מורשת יהדות מרוקו

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות" (ויקרא כג מב)

בקיום מצות סוכה, אנחנו משלבים הוי-ה {26} ואדנות {65} = 91.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י  +  וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

 

כולנו יושבים בסוכה –

עם השכינה והאושפיזין עילאין קדישין.

(דרשות רבנו-אור-החיים-הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הקשר הפנימי – בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור:

"תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד).

 הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}.

בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב:

"כי חוק לישראל הוא –

משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

 

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

 

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

 

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים:

אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

 

יעוד חג הסוכות:

ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

 

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

 

"אין שמחה כהתרת הספקות".

 לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

 

 

יוצא מדברי קדשו:

 הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

 

.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן

 ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

 

 

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

האושפיזין עילאין קדישין

של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

 

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזוהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

 

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

 

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב:

בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

 

ייזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה – בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

 

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

א . מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

 

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

 

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

 

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

 

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

 

רבנו ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

 

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

 

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

 

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

 

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

 

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

 

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

 

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

 

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

 

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

 

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר:

 "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

 

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו:

 

ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

ד. "בנים אתם – ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים – הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

 

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",

רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

 

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

 

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

 

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

 

כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

• "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.

שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

רבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

 

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.

ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

חג סוכות כשר ושמח – וגאולה ברחמים.

"שישו ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה, אלתר חצק בן שרה ע"ה.

 

לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  סילביה בת שמחה.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

עבודת הייחוד היא הערך המרכזי במשנתו הקבלית-מוסרית של רי"א. היא נעשית בכל פעולה של האדם בעולם, בעמידתו של האדם מול האל ומול האחר, בקיום מצוות ובעשיית חסד, במחשבה, בדיבור ובשתיקה.

תכליתו של האדם בעולם היא לתקן את עצמו ואת העולמות העליונים על ידי עבודת הייחוד בין הספירות . על פי תפיסתו, עבודת הייחוד היא תמידית. היא מתקיימת מרגע שהאדם מתעורר, בקיום מצוות, בתפילה ובעבודת המידות. העבודה היא הוליסטית המקיפה את הגוף והנפש, את קיום המצוות באיבריו הפיזיים של האדם, ואת התיקון בשורש הרוחני של תרי"ג איברים רוחניים –וזאת כדי להיות מרכבה לשכינה .

אני דן בדברי רי"א לגבי התנאים המאפשרים את עבודת המידות. רי"א רואה בעבודת המידות כלי הנתון בידי האדם לתיקון עצמו ותיקון העולמות העליונים. עבודת המידות הכרחית גם למי שרוצה ללמוד את תורת הסוד, כי לימוד הסוד מחייב שלמות מוסרית ויכולת שכלית . בהקשר לכך אני דן בשאלה מהי שלמות המידות?

מהו מקומם של מידות כמו ענווה, גאווה וכעס? מהו מקומו של "האחר", שתופס מקום חשוב בהגותו המוסרית של רי"א, והוא המפתח לתיקון האדם את עצמו, את הסביבה והעולם העליון באשר לקשר בין לימוד התורה ועבודת המידות, רי"א רואה את לימוד התורה כאמצעי להגיע לסוד, לרובד הנסתר של ההוויה, יחד עם שלמות המידות. בתפיסתו של רי"א, בכל דבר בעולם יש גוף ונשמה, וגם בתורה עצמה יש חלוקה לגוף ונשמה. בלימוד התורה יש חלק מעשי שהוא הגוף ולימוד בכוונה שהוא הנשמה. את התורה על האדם ליישם בחייו ביום יום וכחלק מתיקון עצמו. לימוד התורה הוא הכלי לחיבור עם האל, וכל שימוש אחר בתורה פוגם ביכולת הזו. על האדם ללמוד תורה לשמה ולא להתפרנס מהקהל. קיצוץ בנטיעות נעשה כאשר הלימוד הוא לא לעבודת הייחוד אלא למען האגו והאינטרס האישי, ואזי יש פירוד בספירות.

לחלק הכולל את עבודת המחשבה, הדמיון, ההתבוננות, השתיקה והדיבור קראתי "עבודה רוחנית". העבודה הרוחנית משיקה, נוגעת וקשורה לעבודת המידות ולעבודת הייחוד . בתפיסתו של רי"א, העבודה הרוחנית נעשית בשני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע. עבודה רוחנית רק עם היצר הטוב היא קיצוץ בנטיעות. זהו המסר של רי"א על מקומו של הרע בעולם ועל תפקידו של האדם להתמיר את הרוח לעבודה רוחנית ואת האנרגיות של התאוות והיצרים לכיוון הטוב. בתפיסתו של רי"א העבודה הרוחנית היא טוטאלית, הוליסטית, תמידית, רציפה, בכל רגע ובכל מקום, וכל פעולה של האדם משפיעה על העולמות העליונים.

העבודה הרוחנית נעשית במחשבה, במעשה, בהתבוננות ובדמיון והיא שתוביל את האדם לשלמות המוסרית, לתיקון עצמו והשכינה ולעבודת הייחוד . התנאי הבסיסי לעבודה הרוחנית הוא ביטול עצמי. על האדם להצטנע ולדעת כי הוא חלק מקולקטיב, הוא יחידה אחת בעם ישראל, ויש סולידריות בין בני ישראל . המחשבה מסמלת בתפיסתו של רי"א את ספירת חוכמה. תיקון המחשבה הוא קריטי בעבודת האדם כי הכול מתחיל מהמחשבה. התפיסה ששמה דגש ראשוני על המחשבה בעבודה הרוחנית מזכירה את הרעיון הבודהיסטי של הקארמה, שהוא חוק הסיבה והתוצאה; מה שנזרע במחשבה שממנה הכול מתחיל, יביא לבסוף גם לפעולה.

על פי תפיסתו של רי"א, חטא שנעשה במחשבה מחייב תיקון במחשבה. המחשבה הרעה מגיעה לאדם בלילה, כי אלה השעות שבהן היצרים מתעוררים. לכן קורבן עולה שבא לכפר על החטא שבמחשבה הרעה ולתקנה נשרף כל הלילה . פעולת התיקון הנעשית על ידי שימוש בכל חושיו של האדם כדי להביאו למחשבות טובות באמצעות הדמיון, תביא לשריפת המחשבה הרעה בתודעתו וכניסה של מחשבה טובה במקומה.

הדיבור והשתיקה הם ביטויים של המחשבה – הדיבור מסמל את ספירת המלכות והשתיקה את ספירת החוכמה. כאשר השתיקה מבטאת חיבור רוחני גבוה ומגיעה מתוך בחירה ולא כאילמות או השתקה, היא גבוהה מהדיבור במעלתה הרוחנית. בהשפעת הזוהר, רי"א מרבה להדגיש כי לאדם אחריות גדולה למילים שיוצאות מפיו המחייבת אותו לדיבור טוב, להתבוננות ולתשומת לב למילותיו. לכן עליו להיות מודע לעצמו ולהתבונן בעצמו ובמה שקורה סביבו . השתיקה, על פי רי"א, היא הדרך להגיע לסוד, אולם רק כאשר היא באה מתוך התכוונות.

במופעה הנמוך השתיקה מבטאת אילמות וחוסר יכולת לדבר. זו שתיקה כפויה ואלימה של האדם כלפי עצמו ולא שתיקה מתוך בחירה והתכוונות שנמצאת בספירה חוכמה .

בהגותו של רי"א, הכוונה מרכזית בכל פעולה של האדם; ללא כוונה אין טעם בקיום תפילה ומצוות; הם חסרי ערך במובן האמיתי של התיקון בעולם הרוחני העליון .

האהבה והיראה נמצאים במקום גבוה במדרג העבודה הרוחנית של רי"א. הוא רואה בשילוב יראה ואהבה בעבודת ה' דרך להגיע להשגות בתורת הסוד, וידיעת הסוד תוביל את האדם לתכליתו, שהיא עבודת הייחוד והתיקון בעולמות העליונים . היראה והאהבה שמקבלים ביטוי בספירות העליונות, דבר שמצביע על חשיבותן בעבודת האדם.

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ז

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

בשנת הת״ש (1940), עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ^׳ ל, נקרא רבי יוסף בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה״ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה״ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ״ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה״ה לבית הדין כדיין שלישי). וכך בגיל 48 חזר הרב משליחותו באלג׳יריה למרוקו, אל עיר הולדתו, ושימש בה בתפקידים רבניים במשך עשרים וארבע שנים (-1964 1940).

בתשכ״ז(1967) עלה לארץ ישראל. התמנה לחבר מועצת הרבנות הראשית. ורבה של פתח תקווה עד פטירתו בתאריך י״ג באדר התשנ״ז. מספריו: שו״ת ״מקוה המים״ ו' חלקים, שו״ת ״והשיב משה״, ״נטפי המים״ – דרשות ונאומים, ״באר משה״ ו״דרש משה״ עה״ת׳ ו״פני משה״.

הרב יהושע בירדוגו זצ״ל (1878 – 1953), נצר למשפחת רבנים מפוארת ונכדו של הרב רפאל בירדוגו זצ״ל. רבה של מקנס וראב״ד. בשנת התש״א התמנה לרבה הראשי של מרוקו. תיקן תקנות חשובות המצויות בקונטרס ״מועצת רבני מרוקו״. נפטר בכ״ד בתמוז התשי״ג. ספריו: ״בית דינו של יהושע״, ועוד בכת״י.

רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל (1890 – 1970). רבה של מקנס וראב״ד. מייסד רשת תלמודי תורה וישיבות בערי מרוקו ובכפריה. בתשכ״ג(1963) עלה לישראל והתיישב בבני ברק. נפטר בי״ח בחשוון תשל״א. מספריו: ״קיצור שלחן ערוך השלם״, ופיוטו המפורסם ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

הרב ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל (1890 – 1982) דיין בביה״ד מקנס. התמסר לטיפול בעוני וזכה לכינוי ״רבי ברוך של העניים״. עלה לארץ והתיישב בחיפה עד פטירתו בד^, בכסלו התשמ״ב. מספריו: שו״ת ״שאלו לברוך״, ״ברוך טעם״ עה״ת, ״ויקרא ברוך׳ על הנ״ך, ״ויעש ברוך״ דרושים, ״הלכה ברינה״ קיצוש״ע, ״אלה המצות״ על תרי״ג מצות לרמב ם, ״גילו ברעדה״ קיצוש״ע אה״ע, ״ויקרא ברוך״ על הש״ס, ״ויאמר ברוך״ לימים הנוראים.

בנוסף למינויו כדיין בבית הדין של העיר מקנס, התמנה רבי יוסף לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו -בית דין שעסק בסכסוכים מורכבים ובבעיות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית.

בעקבות המינויים הללו היה רבי יוסף מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. בתוך כך, זכה רבנו גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.

בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים.

באותן שנים סרב רבי יוסף להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב״ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב״ד מצרים.

היו״ם היה איש היודע להוכיח ולאהוב כאחד. במתיקות לשונו שכנע איש ואישה, נער וזקן, לקיים את מצוות ה׳, להתקרב אל המסורת, הדת והלאומיות. נפשות רבות עשה הרב, והיה אציל רוח, בעל שיעור קומה מוסרית, אהבת אדם ורדיפת חסד.

רבים נהרו לשמוע דרשותיו, והיו״ם ידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז״ל, שהצליחו לרגש, לגעת ולעורר גם אנשים בעלי גוונים שונים.

הרב הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות.

פעם אחת התבטא ואמר: ״כי זאת היא כוונתינו, בכל דרושינו, בכל עת ובכל זמן, לעורר לבנו, ולב זולתנו, לעבודת האלוהים״(נחלת אבות ד, עמ^׳ 219).

הופעתו האצילה של הרב, מראהו ההדור, וכמובן אישיותו הגדולה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״, אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות ־ תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.

ביום ט׳ ניסן התשכ״ד (1964), לאחר שנים של תפילות לעלייה לארץ, הוכשרה השעה, ורבי יוסף עזב בשמחה רבה את עיר הולדתו ועלה לארץ ישראל. הרב התיישב בשכונת קריית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול לעצמו שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ובפרנסת משפחתו.

הרב נפגש עם הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן זצ״ל וקיים איתם שיח קרוב מאוד בו הם דנו גם על הספרות ההלכתית שהרב כתב. רק בשנת תשכ״ח (1967), שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה בהיותו בן 71, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של קודמו בתפקיד המנוח הרב נסים אוחנה זצ״ל.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

עמוד 21

ר^, דוד וואענונו: נזכר בכת״י ששון א (3א) וכת״י ששון ב (44א): ׳ח׳[זאן] אידאן וואענונו. הוזכר גם בסדר חשבון(עם׳ 55).

ר^, יעקב חקון: ב״ר דוד. אביו חי במראכש ועבר להתגורר לסידי־רחאל, שם נולד ר׳ יעקב. מתלמידיו: ר׳ אהרן יבגי ובנו ר׳ שלמה יבגי, שהיו שוחטים בסידי־רחאל. מלומד בנסים. במצבת בנו מוזכר שכיהן כדיין. בניו: ר׳ דוד, r' מאיר ולאלא תאמו.

ר׳ דוד חקון: ב״ר יעקב הנ״ל. אשתו מכונה ׳אימא טאני׳(אודותיה מסופרים כמה וכמה מעשי נסים). שימש כפקיד חברת הזוהר. מתלמידיו היה ר׳ אברהם אזולאי. נזכר כתורם בכת״י מאיר נתיב (010. מוזכר בכת״י ששון ב (044 כגבאי קופת רחל אמנו: ׳ר׳ דוד חאקון כשהיה דר בזאוייה הנז[נכרת] היה מקבץ ע״י [על ידי] קופת רח״א [רחל אמנו] ועתה דר במראקיש וגנבו ממנו הקופה הנז׳[כרת]׳. עבר למראכש. נפטר ב־י״ד אייר תרע״ז ונקבר במראכש. לימים הועלו עצמותיו לקרית מלאכי, וכך נחקק על מצבתו:

עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתיה נטמן, צנצנת המן, הח׳הש״ו [החכם השלם והכולל], חן ערכו מי ימלל, ענותן כהלל, למד ולימד, על צ״צ עומד, רב חסדא רב חנא, גומ״ח [גומל חסדים], בר אב׳[הן] ובר אוריין כמוה״ר דודז״ל ן׳ לא״ץ [בן לאותו צדיק] הרה״ג צדיק תמי׳[ם] מר דיינא, דנחית לעומ״ד [לעמוקא דדינא], כמהר״ר יעקב חקון זצ״ל, והיתה מנוחתו יום הלולת התה״ק רמב״ה [התנא הקדוש ר׳ מאיר בעל הנס] זיע״א, י״ד לח׳[ודש] אייר שנת עזר״ת לפ״ק תנצב״ה.

אשתו טאני נפטרה ב־ס׳ אדר תשי״ג. נוסח מצבתה במראכש:

מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה אשת חיל יראת ה׳ אוצרה זה שמה טאני, אשת הח׳[כם] הש[לם] כה״ר דוד חקון ז'ל, בר הח׳ הש׳ והכולל כה״ר יעקב חקון דל, נלב״ע 9 לחו׳ אדר ש׳ 5713.

יעקב, בנו של ר׳ דוד. נולד בשנת תרנ״ז. נקרא יעקב על שם סבו. היה מכונה לעזיז. נפטר בלי ילדים ב־ד אדר א׳ תרצ״ב ונקבר במראכש. נוסח מצבתו:

עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת שתחתיה נטמן האי שופרא דבלי בארעא גזע ישישים נטע נעמן צנצנת המן ענף איש אבות עודנו באבו נקטף נחטף על זאת יבכו כל עינים ויזלו דמעות עפעפים כי נלקח מחמד עינים הנו״ח [הנבון וחשוב] העלוב יעקב הנק[רא] לעזיז תמ״ך [תהא מנוחתו כבוד] בר הח׳ הש״ו [החכם השלם והכולל] כהה״ר [דוד] בר הרב הכולל זרע להלל החסיד העניו מזר״ק [מזרע קודש] טהור כמוהר״ר יעקב חקון זצוק״ל והמ״ך [והיתה מנוחתו כבוד] בד ימים לחו[דש] אדר א׳ בש׳ בצר״ת לפ״ק בן ל״ה שנה במותו ת׳נ׳צ׳ב׳ה׳.¹⁷⁰

ר׳ מאיר חקון: ב״ר יעקב הנ״ל. נולד בשנת תרל״ה. עלה לארץ ישראל. נפטר ב־ט״ז אייר תשל״ב ונטמן בטבריה. וכך נכתב על מצבתו:

פ״נ [פה נטמן] ירא ה^, משכים ומעריב לב״ה [לבית הכנסת] ז׳[רע] קודש הזקן הכשר ר׳ מאיר חקון ב׳[ן] האדמו״ר ד יעקב ח׳נקון] דל. נלב״ע י״ו אייר תשל״ב בן 97 לחייו ת׳נ׳צ׳ב׳ה.

ר׳ אברהם יבגי: מכונה ׳לעזיז דייאלנא׳. מסופר שלמד תורה עם אליהו הנביא.

ר׳ אהרן יבגי: שוחט בסידי־רחאל.

ר' שלמה יבגי: ב״ר אהרן הנ״ל. שוחט בסידי־רחאל.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר

עמוד 62

56– אִלָא צְבְּבְּתִי רַב תָּא יִדְּרְשׁ, רָא תָּא יִדְּרְשׁ עְלָּא רָאשׁו

תרגום – אם מצאת רב שדורש [דרשת השבוע], [היזהר / ראה] הוא דורש על ראשו.

הסבר – כל אחד מקורב לצרות שלו אפילו רב שהוא שליח ציבור.

57- אִלָא צְבְּבְּרְתְהוֹם קְטְעוּם בְּ-זְזוּז

תרגום – אם תתפוס אותם / אותן תחתוך אותן / אותם שניהם / שתיהן.

הסבר – על-ידי סיפור

פעם היה איש קמצן לא אהב שאשתו אוכלת לו את האוכל ולא נתן לה כלום מעבר למה שהיא צריכה למחיה צנועה. פעם רצה לארח חברים הביא שתי יונים הביתה ואמר לה: ״חינה תכיני את היונים, בערב אני מביא חברים ונשב לאכול״. היא בישלה את היונים אבל הריח שלהן בבישול שיגע אותה. מה עשתה? אכלה את היונים. בערב בא חבר של בעלה ואמר לה: ״שלום באתי לבעלך״. אמרה לו: ״מה אתה חבר של בעלי?״ אמר לה: ״כן, יש בעיה?״ אמרה לו: ״אני יודעת שבעלי חותך את האוזניים לכל החברים שלו״. הוא שמע, ברח. בא הבעל שאל אותה: ״איפה היונים?״, ענתה לו: ״היה פה חבר שלך לקח אותן וברח״. התחיל רודף אחריו. אמר לו: ״תביא רק אחת לפחות רק אחת״ הוא ענה לו: ״אם תתפוס אותי תחתוך את שתיהן״, והיא העיקר אכלה את היונים.

58 – אִלָּא צָאחְבְךּ בְּל עְסְל, לָא תְ-לְחְסוֹ כָּלּו

תרגום – אם חברך דבש, אל תגמור [תחסל] אותו כולו.

הסבר – אל תנצל את החברים שלך עד הסוף.

59- אֵלָא קוּמְתְלְךּ-מָא יְקוּמְךּ אֶל מְזָאל

תרגום ־ אם אני אקום לך – לא יקום [יעמוד] לך המזל.

הסבר – אומרים זאת על אדם שכל הזמן מאיים על אחרים אני אעשה לכם ככה ואעשה לכם ככה והיזהרו ממני, האדם השני אומר לו זאת, אם אני אקום עליך לא יישאר ממך כלום.

עמוד 90

30/09/2026

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ'