מורשת יהדות מרוקו

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:

״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

ספר זה יוצא לאור במצוות ובהשתדלות האיש המופלא יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו הקב״ה יתן לו הצלחה וברכה בבל מעשה ידיו בבריאות מעליא לאורך ימים ושנים טובות אכי״ר

מאת

אליהו רפאל בן לאדוני אבי הגאון הרב מאיר מרדכי מרציאנו הי״ו

ירושלים השלמה ת״ו

מבוא

מצוה גדולה קיים שאר בשרי החשוב והמעולה יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו (בשיתוף יחידי סגולה מבני הקהילה) בראותו מצב בתי החיים של דבדו הולך ומדרדר פעל על מנת לעצור ההזנחה הנוראה.

פעולת ההצלה בללה: א) בניה מחדש של החומה מסביב לבתי החיים, ב) תיקון ושיפוץ המצבות ההרוסות, ג) סקר בללי של בתי החיים כולל רישום המצבות.

נקראתי ע״י בעל המצוה להגיע לדבדו בכדי א) להשגיח על מהלך העבודות באתר, ב) לתת תשובה לשאלות בענייני דת שיתעוררו במהלך עבודות השיפוץ (החומה ההולכת ונבנית לא תפגע בקברים, סגירת קברים פתוחים ל״ע, רישום מחדש של נוסח המצבות).

מן שמיא קא זכו לי להיות שותף למצוה חשובה זו. נסעתי לדבדו והשגחתי על הנעשה בבתי העלמין, קרוב לששה חדשים צמוד הייתי לביצוע התכנית שכללה גם שיפוץ בית כנסת הכהנים העתיק של דבדו הנקרא בית כנסת די אולאד צבאן, בית כנסת משפחת מרציאנו להרהאר, ובית כנסת משפחת מרציאנו בן עקו. שיפוץ בתי הכנסת בא ברגע הנכון, כי עוד זמן לא רב ושלושת בתי הכנסת האחרונים שעוד עמדו על תלם היו קורסים כפי שקרה לשאר בתי הכנסת.

באשר לבית עלמין העתיק ישנם מצבות קדומות מהתקופה הראשונה של יסוד הקהילה אשר דוגמתן קיימות בקהילות עתיקות כמו טיטוואן וכדומה והם מאבני מחצב, חצובות בהר הסמוך כפי שנהגו לעשות יהודי דבדו זה מאות בשנים, טבעיות ומונחות על הקבר וכאילו כאן נוצרו, ישנם מצבות מעובדות עם צורה של גוף אדם או ראש אדם בלבד ועוד סימנים נוספים ודוגמתן מצויות בבתי עלמין של טיטוואן, קסר אל קביר, סאלי, ראבאט ועוד, ובבית עלמין החדש ישנם גם מצבות מאבן שיש או עשויות מחול ומלט. בדורות הראשונים לא נהגו לכתוב מאומה על המצבה, ומנהג זה נמשך עד לראשית המאה העשרים — ובכל זאת פה ושם מצאנו רשום על מצבות בודדות שם פרטי של הנפטר, שם משפחתו ושנת פטירה, שבחי הנפטר מופיעות על המצבות מהמאה העשרים, וכן ידיעות נוספות המלמדות כי בשנה מסויימת נפטרו מספר רב של אנשים ממחלה מדבקת ב״מ. צפיפות הנקברים מורגשת בכל פינה ושעל בבית העלמין העתיק וכן בבית עלמין החדש, בל נשכח שהיתה תמותה גדולה של ילדים קטנים ב״מ ממחלות מדבקות ויש להניח, משום כך, שמספר גדול ורב של קברים שקעו באדמה ונראה שכל שטח בית עלמין העתיק גדוש קברים ומספר הבלתי נראים גבוה פי כמה מהקברים הנראים. נראה שבית עלמין העתיק מכיל למעלה מאלפיים קברים, אולי שלושת אלפים, אם לא למעלה מזה (לפי ההשערה גם בית עלמין החדש מכיל קרוב לאלף או אלף וחמש מאות קברים, מספר זה כולל גם קברי הילדים הקטנים ב״מ).

ההודאה לאל יתברך שזיכה אותנו במצוה יקרה זו, והסימן לכך ראינו בעובדה שאין אדם מאלה שעסקו בבניה ושיפוצים שנפגע תוך כדי מלאכתו או כתוצאה מכך. לי נאה ולי יאה להודות ולהלל לבורא עולם ששמרני בדרבים, תרתי משמע, בדרבים בהליכה מן הקודש אל החול ובחזרה, ובדרכים בתוך ארץ מרוקו, ברוך פודה ומציל, התהילה והתפארת לחי עולמים ב״ה וב״ש.

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

מספר הכולל של מצבות בשני בתי עלמין הישן והחדש הוא קרוב לשלושת אלפים (בבית עלמין הישן נראה שיש מספר מצבות המתקרב לשלשת אלפים: הקברים, הלא נראים או שהמצבה שקעה או שלא הונחה כלל מלכתחילה, הוא גבוה יותר, אולי כפול ממספר הקברים הנראים לעין! ובבית עלמין החדש נראה שיש אלף קברים ומעלה, מספר הקברים השקועים באדמה גבוה הרבה ממספר הקברים הנראה לעין!) והיתכן שזה מספר הנפטרים מאז יום הווסדה של הקהילה? רבה של הקהילה בשנות תר״ע-תרפ״ה (1925-1910) הרב הדיין ר׳ שלמה הכהן צבאן ז״ל נתן תשובה לשאלה זו: … ויתחייב מזה שיש עוד בית עלמין ישנה אשר לא ידענו לה כי בית עלמין החדשה תחילתה בראש המאה השביעית (1840) והישנה יש בה קברות של המאה השישית (1840-1740) ומקצת מהמאה החמישית (1740-1640) נשארו מאות הקודמין עד המאה השלישית בהכרח יש

בית עלמין קדומה והיא נעלמת מאתנו והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים (קונטרס יחס דובדו). מקום קבורה ראשון שהיה בשימוש הקהל הוא דבר מחוייב המציאות, מדוע? משום שבית עלמין הישן אין בשטחו מקום לקבורת נפטרים של תקופה המשתרעת משנת 1500 לערך (תקופת היווסדה של הקהילה) ועד לשנת 1840, קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה!

והנה נודע לרב על קיומו של בית עלמין קדמון לשימוש בני הקהל בין השנים 1680-1500, הרב מצא סיוע המאשר קיומו של בית עלמין עתיק ״והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים״. מקום מנוחת עולמים זה של האבות הראשונים זכיתי לראותו, המקום שמור להפליא, אין מקומי שיעיז לעבד ולגדל תבואה וכדומה בשטח זה הסמוך כאמור לקבר סידי יוסף, תושבי דברו רוחשים כבוד לשטח, ומאחד המקומיים שמעתי, משיח לפי תומו ״שטח זה היה פעם מקום קבורה יהודי״! יש בשטח בליטות, פה ושם, סימן של מקומות קבורה, ייתכן ובתקופה הקדומה לא נהגו להקים מצבה על כל קבר ומעטים היו הקברים שעליהם מונחת מצבה אולי משום כן לא נראים בשטח סימני קבורה ברורים! בית עלמין הקדום הזה, ירד מתודעת בני הקהילה ונשכח לאחר היעדרות ארוכה, של רוב יהודי דבדו שנטשו העיירה בין השנים 1680-1590 לערך.

בני הקהילה יצאו מדבדו כאמור בין השנים 1600-1590, לסיבה שעד היום לא עלה בידנו לדעת מהותה, המקור היחידי ללמדנו על כך הוא המכתב, מאת רבה של דבדו הרב יוסף בן שמעון הכהן סקלי ז״ל לרבה של העיר פאס הרב יעקב אבן צור ז״ל, ובמכתב, סתם הרב ולא פירש הסיבה ליציאתם של רוב היהודים; נחום סלושץ מומחה לקורות יהודי צפון אפריקה כתב שמצב בטחוני מסוכן גרם ליהודי דבדו להמלט מן המקום (יש בידנו עדויות לכך שחלק מבני הקהילה, והוא מיעוט, נשאר בכל זאת בדברו), פקודה מהשליט בשנת 1690 דרשה מיהודי דבדו המתגוררים בכפר דאר משעאל לחזור לדבדו, שובם של יהודי דבדו לעיר בית קברות האבות הכה גלים והידיעה הגיעה לקהילות רחוקות, ובעקבות יהודים החוזרים לביתם, באו משפחות חדשות להתיישב במקום. עדנה היתה לקהילת דבדו: בתים חדשים נבנו, בתים ישנים שופצו, נפתחו בתי כנסיות חדשים.

בית העלמין הקדמון, הממוקם במרחק ניכר מהשכונה נסגר. ראשי הקהל כבשו שטח קרוב, סמוך לבתים הראשונים של המללאח, והוא שטח הררי, סלעי, מעט תלול, ובחלקו התחתון, הקרוב לשכונה החלו לקבור ראשוני הנפטרים בתקופה החדשה של חיי הקהילה. על אחת המצבות הקדומות בחלק זה של בית העלמין רשום: ״שנת תפ״ד נלב״ע החכם רבי יוסף בן שמעון הכהן״, (שנת תפ״ד היא שנת 1724 למניינם). נחום סלושץ, שביקר בדבדו בראשית המאה העשרים, מצא מצבה ובה רשום שנת קבורה 1692!

בית עלמין הנקרא ״למערה תחתאנייא״ הנז״ל נראה מרחוק במו שטח זרוע אבנים המונחים כאן מימי בראשית, אך, האבנים האלה הנראים כל בך במקומם הטבעי, הם בעצם מצבות!

אנשי חברה קדישא נהגו לטפס לשטח הררי מכוסה אבנים גדולות וכבדות מאד, שקועות בקרקע, ובשטח ההוא סמוך לשכונת אלקצבא, עמלו קשות, ימים ולילות, לחצוב, ולחתוך אבנים שישמשו כמצבה. ששה עד עשרה אנשים, עוסקים במלאכת קודש, גמילות חסדים של אמת, ללא שכר או תמורה, לשם שמים, מה אני בחנם אף אתם בחנם, גררו וגלגלו האבן, בעמל רב מהשטח העליון שם נחצבה עד לבית העלמין. חציבת האבנים (״אבני מחצב״, מ״ב, י״ב, י״ג) היתה החלק המפרך ביותר בעבודה הקשה של אנשי חברה קדישא בדברו. סתימת הקבר ואטימתו היתה באמצעות לוחות אבן הנקראים ״אלחד״ שנחצבו בהר והם מחומר עשוי שכבות שכבות דקות, והן נחצבות בנקל, הנק׳ לוחות צפחה (וזה מקור שם השכונה הידועה בפי כל צפאח).

מדת המצבות נעה בין מטר וחצי לשנים וחצי או יותר! המצבות ברובן מקוריות, לא נגעה בהן יד מלבד מלאכת החציבה, אך ישנן מצבות אחדות, עליהן חרת איש חברה קדישא, ראש אדם, או ראש וגוף, או צורת גוף אדם, ונמצאות שתי מצבות מעובדות, מעוטרות מעשה ידי אומן (בבתי עלמין של קהילות טיטוואן, סאלי, קצר אלקביר, ועוד, ישנן מצבות בעלות עיטורים וצורות בעלות אופי אומנותי גבוה). עיטור המצבה ועיבודה שימש לדברי איש חברה קדישא, אמצעי לזיהוי קבר של אדם אמיד.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א