מורשת יהדות מרוקו

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,

  כל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט, א).

 

המצוה המרכזית בראש השנה – לשמוע קול שופר.

קול השופר – מסמל את המלכת ה' עלינו,

  כפי שיהיה בביאת המשיח.

 

רב  סעדיה גאון –

נתן 10 טעמים למצות שופר (להלן במאמר).

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המיצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה)

פיה אחת של השופר צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה.

 

המסר:

 

הקב"ה רוצה להוציא אותנו "מן המיצר הצר – למרחב י-ה".

כל זה, בתנאי שנקבל עלינו את מלכותו יתברך, ונקיים מצוותיו,

ואז נזכה להיכתב בספר של צדיקים – לחיים טובים ולשלום.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א.  משמעות השופר במקורות.

 

א.  "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם

        כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט א).

 

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצווה.

 

ב.  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ,

       יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.  (ויקרא כ"ג, כד).

 

 כאשר א' של ראש השנה חל בשבת כמו השנה, לא נתקע בשופר – אלא רק זוכרים בבחינת: "זכרון תרועה". זוכרים אותו ע"י אמירת פס' הקשורים לשופר.

 

הגמרא (ר"ה טז ע"ב) אומרת: "ותוקעין ומריעין כשהן עומדין – כדי לערבב השטן.

וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה {ביום א' של ר"ה כמו בשבת} מריעין לה בסופה.

מ"ט? דלא איערבב שטן".

 

בגלל זה, רבים חוששים שיהיה רע השנה, בגלל שלא נתקע בשופר בגלל השבת.

התוספות מסבירים שמה שנאמר פה ע"י רבי יצחק, הכוונה היא, כאשר אדם נאנס ולא תקע בשופר, יש לחשוש לרע, אבל כאשר חל א' של ר"ה בשבת, קדושת השבת מתוך שמחה של מצוה – מגנה עלינו כמו מצות שופר.

 הארת קדושת השבת – פועלת במקום השופר.

 

הגמרא הנ"ל בר"ה (טז ע"ב), מביאה בהמשך אמרות רבות בשם רבי יצחק, המדריכות אותנו איך

 לצאת זכאים ביום הדין:

 

וא"ר יצחק: ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן:

קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חברו דא"ר (אבין):

"כל המוסר דין על חברו – הוא נענש תחלה" שנאמר (בר'  טז, א): "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" וכתיב בהמשך: " ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בר' כג, ב).

 

שרה אמנו קטרגה על אברהם שלא התפלל אליה לפריון, לאחר שראתה שהגר נפקדה מאברהם, ומסרה את הדין בפני בורא עולם, ולכן היא נענשה תחילה, ומתה לפני אברהם.

הגמרא מביאה בהמשך עוד עצות מרבי יצחק. נא לעיין בגמרא.

 

ג.  "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר – בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פ"א, ד).

      "בַּכֵּסֶה" – בר"ה הירח מכוסה.  המלה בפסוק "חגנו", רומזת לשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דברים טז טז).

 

 על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, זוכים אנו לראות את פני השכינה.

 

בראש השנה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב)

 

ד.  "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר (תהילים מ"ז, ו).

את המזמור הנ"ל, אומרים שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפסוק: "עלה אלוקים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, מידת הרחמים לעומת זאת, באה אלינו במקומה –  בבחינת "ה' {הוי-ה} בקול שופר". 

 

הזוהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי"

(חבקוק ג, ב).

 

 

 

ב.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תיקעו".

 

1. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א.  היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך ה'"  (תהילים, צ"ח).

זה רומז לברכת מלכויות בתפילת מוסף.

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

 

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו – "נעשה ונשמע".

זה רומז לברכת שופרות בפילת מוסף.

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם…" (יחזקאל ל"ג).

 

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.

 

 ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר ותרועה על הערים הבצורות, ועל הפינות הגבוהות" (צפניה א, יד- טז).

 

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה כ"ז, יג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה י"ח, ג).

 

8 מידות טובות – אותן נוכל ללמוד מהשופר:

 

1. 1. מידת הצניעות – השופר הוא כלי מוזיקאלי פשוט.
2. 2. תפילה מכל הלב – קול השופר הוא קול פנימי היוצא מן הלב.

 

3. 3. יציאה מן המיצר למרחב – "מן המיצר קראתי יה – ענני במרחב יה".

הפיה דרכה נושפים צרה, והפיה השניה דרכה יוצאים הקולות רחבה.

 

4. מידת הענווה:

השופר כפוף, כך עלינו לנהוג. הפס' אומר: "ממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" – הזוכה להיות עניו כמדבר, זוכה לקבל את התורה במתנה, ולנחול את האל, ואף להתעלות לבמות רוחניות גבוהות.

 

אנחנו מברכים "לשמוע קול שופר", ולא "לתקוע בשופר".

המטרה, לשמוע ולהפנים את מטרת התקיעות, לכן יש לנו שתי אוזניים, ורק פה אחד. לשמוע כפול מאשר הדיבור.

 

5. תשר"ת = תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה – מסמל את מסלול חיי האדם.

 

   תקיעה – קול ארוך ואחיד המסמל את האדם הצדיק לפני החטא.

   שברים – קול המתחלק לשלושה קולות. זה מסמל משברים העוברים עלינו.

   תרועה – תשעה קולות חדים כמו סירנה, מסמל את מצבו הרע והרעוע.

 

   תקיעה – ע"י התשובה וההכנעה אותן מסמל השופר, חוזר למצבו ללא חטא, כדברי

 

  רבנו-אור-החיים-הקדוש,

וכלשון קודשו:

 "ע"י התשובה – זוכה האדם להיכנס לשערים גבוהים – יותר מהצדיקים, ככתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

רבנו מביא דוגמא מדוד המלך ממנו לומדים על חשיבות התשובה.

 

וכלשון קדשו:

"אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה – כמו התשובה".

 

(רבנו משה פרנקו תלמיד רבנו אור החיים הק',

בספרו מאור החיים עמ' כ. אור החיים בהר כה, כה).

 

6. 6. עקידת יצחק – מסירות נפש בעבודת הבורא והמלכת ה' בעולם – מלכויות במוסף

 

7. 7. תהליך הגאולה בעולם: השופר של אברהם (האיל בעקידה), דרך השופר של משה רבנו במעמד הר סיני, וכלה בשופרו של משיח:

 "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול… ובאו האובדים מארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים.

 

אברהם אבינו החזיר בודדים בתשובה – "והנפש אשר עשו בחרן".

משה רבנו החזיר את עם ישראל בתשובה – עם שלם.

מלך המשיח – יחזיר בתשובה את כל העולם.

 

8. חשיבות התורה שבעל פה – את כל ההלכות הקשורות לשופר, לומדים אותם מהתורה שבעל פה. בתורה לא כתוב שצריך לתקוע בשופר – "יום תרועה יהיה לכם".

 

 

 

2. 2. קולות שופר – מעוררים לתשובה,

 כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא,

(כלומר, התורה לא מציינת את הטעם לכך),

רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם,

 וחפשו מעשיכם, וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא…" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל העולם – ומשל האריה.

א – ר – י – ה = נוטריקון א = אלול.

 ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה,

 היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

 

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק אולי לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו , ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר (מסירת הפתקאות).

 

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומ לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרע עם צירה = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

שכרו של הצדיק  רבי אבא – המעביר על מידותיו.

"נושא עוון – ועובר על פשע" (מיכה ז יח).

למי נושא עוון – למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, ע"א).

 

הזוהר הק' מספר לנו סיפור מדהים בשם רבי אבא תלמידו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי שהורשה על ידו לכתוב את הזוהר.  בהיותו בשער לוד, הוא ראה אדם שנכנס לחורבה לנוח ונרדם. בא נחש להכישו, חיה רעה קפצה עליו והרגתו. יצא מן החורבה לדרכו, והנה קירות החורבה התמוטטו, והאיש ניצל.

 

ניגש אליו רבי אבא ואמר לו: "במה זכית שנעשו לך שני ניסים: ניצלת ממוות מן הנחש ומן החורבה. ענה לו האיש: "מעולם לא קרה שלא מחלתי לאדם שעשה לי רעה. בלילה מחלתי לו. בקריאת שמע על המטה אנו מוחלים לכולם, אבל יש להתכוון באמת. אמר לו רבי אבא: אתה יותר גדול מיוסף הצדיק היות והוא מחל לאחיו, {אולי לאחרים לא היה מוחל…., אבל אתה מוחל לכל אדם. מסר חשוב: מחל ואל תקפיד על שום אדם.

 

"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו,

 שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז יח).

 

למי נושא עוון – למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, ע"א).

  רש"י מפרש: "המעביר על מידותיו –

שאינו מדקדק למדו מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך,

 מעבירין לו על כל פשעיו – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן,

 אלא מנחתן והולכת".

 

רב הונא בריה דרב יהושע – ושכרו על מידת הוותרנות.

 

הגמרא מספרת על רב הונא בריה דרב יהושע מהדור החמישי של אמוראי בבל שחלה מאוד, ובא רב פפא חברו לבקרו, ובכך לקיים מצוות ביקור חולים. נוכח מצבו הקשה של רב הונא, ביקש רב פפא מבני המשפחה שיכינו תכריכים היות ונראה לו שכבר עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

מאוחר יותר, רב הונא קם לתחיה וסיפר, שאכן נקנסה עליו מיתה ואף דנו אותו בשמים.

 החידוש בדבריו היה, שניתנה לו עוד הזדמנות לחזור לעולם הזה, בגלל שנהג בוותרנות כלפי כל אדם, ולא העמיד על מידותיו.

אמרו בשמים: כשם שהוא היה וותרן,

גם אנחנו לא נדקדק אחריו כמו שנאמר ע"י רבא:

"נושא עוון – ועובר על פשע".

למי הקב"ה נושא עוון? למי ש"עובר על מידותיו".

 

"צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמה, יז).

 

כאשר הקב"ה בא להדריך דבר, הוא מדריכו על קו הדין,

 אבל כשבא {האדם} ומתחנן – ירחמהו ה'" (רבנו-אור-החיים-הק')

 

לקראת השנה החדשה הבעל"ט,

שנה טובה וחתימה בספר של צדיקים,

שנה ברוכה בטללי אורות התורה,

 

אושר ועושר ,בריאות איתנה, נחת ושלווה,

השגת עוד משאלה – שעדיין בלב נצורה,

לאוהבי ולומדי – תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

מאת עבד ה' – המצפה לגאולה ברחמים – משה שמיר אסולין,

יהדות מרוקו נוהגת לפייט את הפיוט הנפלא הזה המוביל אותנו מיום הולדתנו ועד אחרון ימינו.
בהפסקה סבין מוסף למנחה, לא נהגנו ללכת הביתה אלא לפייט בין היתר את הפיוט הנפלא הזה.

 

בן אדמה הוא פיוט מאת רבי יהודה הלוי^[1] או רבי אברהם אבן עזרא^[2]. הפיוט עוסק בשנותיו של האדם, ומסקנתו היא שעל האדם לזכור את אחריתו כבר בשנותיו המוקדמות, וחשיבתו תהיה בשכר שנועד לו בעולם הבא. הרעיון רמוז כבר בתחילת השיר "בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ", והוא נאמר שוב בסיומו "אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב, אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב, רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ". גם מילותיו הראשונות של השיר, בהן מכונה האדם "בן אדמה" באו לשם דגש זה, האדם בא מן האדמה ואליה ישוב, כדברי הפסוק בספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ט: ”עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.”

 

 

 

מקור הטקסט מספרו של יעקב  לסרי

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

ولد الارض يتفكر اللي ولدت

 

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו-

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו-

גזייל מן סבאב, קולו לוולד כמס סנין-

דרוזו כיף שמס טאלעין-

אוממו תפרח ביה תטלב לרבב לחנין

כללי וולדי ייא רבבי, נתין כלקתו

 

בן האדמה יזכור את מולדתו-

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו-

צבי יפהפה, אמרו לבן חמש

מדרגותיו עולות, כצאת השמש

אמו תשמח בו, ובריבון עולמים תפציר

השאר, אלהי, בני בחיים, כי אתה היוצר !

 

 

וולד עסר סנין, לאדאב מא תכרהלו

סוואיי בסוואי ייתרתתבלו עקלו

תכללמו מעאה בלמחננא או בששרולו

מפסס ייאסר ענד אהלו ווקבילתו

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל

כי לאט לאט יתייצב לו השכל

דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו

מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו

בן האדמה יזכור את מולדתו

 

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

אמא לדאד וולד לעשרין

פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין

ייטנז עלא שייוכ, ידחכ עלא למעללמין

תאייה ברוחו טריק למעווזא גררתו

וולד לארד יתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

ומה נעימים ימיו של בן עשרים

עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים

ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות

תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות

בן האדמה יזכור את מולדתו

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד תלאתין להמום בדוו עליה

רד באלו מליח פססבכא צאב רזליה

מצרופו כתיר מסדארו מה ייסזיה

מהוולינו אולאדו ומראתו

וולד לארד ייפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו

נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו

הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו

הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד אררבעין ייברא יינקצר קלבו

ייפרח בקרעתו ללי עטאלו רבבו

ייתבע טריקתו וויתרכ צחאבו

עלא עדאבו וועלא סקא זריתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו

ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו

הולך במישרי דרכו, ועזוב גם ידידיו

על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד לכמסין קלבו בדא יינהזם

יידדו עלא כדדו ייבאת ג'יר ייכממם

מא עארף בראצו כיף חצל פי האד להממ

קלבו כאייף לאמא ייתקררב ווקתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן החמישים לבו החל נכנע

ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע

לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה

לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

וולד סתתין פעאלו מאהוסי דאהר

רראיי ווצוואר ענדו תציבו חאדר

טבעו מבדדל מעא ננאס דימא וואער

מרכי פצחחתו וופמסיתו ייעתר

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

בן השישים, מעשיו בלתי מובנים

העצה והדעה אצלו מזומנים

טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו

רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

 

 

אידא סנינו יוצלו לחסאב סבעין

כלאמו מא יסוואס קדדאם ססאמעין

ייקלאל עליה חתתא ננדר דלעין

עלא עקקאייזו מחני פי תמסיתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים

לדבריו אין ערך, מול השומעים

נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו

על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

וולד תמאנין אולאדו מקללקין מננו

מחקור ענד חבאבו ווזיראנו

לכבז וולמא מאררין קבאלת עינו

קארי חסאבו אמא נהאר תקום עיטתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

בן שמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו

בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו

הפת והמים מָרים בעיניו

קורא חשבונו, ליום בו תישמע צוואתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

אידא סנינו יוצלו לחסאב תסעין

מפצאלו כאמלין דימא ענדו מזעזעין

חתתא עדאמו ווערוקו ייבאנו מדעדעין

זלדו תכממס וותקררב ווקתו

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע לרבבאתו

 

אם שנותיו יגיעו למנין תשעים

אברי גופו, אצלו כולם רעועים

עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים

עורו נצטמק, קרב יומו ועתו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו

 

 

וולד מייאת עאם פאני הווא דגייא

מא בקאתלו ווקפא וואלא מסייא

סאף חפדאנו ווסבע פכיר דונייא

ראקד פי פראצו מא מטללעין לחסאבו

וולד לארד ייתפככאר וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

 

בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרֵב

לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגֵו

הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם

מוטל על יצועיו, מכלל חשבון הוא נעלם

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו

 

 

מול מייא וועסרא כיף למיית יינחסאב

אבבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב

נהאר מותו יידפנוה לולאד לקראב

ייפרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי ררבבאתו

 

 

בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת

אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת

במותו יקברוהו, בניו וקרוביו

ישמחו צאצאיו, יחד עם אהוביו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו

 

 

אבייאד לינסאן ללי אוצל להאד לחסאב מסא פי תלמודו

עמאיילו מלאח עבבאהום כאמלין פיידו

למצוות ללי עמל יקולו עליה אבייאדו

ננאס כאמלין יקולו עליה אבייאדו

מתבבעין פי טריקתו, כללא אולאדו

וולד לארד ייתפככאר לליוולדתו

ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו

 

אשרי בו האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו

מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו

מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו את פניו

והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו

ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו

בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

 

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו כלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״ <ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.

עמוד 16

מעשה בשלוש נשים

פעם אחת, שלוש נשים, אחת יהודיה, אחת מוסלמית ואחת נוצריה הלכו בדרך. הן הלכו ודיברו ביניהן. בעודן מדברות, ראו פתאום טבעת אחת על האדמה. כולן נפלו בבת אחת עליה, כאשר כל אחת מהן מנסה לחטוף את הטבעת. הן התחילו לריב בין שלושתן. לבסוף הן החליטו ללכת למלך כדי שיכריע ביניהן. הלכו למלך ואמרו לו: "אדוננו המלך, שלושתנו מצאנו את הטבעת הזו ועכשיו מי תיקח אותה"? אמר להן המלך: ״תנו לי את הטבעת״. הן מסרו לו את הטבעת. הוסיף המלך: "אתן שלוש נשים. אני יודע שכל אשה עושה הרבה תחבולות ותכסיסים לבעלה. עכשיו, כל אחת מכן שתעשה את התעלול הכי מוצלח לבעלה ותנצח אותו, היא תקבל את הטבעת. כל אחת, מה שהיא תעשה, תבוא ותספר לי למחרת״. ענו הנשים למלך: "מקובל עלינו אדוננו המלך״. שאל המלך: ״מי מוכנה להתחיל ראשונה"? ענתה לו המוסלמית: ״אני אתחיל״.

 

בעלה של המוסלמית הזאת, נהג לצאת כל בוקר בשמונה לעבודה ולחזור בשתיס־עשרה. הוא אכל וישן עד השעה שתיים ושוב הלך לעבודה. בשש הוא היה חוזר לביתו, מתרחץ, שותה כוס תה, אוכל ארוחת־ערב וישן.

מה עשתה אשתו למחרת? מיד כשהוא יצא אחרי מנוחת הצהריים, הלכה לבנאי אחד ואמרה לו: "אני מבקשת ממך שתבוא אליי מיד. אני רוצה שתסגור את פתח הבית, את הכניסה. תסייד ותצבע כאילו מעולם לא הייתה שם דלת. אבל מחר, בארבע בבוקר, תבוא ותחזיר את המצב לקדמותו. תחזיר את הפתח, הכל כמו שהיה״. נתנה לו סכום כסף טוב והלכה.

המלך שם שומרים כדי לדעת מה התחבולה שמכינה המוסלמית לבעלה.

בערב, חזר הערבי והוא מחפש את הבית שלו. הנה הרחוב שלו, הנה הבית של פלוני, הנה הבית של אלמוני. הוא רואה את הבתים של השכנים ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הוא הולך עוד פעם, מסתובב, הולך עד ראש הרחוב, מסתובב וחוזר ואת הבית שלו הוא לא מוצא. הנה הבית של השכן ועוד בית של שכן אחר אבל היכן שלו? כל הזמן השוטרים של המלך שומרים עליו ורואים מה שקורה. המסכן, הגיעה השעה אחת־עשרה. את מי ישאל ומי יגיד לו היכן ביתו? הוא התבייש לפנות לשכנים. הרי הוא גר שמה למעלה מארבעים שנה. איך הוא יילך וישאל אותם איפה הבית שלו?

מה עשה המסכן? השעה כבר אחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי בלילה והוא מאוד עייף. הלך לישון במיסגד. ישן שם עד למחרת בבוקר. למחרת בבוקר שב לביתו. הפעם הוא מצא את הפתח של הדלת. אשתו התחילה לצעוק עליו. ״אתה פרחח, לקחת את הכסף והלכת לבית־קפה וישנת במלון״, ושוב המשיכה לצעוק עליו. שתק המסכן. מה, הוא יגיד לה שאני באתי ולא מצאתי את הבית? הלכה אשתו למחרת למלך ואמרה לו: ״באמת עשיתי תחבולה גדולה לבעלי והנה מה שקרה. כל הלילה הוא הסתובב כדי לחפש את הבית ולא מצא את הדלת. והיום בבוקר הוא לא היה יכול לדבר או להתלונן״. אמר לה המלך: ״באמת זה תעלול גדול״. ביקש המלך מהנוצריה לפעול. הנוצריה גס היא תיכננה היטב מה היא תעשה. בעלה רגיל היה, לאחר ארוחת־הערב, ללכת לבית־הקפה ולשחק שם קלפים על כוס קפה עם החברים שלו. היה משחק עד אחת־ עשרה בלילה ואז שב לביתו כדי לישון. מה עשתה אשתו? בית־הקפה היה מרוחק בערך כחמישים מטר מהבית. היא בנתה מינהרה מן הבית שלה עד לבית־הקפה.

אחרי שלושה־ארבעה ימים, הלכה למלך ואמרה לו: ״הערב אתה תראה מה שאעשה לבעלי. אתה תראה את התכסיס שהכנתי לבעלי״. בערב, ישבה עם בעלה ליד השולחן ואכלו ארוחת־ערב. הבעל יצא כהרגלו לבית־הקפה, והיא התלבשה מהר ושמה בגדים אחרים. דרך הקיצור שלה, המינהרה, היא הגיעה לבית־הקפה וישבה על הכיסא עליו נהג בעלה לשבת. בעלה נכנס לבית־הקפה ורואה את אשתו יושבת שם. הרי הוא וידא, כמידי־ערב, שהדלת ננעלת מבפנים על־ידי אשתו.

עכשיו הוא רואה את הפנים של האשה, העיניים שלה. מה הוא יעשה? הבגדים הם לא בגדים של אשתו. הוא יושב על־ידה ומחכה שהיא תדבר, ואז יכיר אם זה קולה או לא, אבל היא לא פותחת את הפה. אחרי כמה זמן היא אומרת לו: ״בוא, בוא נשחק קצת״. אז חשב, זאת אשתי, זו באמת אשתי. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי בבית, אני הולך להביא כסף״. הוא רצה לראות אם אשתו בבית או לא. הוא יצא לדרך. האשה הגיעה במהירות הביתה דרך המינהרה ונכנסה למיטה. התכסתה בשמיכה ועשתה את עצמה ישנה. הוא דופק על הדלת, דופק והיא בכוונה לא רוצה לפתוח לו. בסוף היא קמה, משפשפת את עיניה ואומרת לו בקול ישנוני: ״מה באת היום כל־כך מוקדם? אני עייפה והערת אותי״. אמר לה: ״שכחתי את הארנק שלי״. אמרה לו: ״לא ראיתי ששכחת את הארנק שלך, עכשיו קח אותו, תנעל את הדלת וקח את המפתח איתך כי אני ישנה, ואל תדפוק בדלת עוד״. חשב הבעל, בודאי זו אשה אחרת הדומה מאוד לאשתי. חזר הבעל לבית־ הקפה והוא רואה את האשה הלבושה בחליפה אחרת. שאלה אותו: "הבאת את הארנק שלך מהבית״? אמר לה: ״כן, הבאתי את הארנק״. עכשיו היא מדברת איתו, משחקת איתו ושמה עליו את ידיה, כי היא רוצה לשגע אותו. עכשיו הוא רוצה לחזור לביתו. הוא חושש מאשתו שמא תצעק עליו. הוא יושב וראשו מבולבל. מה יעשה? אז אמר לה: "שכחתי משהו בבית״. הוא מילמל משהו והלך. עכשיו יש לו מפתח. הוא עוד בדרך ואשתו כבר הגיעה לבית דרך הקיצור שלה, נכנסה למיטה ועושה את עצמה ישנה. הוא נכנס ושומע את הנחירות שלה.

 

הוא בודק את בגדיה ולא רואה את החליפה של האשה מבית־הקפה. אמר לעצמו, אני באמת לא יודע מה לחשוב. אשתו, כאילו מתוך נימנום, שאלה אותו: "מה אתה רוצה עכשיו, למה אתה לא ישן״? ענה לה: ״שכחתי משהו ששייך לחבר שלי״. לקח מה שלקח וחזר לבית־הקפה. אמרה לו האשה שגם הפעם הקדימה אותו: ״הבאת מה ששכחת? מצאת את אשתך ישנה״? הבילבול שלו הלך וגדל. חשב מה הוא יכול לעשות? הוא הזמין שתי כוסות של משקה חריף, הזמין חמוצים, ושניהם אוכלים מאותה צלחת. פתאום, במקום שייקח זית במזלג הוא נתן לה בכוונה מכה חזקה ביד ושרט אותה. כך הוא עשה לה סימן ביד. אמר לה: ״אני עייף, אני רוצה לישון". הלך הביתה. הלך והוא מוצא את אשתו בוכה. ״מה יש לך? למה את בוכה״? אמרה לו: ״אני חושבת שעקרב עקץ אותי״. הוא ראה שהיד שלה כולה מלאה שריטות ודם. הוא לא הצליח לזהות את המכה שעשה עם המזלג. למחרת, הלכה האשה למלך וסיפרה לו כל מה שקרה. המלך שמח ואמר לה: ״באמת, חוכמתך עולה על זו של המוסלמית״. עכשיו נותרה היהודיה. שלח לקרוא לה ואמר לה: ״תראי, אם תעשי את כל התחבולות והחוכמות שבעולם, לא תתגברי על הנוצריה". השיבה היהודיה: ״טוב, אנחנו עוד נראה״. למחרת התחילה האשה לפעול. בעלה היה אדם רזה מאוד, טיפוס קשה וצעקן. הוא היה קצב. לארוחת־צהריים באותו יום, הוא הביא לה חתיכת בשר וגם כבד לצלות. היא רק ראתה אותו ומיד התחילה לבכות, התחילה לתת לעצמה מכות בפנים. הבעל המסכן היה המום ומבוהל. "מה יש לך״? אמרה לו: "איך שאני רואה אותך, אין לך עוד הרבה זמן לחיות. פניך משונות. המוות קרוב. בוא מיד לנוח ולישון״. מסכן היהודי הזה. אמנם היה מאוד רזה אבל גס מאוד חזק. עשרה אנשים לא היו יכולים לגבור עליו. עכשיו היא הורידה ממנו חצי מכוחו מרוב פחד. היא הכניסה בו פחד. הוא נכנס למיטה. היא הביאה לו שמיכה ראשונה, שניה ושלישית, שלוש שמיכות. אמרה לו: "עכשיו הזמן לקרוא לרופא". הוא לא מרגיש שום דבר שכואב לו, אין לו כלום אבל היא הכניסה בו פחד גדול. היא הלכה והביאה רופא. לפני כן היא דיברה איתו וקבעה מה שקבעה והיא נתנה לו סכום נכבד כמתנה. הרופא בדק אותו בעזרת מכשירים, מהראש עד הרגליים ואמר לו, שהכי הרבה יש לו עוד איזו שעה וחצי לחיות. עכשיו גם הפחד ממה שאמר לו הרופא הוריד ממנו מחצית מכוחו הנותר.

אחרי כחצי שעה, קראה לרופא שני עוד יותר מומחה. אמרה לפני כן לבעלה: ״הרופא הזה לא יודע שום דבר. בעלי חזק ובריא והוא אומר לי שיש לך רק עוד איזו שעה וחצי? אקרא לרופא עוד יותר טוב״. גם עם הרופא השני היא דיברה והיא שיחדה אותו. בעלה כמובן לא יודע מזה כלום. הרופא השני בדק אותו טוב ואמר לה שעוד שעה הוא ימות. היא אמרה: ״אם ככה, הרופא הראשון לא שיקר. הרי עברה רק כחצי שעה". הלכה והביאה את הרופא הכי מומחה, הביאה אותו ועשתה לו כבוד גדול. גם לו היא נתנה מתנה הגונה, כפול ממה שהיא נתנה לשני הרופאים. הרופא בדק אותו עם כל מיני מכשירים ובחן אותו היטב. בסוף הבדיקה הוא אמר לו: ״יש לך עוד חצי שעה לחיות". הלב של הבעל כבר נחלש בשומעו דברים אלה. ברור שכל מה שאמרו שלושת הרופאים השפיע עליו.

 

אז אמרה לו אשתו: "אתה יודע, אף אחד לא אוהב אותך, כולם שונאים אותך כי היית רע עם האנשים. עכשיו, החברה־קדישא לא תרצה לטפל בך במותך. בוא תעזור לי ואני ארחץ אותך, נשים לך תכריכים ונשים אותך בארון. הכנתי לך תכריכים וארון. אין לנו הרבה זמן. כשתהיה מוכן ושוכב בארון, אלך ואקרא לחברה־קדישא". הבעל המסכן האמין לה והסכים. בעזרתו היא רחצה אותו, הלבישה אותו בתכריכין והכניסה אותו לארון. היא סגרה את הארון והלכה לקרוא לחברה־קדישא כדי שיקברו אותו. מסכן הבעל, הוא בכל זאת מרגיש שהוא לא מת.

האשה ביקשה מידיד שהוא יחכה ליד היציאה משכונת היהודים ושהוא יבדוק אם בעלה חי או מת. ״תגיד לו שהוא חייב לך אלף דינר״. והמסכן, באה החברה־קדישא ולקחו אותו לבית־הקברות. הם הרימו את הארון על שכמם. הוא עוד חי וחושב שעד שיגיע לבית־הקברות, הוא ימות. כשהם הגיעו ליציאה של השכונה היהודית, בא אותו ידיד המשפחה ושאל את אנשי החברדדקדישא: ״את מי אתם מובילים לקבורה״? ענו לו: ״זה מסעוד״. אמר להם: ״לא יכול להיות, רק לפני שעתיים הלוויתי לו אלף דינר, עכשיו לא תהיה שום קבורה עד שלא יחזירו לי את אלף הדינר שהלוויתי לו".

אמרו לו: ״תראה איזה מסכן הוא, הוא מת, מה תיקח ממנו״? אמר להם: ״לא, לא תקברו אותו עד שיחזיר לי את כספי".

ועכשיו הבעל המסכן שומע את הכל, והוא יודע שזה שקר כי הוא לא לווה שום כסף. הוא כעס מאוד, דחף את המכסה של הארון, עמד על רגליו וצעק על האיש: ״מה, אתה הלווית לי משהו״? ברגע שהוא עמד על רגליו, כולם נבהלו וברחו. האשה הלכה למלך וסיפרה לו הכל בפרטים. ״אתה רואה, בעלי היה"סלים״ ־ בריא וחזק והנה מה שעשיתי ממנו״. אמר לה המלך: ״לך מגיעה הטבעת״.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי–תפוח ההריון– מעשה בשלוש נשים

 

עמוד 113

על מנת לחזק את מעמדם, בספטמבר 1840 בעלי הנתינות הצרפתית ובני חסותם ביקשו להתאחד והקימו ועד סוחרים, וגם מילאו תפקידי קונסול או תפקיד אחר בעיר, וביניהם יהודים כמו יהודה סננס, שלום ועדי דלואנטה, לקייה אמזלאג שייצג את חברותיהם של שאול כהן־סולאל ואברהם קורקוס.

 

הסולטאן לא היה שבע רצון מהמצב וביקש להילחם בשחיתות של פקידיו. הוא סילק את הקאיד עלאל-אל-זמרני שניהל בצורה כושלת את ענייני העיר, בכך שאפשר לאנשים רבים תמורת ׳מתנות׳ להיות סוחרים מוכרים, תואר המקנה הקלות מכס. התנהגות זו תרמה רבות למצב הכלכלי הרעוע של העיר.

במטרה לפרוץ לשוק ולהימנות עם אלו העושים עסקים עם השוק האירופי, אותם ׳סוחרים׳ ספסרו במחירים וגרמו להורדת מחירי הסחורות המיוצאות לאירופה. הדבר גרם נזק לכלל הסוחרים במוגאדור ולמשבר כלכלי. שתי חברות . הצליחו(סביבות 1843) להתגבר על הקשיים ועשו עסקים הגונים ומוצלחים, היו בבעלות הסוחר האנגלי ויליאמס ווילשיר (Williams Wiltshire) והיהודי עמרם אלמליח (Amram Elmaleh) (ראו משפחת אלמליח). למרות .שלשניהם היו חובות גדולים לסולטאן, הם היו מסוגלים להתחייב להוצאותיהם, להחזיר את החובות, ואף היו בין היחידים שעסקו בעת ההיא במסחר. ביניהם היה גם סלומון קורקוס (Salomon Corcos, נפטר בשנת 1853), סוחר המלך׳ שזכה לאמון הסולטאן ולסיוע במתן הלוואות. שלושת הסוחרים הללו נחשבו כמובילים באותה עת.

באותה שנה היו בעיר שנים־עשר סוחרים יהודים, שלושה אנגלים, צרפתי אחד ומוסלמי אחד. כמו כן, מתוך עשר משפחות הסוחרים היהודים הראשונים שבאו בעקבות פנייתו של הסולטאן, נשארו שתיים, משפחות קורקוס ואפללו. הסוחרים הנוספים שסחרו עם מרסיי ולא היו בין בעלי החוב הם: אלטראס, כהן, האחים סולאל ובן חיים (או בן- נעים). בסך הכול החוב לאוצר המדינה עמד על 17,846 פזטוס. השיטה הייתה למשוך סוחרים בעזרת הקלות כאלה ואחרות, להביא אותם להתחרות ביניהם כך שיהיו חייבים יותר מיסים למכס המקומי, והסולטאן המשיך להזרים להם הלוואות קבועות. בעקבות מצבם הכלכלי הרעוע של אחדים מהסוחרים הם הגיעו לכדי התרוששות ולפשיטת רגל, כך גם הסוחר אביטבול וארבעה נוספים היו בשנת 1842 חדלי פירעון. הסוחרים זגורי(נפטר באותה שנה והיה בעל חוב גדול לסולטאן ולאנשים פרטיים). אהרון אמר המכונה בוז׳נח ורוברטסון לא עמדו בתשלומי החובות והפסיקו לשלמם, ועל כן הסולטאן הורה להחרים את נכסיהם. בצעד דרסטי אסר הסולטאן על סוחרים לעלות לאוניותיהם ללא אישור המושל. היו סוחרים שנפגעו מהוראה זו, כמו אברהם שי דרמון(Shai Darmon) שביקש למחות על כך בפני הקונסול הצרפתי וביקש הסברים להוראה המעליבה.

בהמשך, כדי למנוע הידרדרות של סוחרים נוספים, הסולטאן התחרט וביקש מהמושל לסייע לסוחרים בעלי החובות לחזור לעסקים. האחים יהודה ועדי דלוונט(Judah, Adi Délavante) קיבלו אישור להחזיר רק חלק קטן מחובם בתשלומים חודשיים. אולם בן חיים ממרסי’ שהיה חייב 37 אלף פרנק, התלונן שדלוואנט אינו משלם דבר, ואיים בפני הקונסול שיפנה לסולטאן בעצמו כדי שיכריחו לשלם את חובו. לבסוף, בעזרת הקונסוליה הצרפתית הוצעה פשרה, שלפיה יוחזר חלק מהחוב בגובה של 22 אלף פרנק בצורת סחורות. אהרון אמר בוז׳נח (הסוחר היהודי האלג׳יראי) קיבל חזרה את נכסיו המוחרמים ואף נתבקש וקיבל עידוד ללמד את בנו(כנראה מדובר ביהודה) את העיסוק במסחר(כפי שהיה מקובל), לאחר שהוא לא היה פעיל כבר מספר שנים. גם הסולטאן, בתיווך הקונסול הצרפתי, עודד וסייע לסוחרים זגורי ובוז׳נח. הסוחרים המובילים בעיר, ביניהם עמרם אלמליח ששימש יושב ראש נציגות הסוחרים במוגאדור, ויליאם ווילשיר, עדי דלוואנט ואפללו(כנראה אהרון), נפגשו עם הסולטאן וביקשו להפחית עשרים וחמישה אחוזים מסך החובות של הסוחרים. בקשתם נענתה, וכך הם זכו להפחתה יחד עם סוחרי העיר. מתוך עשרים החברות שפעלו בעיר נותרו אחת-עשרה. אכן, שנת 1842 הייתה שנה של משבר שהלך וגבר עם סירובו של הסולטאן לסייע לסוחרים נוספים שפנו אליו. לטענתו, הם בזבזו את ההלוואות שניתנו להם והוא אף איים בעונשים לאלו שלא יעמדו בהחזרי החוב. לבסוף, הבין הסולטאן שאם לא יתפשר, המסחר בעיר עלול להתמוטט. לכן הציע שהסוחרים יחזירו רק שלושה רבעים מהחוב. אולם המשבר היה בעיצומו, ובנמל הסתמנה סטגנציה, ואוניות מועטות פקדו אותו. לכן הסולטאן, עבד אל רחמאן בן הישאם, נענה כמעט לכל בקשה של סוחר כזה או אחר לבוא לעיר ולהשתלב במסחר. כך, ביוני 1849 נענה למשה בן משאש ממרקש, שביקש לפתוח מרכז מסחר ולהימנות עם סוחרי העיר.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 51

רי"א מתמודד עם שאלת מקומו ומקורו של הרע בעולם: האם מקורו של הרע הוא באדם או באל – האם הרע הוא כוח עצמאי אוטונומי, או שהוא כפוף לקדושה ונועד לאפשר לאדם את יכולת הבחירה, ההשגחה ושכר ועונש . ואם כך, כיצד מגיע הרע מאל שכולו טוב, או שיש שתי רשויות – של אל טוב ואל רע? מה האחריות של האדם לקיומו של הרע במעשיו? האם הרע הוא תוצר בחירתו של האדם, או שהרע הוא דטרמיניסטי, ללא קשר לפעולות האדם, אלא גזרה אלוהית? האם הרע הוא ממשי, או שהוא רק השתקפות בעיני בני האדם, כי בשורש האלוהי הכול הוא טוב. והאם מקורו של הרע באלוהות עצמה?

רי"א מביא מגוון של פירושים למקורו של הרע. הוא כותב על הרע שהחל להיווצר כבר בשורשי האלוהות, על קיומו של הרע ככוח ממשי ודמוני שמשקף את המאבק בין כוחות הטוב והקדושה לבין כוחות הרע והטומאה בעולמות העליונים; על הרע ככפוף לקדושה ועושה דברה, ובא לתת את הכוח להנהגת השכינה לפעול על פי דין; על הרע שבא תחילה לשמש את הקדושה, ובשלב מסוים הוא מרד באל. רי"א כותב על אחריותם של בני האדם לקיומו של הרע בכך שאינם עושים את העבודה הרוחנית ומחזקים את כוחות הרע והטומאה; על הרע כקודש קודשים, ויש לו מקום בעולם בדיוק כמו היצר הטוב, כדי לאפשר את קיומו של העולם ; על עבודת האל בשני היצרים, טוב ורע, וחשיבות העבודה הרוחנית עם הרע, וכי בשורש אין הבדל בין הטוב והרע, והכול הוא טוב. רי"א רואה את הרע כחלק מהחיים, ועבודת האל נעשית גם באמצעות הרע.

על פי הפירושים השונים של רי"א, יש אמביוולנטיות גדולה בתפיסתו את הרע; אין הכרעה ברורה וחד  -משמעית מהו מקורו של הרע ותפקידו. רי"א גם נזהר מלקבוע בצורה חד- משמעית שיש רע בעולם כנפרד מהטוב ולא כפוף לו, וכי הרע הוא עצמאי, ממשי ושרירותי, אלא הוא מוסיף תמיד כי הרע כפוף לקדושה ובא לשמש את הקדושה, והוא קודש קודשים. זאת כדי לשלול את קיומם של שתי רשויות באלוהות – תפיסה דואלית של שתי רשויות, של אל טוב ואל רע, תפיסה גנוסטית המערערת את בסיס האמונה באל אחד כטוב ומושלם. שהרי אם יש אל טוב ואל רע, נגזרת מכך שלילתה של הבחירה החופשית והעבודה הרוחנית, השכר והעונש ועבודת הייחוד, או אז כל האמיתות הדתיות והאמוניות בטלות.

נושא זה מתקשר לקדושה ולטומאה ומשיק לשאלת הטוב והרע. הרע הוא הטומאה והטוב הוא הקדושה. על פי העיקרון הקבלי של "זה לעומת זה", יש מערכת של קדושה ומולה מערכת של טומאה; עשר ספירות של קדושה ומולן עשר ספירות של טומאה, ועל האדם, בהתאם לבחירתו, לבחור בטוב, כדי שהרע והטומאה יכחדו מהעולם .

רי"א שואל מהיכן הגיעה הטומאה לספירות שהן חלק מעצמוּת האל, ומביא בהקשר לכך את דברי רבי יהודה חייט בפירושו לספר מערכת האלוהות, שהטומאה שנקשרה להיפוכים ולשינויים של טוב ורע החלה עוד בשורשי האלוהות, עוד בעילול הראשון שבספירות, שהוא ספירת הכתר. רי"א מקבל חלקית את פירושו של ר' יהודה חייט, כשהוא מעלה באחד מפירושיו את הרעיון שהרע מקורו בשורשי האלוהות.

בהקשר לטומאה וקדושה – עבודת האדם על פי רי"א היא לקדש את החומר ולהתמיר אותו לרוחניות. גישה זו משקפת את משנתו הקבלית-מוסרית: על האדם, בכל רגע ובכל פעולה, להיות מחובר לטוב ולרוח כאשר הוא מתבונן בעצמו ובחייו, ולראות מה יוביל אותו לקדושה . עבודת האדם באה לידי ביטוי בעבודה הרוחנית, עבודת המידות, עבודת המחשבה, לימוד תורה, ועבודת הייחוד, שתכליתם תיקון העולמות , חשיפת הסוד וחשיפת ההוויה האלוהית בעולם.

בחלק השני אני מצביע על החיבור הטבעי בין עבודה רוחנית, עבודת המידות ועבודת הייחוד כמשלבים את דרכי העבודה בין אדם לחברו, כמו עשיית משפט צדק, מתן צדקה וחשיבות השלום בכוונה, בתפילה, במחשבה ובעשיית חסד ואהבה ויראה.

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

פרק א

קורות ימי יוסף

הרה״ג רב הוד יוסף משאש זלה״ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ״ב לפ״ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה״ג רבי חיים משאש זלה״ה, בעל הספר ״נשמת חיים״, נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים, ולאמו מרת שמחה לבית גנו. רבי יוסף התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאמו התייתם כאשר היה בן שלוש(י״ב בניסן התרנ״ה), ומאביו כאשר הגיע היו״ם לגיל שתים־עשרה (ח׳ בתמוז התרס״ד). בעקבות פטירת אביו נאלץ רבי יוסף לשאת בעול הפרנסה של הבית, ותוך כדי לימודי הקודש רכש לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, שענות, חריטה, כריכה, סת״ם, שחיטה, מילה ועוד.

הרב למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים, בראש ובראשונה אצל אביו הרב חיים משאש זצ״ל, וכמו כן ינק תורה מפי הרב חיים בירדוגו זצוק״ל, ראש ישיבת ״עץ חיים״ המפורסמת; הרב זאב וולף הלפרין זצוק״ל, ראש ישיבת ״בית אל״ ועוד.

את יצירתו התורנית החל הרב כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח הרב פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים. ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: ׳אני היו״ם (הצעיר יוסף משאש) ס״ט׳.

כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: ״עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש״. על פירוש הביטוי הזה כתב הרב:

עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק- השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ) ״היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים״. אשש, ייסד, כמו ״לאשישי קיר חרשת״(ישעיה מז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד.

היו״ם נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אלנקווה זצ״ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ״ל, ראב״ד פאס, וכן הוסמך גם על ידי חכמים מחכמי עירו הדיינים המפורסמים – הרב יעקב טולידאנו זצ״ל, הרב יהושע בירדוגו זצ״ל והרב אברהם עמאר זצ״ל.

בשנת התרפ״ד (1924), כשהיה הרב בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה, מקץ חמש שנים לפטירת קודמו בתפקיד הרב חיים בלייח זצ״ל -רב העיר תלמסאן. בתפקיד זה שמש הרב שבע-עשרה שנים (1940-1924, תרפ״ד- הת״ש). שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של היו״ם. מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק״ל: ״הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר״ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו״(הסכמה לשו״ת מים חיים א).

היו״ם קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, ובמילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.

ס״ט – ר״ת:סיפיה טב, דהיינו: שאחריתו תהיה טובה(ולא ספרדי טהור!) עיין שמ״ש ומגן לגר״ש משאש ח״ד עניינים שונים סי׳ יד עמ׳ קצג.

היו״ם הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה.בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה וכיד ה׳ הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בפלפול ובסברא, בדרוש ובמוסר, בהגות ובאמונה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ותנים, חריזת בתים וסופם. כמו כן, כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה״ג רבי משה מלכה זצוק״ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…

הרב משה מלכה זצ״ל (1911 – 1997), רב בקהילות לאראצ׳ה, לקסאר-אלכביר וארזילא שבצפון מרוקו. שימש כמורה בבית המדרש לרבנים ברבאט, חבר בית הדין בקזבלנקה.

לצד השכלתו התורנית הענפה, הכיר הרב גם את ספרות ההשכלה באירופה ואף ציטט מתוכה. בספרייתו ניתן היה למצוא את גרץ, צונץ, שד״ל, כתבי ביאליק, כתבי עת רבים, ספרי טבע ומדע אנציקלופדיה של ארץ ישראל, ספרות פילוסופית ועוד.

לא ניתן לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של הרב. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: ״את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין שעשוע מיגיעת התורה״.

בתוך כלל ציוריו, הרב צייר גם את מזמור תהלים ״למנצח בנגינות מזמור שיר״ בתוך קני המנורה.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

עמוד 19

לישרים נאוה תהילה

בין מכתבי הברכה שקיבל רבנו על החלק הראשון של הספרים ׳שמש ומגן׳, והדפיסם בראש החלק השני, מוצאים אנו שהספר הותיר רושם כביר גם על רבנים ודיינים ותיקים, וכבר אז כותב עליו הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו שליט״א שספריו נחוצים להלכה למעשה מידי יום ביומו, ושהם משמשים ספרי יסוד לרבנים ודיינים.

הגרח״ד הלוי זצ׳׳ל רבה הראשי וראב״ד לת״א כותב לרבנו: ספרו הגדול הגיעני, ונתקיים בי ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״. תלמידו הרה״ג רבי יוסף שרביט שליט״א ראב״ד אשקלון כותב במכתבו: ויהי ידיו אמונה לבאר כל תעלומה, גזיזא דברדא תבר כי נחל לו האל את התורה מתנה, תורתו תורה תמימה, מו״ר דאתי ממערבא, קהל עדתינו מתפארים בכבודו כראש רבני מרוקו, פניו מאירים כחמה, אחד מבני עליה, בעל שיעור קומה, משכמו ומעלה.

ראש רבני תוניס הג״ר רפאל כדיר צבאן זצ״ל התפעל מאוד מספר רבנו זצ״ל, עד שכתב: התבשמתי מתורתו המאירה והמקיפה והחובקת זרועות עולם, וניכר שנהירין לו שבילי נהר דיעה כבן עזאי בשוקי טבריא. וכן הגאון רבי יששכר מאזח חבר בית הדין בירושלים, הגדיר שהתשובות שבספרים שמש ומגן: יצא בהן להגן הרב משאש על תבואת שמשו, כגבורת הארי בעת מלחמתו.

אורה של ירושלים

לאחר מכן הוציא רבנו את ספרו ״בית שמש״ על הש״ס והרמב״ם. ספר זה הוא ממה שכתב רבנו בהיותו בחור בישיבה, וממה שכתב בהיותו ראש ישיבה בישיבת כתר תורה. בספר מופיעים גם קושיות ותירוצים מתלמידי ורבני הישיבה. שם ספר זה הוא כשאר השמות של ספרי רבנו שרומז גם על תוכנו של הספר, ׳בית שמש׳ לומר שדברים אלו הם תוצרת מהבית של השמש,וביתו האמיתי של רבנו היה בית המדרש. הספר נקרא בשם ״בית״ לרמוז גם על שמש טובה כלומר – שהספר לא מורה על החמה שיצאה מנרתיקה ששורפת, אלא כהשמש שנמצאת בביתה, שהיא טובה ומעדנת. וחם השמש

ספריו וחם השמש, הם ב׳ כרכים על חמישה חומשי תורה. בהקדמה לספרים כותב רבנו: ״כתבי הספר מונחים אצלי כחמישים וארבע שנה, אלא שנתתי דעתי כל השנים לעיין ולהוציא לאור מאמרים בהלכה, עד שנזכרתי מדרשותיי שצריך לסדרם לדפוס, ומכיון שבארץ אין לי זמן לזה (שכידוע ביתו היה פתוח לרווחה בכל הזמנים ולכל האנשים.) לכן הולכתי את הכתבים עימי לצרפת, (כדרכו בקודש לשהות אצל בניו המכהנים שם בקודש כל שנה מפסח עד עצרת) ובפעמיים ששהיתי שם העתקתי את רוב דרשותיי לספר בראשית ויקרא במדבר, והשאר כתבתי קצת קצת בין גברא לגברא כאן בארץ הקודש, והרגש מתעורר ברבנו ואז משיח וכותב: ואת עוניי ויגיע כפיי ראה אלוקים ויוכח אמש, וזכיתי להעתיק את ספריי וחם השמש במו ידי לעת זקנתי תשס״א ־ תשס״ב 755 עמודים העתקה טובה הראויה לדפוס וכל עמוד לוקח לי שעה ״מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי" אשר זיכני לראות בזקנתי מה שעשיתי בימי חורפי, עם כל הבעיות שיש לי בבריאותי שאי אפשר לתאר ולספר.

ספריו וחם השמש שיצאו לאור כשבועיים לפני פטירתו כשמם כן הם, מאירים ומזהירים כזוהר השמש כשהיא באמצע הרקיע במלא הודה והדרה אורה וחמימותה "מחממת אך לא שורפת", מחממת בחמימות המורגשת גם לאחר סגירת הספר. וכפי שמסביר רבנו בסוף ספרו תבואות שמש ח״ד שקרא לספר "וחם השמש" לפי שכולם היו בחמימות וברגש גדול, דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, וחם ונמס !

גם אותם אנשים שעמדו מרחוק ולא יכלו לשמוע ולהבין את דבריו, המראה החיצוני שהיה רבנו מדבר ברגש רב ובהתעוררות גדולה, עשה עליהם רושם כביר.

ועל אף רבבות הספרים שנתחברו על חמישה החומשים מקום הניחו לו לרבנו להתגדר בספריו וחם השמש בחידושים וביאורים מרובים שעדיין לא באו בדפוס עם מסרים בהשקפות ברורות, במאות עניינים שצריך כל אדם לדעתם ולהתחזק בהם, ספרים אלו בלולים וארוגים בשופרא דשופרא של המדרשים והפרשנים מן גדולי הראשונים ועד גדולי ראשי הישיבות והמשגיחים של הדור האחרון בשפה ברורה ובנעימה ובעמקות נדירה, עד שהקריאה בספריו הם בבחינת משכני אחריך נרוצה, וכל הטועם אומר לי לי. רבנו השתדל שמתוך הקריאה בדרשותיו יהיה ניתן להרגיש כאילו היינו באותם דורות של אבותינו הקדושים, בשעבוד מצרים, במדבר הגדול, ובכל עשרות המעמדים שהיו שם, וכאילו היינו עומדים ליד משה רבנו ומקשיבים לשיחותיו עם השי״ת, המכנה המשותף של דרשותיו, הוא: שבכולם ממחיש רבנו כמה זה טוב ונעים ללמוד תורה ולקיים מצוות.

פירושי רש״י מובאים בשלימותם, מתוך המקור שלהם בגמרות ובמדרשים וכנראה שהיו שגורים לו בעל פה, פעמים רבות זכה רבנו לכוין לפירושים נבחרים ויסודיים שמתבדרין בישיבות בשם גדולי הדורות. רבנו מרבה להמחיש ולסייע את המסר במעשיות ובמשלים. ונאים הדברים כשהם יוצאים מאיש שהקיף את כל מכמני התורה עם כל קנייניה, בבחינת קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים. ובמיוחד שהדברים נאמרו ברוב עם הדרת מלך לפני מלכים יתיצב מאן מלכי רבנן, ונמסרו לדפוס לאחר שרבנו דרשן ושוב דרשן במשך קרוב לחמישים שנה משנת תשי״ד ־ תשס״ג, טעמו וראו.

חזקה על תלמיד חכם שאינו מוציא מתוך ידו דבר שאינו מתוקן ספריו מזוקקים שבעתיים וכמעט ולא נמצאת טעות סופר אחת, וזה מתוך שמסר את כתביו למדפיסים בכתיבה תמה וישרה כמכשיר הפלס, עד שהיו ראויים להדפסה כמו שהם בכתב ידו, כפי שרואים שהסכמותיו העדיפו המחברים, בדרך כלל להדפיסם בצילום כתב ידו, וזאת כיון שרצה להוציא דבר מתוקן מתחת ידו, לכן לא היה סומך בהגהה על אחרים והיה הוא המגיה, על אף שדבר זה היה על חשבון עוד הרבה כתבים שנשארו בכ״י ועדיין לא יצאו לאור. הכתיבה הברורה והמסודרת מעידה על שהדברים היו מובנים ומסודרים לו היטב היטב, וכפי שהעיד רבנו על עצמו, שהכתיבה הוסיפה לו המון בהבנה.

יפוצו מעינותיך חוצה

ירחונים וקבצים רבים היוצאים מידי פעם מתורתם של רבני ואברכי הישיבות והכוללים, פארו את חוברותיהם במאמר חדש מתורתו של רבנו – בהלכה, במוסר ובהשקפה. כמו הירחון היחודי "אור תורה״ שבמשך כמה שנים מידי חודש בחודשו, היה מופיע בראש הירחון מאמר נרחב מרבנו, בענין יסודי ומעניין, שהיה לשיחת היום אצל תלמידי חכמים רבים. ובפרט שכל מאמר היה

אורה של ירושלים

מעורר כל חודש מחדש את פליאת התלמידי חכמים על כוחותיו הנעלים של רבנו, לפלפל בדברים חדשים על כל צדדיו, בזריזות ובאמיצות, ובעמקות הדורשת לב פתוח כאולם, וביחוד שהמאמרים היו בנושאים העומדים על הפרק, ובענינא דיומא. וזה לשונו של עורך הירחון אור תורה כשבועיים לאחר פטירתו של רבנו(בירחון אייר תשס״ג).״ ואנו מרגישים מעכשיו הרגשת יתמות, במובן זה שעד עכשיו כמה שנים טובות היינו פותחים את הגליון במאמריו ההלכתיים המאלפים, ועתה יתומים היינו ואין אב.

גופו מיוסר ומחשבתו בתורה

כשגמר רבנו לסדר לדפוס את הספרים ׳וחם השמש׳ בנו ר׳ פנחס עבר על הפרשיות ומצא שאין מאמרים על פרשת פקודי ולא על פרשת וזאת הברכה, והודיע לרבנו, אמר לו רבנו שכיון שעניני פרשת פקודי הם כמו הענין של פרשת ויקהל אין צורך לכתוב עליה, וכן פרשת ׳וזאת הברכה׳ בדרך כלל דורשים בכבוד התורה ולא בענייני הפרשה. אמר לו בנו – בכל זאת ישנם אנשים שלא מבינים, ויחשבו שלא היית דורש בפרשיות אלו, או שיחשבו שאין מה לומר על פרשה זו. ולכן כדאי להתאמץ לכתוב דרוש שיבטא את המיוחדות של הפרשיות האלו, ואכן ההמשך מעניין: בתקופה זו הוצרך רבנו לשהות ״בבית חולים" ומתוך הבי״ח התקשר רבנו לבנו ר׳ פנחס והודיעו שכתב על פרשת פקודי וגם על פרשת וזאת הברכה.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:לישרים נאוה תהילה

עמוד 181

לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח

וכל העובר על דברינו אלה, מלבד דקאי בארור מסיג גבול רעהו, וארור מכה רעהו בסתר, ועובר על דברי חכמים, וישכנו נח״ש חויא דרבנן דלית ליה אסותא. אף גם זאת הרשות נתונה ביד הנרדף למוסרו לשררה, ולרדפו עד חרמה, ולהפסידו ממון ככל אשר תמצא ידו לעשות, ופטור מדיני אדם ומדיני שמים. כי ראינו שהשעה צריכה לכך,כדי למעט חילול ה׳.

גם חוכרי המונופול של אומנות הסקלי מזה שנים רבות, שהם עושי רקמה בחוטי זהב וכסף. בשנת התקמ״ד (1784) והם היו נושאים בחלק ניכר בעול המיסוי של הקהילה, שילמו מדי חודש כרבע מכלל ההיטל שמטיל המלך על הקהילה עבור מונופולים שונים, בנוסף הם משלמים למלך עבור המונופול שלהם. קמו אנשים שרצו להתחרות בהם ולהוסיף עליהם למלך. הנפגעים פנו לעזרתו של הרא״ה, והוא ובית דינו פסקו שזו הסגת גבול, פגיעה בחוכרים וקיפוח פרנסתם. לכן מי שיתחרה בהם יתחייב בכל נזק שיגרם להם כולל תוספת בהיטל. גם נגיד קהילת מכנאס בדין ודברים שהיו לו עם הקהילה וחכמיה פנה לעזרת הרא״ה, והוא פנה לחכמי העיר לפשר בין הנגיד לקהילה. כדי שלא יאלץ לכתוב פסק דין בנושא, כי לכאורה יש ממש בטענותיו. ומשלא שמעו לו פנה אליו השר וביקש ממנו להכריע הדין במחלוקת זו: ובקש ממנו לכתוב לו מה ששורת הדין נותנת. והייתי משתמט ודוחהו יום יום לאיזה סבות ידועות אצלי. מפני דוחקו של הנגיד הנד שלחתי אגרת לחכמים הנז', לרצות את בני קהלם לעשות רצון הנגיד הנז' להתפשר עמו בסך מה. והתריתי בהם באגרת, שאם לא יעשו רצון הנגיד בפשרה, שאכתוב לו דין תורה שת״ת, שהשטר חזק כראי מוצק וחייבים לפורעו עד סוף פרוטה אחרונה. ולא אבו שמוע ולא הטו את אזנם, ועם כל זה הייתי משתמט. עד ששלח אלי שר העיר עז״א (=עזאם אלאה־יקר האל) ואמר לי בזה הלשון האד ליהודי מאהוסי דתמרמיד, ראה כאן מן כבאר ליהוד ומן כיארהום, וכדם ללמלך ר״א, עליהא כתבלו שאיין צ׳הרליך, אירא הווא פחאל די כתבו פי מכנאס כתבלו,אידא הווא הפך כתבלו! (=היהודי הזה אינו מאלה שניתן לזלזל בהם, הוא היה מנכבדי היהודים ומהמובחרים שבהם, והוא שירת את המלך ר״א =רחמו אלאה ירחם עליו האל \ נוחו עדן, לכן תכתוב לו מה שנראה לך אם הוא כמו שכתבו חכמי מכנאס כתוב לו ואם בהפך כתוב לו). וגם ראיתי את הלחץ זה הדחק של הנגיד הנז', שהוא בדוחק ובצער ובני ביתו רעבים גם צמאים, כנודע מהאגרות ששולחים אליו. אז תכף ומיד נערתי חצני לכתוב לו כאשר יורוני מן השמים (תד״א, חו״מ, סימן יח ליד ציון הערה 7).

גם בשעה שמצב בריאותו של הרא״ה לא היה שפיר הוא לא מנע עצמו מלדון ולהכריע בפלוגתות שהתעוררו בין בני הקהילה. בחודש ניסן שנת תקנ״ה (1795) כתב בדיון בסכסוך כספי בין שותפים: ׳וכדי להציל עשוק מיד עושקו טרחתי ויגעתי, עם היות שאני היום איני על קו הבריאות, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהניף ידי, להוציא דין אמת לאמתו׳.

רגישותו לקבוצות החלשות בחברה רגישותו של הרא״ה לקבוצות החלשות בחברה, באה לידי ביטוי בעבודתו הגדולה כגבאי צדקה. גם בתפקידו כדיין השתדל בכל כוחו לשמור את זכויותיהם של קבוצות החלשות שאין ביכולתן להתמודד עם בעלי דינם. הדבר בא לידי ביטוי בדיון שהיה בין אלמנה לבין יתומים שהיו קטנים. ואשר השמועות דברו שהאלמנה מחזיקה ברכוש גדול, שלדעתם חלק ממנו מגיע ליתומים. הרא״ה ניגש עם סופר בית הדין לבית האלמנה, כדי להווכח בגודל הרכוש האמיתי. כשבדק את פנקס העזבון התברר לו שהיתה הגזמה בשמועות. ולפי ההלכה האלמנה צריכה לישבע, שאכן זה הרכוש שייך לה והיא לא לקחה כלום ממה ששייך לבעל שהוא אבי היתומים, ובזה היא מזדכה מכל התביעות נגדה. למרות שהרא״ה הירבה לדבר על ליבה שגם אם אכן מצד הדין הצדק איתה, מכל מקום עליה לרחם על היתומים ולתת להם חלק מהרכוש, היא סירבה והיתה מוכנה לישבע. אולם הרא״ה לא הירפה והמשיך בשיכנועיו, ותוך כדי כך שלח להביא מהתלמוד תורה את שלשה מהיתומים הקטנים, וכשהם הגיעו התפרץ בבכי מרוב התרגשותו למראה היתומים האומללים, ופנה לאלמנה בלשון חיבה ׳בתי עשה למען תינוקות של בית רבן שאינם יודעים מאומה׳. וכל אלה שנכחו במקום כולל האלמנה געו בבכיה אתו, מחזה זה שבר את ליבה של האלמנה, והחליטה לתת ליתומים קרקע אחת. הרא״ה שמח על מה שהשיג ליתומים, וכתב במקום שטר המקיים את הפשרה בינה לבין היתומים, ללא צורך בשבועות והתדיינות. המראה עשה רושם רב על תלמידו ר׳ ישראל בן שעייא שנכח במקום, ועשרות שנים אחר כך, בדיון הילכתי קרוב לענין זה שהוא היה מעורב בו, תיאר את הדברים.

שזכרתי מה שראיתי בימי חורפי [=נערותי] כשהייתי תלמיד בפאס יע״א לפני הרב מהר״א הצרפתי ז״ל. שיום אחד היה בבית אלמנה אחת שהיתה מוחזקת עשירה, והיה עמו סופר כמוה״ר שאול סירירו ז״ל, וכשגמרו לראות בפנקס ולא ראה אפילו המחצית ממה שהיו אומדים בדעתם, ונלאה לאיים עליה בכל מיני איומים, והיה כמעט דעתה לישבע. אז ענה ואמר למוה״ר שאול שישלח לקרוא לשלשה יתומים קטנים מבית הספר, ובבואם לפניו התחיל לבכות עד שהיו בוכים כל העומדים שם, ואמר לה בתי עשה למען תינוקות של בית רבן שאינם יודעים מאומה, עד שבכתה האלמנה. ובאותה שעה פשר הרב ומחלה להם בקרקע אחת, ושמח הרב ויצא בשלום….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

 

סודות ההיסטוריה של עם ישראל,

רמוזים בפרשת האזינו,

עם דוגמאות מתקופתנו.

 

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו,

 ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא,

 ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא"

 (מדרש ספרי האזינו, פסקה שלג).

 

מאת: האזינו השמים ואדברה

 

"האזינו השמים ואדברה,

ותשמע הארץ אמרי פי" (דב' לב, א).

'ויבא משה וידבר את כל

 דברי השירה הזאת באזני העם".

 רמב"ן: "ולזה רמז הכתוב שאמר (בפס' הנ"ל, את המילה) 'כל',

 להגיד שהיא כוללת – כל העתידות למו" (דב' לב, מד).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא,

וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

"משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל,

 עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

פרשת "האזינו", קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים – שבת תשובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. יוצא איפוא, שהיא רומזת למעלת התשובה, הכפרה והטהרה לעמ"י ביום הכיפורים, והשמחה שבאה בעקבותיה בחג הסוכות – "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' טז יד – טו).

מנין הפס' בשירת 'האזינו' הוא נ"ב, רמז לנ"ב פרשות התורה, למעט פרשת 'האזינו', ופרשות 'תרומה תצוה' הנחשבות לאחת. נ"ב פרשות רומז ל- אליהו {נ"ב} הנביא המסמל סתרי תורה כפי שהם מופיעים בשירת 'האזינו', היות והוא זה שיתרץ לנו בעתיד את כל הקושיות, כדברי מקומות רבים בגמרא בהם נאמר:

 ת.י.ק.ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

 

פרשת "האזינו" כתובה בפרק אחד בתורה, וכתובה בצורת שירה, המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה לא ע"א).

כל משפט מחולק לשני חלקים, אחד מימין, והשני משמאל, ובאמצע רווח.

בעצם, משה רבנו מסכם את התורה בשירה, לאחר שבפרשה הקודמת 'וילך', חתם את התרי"ג מצוות בשתי המצוות האחרונות – כתיבת ספר תורה, ומצות הקהל. כל זאת לאחר חודש ימים, בו משה רבנו הסביר לעמ"י את התורה.

משה רבנו מחליט לסכם את התורה בשירה, במוסיקה שתשמש להם ולנו כמקור השראה, אותה יזכרו לעד. זה לא פלא שבימים עברו, נדרשנו ללמוד את שירת 'האזינו' בע"פ, כמו ש'שירת הים', שגורה בפי כל, ובע"פ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: השירה הזאת נפתחת בצורה חגיגית בפס' הראשון, בו מדמה את גדולי ישראל לשמים – 'האזינו השמים ואדברה', ואת המון העם לארץ – 'ותשמע הארץ אמרי פי'.

 וכלשון קדשו: "עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד – הם גדוליהם וראשיהם. ב' – המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם 'שמים' – שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בציווי 'האזינו השמים". לגבי העם, רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ".

 

המלבי"ם הולך בעקבות רבנו-אוה"ח-הק' ואומר: "וכיוון ב'השמים' אל הגלגלים וכל שממעל ל'הארץ', וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כמו השמים המשפיעים על הארץ".

 

 בהמשך, הכתוב משתמש בדימויים מעולם הגשמים והטל, המרווים את האדמה שנותנת יבולה בשפע, בזמן שעושים רצונו של מקום – "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב".

רבנו אברהם אבן עזרא: "ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה והצמיחה" (פס' ג').

 

 

"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

להלן דוגמא אחת מני רבות,

 המצביעה על כך שבשירת האזינו, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י.

"ואני אקניאם בלא עם – בגוי נבל אכעיסם" –

 

הקב"ה מביא על עמ"י תנועות מחבלים,

 כמו חמס ובדואים מדרום, וחיזבאלה מצפון – שהן 'לא עם',

אבל הם חבריהם כן מאמינים ב-אל – "אללה ואכבר".

 

באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:

1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.

 2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.

3 מלחמת כיפור – תחילת החזרה בתשובה לפני הגאולה.

השאר – מבצעים נגד מחבלים, כמו: מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה וכו'.

 

המטרה:

הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.

רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל

ולא שומע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.

(פרקי דרבי אליעזר)

 

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים:

 בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן ודעת זקנים אומרים על הכתוב:

"הם קנאוני בלא אל,

כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

 

דוגמא מחיי הפרט:

לרמב"ן היה תלמיד מבריק שהמיר את דתו לנצרות, והפך להיות שר חשוב. ביום כיפור, הוא הזמין את רמב"ן רבו ושחט לפניו חזיר, וגם אכל מבשרו וכו'.

הרמב"ן שואל אותו: מה גרם לך להמיר את דתך, ולשנוא את היהדות. האיש ענה: "פעם שמעתי אותך בדרשה אומר: בפרשת 'האזינו' רמוז כל אחד מאתנו, והרי לא הגיוני. תוכיח לי שהשם שלי אבנר רמוז בשירת האזינו?

הרמב"ן עונה לו: השם שלך אבנר, רמוז בפס': "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". האות השלישית במילות הפס', יוצרות את השם אבנר. גם בתוכן, הקב"ה ישבית את זכרך – 'זכרם' וכו'.

אבנר מאוד התפעל מכך וביקש לעשות תשובה. הרמב"ן הבטיח לו להוציאו מהגהינם לאחר שנה. האיש קיבל על עצמו תשובה. הלך לים והטביע את עצמו כעונש.

 

 

"כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (דב' לב ג).

 

אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנ' "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (בר' כא ע"א). תרגום ירושלמי אומר: "ואתן עמא דישראל, הבו יקר ותושבחא ורבו רוממו לאלהא".

רשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה להם הקב"ה, והטובות שגמל לכם, וגם הוא צדיק במה שיעשה לכם… היו מודים על האמת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הכוונה, כי הדבר אשר אליו יכוון במאמריו – הוא שם ה', על דרך אומרם ז"ל, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (זהר אמור צח ע"ב). ועליה הוא אומר: 'יערוף כמטר לקחי – שהיא התורה – שהיא שמו יתברך. ופירוש אקרא, מלשון יקר".

 

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט,

אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (נב, ד).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק'.

הפס' מדבר על האמונה בצדק האלוקי המוחלט בעולם.

מביא דוגמא מאדם הלומד תורה, ובכל זאת "מזונותיו קשים, ולחם אין. או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה, ומודדים לו במידה גסה, אכול ושבוע והותר. כיעודים שנאמרו ללומדי תורה, ונהפוך הוא לא, מפני זה יבעט, ותיוולד בו חס וחלילה מינות – אלא יצדיק הדין עליו, ויאמר ה' אמת, והוא אומרו 'הצור' – לשון תוקף וחוזק" וכו' כדברי קדשו.

 

מוסר השכל:

 ביטחון עם ישראל במדינת ישראל,

תלוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך אמונה בה',

בבחינת "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

 

 על הפס' "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), הרומז לגאולה בימות המשיח,

אומר רבנו-אור-החיים-הק':

 רק אנשי אמונה בה', "יחיו", ויזכו לעלות לרכבת הגאולה.

 

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

 כ"כ, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כ"כ, הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

ס-וכ-ה = שילוב הוי-ה ואדנות בקיום מצות סוכה.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י   + וכ {26} = הוי-ה  = 91.

 (דרשות רבנו אוה"ח הק' שקובצו בספר "מאור החיים", מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

 

הקשר הפנימי בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור: "תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}. בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב: "כי חוק לישראל הוא – משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

 

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

 

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים: אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב, א-ג).

יעוד חג הסוכות: ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

 

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

"אין שמחה כהתרת הספקות". לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א).

הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה.

על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כג, מב).

יוצא מדברי קדשו: הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

 

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן ע"ה,

 ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אוה"ח-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פאס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

 

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

 

 

האושפיזין עילאין קדישין של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לאדמו"ר הרה"צ בבא סאלי ע"ה,

והאמונה בברכותיו.

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

זוג חסוך ילדים מגיע אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, כדי להתברך לפרי בטן. הרב בירך את הזוג, ומסר להם בקבוק מים. לפני יציאתם מבית הרב, האישה ביקשה מבעלה בנוכחות כולם, לשים בקופה 100 ₪.

 

כאשר עזבו את משכן הרב בדרכם לאוטובוס, הבעל התרגז על אשתו שדרשה ממנו לשים 100 ₪, בנוסף לזה שהפסיד יום עבודה. הבעל גם הזכיר, שהוא ראה את השמש ממלא את הבקבוק במי ברז רגילים, כך שחבל על הכסף שהוציאו לשווא, על "מי ברז קדושים".

תוך כדי שהאישה מנסה לדבר על ליבו של בעלה, שתפילותיו של סידנא בבא סאלי ע"ה אינן חוזרות ריקם, וכדאי להאמין בקב"ה ובצדיק שליחו, שבזכותו יזכו להיוושע בזרע של קיימא, מתייצב בפניהם השמש של הרב שמילא את הבקבוק במי ברז, ובפיו בשורה: הצדיק מחזיר לכם את השטר בן 100 ₪ , ומבקש בחזרה את בקבוק המים.

 

 הבעל שהופתע מדברי השמש, שאל: איך הרב ידע שאני כעסתי על אשתי, ועל חוסר אמונתי ב"מי ברז הקדושים".

השמש ענה: לא שמעת שישנם צדיקים בעלי רוח הקודש. אדם כמו סידנא בבא סאלי שכל ימין ספון בתורה מתוך קדושה, זוכה לאור הגנוז, דרכו יכול לראות למרחוק. שנזכה אמן סלה ועד.

 

חג סוכות  כשר ושמח – משה אסולין שמיר

 

 

 

בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, נשאלת השאלה: האם ״לדופן״ דווקא, אבל לאיבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא? גם בזה נחלקו הראשונים, יש הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו אינו רך. נוסף על כך הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות, יש לתלות בו את מקור הסירכה, שמעוצמת הכאב הוא ספג אליו את הריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון: לב, טרפש או חזה, אין סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומחמת הספק, יש להחמיר גם אם יש בהם מכה. מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים. לעומתם סוברים חכמים אחרים שדופן הנזכר – לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו, משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירנה – מהריאות או מגורם חיצוני, כגון הדופן. ולכן הוא הדין אם נסרכה הריאה לשאר איברים, אם יש בהם מכה תולים בהם את מקור הסירכה. ואם הריאה עולה בנפיחה זו הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, שכן אין סירכה בלא נקב. לפי שיטה זו, יש מקום להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כשתי אונות הסרוכות זו בזו ״שלא כסדרן״, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טרפה ואין מועילה בדיקה. הסיבה לכך – ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טרפה״.⁴⁰ כלומר, שני צדי הסירכה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירנה, הרי עשה חור בריאות, שכן אין סירבה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.

שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו קיימת שיטה נוספת והיא שיטת רבנו תם, המתירה כל סירכה, גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, זאת על ידי הסרת הסירכה ובדיקת הריאה על ידי נפיחה, בנימוק שסירכה המוסרת על ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה.

ידוע לנו כי ״היתר הנפיחה״ הונהג בספרד באזור קסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזרות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה מקוטעות ואינן ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור עץ חיים.

ר׳ חיים גאגין וחיבורו עץ חיים

ר׳ חיים גאגין מהעיר פאס הוא היחיד הידוע לנו ממשפחת גאגין שבמרוקו. גם עליו אין בידינו פרטים רבים לבד מאלה שהוא מוסר לנו על עצמו בחיבורו עץ חיים, אשר הסתום בהם מרובה. נראה כי נולד בעיר פאס בשנת הר״ך(1460). בצעירותו היגר מפאס למדינת קסטיליה שבספרד. המניע להגירתו אינו ברור: ההיה זה לימוד התורה או בריחה מהצרות שהיו בזמנו במרוקו. אין ידועים עליו פרטים מתקופת שהותו בספרד, לבד מאשר למד שם בישיבתו של רבי יוסף עוזיאל. בגירוש ספרד חזר ר׳ חיים עם המגורשים אשר באו למרוקו. הוא הגיע לפאס בערב יום הכיפורים שנת רנ״ג(1492). בצעירותו חלה במחלת הנזילה וסמוך לגירוש לקה בעיניו, דבר שהביא עם הזמן לעיוורונו. בפאס התמנה כרב התושבים. אמנם אין ידועה שנת מינויו, אך הוא כיהן במשרה זו בשנים רפ״ו־רצ״ה – שנות ״פולמוס הנפיחה״. הוא העמיד תלמידים אשר עמדו לימינו בפולמוס זה, המתואר על ידו בחיבורו הנזכר. מחיבורו משתקפת גדולתו בתורה, יראתו את החטא, קנאותו הלוהטת, אמונתו התמימה והטהורה ללא דרישה וחקירה. אמנם מסגנון לשונו ומהספרים שהוא מצטט, נראה כי הייתה לו ידיעה מעמיקה בתחומי ההגות, כמו רוב חכמי ספרד בימיו. על בני משפחתו של ר׳ חיים לא נודע לנו מאומה, לבד מאמירתו בחודש אדר הרצ״ה(1535): ״ובני בעונותי אינם איתי״.

הערת המחבר: שם, פרק יב, ליד ציון הערה 8. ייתכן שבניו עזבו את פאס עם המגורשים אשר המשיכו בנדודיהם למזרח לאחר שהייה בפאס. בתקופה זו נמצאו בשאלוניקי כמה מבני משפחת גאגין, ביניהם רופאים וראשי קהל.

ייתכן שאלה היו צאצאיו. השערה זו מוצאת לה תימוכין במסורת הקיימת על משפחת גאגין הירושלמית, שמוצאה מן המזרח. משפחה זו מתייחסת לד חיים גאגין, כמו שכתוב בהקדמת הראש״ל הרב אברהם אשכנזי לחיבורו של ר׳ שמ״ח גאגין, ישמח לב, ירושלים תרל״ח: ״חוטר מגזע המשפחה הרוממה המיוחסת מגירוש קאסטיליא(כאשר יראה בפרי תואר סי׳ טל)״. אמנם, לכאורה ניתן לומר שלא הייתה קיימת מסורת ברורה בעניין זה בידי המשפחה, ור״א אשכנזי כתב כן רק על סמך הזהות בשם המשפחה בינם לבין ר״ח גאגין הנזכר ב׳פרי תואר׳(ראה להלן ליד ציון הערה 72). מה גם שלא מצאתי לרבני המשפחה שכתבו זאת בהקדמותיהם, להוציא את ר׳ ש״ט גאגין, אשר כתב בהקדמתו לחיבורו כתר שם טוב, לונדון תשט״ז, א, עמ^׳

כדי להנציח את ״פולמוס הנפיחה״ הובאו בחיבורו דעות שני הצדדים כלשונן, והם דנו בהרחבה בסוגיית ריאה הסמוכה לדופן (חולין מה, א) ובדברי הראשונים בפירוש הסוגיה והמסקנה המעשית מדבריהם. בחיבור השתמרו ציטוטים מספרים שלא הגיעו לידינו, וקצתם לא ידוע לנו עליהם ממקורות אחרים. זה המקור הראשון הידוע לנו שבו נדונה סוגיה זו בהיקף גדול ובעיון מעמיק בהבנת דברי הראשונים.

כמו כן השתמרו בעץ חיים פרטים רבים על תולדות היהודים בספרד בדורות הסמוכים לגירוש, על הגירוש ועל קליטת המגורשים במרוקו. לבד מערכו ההלכתי מהווה אפוא הספר תעודה היסטורית חשובה. החיבור נערך ונחתם בידי ר׳ חיים גאגין. נראה כי חיבר חיבורים נוספים שלא הגיעו לידינו.

משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות כצפון אפריקה

עמוד 285