ארכיון יומי: 31 ביולי 2021


La famille Marciano -Ben Ako

debdou-1-090

Rabbi Moche Marciano Ben Ako

Ce rabbin fut un maître prodigieux qui exerça une autorité incontestable. Farouche partisan de la Torah et des cercles étudiants, il porta haut le flambeau du Judaïsme et fonda à Sefrou une académie d’études religieuses Vézot Lihouda à la mémoire de son frère Yéhouda. Toujours alerte, il ne ménagea ni sa fortune ni sa santé pour porter secours aux Juifs et non-juifs. Il aima la compagnie des rabbins et se fit l'ami intime de Rabbi Yossef Hacohen Sabban Z.TS.L. Il fut incarcéré injustement en 5663 (1902) par des rebelles musulmans. Il décéda en 5666 (1905). Ses enfants sont :

David          -Yossef-Tsion-Rahamim-Aharon-Avraham-Hayim       -Rafael-Slitna-Aouicha

 

Rabbi Itshac Marciano Ben Ako

Cet homme fortuné et religieux nourrit fidèlement les pauvres, et soutint de nombreuses personnes déchues ou dans le besoin. Ses enfants se nomment :

Chlomo-David-Chimon-Moche         Saïda-Maha-Mrima-Stira       

 

Rabbi Yehouda Marciano Ben Ako

Cette personne fut un riche négociant qui ne fit que suivre les sentiers du droit chemin. Pieux et fervent, il eut le coeur sur la main et, à sa mort, il légua un héritage que son frère employa en partie pour créer l’académie d’études religieuses Vézot Lihouda à Sefrou. Ses filles se nomment :

Saoûda-Louïha-Aouïcha         

 

Rabbi Yaâkov Marciano Ben Ako

L'hospitalité de ce rabbin fut proverbiale. En outre, son aide inestimable et sa droiture à toute épreuve, rendirent son souvenir impérissable. Le nom de ses enfants fut :

Aharon-Yéhouda-Avraham-Moché-David-Aouïcha-Mrima-Slitna-Zhari

 

Rabbi Chimon Marciano Ben Ako

De tempérament fin et délicat mais aussi intrépide, ce philanthrope inlassable fut toujours le premier à faire l’aumône. ïl fut alerte jour et nuit selon les besoins de ses frères. Directeur de la Hevra Kadicba, il fut le fidèle gardien des morts et entretint le cimetière. De front, il assuma la direction du mouvement religieux Confrerie de Rabbin.Ses enfants se prenomment:

Avraham-Yosscf-Moche-Saïda-Maha-Louïha

 

Rabbi Moché Marciano Ben Ako

Cet être fut un homme franc et sincère qui ne cessa pas de cumuler les bonnes actions, surtout dans le domaine de l’hospitalité. Le prénom de ses enfants est :

David          -Aharon-Yossef-Rahamim-Maha     

 

Rabbi Itshac Marciano Ben Ako

Cette personne fut un être intelligent et lucide» sin­gulièrement altruiste et bienveillant. ïl adhéra aveuglément aux commandements de la Torah. Le nom de ses enfants est :

Chlomo-Nouna-Aouïcha        

 

Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako

Ce rabbin n’aspire qu’à faire de bonnes actions. Il fait preuve d’une grande prodigalité. Ses enfants sont :

Chmouel-Avraham-Moché-Mordékhaï-Itshac-Yéhouda-Aouïcha-Mrima-Saoûda

 

Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako

Ce fut un homme raffiné et délicat qui ne laissa aucune progéniture.

 

Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako

Ce fut un être prompt à faire de bonnes actions. Fidèle à son Créateur et fidèle à ses semblables, il acquiert l’estime de tous et de toutes. Le prénom de ses enfants fut :

Yossef-David      

 

Rabbi Eliahou Marciano Ben Ako

Ce rabbin fut un chef éclatant, un Sage suprême qui n’évolua qu’à l’intérieur de la Torah. Son altruisme et sa dévotion l’incitèrent à s’occuper des morts. Il décéda en 5689 (1929). Ses enfants s’appellent :

Aharon-Chmouel-Yéhouda-Moché-Saoûda-Maha-Mrima      -Zahara-Louïha-Aouicha-Stira

 

Rabbi Yossef Marciano Ben Ako

Maître de toutes ses actions, cet homme appliqua les commandements de D-ieu et s’efforça constamment de bien faire. Généreux et altruiste, il le fut tout spéciale ment à l’égard des Sages et finança la parution d’ouvrages sacrés tel Ohel Yossef de Rabbi Yossef Bennaroch. Ses enfants se prénomment :

Yéhouda-Rahamim-Chlomo-Aliaron-Chimon-Yaâkov-Tsion-Saoûda-Stira       

 

Rabbi Itshac Marciano Ben Ako

Cc rabbin se distingua par sa probité et sa droiture, sa pureté et sa piété. À l'occasion, il partagea ses biens avec les Sages. Le nom de ses enfants fut :

Avraham-Yéhouda        -Rahamim-Chlomo-Chimon-Soultana-Stira         –

 

Rabbi David Marciano Ben Ako

Ce rabbin fut tenu en haute estime par ses collègues. Ses services de trésorier furent appréciés, et ses efforts pour semer la paix loués. Il manifesta beaucoup d’égards envers les Sages. Ses enfants sont :

Saadia-Eliahou

 

Rabbi David Marciano Ben Ako

Ce fut une personne honnête, scrupuleuse er bien intentionnée. Elle fut nommée Rabbin de la synagogue voisine de la synagogue Cohen-Dougham. Le prénom de ses enfants est :

Yéhouda-Mordékhaï-Moché-ïtshac-Stira-Mrima-Saïda

 

Rabbi Yossef-Tsion Marciano Ben Ako

Cette personne fut un philanthrope universel et un chef communautaire prestigieux. Il n'usurpa pas sa réputa­tion. Ses enfants se nomment :

Moché-Chimon-Chlomo-Meïr-Louïha        -Maha-Saoûda-Aouïcha-Zhari-Rahel         

 

Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako

Cette personne fut un grand travailleur, remarquable­ment dévoué et généreux. Ses enfants s’appellent :

Moche-Yéhouda-Slitna-Saoûda-Stira-Nouna       -Aouïcha    

 

Rabbi Aharon Marciano Ben Ako

Cet être fut un homme industrieux qui, selon l’expression hébraïque, «éveilla l’aube» et se coucha tard la nuit. Le prénom de ses enfants esc :

Moché-Eliahou-Massoûda-Slitna-Zahava-Aouïcha…

 

Rabbi Avraham Marciano Ben Ako

Ce rabbin dissimula derrière son effacement une intégrité et un altruisme indicibles. Le prénom de ses enfants est :

Yéhouda-Moché-Chlomo-Chmouel-Aouïcha-Mrima      –

 

Rabbi Hayim Marciano Ben Ako

Cet être fut animé par des sentiments et des ambitions pures et nobles. Ses enfants se nomment :

Moché-Saïda-Slitna-Maha-Louïha-Kmira-Aouïcha-Mrima-Saoûda 

 

Rabbi Rafael Marciano Ben Ako

Cette personne fut profondément humble et effacée, pour qui aucune tâche ne fut trop pénible. Ses enfants sont :

Moche-Yossef-Chimon-Elise-Miryam       

 

Rabbi Chiomo Marciano Ben Ako

Cette personne fut un modèle de vertu, il excella dans l'application des commandements de D־ieu. Cependant, il ne laissa aucune progéniture.

La famille Marciano -Ben Ako

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

האנוסים-ירמיהו יובל

במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.

גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.

בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״

גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.

לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!

אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.

ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.

סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.

מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.

יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר