שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.
יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.
בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.
חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:
— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:
- הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
- אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.
עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:
- מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
- גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.
הסתובבה כלפי אבי ואמרה:
- אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.
אמא שוב פנתה אלי בכעס:
- וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:
– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.
עמוד 80
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
הפטרות
מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.
הקפות
א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.
ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.
ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.
ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.
ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.
ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.
התרת נדרים
מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.
ויהי נועם
מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.
זימון
מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
עמוד נח
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5
הגירוש לקפריסין
ביום ה-21 לנסיעתנו, ב־1/6/47, ביום שבת בשעה 10:00, נכנסנו לנמל חיפה כששירת התקווה פורצת מגרוננו בעוצמה, מבטאת את כל הזעם, הסבל והצרות שעברו עלינו, כמו גם את התקוות והשאיפות להיות בארץ אבותינו. זהו זעם על סבל הדורות, על ההרג של אבותינו שנטבחו ונשרפו חיים, על הגלות הארוכה שנמשכה ללא רחם, על חוסר האומץ של אבותינו להגן על נפשם או לעלות לארץ ישראל ולהתקומם נגד איסורם של הרבנים באשר לעלייה לארץ ישראל. איסורים אלה הנציחו את הגלות ששברה את קומתם ואת נפשם. הציפייה הכוזבת למשיח שיבוא בזמן שארץ ישראל עומדת בשיממונה ומחכה שיגאלו אותה. היא לא תחכה לנצח! הנה אנחנו, בני דור הגאולה, מתקוממים ובאים לארץ האבות לחדש ימינו כקדם! שירתנו לא נשמעה יפה? אין זה משנה. כל אחד ביטא בה את המילים ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בכל לבו וקיים את המילים בגופו ובנפשו ״לשוב לארץ אבותינו״, ולמרות שיגרשונו לקפריסין, שוב נשוב! כל אחד שר את התקווה בעוז ובגאון וביטא בה את מאווייו הלאומיים ורגשי אהבתו למולדתנו, מולדת אבותינו. אהבה שלא כהתה ולא נכבתה אף פעם. הסתכלנו על הנוף החיפאי בסיפוק רב. חיפה השוכנת על הר הכרמל, הידוע לנו מהתנ״ך. על יד הרציף עגנה האנייה ״אושיאן ויגור״ הענקית שעתידים היינו לעבור באמצעותה לקפריסין, אחרי שתוקנה מהחבלה בה. האנייה שלנו נראתה לידה כחגב קטן, ואולם היא ראויה לכל הכבוד, שכן הביאה אותנו עד הלום! בשעה 10:00 התחילה הירידה מהאנייה ובשעה 11:45 הייתה אנייתנו ריקה, פרט לחבר שהתחבא בפנים האנייה בדרגש התחתון בפנים, רחוק מעין רואה. בחיפוש שנערך באנייה הוא התגלה וסחבו אותו בכוח מהרגליים החוצה. כשהיה בחוץ ניגש אליו חבר וגער בו: ״אתה לא יודע שההגנה מפציצה אניות מעפילים אחר כך, כדי שהבריטים לא ישתמשו בהן? מה אתה משוגע? בחייך!״
כל מה שהבריטים הוציאו מהאנייה שלנו, נערם לתוך רשת גדולה. בהגיענו לחוף דרכנו על האדמה בפעם הראשונה, מזה 21 ימים במהלכם שהינו בים, סגורים באנייה, כולל שלושה ימים בפלרמו. כעת אנחנו מרגישים את אדמת ארץ ישראל תחת רגלינו. מרגישים את המשיכה שלה והיא מוצקה ואיתנה תחת רגלינו. שני תורים ארוכים התייצבו לפני שני מסדרונות מיריעות אוהלים. אחד לנשים ואחד לגברים. כמה עיתונאים ניגשו אלינו וניסו לסחוט מאיתנו מידע, אבל הם לא הצליחו לדלות מאיתנו מאום. הם ניסו ביידיש, בצרפתית, באנגלית. הם לא ידעו איזו שפה אנחנו מדברים. עמדנו בהוראה של מפקד האנייה שלא לדבר, ולא לספר שום דבר לאיש. לא ידענו אם מדובר בעיתונאי של ממש, או באיש בולשת אנגלי מתחזה, שביקש לדעת אודותינו פרטים. ביקשנו עיתון עברי שהיה ביד השואל אותנו, אבל האנגלים לא הרשו זאת. כשעברנו במסדרון, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדינו הבלויים והמלוכלכים, רוקנו את כיסינו, וכל מה שמצא חן בעיניהם הם שמו בתוך סל גדול שעמד על ידם. הם לקחו לנו את חפיסות הסיגריות הסגורות ולא הבנו מדוע. סביר להניח שאת הסיגריות הם לקחו לעצמם, ואולם לא יכולנו להתנגד. לאחר מכן הם ריססו אותנו כהלכה בדי-די־טי מהראש עד הרגליים, וגם בתוך החולצות והמכנסיים שעלינו. יצאנו ממסדרון זה לקצה השני, לבנים מהריסוס, כעובדים בתחנת קמח. משם כיוונו אותנו לעלות בכבש האנייה ״אושיאן ויגור״. כשנכנסנו לאנייה נתנו לנו חפיסת סבון וכיוונו אותנו לערמת בגדים שממנה כל אחד לקח מה שהתאים לו: חולצות, לבנים ומכנסיים. משם הלכנו היישר למקלחות. מהמקלחות יצאנו עם הבגדים החדשים שנשות ויצ״ו שלחו לנו. יברך אותם ה׳. את הבגדים המלוכלכים ומלאי הכינים זרקנו לים. עברנו דרך רשת גדולה שנראתה כמו שער נמוך, מוקף רשת מכל עבריו כמו לול תרנגולות, וירדנו במדרגות לבטן האנייה. התרכזנו באולם ענקי שיכול היה להכיל את כל אנייתנו ״יהודה הלוי״. הבחנו במיטות תלויות זו על גבי זו ברווחים גדולים, וסוף סוף יכולנו לנשום לרווחה. גם תקרתה הייתה עשויה מרשת. היינו מוקפים מכל עברינו בקירות מרשתות, על מנת שלא נוכל לצאת. ואולם, למרות הכל חשנו רווחה! שמחים ומחייכים יצאנו בשירה ובריקודים בשטח הרחב שהיה באמצע. אחר כך כל אחד תפס מקום על המיטות המתנדנדות התלויות בצדי עמודי ברזל בגובה חמש קומות. לאחר המסע באנייתנו, הרגשנו כאילו אנחנו בבית הבראה! את החולים שהיו בינינו העבירו למרפאה באנייה וחובש ירד אלינו וטיפל בכל איש שהיו לו פצעים כתוצאה מהמאבק, עת השתלטו על אנייתנו. וראה זה פלא, האנגלים באנייה היו טובים ומנומסים בהשוואה לחיות הפרא שתקפו אותנו באכזריות והכונו ללא רחם. היו שנפצעו בראשם מהמכות והיו רבים אשר להם חבורות וכאב בעצמות כתוצאה מהמכות עם המקל הקשה. אף על פי כן הרגשנו מצוין ומצב רוחנו היה מרומם. יצאנו מאפלה לאורה, כמו שאומרים. עדיין הייתה לפנינו קפריסין, אבל יש הבדל בין צרה לצרה. בינתיים החלפנו צרה גרועה בצרה גרועה פחות.
בסך הכל היינו 399 אנשים. שלושה חולים עם ארבעה קרוביהם הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה ואחר כך נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. 392 נשארו, ביניהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים שיועדו למחנות בקפריסין, כ-350 ק״מ מחופי הארץ. בשעה 13:00 הפלגנו לקפריסין ולמחרת, ב-2/6, הגענו לנמל פמגוסטה. האנייה הטילה עוגן במפרץ כמאה מטרים לפני הנמל, ובסירת מנוע ענקית העבירתו לחוף. היה זה נמל קטן, מוקף חומה עתיקה ומבוצרת. היו בו ספינות דייג, משאיות קטנות נראו על הרציף וקהל סקרנים התאסף לחזות בנו. מיד הסיעונו במכוניות משא צבאיות למחנה קאראולוס, מחנה קיץ הנמצא כשבעה קילומטרים מפמגוסטה. לכל אורך הכביש, משני צדדיו, היו עצים גדולים, ומשני צדדיו של הכביש היו עוברים ושבים, מי ברגל, מי על אופניים ומי על עגלות רתומות לשוורים. שדות ופרדסים שהיו פרושים על פני שטחים עצומים נראו מצד שמאל של הכביש, ומצד ימין נראה באופק הים ומחנות צבאיים בריטיים. מקץ שבעה קילומטרים של נסיעה סרנו מהכביש הראשי ימינה לעבר שביל עפר. ירדנו מהמשאיות ליד מספר צריפים שבהם עברנו, וערכו בנו שוב חיפוש מדוקדק. רשמו על טפסים את הפרטים האישיים שלנו, כגון שם וכו'. לפעמים ניסו לשאול כבדרך אגב מאיזו ארץ. ענינו בחיוך ובשתיקה. לא נפלנו בפח. עברנו בדיקה רפואית ולאחר שקיבלנו ציוד אישי הכולל מיטות, שמיכות וכדומה, ציידו אותנו באוהלים שהיינו צריכים להקים בעצמנו. המשכנו ללכת ברגל עם הציוד תחת גשם קל, כמאתיים מטרים עד שער המחנה. מרחוק נראו חברי המחנה, שהצטופפו משני צדי השער, כאילו ידעו על בואנו. הם קיבלו אותנו בברכת שלום ואנחנו נראינו כמו תיירים עם חולצות צבעוניות, משל הגענו מארץ אקזוטית כמו הוואי. אחרי שנכנסנו למחנה נסגר השער ומשמר בריטי מזוין עמד בחוץ על ידו. עתה היינו במחנה הסגר שלא ידענו כמותו מימינו. ואולם, ישיבתנו בו הובאה בחשבון מראש ולכן לא הופתענו. נכנסנו בחיוך וזכינו לקבלת פנים חמה מיושבי המחנה.
נכנסנו למחנה בשעות הערב ב-2/6. תושבי המחנה קיבלו אותנו בלבביות, התעודדנו מזה ורווינו נחת. עכשיו היינו בין אחים ושותפים לגורל. נודע לנו שלפנינו נכנסו המעפילים מהאנייה ״מורדי הגטאות״ וגם הם נמצאים במחנה זה. החברים עזרו לנו להסתדר ונתנו לנו ארוחת ערב קלה מהמטבח שלהם, שכן כל היום לא בא אוכל לפינו. אך בכך היינו מנוסים, והרעב לא הציק לנו בכלל. מיד התפתחה בינינו שיחה ערה ושלל שאלות ותשובות נורו באוויר. מספר יושבי המחנות היה בסך הכל 14,640 מעפילים, ביניהם כ-10,000 ישבו במחנה החורף ״דקיליה קסולוטומבו״. מחנה זה כלל גם כפר נוער שמנה כ-2,000 נערים ונערות יוצאי ארצות שונות מאירופה שהיו מקושרות לתנועות הנוער בארץ. אנשי ועד המחנה שאלו אותנו מאיזו מפלגה אנחנו, כדי למקם את האוהלים שלנו ליד אנשי המפלגה איתה אנו מזדהים. ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. שוב שאלו: ״בסדר, אבל איזו מפלגה?״ לא ידענו על מה הם מדברים. שוב ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. הם שאלו אם אנחנו ספרדים או אשכנזים. גם שאלה זו לא הבנו. אמרנו שאנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי. שאלו אם אנחנו מדברים יידיש. שאלנו: ״מה זה יידיש?״ ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם – מניין אנחנו יודעים עברית. כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון־אפריקה. אין פלא, מפני שאנחנו לא היינו קיימים בספרי ההיסטוריה היהודית שנכתבו באירופה, וההסתדרות הציונית התעלמה מקיומנו. על כל פנים, הם היו חברותיים מאוד ונרתמו לעזרתנו להקים את האוהלים. אני פתחתי בשיחה עם בחור מפולין שידע קצת עברית. הוא גילה שאני מורה לעברית והזמין אותי להתאכסן באוהל שלו כיוון שהייתה בבעלותם מיטה פנויה. שמחתי על כך מאוד, מפני שלא רציתי להיות נבדל מהם, וגם רציתי לעזור להם בלימוד העברית. כך מצאתי את עצמי באוהל עם חמישה חברים יוצאי פולין. מאוחר יותר חזרתי לבדוק מה קורה עם החברים שלנו. יושבי המחנה הפליאו אותנו בעזרתם להקים את האוהלים והתרשמנו מאוד מנכונותם לעזור, כיוון שאנחנו לא היינו מנוסים בהקמת אוהלים. לאחר מכן נערכה מדורה גדולה ורקדנו ושרנו יחד עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר הלכנו להתקלח במקלחת הציבורית. לפתע הבחנו בהתקבצות של אנשים, שנאספו כדי לצפות בנו. לימים נודע לנו שחשבו שיש לנו זנב, מאחר שבאנו מאפריקה. האם היה זה בצחוק או ברצינות? כך או כך, אנחנו לא נעלבנו אלא צחקנו על טיפשות שכזו.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5
עמוד 230
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5
ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברינו נפל לבור שופכין. שמענו קריאות עזרה ורצנו לראות מה אירע. לחיים מויאל – בהיותו בשירותים – נפלו משקפי הקריאה לבור, והוא לא יכול היה להיות בלא משקפיו. ובכן, מהיכן יביא אחרים? הוא ניגש אפוא לבחור צעיר, והבטיח לתת לו חודש שלם את מנת הסיגריות שלו, באם יוציא לו את משקפיו. וכך היה: חיים החזיק אותו חזק ברגליים והוריד אותו לאט לאט עם הראש למטה. ברגע שתפס הבחור את המשקפיים, חיים מויאל התחיל להזיע ורגלי הבחור החליקו מידיו. הבחור נפל לתוך הבור עם הראש למטה. למזלו,הבור לא היה עמוק כל כך והוא נעמד על הרגליים והמשקפיים בידיו. נרתמנו כולנו לעזרתו, הבאנו חבלים ומשכנו אותו. מיותר לציין שהוא פנה היישר למקלחת. היה צחוק גדול בכל המחנה, והבחור המסכן נשאר זמן רב תחת המים השוטפים, עד אשר שכנענו אותו לצאת. למחרת נערכה אספה כללית עם חברי הוועד הפנימי של המחנה, במהלכה הסבירו לנו שנצטרך לחיות באופן עצמאי, עם מטבח משלנו. עצמאות זו כוללת את היותנו אחראים לסדר, כמו גם מינוי נציגים לוועד שדן בבעיות חברה ומשמעת המחנה. למדנו שהאנגלים לא רשאים להיכנס למחנה, למעט אלה שמביאים את המצרכים, מגיעים עם אוטו־משא, מפרקים ועוזבים. הנהגים היו אזרחים שעבדו עם האנגלים. השליחים שלנו מהאנייה, הצוות והמפקד – נעלמו ולא ראינו אותם עוד. בתחילה היה קשה לנו להסתדר, אבל עם עזרה מהחברים במחנה למדנו מהר והתחלנו לעמוד על רגלינו ולנהל את חיינו. היינו הקבוצה הגדולה הראשונה של יוצאי צפון־אפריקה שהגיעה למחנה. אחר כך נודע לנו שהיו בחורים ובחורות בודדים שהיו בהכשרות הנוער בצרפת, כמו שחשבתי לעשות גם אני בזמנו. היה זה עוד טרם התארגנה העלייה שלנו. צעירים אלה נסעו לצרפת והצטרפו לתנועות נוער קיימות בהכשרה חלוצית, ומאוחר יותר עלו יחד עם נוער יוצאי שארית הפליטה בעלייה בי. בכל אניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון־ אפריקה. הם נטמעו בחברי ההכשרה שלהם ולא נודע כי באו אל קרבם. התחלנו ללמוד על השייכות הפוליטית של הקבוצות השונות במחנה. היה זה כמו פסיפס מפלגתי, כל קבוצה עם האזור שלה בתוך המחנה. למדנו מה זה ״מפלגות״ ומה מפריד אותן זו מזו. הבית״רים הרשימו אותנו מאוד, שכן הם היו הממושמעים ביותר ומאורגנים כמו גדוד צבאי. לימים למדנו שהם היו השנואים ביותר. קשה היה לנו להבין שאין אחדות במטרה לשמה הגיעו כולם, והיא בניית ארץ ישראל, ולא הצלחנו להבין מדוע יש הבדלים ומעמדות רבים כל כך. ארך זמן עד שלמדנו. היו מדריכים שרצו שנצטרף אליהם, וכל אחד הסביר לנו במה הם מאמינים ואיך יש לבנות את המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. כל מנהיג סבר שהדרך שלו היא הטובה ביותר. ישבנו בכל פעם עם קבוצה שונה והשתתפנו בפעילות החברתית. הקשבנו להרצאות ולהסברים על דרכם המדינית, איך בנוי היישוב, מי המנהיגים בארץ ומה שייכותם המדינית למפלגות השונות. כל זה היה חדש עבורנו. הקשבנו, ואולם היינו נבוכים וחשבנו שמוטב שלא נבחר בשום דרך או אידיאולוגיה, כי זה לא דיבר אלינו. אחד המדריכים שהסביר לנו על התנועה הקיבוצית, הרשים אותנו במיוחד. זה דווקא קסם לנו. דרך טובה של חברה שוויונית, בה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אבל גם שם היו תנועות שונות. אנחנו עדיין התלבטנו והיינו נבוכים. בינתיים רק צפינו בהם והקשבנו להם. אנשי קבוצת בית״ר היו אנשים טובים. הם סיפרו לנו על תנועות המרי בארץ ועל ההקרבה שלהם במלחמתם לגרש את הבריטים מהארץ. התרשמנו שהם היו הלאומיים והמסורים ביותר לאהבת הארץ. את זה דווקא הבנו, כי מסירות למען המטרה הזאת היא טובה מאוד ואנחנו היינו כאלה שמוכנים לתת את נפשנו למען ארץ ישראל. לא עניינו אותנו האידיאולוגיות השונות של הסוציאליזם, אלא אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. ישבנו אתם לעיתים, והקשבנו לשיחות שלהם. הם היו חדורי אהבת עם ישראל ומוכנים להקריב את נפשם למען הקמת מדינת ישראל. לא מתפשרים, שואפים לקבל את ארץ ישראל ההיסטורית כפי שקיבלה אותה בריטניה מחבר העמים. המדריכים של התנועות האחרות לא אהבו ששהינו בחברת הבית״רים ולא זאת בלבד שהתרחקו מאתנו, אלא גם לא ראו בעין יפה את העובדה שאנו באים אליהם.
נשארנו מבודדים, ללא כל שייכות מפלגתית. השבועות הראשונים היו שקטים ולמדנו בהדרגה לחיות ולדאוג לעצמנו. מזג האוויר היה חם, ולרוב התהלכנו בבגד ים ונעליים עשויות מבד עבה. לא היו לנו בגדים. שאלנו את האנשים סביבנו מהיכן יש להם בד לתפירת הבגדים שלהם. אחד מהם הסביר שבין שתי היריעות של האוהלים שקיבלנו יש יריעה פנימית מבד רך וחזק, ומזה הם תופרים את הבגדים ואת נעלי הבית שאתם הלכו במחנה. בדקנו באוהל הראשון שלנו ולא מצאנו בו יריעה פנימית. היריעה הזו שימשה כעין בידוד בין שתי היריעות – החיצונית והפנימית. בדקנו באוהל השני והשלישי, ולא מצאנו מאום! לא הייתה יריעה פנימית. מאוחר יותר נודע לנו שאותם אנשים שעזרו לנו בהתלהבות גדולה להקים את האוהלים, חתכו את היריעה הפנימית ופשוט גנבו אותה. זה העכיר את רוחנו. התחלנו להתייחס אליהם בחשד. משום כך ״עזרו״ לנו? הם עזרו לעצמם! למזלנו, נשות ויצ״ו שלחו בגדים לכל יושבי המחנה, ואולם גם כאן הופלינו לרעה. הבחורים הוותיקים בחרו ראשונים את הבגדים הטובים, והשאירו לנו מעט בגדים. בכל זאת, הסתפקנו במה שנשאר בחבילות אלה והשתמשנו במה שמצאנו. חשבנו לעצמנו – ממה נעשה בגד ים ונעלי בית? שכן לא היה לנו כסף ולא היה לנו ציוד. אז התחיל המסחר בסיגריות. רובנו לא עישנו ובכל זאת קיבלנו מנה יומית של עשר סיגריות ליום. עם זה סחרנו, כדי להשיג מיני דברים שהיינו זקוקים להם. התחלנו להשתמש בשמיכות שלנו, חתכנו אותן והכנו מהן נעלי בית.
באחד הימים כתבתי מכתב לד״ר ב׳ בנשלום, ושלחתי אותו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים. מקץ זמן מה קיבלתי תשובה שבה מודיעים לי כי קיבלו את מכתבי דרך השליח אבנר, וכי שלחו לי חבילת ספרים מובחרים. הם הפנו אותי להנהלת הסמינר למדריכים כדי ללמוד בקפריסין. שמחתי מאוד בעקבות קבלת המכתב והספרים. פניתי להנהלת הסמינר במחנה והם הבטיחו לי שאתקבל למחזור הבא.
כמו כן קיבלתי מכתב, וחבילה של מעדנים מבן דודי מימון שרביט, בן הדוד יהודה. היו אלה מעדנים שלא באו אל פי מזה חודשים רבים: שוקולד, עוגיות, ועוד. איזו הפתעה! שמחתי לאין שיעור. התחלקתי עם חבריי לאוהל בדברים הטובים שקיבלתי וכולם הודו לי.
חבריי לאוהל התקדמו יפה בשיעורי העברית שהעברתי להם יום יום מזה כמעט חודש, ואילו אני למדתי מהם יידיש.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5
עמוד 233
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5
שמענו את החדשות ואת הדיונים במועצת האומות המאוחדות בניו יורק, בהקשר של חלוקת ארץ־ישראל ובדבר האפשרות של הקמת מדינה עברית. תקוות רבות תלינו בדיון זה וקיווינו שבסופו של דבר ההחלטה תעבור ואז כולנו נשתחרר ממחנה זה. בינתיים, הסתדרנו לישיבת קבע. הקשרים עם החברים יוצאי אירופה החלו להתערער. לא ברור בדיוק כיצד זה התחיל. האווירה הפכה עכורה ולעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים. נתקלנו בקשיים הנוגעים לסידורים במחנה, ולא ידענו כיצד להתגבר עליהם. החברים הוותיקים כבר לא עזרו לנו, הם נמנעו מחברתנו והתעלמו מקיומנו. באחד הימים, בזמן שהותנו באוהל, נתבשרתי על ידי החברים כי אינני רצוי עוד. שאלתי בטבעיות ״למה ?״ וללא כל בושה הם ענו שהוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו. סערת רגשות אפפה אותי בן רגע, ומיד יריתי לעברם: ״אתם באתם ממחנה ריכוז!? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים? מה פירושו של דבר ׳לא רוצים מרוקנים?׳ כולנו יהודים המאוחדים למען מטרה אחת, לא? איך נבנה את הארץ? אתם תגורו פה, ואנחנו שם? אי אפשר לבנות כך מדינה! תפסיקו עם השטויות האלה!״ ואולם לא, דבריי נפלו על אוזניים ערלות והם התעקשו שאעזוב את האוהל שלהם. הם חזרו ואמרו שאני בן אדם טוב, תרבותי, משכיל, אבל הם מצטערים – אני צריך לעזוב. ״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי. ״לא, אתה בסדר גמור״, הייתה התשובה. ״למה, אם כן, מגרשים אותי? למה אתם אומרים שכל המרוקנים לא טובים? יש טובים ויש רעים, כמו בכל חברה. אי אפשר לבוא ולהגיד שכולם לא טובים״. והם ענו: ״זו החלטה של הוועד!״. ״אבל פה זו החלטה שלכם״, הקשיתי, ״מה זה אצלכם? אתם חייבים להקשיב לוועד? מה זה, מחנה צבאי? למה אתם צריכים להקשיב לוועד שקיבל החלטה פוגעת? אתם מעוניינים בהפרדה גזעית? לפי מוצא ? היום אתם לא רוצים מרוקנים, ומה אם מחר יבואו הרומנים ויגידו שהם לא רוצים פולנים, וההונגרים לא ירצו בולגרים? מה נעשה? איך נקים מדינה וצבא? אתם רוצים לחלק את הארץ לפי עדות? והצבא? כל פלוגה תהיה מעדה אחרת? אתם יודעים, הזמנתם אותי לבוא לגור אתכם ושמחתי מאוד. נאמר: ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' ועכשיו אתם מבזים אותי. על זה נאמר: ׳המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים׳. אתם מבינים מה שאני אומר? אני לא ביקשתי לבוא אליכם. אתם הזמנתם אותי, ואף על פי שאתם אומרים שאני בן אדם טוב ותרבותי, אתם בכל זאת מגרשים אותי כי אתם לא רוצים מרוקנים. אתם עושים הכללה. אתם לא יודעים מה זה חברים. אני לא ידעתי מה זה אשכנזי או ספרדי. מה זו מפלגה. אבל אני יודע שאתם ואני יהודים. בגלל זה עזבתי את הסמינר למורים שבו למדתי, עזבתי את הוריי ואת בני משפחתי וידידיי, כדי להיות אתכם, אתם שסבלתם מהנאצים. כעת אתם אומרים שאתם לא רוצים אותי, ללא סיבה, רק בגלל שאני מרוקני. בשביל הערבים במרוקו הייתי יהודי, ובשבילכם אני מרוקני! קשה לי להאמין! אנחנו, שאהבנו אתכם, צמנו, התפללנו על הצרות שעברו עליכם משל עברו עלינו, אם כי למזלנו לא סבלנו במלחמה. וכדאי שתדעו – כאשר הגיע אלינו שד״ר מהארץ מישיבה פולנית, קיבלנו אותו יפה ותרמנו לו ביד רחבה, שכן אנחנו אחים. עכשיו אתם אומרים לי שאני טועה? לאן אלך? איפה אמצא עכשיו מקום?״ ואולם, לא נתרכך לבבם. הם אמרו שאני יכול לקחת את המיטה ושהם יעזרו לי למצוא מקום אחר. אך כצפוי – כל האוהלים היו מלאים, אין לי מקום אחר. הייתי המום, פגוע וכועס. לא האמנתי שיש אטימות כזו בקרב אנשים. איך ייתכן שיהודי לא רוצה להיות עם יהודי? איך יכול להיות שיהודים שסבלו מהמדיניות הגזענית של הנאצים, שהשמידו שליש מעמנו, יהיו בעצמם גזענים? הייתי המום לחלוטין וקשה היה לי להאמין! אז נזכרתי במה שאמר לי דודי על היהודים הפולנים, ואולם לא האמנתי שגם בארץ יהיה כך. אוי ואבוי! הייתי נתון בסערת רוחות והיה לי קשה מנשוא לקבל את זה. השלמתי בלית בררה, חיפשתי מקום ולא מצאתי. המשכתי בחיפושים ולבסוף מצאתי מקום באוהל עזוב ליד המקלחת. החברים שלנו לא האמינו כשסיפרתי להם את שאירע. ״מגיע לך!״ אמרו לי, ״אתה ואהבת-ישראל שלך! רצית להתערות בקרבם וכעת גירשו אותך!״ המחיצה החברתית הלכה וגבהה, ובאה לידי ביטוי בקטטות שבהן לא הייתי מעורב אף פעם. ציער אותי מאוד לראות שנאת חינם מיותרת וטיפשית של אחים ובני עמנו. הם כעסו מפני שהיינו הולכים לבית״רים. ובכן, הלכנו לבית״רים כי הם היו היחידים שקיבלו אותנו יפה מבלי לדרוש מאתנו להצטרף אליהם. בחברתם הרגשנו את אהבת ישראל, וזה מצא חן בעינינו. כבר שם למדנו בדרך הקשה על הבעיות הפוליטיות של המפלגות השונות, שעל כך שישנן מפלגות יריבות – ועוד עובדות שהיו זרות לנו לחלוטין. החברים שלנו החלו להתערות בחיי המחנה. אחד החברים ששלט בשפה האנגלית, היה הצינור שלנו בפגישות עם הבריטים. נציגים שלנו היו חברים במשטרה הפנימית של המחנה ובוועד המנהל המייצג ומקשר בין הבריטים ובין חברי המחנה. בהדרגה החילונו להרגיש כבני בית, וניסינו להתמזג בחיי המחנה, שהרי חייבים לחיות בשלום – אחרת איך נבנה מדינה יחד? עוד הדרך ארוכה לפנינו וזמנים קשים מחכים לנו בארץ. לא יודעים מה ילד יום בדיוני האו״ם. חושבים שמלחמה בארץ ישראל היא בלתי נמנעת, כיוון שהערבים הודיעו כבר שהם לא מסכימים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הדיונים שם נמשכים. לא עברו חודשיים וכבר התבשרנו כי מגיעים אנשים חדשים. לפני כן שמענו על מאבק הגבורה של האנייה ״יציאת אירופה״(אקסודוס) שהכילה 4,530 מעפילים, על אומץ רוחם ותעוזתם. הללו התבצרו באנייה וגילו עוז רוח וגבורה מופתית. עתה היינו כמו הוותיקים – עמדנו בשער המחנה וחיכינו בחיוכים, במחיאות כפיים ובהתלהבות. איזו הפתעה! לא ייאמן! הנה האנשים שהשארנו אחרינו באלג׳יריה, כשהמשטרה הפריעה לפעולתנו בחוף ונאלצנו לברוח בלעדיהם. 200 אנשים נשארו אחרינו, משפחות הופרדו, בהלה ואכזבה העכירו את רוחנו, והנה הם – איזו שמחה! ממש איחוד משפחות! כל הקרובים שנשארו מאחור צעדו בסך למול עינינו. איזו התרגשות! אישה שמצאה את בעלה ונפלה בזרועותיו בדמעות שמחה; בעל נופל בזרועות אשתו הבוכה בדמעות שליש; ידידים שמצאו זה את זה, חלק מחברי קבוצת ״אחד העם״ – איזו שמחה! זרים לא הבינו על שום מה כל ההמולה הזו, אבל משנודעה להם הסיבה, שמחו אתנו כולם. האנייה ״שיבת ציון״, ששמה הקודם היה ״לוסיאנה״, ושמה בקוד המוסד לעלייה ב׳ היה ״אורה״, יצאה כמונו מחוף אלג׳יריה ב-16/7/47 בשעה 3:30 עם 396 מעפילים עליה. יכלו לקחת יותר מעפילים, אבל שתי משאיות לא הגיעו בזמן. הייתה זו אניית-משא שעבדה בחופי איטליה: בית קיבולה היה 250 טון. סירה גדולה מאוד. אורכה 27 מטרים, בעלת תורן אחד. מונעת הייתה במנוע דיזל. מהירות ממוצעת 7-6 קשרים, והמלחים – שמונה במספר-ממוצא איטלקי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5
עמוד 237
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5
מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5
עמוד 239
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.
יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.
לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.
צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.
241
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.
RAÏSSOULI
Beaucoup de ceux qui revenaient autrefois d'une visite de l'île de Mogador revenaient avec des récits et des descriptions emplis de mystère. De quoi en retournait-il?
Les visiteurs décrivaient l'île, ses murailles et ses canons, ses nombreux lapins, mais surtout des tessons de cruches et de restes de squelettes de ce qui fut autrefois une prison. Beaucoup de personnalités célèbres y passèrent. Mais rien ne donnait autant de frissons que l'évocation du célèbre Raïssouli.
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé…
À la fin du XIXe siècle, le rebelle Bou Hmara n'était pas la seule cause de souci au pouvoir du sultan : les Berbères rifains du Nord marocain ne connaissaient souvent d'autre loi que celle de leur long fusil. Ces montagnards rebelles faisaient fi de l'autorité du sultan, de ses caïds et des canons des vaisseaux européens. Parmi eux s'était démarqué un chef indomptable, entré dans la légende de son vivant : Moulay Ahmed Er Raïssouli qui se prétendait être le descendant véridique de l'ancienne dynastie royale des Idrissides, et de ce fait, de la lignée du prophète Mahomet. Sa spécialité : le rapt d'étrangers dans le Nord du Maroc. Il fut à la source d'incidents multiples sur la scène internationale. Prétendant agir pour libérer le Maroc de la tutelle des étrangers, si ce n'est pas de l'abus des troupes du sultan, ce personnage jouissant de l'aura de chérif fut tout à la fois un mélange de révolutionnaire, de brigand des grands chemins, de despote, d'escroc et de hors-la-loi. Pendant quelques années, soit de 1889 à 1894, il fut incarcéré dans la prison de la Kasbah de Mogador et on dit qu'il y resta enchaîné à la muraille sans pouvoir se coucher. Il s'en sauva, fut capturé, rossé, et emprisonné à nouveau, mais dans la prison de l'île de Mogador cette fois-ci, avant d'être gracié par le sultan Abdel'aziz. Il se construisit un palais dans le style maroco-andalou à Arzila.
Il s'assagit alors?
Que non ! Incurable et récidiviste, il reprit ses activités lucratives de rapts, dont Walter Harris, correspondant du Times londonien. Lorsque le beau-frère de Raïssouli décida de prendre une seconde épouse, il trouva sa seconde épouse et sa mère égorgées la veille de la nuit de noces. Un rival avait capturé un cheikh opposé à Raïssouli. Celui-ci le racheta pour 1500 $ pour le décapiter devant le seuil même de sa maison.
La troupe eut raison de lui?
Raïssouli fut le plus redouté de tous les brigands du début du XXe siècle. Plusieurs expéditions militaires furent dirigées contre lui. Il réussit presque à chaque fois à s'échapper de façon surprenante. Quand des émissaires se rendaient pour négocier la libération d'otages, Raïssouli les en faisait captifs. Cela ne faisait qu'augmenter les rançons exigées. En 1906, les États-Unis envoyèrent un navire de guerre à Tanger, pour libérer un otage naturalisé américain du nom de Perdicaris. La même année, à la convention républicaine à Chicago, des membres du parti républicain affichaient le slogan : « Perdicaris vivant ou Raïssouli mort.» Raïssouli consentit à libérer son otage américain Perdicaris aux mains du gouvernement marocain qui lui versa une rançon exorbitante (70 000 dollars) et qui de surcroît lui donna le titre de Caïd de la région de Tanger. Méfiant, Raïssouli dépêcha un suppléant qui agit comme bon lui semblait. Puis Raïssouli encouragea un de ses acolytes du nom d'Ould Barian à prendre par surprise la ville d'Arzila. Ces agissements de Raïssouli firent l'objet de menaces de débarquement des Français et des Espagnols et Raïssouli ne fut que trop heureux de reprendre la ville à la demande d'Abdelaziz, d'autant plus que son ancien protégé avait développé des goûts d'indépendance. Il prit toutefois la précaution de forcer ses habitants à exprimer officiellement le vœu de le voir être nommé leur pacha !
Il ne craignait personne?
Non, et il n'en faisait qu'à sa tête. Il apparut à la fête donnée par le caïd de Bakhrein (non loin de Tanger) en l'honneur du mariage de son fils et lui trancha la tête pour le punir d'avoir été rendre hommage au nouveau pacha de Tanger. Le journaliste anglais John Stick du Light, servait parfois d'intermédiaire à Raïssouli. Il négocia la libération du journaliste anglais Perry du Daily Dispatch, contre mille livres. Il fut lui- même enlevé et libéré contre sept mille livres sterling. Or, ce joueur invétéré qui avait perdu des sommes énormes au jeu, sembla baigner subitement dans la prospérité une fois libéré de sa condition d'otage. Les Tangérois commencèrent à se méfier de lui et de l'authenticité de son enlèvement. John Stick fut de nouveau à sec et de nouveau pris en otage. La rançon exigée de dix mille livres sterling ne vint jamais. Raïssouli relâcha John Smith après lui avoir coupé les oreilles.
En 1906, le corps diplomatique entreprit une démarche collective pour protester contre la tyrannie de Raïssouli. Le sultan Abdelaziz destitua Raïssouli de ses fonctions de pacha d'Arzila et envoya ses troupes brûler son village Zanut situé à une vingtaine de kilomètres de la ville Tanger. Raïssouli s'en prit à un autre otage et ami intime du souverain Abdelaziz, MacLean, anglais celui-là, qui fut libéré par en échange de 20 000 Livres anglaises en 1908. Raïssouli avait également exigé et obtenu de devenir protégé anglais pour échapper à la juridiction du Makhzen. Il se présenta à la capitale Fès, rendit les 20 000 livres au nouveau souverain Moulay Hafid et devint le pacha d'Arzila.
Les choses changèrent-elles quand le Nord du Maroc fit partie du Protectorat espagnol?
Loin de là. Durant le protectorat espagnol, Raïssouli fut décoré. Mais il se retourna contre les Espagnols lorsque ces derniers offrirent la fonction de pacha d'Arzila à une autre personne. Près de 40 000 hommes de troupe furent réunis pour le capturer, mais en vain. Raïssouli entra en contact avec les Allemands en 1914. Selon Walter Harris, auteur de Morroco that was, Raïssouli se serait proclamé sultan durant la Première Guerre mondiale. Une autre attaque frontale des Espagnols échoua lamentablement en 1919 et il fut déclaré hors-la-loi par les Espagnols en 1922. Cette résistance encouragea certainement les Rifains qui, sous la direction d'Abd El-Krim, se soulevèrent massivement contre les Espagnols. Mais Raïssouli ne reconnut jamais l'autorité d'Abd El-Krim qu'il considérait comme un rival. Il mourut en 1925, peu de temps après son arrestation ordonnée par Abd El-Krim.
Ce « sultan des montagnes » n'en aura fait qu'à sa tête. On lui attribue la citation suivante : « Les Berbères sont mes serviteurs, les Espagnols sont mes esclaves. Les Français sont mes ennemis, et les Allemands sont mes alliés.» Ce personnage a marqué son époque au point où, dans son ouvrage Le Maroc inconnu, Auguste Mouliera écrivit : « A-t-on jamais vu un Rifain mourir de mort naturelle? Tous périssent par le fer ou les balles. » Le Marquis de Segonzac, auteur de l'ouvrage Voyages au Maroc disait de Raïssouli : « C'est le plus redoutable rafleur de troupeaux et massacreur de bergers. Il acquiert ainsi, de bonne heure, un renom d'audace, de cruauté et de richesse, qui est l'auréole des grands aventuriers.»
Le film Le lion et le vent datant de 1975 retrace les grands moments de Raïssouli dont le rôle est joué par l'acteur Britannique Sean Connery.
Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.
183
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Le Juif Arabe
J' AVAIS DIX-SEPT ANS et nous habitions encore dans l’ancien mellah. Je venais de quitter mon emploi de tailleur chez Elie Messas. J’étais pourtant doué pour le métier, m’avait dit ce dernier avec regret. Mais si j’ai abandonné cette carrière sûre, je n’ai pas pour autant rejeté ce que j’avais appris et ma vie durant, j’ai usé de mes compétences en la matière. J’ai ainsi cousu la robe de mariée de ma défunte femme, Vicki, et aujourd’hui encore, il m’arrive de faire des retouches pour moi ou mes proches. J’ai donc changé de métier et de vie en entrant à Minerva, entreprise de peinture et de construction. Hadj Brahim, le propriétaire, m’avait engagé pour tenir son office. Il s’agissait d’un magasin de deux pièces. La première était un bureau avec table, téléphone, machine à écrire et aussi une armoire pour les dossiers. La seconde servait à entreposer le matériel de peinture et les colorants. Il y avait aussi une immense cave où étaient rangées les grandes boîtes de peinture et les échelles. J’avais été engagé pour recevoir les coups de téléphone, fixer les rendez-vous avec les architectes et marquer les heures de travail des ouvriers. A mon arrivée, ceux-ci n’étaient pas très nombreux, une vingtaine tout au plus. Ils seront une centaine quand je quitterai l’entreprise pour aller à Paris, six ans plus tard. Je devenais donc un peu téléphoniste et un peu scribouillard. C’était bizarre de passer de l’aiguille au stylo. Je n’avais aucune préparation pour ce métier, en dehors des quelques mois où j’avais travaillé aux halles de la médina de Meknès, après mon certificat d’études, vers quatorze ans. Je consignais alors les mouvements des marchandises et enregistrais les ventes de caisses de légumes et de fruits. Je devais me lever aux aurores pour arriver au travail à cinq heures du matin. Les halles n’étaient pas loin de l’ancien mellah et j’y arrivais tous les matins en courant. Ma pauvre maman se levait avant moi pour me préparer à manger et j’avalais tantôt ce migaz, sorte de brouet que le paprika généreusement versé rendait rouge, dans lequel on trempait du pain sec car on ne pouvait se permettre de jeter la moindre miche tantôt du smid, bouillie de semoule toujours très chaude, à l’huile et au safran. Ce smid se vendait d’ailleurs à chaque coin de rue du mellah et de la médina. Certains matins, je m’arrêtais dans ma course pour acheter quelques sfenz, ces beignets arabes troués, frits dans d’immenses poêles, que le marchand enfilait avec du raphia et dont je n’ai nulle part retrouvé le goût.
Les premiers mois chez Hadj Brahim, je n’avais pas grand-chose à faire. Je me rappelle avoir passé des heures entières devant des pages blanches que je remplissais fébrilement, puis jetais avec dépit avant d’essayer ma main sur d’autres feuillets vierges, tentant en vain de trouver une signature. Quand le panier à papier regorgeait de papiers froissés, je le vidais, prenais un autre bloc et continuais mes gribouillis pour trouver la griffe idéale qui serait digne d’être mienne. Ces exercices fébriles de pleins et de déliés furent finalement un investissement à long terme, puisque j’ai conservé la même signature jusqu’à ce jour.
En l’apposant, il m’arrive encore aujourd’hui de me remémorer ce bureau où je fis mes débuts dans la gestion. Outre mes exercices calligraphiques, la marche des affaires me permit aussi de préparer mon baccalauréat par correspondance et de potasser des cours de métreur et de comptable.
Hadj Brahim était noir de peau, grand et bien baraqué; il devait mesurer près de deux mètres. Il était très aimable avec tout le monde et c’était un bon vivant. Il savait raconter des blagues dont il riait lui-même le premier, à gorge déployée. Plus que tout, il aimait les réunions mondaines et il se targuait toujours de ses rencontres avec des ministres, des chefs de cabinets ou autres personnalités. Comme il est de coutume au Maroc, il distribuait beaucoup de cadeaux avec une largesse qu’il ne manifestait pas toujours envers ses subordonnés. Il avait deux femmes et plusieurs enfants que j’apprendrais à connaître petit à petit. L’un d’eux, jeune blond de mon âge, venait parfois m’aider au bureau. Un autre fils, aussi basané que son père, était aviateur.
Hadj Brahim était à la tête de Minerva, petite société qui devait prospérer à mesure que je m’y investissais. J’apprenais la gestion et la comptabilité et à l’occasion, je m’essayais au métier de peintre. Je mettais aussi de temps en temps la main à la pâte sur le terrain et visitais les chantiers sur lesquels nous travaillions. Nous peignions nombre d’écoles et d’administrations J’ai dormi bien des lois à la belle étoile avec les ouvriers, surtout dans le Sud, dans ces régions où le climat s’y prêtait. Nous prenions nos repas tous ensemble autour d’une grande marmite et l'ai alors habitué mon palais aux saveurs des plats arabes. ( le travail m’a permis de connaître le Maroc, de Tanger au nord à Rissani au sud, en passant par Fez, Rabat, Casablanca et Marrakech. Je circulais partout avec une camionnette, dans laquelle étaient toujours entreposés quantité de pots de peinture et d’échelles. Les travailleurs me considéraient comme un des leurs et il n’y avait aucune distance entre nous. J’étais toujours le bienvenu. De temps en temps, j’apportais des cadeaux et souvent, de la viande ou des légumes pour les repas. Pour les ouvriers, je représentais tout de même le patron. J’avais en effet pouvoir de décision sur nombre de choses. Mais je pense qu’ils m’aimaient bien et qu’ils avaient confiance en moi. Non seulement j’étais des leurs, mais je luttais aussi pour leurs intérêts. Ils le savaient et l’appréciaient, surtout les chefs d’équipes et les contremaîtres comme Mehdi et Saïd.
Hadj Brahim était membre du Conseil municipal de Meknès et de ce fait, il avait ses entrées dans les administrations et les bureaux ministériels. Il m’emmenait partout et me présentait comme le gérant de son entreprise. J’ai ainsi rencontré toutes sortes de personnalités. Hadj Brahim était un homme nerveux, mais fort heureusement, il savait aussi se montrer aimable. Il était cependant toujours difficile de lui soutirer une augmentation de quelques sous. Le vendredi, qui était jour férié et jour du paiement des salaires hebdomadaires, tous les employés de l’entreprise, vêtus de leurs plus beaux atours, venaient spécialement au bureau pour recevoir leur paie. S’ensuivaient toujours d’interminables disputes à propos des heures supplémentaires et des travaux non finis. Étant responsable des comptes, j’étais réellement déchiré entre les salariés et le patron. Je luttais toujours pour que ceux-ci touchent un peu plus d’argent, les sommes qu’ils recevaient n’étant jamais très grandes. A cette époque, il n’y avait pas de SMIG et nombre d’entre eux avaient des réclamations. Le patron, lui, me rétorquait toujours : « Hiyim, tu es pour la direction ou pour le personnel? » L’intonation arabe de mon nom dans sa bouche me faisait toujours sourire. Je n’oublierai jamais ces vendredis, les files d’attente nerveuse de ces artisans mécontents, frustrés d’avoir trimé toute la semaine pour si peu de francs. Combien de fois ces jours-là, Hadj Brahim n’a-t-il pas renvoyé le contremaître Mehdi, pour le rappeler le dimanche. Très souvent, il allait même jusque chez lui pour se réconcilier. En fait, ces luttes hebdomadaires étaient comme un rituel familial et elles finissaient toujours par des accolades.
Le fait que j’étais juif n’avait aucune incidence négative, ni pour Hadj Brahim, ni pour les ouvriers. Au contraire, mon appartenance au judaïsme m’auréolait à leurs yeux et m’assurait de leur considération, puisque les Juifs, c’est bien connu, excellent dans les affaires, sont intelligents et travaillent dur pour réussir. C’est sans aucin doute ce que j’ai fait durant mes six années chez Hadj Brahim, avec droiture et dévouement. Je pouvais trimer de six heures du matin jusqu’à sept ou huit heures du soir sans jamais demander à être rémunéré pour ces heures supplémentaires. Combien je gagnais? Je ne me le rappelle pas. Ce que je sais, c’est que ce poste de directeur comptable m’a permis de faire passer ma famille de l’ancien au nouveau mellah et d’y louer une très grande maison, cette belle et grande demeure des Benabou dont le fils Marcel était mon ami. Bien des années plus tard, quand lui sera professeur à la Sorbonne et moi directeur du théâtre Inbal à Tel Aviv, je lui organiserai une soirée littéraire, lors de la sortie de son livre Jacob, Menahem et Mimoun, une épopée familiale. La maison des Benabou comprenait sept ou huit pièces et possédait un beau jardin intérieur. C’était un modèle de l’habitat arabo-musulman traditionnel, au patio arboré et doté d’une fontaine. Nous habitions donc une des plus belles maisons du nouveau mellah de Meknès. Le changement de notre statut familial était considérable. Quant à moi, outre le prestige, j’y avais gagné une chambre pour moi tout seul.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Page 41
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
La publication du Petit Matin constitue un véritable événement pour le petit monde juif, car le fondateur de ce journal au lendemain de la première guerre mondiale est un juif, Simon Zana. C’était un homme d’affaires enrichi. Son but, sa raison d’être même au départ, était très simple: mener campagne pour le remboursement de l’impôt sur les bénéfices de guerre. Cet impôt institué en Tunisie en 1918, avait, à la requête de l’Espagne, été jugé contraire aux conventions internationales par la Cour de La Haye. Le décret l’instituant avait donc été abrogé, et les contribuables étrangers qui avaient commencé à payer avaient même été remboursés. Mais ni les Français, ni les Tunisiens ne l’avaient été et le Gouvernement tunisien se refusait à le faire. D’où la colère de Zana et la parution du Petit Matin. La campagne pour le remboursement aboutit à un échec, mais le journal continua à vivre et à tenir un rang honorable dans la presse tunisienne. Zana, qui était assez peu instruit, réussit à grouper autour de lui des rédacteurs convenables, certains même excellents, dont quelques — uns seulement étaient juifs.
Les deux quotidiens du soir étaient des journaux d’opinion. La Tunisie Française était de droite, Tunis Socialiste… socialiste. Mais curieusement, nous avons dit plus haut pourquoi, la Tunisie Française et son Directeur Henri Tridon n’étaient pas antisémites. Et beaucoup de ses rédacteurs étaient juifs. Citons: Maurice Meimoun, qui avait été avant 14 un gauchiste plus ou moins anarchisant et qui s’était bien assagi; Henry Hauzy, qui s’occupait de façon particulière des nouvelles du microcosme juif, et dont l’étude attentive des articles et des échos fournirait très certainement un bon éclairage de la vie de la communauté juive à l’époque; Max Zetlaoui enfin, qui passa ensuite au Petit Matin et termina sa carrière à l’Agence France-Presse à Paris.
Tunis Socialiste avait été fondé par la Fédération Socialiste SFIO, dont l’un des principaux militants, l’un des fondateurs même, avait été le Docteur Albert Cattan. Sous-titre de Tunis Socialiste, très significatif: ‘Pour la fraternité des races’. A ce journal collaborèrent longtemps, et jusqu’à sa disparition en 1956, l’auteur de ces lignes, et Serge Moati.
De moi-même et de mes activités propres, je ne dirai rien ici.renvoyant ceux que le sujet pourrait intéresser au livre que je viens de publier.
Serge Moati (1903-1957) s’était lancé très jeune dans l’activité culturelle. Ayant à peine dépassé les vingt ans, il avait écrit trois ou quatre agréables revues de style montmartrois et il aurait été un très bon chansonnier s’il avait persévéré dans cette voie. Il avait monté, pour jouer ces revues une société d’amateurs dont la plupart étaient juifs. Il avait ensuite, comme directeur d’une salle de cinéma, été le premier à faire projeter à Tunis des films sonores. Mais sa véritable vocation était le journalisme et plus particulièrement le journalisme politique, auquel il se consacra entièrement à partir des années 30. C’était un homme froidement courageux, ce qui explique que sa vie publique ait été par moments quelque peu mouvementée. Il fut avec moi-même un des quatre rédacteurs de Tunis Socialiste traduits en correctionnelle par le Résident Général Peyrouton en 1934. Le même Peyrouton l’expulsa de Tunisie en février 36. Enfin, sous l’occupation allemande, en février 43, il fut arrêté —en compagnie d’une vingtaine d’autres personnalités—et expédié en Europe par les soins des autorités allemandes, mais a la requete des autorités françaises. Longtemps détenu à Paris à la caserne des Tourelles, il fut finalement libéré, mais peu de temps après sa libération, il faillit tomber dans une souricière tendue par la Gestapo. Seule une chance assez extraordinaire lui permit d’y échapper. Cette souricière se referma malheureusement sur deux autres de ses compagnons de captivité: mon frère, le bâtonnier Victor Cohen-Hadria, et le docteur Benjamin Lévy, militant radical socialiste estimé, qui ne revinrent jamais d’Auschwitz.
En 1935, fait son apparition un autre journal qui intéresse les juifs, La Presse, fondée par Henri Smadja. Docteur en médecine, mais surtout homme d’affaires, ancien combattant de 14, d’origine algérienne, Henri Smadja fera de La Presse un journal de droite. Il s essayera également sans succès a la politique locale, nous le verrons plus loin, avant de se lancer, après la deuxième guerre, dans le journalisme parisien en devenant le directeur de Combat.
Nous avons, trop brièvement sans doute et sans autre explication, employé les termes de droite et de gauche et abordé les problèmes de la politique française en Tunisie. Il faut bien expliquer que ces problèmes se déroulent sur deux plans qui ne se superposent pas toujours exactement: le plan métropolitain où les partis locaux sont calqués sur les partis français, et le plan local où se posent diverses questions particulières, tournant essentiellement autour de la place des Tunisiens dans la vie politique du pays. Nombreux sont les juifs qui éprouvent le besoin de militer et de défendre leurs opinions en matière de politique française, et ce besoin de s’exprimer est en général favorablement accueilli dans tous les milieux, au moins en apparence. C’est ainsi qu’en 1934 pour les élections à la section française du Grand Conseil à Tunis, chacune des listes en présence comportera un juif: celle de droite, Henry Smadja; celle du centre cocardier (en réalité, gauche en France et droite en Tunisie), Paul Ghez; la liste socialiste’ enfin, 1 auteur de ces lignes. Seul Paul Ghez sera élu. Avocat de qualité, ancien combattant volontaire de la guerre de 14-18, Paul Ghez était le président très militant de l’association qui regroupait ces anciens combattants.
Mais il y a aussi les radicaux, qui disposent d’un hebdomadaire, et où nombreux sont les juifs: le Docteur Maurice Uzan, Albert Karila, Robert Scemama, le Dr. Benjamin Lévy, etc… Et nous n’aurions garde d’oublier les communistes, plus ou moins clandestins, surtout employés de banque ou clercs d’avocat, et qui exercent sur la jeunesse un certain pouvoir attractif.
Nous ne nous étendrons pas sur le mouvement sioniste, qui mériterait largement une étude séparée, pour laquelle nous ne nous sentons d ailleurs pas qualifié. Mais, en restant sur le plan étroit de la langue d usage, il nous faut signaler que la propagande sioniste s’est dans une très large mesure effectuée en français. Qu’il s’agisse du promoteur du mouvement sioniste en Tunisie, l’avocat Alfred Valensi, ou egalement de la forme philanthropique du mouvement, patronnée par les grands bourgeois et animée à l’occasion par des propagandistes venus de l’extérieur et qui se répandaient en réunions de tous ordres, publiques ou limitées à un auditoire particulier: Fernand Corcos, Nathan Halpern, Sasia Erlich, etc…, le français était la langue véhiculaire couramment employée.
Il en était de même pour la presse sioniste. Nous avons déjà signalé influence de l’hebdomadaire Le Réveil Juif.
Les mouvements de jeunesse, tout en faisant une part à l'hébreu — assez modeste m’a-t-il semblé — étaient également francophones—qu’il s’agisse des mouvements scouts, animés entre autres par Alfred Rossi et Jules Cohen-Solal, souvent calqués sur le modèle français, ou des mouvements proprement haloutsiques, relativement peu importants. Une mention doit être cependant accordée à la création, aux environs de 1930, grâce à un chaliah dynamique venu de l’extérieur, d’un mouvement Hachomer Hatsaïr. Le noyautage communiste disloqua rapidement ce mouvement. Le cas n’est d’ailleurs pas isolé, on le sait. Une fraction importante rallia le P.C. tunisien; le plus grand nombre se perdit dans la nature, tout en continuant à éprouver pour le mouvement une tendresse plus ou moins nostalgique; quelques-uns seulement, deux ou trois, restèrent fidèles au sionisme haloutsique et émigrèrent en Israël.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Page 61
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Cazes-Castro-Caspi
CASPI
Nom patronymique d'origine hébraïque, dont le sens est l'argentier. Selon la tradition cette famiille qui s'est illustrée en Provence aux X-XIèmes siècles, aurait pris le nom de sa ville d'origine en France, Argentières, en le traduisant en hébreu. Autre orthographe: Kespi. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté en Algérie, (Alger, Bougie, Sétif) par les descendants de cette famille venus de France.
RAPHAEL: Rabbin originaire d'Argentières installé à Salonique en 1571.
- HAIM: Rabbin et poète connu à Oran fin du XVIIIème début XIXème siècle. Il rédigea en 1807 un grand ouvrage de commentaires "Tséror Hayim" qui ne fut imprimé qu'après sa mort, à Livourne en 1889.
- ABRAHAM: (1893-1958). Célèbre médecin et notable de la communauté d'Alger.
JOSEPH: Secrétaire de l'Association Consistoriale Israélite d'Alger au début des années cinquante.
- JEAN-MARC: Fils de Abraham. Médecin, né à Alger en 1934. Président de la Société Française d'Acupuncture et auteur de "L'Acupuncture", encyclopédie de cette médecine chinoise (Paris, 1985).
ADIEL: Fils de Abraham. Conseiller financier, éditeur et homéoapathe né à Alger en 1937. Après des études d'anglais et d'économie aux universités d'Alger et de Paris, il fut conseiller financier dans deux banques d'affaires parisiennes. Il fit sa alya en 1975 et s'installa à Kiriat Araba, Hébron. Il a fondé à Jérusalem les Editions de l'Ophel qui a publié entre autres, en 1981, son propre ouvrage "Rue des Juifs", récit sur la vie du grand poète et philosophe de l'Age d'Or Espagnol, rabbi Abram Iben Ezra.
NADINE CASPI-GUEDALA: Universitaire israélienne d'origine, née à Tunis dans une famille originaire de Rome. Professeur de pensée juive, spécialiste de la Kabbale à l'Université Hébraïque de Jérusalem. Auteur de nômbreux ouvrages
CASSUTO
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique d'origine, porté par une famille illustre de Rome. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans la communauté livoumaise de Tunis.
EMILE: Célèbre médecin né à Tunis en1875. Il fut longtemps le directeur de l’hôpital israélite de Tunis et le rédacteur en chef de la "Revue Tunisienne des Sciences Médicales entre les deux guerres.
CASTELNUEVO
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la ville du même nom en Italie, Castelnuevo di Gafagnana, près de Pise, et qui a pour sens le nouveau château. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en d'originaires de Livourne.
BARON GIACOMO: Célèbre médecin à Tunis au milieu du siècle dernier. Explorateur, diplomate et homme politique. Il fut le médecin personnel d'Ahmed Bey (1837-1855) et de ses successeurs et leur conseiller personnel en matière économique et diplomatique. Arrivé en 1877 à la présidence du comité local de l'Alliance Israélite Universelle, alors que jusque là il s'était peu intéressé à la vie communautaire, il obtint l'accord des autorités à l'ouverture de la première école du réseau de l'Alliance qui fut effectivement inaugurée une année plus tard, en 1878. Fervent patriote italien, son espoir de voir l'influence italienne prédominer dans la nouvelle école dont la langue d'enseignement était le français, fut définitivement écarté après que la France, prenant de vitesse l'Italie ait établi par le traité du Bardo son protectorat sur la Régence en 1881.
CASTIEL
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la province de Castille. Bien que tous les expulsés d'Espagne installés du Maroc ne venaient pas uniquement de Castille, mais aussi d'Aragon et du Portugal, les Taknaot qu'ils se sont donnés s'intitulaient " Takanot de la communauté sainte des Castillans.", à la fois parce qu'ils étaient les plus nombreux et les plus instruits. David Corcos se pose la question si les porteurs de ce nom ne seraient plutôt originaires de Touzeur en Tunisie dont l'ancien nom était Castillya, une zone réputée pour son extrême ferilité et qui abritait une colonie juive depuis la période romaine – sans donner de réponse tranchante. Cette hypothèse est peu plausible, d'abord comme nous l'avons souvent souligné parce que généralement la mémoire des noms ne remonte pas si loin dans le pasée, secondo parce qu'on trouve des porteurs de ce nom parmi les expulsés d'Espagne dans l’empire ottoman qui n'avaient aucune relation avec la Tunisie. D'ailleurs ce patronyme ne s'est illustré qu'en Orient, porté par une dynastie de rabbins de Turquie installés au XVIIème en Terre Sainte, en particulier à Hébron et Jérusalem. Ce patronyme est attesté en Espagne dès le XIVème siècle, précédé de l'indicatif: Alcastiel et au Maroc dès le XVIème siècle. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté uniquement au Maroc (Tanger, Tétouan, El-Ksar, Larache, Meknès, Safï, Sefrou, Fès, Marrakech, Casablanca) et par émigration à Gibraltar.
- YEHOUDA: Un des rabbins expulsés d'Espagne qui s'établirent à Marrakech au début du XVIème siècle.
MORDEKHAY: Notable de la communauté de Tanger, un des signataires de la Haskama de 1795 par laquelle la communauté se détacha de la juridiction du tribunal rabbinique de Tétouan.
YEHOUDA: Un des dirigeants de la communauté de Larache au cours des années 1920.
MAURICE: Spécialiste de la distribution, haut fonctionnaire dans les magasins coopératifs appartenenat à la Histadrout Coop un des fondateurs de l'Association des Originaires de Meknès en Israël.
ELISE: Fille de Jacob Hadida, née à Marrakech en 1932. Secrétaire Générale depuis sa fondation de l'association des originaires de Marrakech en France et collaboratrice à l’édition de son organe, "Trait dUnion", paraissant périodiquement.
JUDAH: Militant communautaire originaire du Maroc à Montréal, rédacteur du mensuel de la communauté Sépharade du Quebec, "La Voix Sépharade".
CASTRO
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la localité de Castro dans la province de Tolède, porté aussi bien chez les Juifs que les chez les Chrétiens de la péninsule ibérique et d'Amérique Latine. Après l'expulsion d'Espagne on trouve essentiellement ce patronyme dans les communautés juives de l’empire ottoman, particulièrement en Turquie et en Grèce. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle sur la liste Tolédano, sous cette forme et également précédé de l'indice d'origine espagnol: De Castro. Autre forme à la portugaise: Couastro. Au XXème sièce, nom très rare porté au Maroc (Tétouan Tanger, Meknès, Casablanca), et en Tunisie (Tunis).
JOSEPH: Publiciste et journaliste, il fut notamment le rédacteur en chef de l'hebdomadaire d'union et de fraternité,"L'Eveil Juif', qui parut à Tunis en 1949.
GEORGES: Homme de lettres français originaire de Tunisie. Auteur notamment du roman historique "Entr-acte à Carthage" (Tunis, 1977).
CATARIVAS
Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'une origine. Après l'expulsion on ne trouvait des porteurs de ce nom que dans l’empire ottoman et pas au Maghreb. Au XXème siècle, le nom n'était pas porté au Maghreb.
- SHEMARIA: Rabbin né à Tibériade, il fut envoyé comme émissaire de la ville sainte au Maghreb et à la fin de sa mission s'installa à Tunis en 1760. Il fut nommé juge au tribunal de rabbi Messod Elfassi et y siégea jusqu'à sa mort en 1772.
CAZES
Nom patronymique probablement d'origine hispano-arabe, hispanisation du patronyme arabe Abecassis (voir Abecassis). Abraham Larédo avance une autre explication aussi convaincante, confirmée par la démographie, ce patronyme n'étant porté au Maroc que par des descendants des expulsés d'Espagne: ethnique de la bourgade de Caces, dans la province d'Oriente en Espagne. Le nom est attesté sous la forme d'Abencaces en Espagne au XlVme siècle. Après l'expulsion de 1492, on trouvait des porteurs de ce nom au Maghreb, en Italie, et dans l'ancien empire turc, de Constantinople à Salonique. Au XXème siècle, nom très peu courant, porté à Tétouan et par émigration à Tanger et Casablanca, et en Tunisie, à Tunis.
LEVY: Riche négociant et notable de la communauté de Tétouan qu'il présida au cours de la délicate période de l'occupation espagnole (1860-1862) à la suite de la défaite des troupes marocaines. Les Espagnols reçus en libérteurs par les Juifs de la ville ne l'évacuèrent que sous la pression des Anglais et après le paiement par le Maroc d'une énorme indemnité de guerre. Avant le départ des Espagnols, il avait obtenu des puissances européennes d'exercer des pressions sur les autorités marocaines afin qu'à leur retour, aucune mesure de représailles ne soit prise contre les Juifs de la ville pour leur collaboration avec les occupants. Et effectivement le retour des autorités marocaines ne fut accompagné d'aucune exaction ni contre lui-même ni contre les autres notables de la communauté.
DAVID (1851-1913): Fils de Lévy Cazes Il fut le plus doué des èlèves de la première promotion de la première école du réseau scolaire de l'Alliance Israélite Universelle, ouverte à Tétouan en décembre 1862. il fut en 1865 le premier moniteur marocain du réseau. En 1867, il fit partie de la première promotion de quatre élèves 2 ־ du Maroc, 1 de Jérusalem, 1 de Hongrie – de la nouvelle école de cadres fondée pour répondre aux besoins en maîtres de l'Alliance, l'Ecole Normale Orientale de Paris. Conformément à la doctrine pédagogique alors en vigueur qui estimait que nul n'est prophète en son pays, il fut décidé à la fin de ses études de le nommer, non dans son pays natal, mais en Grèce, où il fonda en 1869 l'école de Volo. En 1873, il ouvrit la première école de Smyme, en Turquie. Mais son oeuvre la plus remarquable fut l'ouverture de la première école de l'Alliance à Tunis en 1878. Bien dans la tradition pionnière de l'époque où le métier d'instituteur était un sacerdote, il ne se limita pas à la direction de l'école, mais usa largement de ses relations avec les consuls étrangers pour tenter d'améliorer la situation des Juifs du pays, à la veille du Protectorat français et après son instauration. il fut un partisan enthousiaste et actif de l'installation du Protectorat français sur la Tunisie par le traité du Bardo en 1881. Il se mêla activement de la vie communautaire et publia le premier traité d'histoire des Juifs en Tunisie: "Essai sur l'histoire des Juifs de Tunisie " (Paris 1889, seconde édition, Marseille, 1985). Il s'intéressa également à la vie religieuse et intellectuelle du judaïsme tunisien, publiant la première bibliographie critique des oeuvres des rabbins et érudits du pays: "Notes bibliographiques sur la littérature juive tunisienne" (Tunis, 1898, également réédité par l'association des originaires de Tunisie à Marseille sous la direction de Mairie Charles Hadad). En 1885, il revint pour une courte mission au Maroc, chargé par l'Alliance d'établir un plan pour l'extension de son réseau d'école dans l'Empire Chérifien. Il fut ensuite envoyé en 1893 diriger l'oeuvre agricole et scolaire de la Jewish Colonisation Association, fondée par le Baron Hirch pour favoriser l'immigration en Argentine des Juifs persécutés d'Europe Orientale. Il mourut en Argentine en 1913. Son frère, Abraham fut également instituteur et comme lui commença sa carrière en Orient, prenant sa succession à la tête de l'école de Volo, en Grèce.
AMRAM: Fils de Mordekhay. Homme d’affaires à Tanger à la fin du siècle dernier. Vice-consul du Brésil à Tanger. En 1912 il s'installa dans le nouveau port en essor, Casablanca, avec ses frères Joseph et Mimoun, où il fut un des grands notables de la nouvelle communauté.
AMRAM: Fils de Mordekhay. Homme d’affaires à Tanger à la fin du siècle dernier. Vice-consul du Brésil à Tanger. En 1912 il s'installa dans le nouveau port en essor, Casablanca, avec ses frères Joseph et Mimoun, où il fut un des grands notables de la nouvelle communauté.
ALBERT: Fils de Mimoun, juriste né à Tanger, il s'installa à New York où il enseigna des années le français, avant de venir rejoindre sa famille installée à Casablanca, où il devait mourir.
HELENE CAZES-BENATTAR: Fille d'Amram, née à Tanger en 1900. Vers l'âge de 20 ans, elle s'installa avec sa famille à Casablanca où elle épousa une des étoiles montantes de la communauté, Moses Benattar qui fut emporté à la fleur de l'âge en 1935. Première femme avocate du Maroc, elle joua un rôle de premier plan dans les oeuvres de bienfaisance de la communauté de Casablanca. Fondatrice et première présidente de la section de Casablanca de la W1ZO. Au début de la Seconde Guerre, elle fonda le comité d'Accueil des réfugiés juifs fuyant l'Europe nazie et qui avaient trouvé un hâvre provisoire au Maroc avant leur départ pour l'Amérique. Tout avait commencé en juillet 1940 lorsque les autorités s'adressèrent à la Croix Rouge Française, dont elle faisait partie, ne sachant que faire de centaines de réfugiés arrivés sans papiers au port sur un bâteau venant d'Europe. Volontaire engagée dans la Croix Rouge, elle les prit sous sa responsabilité personnelle puis fonda le Comité d'Aide aux Réfugiés étrangers qui sollicita des dons des notables de la communauté pour trouver logement, nourriture, travail pour les réfugiés et papiers pour ceux qui voulaient continuer vers l'Amérique. C'est en venant au secours de ces réfugiés, que le JOINT américain mit les pieds au Maroc et elle en fut la première représentante locale. Elue pour faire partie de la délégation marocaine à la conférence extraordinaire de guerre du Congrès Juif Mondial qui se tint à Atlantic City en novembre 1944, elle ne put s'y rendre. Elle continua à diriger le bureau de la Joint après la guerre. C'est ainsi qu'elle fut appelée fin 1947 à Alger
pour s'occuper, au nom de la HIAS du rapatriement au Maroc de 400 immigrants clandestins arrêtés par la police français alors qu'ils tentaient d’embarquer à bord du bâteau affrété par la Hagana, "Haportsim". Elle obtint en fait qu’il ne soit procédé à aucun rapatriement de force et que ceux qui le désiraient puissent transiter par la France en route pour Israël. Après l'indépendance du Maroc, elle s'installa à Paris où elle fonda au début des années soixante l'UJJM, l'Union pour la Promotion des Juifs du Maroc, pour la défense des intérêts moraux et matériels des milliers d'originaires du Maroc installés en France, qu'elle présida jusqu'à sa mort.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Cazes-Castro-Caspi
Page 300
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Premiere partie
P R E F A C E
Je publie pour la première fois deux textes écrits en mars 2001 à Bourg-la-Reine (Hauts-de- Seine) où j’ai résidé plusieurs années avec mon épouse Martine et mes deux enfants Olivier Ram et Samuel. C’est une ville pavillonnaire dans le voisinage du Parc de Sceaux et à 6 km de la Porte d’Orléans. Et une station de métro à deux pas de notre domicile pour être en peu de temps au Quartier Latin.
Ces deux textes donnent une idée de l’histoire de la famille Dadia.
C’est une autofiction, terme qui n’est plus employé de nos jours, mais que j’ai gardé dans ma mémoire.
La famille Dadia a été expulsée d’Espagne en 1492, et elle est venue avec d’autres familles s’installer dans le Haut-Atlas à Taourirt de l’Ouarzazate. Ces Juifs expulsés d’Espagne ont acheté toute la région au Sultan de l’époque. Je précise que cette immense région de montagnes n’avait pas été habitée auparavant. Ces familles n’ont pas voulu aller à Fès, à Marrakech et dans d’autres villes de la côte ou de l’intérieur.
Je ne rentre pas dans l’histoire événementielle. Ce n’est pas le thème de cette monographie
Je n’ai plus revu ces deux textes depuis mars 2001.
Joseph DADIA
Kervenic-en-Pluvigner
14 juillet 2020
Le chaudron de cuivre
Stell dnhass
L’âne s’arrêta sous les branches odorantes d’u, chêne ballote, le Querçus Bellota des spécialistes, au bout d’un sommet du Haut-Atlas, surplombant un paysage bucolique. L’enfant, calé sur la croupe de l’animal, en profita pour cueillir quelques glands de l’arbre. La petite sœur, qui conduisait l’âne, caressa son frère et mit dans sa poche les fruits qu’il venait de lui tendre.
A peu de distance, suivaient le père, la mère et deux autres enfants, emboîtant le pas à trois mulets qui croulaient sous leur charge. La cadette tenait solidement dans sa main droite un chaudron de cuivre, unique souvenir ancestral.
La famille profita de cette halte impromptue pour prendre un peu de repos et se désaltérer, à l’ombre du grand chêne, d’une eau fraîche emportée dans une peau de chèvre de leur village natal, Taourirt de l’Ouarzazate.
Trésor légué de génération en génération par les descendants de Shawil Dadia el Kbir, le fondateur de la famille.
Ma famille descendrait du Roi Shaoul de la tribu de Benjamin, tribu réputée pour ses rébellions et son bellicisme envers les autres tribus, lesquelles se liguèrent un moment contre elle pour la faire disparaître d’Israël. Mais ce ne fut pas le cas, heureusement.
Dans la famille Dadia, les aînés portent toujours le prénom Saul. Le jour de ma circoncision, mon père m’a appelé Saul et ma mère Joseph. Ma mère, née à Marrakech, en tant que farouche citadine qu’elle a toujours été, s’est opposée au prénom Saul, le considérant comme le prénom des montagnards. Mon prénom Joseph, je le dois à Rabbi Yossef Pinto Zal, qui a quitté définitivement Marrakech pour venir à Taourirt de l’Ouarzazate où il est enterré.
Epris de leur liberté et farouches de leur indépendance, tout comme leurs ancêtres, les Dadia ont pérégriné de pays en pays après la chute de Jérusalem par les Romains. Chassés d’Espagne, ils se seraient installés dans la vallée de l’Ouarzazate, dans la localité qui portera plus tard le nom de de Taourirt, avec dix autres familles, et y fondirent une Communauté, disparue vers la fin des années 1920.
Je dis toujours Taourirt de l’Ouarzazate car il existe un autre Taourirt dans Le Nord du Maroc.
Le terme taourirt indique un monticule.
En ma qualité d’aîné d’une fratrie de six garçons et une fille, mon père me remit ce chaudron qui a trouvé sa place dans l’âtre de notre chaumière bretonne. Martine le remplit des cendres des bûches qu’elle brûle pour chauffer la maison vers les derniers jours de l’été.
Ma grand-mère paternelle Esther Bar-Hanine, fille d’un Rabbin et sœur d’un Rabbin, m’a raconté l’histoire de ce chaudron, un jour de Chavouot, la Fête des Semaines. Nous étions chez des oncles de mon père dans leur maison de Fédala. Il y avait dans la cour carrelée de zelliges un puits. Cela leur a pris de faire des batailles d’eau mémorables. Ils étaient tous de grands gaillards, haut de taille, et formidablement musclés.
Boby, le chien du petit Babaqo, revenait d’une longue escapade, heureux de revoir son jeune maître, qui lui tendit un morceau de friandise pour apaiser son ardeur et son impatience.
L’enfant tira de l’une des hottes de l’âne un petit joué qu’il avait fabriqué à partir d’un bout de palme. Il le regarda un court instant et le déposa près de lui sur le bout d’une étoffe qui séparait les deux hottes de l’âne. Une nuée d’oiseaux passa tout près de l’âne, en frôlant de leurs ailes les épaules de l’enfant. L’enfant s’émerveilla à leur passage et essaya d’imiter leurs chants. Il suivit de son regard leur vol jusqu’à l’horizon. Revenant à lui, Babaqo prit dans la paume de sa main droite un cédrat qu’il colla à son nez et semblait heureux de sentir le parfum de cette pomme d’or. La petite sœur Biba, sortant de sa rêverie, contempla un moment son frère et l’aida à glisser le long du flanc de l’âne. Elle lui remit dans un petit sac une poignée de glandes du fruit bellotte. L’aînée Izza et sa puinée Zhor s’activaient autour d’un kanoun de fortune pour réchauffer de l’eau pour le thé. La mère des enfants, magnifique dans ses vêtements de juive berbère, l’allure fière, un bâton à la main, lança un regard doux empli d’une tendresse infinie vers son petit benjamin qui s’élança vers elle. Elle le rattrapa dans son giron et noya son visage angélique de caresses et de baisers dans un transport de joie. Le père Shawil suivait la scène tout en se réjouissant de ce qu’il voyait autour de lui. Tout respirait en lui la bonté, l’intelligence et le raffinement. La qualité et la tenue de ses vêtements laissaient paraître que l’homme était d’une rare distinction. Tout lui en respirait la noblesse et la tendresse. D’un simple geste, il fit comprendre à son épouse et ses enfants que c’était l’heure de la prière de l’après-midi, minha.
D’une main sûre il sortit de sa djellaba son livre de prières. A l’ombre d’un arbre, il psalmodia d’une voix mélodieuse les bénédictions avec concentration et recueillement. En ces instants de ferveur et de méditation, la paix et la sérénité descendirent sur terre.
Il lit le Psaume 84 : « Au chef des chantres sur l’instrument Ghittith. Psaume pour les enfants de Korah.
« O que tes demeures sont gracieuses,
Eternel, maître de l’univers !
Mon cœur soupire, languit,
Après le parvis de ton temple ;
Là où le cœur et l’esprit
Célèbrent le D.ieu vivant.
L’oiseau a trouvé sa demeure,
L’hirondelle un nid
Pour y placer ses petits ;
Moi, j’ai trouvé tes autels,
Eternel, mon Roi et mon D.ieu.
Heureux ceux qui habitent ton temple,
Ils Te louent sans cesse, Sélah !
Heureux ceux qui se confient à toi !
Hommes de cœur, leur sentier est droit.
Ils traversent la vallée des larmes,
La transforment en source d’eau vive ;
Et la pluie d’automne est bénie pour eux.
Ils marchent de triomphe en triomphe,
Jusqu’à ce qu’ils arrivent devant D.ieu à Sion.
Eternel ! Maître de l’univers, agrée ma prière,
De grâce écoute-moi, D.ieu de Jacob.
Veille sur notre bouclier, ô mon D. ieu !
Et protège ton Meschiach.
Mieux vaut un jour dans ton parvis,
Que mille partout ailleurs ;
Mieux vaut le seuil de ta maison, mon D. ieu !
Que la demeure fastueuse du crime.
Car l’Eternel est notre salut, notre bouclier ;
Il donne la grâce, les honneurs,
Ne refuse rien à ceux qui suivent sa loi.
Eternel ! ô maître de l’univers,
Heureux celui qui met sa confiance en toi !
Il s’agit d’une belle et émouvante traduction, dont j’ai oublié le nom de l’auteur. Qu’il me pardonne.
Le père Shawil entame après ce psaume la prière des dix-huit bénédictions qui est récitée debout in petto : Ô Éternel, notre D. ieu ouvre mes lèvres, et que ma bouche dira tes louanges.
L’époque était après les Fêtes de Tichri. C’est l’automne, le ciel bleu et l’air embaumé. Les cèdres de l’Atlas en fleurs et les oiseaux qui chantent.
Ceci n’est que la maison du Seigneur et c’est ici la porte du ciel selon les mots de la Tora, Genèse 28 :17.
Izza et Zhor contemplaient avec révérence chaque mouvement et chaque dandinement de leur père, et attendaient tranquillement la fin de la prière pour servir du thé à la menthe avec des dattes en guise de sucre et quelques galettes.
La famille, dans la précipitation de son départ forcé et imposé de sa maison, de ses meubles et ses biens fonciers, a oublié de prendre dans ses bagages les pains de sucre et tout le nécessaire pour ses besoins et ses approvisionnements au quotidien. Le chef du village à l’origine de ce départ, un imposteur impitoyable et autoritaire, un individu sans foi ni loi, soi-disant pieux et croyant. Il a agi par ruse et par convoitise, sans en référer au Conseil local al-jama’a.
Imma. Sti, entourée de ses enfants et des amis, heureuse d’être dans son vaste et confortable demeure, a vu arriver son époux accompagné de deux moqaddem. Elle a vite compris le message. En quelques heures, tout était prêt pour le grand départ vers l’inconnu et pénible voyage, sans destination définie. L’arbitraire imposait sa loi avec tyrannie. Pour cette famille de juifs, c’était l’exil dans l’Exil. En l’espace de quelques heures, cette famille de notables se trouva expropriée, démunie, dépossédée de ses biens fonciers, sans aucun appui ni défense. Sans jugement. Sans recours. Le père Shawil, sa sainte et vénérée épouse Imma Sti, descendante d’une lignée de Rabbins, et leurs enfants, ont pris la route du bannissement.
Les Lamentations 3 :38 : « N’est-ce pas de la bouche de l’Eternel qu’émanent les maux et les biens ?
Le tintement d’une clochette annonce l’arrivée d’un troupeau de brebis que conduisait un pâtre de dix années passées, secondé en cela par deux sloughis vigoureux et vigilants. Shawil et sa famille sortirent de leurs préoccupations et accueillirent le jeune berger par des salutations habituelles et le convièrent à participer à leur repas improvisé. D’autres troupeaux passèrent. Ce qui anima le coin à l’approche du crépuscule. Des jeunes filles, des cruches sur leurs épaules se hâtèrent vers la source toute proche pour puiser de l’eau fraîche et limpide. L’endroit était en activité, des chameliers et des cavaliers étaient déjà sur place en train d’abreuver leurs animaux.
Imma Sti, avec l’aide de ses filles, installa pour la nuit une nouala, une simple hutte en branchages entourée d’une zrîba, haie épineuse pour protéger le sommeil de la famille des mystères de la nuit. Le père Shawil, de son côté, entreprit la construction d’un enclos de fortune, mais sûre, pour les mulets et l’âne, sur lesquels veillera le bon et vaillant Boby. Un feu de camp est resté allumé toute la nuit grâce à des fagots offerts par des bûcherons qui passaient par là. Le feu de bois chassait les ténèbres d’une nuit sans lune, en éclairant le petit campement. Les malheureux spoliés et leurs bêtes pouvaient dormir de leur sommeil de justes.
Tous les hameaux et douars de la palmeraie de Tifoultout savaient que Shawil et sa famille de Taourirt passaient la nuit à la belle étoile. Shawil était connu et estimé de tous les villageois et ksouriens des alentours. Ils réprouvaient tous la décision inique d’avoir éloigné Shawil et sa famille de leurs biens meubles et immeubles.
Dans la nuit, Shawil s’était levé pour éloigner à l’aide d’un brandon encore en ignition un renard qui rôdait par là. Un hérisson avait trouvé un gîte pour la nuit dans le chaudron de cuivre. C’était d’un bon présage.
Dès le point du jour, Shawil se leva et procéda à ses ablutions rituelles. Il entama la prière du matin, shahrit : « Sois béni Eternel notre D.ieu, Roi de l’Univers, qui délivres mes yeux du sommeil et mes paupières de l’Assoupissement. Tu es à jamais Tout-Puissant, Seigneur. Tu ressuscites les morts et tu es prêt pour nous secourir. Tu commandes les vents et tu fais tomber la pluie. Par Ta grâce, tu nourris les vivants, êtres humains et animaux ».
Il s’enveloppa de son châle de prière et noua les phylactères sur son bras gauche au niveau du cœur et sur son front.
Il pria sous le belotta en pensant au chêne majestueux sous lequel Débora, la nourrice de Rébecca fut ensevelie et qu’on a appelé du nom de Chêne-des-Pleurs, Genèse 35 :8. La Bible hébraïque et le Talmud accordent une place de choix, considéré comme l’une des dix espèces du Cidrus libani, dont le nom vernaculaire est érez d’origine sémitique, Isaïe 41 :19.
Des connaissances et amis de la famille apportèrent pour le repas du matin des œufs durs, des olives, des dattes, du sucre, du lait, du beurre et des crêpes fines, moufléta, cuites sans lait et sans œufs. Après le petit déjeuner, la famille avait repris des forces pour reprendre la route.
Les pistes que la famille traversait n’avaient pas encore subies les premiers assauts de la pluie d’automne. Certaines cimes commençaient à blanchir d’une neige poudreuse. Dans le lointain, apparaissent hauts sommets de Drar en Deren coiffés de neige éternelle.
Le petit Babaqo, juché sur son âne sous l’œil protectrice de Biba, récoltait d’autres glands doux du chêne bellotte. Boby était près de l’âne, remuant de bonheur et poussant par saccades des aboiements étouffés, pour signaler à l’âne de ne plus bouger, tant que le jeune maître est accrochés aux branches de l’arbre.
Vers le coup de dix heures, la petite caravane s’ébranla et prit un chemin de traverse pour atteindre par un raccourci ombragé, avant le crépuscule la casbah de Tikirt, deuxième état de leur pérégrination depuis Taourirt. L’âne et les mulets cheminaient un tantinet guillerets, mais à pas sûrs, rendant ainsi agréable la traversée de cette piste de montagne, tracée par les pas de l’homme et des bêtes depuis des siècles.
Zhor tenait fermement dans sa main le chaudron et semblait parler à elle-même.
Des champs de maïs et de blé et le vert de fèves à peine sorties de terre s’étendaient à perte de vue dans les hautes vallées de la montagne, encadrant un chemin muletier, et que le vent d’automne rebrousse et moire. L’atmosphère était limpide et le bled offrait aux passants des paysages d’une merveilleuse grandeur, parfumés de lavande. A l’horizon, les lignes de crête sont couronnées de neige et les villages semblent s’accrocher sur le flanc de la montagne, protégée par un long et étroit ravin.
Tikirt faisait partie d’une constellation de communautés juives de l’oued Ouarzazate et de sa palmeraie : Temasla, Aït Gjeb, Tammaz, Aït Aïcha et Taourirt.
A Taourirt, vivaient au début du 20ème siècle, parmi la population, dix familles juives, et, parmi elles, celle de Shawil, dont la présence en ces lieux remonterait à l’expulsion des Juifs d’Espagne en 1492. D’autres familles expulsées d’Espagne à la même époque se sont établis dans la vallée du Todgha, à Asfalo et à Tinghir/Tinhir. Les mellahs de Tinhir et d’Asfalo étaient proches l’un de l’autre. Le mellah de Taourirt se trouvait à 150 kilomètres au sud d’Asfalo, Tinhir étant plus au nord.
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Premiere partie