מורשת יהדות מרוקו

הנציג של ארה׳׳ב בקזבלנקה

יחסי ארה״ב עם מרוקו החלו בעקבות פנייתו של הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה. ב-17 באוגוסט 1788, אבל לא קיבל תשובה מיד. ב־1 בדצמבר 1789 כתב לו ג׳ורג׳ וושינגטון, ב-1791 נערך הסכם ביניהן, וחודש בשנת 1837. לפי פרסום אחר, ההסכם ביניהן נחתם בשנת 1787, וכך נוצרו יחסי מסחר בין שתי המדינות. סולטאן מרוקו הכיר בעצמאותה של ארה״ב, ובטנג׳יר ישב נציג של ארה״ב.^, בהסכם מכנאס שנחתם ב-1836 הוענקו פריבלגיות לאזרחי ארה״ב במרוקו, יותר מאלה שהוסכם עליהן ב-1824. ולאזרחי ארה״ב ניתן מעמד מועדף, וניתן לשפוט אותם רק בבתי משפט קונסולריים של ארה״ב. ארה״ב ויהודיה התערבו מספר פעמים לטובת יהודים במרוקו. בשנים 1863־1864, למען יהודים בטנג׳יר. ב-25 בנובמבר 1863 כתב נציג הארגון היהודי Board of Delegates of American Israelis אל שר החוץ של ארה״ב William H. Seward. ב-9 בדצמבר 1863 כתב שר החוץ של ארה׳׳ב לקונסול שלו בטנג׳יר Jesse H. Mcmath. הקונסול הנ״ל כתב ב-15 במאי 1864 למשרד החוץ של ארה״ב: על הגנת תושבים במרוקו ע״י ארה״ב.

בשנת 1883 מסר העו״ד לוי כהן לקונסול ארה״ב במרוקו F. Mathews, על המקרה. היות ועמיאל עמד תחת חסותה של בריטניה, העביר מתיוס את הנושא לג׳והן דרומונד האי. כשזה לא נקט בשום יוזמה בנושא, פנה מתיוס לוזיר מרוקאי. הנשים שוחררו, אבל תבעו פיצויים מעמיאל. הוא סירב לשלם, וטען כי דיבר אמת, וכי המושל של קזבלנקה פקד להלקותן. המושל דחה את ההאשמה. בעקבות זאת, ברח עמיאל לירושלים, ושם שיכנע את הממשל באחריות לאירוע. כל הנושא נגע ליהודים, למעשה,לא היתה סיבה להתערבותו של הנציג האמריקאי בטנג׳יר, אבל הממשל לא התערב, כאשר הקונסולים הזרים החליטו להתערב בפרשה.

תשע עשרה תעודות מהארכיון של ארה״ב דנות בנושא, החל ב-6 בפברואר 1883 עד 29 ביוני 1883, תחת הכותרת: ! United States .Consulate at Tangier נושא זה נדון במשרדו של סגן הקונסול של ארה״ב, ביום שישי ב-2 בפברואר 1883.

שלמה בן עבו בעל חסותה של ספרד, התלונן באמצעות סגנות הקונסוליה של ספרד, ב־30 בינואר 1883 כדלקמן: עלי להודיעך כי נודע לי הבוקר שיהודיה בשירותי עם שותפי מר יצחק בן זקן, נלקחה בלילה הקודם מחדרה, ונאסרה בפקודתו של הממשל המקומי. הופעתי בפני המושל, והודעתי לו שיהודיה זו היתה בשירותו של שותפי, ובקשתי שישחרר אותה עד שתיערך חקירה, האם יש להאשימה או לא. הופתעתי לראות כי הוא סירב לבקשתי. באותה העת הופיע יוסף עמיאל, תורגמן לבריטים, שדחף אותי בידיו, כדי למנוע ממני הגשת הבקשה למושל (99/207 FO). ב־6 בפברואר 1883 כתב יצחק בן זקן לקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, שמושבו [כמו שאר השגרירים] בטנג׳יר, את הדברים הבאים: השותף שלי בקזבלנקה מסר לי ב-30 בחודש, כי לפי בקשתו של יוסף עמיאל, התורגמן בסגנות הקונסוליה, המשרתת היהודיה שלי נלקחה ממטתה בלילה והולקתה יחד עם שבע נשים אחרות. מר עמיאל היה מפקח על ההלקאות (FO99/207).

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר, הקלונל פליקס מתיוס, כתב ב-7 בפברואר 1883 לשגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי. מצרף לו העתק מכתב שקיבל ממר יצחק בן זקן מקזבלנקה. פקיד וסוכן של האמריקאי קפטן ג׳והן Cobb בדבר יחס ברוטאלי כלפי שמונה יהודיות חסרות ישע, ולמחאתו על המעשה. אם רצונך לשמוע את מר בן זקן, אבקשו לפגוש אותך בעת שמתאים לך (FO99/207).

בתשובת דרומונד האי לקונסול ארה״ב במרוקו, נאמר אם ההאשמה כלפי התורגמן יוסף עמיאל נכונה, אורה לפטרו. למחרת, ב-8 בפברואר ענה דרומונד האי לקולונר מתיוס, בו אישר קבלת מכתבו הנ״ל, בצירוף העתק של מכתב שנשלח אליו על ידי יצחק בן זקן, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. הכותב הורה לסגן הקונסול לחקור ללא דיחוי, את התורגמן מר עמיאל. ואם ההאשמות נגדו מבוססות, יש לפטר אותו.

הנושא זכה לחילופי מכתבים בין משרד החוץ הבריטי ובין השגריר של בריטניה במרוקו, במהלך חודש פברואר 1883. גם בהתחשב בשאילתות שיועלו בפרלמנט בנושא זה. ובחודש מאי אותה השנה הביע שר החוץ את שביעות רצונו, מהצעדים בהם נקט השגריר ג׳והן דרומונד האי בנושא (F099/207). ב-14 בפברואר 1883 הוגשה שאילתה בפרלמנט הבריטי בנושא הלקאת יהודייה בקזבלנקה. האם אנו יודעים משהו! (=חתימה בלתי ברורה. 99/207 F0).

בעקבות האירוע של ההלקאה בקזבלנקה, עלתה יוזמה לביטול או לפחות לצמצום התופעה של הלקאת נשים. בסוף פברואר 1883 כתב לאפין למושל קזבלנקה, שהלקאת נשים, ואפילו שהן פרוצות, מעוררת סלידה אצל עמים מתורבתים. במרס אותה שנה הציע שר החוץ של בריטניה לשגריר דרומונד האי, שיפנה לסולטאן בבקשה שיוציא הוראה למושלים להימנע מהלקאת נשים. ב-29 במרס כתב שר החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי יש לתאם פנייה זו עם שאר הדיפלומטים בטנג׳יר. ואמנם השגרירויות הזרות במרוקו הצטרפו לבקשה לביטול, או לפחות לשינוי הנוהג של הלקאת נשים. דרומונד האי, שנחשב למנוסה ביותר בחוקים ובנוהלים במרוקו, הודות לשהייתו הממושכת בארץ זו, התבקש להכין את המכתב. לדעתו, אין זה רצוי לבקש את ביטול עונש ההלקאה, כי עונש זה מעוגן בשריעה האסלאמית. את נוסח המכתב אישרו נציגי בלגיה, גרמניה, ספרד וארה״ב, ואילו נציגה של צרפת התנגד. ב-29 במרס 1883 הודיעו ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ג׳והן דרומונד האי: בקשר ליהודייה שהולקתה ע״י מושל קזבלנקה, מאשר את צעדיך בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אחרות, לביטול ההלקאה של נשים.

מושל קזבלנקה כתב ב-3 במרס 1883 לסגן הקונסול לאפין, כי שגריר בריטניה הורה לך לברר ממני, האם היה זה יוסף עמיאל שדרש להלקות את היהודיות. שי״ך היהודים (ראש הקהל) בא אלי והתלונן על הפרוצות, וכן משלחת של זקני הקהל ביקשה לגרש את הפרוצות.

סגן הקונסול של ארה׳׳ב בקזבלנקה כתב ב-5 במרס 1883 לקונסול הכללי הקולונל מתיוס בטנג׳יר, על מאסרם של שני בני עמיאל. למחרת, נאסרו שמונה בחורות יהודיות. משלחת של יהודים מחשובי הקהילה, ביקשה לגרש את הזונות מקזבלנקה. גירושן בוצע לפי בקשתם. יוסף עמיאל ביקש לאסור את אסתר עמאר (99/207 F0). שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, כתב באותו היום לקונסול ארה״ב קולונל מתיוס, בקשר להלקאת אשה בקזבלנקה. לפי החלטת ועידת מדריד ־משרתים של פונקציונרים מקומיים אינם נהנים מחסות דיפלומטית (99/207.(FO

יהודים בקזבלנקה פנו בבקשה לגרש את הזונות מ קזבלנקה

תשעה יהודים פנו בכ״ט בשבט תרמ״ג(1883) למושל קזבלנקה, בבקשה לגרש את כל הנשים הפרוצות מהעיר. בלשון זו: אנו החתומים מטה מצהירים שהופענו בפני מושל קזבלנקה לבקש ממנו לגרש את כל הזונות, שמספרן עולה מיום ליום, ואשר גורמות לבנים שלנו להתנהגות בלתי מוסרית. חתומים:

Mesod Elasry, Eiiah Tedghi, Moses Benshitrit, Mahloof Ohayon, Eliahu Agagin, Abrahan Benshimol, Mimun Asaban, Joshua Amiel, David Albaz.

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883),

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

יהודה אוחנא מכלוף אוחיון ואלעזר בן עבו(FO99/207)

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 50

יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.

בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.

חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:

— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:

• הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
• אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.

עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:

• מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
• גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.

הסתובבה כלפי אבי ואמרה:

• אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.

אמא שוב פנתה אלי בכעס:

• וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:

– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

עמוד 80

הפטרות

מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.

 

הקפות

א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.

ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.

ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ^׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.

ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.

ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.

ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ^׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.

 

התרת נדרים

מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.

 

ויהי נועם

מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.

 

זימון

מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד נח

הגירוש לקפריסין

ביום ה-21 לנסיעתנו, ב־1/6/47, ביום שבת בשעה 10:00, נכנסנו לנמל חיפה כששירת התקווה פורצת מגרוננו בעוצמה, מבטאת את כל הזעם, הסבל והצרות שעברו עלינו, כמו גם את התקוות והשאיפות להיות בארץ אבותינו. זהו זעם על סבל הדורות, על ההרג של אבותינו שנטבחו ונשרפו חיים, על הגלות הארוכה שנמשכה ללא רחם, על חוסר האומץ של אבותינו להגן על נפשם או לעלות לארץ ישראל ולהתקומם נגד איסורם של הרבנים באשר לעלייה לארץ ישראל. איסורים אלה הנציחו את הגלות ששברה את קומתם ואת נפשם. הציפייה הכוזבת למשיח שיבוא בזמן שארץ ישראל עומדת בשיממונה ומחכה שיגאלו אותה. היא לא תחכה לנצח! הנה אנחנו, בני דור הגאולה, מתקוממים ובאים לארץ האבות לחדש ימינו כקדם! שירתנו לא נשמעה יפה? אין זה משנה. כל אחד ביטא בה את המילים ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בכל לבו וקיים את המילים בגופו ובנפשו ״לשוב לארץ אבותינו״, ולמרות שיגרשונו לקפריסין, שוב נשוב! כל אחד שר את התקווה בעוז ובגאון וביטא בה את מאווייו הלאומיים ורגשי אהבתו למולדתנו, מולדת אבותינו. אהבה שלא כהתה ולא נכבתה אף פעם. הסתכלנו על הנוף החיפאי בסיפוק רב. חיפה השוכנת על הר הכרמל, הידוע לנו מהתנ״ך. על יד הרציף עגנה האנייה ״אושיאן ויגור״ הענקית שעתידים היינו לעבור באמצעותה לקפריסין, אחרי שתוקנה מהחבלה בה. האנייה שלנו נראתה לידה כחגב קטן, ואולם היא ראויה לכל הכבוד, שכן הביאה אותנו עד הלום! בשעה 10:00 התחילה הירידה מהאנייה ובשעה 11:45 הייתה אנייתנו ריקה, פרט לחבר שהתחבא בפנים האנייה בדרגש התחתון בפנים, רחוק מעין רואה. בחיפוש שנערך באנייה הוא התגלה וסחבו אותו בכוח מהרגליים החוצה. כשהיה בחוץ ניגש אליו חבר וגער בו: ״אתה לא יודע שההגנה מפציצה אניות מעפילים אחר כך, כדי שהבריטים לא ישתמשו בהן? מה אתה משוגע? בחייך!״

כל מה שהבריטים הוציאו מהאנייה שלנו, נערם לתוך רשת גדולה. בהגיענו לחוף דרכנו על האדמה בפעם הראשונה, מזה 21 ימים במהלכם שהינו בים, סגורים באנייה, כולל שלושה ימים בפלרמו. כעת אנחנו מרגישים את אדמת ארץ ישראל תחת רגלינו. מרגישים את המשיכה שלה והיא מוצקה ואיתנה תחת רגלינו. שני תורים ארוכים התייצבו לפני שני מסדרונות מיריעות אוהלים. אחד לנשים ואחד לגברים. כמה עיתונאים ניגשו אלינו וניסו לסחוט מאיתנו מידע, אבל הם לא הצליחו לדלות מאיתנו מאום. הם ניסו ביידיש, בצרפתית, באנגלית. הם לא ידעו איזו שפה אנחנו מדברים. עמדנו בהוראה של מפקד האנייה שלא לדבר, ולא לספר שום דבר לאיש. לא ידענו אם מדובר בעיתונאי של ממש, או באיש בולשת אנגלי מתחזה, שביקש לדעת אודותינו פרטים. ביקשנו עיתון עברי שהיה ביד השואל אותנו, אבל האנגלים לא הרשו זאת. כשעברנו במסדרון, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדינו הבלויים והמלוכלכים, רוקנו את כיסינו, וכל מה שמצא חן בעיניהם הם שמו בתוך סל גדול שעמד על ידם. הם לקחו לנו את חפיסות הסיגריות הסגורות ולא הבנו מדוע. סביר להניח שאת הסיגריות הם לקחו לעצמם, ואולם לא יכולנו להתנגד. לאחר מכן הם ריססו אותנו כהלכה בדי-די־טי מהראש עד הרגליים, וגם בתוך החולצות והמכנסיים שעלינו. יצאנו ממסדרון זה לקצה השני, לבנים מהריסוס, כעובדים בתחנת קמח. משם כיוונו אותנו לעלות בכבש האנייה ״אושיאן ויגור״. כשנכנסנו לאנייה נתנו לנו חפיסת סבון וכיוונו אותנו לערמת בגדים שממנה כל אחד לקח מה שהתאים לו: חולצות, לבנים ומכנסיים. משם הלכנו היישר למקלחות. מהמקלחות יצאנו עם הבגדים החדשים שנשות ויצ״ו שלחו לנו. יברך אותם ה׳. את הבגדים המלוכלכים ומלאי הכינים זרקנו לים. עברנו דרך רשת גדולה שנראתה כמו שער נמוך, מוקף רשת מכל עבריו כמו לול תרנגולות, וירדנו במדרגות לבטן האנייה. התרכזנו באולם ענקי שיכול היה להכיל את כל אנייתנו ״יהודה הלוי״. הבחנו במיטות תלויות זו על גבי זו ברווחים גדולים, וסוף סוף יכולנו לנשום לרווחה. גם תקרתה הייתה עשויה מרשת. היינו מוקפים מכל עברינו בקירות מרשתות, על מנת שלא נוכל לצאת. ואולם, למרות הכל חשנו רווחה! שמחים ומחייכים יצאנו בשירה ובריקודים בשטח הרחב שהיה באמצע. אחר כך כל אחד תפס מקום על המיטות המתנדנדות התלויות בצדי עמודי ברזל בגובה חמש קומות. לאחר המסע באנייתנו, הרגשנו כאילו אנחנו בבית הבראה! את החולים שהיו בינינו העבירו למרפאה באנייה וחובש ירד אלינו וטיפל בכל איש שהיו לו פצעים כתוצאה מהמאבק, עת השתלטו על אנייתנו. וראה זה פלא, האנגלים באנייה היו טובים ומנומסים בהשוואה לחיות הפרא שתקפו אותנו באכזריות והכונו ללא רחם. היו שנפצעו בראשם מהמכות והיו רבים אשר להם חבורות וכאב בעצמות כתוצאה מהמכות עם המקל הקשה. אף על פי כן הרגשנו מצוין ומצב רוחנו היה מרומם. יצאנו מאפלה לאורה, כמו שאומרים. עדיין הייתה לפנינו קפריסין, אבל יש הבדל בין צרה לצרה. בינתיים החלפנו צרה גרועה בצרה גרועה פחות.

בסך הכל היינו 399 אנשים. שלושה חולים עם ארבעה קרוביהם הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה ואחר כך נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. 392 נשארו, ביניהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים שיועדו למחנות בקפריסין, כ-350 ק״מ מחופי הארץ. בשעה 13:00 הפלגנו לקפריסין ולמחרת, ב-2/6, הגענו לנמל פמגוסטה. האנייה הטילה עוגן במפרץ כמאה מטרים לפני הנמל, ובסירת מנוע ענקית העבירתו לחוף. היה זה נמל קטן, מוקף חומה עתיקה ומבוצרת. היו בו ספינות דייג, משאיות קטנות נראו על הרציף וקהל סקרנים התאסף לחזות בנו. מיד הסיעונו במכוניות משא צבאיות למחנה קאראולוס, מחנה קיץ הנמצא כשבעה קילומטרים מפמגוסטה. לכל אורך הכביש, משני צדדיו, היו עצים גדולים, ומשני צדדיו של הכביש היו עוברים ושבים, מי ברגל, מי על אופניים ומי על עגלות רתומות לשוורים. שדות ופרדסים שהיו פרושים על פני שטחים עצומים נראו מצד שמאל של הכביש, ומצד ימין נראה באופק הים ומחנות צבאיים בריטיים. מקץ שבעה קילומטרים של נסיעה סרנו מהכביש הראשי ימינה לעבר שביל עפר. ירדנו מהמשאיות ליד מספר צריפים שבהם עברנו, וערכו בנו שוב חיפוש מדוקדק. רשמו על טפסים את הפרטים האישיים שלנו, כגון שם וכו'. לפעמים ניסו לשאול כבדרך אגב מאיזו ארץ. ענינו בחיוך ובשתיקה. לא נפלנו בפח. עברנו בדיקה רפואית ולאחר שקיבלנו ציוד אישי הכולל מיטות, שמיכות וכדומה, ציידו אותנו באוהלים שהיינו צריכים להקים בעצמנו. המשכנו ללכת ברגל עם הציוד תחת גשם קל, כמאתיים מטרים עד שער המחנה. מרחוק נראו חברי המחנה, שהצטופפו משני צדי השער, כאילו ידעו על בואנו. הם קיבלו אותנו בברכת שלום ואנחנו נראינו כמו תיירים עם חולצות צבעוניות, משל הגענו מארץ אקזוטית כמו הוואי. אחרי שנכנסנו למחנה נסגר השער ומשמר בריטי מזוין עמד בחוץ על ידו. עתה היינו במחנה הסגר שלא ידענו כמותו מימינו. ואולם, ישיבתנו בו הובאה בחשבון מראש ולכן לא הופתענו. נכנסנו בחיוך וזכינו לקבלת פנים חמה מיושבי המחנה.

נכנסנו למחנה בשעות הערב ב-2/6. תושבי המחנה קיבלו אותנו בלבביות, התעודדנו מזה ורווינו נחת. עכשיו היינו בין אחים ושותפים לגורל. נודע לנו שלפנינו נכנסו המעפילים מהאנייה ״מורדי הגטאות״ וגם הם נמצאים במחנה זה. החברים עזרו לנו להסתדר ונתנו לנו ארוחת ערב קלה מהמטבח שלהם, שכן כל היום לא בא אוכל לפינו. אך בכך היינו מנוסים, והרעב לא הציק לנו בכלל. מיד התפתחה בינינו שיחה ערה ושלל שאלות ותשובות נורו באוויר. מספר יושבי המחנות היה בסך הכל 14,640 מעפילים, ביניהם כ-10,000 ישבו במחנה החורף ״דקיליה קסולוטומבו״. מחנה זה כלל גם כפר נוער שמנה כ-2,000 נערים ונערות יוצאי ארצות שונות מאירופה שהיו מקושרות לתנועות הנוער בארץ. אנשי ועד המחנה שאלו אותנו מאיזו מפלגה אנחנו, כדי למקם את האוהלים שלנו ליד אנשי המפלגה איתה אנו מזדהים. ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. שוב שאלו: ״בסדר, אבל איזו מפלגה?״ לא ידענו על מה הם מדברים. שוב ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. הם שאלו אם אנחנו ספרדים או אשכנזים. גם שאלה זו לא הבנו. אמרנו שאנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי. שאלו אם אנחנו מדברים יידיש. שאלנו: ״מה זה יידיש?״ ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם – מניין אנחנו יודעים עברית. כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון־אפריקה. אין פלא, מפני שאנחנו לא היינו קיימים בספרי ההיסטוריה היהודית שנכתבו באירופה, וההסתדרות הציונית התעלמה מקיומנו. על כל פנים, הם היו חברותיים מאוד ונרתמו לעזרתנו להקים את האוהלים. אני פתחתי בשיחה עם בחור מפולין שידע קצת עברית. הוא גילה שאני מורה לעברית והזמין אותי להתאכסן באוהל שלו כיוון שהייתה בבעלותם מיטה פנויה. שמחתי על כך מאוד, מפני שלא רציתי להיות נבדל מהם, וגם רציתי לעזור להם בלימוד העברית. כך מצאתי את עצמי באוהל עם חמישה חברים יוצאי פולין. מאוחר יותר חזרתי לבדוק מה קורה עם החברים שלנו. יושבי המחנה הפליאו אותנו בעזרתם להקים את האוהלים והתרשמנו מאוד מנכונותם לעזור, כיוון שאנחנו לא היינו מנוסים בהקמת אוהלים. לאחר מכן נערכה מדורה גדולה ורקדנו ושרנו יחד עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר הלכנו להתקלח במקלחת הציבורית. לפתע הבחנו בהתקבצות של אנשים, שנאספו כדי לצפות בנו. לימים נודע לנו שחשבו שיש לנו זנב, מאחר שבאנו מאפריקה. האם היה זה בצחוק או ברצינות? כך או כך, אנחנו לא נעלבנו אלא צחקנו על טיפשות שכזו.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5

עמוד 230

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם,

 ושמר יהוה אלוקיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)

לימוד תורה = תשמעון, ושמירת משפטים = מצוות בין אדם לחברו,

 מתוך שמחה {"והיה"} ומתוך ענוה {"עקב"},

היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,

 מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על מבנה הפס' הפותח את הפרשה:

התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון" במקום "והיה"

 או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד, כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

וכן השימוש במילה "משפטים" במקום מצוות.

 

על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק'

 שבע תשובות.

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם –

ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.

עקב  = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.

 

"עקב" – שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה – יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את  הביטו "כל בה" – "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".

בעצם, זוהי  הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.

"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.

 

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

 

הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.

 כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).

 

א.  השמחה האמיתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 

 דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).

השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?

בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).

 

רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:

 "הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".

וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.

 

ב.  השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".

 

ג.  השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

 

ד. "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".

 

ה.  הקיום בא"י בבחינת "החסד" –  בזכות קיום המצוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?

רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

 

ו. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.      כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

 

"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).

הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".

יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

 

ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.

                      בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.

במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

 

רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:

 "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

 

יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,

טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:

 

א.  ביטחון כלכלי – מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם  מלומר די".

 

ב.  ביטחון רפואי –  מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".

רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.

רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).

מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.

"והסיר יהוה ממך כל חולי".

 רב אומר: 'כל חלי' – "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.

בעל הטורים: "כל חלי" – גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.

 

ג.  ביטחון צבאי – מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').

 

"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.

כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

 

רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".

המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

 

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.

 

הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?

רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.

 

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.

 

הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":

אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.

הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

 

כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:

 

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

 כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.

רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /

אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".

עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /

בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".

 

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],

 ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".

 

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":

שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.

החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.

החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.

בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.

לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).

דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

 

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו [מלשון עקב],  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.

האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות  נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.

 דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

       "לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

"כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')

 

"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;

 

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,

 עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).

 

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב?

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).

השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו  מתקיים: "לא תחסר כל בה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".

 

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

 

• "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
• "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
• "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

            את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.

כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).

 

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

 

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

 

רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה  אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

 

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר:  ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".

לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".

 

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

 

"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…

וברכת את יהוה אלוהיך,

            על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).

 

הניסיון  – במן ובפרנסה.

            

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.

2. 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
3. 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
4. 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה), כדברי רבי עקיבא .
5. 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
6. 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
7. 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).

 

מטרת המן:

 

א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" 

ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

 

1. "לנסותך…  התשמור מצותיו אם לא".

 

א.  רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

         תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

 

ב.  רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.

 

ג.  רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.

 

ד.  רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).

 

ה.  בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".

 

ו.  רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

 

 

 

2 "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".

"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).

 

רבנו האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".

 

רבנו האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.

במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.

לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,

 

כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.

הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.

מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.

 

 

 

מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.

 

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).

כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.

כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.

 

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:

• למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

 

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה"  = פרנסה טובה בא"י.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?

רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.

 

1. רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".

 

2. רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.

כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.

3. רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".

רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?

 

לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.

 

לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה" – כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים.  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".

 

רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".

הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".

 

רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':

 

עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.

את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.

רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה".

 

הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')

כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.

גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.

פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).

כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.

 

 

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את יהוה אלהיך –

כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).

 

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

 

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך-  כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

 

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

 

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

 

רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.

 

החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

 

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

 

הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.

מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.

 

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

 

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:

עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.

הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).

 

בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.

לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד). 

 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,

 מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.

 

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.

גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.

 

הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.

רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 

 רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט). 

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.

 

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.

 על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

 

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:

 רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.

הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".

אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.

 

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

 

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים"–  פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.

 

הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

 

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:

 ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:

"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,

כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.

 

 

 

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מזל ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה",

כהמשך לספרי הקודם  "להתהלך באור החיים",

מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן,

בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

 

 

ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברינו נפל לבור שופכין. שמענו קריאות עזרה ורצנו לראות מה אירע. לחיים מויאל – בהיותו בשירותים – נפלו משקפי הקריאה לבור, והוא לא יכול היה להיות בלא משקפיו. ובכן, מהיכן יביא אחרים? הוא ניגש אפוא לבחור צעיר, והבטיח לתת לו חודש שלם את מנת הסיגריות שלו, באם יוציא לו את משקפיו. וכך היה: חיים החזיק אותו חזק ברגליים והוריד אותו לאט לאט עם הראש למטה. ברגע שתפס הבחור את המשקפיים, חיים מויאל התחיל להזיע ורגלי הבחור החליקו מידיו. הבחור נפל לתוך הבור עם הראש למטה. למזלו,הבור לא היה עמוק כל כך והוא נעמד על הרגליים והמשקפיים בידיו. נרתמנו כולנו לעזרתו, הבאנו חבלים ומשכנו אותו. מיותר לציין שהוא פנה היישר למקלחת. היה צחוק גדול בכל המחנה, והבחור המסכן נשאר זמן רב תחת המים השוטפים, עד אשר שכנענו אותו לצאת. למחרת נערכה אספה כללית עם חברי הוועד הפנימי של המחנה, במהלכה הסבירו לנו שנצטרך לחיות באופן עצמאי, עם מטבח משלנו. עצמאות זו כוללת את היותנו אחראים לסדר, כמו גם מינוי נציגים לוועד שדן בבעיות חברה ומשמעת המחנה. למדנו שהאנגלים לא רשאים להיכנס למחנה, למעט אלה שמביאים את המצרכים, מגיעים עם אוטו־משא, מפרקים ועוזבים. הנהגים היו אזרחים שעבדו עם האנגלים. השליחים שלנו מהאנייה, הצוות והמפקד – נעלמו ולא ראינו אותם עוד. בתחילה היה קשה לנו להסתדר, אבל עם עזרה מהחברים במחנה למדנו מהר והתחלנו לעמוד על רגלינו ולנהל את חיינו. היינו הקבוצה הגדולה הראשונה של יוצאי צפון־אפריקה שהגיעה למחנה. אחר כך נודע לנו שהיו בחורים ובחורות בודדים שהיו בהכשרות הנוער בצרפת, כמו שחשבתי לעשות גם אני בזמנו. היה זה עוד טרם התארגנה העלייה שלנו. צעירים אלה נסעו לצרפת והצטרפו לתנועות נוער קיימות בהכשרה חלוצית, ומאוחר יותר עלו יחד עם נוער יוצאי שארית הפליטה בעלייה בי. בכל אניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון־ אפריקה. הם נטמעו בחברי ההכשרה שלהם ולא נודע כי באו אל קרבם. התחלנו ללמוד על השייכות הפוליטית של הקבוצות השונות במחנה. היה זה כמו פסיפס מפלגתי, כל קבוצה עם האזור שלה בתוך המחנה. למדנו מה זה ״מפלגות״ ומה מפריד אותן זו מזו. הבית״רים הרשימו אותנו מאוד, שכן הם היו הממושמעים ביותר ומאורגנים כמו גדוד צבאי. לימים למדנו שהם היו השנואים ביותר. קשה היה לנו להבין שאין אחדות במטרה לשמה הגיעו כולם, והיא בניית ארץ ישראל, ולא הצלחנו להבין מדוע יש הבדלים ומעמדות רבים כל כך. ארך זמן עד שלמדנו. היו מדריכים שרצו שנצטרף אליהם, וכל אחד הסביר לנו במה הם מאמינים ואיך יש לבנות את המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. כל מנהיג סבר שהדרך שלו היא הטובה ביותר. ישבנו בכל פעם עם קבוצה שונה והשתתפנו בפעילות החברתית. הקשבנו להרצאות ולהסברים על דרכם המדינית, איך בנוי היישוב, מי המנהיגים בארץ ומה שייכותם המדינית למפלגות השונות. כל זה היה חדש עבורנו. הקשבנו, ואולם היינו נבוכים וחשבנו שמוטב שלא נבחר בשום דרך או אידיאולוגיה, כי זה לא דיבר אלינו. אחד המדריכים שהסביר לנו על התנועה הקיבוצית, הרשים אותנו במיוחד. זה דווקא קסם לנו. דרך טובה של חברה שוויונית, בה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אבל גם שם היו תנועות שונות. אנחנו עדיין התלבטנו והיינו נבוכים. בינתיים רק צפינו בהם והקשבנו להם. אנשי קבוצת בית״ר היו אנשים טובים. הם סיפרו לנו על תנועות המרי בארץ ועל ההקרבה שלהם במלחמתם לגרש את הבריטים מהארץ. התרשמנו שהם היו הלאומיים והמסורים ביותר לאהבת הארץ. את זה דווקא הבנו, כי מסירות למען המטרה הזאת היא טובה מאוד ואנחנו היינו כאלה שמוכנים לתת את נפשנו למען ארץ ישראל. לא עניינו אותנו האידיאולוגיות השונות של הסוציאליזם, אלא אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. ישבנו אתם לעיתים, והקשבנו לשיחות שלהם. הם היו חדורי אהבת עם ישראל ומוכנים להקריב את נפשם למען הקמת מדינת ישראל. לא מתפשרים, שואפים לקבל את ארץ ישראל ההיסטורית כפי שקיבלה אותה בריטניה מחבר העמים. המדריכים של התנועות האחרות לא אהבו ששהינו בחברת הבית״רים ולא זאת בלבד שהתרחקו מאתנו, אלא גם לא ראו בעין יפה את העובדה שאנו באים אליהם.

נשארנו מבודדים, ללא כל שייכות מפלגתית. השבועות הראשונים היו שקטים ולמדנו בהדרגה לחיות ולדאוג לעצמנו. מזג האוויר היה חם, ולרוב התהלכנו בבגד ים ונעליים עשויות מבד עבה. לא היו לנו בגדים. שאלנו את האנשים סביבנו מהיכן יש להם בד לתפירת הבגדים שלהם. אחד מהם הסביר שבין שתי היריעות של האוהלים שקיבלנו יש יריעה פנימית מבד רך וחזק, ומזה הם תופרים את הבגדים ואת נעלי הבית שאתם הלכו במחנה. בדקנו באוהל הראשון שלנו ולא מצאנו בו יריעה פנימית. היריעה הזו שימשה כעין בידוד בין שתי היריעות – החיצונית והפנימית. בדקנו באוהל השני והשלישי, ולא מצאנו מאום! לא הייתה יריעה פנימית. מאוחר יותר נודע לנו שאותם אנשים שעזרו לנו בהתלהבות גדולה להקים את האוהלים, חתכו את היריעה הפנימית ופשוט גנבו אותה. זה העכיר את רוחנו. התחלנו להתייחס אליהם בחשד. משום כך ״עזרו״ לנו? הם עזרו לעצמם! למזלנו, נשות ויצ״ו שלחו בגדים לכל יושבי המחנה, ואולם גם כאן הופלינו לרעה. הבחורים הוותיקים בחרו ראשונים את הבגדים הטובים, והשאירו לנו מעט בגדים. בכל זאת, הסתפקנו במה שנשאר בחבילות אלה והשתמשנו במה שמצאנו. חשבנו לעצמנו – ממה נעשה בגד ים ונעלי בית? שכן לא היה לנו כסף ולא היה לנו ציוד. אז התחיל המסחר בסיגריות. רובנו לא עישנו ובכל זאת קיבלנו מנה יומית של עשר סיגריות ליום. עם זה סחרנו, כדי להשיג מיני דברים שהיינו זקוקים להם. התחלנו להשתמש בשמיכות שלנו, חתכנו אותן והכנו מהן נעלי בית.

באחד הימים כתבתי מכתב לד״ר ב׳ בנשלום, ושלחתי אותו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים. מקץ זמן מה קיבלתי תשובה שבה מודיעים לי כי קיבלו את מכתבי דרך השליח אבנר, וכי שלחו לי חבילת ספרים מובחרים. הם הפנו אותי להנהלת הסמינר למדריכים כדי ללמוד בקפריסין. שמחתי מאוד בעקבות קבלת המכתב והספרים. פניתי להנהלת הסמינר במחנה והם הבטיחו לי שאתקבל למחזור הבא.

כמו כן קיבלתי מכתב, וחבילה של מעדנים מבן דודי מימון שרביט, בן הדוד יהודה. היו אלה מעדנים שלא באו אל פי מזה חודשים רבים: שוקולד, עוגיות, ועוד. איזו הפתעה! שמחתי לאין שיעור. התחלקתי עם חבריי לאוהל בדברים הטובים שקיבלתי וכולם הודו לי.

חבריי לאוהל התקדמו יפה בשיעורי העברית שהעברתי להם יום יום מזה כמעט חודש, ואילו אני למדתי מהם יידיש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5

עמוד 233

שמענו את החדשות ואת הדיונים במועצת האומות המאוחדות בניו יורק, בהקשר של חלוקת ארץ־ישראל ובדבר האפשרות של הקמת מדינה עברית. תקוות רבות תלינו בדיון זה וקיווינו שבסופו של דבר ההחלטה תעבור ואז כולנו נשתחרר ממחנה זה. בינתיים, הסתדרנו לישיבת קבע. הקשרים עם החברים יוצאי אירופה החלו להתערער. לא ברור בדיוק כיצד זה התחיל. האווירה הפכה עכורה ולעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים. נתקלנו בקשיים הנוגעים לסידורים במחנה, ולא ידענו כיצד להתגבר עליהם. החברים הוותיקים כבר לא עזרו לנו, הם נמנעו מחברתנו והתעלמו מקיומנו. באחד הימים, בזמן שהותנו באוהל, נתבשרתי על ידי החברים כי אינני רצוי עוד. שאלתי בטבעיות ״למה ?״ וללא כל בושה הם ענו שהוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו. סערת רגשות אפפה אותי בן רגע, ומיד יריתי לעברם: ״אתם באתם ממחנה ריכוז!? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים? מה פירושו של דבר ׳לא רוצים מרוקנים?׳ כולנו יהודים המאוחדים למען מטרה אחת, לא? איך נבנה את הארץ? אתם תגורו פה, ואנחנו שם? אי אפשר לבנות כך מדינה! תפסיקו עם השטויות האלה!״ ואולם לא, דבריי נפלו על אוזניים ערלות והם התעקשו שאעזוב את האוהל שלהם. הם חזרו ואמרו שאני בן אדם טוב, תרבותי, משכיל, אבל הם מצטערים – אני צריך לעזוב. ״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי. ״לא, אתה בסדר גמור״, הייתה התשובה. ״למה, אם כן, מגרשים אותי? למה אתם אומרים שכל המרוקנים לא טובים? יש טובים ויש רעים, כמו בכל חברה. אי אפשר לבוא ולהגיד שכולם לא טובים״. והם ענו: ״זו החלטה של הוועד!״. ״אבל פה זו החלטה שלכם״, הקשיתי, ״מה זה אצלכם? אתם חייבים להקשיב לוועד? מה זה, מחנה צבאי? למה אתם צריכים להקשיב לוועד שקיבל החלטה פוגעת? אתם מעוניינים בהפרדה גזעית? לפי מוצא ? היום אתם לא רוצים מרוקנים, ומה אם מחר יבואו הרומנים ויגידו שהם לא רוצים פולנים, וההונגרים לא ירצו בולגרים? מה נעשה? איך נקים מדינה וצבא? אתם רוצים לחלק את הארץ לפי עדות? והצבא? כל פלוגה תהיה מעדה אחרת? אתם יודעים, הזמנתם אותי לבוא לגור אתכם ושמחתי מאוד. נאמר: ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' ועכשיו אתם מבזים אותי. על זה נאמר: ׳המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים׳. אתם מבינים מה שאני אומר? אני לא ביקשתי לבוא אליכם. אתם הזמנתם אותי, ואף על פי שאתם אומרים שאני בן אדם טוב ותרבותי, אתם בכל זאת מגרשים אותי כי אתם לא רוצים מרוקנים. אתם עושים הכללה. אתם לא יודעים מה זה חברים. אני לא ידעתי מה זה אשכנזי או ספרדי. מה זו מפלגה. אבל אני יודע שאתם ואני יהודים. בגלל זה עזבתי את הסמינר למורים שבו למדתי, עזבתי את הוריי ואת בני משפחתי וידידיי, כדי להיות אתכם, אתם שסבלתם מהנאצים. כעת אתם אומרים שאתם לא רוצים אותי, ללא סיבה, רק בגלל שאני מרוקני. בשביל הערבים במרוקו הייתי יהודי, ובשבילכם אני מרוקני! קשה לי להאמין! אנחנו, שאהבנו אתכם, צמנו, התפללנו על הצרות שעברו עליכם משל עברו עלינו, אם כי למזלנו לא סבלנו במלחמה. וכדאי שתדעו – כאשר הגיע אלינו שד״ר מהארץ מישיבה פולנית, קיבלנו אותו יפה ותרמנו לו ביד רחבה, שכן אנחנו אחים. עכשיו אתם אומרים לי שאני טועה? לאן אלך? איפה אמצא עכשיו מקום?״ ואולם, לא נתרכך לבבם. הם אמרו שאני יכול לקחת את המיטה ושהם יעזרו לי למצוא מקום אחר. אך כצפוי – כל האוהלים היו מלאים, אין לי מקום אחר. הייתי המום, פגוע וכועס. לא האמנתי שיש אטימות כזו בקרב אנשים. איך ייתכן שיהודי לא רוצה להיות עם יהודי? איך יכול להיות שיהודים שסבלו מהמדיניות הגזענית של הנאצים, שהשמידו שליש מעמנו, יהיו בעצמם גזענים? הייתי המום לחלוטין וקשה היה לי להאמין! אז נזכרתי במה שאמר לי דודי על היהודים הפולנים, ואולם לא האמנתי שגם בארץ יהיה כך. אוי ואבוי! הייתי נתון בסערת רוחות והיה לי קשה מנשוא לקבל את זה. השלמתי בלית בררה, חיפשתי מקום ולא מצאתי. המשכתי בחיפושים ולבסוף מצאתי מקום באוהל עזוב ליד המקלחת. החברים שלנו לא האמינו כשסיפרתי להם את שאירע. ״מגיע לך!״ אמרו לי, ״אתה ואהבת-ישראל שלך! רצית להתערות בקרבם וכעת גירשו אותך!״ המחיצה החברתית הלכה וגבהה, ובאה לידי ביטוי בקטטות שבהן לא הייתי מעורב אף פעם. ציער אותי מאוד לראות שנאת חינם מיותרת וטיפשית של אחים ובני עמנו. הם כעסו מפני שהיינו הולכים לבית״רים. ובכן, הלכנו לבית״רים כי הם היו היחידים שקיבלו אותנו יפה מבלי לדרוש מאתנו להצטרף אליהם. בחברתם הרגשנו את אהבת ישראל, וזה מצא חן בעינינו. כבר שם למדנו בדרך הקשה על הבעיות הפוליטיות של המפלגות השונות, שעל כך שישנן מפלגות יריבות – ועוד עובדות שהיו זרות לנו לחלוטין. החברים שלנו החלו להתערות בחיי המחנה. אחד החברים ששלט בשפה האנגלית, היה הצינור שלנו בפגישות עם הבריטים. נציגים שלנו היו חברים במשטרה הפנימית של המחנה ובוועד המנהל המייצג ומקשר בין הבריטים ובין חברי המחנה. בהדרגה החילונו להרגיש כבני בית, וניסינו להתמזג בחיי המחנה, שהרי חייבים לחיות בשלום – אחרת איך נבנה מדינה יחד? עוד הדרך ארוכה לפנינו וזמנים קשים מחכים לנו בארץ. לא יודעים מה ילד יום בדיוני האו״ם. חושבים שמלחמה בארץ ישראל היא בלתי נמנעת, כיוון שהערבים הודיעו כבר שהם לא מסכימים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הדיונים שם נמשכים. לא עברו חודשיים וכבר התבשרנו כי מגיעים אנשים חדשים. לפני כן שמענו על מאבק הגבורה של האנייה ״יציאת אירופה״(אקסודוס) שהכילה 4,530 מעפילים, על אומץ רוחם ותעוזתם. הללו התבצרו באנייה וגילו עוז רוח וגבורה מופתית. עתה היינו כמו הוותיקים – עמדנו בשער המחנה וחיכינו בחיוכים, במחיאות כפיים ובהתלהבות. איזו הפתעה! לא ייאמן! הנה האנשים שהשארנו אחרינו באלג׳יריה, כשהמשטרה הפריעה לפעולתנו בחוף ונאלצנו לברוח בלעדיהם. 200 אנשים נשארו אחרינו, משפחות הופרדו, בהלה ואכזבה העכירו את רוחנו, והנה הם – איזו שמחה! ממש איחוד משפחות! כל הקרובים שנשארו מאחור צעדו בסך למול עינינו. איזו התרגשות! אישה שמצאה את בעלה ונפלה בזרועותיו בדמעות שמחה; בעל נופל בזרועות אשתו הבוכה בדמעות שליש; ידידים שמצאו זה את זה, חלק מחברי קבוצת ״אחד העם״ – איזו שמחה! זרים לא הבינו על שום מה כל ההמולה הזו, אבל משנודעה להם הסיבה, שמחו אתנו כולם. האנייה ״שיבת ציון״, ששמה הקודם היה ״לוסיאנה״, ושמה בקוד המוסד לעלייה ב׳ היה ״אורה״, יצאה כמונו מחוף אלג׳יריה ב-16/7/47 בשעה 3:30 עם 396 מעפילים עליה. יכלו לקחת יותר מעפילים, אבל שתי משאיות לא הגיעו בזמן. הייתה זו אניית-משא שעבדה בחופי איטליה: בית קיבולה היה 250 טון. סירה גדולה מאוד. אורכה 27 מטרים, בעלת תורן אחד. מונעת הייתה במנוע דיזל. מהירות ממוצעת 7-6 קשרים, והמלחים – שמונה במספר-ממוצא איטלקי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5

עמוד 237

מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5

עמוד 239

יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.

לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.

צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

241

"ראה" = ר– בותי א– לול ה– גיע {ר"ח אלול יחול בשבת ולמחרתו}.

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום" – כל יום הוא יום חדש, בו נוכל לפתוח דף חדש.

 

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

 

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

 

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

 

מהאמור לעיל עולה: הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

 

"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.

 

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

 

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

 

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

 

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

 

 

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

 

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

 

 

"היום – ברכה או קללה".

 

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

 

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)

 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

 

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

 

 

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

 

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

 

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

 

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

 

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

 

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

 

 

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

 

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

 

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

 

.

 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

 

 

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.

 

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

 

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

 

 

 

חשיבות מצות הצדקה.

 

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…

נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלהיך – בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דב' טו, ז' – יא)

 

 

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

 

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

 

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 

 

 

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

 

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

 

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה

 

 

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

 

רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

 

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

 

דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –

המשמש כסנגורם של ישראל:

 

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

 

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

 

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

 

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

 

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.

 

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

 

שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.