עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה – אפרים חזן
עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה – אפרים חזן
אפרים חזן הוא פרופ' אמריטוס, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן.
הכוזרי שואל במאמר השני (סעיף סז): "וכי יש לעברית יתרון על (יתר) הלשונות? הרי הן שלמות יותר ונרחבות יותר", והוא מוכיח את יתרונה של הלשון העברית בהוכחות שונות. באחת מהן הוא טוען:
הראית כיצד מתארת את 'המשכן', את 'האפוד' את 'החושן' וזולתם? היא נזקקה לביטויים מופלאים. מה יפים הביטויים שהיא מצאה, ומה שלם סדר התיאור!
אמירה זו של ר' יהודה הלוי קושרת את סיום חומש שמות בתחילתו. שכן, כבר בראשיתו של השעבוד, בפרשת "שמות", הודגש במקומות שונים בדברי חז"ל (כגון: וי"ר לב, ה; מדרש שוחר טוב קיד), כי בזכות שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים, ובניסוחו המיוחד של הפייטן הקדום ר' יניי:
אוּם שְׁלִישִׁיָּה / בְּנֵי אָבוֹת שְׁלוֹשָׁה
עַל שָׁלוֹשׁ מִצְווֹת / נִפְדּוּ בְּזֶה חַג הַמַּצּוֹת
בֵּאוּר שְׁמָם לֹא שִׁינוּ / וּלְשׁוֹנָם לֹא שִׁינּוּ
וְסוֹדָם לֹא גִּלּוּ / עֲבוּר כֵּן נִגְאֲלוּ
שבחים רבים העתירו חכמינו זיכרונם לברכה על הלשון העברית עד שאמרו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקשר בין עניין ארץ ישראל ולשון הקודש נראה פשוט ומובן, אך השואל עשוי לשאול מה עניין לשון הקודש לקריאת שמע? מתברר, שר' מאיר ראה בדיבור בלשון הקודש הכרזה והצהרה של אמונה מוחלטת ותמידית בקב"ה, השקולה כנגד אמירת קריאת שמע בוקר וערב. יתר על כן, הצעד הראשון בחינוך "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה". ודוק, לשון הקודש קדמה לתורה, והיא התנאי ללימוד תורה.
מדהימה בחריפותה התייחסות חז"ל למי שאינו עושה כך: "ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו", עד כדי כך!!! חכמים הבינו יפה כי יכולת ההתחברות של היחיד אל העם היא במטען התרבותי המשותף, ברגשות העולים מזיכרון משותף, ובעיקר באמצעות טקסט משותף, שהכול בקיאים בו, מצלילים משותפים המתנגנים להם במוחו של אדם – לכל אלה דרושה לשון משותפת, שהיא הקוד לקשר בין אדם לאדם, ובלעדיה כל המטען המשותף לא יחבר ולא יקשר, וכמוהו כאוצר המונח בקופסה ואין מי שייהנה ממנו. זו אולי הסיבה, שבסופו של דבר נקבעו, פחות או יותר, נוסחי תפילה קבועים, החוזרים בפינו שוב ושוב, ולא תפילה ספונטנית ומתחדשת, משאת נפשם של בעלי רגש, ובעלי דבקות וכיסופים. ומעניין הדבר, הקביעות והסדר הם גם מעיקרי מרכיביו של המשכן.
הקישור הנפלא שמקשר יהודה הלוי בין עליונותה של הלשון העברית למעשה המשכן יש בו, אולי, משום הסבר לחזרות המרובות ולפרטי הפרטים המובאים בו. כביכול ביקשה התורה להציג בתערוכה רבת רושם את יכולתה של הלשון העברית, ואולי אף לקשור בין השראת השכינה במשכן להשראתה בפי נביאי ישראל באמצעות ניב שפתיים ולשון לימודים. ההקפדה ההלכתית על תקינות הלשון בתפילה ובקריאת התורה היא חלק בלתי נפרד מעניין זה.
כמו גאולת מצרים כך גם 'שיבת ציון' התאפיינה במלחמתו הנמרצת של נחמיה כנגד אלה, אשר בניהם: " חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמ' יג:כד). מאז ובמשך כל הדורות הדגישו מנהיגי ישראל וגדוליו את קדושתה של הלשון העברית ואת חשיבותה, כפי שראינו מדברי חז"ל שהעלינו כבר.
פייטנים ראשונים העלו על נס את הלשון העברית ושרו את תהילתה. כך רבי סעדיה גאון בהקדמתו לספר "האגרון", הוא המילון העברי הראשון.
סֵפֶר הָאֶגְרוֹן לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ אֱ-לֹהֵינוּ
מִנִּי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵׁהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה
וּבוֹ יַעֲרִיצוּהוּ כָּל בְּנֵי עֶלְיוֹן, שָׂפָה אַחַת
וּמִלִּים אֲחָדִים הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ לְמִיּוֹם בָּרָא
אֱ-לַוֹהֹם אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
הנה כי כן, הלשון העברית היא הלשון שבה נברא העולם, היא לשונם של המלאכים ובה הם מקדישים ומעריצים את הא-ל. זו גם שפתם של בני האדם כולם מבריאת העולם ועד דור הפלגה, שבו בלל ה' את לשון בני האדם והם נפוצו לגוייהם וללשונותיהם. מאז נתקיימה לשון הקודש בפי בני עבר בלבד, ונעשתה לשונם של בני ישראל. רס"ג ממשיך ומספר את תולדות הלשון העברית ושמירתה בפי העם עד לפועלו הגדול של הכותב, הלוא הוא ספר "האגרון", המילון ללשון הקודש, שבא לסייע לדוברי העברית ולכותבים בה.
הלשון העברית היא מעצם מהותה וייסודה של האומה, כבר בראשית דרכו של אברהם אבינו "שהוא מעבר הנהר והוא משיח בלשון עברי" )בר"ר מב:יג(. כך לאורך הדורות וכך גם בימינו. מלחמת השפות והמאבק בלשונות הזרות היו חלק מהותי בתקומת ישראל, לקראת ראשית צמיחת גאולתנו, וגדולי ישראל ראו בנס התחדשות הדיבור העברי אחד מניצוצי הגאולה הברורים והבהירים ביותר, כדברי רבי משה כלפון הכהן, מגדולי התורה של קהילת ג'רבה המהוללה )י"ב שבט תרל"ד – ח"י טבת תש"י(:
שפתנו העבריה אשר כמעט מיום שגלינו ועד עתה היתה שכוחה ועזובה… ועתה הנה היא שפה חיה מדוברת כמעט בכל ארץ ישראל לגבולותיה.
החזרה אל הדיבור העברי היא בעיניו אחת ההוכחות הגלויות לפעמי הגאולה. ואכן, תקופת זו מתאפיינת בהתחדשות הדיבור העברי ובלימוד הלשון העברית בתפוצות ישראל. בקהילות שונות קמו אגודות המעודדות את הדיבור העברי ואת לימוד העברית, ודאגו להנחיל את העברית לדור הצעיר. לעניין זה נציג משהו משירתו של רבי דוד אלקיים, שחי במוגדור, מרוקו, בראשית המאה העשרים. רבי דוד היה בקשר עם תנועת ההשכלה העברית באירופה, ואף פרסם כתבות בעיתונות העברית שם, כגון 'הצפירה' ו'היהודי.
שני שירי הלל ללשון העברית כתב רבי דוד, והם כוללים קריאה להתחדשות הלשון ולתקומתה:
שָׂפָה יָפָה, כִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִים, כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים, כִּצְמוּדִים
5-עֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.
1 שפה יפה: פנייה ספרותית אל השפה עצמה. כפרח… מחמדים: על דרך 'כורד נתון בגנת חמד' בפיוטי 'מה נהדר מראה כהן גדול'. 2 .ועדי עדיך: יופייך ותכשיטיך שהיו לך בעבר. כלשון לימודים: היא לשון הנבואה, על פי יש' נ:ד. 3 .ובטי: בטאי והביעי. בלשון זהב: בלשון מובחרת וצחה, הצירוף על פי יה' ז:כא. ואל … כבדים: הכתיבה תהיה קולחת ושוטפת, על פי שמ' יז:יב. 4 . ובנות… כצמידים: הלשון העברית תהיה רהוטה וגמישה ונוחה לכתיבת שירה, עד כי ידמה, כביכול, שההשראה עומדת מאחורי הכותב בכל הודה ויופייה. 5 .נדיבים: הם אוהבי הלשון העברית העוסקים בה ומשתדלים להחיותה. משכיחי ענייך: בפעולתם למענך. כימי… ליהודים: על פי אס' ח:טז, כבימי מרדכי ואסתר, שנאמר בהם "ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אס' ח:. 6 (.ודעי… עבדים: הקב"ה יפצה את העברית על ימי עוניה וסבלותיה, עד כי תחזור לשיא תפארתה ויופייה כימי יציאת מצרים ומתן תורה.
הכתובת המקדימה שיר זה מעניינת במיוחד: "פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר, והוא על יקרת השפה." מלבד מה שמלמדת כותרת זו על החינוך ועל דרכי החינוך במוגדור באותם ימים, היא מלמדת על המחבר המבקש להנחיל את אהבת הלשון העברית ולימודה לדורות הבאים. הפנייה אל השפה עצמה יוצרת קשר בין הקורא לנמענת, קשר זה מתחזק עם החרוז, כינוי קניין לנוכחת, העובר לאורך סופי הדלתות.
אכן, השיר בנוי על דרך פיוטי הגאולה המבקשים על עתיד טוב יותר ומתבססים על הבטחות הגאולה בפי הנביאים. הדימוי 'כפרח גנה' והדימויים המצטרפים יוצרים תחושה של התרעננות והתחדשות. גם בשירו השני הפייטן פונה אל 'שפת עבר' וקורא לה לשוב לימי קדמותה ותפארתה, כפי שעולה משני בתי השיר הראשונים:
עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.
הפנייה אל השפה בשני הפיוטים מעמידה את הלשון במרכז האמירה השירית. שני השירים משתמשים בסגנון שירי הגאולה וברמזי מקראות המתייחסים לגאולה, ושניהם רואים בחזונם שפה חיה, רהוטה, המתנגנת בפי משוררים ונביאים ונותנת השראה ליוצרים.
מכל מקום, אווירה של התחדשות היישוב והמאמצים לתחיית הלשון נושבת בשירים אלה, כמו בשירים אחרים של רבי דוד. הקשר הזה בין הגאולה ובין הלשון העברית, בין קוממיות ישראל לתקומת לשונו, מחייב אותנו לתת את הדעת על היחס המזלזל בלשון שבה נברא העולם, על הפגיעה הרעה בדיבור העברי שבפינו, על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים, בהתכחשות ובלעג למבטא המזרחי, השומר על ההבחנה בין אותיות הקודש, ולחזור ולתת ללשון העברית את מקומה הראוי לה בחינוך ובהוראה ובציבוריות הישראלית בכלל.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
La réaction des Musulmans
C’est dans l’admiration ou, au contraire, la détestation d’Hitler, que se voyait le plus nettement le nouveau fossé entre Juifs et Musulmans marocains. La grande popularité dont jouissait le dictateur nazi, en se présentant comme l’allié naturel des peuples arabes dans leur lutte contre le colonialisme anglo-français, ne provoqua jamais de dérapages parmi les Musulmans marocains peu enclins à partager totalement sa haine pathologique des Juifs. Malgré les succès de la propagande nazie, même relayée par les extrémistes de Vichy, les relations entre les deux communautés n’atteignirent jamais le point de rupture. Le général Noguès lui-même estimait que la propagande allemande n’avait pas encore réussi à contaminer les nationalistes de la zone française, même si la France avait perdu en prestige et en crédit auprès des Musulmans, suite à la défaite ? «
Leurs contacts avec le chef de la délégation d’armistice Auer ne traduisent aucun sentiment profond de germanophilie. Eux-mêmes redoutent les méfaits de l’Allemagne en Afrique du Nord, en cas de rupture de l’armistice » (12 avril 1941)
. Pour un observateur de l’époque :
« La Résidence sait bien que la propagande allemande est demeurée sans écho au
Maroc. Même en se posant en champions de l’islam, en ennemis des Juifs, en ralliant à leur cause le grand Mufti de Jérusalem, les nazis n’ont obtenu aucun résultat tangible parmi les Marocains… »
Certes, dans les élites et le petit peuple, on ne cachait pas la joie de voir les Français " remettre les Juifs à leur place " et leur faire perdre cette arrogance que leur avait donnée leur avance sur le plan de l’éducation, sans pour autant " passer à l’action pour régler les comptes avec les Juifs ", comme les y invitaient les antisémites français. Il était difficile de transposer de France au Maroc la propagande présentant les Juifs comme les accapareurs, de convaincre les masses confrontées à la pénurie et au rationnement que tous leurs malheurs venaient des Juifs — aussi maltraités qu’eux alors que les Européens étaient favorisés. Les Juifs avaient toujours fait partie du paysage, on pouvait ne pas les aimer et ne pas les respecter, mais ils n’étaient jamais apparus comme nuisibles ou présentant le moindre danger.
Tout au plus, certains dans la société musulmane, les nostalgiques du Vieux Maroc, voulaient aller plus loin, c’est-à-dire revenir en arrière, en obligeant les Juifs à abandonner l’habit européen et à retrouver leur accoutrement traditionnel de calottes, djellabas, babouches noires et foulards à pois. Ce fantasme, le pacha de Marrakech, le Glaoui, le réalisa un moment, en ordonnant aux notables de la communauté de se présenter devant lui, ainsi accoutrés.
" Ce fut un moment de franche gaieté", raconte le Vice-président de la communauté de l’époque, David Maimrane, « quand nous nous vîmes ainsi déguisés et étrangers à notre image habituelle, nous éclatâmes en même temps d’un fou rire qui fut long à maîtriser… »
A Safi, des militants d’extrême-droite française, qui voulaient remettre les Juifs à leur place, forcèrent un moment les notables à se débarrasser de leur costume européen pour revenir à la djellaba noire.
Il y eut, par contre, de la part de Musulmans, à titre individuel, des exemples isolés de connivence pour détourner certaines clauses du Statut dans le domaine économique.
Les incidents de rue, si on tient compte des difficultés économiques de l’époque et de la tension politique, furent infiniment moins nombreux et moins virulents qu’au cours de la décennie précédente. Au niveau du Makhzen, on affirmait que rien n’était changé dans les relations traditionnelles, sous l’agissante bienveillance de la dynastie Alouite, depuis Moulay Hassan. Même la seule initiative humiliante — l’interdiction des domestiques — s’appuyait sur des considérations religieuses et en aucun cas, raciales. Sous l’influence du Palais, les gouverneurs locaux n’alourdirent pas en général leur main sur les populations juives. D’autres agents, au contraire, en profitèrent pour maltraiter et racketter leurs administrés juifs — avec la complicité de Contrôleurs Civils corrompus ou pour complaire à bon compte à leurs administrés musulmans.
A Meknès, profitant des circonstances, les commerçants musulmans du grand marché aux tissus, elkessarya, avaient exigé d’en chasser sans délai leurs concurrents juifs. Malgré leurs menaces de procéder eux-mêmes par la force, le pacha ne céda pas, ne serait-ce que pour éviter une hausse des prix, en cas de disparition de la concurrence.
Le Grand Rabbin de Séfrou, la seule ville où la population juive était aussi nombreuse que la population musulmane, rabbi David Obadia, relate les excellentes relations qu’il entretint, pendant la guerre, avec le pacha El Bekkaï, futur chef du premier gouvernement marocain de l’Indépendance
« Avec l’armistice entre la France et l’Allemagne et l’instauration du régime de Vichy, un vent nouveau a soufflé sur le Maroc. Des fonctionnaires antisémites et pronazis ont été dépêchés au Maroc. Sous leur influence et avec leurs encouragements, une partie des habitants arabes ont commencé à s’en prendre aux Juifs, en disant qu’ils allaient les exterminer. Sans l’intervention du sultan Mohammed V, de ses ministres et de son entourage, qui ontprévenu ces atteintes, qui sait ce qu’aurait été notre sort ? Le roi a repoussé toutes les pressions qui étaient exercées sur lui par le gouvernement de Vichy et grâce à lui, la situation n’a pas fondamentalement changé…
Durant la guerre, le pacha de notre ville était Mbark El Bekkai avec lequel j’ai collaboré dans nombre de domaines. Des bonnes relations, presque amicales, entre nous, m’ont beaucoup aidé dans ma fonction. Il lui arrivait souvent de me consulter sur telle ou telle question. De lien entre nous était toujours proche et efficace. Nous étions voisins et entretenions de bonnes relations de voisinage. Plus d’une fois, quand ils manquaient d’huile, d’oignons ou de tout autre produit pour honorer des hôtes, ils venaient en emprunter chez nous. Je souligne cela pour montrer à quelpoint arrivait parfois notre cohabitation pacifique et plus encore.
En ces jours de pénurie, fleurissait le marché noir et nombre de nos coreligionnaires ont été appréhendés et jetés en prison où ils étaient soumis à des travaux forcés, même les jours de shabbat et de fêtes. Sur ma requête, ils en furent désormais dispensés. De jour de Kippour, il y avait en prison plusieurs Juifs, dont des notables. La veille du jour de jeûne, je suis intervenu auprès du Contrôleur Civil pour qu’ils puissent prier avec nous dans les synagogues. Il a accepté si je me portais garant de leur retour et c’est ainsi qu’ils passèrent la fête en famille et le lendemain, revinrent en prison. A. Hanouca, j’ai sollicité et obtenu du pacha l’allocation d’une ration supplémentaire d’huile, au-delà de la ration mensuelle, pour nous permettre l’accomplissement du devoir religieux d’allumage des hanoukiot… »
Les difficultés de l’approvisionnement
Plus, en effet, que tout le reste de la population, l’insuffisance du ravitaillement était devenu la hantise quotidienne de l’immense majorité des Juifs du Maroc. La rupture des relations commerciales régulières avec la métropole, en raison du blocus anglais, avait entraîné une hausse vertigineuse des prix et une pénurie générale, même des produits de base, sans parler des produits de luxe. La pénurie était telle que les rabbins, tenant compte de la gravité de la situation, avaient dû se résoudre à une interprétation moins sévère des interdits de Pessah :
« Quant à l’utilisation à Pessah des ustensiles en porcelaine des jours ordinaires, nous l’avons autorisée, seulement pendant la guerre, faute de pouvoir s’en procurer de neufs, état de pénurie oblige. Nous avons prescrit de les cachériser au préalable à l’eau chaude, à trois reprises. Mais nous avons remis en vigueur l’interdiction après la guerre et tous ont repris l’habitude de ne se servir que d’ustensiles neufs à Pessah. » (OtsarNamikhtabim, 6-65)
Cette pénurie aurait tourné à la catastrophe sans l’aide américaine.
Malgré l’immense soutien qu’ils apportaient à l’Angleterre désormais seule en guerre face à l’Allemagne, les Etats-Unis conservaient leur neutralité et entretenaient des relations étroites avec le régime de Vichy — la France restant le seul pays occupé, en Europe, à maintenir des relations diplomatiques et économiques avec les Etats-Unis. Washington ne désespérait pas d’amener un jour la France — ou au moins son Empire africain – à reprendre la lutte, aux côtés de l’Angleterre. C’est dans cette perspective que le Président Roosevelt, conscient du potentiel de l’Afrique du Nord, avait dépêché à Alger, dès décembre 1940, un délégué personnel avec le titre de consul général, Robert Murphy. Il devait facilement trouver langue commune avec le général Weygand, que Pétain avait nommé en octobre comme son délégué en Afrique, et dont les sentiments anti allemands n’étaient pas un secret. Le général Weygand réussit à convaincre son interlocuteur de l’urgence d’une aide économique américaine aux populations d’Afrique du Nord, au bord de la famine, pour prévenir un soulèvement qui favoriserait une intervention allemande, à partir de l’Espagne.
De son côté, le général Noguès mettait également en garde contre la pénurie qui pourrait " provoquer, parmi les Arabes, des troubles susceptibles de faciliter le passage du Maroc entre des mains hostiles En dépit des réticences du Département d’Etat et de Londres à alléger le blocus, l’accord Weygand-Murphy fut ratifié par Vichy, le 10 mars 1941. Il prévoyait la possibilité pour les Français d’acheter en quantités limitées, des produits non stratégiques – principalement du sucre, thé, coton – avec les fonds français, jusque-là gelés dans les banques américaines. Malgré ses difficultés d’application et son caractère limité, cet accord joua un grand rôle dans l’approvisionnement de l’Afrique du Nord. Il resta en vigueur, même après l’alerte qu’avait constituée le rappel en France du général Weygand, en novembre 1941, sous la pression des Allemands, comme le rapporte Robert Murphy dans ses mémoires :
« Pendant un an, notre ambassadeur à Vichy, Leaby et moi partageâmes la même anxiété au sujet du général Weygand. Les nazis, parfaitement conscients qu’il n’était pas de leurs amis, s’acharnaient à le faire rappeler d’Afrique… Enfin, le 18 novembre 1941, Pétain informa notre ambassadeur LeaBy que les Allemands avaient menacé d’occuper toute la France, de laisser mourir de faim la population pendant que l’armée allemande vivrait sur le pays, si le maréchal laissait Weygand en Afrique… Mais ce qui sauva notre accord après la disparition de Weygand, ce nefut pas tant nos arguments raisonnés que l’attaque japonaise sur Pearl Harbour, trois semaines plus tard… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Page 117
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-תעודות-כרך א'
תעודה מספר 36
התע"ב – 1712
בהיות כי ראה ראינו כמה חורבות ומריבות וקטטות נפקי מהמודעות וקב"ע שכותבין אותם על אחד מהסופרים שאינם יודעים לבדוק דברי העדים ודברי המוסר מודעה אם דבריו נכונים אם לאו אנחנו החתומים מכח ומסיבות כל הנזכר.
ומכח כמה הכרחיות אחרות נכונים אם לאו לכן אנחנו החותמים הזה והלאה ששום מושעה ושום קב"ע שתמצא חתומה בכתב שום סופר אחד מבני ארצנו שתכתב בכאן ולא תהיה חתימת יד אחד מדיינינו שהם כבוד הרב שמואל בן חותא והרב ישועה בן חמו, שהקבלת עדות ההיא והמודעה ההיא מעכשיו הם בטלים והרי הם כחרסשביר ולא ידון מהם הדין.
ולראית האמת חתמנו פה היום יום שישי לטבת שנת בעת"ה ליצירה וקיים פה צפרו יע"א וחזרנו לברר הדבר שכל הכתוב קיים אבל צריך להיות המודעה והקבלת עדות בפני הדיינים הנזכרים ובפני כבוד הרב מאיר דאבילה ובפני כבוד הרב מסעוד בן רבוח ושנים מהם שהוא אחד מהדיינים הנזכרים ואחד מהחכמים הנזכרים חתומים בהם וקיים שנית
יחידי הקהל :
והנגיד, יהודה בן נסים בן הרוש, יחייא בן מימון באנון, יום טוב בן הרוש, יוסף אצראף, יחייא בן דוד אזולאי, מרדכי בן מכלוף אצראף, מאיר בן יוסף בן הרוש.
פרופ׳ אליעזר בשן–קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו.
פרופ׳ אליעזר בשן
קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים
סאפי שוכנת בחוף האוקיאנוס האטלנטי במרחק כ-250 ק"מ דרומית לקזבלנקה (בקו אוויר), כמאה ק"מ צפונית למוגדור וכ-150 ק"מ מערבית למרקש, בירת הדרום. לפי ספירה שנערכה ב-1994 חיו בה 262,000 תושבים. נמלה ידוע מתחילת המאה ה-16. עד 1660 היה הנמל העיקרי בחוף האוקיאנוס בגלל קרבת העיר היחסית למרקש. היום היא מרכז לדיג, לייצוא פוספטים ומוצרים כימיים. בנות הברית נחתו בנמלה ב-8 בנובמבר 1942. סאפי התפרסמה בעיקר בעקבות העלילה ב-1863 על היהודים לפיה הרעילו איש מכס ספרדי, ובעקבותיה נסע משה מונטיפיורי לפגישה עם סולטן מרוקו. מטרת מאמר זה המתבסס על מקורות שונים, לתאר כמה פרטים על הקהילה.
העדות הקדומה על יהודי סאפי היא מדור הגירוש מספרד. יהודי ממגורשי ספרד נפדה בסאפי. מכאן שהייתה בה קהילה כבר לפני הגירוש.
מוסלמי שהתנצר בשם ליאון האפריקני ואשר ביקר בסאפי בשנת 1500 כתב כי בסאפי גרות כמאה משפחות יהודיות. באותו זמן הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שהיה תחת חסותה של פורטוגל. העיר הייתה תחת שלטונה של פורטוגל החל מ-1507 (לפי גרסה אחרת, מ-1508), והיא נעזבה על ידם לאחר 23 שנים.
מלך פורטוגל הבטיח ליהודי העיר שלא יגרשם ולא יאלץ אותם להתנצר, ואם טובת המלך תדרוש את פינויים, תינתן להם שהות של שנתיים כדי שיוכלו לקחת אתם את רכושם. אחד המגורשים בשם ר' אברהם בן זמירו, נתמנה לרב על ידי המלך. ב-1510 באה העיר במצור על ידי המוסלמים. על שמירת קטע מהחומה הופקדו היהודים תחת פיקודם של אחים ממשפחת בן זמירו. כמו כן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים בחומה.
קבריהם של בני זמירו: העיר התפרסמה תודות לקבריהם של החכמים בני זמירו, ויהודיה גאים בזכות זו שנפלה בחלקם. למקום באים המונים בל״ג בעומר להילולה סביב הקברים. לפי המסורת קבורים שם שבעה חכמים בני משפחה אחת.
תורגמנים יהודים: בשנת 1523 מונה יעקב רותי לתורגמן אצל הממשל הפורטוגלי, הוא גם כיהן בתור יועצו של אחמד אלוטאם (1524 -1548). בשמו של הנ״ל ניהל משא ומתן עם מלכות פורטוגל יחד עם יהודי בשם יעקב רוזאליס, לשם השגת שלום ביניהם. בשנים 1538 ו-1541, כיהן יוסף לוי בתפקיד תורגמן. ב-1541, עזבו הפורטוגלים את סאפי ואת אזמור.
האם היהודים גרו במלאה? בספר שהודפס ב-1671, נאמר כי ליהודים מקום מיוחד ונפרד למגורים, ויש להם בית כנסת . לפי מידע משנת 1886 הורשו יהודי סאפי על ידי הסולטן לבנות מלאח מחוץ לעיר. כשהבנייה תיגמר, על כל היהודים לעבור לשם דומה כי עד אז לא היה מלאח, אבל מדרך הטבע גרו היהודים יחדיו בגלל חיי הקהילה ומקום לתפילה וללימוד תורה. לפי מידע אחר, לא היה להם מלאח.
שמואל רומאנילי(1817-1757) מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כותב כי ביקר בסאפי ו״הגדול ביהודים שם ר' מרדכי".
עדויות של אירופאים על יהודים בסאפי
מקור מהמאה ה-18, אדם מדנמרק, שכתב על רשמיו מסיור במרוקו בין השנים 1768-1760, רשם כי בסאפי חיים יהודים עניים, לכן אינם משלמים מס גולגולת. אנגלי שיצא מגיברלטר וסייר במרוקו במאה ה־18, גר בביתו של יהודי בסאפי אמריקאי יליד 1777, רב חובל של אנייה שנטרפה בחוף מרוקו ב-1815, הצליח לשרוד, עלה לחוף, נקנה על ידי ערבי וכתב על חוויותיו במרוקו. הוא סייר מטנגייר לסאפי והלך בלוויית מדריכו לראות את העיר ואת הנמל. תיאורו הוא המפורט ביותר על סאפי ויהודיה מבין כל התיירים האחרים. הוא רשם פרטים שונים, ביניהם כי העיר קטנה ומבוצרת בחומה המקיפה אותה מכל צדדיה. אין בה מסחר ולכן חיי היהודים בה קשים. הם עניים ועלובים ולבושים רק בחצי גופם בסמרטוטים מלוכלכים. הוא הביע את צערו על מצבם ועניותם. "היהודים גרים כאן סמוך לבתי הערבים." הוא ביקר בביתו של יהודי, שהיה קודם בית של נוצרים ובו גרות כעשרים משפחות יהודיות מסכנות. הוא היה עד לתפילות של היהודים. "בשבת, כל הגברים היהודיים הולכים לבית הכנסת ובאותו זמן הנשים לובשות את שמלותיהן הטובות, כשהן עונדות תכשיטים." הוא ביקר בבית שנחשב קדוש, ויהודי אמר לו כי המקום נבנה על שרידי ביתו של איש קדוש, כי כל אדם שאינו מוסלמי חייב ללכת יחף וכי באים לבקר כאן ממקומות שונים כדי להירפא. הוא אמר למבקר כי, היות שהוא אדם טוב וחלש, מותר לו לעבור כשהוא רכוב, אבל עליו לשלם דולר לשם החזקת הבית ושיפוצו. כמו כן, סיפר לו ששום נוצרי אינו מורשה לעבור כאן ללא תרומה וכי הדבר נדרש עם הכניסה לעיר. המבקר שילם את הדולר. נראה שהכוונה לקבריהם של בני זמירו.
מספר היהודים בעיר: בספר שחיבר גרמני והודפס ב-1844, דווח כי בעיר 12,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים. 12.
האנגלי גיומס ריצרדסון, שסייר במרוקו באמצע המאה ה-19, ויומנו יצא לאור אחרי מותו על ידי אלמנתו, כותב בסיורו בחוף האוקיאנוס האטלנטי כי, לאחר יומיים של הליכה ממזאגאן דרומה מגיעים לסאפי. כינוי העיר על ידי המקומיים Asfee ובעת העתיקה נקראה Soffía או Saffía.היא עיר עתיקה במחוז Abda נבנתה על ידי אנשי קרתגו קרוב -Cape Pantin. היא שוכנת בין שתי גבעות בעמק בו הצפות לעתים קרובות. הדרך לעיר בקיץ טובה ובטוחה, והיא הייתה בעבר מעגן לסחר אירופאי בחוף האטלנטי. מספר התושבים כאלף, כולל מספר יהודים עלובים. חומות העיר חזקות וגבוהות. הפורטוגלים כבשו אותה ב-1508, ועזבוה מרצונם. הסביבה החקלאית מעובדת. כ-40 מייל ממנה אגם גדול. היא רחוקה ממוגדור מהלך יום וחצי.
לפי מכתבו של יהודי מגיברלטר, שפורסם ב-1860, חיו בעיר באותו זמן 700 יהודים. גרמני, שיצא למרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית המלכותית ב-1861, ופרסם את רשמיו ב- 1874, כתב את הפרטים האלה: העיר מכונה על ידי האירופאים Asfi. המקומיים קוראים לה Saffí. העיר מוקפת חומה ובצד הצפוני שוכנת הקסבה. גרים בה כ-3,000 תושבים כולל כמה מאות יהודים וכחמישים נוצרים. היא נכבשה על ידי הפורטוגלים ב-1508, שנשארו בה עד 1541 כשעזבוה מרצונם.
לפי ספר בספרדית שיצא לאור ב-1878 בסאפי 8,000 תושבים, כולל 1,500 יהודים ובין 50 ל-60 נוצרים. 16
גרמני שביקר במרוקו בשנת 1878 כותב כי בסאפי מספר התושבים 9,000 ביניהם 1,500 יהודים. שם כיהן יהודי בשם יעקב בן זכר בתור סוכן קונסולרי של ארה״ב. הוא פגש שלושה נגנים יהודיים בצוות עם חמישה מאורים.
מזכיר הקונסוליה של גרמניה בטנגייר בשנות ה-80 של המאה ה-19 כותב כי בסאפי 10-12 אלף תושבים, מהם כאלפיים יהודים.
אנגלי, חבר בחברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית, שסייר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19, כתב כי בסאפי 8,000 תושבים מהם הרבה יהודים.
גרמני, שביקר במרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית הגרמנית באפריקה בשנים 1879-1880, כתב כי בסאפי חיים 300 יהודים.
על מספר גדול יותר של תושבים כתב אנגלי בשם Crawford בספר שיצא לאור ב-1889 לדבריו, חיים בעיר 12,000 תושבים. העיר שוכנת ליד מפרץ והיא מוקפת חומה גבוהה. זו עיר המחוז של Abda והפורטוגלים החזיקו בה החל ב-.1508 לפי דו״ח שפורסם באותה שנה חיו בה 10,000 תושבים, מהם 2,000 יהודים ו-60 אירופאים.
במאה ה-20 , לפי ספר של גרמני שיצא לאור ב-1905, חיים בה 15,000 תושבים, מהם 1500 יהודים.
יהודי בשירות דיפפלומטי:בשנות ה-60 וה-80 של המאה ה-19, כיהן יהודי בשם יעקב בן זכרי סוכן קונסולרי של בריטניה ושל ארה״ב בסאפי.
מיסיונרים אנגליקניס: החלו פעילותם במרוקו ב-1844 וכתבו פרטים שונים על סאפי ויהודיה. האגודה הפעילה ביותר הייתה London Society for Promoting Christianity amongtst the Jews. באותה שנה וכן ב-1874, נרשם בדו״ח השנתי שלהם כי בסאפי 3,000 יהודים עניים. ב-1885, פורסם כי מיסיונר בשם זרביב ביקר בסאפי, והוא מסר כי במקום בין 3,000 ל-4,000 יהודים, רובם עניים ופאנאטים. יש שם שני בתי ספר, בהם מלמדים רק עברית. הנ״ל ביקר שם במאי 1888 ומסר כי יש בה 12-13 אלף תושבים, מהם 3500 יהודים. ב-1892, דווח כי בעיר כ-3,000 יהודים ואין להם מלאח. לפי דווח מ-1905 חיו בה 150 אירופאים. 25
ב-1897 פורסם כי יהודי סאפי שולחים את ילדיהם לבית הספר של הפרנציסקנים.
סיוע לנזקקים: לפי דווח מ-3 ביולי 1878 של סגן הקונסול הבריטי בעיר לשגריר הבריטי דרומונד האי בטנגייר, היה רעב בעיר. הוא ציין כי בעלי היכולת היהודיים סייעו לעניים במזון.
בסוף שנת 1901 היו שטפונות בעיר ונגרם נזק ליהודים. יהודי מוגדור תרמו לנזקקים, נוסף למגבית שנערכה על ידי הנציגים הזרים בעיר.
בשנה שלאחריה סבלו תושבי סאפי ממחלת האבעבועות, ולפי מידע שהגיע ללונדון, לא היו תרופות למחלה זו בעיר.
תרמו להדפסת ספר: יהודים מסאפי תרמו להדפסת ספרו של ר' יוסף בירדוגו "כתונת יוסף", ח״א טבריה, תרפ״ד.
אנשים וחכמים בסאפי
ר' כליפא בן מלכא, שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגדיר וחיבר את הספר "כף נקי", שהועתק באגדיר בשנת תקי״ד (1754). עיקרו של הספר על מנהגי תפילה. בחיבור באה לידי ביטוי זיקתו לסידור שחובר על ידי רב סעדיה גאון ושאיפתו לשמור על מנהגי מרוקו. אברהם בן יעקב בן שבת, יליד מוגדור בשנת תרי״ב(1852), חי רוב שנותיו בסאפי ומונה על ידי הממשל נגיד של הקהילה. הוא גם כיהן בתור תורגמן לקונסוליה אירופאית. עלה לארץ ונפטר בחיפה בשנת תרע״ז(1917). בנו שמואל, יליד סאפי.
חכמי המקום, ר' אברהם עזרא, ר' סעדיה בן רבוח ור' משה רפאל אביקציץ כתבו הסכמה לספרו של ר' יעקב בן שבת, רוח יעקב, ליוורנו, תרמ״א-תרמ״ב.
לספר של שאול נחמיאש, "גבעת שאול", שהודפס בטנגייר בשנת תרס״ה הסכימו חכמי סאפי דלקמן: ר' אהרון רפאל נחמיאש, ר' שמעון דהאן, ר' יעקב בן שלום, ר' אוחנה מסעוד בן דוד ור' יעקב מורציאנו.
ר' יהודה בן מויאל (1830-1911), דיין בסאפי, חיבר את הספר "שבט יהודה", ירושלים תשנ״ד. ר' יהושע ממאן, יליד 1918, כיהן שם בתור דיין בימי צעירותו. הוא כתב: "בימי חורפי בהיותי מכהן כרב ודיין בעיר אספי" (עמק יהושע, ח״ג, יור״ד, סי' יג'). הוא גם עמד בראש "חברת משכיל אל דל", שדאגה לעניי העיר (שם, ח״ג, עמי 89). החכם דן בבעיות שונות שעלו בעיר בתקופת החסות של צרפת, ביניהן נשואי תערובת. למשל, אשה הנשואה לנוצרי(שם, ח״א, יור״ד, סי', ט, י, ח״ג, יור״ד, סי', יג). בהקשר לברית מילה של ילד שאביו גוי. על עקרות של גבר: שם, אהע״ז, סי' נג.
ב-1932 מונה מטעם שלטון החסות הצרפתי החכם ר' אבנר בן וידאל הצרפתי בתור דיין בסאפי. בשנה שאחריה נפטר.
קשריהם של חכמי המקום עם חכמים בקהילות אחרות
היות שסאפי לא הייתה מרכז של תורה, פנו חכמי המקום לחכמים בקהילות הגדולות בשאלות דין ומנהג. הכינוי של העיר בדרך כלל "אספי".
מרקש: בשליש הראשון של המאה ה-19 נשאלו חכמי מרקש האם יהודי סאפי נגררים אחריהם בתקנות שלהם. חכמי סאפי שאלו את חכמי מרקש בקשר לתוקף המנהגים, והשיבו "דאם לא נודע שנהגו כן – אינם מחויבים לנהגו כמותו".
מקנס: באותה תקופה נשלחה איגרת מעיר אספי למקנס, על איש שיצא לקבץ נדבות בערי המערב ונפטר בדרך. אותו חכם נשאל בדבר בתולה שנמצאה מעוברת.
סלא ורבאט: עדות על עגונה בסאפי נידונה בספרו של ר' יוסף בן יעיש אלמאליח (1788- 1823).
ר' רפאל אנקאווא ( 16 בדצמבר 1847, ב' בטבת ה'תר"ח – 3 באוגוסט 1935,), שפעל בעיר סלא, ענה לשאלות שונות מסאפי, רובן ללא תאריך. תשובת החכם בשנת תרס״ט (1909) על מנהג אספי: קרני ראם, ירושלים תר״ע, סימן רמה. ביניהן העלה את השאלה מהו המנהג השולט בסאפי, שיאם יתברר דמנהג אספי הוא כמנהג טיטוון' [תיטואן](שם, סי' רמה).
ר' שלום אסבאג מסאפי שאל בשנת תרע״ג(1913) את ר' שלמה אבן דנאן, חבר בבית הדין הגדול במרוקו, בקשר לזוג שאיבד את הכתובה וכתבו להם כתובה אחרת. לאחר זמן הסתכסך הזוג והבעל גירש את אשתו מביתו. ונציג האישה טען שאם רוצה לגרשה, עליו לשלם לה לפי הכתובה הראשונה, בה נקוב סכום גבוה מזה הכתוב בכתובה השנייה. החכם חתם על פסק הדין בפאס בהסכמת חכמי מוגדור.
מוגדור: בית הדין, בהרכב אהרון בן חסין, ר' שמעון אביקציץ ור' משה ויזגאן, נשאל מסאפי ופסק בין השנים תש״ח-תשי״ד (1954-1948) על שאלות שונות בדיני אישות החורגים מהנורמה הדתית המקובלת. ביניהן, אישה שהתעברה מאדם שעבדה אתו בבית מרזח עשר שנים. הבעל האשים את אשתו שהתעברה מגבר אחר. אחר רצה לגרש את אשתו כי מצא בה ערות דבר. אישה תובעת מבעלה לפוטרה בגט. אישה נשואה התיידדה עם גוי בחצר המיועדת לזנות.
ר' יהודה שטרית, שכיהן בסאפי, שאל את ר' מכלוף אביחצירא (1980-1894) בהיותו כבר בירושלים שאלה דלקמן: האם מותר לספרדי להניח תפילין הכתובים בכתב של אשכנזים.
בנות רווקות יורשות כמו הבנים: הקהילה קיבלה את ההחלטה של מועצת הרבנים השלישית שהתקיימה בשנת תש״י, כי"הבנות שאינן נשואות תירשנה עם הזכרים בין באביהן בין באמן. ואפילו ירשו האם תירשנה גם כן באב וכן להיפך, אפילו נתגרשה אמן", יחד עם עשר קהילות אחרות, לעומת שבע קהילות שלא קיבלו את התקנה.
ישיבה: בסאפי הוקמה ישיבת "עץ החיים" בשנת תרפ״ד (1924) ולימד שם ר' שמעון בן אברהם אוחיון בשנים תרפ״ד-תרפ״ה. הוא גם לימד בישיבת "כתר תורה" והיה ראש השוחטים בקזבלנקה. עלה לארץ וכיהן ברבנות ביפו.
לסיכום, תיארנו פרטים על הקהילה היהודית בסאפי החל בדור של הגירוש מספרד, עד המאה ה-20.
פרופ׳ אליעזר בשן–קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו.
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
מסכת מכות-עוד חתונה מרוקאית
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי
וְאוּלַי בְּכָךְ טְמוּנָה הַבְּעָיָה
כָּל הַזְּמַן אֲנִי מַצְדִּיק וּמַסְבִּיר אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי אֲבָל
לַחֲתֻנָּה הַמָּרוֹקָאִית שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁל בֶּן דּוֹדִי אֲנִי לֹא אֵלֶךְ.
לָמָּה אֲנִי לֹא אֵלֵךְ כִּי אֲנִי לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אוֹתָם שׁוּב
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכּוּ אוֹתִי וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ וְשָׁתְקוּ
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁגָּרְמוּ אֶת הָעָוֶל עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים
וּמִתְנַהֲגִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּסֵדֶר, הִרְבַּצְנוּ וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁעֲדַיִן יַצְדִּיקוּ אֶת מַכּוֹתֵיהֶם וְאֶת הַשּׁוֹט
וְלֹא יוֹדְעִים לוֹמַר טָעִינוּ, לֹא יוֹדְעִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הֵם עוֹד יִצְעֲקוּ
אִם אֹמַר מַשֶּׁהוּ, וְאָז שׁוּב אֶהְיֶה הַיֶּלֶד הָרָגִישׁ וְהַקָּטָן,
הַיֶּלֶד שֶׁיִּהְיֶה מְשׁוֹרֵר
כְּדֵי לְהָבִין אֶת הַטֵּרוּף וּכְדֵי לְנַסּוֹת לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלָה,
אֲבָל לָמָּה אַתֶּם שׁוּב מַכִּים אוֹתִי, לָמָּה עוֹד מַכָּה,
לָמָּה כֻּלָּם מַכִּים אוֹתִי
לָמָּה כֻּלָּם צוֹעֲקִים עָלַי, לֹא מַסְפִּיק לָכֶם גַּם שֶׁאֲנִי חוֹלֶה אַסְטְמָה
לֹא מַסְפִּיק שֶׁיֵּשׁ לִי אַח עִם מַחֲלָה מַמְאֶרֶת
אֵין בָּכֶם רַחֲמִים אֵין בָּכֶם רֹךְ
לָמָּה אַתֶּם מַכִּים, לָמָּה אַתֶּם מַכִּים…
הָיִיתִי מַעֲמִיד אֶת כֻּלְּכֶם אֶחָד אֶחָד וּמַחְזִיר לָכֶם כַּמָּה סְטִירוֹת בַּפַּרְצוּף
אָךְ לֹא כָּךְ יִהְיוּ יָדַי
נִקְמָתִי הִיא יָדַי הָרַכּוֹת שֶׁלֹּא הִכּוּ וְשֶׁלֹּא מַכּוֹת יְלָדִים
וְהַשִּׁירִים.
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
"ויקרא אל משה"-הרב משה אסולין שמיר
"ויקרא אל משה",
וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".
"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח)
משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.
בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!
איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.
ויקרא או ויקר –
ויקר – כל מה שקורה לנו – זה במקרה.
ויקרא – מה שקורה לנו, זה מקריאה אלוקית.
תהליך הגאולה במצרים ובפורים
מול תהליך הגאולה בימינו.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
א' זעירא במילה "ויקרא",
רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).
את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.
הפס' המאפיין את חודש ניסן הוא:
"ישמחו השמים ותגל הארץ" – ראשי תיבות י-ה-ו-ה.
כלומר, שם הוי-ה המסמל את מידת החסד המרחפת מעלינו ממרומים, לאורך חודש ניסן.
בחודש ניסן – חנוכת המשכן.
בחודש ניסן – ירדה אש התמיד מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.
בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.
בחודש ניסן הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.
בחודש ניסן נולדו האבות.
בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3336 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.
בחודש ניסן נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים.
בחודש ניסן לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.
בחודש ניסן נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, ע"א).
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".
גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).
כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.
גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.
כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.
הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).
משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.
אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).
אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).
על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.
"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).
תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).
ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.
השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.
מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".
ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.
רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).
ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).
בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.
ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.
כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.
הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".
המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.
"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.
התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?
א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".
ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".
ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.
רבנו רש"י מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).
לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.
רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).
מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.
דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.
מידת הענווה של משה רבנו.
המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.
רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.
ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".
כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.
למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.
המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).
מוסר השכל: הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}.
המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף. משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.
מוסר השכל לכולנו:
הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:
"י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו" = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.
"ואמרת אליהם:
אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.
ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם… וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.
הרמב"ן פותח לנו צהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:
"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.
- סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
- וידוי – כנגד הדיבור.
- שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
- הכרעים – כנגד ידיו ורגליו.
- זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).
"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות
בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).
"כי יקריב" –
מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.
רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.
רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".
רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה".
רבנו שואל: מדוע בתחילת הפס' נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בלשון יחיד, ובסוף הפס' נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.
תשובת רבנו: ישנם שני סוגי קרבנות:
הקרבן השני – "תקריבו קרבנכם", מדבר על קרבן בהמה.
הקרבן הראשון – "אדם כי יקריב מכם קרבן", מדבר על הצדיק המקרב אחרים לעבודת ה'.
כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).
וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".
באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".
הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה, היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.
במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהם… ורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".
חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה. הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל". לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.
"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".
כי כל שאור וכל דבש,
לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).
הקשר בין מנחת עני לחג המצות.
צניעות ואחדות – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.
"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).
בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).
רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".
על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).
כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך.
אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם: (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).
רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.
מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך:
"הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).
בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".
דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער: "ערער = רָע + רָע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.
רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות ורֵעות: ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).
בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
אור זרוע בעולם האמת,
לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,
אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.
"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".
ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר – של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.
בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.
בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.
כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.
עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.
היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.
פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.
בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.
האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".
סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.
חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.
קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –
וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה).
רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).
"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.
אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,
ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה לאור של ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בן זוהרה.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-חלוקת העולם
- 65. חלוקת העולם
באחת הקהילות היהודיות הפזורות בין הגויים היה חי רב, שהיה גם סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) וגם חריף ובקיא בתורת משה. אנשים רבים היו נוהרים אליו יום־יום כדי לשמוע תורה מפיו, ובין באי ביתו היה גם ערבי אחד — האימאם אחמד אלהאשאמי.
פעם שאל האימאם את הרב:— רבי, הסבר נא לי דבר זה: היהודים הם מצאצאי יצחק בן שרה, והערבים הם מצאצאי ישמעאל בן הגר. יצחק וישמעאל אחים היו, כי שניהם בניו של אברהם אבינו— אהובו של הבורא, הראשון שהאמין באל אחד ויחיד. מבחינה דתית אנחנו רואים את עצמנו קרובים יותר ליהדות מאשר לנצרות, כי היהודים מאמינים בתורה ובמשה הנביא, והערבים מאמינים בקוראן ובמוחמד הנביא. שני נביאים אלה מאמינים באללה בלבד, יתברך שמו. משום כך מפליא אותי דבר אחד: מדוע אין אתם אוכלים בהמה שנשחטה על ידינו? מדוע אתם שוחטים רק בהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה ? ומדוע אתם אוכלים רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשת ? דברים אלה נעלמו מבינתי, ואינני מבינם. אנא, הסבר לי אותם!…
ענה הרב לאימאם:— שמעני, אדוני האימאם. יהיה נא ידוע לך הדבר, כי משה רבנו ומוחמד הנביא חילקו ביניהם את שני העולמות והעבירום לבניהם אחריהם. משה רבנו קיבל את העולם הבא ומוחמד הנביא את העולם הזה. והרי ידוע לך כי העולם הבא הוא עולם של רוח, ואין בו לא לידה ולא מיתה, לא אוכל ולא שינה, אלא חיי נצח במחיצת אדם וחוה, האבות ושאר הצדיקים. לא כן העולם הזה, שהוא עולם של חומר: האדם נולד בו בעל כורחו, אוכל וישן בו, ובסופו הוא מת בעל כורחו.
יום אחד הסכימו שני הנביאים לעשות חליפין ביניהם: משה רבנו יעניק זכות ישיבה לערבים בעולם הבא, ומוחמד הנביא יעניק זכות הנאה מן העולם הזה ליהודים. ירדו שני הנביאים לעולם הזה וקבעו: כל מקום שבו תדרוך כף רגלו של משה יהיה שייך לבניו, וכל מקום שבו תדרוך כף רגלו של מוחמד יהיה רכושם של בניו.
רכב משה רבנו על חמורו שצעד לאט לאט. בכל מקום שבו היה עובר, היו הציפורים מתעופפות בשמים והדגים מזנקים מתוך המים. הבהמות היו מתרוצצות סביבו, אך החיות היו משתוללות. בירך משה רבנו את כל החי והעביר את מטהו על הציפורים: מיד צמחה להם אצבע נוספת. אחר כך העבירו על הדגים, ומיד צמחו להם סנפירים וקשקשות. אחר כך העבירו על הבהמות׳ ומיד העלו גירה והפריסו פרסה. אך את החיות שהשתוללו הכה במטהו. ומיד הן ברחו ליער. כך המשיך משה רבנו ללכת בדרכו, עד שהגיע לטבורו של עולם.
לא כן מוחמד הנביא. אותו תקף יצר הכיבוש. הוא רכב במהירות על סוסו, וזה דהר במלוא המרץ. פחד וחלחלה תקפו את כל היצורים: הציפורים המריאו אל־על, הדגים צללו למעמקים, הבהמות התרוצצו והחיות שאגו. מוחמד פקד על הצאן לרדוף אחריו, אך בני הצאן, שעשו את רצונו, לא יכלו להשיגו, אם כי רצו ודהרו בכל כוחם. הם התעייפו ופערו את פיהם לרווחה. האוויר, שחדר דרך הפיות הפעורים, מילא את ריאותיהם עד אפם מקום, ולבסוף נקב בהם חור והתפרץ החוצה. מרבית הצאן מתו בדרך, ורק חלק מועט מהם הגיע לטבור העולם.
— משה רבנו הורה לנו— המשיך הרב את דבריו— כי העולם הזה הוא הבל הבלים, ואין בו ממש. הוא רק פרוזדור לעולם הבא. חיים בו רק כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא. משה רבנו נתן לנו את עשרת הדיברות, שאחד מהם הוא: לא תחמוד את כל אשר לרעך. וכדי לקיים מצווה יקרה זו, ציווה עלינו לאכול רק מן החי, שעלה בחלקו של משה— את הציפורים שיש להן אצבע נוספת, את הדגים שיש להם קשקשים וסנפירים, את הבהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה. את כל השאר, ובכלל זה את חיות היער, אסור לאכול, כי שלכם הן. ואם נאכל אותן, נהיה גזלנים. וכאשר שוחטים אצלנו בהמה, פותחים את קרביה ובודקים את ריאותיה. אם יש בהן חור, גם אז היא מגיעה לכם. אסור לנו לאכול אותה. כל זה על יסוד ההסכם העתיק בין שני הנביאים.
האימאם התפעל מדברי הרב, העמיק לעיין בתורת משה, עד שכעבור זמן מה התגייר וקרא לעצמו בשם ״משה״.
מספר יעקב קורקוס
יעקב ק ו ר ק ו ם (מספר! סיפור 65), יליד מאראקש (1900) עבד שם כפחח. בארץ מאז 1963. בנו, שלמה, כותב עליו:— אדם צנוע ונחבא אל הכלים.
שומר מסורת וקנאי לדתו. הצטיין בוויכוחיו הרבים עם הערבים והמיסיונרים, שבהם היה תמיד יוצא כשידו על העליונה. אב לשמונה ילדים — שישה בנים ושתי בנות(כולם בארץ). מעולם לא התמרמר על גורלו. מתפרנס מעמל כפיו. בעל חוש הומור שנון.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
עמוד 121
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira
LE RABBIN HAYIM PINTO ET LES COLPORTEURS DE SUIRA
Quand le fils du cheikh de Suira se maria, celui-ci offrit un grand dîner en l’honneur de l’événement. Les colporteurs de la ville décidèrent d’apporter des cadeaux dans le palais du cheikh. Chacun d’eux fit l’acquisition d’une grosse dinde et, portant l’animal sur le dos, ils se rendirent ensemble, en procession joyeuse, au palais du cheikh. Ils se mirent en route à midi et il faisait très chaud. Subitement, les colporteurs aperçurent Hayim Pinto, le rabbin de la ville, qui avançait à l’ombre des maisons. Ils le bousculèrent en s’écriant: “Avance de ce côté-là, sale Juif qui empeste l’air de notre sainte ville. Ne t’approche pas trop des maisons des croyants, qui servent Allah et son prophète Mahomet.”
Le rabbin jeta un coup d’oeil sur les animaux que ces hommes portaient sur le dos et toutes les dindes crevèrent immédiatement. A la même heure, le cheikh sortit dans la rue et il vit les colporteurs portant sur le dos des dindes crevées. Il les frappa de son fouet et ils lui racontèrent ce qui s’était passé. Le cheikh s’agenouilla devant le rabbin et lui demanda pardon. Le rabbin lui dit qu’il ne devait pas se faire de souci: “Fais porter les dindes à l’abattoir pour que le choheth juif les tue selon la loi juive et ne frappe pas ces gens, car comme tu peux t’en apercevoir les dindes sont bien en vie à présent.”
Le cheikh fit ce que le rabbin lui avait dit et depuis ce jour le rabbin fut honoré par tous et bien entendu toute la communauté juive de la ville en profita.
LA BONTE DES HABITANTS DE SUIRA
Dans la période qui se situe entre les fêtes de Pourim et de Pessah, le rabbin Hayim Pinto avait l’habitude de s’asseoir devant les portes de la ville de Suira, et de demander à chaque Juif qui passait de faire un don pour que tous les Juifs pauvres de la ville aient des matsoth pour Pessah.
Quatre jours avant la fête de Pessah, un Juif riche mais très avare, passa devant le rabbin. Celui-ci lui demanda de faire un don de 5 réals d’or pour les pauvres, mais malgré les insistances du rabbin, l’homme refusa de donner l’argent.
Le rabbin dit alors à son serviteur : “Suis cet avare sans coeur et lorsqu’il entrera dans sa maison, tu y entreras également et tu prononceras trois fois la prière “Ecoute Israël”, puis tu quitteras la maison.”
Le serviteur fit ce que le rabbin lui avait dit et, au moment où il quitta la maison du riche, celui-ci mourut. A l’enterrement de l’avare, le rabbin Pinto prononça une oraison funèbre au cours de laquelle il dit: “Je savais que cet homme devait mourir. Et je lui ai demandé une obole pour lui offrir l’occasion de racheter sa vie par une bonne action. Mais il refusa de faire le moindre sacrifice et il mourut. Tous les Juifs doivent accomplir de bonnes oeuvres et soutenir les pauvres pour qu’ils vivent longtemps et heureux.”
Les Juifs de Suira prirent bonne note des paroles du Rabbin Pinto et se montrèrent généreux envers les pauvres de sorte qu’on disait d’eux dans tout le Maroc: “Les Juifs de Suira sont des hommes généreux, descendants d’hommes généreux.”
Chimone (ben Yitshac ben Mahlouf ben Avraham) Ouaknine (narrateur; textes Nos. 37 à 39) ; né en 1915 à Talouat, près de Marrakech, résidence du fameux Pacha Galaoui, héros de nombreuses légendes et connu comme un grand ami du peuple juif. La famille possédait un grand atelier pour la confection de selles et d’attelages en cuir et fournissait ses articles, qui étaient de qualité réputée, au sultan. Yitshac le père de Chimone, est aujourd’hui âgé de 90 ans, et habite chez son fils.
En 1925, la famille s’établit à Marrakech pour permettre aux fils de suivre les cours d’une école française.
Après l’établissement de l’Etat d’Israël, Chimone qui était en contact avec des émissaires d’Erets-Israël, transporta, dans son camion, des communautés juives entières à différents ports du Maroc où elles s’embarquèrent pour Israël. En 1954, il fut arrêté par la police secrète du Maroc et des Arabes fanatiques brûlèrent son camion et tout ce qu’il possédait. Deux ans plus tard, il émigra en Israël et s’établit à Achkélone.
Chimone consacre une grande partie de son temps à des activités en faveur de la communauté nord-africaine; il suit des cours et des séminaires pour compléter son éducation et élargir ses connaissances. De nombreux amis et connaissances se réunissent souvent chez lui pour l’écouter raconter des histoires sur sa vie, les rabbins et les communautés juives du Maroc.
Page 110
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.
על מנת שחומר חשוב זה לא ילך לאיבוד, עמלתי על שיכתובו לטובת הגולשים….
חובה עלינו לספר את אשר ארע, משום הסיבה הפשוטה, לא רק שהגזענות לא נעלמה, אלא אף החמירה. הגזענות לא פסחה על אף מוסד, כולל בתי המשפט,……
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.
מכתב לעיתון "הד המזרח" משנת 48'.
תודה לעמוס נוי.
ועוד דוגמא: בעבדי במשרד צבאי מסוים, נפגשתי בצעיר מרוקני חסון, חזק (בדיוק כאלה הדרושים לנו לבנין הארץ. בעל פנים שקטים ומלא דאגה. שערות ארוכות מסולסלות, הממלא את תפקידו בנאמנות. הוא היה נכנס לעתים למשרד לבקש ניר ומעטפה לכתיבת מכתב להוריו אשר במרוקו.
היחס אליו היה רגיל, לא ידעתי עליו הרבה כי לא שלט בשפה העברית, אולם נוכחתי כי בינו ובין אחד העובדים שידע צרפתית נרקמת ידידות כנה. ברבות הימים נסיתי אף אני בעברית, לבוא אתו בדברים ונתגלה לי דבר מעניין ומזעזע גם יחד. הצעיר בעל השכלה גבוהה, עלה ארצה בעצם ימי המלחמה, נלחם בנגב, נפצע, קבל סוג בריאות "ג" וכך נשלח לשמור על אחד המחנות. בעברית שלו, בחצאי משפטים הצליח לגלות לפני את רגשותיו סבלותיו ודאגותיו. ביום בהיר אחד נגש אלי ושאלני: "האם הנוער המרוקני נולד עם סכין ביד?"
תמהתי שלאלתו, הוא המשיך והראה לי את כיסיו והוכיח לי שאין לו סכין בכיס- תמיהתי גברה ביותר, הוא צעק: אח"כ ,אתם חושבים שאנו רוצחים" אתם לא יודעים כלל להעריך את הקרבתנו. אני השארתי במרוקו אם אוהבת ואב דואג ובית מלא כל טוב. אחי לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהים בצרפת, אני הלכתי אחרי מצפוני, באתי ארצה ונלחמתי, נפצעתי. מדוע?- כדי להצילכם, נעשיתי בעל מום בשבילכם !" הרגעתי אותו, אחר כך הסברתי לו בשקט את היחס המחפיר אליהם, הוא סיים במשפט שהדהימני יותר מן הפצצה החזקה ביותר ששמעתי : " כל יום שאני נמצא יותר במדינת ישראל, אני נהפך לאנטי-ציוני גדול יותר !"
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית
ברכות לדר' דוד גדג', חוקר יהדות מרוקו, על זכייתו בפרס "עם ועולם" לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.
ה. התנועה הציונית
לפעילות הציונית במרוקו יש קשר ישיר לפעילות בשדה התרבות העברית החדשה, ובספר זה אני עומד על קשר זה וכן על השפעת מצב התנועה הציונית במרוקו על הפעילות העברית שהתקיימה בה. הציונות התפתחה באופן שונה בקהילות היהודיות לתפוצותיהן, ובמחקר אני מבחין בין ציונות מזרחית לציונות מערבית. בקהילות יהודיות במזרח אירופה, ארצות שברובן שררה מצוקה, התפתחה הציונות המזרחית; זו התאפיינה בעלייה לארץ ישראל ובהצטרפות ליישוב המתפתח בה. לעומתן בקהילות יהודיות במערב אירופה ובארצות הברית התפתחה הציונות המערבית; זו ביטאה סולידריות עם היישוב ודאגה לשלומו ולהתפתחותו, תרמה לקרנות ציוניות, רכשה קרקעות בארץ ישראל וטיפחה את השפה העברית ואת התרבות העברית. ירון צור טען, כי בהתפתחות הציונות במרוקו הקולוניאלית בלטה תנודה של ההנהגה הציונית המקומית בין שתי האוריינטציות הציוניות הללו. ראשית תולדות התנועה תחת השלטון הצרפתי עמדה בסימן שני גלי עלייה קטנים שכשלו. אחריהם נטתה ההנהגה לציונות תרבותית ופילנתרופית, ללא מחשבה על הגירה המונית. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה שבו רוחות העלייה ההמונית לנשב בשורות פעילי התנועה, והן התחזקו לאחר הקמת מדינת ישראל.
הפעילות הציונית במרוקו החלה עוד קודם לתקופה הקולוניאלית. בראשית המאה ה־20 הוקמו האגודות הציוניות ״שערי ציון״ במוגאדור (1900), ״שיבת ציון״ בתטואן (1900), ״אהבת ציון״ באספי(1903) ו״חיבת ציון״ בפאס (1909). שלוש הערים הראשונות שאליהן הגיע דבר התנועה הציונית הן ערי חוף שתושביהן באו במגע עם סוכני תרבות מחוץ למרוקו או עם עיתונות עברית אירופית שהגיעה לעירם. היוזמה להקים אגודות במוגאדור ובתטואן באה מקרב יהודים אירופים שביקרו במרוקו או חיו בה, ובתמיכתם של רבנים ומשכילים מקומיים שביקשו להביא את הציונות אל קהילתם. באספי באה היוזמה מיהודי מרוקאי שחזר מארץ ישראל וממשכילים בני הקהילה שקראו על הציונות בעיתונות העברית שהגיעה מאירופה. בפאס יזמו את הקמת האגודה מספר צעירים מתמערבים. מגוון היזמים מצביע על כך שהציונות חדרה לכל המגזרים בקהילה היהודית במרוקו – אירופי, מתמערב וילידי – ובספר אני מראה כי גם בשדה התרבות העברית היו משתתפים מכל המגזרים. בראשית המאה ה־20 עסקו האגודות בדרך כלל בתעמולה לתנועה הציונית, בטיפוח השפה העברית ובגיוס תרומות לקרנות הלאומיות. פעילותן הייתה קצרת טווח ומוגבלת, ובסיומה ניתק הקשר שלהן עם התנועה הציונית.
הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביאה לחידוש הפעילות הציונית במרוקו ולהתפשטותה לקהילות רבות. צבי יהודה הסביר את ההתעוררות הציונית בתקוות שתלו יהודי מרוקו בהצהרה, בחידוש הקשר של התנועה הציונית באירופה עם הקהילות היהודיות בממלכה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהשתקעותם של פעילים ציונים אחדים מאירופה במרוקו. בעשורים השני והשלישי של המאה ה־20 פעלו האגודות במרוקו בהיקף דומה לתקופה הטרום־קולוניאלית, באופן עצמאי וללא גוף מרכז. אולם שלא כמו בתקופה הראשונה החלה להתקיים פעילות באשכולות גאוגרפיים. כך למשל צירפה אגודת ״קו מבשר״ בפאס פעילים ממכנאם, מצפרו, מאוג׳דה ומרבאט; ״שערי ציון״ ממוגאדור פעלה במאזאגן ובאגאדיר; והפעילות הציונית במראכש התרחבה לכפרים בדרום. בצפון מרוקו התקיימה פעילות באלעראיש, בתטואן, בסאוטה ובטנג׳יר, ולראשונה הוקמה אגודה ציונית בקזבלנקה. השלטון הקולוניאלי נקט יחס שלילי כלפיהן, ולא אפשר לאגודות לפעול באופן חוקי. הוא ראה בציונות מתחרה על נפש המיעוט היהודי המקומי, ובכלל ביקש למנוע כל התאגדות לאומית, מוסלמית ויהודית כאחת. האגודות במרוקו היו נתונות תחת חסותה של ״הפדרציה הציונית של צרפת״, ופעילותן הוגבלה לתעמולה ולגיוס כספים לקרנות, כך שהן כמעט לא פעלו במרחב הציבורי. בתקופה זו בולטת אגודת ״קול מבשר״ מפאס, שלבד מתעמולה וגיוס כספים הצליחה לארגן גל הגירה של מאות יהודים מפאס ומצפרו לארץ ישראל; אך ההגירה כשלה, ורבים מהעולים חזרו למרוקו. חוץ מהקשיים שהערימה ממשלת הפרוטקטורט על קיום פעילות ציונית תרמה לדעיכה גם ההבנה של הפעילים במרוקו, שהתנועה הציונית אינה יכולה אוא’נה מעוניינת לסייע בפתרון המצוקות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בקהילותיהם.
בשלהי 1923 נתחדשה הפעילות הציונית, והפעם בקזבלנקה בהובלת יונתן טורש. טורש נולד בפולין בשנת 1895, גדל בבלגיה ועבר להתגורר באנגליה, ושם לקח חלק בפעילות הפדרציה הציונית המקומית. בהגיעו לקזבלנקה, ב־1923, פיקח על סוכנויות מסחר מטעם חברת ייצוא אנגלית. הוא הקים תא ציוני בעיר, ובו היו חברים מתמערבים ילידי מרוקו ומהגרים מאירופה, וביניהם ס״ד לוי, יעקב רפאל בנאזראף, סלומון כגן וזלמן שולמן. בראשית ינואר 1924 הצטרף התא כסניף אל הפדרציה הציונית של צרפת על מנת שיוכל לפעול באופן חוקי במרוקו. התא הציוני גייס תרומות לשקל, לקרן היסוד ולקק״ל מקהילות רבות בממלכה. כמו כן הוא ניהל תעמולה ציונית ולשמה ייסד את העיתון L’Avenir illustré (העתיד המצויר). עיתון זה ראה אור בקזבלנקה בצרפתית בשנים 1940-1926. בשנים שבהן פורסם העיתון הובילו טורש וחבריו אידאולוגיה רפורמיסטית־לאומית, ולא ציונית קלסית. האופי הרפורמיסטי התגלם באידאולוגיית השיקום של הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנועדה לגאול אותה ממצוקותיה הכלכליות, הארגוניות והתרבותיות, והייתה ברוח עקרונות ההשכלה והליברליזם. מטרת השיקום הייתה להתאים את הקהילה לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה בלי לוותר על ייחודה היהודי. הגוון הציוני התבטא בזיקה לבית הלאומי בארץ ישראל, בתמיכה בהקמתו, בהזדהות עימו ובגיבוש זהות יהודית מודרנית.
שינוי מהותי במצבו של הארגון הציוני במרוקו התחולל עם כינוסה של ״הוועידה הארצית״ של ציוני מרוקו ב־18 בינואר 1936. הוועידה התכנסה אחת לשנה בקזבלנקה, במשך ארבע שנים, עד להטלת האיסור על פעילות ציונית באפריל 1940. הוועידות בנו לראשונה בתולדות הציונות במרוקו מסגרת ארגונית מרכזית שייצגה את הקהילות העירוניות הגדולות, ולראשונה רושתו איים או אשכולות של פעילות ציונית וקיימו פעילות מתואמת ומאורגנת. מסגרת זו התוותה מדיניות לארגון הציוני המקומי. מוסדותיו נבחרו ונקבעה תוכנית פעולה לאיסוף כספים לקק״ל, לקרן היסוד ולמכירת השקל, וכן לתעמולה ולחינוך עברי. בוועידה הארצית הראשונה, שהתכנסה בינואר 1936 במשכן אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה, השתתפו 34 נציגים מקזבלנקה, מפאס, מרבאט, מצפרו, מאוג׳דה ומאספי. מספר הנציגים והקהילות גדל מדי שנה, ובוועידה של שנת 1938 השתתפו 55 נציגים מעשר קהילות. הפעילות הציונית במרוקו החלה לפרוח בשנים אלה ובפעם הראשונה נוצר תיאום בין הקהילות, אולם מלחמת העולם השנייה קטעה את התהליך.
ביולי 1943 התחדשה הפעילות הציונית במרוקו. מכתב בחתימתם של ס״ד לוי וסלומון כגן הודיע על כך למחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. למרות ההתעוררות הלאומית והתרבותית ביקשו השניים לקיים פעילות מצומצמת, כדוגמת זו שהתקיימה לפני המלחמה, מחשש להתנגדות שלטונות הפרוטקטורט. חוסר ההתאמה בין צורכי הקהילה לרצונם של לוי וכגן גרר ביקורת חריפה מצד פעילים וארגונים ציוניים מקומיים ומצד המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. הלחץ שהפעילו הגורמים השונים על הנהגת הארגון הביא להתפטרותו של לוי מתפקיד הנשיא. לכגן הצטרף פול קלמרו, יליד ירושלים בן העדה הספרדית, ויחד הם ביקשו לייסד ארגון שירכז את כל הפעילות הציונית במרוקו. לשם כך מינו באופן זמני, עד לעריכת בחירות דמוקרטיות למוסדות הארגון, ״ועד פועל מרכזי״, ״מועצה כללית״ ובעלי תפקידים שונים. ביוני 1946 חודשה המסורת, והוועידה השנתית של ציוני מרוקו התכנסה בקזבלנקה בהשתתפות למעלה מ־50 נציגים שייצגו 2,000 חברים מעשר קהילות מרכזיות במדינה. ההתעוררות שהקיפה רבדים רחבים בקהילה הביאה לכך, שלראשונה מאז הקמת הארגון השתתפו בו נבחרים שייצגו את הציבור הרחב ולא רק קבוצה קטנה מקזבלנקה.
לאחר קום מדינת ישראל הוקמה אגודה ציונית כמעט בכל קהילה גדולה ובינונית במרוקו. להבדיל מהפעילות העצמאית שאפיינה את תחילת דרכן, לאחר הקמת המדינה האגודות הסתייעו בשליחים מישראל. אלה הקנו לפעילות ממד מפלגתי, שהגיע למרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הגעתם של שליחי המפלגות השונות. הפוליטיזציה של הציונות חוללה מאבק של ממש על נפשו של הנוער בתנועות הנוער המקומיות והחלוציות במרוקו, שקיימו פעילות ענפה באותם ימים. ארגון הג׳וינט האמריקאי החל לפעול במרוקו עם תום מלחמת העולם השנייה והיה גורם בעל משמעות בהכנת היהודים מבחינה בריאותית, חברתית ותרבותית לעלייה לישראל. הפעילות התרבותית, בעיקר בשדה התרבות העברית, פרחה בעקבות העשייה הציונית בימים ההם. עם זאת התקיימה פעילות תרבותית עברית לאומית מראשית המאה ה־20 והתרחבה אט אט בהתאם לתנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית
עמוד 51
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Emissaires sous "couverture"
Shlomo Yehzquiéli
Les nouveaux agents, en nombre grandissant avec la diversification des activités, ne devaient plus arriver au Maroc comme Israéliens, mais naturellement comme des étrangers d'une autre nationalité, munis de différents passeports, selon leur connaissance des langues notamment. La moitié d'entre eux était originaire des kibboutzim. De la première délégation de 1955, nous sommes restés deux à la fin. Vous vous demandez comment il est possible de rester Israélien dans ces conditions au Maroc?
Tout celui qui connaît de près le travail clandestin sait combien il est difficile pour un agent secret agissant dans un cadre limité, de changer d'un seul coup de passeport et de personnalité et d'en adopter une nouvelle – alors que sa photographie se trouve dans les fichiers de police des étrangers. La raison pour laquelle j'ai voulu rester, organiser l'action de la Misguéret et ne pas repartir au bout de quelques mois seulement, est que je m'étais attaché aux juifs du pays, aux hommes de la Misguéret, à ma fonction – au point de ne pas pouvoir imaginer de repartir si vite. Mes supérieurs en Israël avaient aussi un problème: ils n'avaient pas encore trouvé de candidat pour me remplacer. J'ai pu ainsi les convaincre sans difficultés, que dans les conditions particulières de l'organisation de la police marocaine, prenant la relève des Français dans les services de sécurité, je ne courais pas de grand risque. A la suite d'une rencontre à Gibraltar, il a été décidé que je devais quitter le pays pour adopter une nouvelle identité, et qu'à mon retour au Maroc je prendrai des mesures de sécurité particulières jusqu'à l'arrivée de mon remplaçant, quatre mois plus tard.
C'était à la veille de la Campagne du Sinaï, mais naturellement nous n'en savions rien – et rien non plus des relations étroites nouées entre Israël et la France, plus particulièrement entre les armées et les Services Secrets de ces deux pays. Ce n'est que quelques semaines plus tard, après l'éclatement des combats, que nous avons compris le sens des instructions strictes que nous avions reçues sur les contacts avec les services secrets français à Casablanca. Les rencontres étaient entourées de mesures de précaution exceptionnelles, de vérifications poussées, au point que mon représentant, pourtant un agent très expérimenté, avait failli ne pas arriver à toutes les rencontres prévues. Cette idylle ne devait pas durer longtemps. S'il y eut des contacts opérationnels fructueux avec des agents français, cela devait être sur une base personnelle, non institutionnelle. Les Français sont distants par nature et ne s'intéressent pas aux affaires des autres – contrairement aux gens du Sud, comme les Italiens et les Espagnols, qui sont plus ouverts et plus curieux.
Si mon C.V. était plausible, il n'en était pas de même de ma couverture professionnelle. Je ne m'étais jamais occupé de commerce et j'avais peu de connaissances sur le travail d'un agent commercial et sur la correspondance dans ce domaine. J'étais encore moins familier des appareils ménagers et industriels que j'étais censé commercialiser au Maroc. La société pour laquelle j'étais censé travailler m'avait appris beaucoup de choses, mais ce n'était pas suffisant. J'aurais pu théoriquement me perfectionner auprès des membres locaux de l'organisation, mais le temps manquait et je n'avais pas la tête à cela. Il ne me restait donc plus qu'à compter sur mes précautions et la situation peu reluisante des services de sécurité marocains.
Tout cela ne devait pas éviter des situations embarrassantes. Un jour que je déambulai dans une rue très fréquentée de Casablanca, un jeune juif devait me saluer de l'autre trottoir par un retentissant "Shalom, M. Yéhzquiéli, comment allez-vous?" Ce n'était pas très plaisant, mais pas catastrophique. A mon aide étaient venue la foule dense et le fait que peu de gens pouvait savoir que c'était de l'hébreu.
Je partais donc pour l'Europe pour me familiariser avec ma nouvelle identité, mes nouveaux papiers, mon nouveau C.V., ma nouvelle profession, les évènements marquants de mon "passé" et mes déplacements du temps de mon "enfance". J'ai étudié avec mes supérieurs de nouvelles méthodes d'action et j'ai rencontré le responsable de la Alyah, Ephraïm Shilo, un homme de grande expérience du temps de la Alyah clandestine d'Europe. J'ai de même rencontré Hasdaï Doron, le responsable de la Misguéret à Tanger, et Hertzel Sher, le commandant de la Misguéret à Gibraltar, qui tous deux étaient indépendants de l'organisation au Maroc. Nous avons pu ainsi analyser ensemble les avantages et les inconvénients des différentes voies de sortie possibles du Maroc. A ma sortie d'un petit aéroport européen, on m'a pris mon passeport et demandé poliment d'attendre. Tous les passagers devaient passer les formalités et je restais en arrière, pas très rassuré, préparant ce que devrait être ma réaction. Après dix longues minutes, on me rendit mon passeport avec un grand sourire. A ce jour je ne sais de quoi on m'avait soupçonné.
A mon retour au Maroc, je me sentais plus sûr qu'auparavant comme Israélien. Cette fois je n'avais pas besoin de m'inscrire dans les services de police, et de ce fait ils n'avaient plus ma photographie dans leurs archives. Pour plus de précaution, j'ai débarqué à l'aéroport de Rabat et pas à celui de Casablanca. Je me suis installé dans l'appartement que l'on m'avait préparé. J'ai essayé de ne pas demeurer longtemps dans le même lieu, pour ne pas me faire trop de connaissances. J'habitais quelques jours par semaine à Rabat, le reste du temps à Casablanca. Je voyageais également dans d'autres villes et régions. Je choisissais toujours ma résidence dans les quartiers européens. Ma couverture professionnelle était satisfaisante et j'ai même réussi à l'améliorer d'une manière imprévue, avec l'aide de l'une de nos premières recrues dans la ville portuaire d'Agadir, un membre qui dénotait dans l'organisation.
Dans cette station estivale à 500 kilomètres au sud de Casablanca, vivait un jeune juif français – petit-fils d'un rabbin hollandais – du nom de Jacques Wajnaar. Après son service militaire dans la Légion Etrangère, il s'était installé dans son ancienne région de service – comme l'avaient fait d'autres légionnaires au sud du Maroc et à la lisière du Sahara. Quelques mots sur la Légion Etrangère pour mieux comprendre la suite: c'est une unité de l'armée française qui recrute des étrangers et est considérée comme une unité d'élite, qui attire des aventuriers au passé douteux ou ceux qui veulent acquérir ainsi la nationalité française.
La Légion Etrangère était surtout active dans les colonies françaises d'Afrique et de l'Extrême Orient. Les anciens de la légion restaient à jamais liés entre eux et s'entraidaient même après leur libération. Ils étaient le plus souvent adhérents de l'Amicale des Anciens de la Légion qui organisait des rencontres sociales, veillait aux droits de ses membres et à l'aide mutuelle. La loi non écrite était d'aider son prochain sans poser de question. Notre ami d'Agadir était actif dans l'Amicale et m'a procuré une carte de membre officielle en bon et dû forme et l'insigne de la Légion, il m'a donné tous les détails sur l'unité dans laquelle "j'étais censé avoir servi", des photos de groupe, des insignes et les grades que chacun est censé conserver pour ses petits-enfants (je les ai encore). Ces documents et ces insignes équivalaient à une assurance-vie – du moins en Afrique du Nord où étaient nombreux les anciens de la Légion et cela a contribué à renforcer mon assurance et ma tranquillité.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Page 130
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
צ״ד. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל,טופס במאמר ב״ד ישצ״ו.
בהיותינו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו זאת פ׳אס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו. ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם וידל, לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו, על הקהלות ישצ״ו. בזמנים כאלו שכל יום קללתו מרובה מחבירו בעונות הרבים, מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם, יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם, לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו. ולכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה, או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה, בתוך ימי משך השמחה בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו. ובסעודה הראשונה עצמה, לא יזמין כי אם הקרובים לעדות לארוס ולארוסה, או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפי' יהיו יותר מעשרה. ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה, הנקראת דיכל״א בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו. ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו. גם אין רשות לבעלי הסעודות הנז' ובני ביתם, לשלוח מאומה מהתבשילים הנעשים לשם הסעודות ההם, מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה. אפי׳ דרך גגות וחלונות, ואפי׳ לשלוח להם שושבינות. ובסעודת מיני מגדים ומשקין, שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלה החתן לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי למוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד. גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עקאד״ה, ואל כעאך, שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעקאד״ה מאומה מחוץ לחצר החתן, אפי׳ דרך גגות וחלונות. גם ראינו לתקן שלא לעשות תקיי״ל בשום ענין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת. גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאע״ה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבט״ה שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפי׳ לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינד״ה לבית הכלה, בשבת שקודם החופה.גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב, ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין ריעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחיניי״א לבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה, יובנו אפי׳ הם בלא קדושין כי אם בשידוכין. גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות, לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת ולבעלה. כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהשי״ת, לקיים ולהשלים עה״ד הנז', מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח״ו על שום פרט מכל הנז', מלבד שיענש בתורת עבריין, מלפני ב״ד והנגיד ישצ״ו לפי ראותם. ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ״ו, מאה אוקיות מכ״ט ליד גבאי המס על כל פרט שיעבור עליו בכל פעם שיעבור עליו. ולראיה שכך הסכמנו ונשבענו לקיים עה״ד הנז׳, ח״פ בהסכמת ורשות רבותינו הנז׳, וגבירינו הנגיד הנז׳ ישצ״ו, בעישור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלו״ם, לפרט היצירה פה מתא פ׳אס אלהים יכוננה עליון אכי״ר. וחתומים ע״ז רוב הקהל ישצ״ו, ומן הגב חתמו רבותינו הנז', והנגיד גבירנו הנז׳ ישצ״ו, שהסכימו בכל הנז׳.
וגם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי, אחר שקבלה קידושין,
ולא תלך לבית החתן אפי׳ שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים וקיים.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Témoignage d'Eli Peretz, né en 1916, tel qu'il a été recueilli par Meir Knafo. Eli a été reconnu Prisonnier de Sion.
Début 1961, avec toute ma famille et des dizaines d'autres Juifs, j'ai été transporté par les "Sionistes" dans une camionnette fermée, en direction de la frontière nord du Maroc, afin de nous faire franchir les frontières du pays. A un point situé avant la frontière, ces 51 Juifs – dont moi – furent interceptés par la police. Nous fûmes amenés au poste de police de Nador.
J'y fus longuement interrogé par les hommes de la police secrète. Tout l'argent que j'avais sur moi, provenant de la vente de mon camion, me fut enlevé sans m'être jamais rendu. Je fus emprisonné un mois environ et cruellement torturé. Sur l'intervention du président de la communauté, je fus libéré avec ma famille et demeurai provisoirement à Casablanca. Au bout d'un certain temps, des militants clandestins vinrent une fois de plus nous voir et nous firent sortir du Maroc vers Ceuta, puis vers Gibraltar et la liberté. J'arrivai en Israël au mois d'Eloul 1961. Depuis, je me suis adressé à de nombreuses reprises au Premier ministre, au président de la république et au président de l'Agence juive en leur demandant, mais en vain, de m'aider. Personne ne m'a répondu à ce jour. Les deux seules lettres reçues émanaient de madame Yaffa Hatina, du département des Prisonniers ce Sion. Depuis mon arrestation, je souffre de diverses douleurs et maladies et récemment, ma main droite s'est retrouvée paralysée.
Meir Knafo: "Ici se termine le résumé du récit de monsieur Elie Peretz. Après avoir posé à monsieur Peretz de très nombreuses questions, j'ai tendance à croire en sa version. En effet, début 1961, nous avons connu une période difficile, et nous fûmes contraints d'utiliser également des camions conduits par des passeurs espagnols et parfois arabes, afin d'évacuer les immigrants par la frontière septentrionale vers les enclaves espagnoles. Plus d'une fois, ces véhicules furent interceptés et les Juifs qui se trouvaient à bord furent arrêtés et cruellement torturés.
Je demande à la commission de reconnaître monsieur Elie Peretz comme Prisonnier de Sion. C'est là ma recommandation." En effet, Elie a été reconnu par la commission deux mois plus tard.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz