החתן ומוצאות שם רבנים שותים מאחיא ומלווים אותה בחמוצים, ושרים פיוטים לכבוד החתן. החתן הולך בליווי חבריו לבית הכלה; אנו מלוות אותו בצהלולים. הוא נשאר שם. מכבדים את הנוכחים בתה ובעוגיות ״פאליבי״. החתן מנשק ידיים, ומעניקים לזה שליווה אותו קוביית סוכר. לאחר מכן בית החתן ובית הכלה סועדים יחד, וביניהם החתן והכלה לבושים בבגדים נאים. בערב הנשים יוצאות ומזמינות לטקסי יום ראשון שנקרא יום תקייל [=יום ההכנות הארוך], שמתקיימים בבית הכלה. יום שבת זה אנו מכנים אותו בשם סבת אר־ראי [=שבת ההתייעצות].

ביום ראשון בבוקר אנו לוקחות מגש של סוכריות ומגש של חינה לא כתושה לבית הבלה. בערב אנו מלוות בצהלולים את הנשים מבית החתן אל בית הכלה. לוקחות אתנו ביצה רכה, דבש וצמר גפן וכן קופסה של תכשיטי זהב. אנו שוברות את הביצה שבתון צמר הגפן על ראש הכלה ואומרות לה ״מזל טוב!״. סמוך לחמש בערב נאספות כל הנשים לבושות בשמלות משי ומטפחות קשורות לראשיהן. הנגנים באים ואתם זמרת ששרה שירי דזירי [־שמקורם באלג׳יריה] ומתחילים לנגן ולשיר שירים נפלאים. מכינים לנו תה ומחלקים לנו ריבה, ולאחר מכן מגישים לנו עוגיות שקדים ועוגיות בצורת מעטפות, ולבסוף מחלקים לנו גלידת פרות לפני שאנו הולכות הביתה.

ביום שני בערב עורכים את ליל החינה. ערב זה כולו נפלא. הנשים באות לבית הכלה לבושות יפה כולן בשמלות המשי שלהן עם חגורות משובצות חוטי זהב וכסף ועדויות בתכשיטי זהב: עגילים, עמידים, מחרוזות פנינים וטבעות משובעות יהלומים. יושבים על מרבדים נמוכים במו בסלון מוסלמי, השטיחים פרוסים על הרצפה ולידם כריות משי. בבל פינה מונחים מגשים מלאים בכוסות מאחיא ובחמוצים. החתן בא עם כל חבריו כשהם לבושים לבוש של מוסלמים: ג׳לאביה ממשי וכן מצנפת. הכלה באה מאופרת ולבושה שמלת משי ועדויה במטבע זהב משובץ ביהלום, ויושבת ליד החתן וחבריו. כל הערב הנגנים מנגנים והזמרות שרות, וכשמישהו רוצה לעזוב מכריזים על המתנה שהוא מייעד להם. אחד הנגנים מקבל את המתנה ואומר בקול רם: ״מתנה זו היא של פלוני שהעניק אותה לכבוד החתן והכלה ולכבוד הנוכחים כולם – עשרים פרנק. יוסיף לו האל מטובו!״. עם שחר הנשים המזוואראת [־הנשואות בפעם הראשונה וחיות לצד בעליהן] מורחות חינה לכלה; גם לבנות שנשארו ערות הן מורחות חינה על הידיים ועל הרגליים.

ביום שלישי מציגים את הנדוניה של הכלה, והרבנים והשמאים מעריכים את עלויותיה וליד כל חפץ רושמים את מחירו. לבסוף לוקחים את הנדוניה לבית החתן ומזמינים את הנשים לבוא לראותה. בלילה באים הפייטנים לשיר פיוטים בבית החתן, ומתלווה אליהם הספר. בזמן שזה מספר את החתן ואת חבריו שרים פיוטים ומשמיעים צהלולים לכבודם. לקראת חצות אנו מלוות את הכלה למקווה במחיאות כפיים קצובות ובשירים. הנשים נכנסות אתה למקווה, וכשהיא יוצאת הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים וחמותה אתן ובידיה נר לבן; הנשים שרות לה: ״הנה הנר הגיע אליה, שלחה לה אותו חמותה״״.

ביום רביעי בבוקר לוקחים את הכלה ומושיבים אותה על כיסא. באות נשים זקנות ועורכות לה טקס אזלומין ושרות לה: ״סרקי, סרקי״״. בערב, מלווים את הכלה בתהלוכה עם נגנים ועם רבנים ומובילים אותה אל בית החתן. כשמגיעים לבית החתן בא הרב וליד שני עדים קורא את הכתובה, שמוזכרים בה אבות החתן ואבות הכלה. לאחר מכן מקדש הרב על היין, והחתן והכלה טועמים מכוס הקידוש. החתן עונד לכלתו טבעת באצבע השנייה של היד הימנית, ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מביאים קנקן או ספל מלא בחלב ומזליפים על החתן והכלה.

בלילה, ליל הנישואין, מסדרים את חדר החתן ומציבים באמצעו שולחן גדול. על השולחן שמים קערה של תפאיה, שהוא מרק הכולל בשר עוף, פתיתי ביצים טרופות וחתיכות שומן. לאחר מכן מגישים מיני קינוח, תבשילים, משקאות, פרות ועוגיות מכל סוג. אנו קוראות לגברים ולנשים שיבואו להתפעל מן השולחן, ונועלות את דלת החדר על החתן והכלה. ביתר החדרים הנגנים מנגנים והרווקים ידידיו של החתן ניגשים אל דלת החדר שבו שוהה החתן ואומרים בקול רם:

״תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מן התפאיה.

תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מבשר העוף.

שמור נא לי מן העוגיות, שמור לי מן הסוכריות.

תן לי לטעום, הו ידידי״.

למחרת בצהריים עורכים את טקס המתנות. גברים ונשים יושבים סביב שולחן גדול עמוס בעוגיות, בקערות ריבה ובמקטרות של קטורת, וחבריו של החתן וחברותיה של הכלה מביאים לה מתנות מכל סוג. ישנם גם כאלה שמעניקים מתנות כסף. מי שיוצא לוקח אתו את מנת העוגיות שלו בתוך נייר לבן.

ישנן משפחות שלאחר החתונה מקיימות את מנהג ה״צדקה״. ידידי החתן מזמינים אותו לביתם כדי שיהיה אורח כבוד שלהם. החתן יוצא להסתובב עם חביריו, שעורכים לו ביקורים בבתיהם. כשהוא עומד לעזוב הם מעניקים לו מתנת כסף, מעשרים עד מאה פרנק.

  • האם בימים עברו היו מנהגים נוספים על אלה?
  • כן! ביום שלישי בלילה לאחר שיצאה הכלה מן המקווה היו עורכים את טקס ״מצא אישה״. היו מלבישים לחתן לבוש של מוסלמים, בגד עליון רחב ומצנפת, ומרכיבים אותו על סוס כמו מלך. חבריו ליוו אותו כשהם לבושים כמו שוטרים ואומרים לו ״יברך האל את חיי אדוני!״ ומניפים למולו מטפחות משי, ואחדים מהם צעקו אחריו: ״אנו עלינו לרגל ובאנו, ונעלינו בידינו״״״.

וכן ערכו את טקס אל־עאגפא. לאחר החתונה היו מעלים את הכלה לגג ומלבישים אותה דברים של זקנות: מטפחת ראש עם שולי זהב, צמות שחורות מלאכותיות וכן חגורה רחבה משובצת בחוטי זהב. לאחר מכן התיישבו ושתו תה בזמן שהנגנים ניגנו.

ושכחנו לספר לך, אתה היקר לנו, על הטורנה־בודה [=חזרה על החופה]. לאחר שהכלה היתה לאשת איש, חמישה עשר יום לאחר מכן היו מלווים אותה לבית הוריה, ולאחר כשבוע היו לוקחים אותה למקווה ומאפרים אותה ומלווים אותה עד לבית החתן במגשים מלאים עוגיות וסוכריות. לילה זה היו מבלים אותו כמו ליל הנישואין.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר