כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23