ארכיון יומי: 23 ביולי 2021


חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

חכמי המערב בירושלים

רבי אלעזר הלוי זצ״ל, החדיר בתלמידיו, חכמה ותבונה ויראת אלקים. ״גם לרבות מעולם לא עבר עליו חצות, עם חברה קדושה, ההוגים בתורה אבן הראשה…״ (עדות רבי נחמן בטיטו זצ״ל ב״הספדא יקרא״ הנדפס בפקו״א ח״א). גם תלמידיו העידו עליו: ״תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו שמים לו זכו מעינות החכמה לו… לא פסקא גירסא מפומיה בלילה כיום יעיר כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות…״ (הקדמת המגיהים על ספר פקו״א).

כן נהג רבי אלעזר הלוי, לנהוג בעצמו חומרא, והתחסד בכל מיני חסידות. באחת מאלה הוא מספר: ״ואני זה יותר מלי שנה שאני רגיל לערב בלא ברכה בע״ש וביה״כ ומתכוין שזה למצוה מן המובחר לעשות המצוה בעצמי, לא שאיני יוצא חייו בעירוב חכם הקהל או בעירוב הקהל אלא שהוא לתוספת טובה לקיים המצוה בגופי ואם חייו יש שכחה כבר אני יוצא בעירוב חכם הקהל או עירוב הקהל״ (פקו״א חלק שלישי דף י״א).

הרבה תקנות ומנהגים, הנהיג ותיקן רבי אלעזר הלוי, לטובת בני קהלתו. כסייג מפני הקלקולים והרוחות הרעות, אף הקל בכמה מהחומרות ומהמנהגים. כדוגמת הימים שנוהגות הנשים שלא לעשות בהם מלאכה, ובפרט במערב הפנימי ובעירו רבאט שנהגו שבכל יום שאין בו נפילת אפיים נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה. רבי אלעזר הלוי שלא מצא חן בעיניו מנהג זה מפני התוצאות השליליות שבדבר, כותב: ״ואני הקטן דעתי נוטה שכל יום שאין בו איסור מן הדין ממש מד״ס אלא מתורת מנהג, שיש להורות להם קולא בדבר שלא ימשך קלקול ומכשול מבטלתם כגון לעמוד בפתחי חצרות בחו״ל או לצאת לטייל בשוקים ורחובות כאן בירושלים עה״ק. וטוב לעבור על מנהג לעשות מלאכתם או לכבס בגדיהם וכיוצא, שעל ידי כן יושבות בחצריהם ובבתיהם מלעשות המעשים הנז׳.״ (שם, עמוד ב׳).

 

מתוך עיון בספריו ״פקודת אלעזר׳,, אנו רואים עד כמה השתדל רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו, גם בתוככי עיה״ק ירושלים. ולמרות המנהגים הנפוצים כ״מנהג ירושלים״. גדול היה כוחו בכל מכמני התורה, כדי לקיים את המנהגים שהביא עמו מהמערב בהסתמכו בבירור יסודי בדברי הש״ס והפוסקים.

לא קל היה הדבר, לשנות מהמוסכמות ומהמקובל כמנהגי ירושלים. ואף היו כאלה שערערו והתריסו כנגדו. ״ובדידי הוה עובדא שהייתי נוהג להוציא ס״ת פעם אחרת כמנהג עירנו… ומחמת מנהג ירושת״ו שאין מוציאין ס״ת פ״א נתעוררו בי קנאים על מנהגי ירושת״ו, לקיימם בלי שינוי וביטלו ממני לתפ״ץ״

רבי אלעזר הלוי, דגל בכך ״שדיו לכל אחד שיעמוד בשלו. כל שאינו עובר על איסור תורה ודברי סופרים לפי מנהגי קהלתו״… וכ״ש שאנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם אלא כמנהגינו כמו שעושים ק״ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפיי לענין ברכות כמו בברכות הלל בר״ח וחייה דפסח וכוי וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה״ה… (פקו״א או״ח סי׳ נ״א).

הרב צוף דב״ש זצ״ל, שחביבים היו בעיניו מנהגי ירושלים, לא תמיד הסכים לדעתו של רבי אלעזר הלוי, ופעמים שהעיר לו על כך. אך רבי אלעזר הלוי, עמד על דעתו, ונימק לפני גדולי ירושלים, בראיות חזקות, את נימוקיו והכרעתו בדין. גם היו פעמים שהוא פנה לגדולי הדור להכריע ולחוות את דעתם, בדין זה או אחר. ״…ואני סדרתי דברי לפני מעי הרב המובהק אב״ד כמוהר״ר משה נחמייאש הי״ו דכיון שבמערב אצלינו נוהגים להוציא כמה פעמים בלי שינוי מקום כלל אפיי בבית אי… ואני איני בק״ק ספרדים כי אם בק״ק מערבים שאיני חייב אז במנהג הספרדים כלל, ויכול אני לעשות כמנהגי׳ במערב, אבל אם אני יכול לעשות כך שישמעו הציבור לדברי שלא יהיה מחלוקת בשביל הרב דב״ש הי״ו שאין דעתו כך, ואמרתי לו בודאי, שאני הוא שעושה המעשה בעצמי, והצבור שעושים עמי הם הלומדים עמי שמקבלים סברתי בשופי בלי שום התעקשות ח״ו כלל ועיקר, והסכים לדברי…״ (שם, סי׳ ס״ט).

 

רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳׳ל. כותב בספר ״נהר פקוד״ (בהל׳ קס״ת סי׳… נהירנא כד הוינא טליא שמעלת הרב המופלא תנא דאורייתא כמוהר״ר אלעזר הלוי בן טובו זצוק״ל, המחבר ספר פקודת אלעזר, מרבני המערב אשר עלה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו היה קורא ערעור על מנהג עיקו״ת… שהיה קשה בעניו להניח מנהג עירו במערב…״.

אפס קצהו מקדושתו וטהרתו, מיראתו והתמדתו בעבודת הקודש של רבי אלעזר הלוי זצ״ל. ניתן לראות מהקונטרס רב האיכותי והמנומק שכתב בספרו ״פקודת אלעזר״ חלק ב׳ סימן ר״מ. בענין קדושת הזיווג. ״אמר הצעיר אלעזר, הנה חשקה נפשי לקבץ ביחד דרוש אחד מלוקט מזוה״ק והש״ס וכתבי האר״י זלה״ה בענין גודל חיוב קדושת הזיווג…״. בהמשך דבריו כותב דברים המאפיינים במיוחד את אורח חייו עלי אדמות ואשר הוא עצמו יישמם במלואם: ״שורש כל הרפואות של תחלואי הנפש הוא השתדלות בעסק התורה יומם ולילה ובפרט מחצות לילה ואילך שעל ידי כן מתטהר ומתקדש האדם בטהרה ובקדושה גמורה…״.

ואכן כך היה דרכו להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה ושם לילות כימים בלימוד התורה ובהרבצת תורה ומוסר בקרב תלמידיו הרבים, ובני קהלתו.

עם הסתלקותו של הרב צוף דב״ש זלה״ה, נתייתמה העדה המערבית בירושלים, מאב ומאם גם יחד. אב במובן הרוחני, ואם במובן הגשמי. כי הרב צוף דב״ש, היה הפטרון לכל צרכי העדה ברוחניותם ובגשמיותם. בתום ימי בכיתו, נחלקה העדה לשלשה כיתות.

 

״כת אחת אומרת שאין אנחנו צריכים לעשות רב למלאות מקום הרב הנז״ל (כלומר, הרב צוף דב״ש) וכל הקהלה תתנהג עפ״י שני המונים עשירים, ולעת כזאת ידם תקיפא ואין לנו שום כח עליהם כי אם דוקא שירחמו עלינו מן השמים ותהיו אתם בני גאולתינו בעזר פינו והן אמת כי יש לנו רב אחד ראוי והגון לכל דבר שבקדושה איש אמתי ושונא בצע רחמן על התלמידי חכמים והעניים ויתומים ואלמנות הלא הוא זה שמו הרב הגדול, מעוז ומגדול, ח״ק לישראל, הוא סיני ועוקר הרים, כל ימיו מתעסק בקדשים וידיו רב לו בנגלה ובנסתר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו נר״ו הי״ו. והם אינם מרוצים בו.

כת ב׳ אומרת שהרב הנז׳ ראוי דוקא לחתום ראשון ולדון ולהורות, אבל בעיניני הכולל אינו ראוי בעבור שהם אומרים שמימי נערותו עד ימי זקנותו לא היה מעורב עם הבריות, שכל ימיו על התורה והעבודה.

וכת ג' אומרת שהוא ראוי והגון לכל ענין הן לדון ולהורות והן לכל דבר הצריך לכוללינו, וזאת הכת היא רוב בנין ורוב מנין כאשר תחזינה עניכם מודעה אחת מודפסת בתוך כתב דנא…״. (כך כתבו חו״ר העדה המערבית, להגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ראב״ד בעיר פאט שבמרוקו, ובקשו את עזרתו והשפעתו למנויו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל. מתוך כ״י).

 

אכן, רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נבחר לממלא מקומו של הרב צוף דב״ש, ובכהונה זו, שמש במשך שש שנים, עד כי בשנת תרמ״ו חלה, וביום כ״ב אדר א, עלתה נשמתו השמימה.

וכך חרות על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים:

קול נהי נשמע מציון במר צורח,

ירושלם תתן קולה תבכה ותתיפח,

על הלקח ארון האלקים אור הירח,

הרב המופלא נר המערבי אדמו״ר כש״ת רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ׳יל עלה לשמים יום כ׳׳ב אדר א׳ התרמ״ו ת. נ. צ. ב. ה..

 

הניח אחריו בן צעיר לימים בשם יעקב חי, ובת בשם רבקה.

כן הניח אחריו אוצר רוחני רב הכמות והאיכות. אלו הם ספריו ״פקודת אלעזר״ ביאור על השלחן ערוך או׳׳ח. אשר נדפסו בהשתדלות תלמידיו המובהקים, רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ׳׳ל. ורבי אברהם אביכזר זצ״ל ששימש שנים רבות רב ומורה צדק בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ואח״כ ראב״ד בירושלים. את החלק הראשון של הספר הנז׳ הדפיסו בשנת תרמ״ז (1887). חלק שני בשנת תרנ״ב (1892). חלק שלישי בשנת עת״ר(1910).

שאר החלקים לא הודפסו. יש להניח שהרב זצ׳יל, חבר על כל ד, חלקי הש״ע, וכן ספר שאלות ותשובות, דרשות וחדושים. אך לצערנו לא זכינו עד היום לאורם. (הנחה זו באה מתוך השאלות והתשובות שהיו לו עם גדולי הדור ההוא בשאר חלקי הש״ע, כן תלמידיו הנז׳ מזכירים בתחילת החלק השלישי של הס׳ ׳׳פקודת אלעזר״, כי כל ההכנסות שיקובץ בדמי הספר, לא יעשו בו שימוש כלל ועיקר, כי אם דוקא בהוצאות דפוס החלק הרביעי. וכידוע חלק זה לא ראה אור).

הערות                                      

 אודותיו ראה, מלכי רבנן למהר״י בן נאים, דף כי׳ב ע״ד. אברהם אלמאליח בלוח ארץ ישראל, לונץ, י׳יד. יהודי המזרח באי׳י למ.ד. גאון. הסכמת הרבנים על סי ״פקודת אלעזר״ בהקדמת תלמידיו. ובהספד שנשא עליו הגאון רבי נחמן בסיסו זצ״ל, נדפס בתחילת החלק הראשון.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

עמוד 260

Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc

Edouard Montet

La multiplicité des saints est d’ailleurs accrue au Maghreb par l'extension extraordinaire qu’y a reçue le chérifat. Le chérif est souvent, par cela même, considéré comme marabout. Or les chérifs sont innombrables, principalement au Maroc. Dans le Maghreb, il y a de nombreuses tribus de chorfa (pluriel de chérif). Il nous souvient, entre autres réminiscences de ce genre, d’avoir traversé de pauvres villages de chorfa sur les bords du Ras ed-Doura. Le chérifat qu’ils représentaient était bien misérable et ne donnait aucune impression de noblesse, encore moins de sainteté.

La multiplicité des saints est, enfin, confirmée par plusieurs proverbes africains tels que celui-ci, courant en Algérie :

Dans le Gherîs ' tout palmier nain – a un saint; toute branche de palmier a un saint »

Tel aussi cet autre proverbe, d'un emploi fréquent au Maghreb, et qui s'applique autant aux confréries qu'aux marabouts :

« Quiconque n'a pas de cheikh a pour cheikh Satan.

 

Saints inconnus.

Le nombre des saints est si considérable qu'il en est beaucoup dont le nom s'est perdu, de sorte qu'une grande quantité de tombeaux et de h’aouit’a (enceinte en pierres sèches), consacrés au souvenir d'un marabout, sont désignés par des qualificatifs équivalents à l'anonymat.

On a conclu de ce fait que plusieurs de ces sanctuaires de saints inconnus remonteraient à une très haute antiquité et seraient les vestiges du culte rendu aux divinités pa'iennes.

Souvent les saints inconnus sont simplement qualifies par le mot El-Meràbet’le marabout. Souvent aussi le saint anonyme est appelé Sidi l-Mokhfi « Mon Seigneur le caché. »

Le marabout Si Moh'ammed ben el-'Abed disait au Colonel Trumelet : « Quand un miracle s'opère sur le tombeau d'un inconnu, ou sur un point que la tradition nous a appris avoir servi de kheloua (retraite solitaire) à quelque saint dont le nom ne nous a pas été transmis, nous élevons sur ces lieux consacrés soit une chapelle, soit une h'aouit’a, soit un mqàm et nous dédions ces constructions à Sidî 1-Mokhfî. »

Mqam-' Lieu où l’on séjourne, construction commémorative, amas de pierres en pyramide ou en cercle.

 

A Alger, les marabouts anonymes, dont les tombeaux sont placés auprès d'une route ou d’un sentier, sont appelés Sîdi Çàh’eb et'-T’rîq, « Mon Seigneur qui est au bord du chemin. » Il y en a eu même autrefois plusieurs dans la ville d’Alger.

 

Enfin, une désignation qui ne manque pas d’originalité est celle de Sidî l-Gherib, « Mon Seigneur l’étranger. » Tel est ce saint anonyme, dont la dépouille mortelle repose chez les Bem'-Çâlah’ en Algérie; ce marabout, dont le nom est resté ignoré, vivait dans une kheloua adossée au rocher qui est à gauche de sa chapelle funéraire.

 

L’anonymat, il est à peine besoin de l’ajouter, peut couvrir un saint inauthentique. Tel est le cas d’un prétendu marabout Aboù Touràb (Père du sable), dont le mausolée

s’élève au Caire.

Le célèbre historien arabe El-Makrîzî (y 1442) raconte, au sujet de ce tombeau, l’intéressante histoire que voici :

« En cet endroit, il y avait autrefois des collines de sable. Quelqu’un voulut y bâtir une maison. Comme il creusait les fondations, il rencontra les ruines d’une mosquée. Les gens nommèrent alors les ruines de cette mosque père du sable (Aboû Touràb) Avec le temps cette appellation fut considérée comme un nom propre : ainsi prirent naissance le cheikh Aboû Tourâb et son tombeau'. »

 

Saintes.

Au nombre très élevé des marabouts, il faut ajouter celui des femmes maraboutes, très important aussi dans le Maghreb.

L’Islàm, dès ses origines et de tout temps, a professé et enseigné d’une manière générale le respect de la femme, et plus spécialement la vénération pour celles qui se faisaient remarquer soit par la pureté de leur vie et l’élévation de leur caractère, soit par des dons spirituels exceptionnels. Dans ce fait se trouve la cause essentielle qui nous rend compte de la genèse et du développement du culte des saintes à côté de celui des saints.

 

A cette cause générale, dont les effets se sont fait sentir dans tout l’Islàm, il faut ajouter, pour ce qui concerne l’Afrique du Nord, le respect que les Berbères, dans l’antiquité, témoignaient à leurs prophétesses.

Voici, en effet, ce que nous dit Procope, l’historien byzantin du VI siècle, dans son ouvrage sur la guerre des Vandales : « Comme on croyait que la flotte d’Auguste viendrait en Afrique, les Maures effrayés consultèrent les femmes prophétesses. Car, chez eux, il n’est pas permis aux hommes de prophétiser. Ce sont des femmes qui, après avoir accompli certains rites sacrés, touchées par l’esprit, dévoilent l'avenir, aussi bien que les antiques oracles. »

Nous citerons plus loin, parmi les exemples de vies de saints que nous donnerons pour illustrer les thèses de ce mémoire, quelques légendes typiques de maraboutes.

 

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc

Edouard Montet

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.

סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.

למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:

 ״מעלת כבודו

מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.

עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.

ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.

עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״

התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.

לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.

לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.

לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:

״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."

המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:

״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״

כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.

״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״

שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.

הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.

האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.

ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר