מורשת יהדות מרוקו

 

121 ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן־ברוך, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך.

ר׳ דוד בן־ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן. הקדושים האחים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הס ניניו

הערת המחבר: משפחת קדושים זו זכתה לפרסום רב בקרב יהודי מרוקו. לפי מסורת אחת (ראה סיפור מס׳ 5.121) מוצאה מאיזור אופראן ור׳ ברוך, אביו של ר׳ דוד בן־ברוך, עזב את המקום ועבר לתארודאנת. קיימת אי־בהירות מסוימת בקשר לקרבה המשפחתית בין הקדושים המשתייכים למשפחה. ליד מסורות לפיהן ר׳ דוד בן־ברוך הוא הסבא של ר׳ ברוך ור׳ ימין הקבורים בתארודאנת, קיימות גם מסורות לפיהן הוא האבא שלהם והסבא של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ושל ר׳ פנחס הכהן. יודעים שר׳ ברוך הכהן הקבור באימין תאגה שייך למשפחה, אך לא ידוע מה קרבתו לקדושים האחרים. לפי מסורת שרשמתי בסיורי במרוקו, קדוש זה הוא אביו של ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו. אינפורמנטים חזרו על השמות ר׳ ברוך ור׳ דוד בן־ברוך בציון מקומות קבורה שונים, אך אין לדעת אס מדובר באותם קדושים או בצאצאים אחרים של המשפחה. ראה ערכים ר׳ ברוך הכהן(תארודאנת), ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה), ר­' דוד בן־ברוך (תארודאנת), ר' ימין הכהן ור׳ פנחס הכהן. ע"כ

 

ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי־הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

 

• ״כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל־כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם״.
•  
• ״הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן־ברוך היה לבוש לכיל [צמר], שאל: איפה ר׳ דוד בן־ ברוך ? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו י אמר לו: אני רוצה לבלות איתו אה החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש ? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש״.

 

״זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן־ברוך. מדוע אד רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר. נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק, אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך־דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן־ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך. הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן־ברוך, אתה תהיה העורך־דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי־דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן־ברוך.

הלכתי לבית־המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך־דין בלי כסף. הסכמתי. עורך־דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך־דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך־דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני, והוא סגן־אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך־דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן־ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסיס, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך־דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו'. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום.

אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי. גם אז ר׳ דוד בן־ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך־דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך־דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך־דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה ? עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדי? אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה. אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק־הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן־ברוך. קיבלתי פסק־הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן־ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח״.

 

• ״כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן־ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר״.
•  

״ר׳ דוד בן־ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאה של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן־ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן־ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 291

מעשה כביר ומעזזב די טרא פייאם המהרש״א [רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס] ז"ל פי בלאד אוסטרא יע״א פי האד לבלאד כאנו זוז דסרכאן וכאן ביעהום וסראהום פדהב וכאנו יתחאבבו בינאתהום האדה מעה האדה טול אייאמהום.

מעשה גדול שארע בזמנו של המהרש"א ז"ל במדינת אוסטריה. במדינה זו היו שני שותפים אשר סחרו בזהב, והיו מיודדים בינהם, ואחד אוהב את השני……

 

 

וּמֵן דִי בְּזֵז עְלִיה צָאחְבוֹ חְדָאז יִעָאוְוְדְלוֹ כּוּלְסִי די עְמֵל וּהָאגְדָאךּ כּאן. עָאוודְלוֹ לְמַעַשֵה דִי עְמֵל מְעָא נְצְרָאנִיָּיא אוּרָאלוֹ חְתָא לְפְלוּס דִי בָאס סְרָאו מֵנְהָא סֵלְעָא בָּאייןְ מֵן דִי עְמֵל מְעָאהָא לְעְבִּירַה רְדְתְהוֹמְלוֹ וּקַלְלוֹ דָאבַה רָאנִי נְדְמְת בֵּזָאף דִי עְמְלְת הָאד לְחָאזַה לְקְּבִּיחַה.

כאשר אילץ אוץתו חברו, היה עליו לספר לו הכול, ואת אופן המעשה. שח לו כל המעשה שעשה עם הנוצריה, גם הראה לו את הכסף שקנה ממנה את הסחורה, כאשר ראה שזו עבריה, החזיר את הכסף וכעת אמר לו, התחרטתי מאוד על אודות המעשה החמור אותי עשיתי.

 

 פהאדיך סאעה קללו צאחבו בטחאך באס יצבברו תעארף יא כאי בהאדסי דלממון כאמל נקדרו נעמלו ביה צדקה ותבקיית דלמצות ותשובה תה תקדי לכול עבירה די יעמל בנאדם וכאן יקוללו בזאף מן פחאל האד לכלאם באם יצברו בלחק מול לעבירה מה קבלס מננו ותגבבן כתר עלה למעשה די עמל.

באותו זמן אמר לו חברו בצחוק כדי לפייסו, אתה יודע הוי אחי, בממון הרבה נוכל לבנות בית צדקה למצוות ותשובה, כנגד כל עבירה שעשה בן האדם, ןחןזר שוב שוב על הדברים הללו כדי להוכיח אותו. בעל העבריה לא שש לקבלל ממנו ונעצב מטוד על אודות המעשה שעשה.

 

ומן די צאחבו סאפו באיין מה קבלס לכלאם די כאן יקוללו, קאלו האדאך צאחבו אנה נסרי מנך האד לעבירה אס תעטיני פיהא. וכיף שמעו האדאך מול לעבירה מה כללאהס יכתתר פלכלאם בזאף, קאלו האד לפלוס כאמלין די עתאטני עבביהום ונזידלך רבע פסלעה גיר סרי מני האד לעבירה.

כשראה חברו שלא קיבל את דבריו, אמר לחו חברו ההוא, אקנה ממך את העבירה, מה תיתן לי במקום? כששמע בעל העבריה את דברי חב רו, לא התיר לו להוסיף עוד דבר, אמר לו כל הכסף הזה שקיבלתי (ממנה)  שלך הוא ואוסיף לך רבע מהסחורה רק קנה ממני את העביאה

 

 ואזבו האדאך צאחבו וקלו הא חנה מסרוכּין פסלעה דאבה נכונו מסרוכּין חתה פלעבירה ולפלוס נקצמוהום בזוז. ואזבו מול לעבירה וקללו אנה מה תה נקבלס, לאיין אנה מה בקאס חאזתי לא בסלעה ולא בפלוס ותה נקבל עלה ראצי באס תרדלי גיר נץ פלפלוס די תפעתלךּ פחקי די באם סרינה האד סלעה ואכה אנה תה נסוף פיהא בזאף דרבח יחב יקול נתי תעבבי נץ פחקי דלפלוס די תפעתלך נהאר מרינה סלעה ותעבי רבח דסלעה ותעבי לפלום די קבט אנה מן ענד נצראנייה.

ענה לו חברו ואמר לו, הרי אנחנו שותפים בסחורה, וכעת נהיה שותפים גם בעברה ואת הכסף נחלוק בינינו. ענה לו בעל העברה, לא מקובל עלי, יען כי אין לי צורך לא בסחורה ולא בכסף, ומקבל אני על עצמי, שתחזיר לי רק חציו של הכסף שנתתי לך , שזה החלק שלי, הכסף שקנינו בו את הסחורה, למרות שאני כן רואה שיש רווח גדול, רוצה לומר אתה תקח חצי ממה שמגיע לי אשר מסרתי לך ביום שקנינו את הסחורה, ותקח את הרווח מהסחורה, ותקח גם את הכסף שקיבלתי אני מהנוצרייה.

שבחי צדיקים בערבית יהודית….

 

ואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו מתפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל.

כאשר נתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה,

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

 

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

רבנו-אוה"ח-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

 

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

 

 

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה – בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

סדר התפילה בפני הקב"ה –  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'.

זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה לקבל ע"פ לפנים משורת הדין, מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

 "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).  מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי: אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה

  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

רבי יהושע שרבאני

מזקני וצדיקי המקובלים בירושלים בדור הקודם. נולד בבגדד בשנת תרל״ט [1879] לאביו רבי יצחק.

בצעירותו למד בישיבת ״מדרש בית-זילכא״ עם חכמי ורבני בבל המפורסמים [עיין בערכו של רבי עבדאללה סומך על יסוד ישיבה זו]. היה ממקורביו ומבאי ביתו של גאון עוזנו ותפארתנו ריש גלותא דבבל רבי יוסף חיים [בעל ה״בן איש חי״].

לאחר נישואיו בשנת תר״ס החליט רבינו לעלות לארץ ישראל.

רבי יוסף חיים נתן בידו המלצה חמה המיועדת לראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר [בעל היש״א ברכה]. באותו יום נערכה חופה בה השתתפו רבני העיר ורבי יוסף חיים היה מסדר הקידושין. הוא ביקש מרבינו שיגיע לשם כדי שכל החכמים ילווהו אחר החופה לדרכו. המקובל רבי שמעון אגסי, שהיה נוכח אף הוא במקום הושיט לרבי יהושע סכום כסף להוצאות הדרך. אחר החופה ליווהו רבי יוסף חיים עם שאר החכמים עד עיר הנמל לגודל חיבתו.

בירושלים למד בין היתר בישיבת המקובלים ״רחובות הנהר״ בראשות המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן [השד״ה], ואחר כך בישיבת המקובלים שעל ידי ישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה והחדשה, והיה גדול בחכמת הקבלה, והיה מקובל בעל קבלה מעשית.

על פי עדות רבי בן ציון אבא שאול [שהיה בעל נכדתו] למד רבינו תקופה מסוימת בישיבת תלמידי חכמים בה למדו ממוצאי שבת עד ערב שבת ברציפות, והיו מגיעים לביתם מערב שבת לערב שבת.

היה ממיסדי ישיבת ״שושנים לדוד״ יחד עם רבי יעקב חיים סופר [בעל ״כף החיים״] ורבי יחזקאל עזרא הלוי מרבני בבל בירושלים.

מסר נפשו על חינוך ילדיו [בניו: רבי יצחק, רבי שאול, רבי יוסף, רבי דוד ויבדל לחיים רבי שלמה] על אף יסורים רבים וטרדות גדולות שפקדוהו, וזכה למה שרבים באותה תקופה לא זכו ־ להעמיד בנים ונכדים לתפארת, תלמידי-חכמים ומרביצי-תורה גדולים.

כל ימיו חי בקדושה, בפרישות, בתעניות וסיגופים שסיגף את גופו על ידי טבילות קרח וגלגולי שלג. בימי השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה [משבת לשבת].

הרבה בתפילות ותחנונים על הכלל והפרט, ורבים מגדולי ירושלים החשיבו מאוד את ברכותיו.

בזקנותו, התגורר בשכונת בקעה וכיהן שם כרב השכונה. תקופה מסוימת גר בשכנות ל״בבא סאלי״, ושררו ביניהם יחסי ידידות והערכה עמוקים.

חיבר חיבור על מסכת ביצה אך החיבור אבד בבגדד.

[מפי השמועה שמעתי שהיה בכת״י פירוש על פסקי הרא״ש על הש״ס, ולאחרונה נמצא בכת״י עלים בודדים באגדה].

נפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנה בשבת קודש י״א טבת תשל״ג [1973], ונטמן במוצאי שבת בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר המהרש״א אלפנדרי ורבי יעקב חיים סופר זצ״ל.

אורח צדיקים, ח״א, עמוד 335