ארכיון יומי: 16 ביולי 2021


"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דב' א, א)

תשע מידות טובות, בהן פותח משה רבנו את ספר דברים,

מידות דרכן נוכל לזכות לביאת משיחנו, ובנין מקדשנו.

א. בעבר ב. הירדן ג. במדבר ד. בערבה ה. מול סוף

ו. בין פארן ובין תופל ז. ולבן ח. וחצרות ט. ודי זהב".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

 

א. "בעבר" ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

 

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

 

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

 

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

 

ו. "בין פארן ובין תופל" פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן" שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

 

ח.  "וחצרות" רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

 

ט. "ודי זהב" רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהבשיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון". 

 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

 

איך יבנה בית המקדש השלישי?

ירד בנוי מהשמים כדברי הזהר ורש"י,

או יבנה על ידינו כדברי הרמב"ם.

 

"נחם י-ה-ו-ה אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת,

 וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

 ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב.

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

 

 

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

 

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

 

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

 

איך יבנה המקדש?

 

  • אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.
  • הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

  • הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

 

  • הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

 

  • ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם… {'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

  • רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".

 

  • הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

  • היעב"ץ תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

 

  • השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).
  • הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

 

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

 

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

 

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

 

"למינים ולמלשינים" ברכת המינים. דין ברשעים.

 

"ברכת הצדיקים"אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

 

"בונה ירושלים"אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

 

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 

 "שמע קולנו"ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

 

"רצה.. והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב.

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

 

תפילת רבנו "אור החיים" הק' – על גאולת השכינה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

 

 

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון

 

 א.  רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

 

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

 

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה)

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא- צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

קהילות-תאפילאלת

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

  1. 3. צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: תבנית קבע. בשיר מחרוזות מרובעות טורים של שלושה טורים המתחרזים ביניהם בחרוז קבוע בכל הבתים, וטור שלישי בחרוז שני קבוע בכל הבתים.

החריזה: אאאב / אאאב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: אקרוסטיכון אלפביתי וחתימה: יצחק [אביחצירא],

תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לר' יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; כתב יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ירושלים 43616־F

 

מבוא

בקינה זו מרובים דברי הצער, הקובלנה והתלונה של כנסת ישראל על מצבה, והם משולבים בפניות המשורר אליה לבכות ולקונן: בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים  ציון מונה את עלילות האויב: טבח הכוהנים והלוויים ומעשי ההשפלה כלפיה. הקינה מתאפיינת בדימויים שונים של ציון לתיאור מצבה האומלל: היא דומה לציפור שניצודה, לאנייה המיטלטלת בין גלי הים ולאסיר הכבול בכבלי ברזל.

הקינה מלאה בטרוניות ודברי קובלנה כלפי ה׳ שעזבה והשליכה החוצה ו׳לא זכר עת נעורים׳. בהמשך נשמעות שאלות נוקבות: ׳למי אצעק הורוני / הלא אל עזבני?! איה צורי ומגני / איך נדד ממעוני / וישב במסתרים?!׳ המביעות את גודל המצוקה של ציון. חלקה העצוב של הקינה מסתיים בסיכום של ציון: ׳תם שירי גם רנני / ומטה  יד ימיני׳. גם בקינה זו מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.

מקורות ההשראה של הקינה הם מגילת איכה על תיאוריה, כמו: ׳כצפורת צדוני צרי והשיגוני / דרך בין המצרים׳ ומדרשים על החורבן, דוגמת ׳ובזאת עוד הכלימוני / בראותם דמות שני // כרובים על ארוני / שאגו ככפירים׳. הכוונה למה שנדרש בבבלי (יומא נד ע״ב) על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר ׳׳כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳. גם קינה זו נחתמת בנחמה, ועניינה כאן פנייה לה׳ לרחם על ישראל, לבנות את ציון, לקבץ נדחי ישראל לארצם ולחדש את עבודת בית המקדש שבו תישמע שוב שירת הלוויים.

 

צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי / הֲלֹא הָיִית אַרְמוֹנִי

 אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹנְנִי / מֵרַב אוֹיְבִים וְצָרִים

 

אָנָה תֵּלְכִי וְתִפְנֶה / וּבַמִּדְבָּר תַּחֲנִי

אֵיזֶה מָקוֹם תָּלִינִי / בֵּין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים

 

5 בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי

בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים

 

גֹּדֶל צַעֲרֵךְ מִי יִמְנֶה / יִלְאֶה פִּי גַּם לְשׁוֹנִי

וְלֹא אֶמְצָא מַעֲנֶה / לְהָשִׁיב לָךְ אֲמָרִים

 

דְּמָעוֹת תִּזַּל עֵינִי / עַל רֹב פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנִי

כִּי צַר אוֹיֵב הֶגְלַנִי / לְאֶרֶץ לֹא סְדָרִים

 

הִרְפּוּ מְעַט מִמֶּנִּי / כִּי מוֹאָב וְעַמּוֹנִי

לֶעָפָר הִמְשִׁילוּנִי / בָּאוּ תּוֹךְ הַשְּׁעָרִים

 

וּבַזֹּאת עוֹד הִכְלִימוּנִי / בִּרְאוֹתָם דְּמוּת שְׁנֵי

כְּרוּבִים עַל אֲרוֹנִי / שָׁאֲגוּ כַּכְּפִירִים

 

15 זָר גָּבַר עָלַי מוֹנִי / לְאַרְצָה הוֹרִיד קַרְנִי

הִכְבִּיד עָלַי יְגוֹנִי / אֲנָחָה וְתַמְרוּרִים

 

1-ציון…קוני: השווה יש׳ ס, יד: ׳וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל׳. הלוא היית ארמוני: השווה תה׳ מח, יד: ׳פסגו ארמנותיה׳. 2. תתלונני: מלשון מלון. מרב אויבים וצרים: השוכנים בתוכך.3. אנה תלכי: על פי בר׳ טז, ח. ותפנה: לאן את פונה. ובמדבר תחני: כמו ׳חנתנו במדבר׳ (במ׳ י, לא). 4. איזה מקום תליני: בין הגויים. בין קוצים ודרדרים: משל לגויים המציקים לישראל בגלות. 5. בכי…קונני: קונני על מצבך בכל לשון של קינה. 6. בלילה קומי מי: על פי איכה ב, יט. ושאי…הרים: עדה״ב יר׳ ט, ט. 7. גדל…ימנה: מי יוכל לתאר את צערך הגדול. ילאה…לשוני: הלשון והפה יתעייפו לתאר את צערך הרב. 8. ולא אמצא מענה: אין לי תשובה. להשיב לך אמךים: עדה״כ משלי כב, כא. 9. דמעות…וזדוני: עיני מזילה דמעות בכי על עוונותיי שגרמו לחורבן. 10. פי…סדרים: האויב הגלני למדבר. לארץ לא סדרים: ארץ ללא יישוב, על פי איוב י, כב. צר אויב: על פי איכה ד, יב. 12. לעפר המשילוני: השפילו את דימויי. באו תוך השערים: של ירושלים. 13. ובזאת עוד הכלימוני: ובדבר נוסף ביישוני. 14-13. בראותם…ארוני: הכוונה למה שנדרש על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) ״כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳(בבלי יומא נד ע״ב). שאגו ככפירים: כמו ׳שאגו צורריך׳(תה׳ עד, ד). 15. זר: הגוי הכובש. מוני: האויב המציק לי מבחינה נפשית, משורש ינ״ה. לארצה הוריד קרני: השפיל את מעמדי עד עפר. 16. הכביד…ותמרורים: הגדיל את יגוני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא- צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

עמוד 418

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

 

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

 

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

 

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

 

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

 

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

  • עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר