Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Sans aucun doute, la necessite de commencer un tel travail se fait sentir d’une facon imminente et il serait souhaitable qu’une tache si ardue, si deconcertante et pourtant si passionnante fut entreprise par des Juifs marocains. Personne ne pent etre mieux impregne des traditions et de la vie des communautes juives marocaines et personne ne saurait avoir autant de comprehension de leurs coutumes et de leur riche folklore. Qui pourrait avoir plus de facilite pour fouiller librement dans les nombreuses archives privees, transmises de pere en fils, encore pieusement conservees et qui meriteraient d’etre etudiees avec interet?
Il faut aimer et connaitre bien nos coreligionnaires pour s’efforcer de tracer leur histoire de facon objective, en l’affranchissant des critiques mal fondees ou malveillantes faites a differentes epoques par des personnes qui tantot ont mal compris ou, de faqon tendancieuse, n’ont voulu decrire que les aspects miserables d’un «Mellah» quelconque, sans se preoccuper des valeurs spirituelles qui s’y cachaient. D’autres, notamment les auteurs arabes, en ecrivant l’histoire du Maroc ont passe sous silence le role joue par les Juifs dans la vie du pays.
Cependant, ceux qui voudraient entreprendre une telle tache, devront s’armer de courage et de patience pour vaincre les difficultes qu’ils auront a surmonter. En effet, le principal obstacle a franchir consiste dans la rarete de documents que nous possedons sur l’histoire des Juifs au Maroc. Le Juif, qui depuis les temps les plus anciens s’est depense a enrichir la litterature, dans les domaines de la theologie, de la casuistique, du droit, de la metaphysique, des sciences, de la philosophic et de la poesie, partout ou il a vecu, lui qui est le personnage historique le plus complet, par sa participation a la vie et a revolution de tous les peuples de la terre, n’a pas attache trop d’importance a consigner sa propre histoire.
De notre temps, peu d’auteurs juifs ont essaye de brosser l’histoire du Judaisme marocain et leurs travaux sont d’une valeur tres appreciable pour servir de base a une histoire plus complete.
En attendant qu’un tel travail soit serieusement entrepris et comme contribution a l’introduction de l’histoire des Juifs du Maroc que nous aimerions pouvoir lire bientot, nous avons consacre une etude a l'histoire des origines des Berberes et des Juifs au Maroc, d’apres les legendes, les traditions et les sources hebraiques anciennes –. Dans cet essai, nous nous sommes efforce de developper les theories des historiens arabes sur l’arrivee des Chananeens en Afrique et leur fusion avec les Berberes, tout en essayant d’etablir les rapports ayant existe entre ces deux peuples et l’influence tres marquee qu’ont laisse dans ce pays de longs siecles de colonisation chananeenne, c’est-a-dire phenicienne.
Dans la partie de cet ouvrage que nous avons consacree a 1’etude des origines des Juifs au Maroc, apres une analyse serree des textes puises aux plus anciennes sources hebraiques: la Bible, le Talmud et le Midrash qui corroborent les traditions locales, nous croyons avoir pu situer les differentes migrations de Juifs en Espagne, dans le Nord de l'Afrique et, particulierement au Maroc, aux epoques suivantes:
- °) Biblique et Phenicienne, d’abord au temps du roi Salomon et ensuite a la deportation des dix tribus du Royaume d’Israel par les Assyriens en 722 av. J.-C. ;
- °) Periode carthaginoise, lors de la destruction du premier Temple et la prise de Jerusalem par Nabuchodonosor, roi des Chaldeens, en 587 av. J.-C. ;
- °) Pendant l’occupation grecque, par des infiltrations en Occident d’elements provenant des colonies juives d’Egypte et de Cyrena'ique;
- °) Sous l’Empire romain, a la suite de la destruction du second 'Temple, en 70 de l’Ere chretienne;
- °) Lors de l’expulsion des Juifs d’Espagne, sous les rois Wisigoths, au VIIe siecle ;
- °) A la conquete arabe du Nord de 1’Afrique (immigrants venus d'Orient entre le VIIe et le Xe siecle);
- °) A la suite des persecutions de 1391, de l’expulsion generale des Juifs d’Espagne en 1492 et de ceux du Portugal, en 1497.
Pour completer cette etude, nous pensons que les differents documents sur les Juifs d’Espagne et du Portugal, et des glanes dans les ouvrages des historiens et litterateurs arabes, seraient aussi d’un puissant concours.
A part les chroniques connues de rabbins marocains et les recits d’explorateurs et autres auteurs etrangers sur le Maroc, la lecture de nombreuses relations de voyages entrepris a differentes epoques par des rabbins palestiniens, des emissaires politiques venus d’Europe on des missionnaires catholiques charges de la redemption des captifs, .ainsi que des recherches dans les archives des Chancelleries et des Ministeres des differents pays ayant eu des relations diplomatiques avec tie Maroc, ne manqueraient pas d’apporter egalement quelque lumiere sur l’histoire des Juifs.
Les savants travaux archeologiques de Tissot, ceux de Lamartiniere,. ainsi que ceux en cours par les Services des excavations et des recherches archeologiques du Maroc, nous ont deja fourni des documents de la plus haute importance sur les epoques phenicienne et romaine puisqu'ils- sont venus confirmer les renseignements precieux contenus dans le Talmud et le Midrash au sujet des premiers etablissements de Juifs dans; ce pays.
A part ces elements, il faudra rechercher de nombreux manuscrits hebraiques qui sont encore pieusement conserves dans plusieurs villes׳ du Maroc, les compulser et en extraire et classer les innombrables materiaux qtii s’y trouvent surement.
Les Sheelot u-Teshubot (((Questions et Reponses») on recueils de־ consultations juridiques ecrites a partir du Xe siecle jusqu’a ce jour par d’innombrables rabbins espagnols, babyloniens, palestiniens et nord- africains, refletent toujours avec une exactitude frappante la vie religieuse, sociale, politique et economique de chaque epoque et constituent une des meilleures sources pour l’histoire.
De nombreux ouvrages rabbiniques publies ou conserves encore en manuscrits dans les bibliotheques privees au Maroc contiennent egalement dans leur introduction une relation d’evenements qui se sont deroules pendant la vie de leur auteur.
Des excavations et une etude methodique des steles mortuaires dans les tres anciens cimetieres comme celui d’Oufrane et d’autres endroits; ainsi que des fouilles dans leurs Guenisot, compenseraient tres largement ce travail par la decouverte de documents de grande valeur historique.
La recherche de vieux manuscrits dans les grandes villes comme dans les villages les plus recules du Maroc a deja ete entreprise a plusieurs reprises, d’une facon lucrative, par des rabbins et des intellectuels commissionnes par des antiquaires de New-York, de Vienne, et d’autres capitales europeennes. Leur temps n’a pas ete perdu car ils ont־ toujours pu faire des recoltes riches en parchemins et vieux manuscrits ainsi qu’en incunables et autres rares editions qu’ils ont emportes dir Maroc.
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Considerations generales sur l'histoire du Judaisme maroccain
La famille Benhamou-Debdou-La famille Tababa
La famille Tababa
La famille Tababa est une famille done le nom figure dans les archives de la communaute. Cette famille possede aussi un lien de parente avec la famille Dabid.
Rabbi Aharon Benhamou (surnomme Tababa)
Cct homme est l'ancetre de la famille Benhamou. II fut un tres grand altruiste. Lc nom dc ses cnfants est:
Yossef-Moche
Rabbi Yossef Benhamou Tababa
Cct etre fut un excellent rabbin, dont le discours fut aussi agreable que riche ct colore. II eut unc ame pieuse et charitable. Lc nom dc ses enfants cst:
Avraham-Itshac-Aharon..Myriam.Ai'cha
Rabbi Moche Benhamou Tababa
Cc rabbin fut une pcrsonne pleine dc discernement ct dc savoir-faire. II accumula unc somme impressionante de bonnes actions. Ses enfants s’appellent:
Aharon-Aicha
Rabbi Avrahani Benhamou Tababa
Cc rabbin fut un negociant tres honnete que sa grandeur d’ame incita a pratiquer un grand altruisme. II rendit de grands hommages a la Torah et a ceux qui s’en reclamerent. Ses fils se nomment:
Yossef-Aharon
Rabbi Itshac Benhamou Tababa
Cet etre fut un veteran parmis 1es veterans ct n’usurpa pas les honneurs dont il jouit, car il fut sensible aux besoins des pauvres et lutta en faveur de la paix. De plus, il fut un membre assidu de sa synagogue. Ses enfants sont:
Avraham-Chlomo-Chmouel-Yossef-Nouna-Stira
Rabbi Aharon Benhamou Tababa
Cette personne souscrivit avee determination aux preceptes de la Torah. Ses enfants sc nomment:
Yossef-Louiha-Saouda
Rabbi Aharon Benhamou Tababa
Cet homme fut un sage eminent, dont l'experience fut longuement enrichie par les armies. II fut d’un concours precieux a ses concitoyens. II deceda en 5699 (1939). Ses fils s'appellent:
Chimon-Moche
Rabbi Yossef Benhamou Tababa
Cet homme fut autant affable et accueillant que droit et integre. Le nom de ses enfants fut:
Amram-Aharon
La famille Benhamou-Debdou-La famille Tababa
עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ( 1792-1790 ) יוסף שיטרית
א . באותו הזמן ציווה יזיד על חייליו לשדוד את כל יהודי תטואן. הם ביצעו מעשים מבעיתים. החסד הרב שחיות טרף אלה עשו היה לתת למספר בחורות ונשים לברוח כשהן בעירום מלא. הכול נהרס ונשדד. היהודי שטיפל בעיר זו בענייני ספרד נערף ראשו. כך קרה גם ליהודי התוניסאי יעקב עטאל, שריגל למען אנגליה בחצר הסולטאן. אילו יעקב זה היה פחות גאה ומנופח, הוא לא היה יודע מעולם את הצרה שבאה עליו: ראשו נתלה על שער העיר בטנג'יר. למעלה מאלף משפחות יהודיות ובהן נשים וילדים נשארו חשופות והתחננו לאלה שהרסו את חייהן שייתנו להן פרוסת לחם בצדקה )עמ' 31 (.
ב . מולאי יזיד נסע מטנג'יר ללאראש. מיד עם הגיעו הוא סילק את הפחה של העיר וכן את מושל האזור הסמוך; הראשון נאסר בכבלי ברזל על רגליו בלא שניתנה לכך כל סיבה. משם פנה ]הסולטאן[ למכּנאס. היהודים היו שם הקרבנות הראשונים של חמת זעמו. בתיהם נהרסו ונשדדו בידי החיילים הלבנים של ]שבט[ האודאיה. שניים מחשובי הקהילה נתלו ברגליהם. האחד נפח את נשמתו ביום השביעי והשני ביום התשיעי. כל בנותיהם נאנסו, שבע נפחו את נשמתן תחת התעללות החיילים. כל היהודים גורשו בעירום מבתיהם כמו בתיטואן. זוועה זו לא הייתה כדוגמתה. הסיבה שהביאה את יזיד לתלות את שני היהודים,
בן זכרי וחתנו, ברגליהם, היא זו: שתי בנותיו של היהודי שימשו כשעשוע ליזיד כשהיה עדיין נסיך עם שובו בפעם הראשונה מן ]העלייה לרגל ל[מכה. הוא אילץ אותן להתאסלם כדי שיוכל להתעמר בהן ביתר חופשיות. האב וחתנו הלכו לנשק את רגלי אביו הסולטאן הזקן ודיווחו לו על האלימות שהייתה מנת חלקן של שתי הבנות. הסולטאן מצא שתלונתם אמת, וציווה על בנו להחזיר את שתי הבנות לאביהן ואִפשר להן לחיות לפי הדת שבה נולדו. לבד מזאת הוא גינה בחריפות את בנו על מעשיו, והדבר היה קשה על זה עוד יותר משום שהתלונה הוגשה מפי יהודים. לכן הוא נקם בהם בצורה האכזרית ביותר. הוא לא הסתפק בכך שהמית באכזריות כזו את האבא והבעל של הבנות האומללות; שתיהן התאסלמו לפני כן מרוב פחד כשהוכרז יזיד כמלך, ובאישורו הן נישאו לבעלים שגם הם התאסלמו, וביניהם אליהו לוי. אלא שהוא גם חטף אותן מבעליהן על אף שהיו בהיריון וציווה לשרוף אותן בחיים עד שהפכו לאפר. היהודי הידוע בגא שהיה האחראי הראשי על האוצר של הסולטאן הזקן בא אל אדוניו החדשים כדי לדווח לו על המצב הכספי של מרוקו, אך זה ציווה מיד לגזור אותו לגזרים ולשרוף אותו. מאושרים היו היהודים עם נשותיהם ובניהם שהצליחו להימלט חיים מידי המתעללים בהם. תוך כדי השוד נרצחו ארבעים ושבעה גברים, נשים וילדים, לבד מעשרים בחורות לערך שנלקחו ולא שמעו עליהן יותר. ) עמ' 35-34 (.
היהודי הידוע בגא הכוונה לר' מרדכי אשריקי, שהיה בזמנו מגדולי העשירים במרוקו ומראשי קהילת מכנאס. הוא כונה בשם החיבה 'לחזאן בכא' ] Bakha [, ולא ] Bagha [ כפי שרשום פה.
ג . כשהגיע מולאי יזיד לפאס הוא התנהג כלפי היהודים כמו שעשה בתטואן ובמכּנאס, ויותר מכך. הוא ציווה לגרש אותם מן הרובע היהודי, כך שלמעלה מאלף ומאתיים משפחות יהודיות נאלצו לחיות בחוסר כול תחת כיפת השמים, עד שריחמו עליהם כמה מוסלמים ונתנו להם במה להקים אוהלים דלים כדי לחסות בצילם. כשלוש מאות ילדים וחמישים נשים נספו עקב המאורעות )עמ' 46-45 ).
בשיר המתפרסם כאן לראשונה מוקדש מקום ניכר לפורענות שבאה על יהודי פאס. המחבר מתאר ומבכה את גורלם המר של בני הקהילה ונכבדיה בלא פחות מתשע מחרוזות )טורים 5א 12- ב(. במקומות שונים הוא גם מפנה לסבלן של קהילות נוספות כמו לאראש, תיטואן, טנג'יר, אסווירה )מוגאדור( ומראכּש, אך את עיקר דבריו הוא מייחד לפרעות שפגעו ביהודי תאפילאלת. בעניין זה השיר שלפנינו הוא, עד כמה שידוע, המסמך היחיד המתעד את אשר עבר על בני קהילה זו. את השיר מצאתי עד כה בגרסה אחת ויחידה בכתב יד של פיוטים שהועתק כנראה בתחילת המאה ה– 19 באזור תאפילאלת ונמצא כיום בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, ומספרו Mic. 4319 .י 17 השיר רשום בו בדפים 16 א 20- א, אך חסרות בו מחרוזות ראשונות, שאין לדעת מה מספרן ומה תוכנן. אולם על פי מה שניתן ללמוד מתוך השיר עצמו יש מקום להשערה שמחרוזות אלה אינן רבות ושהן מתייחסות כנראה למאורעות הקשים שקרו במכּנאס, שכן קהילה זו אינה מוזכרת כלל ביתר המחרוזות המופיעות בשיר על אף הזוועות שהתרחשו בה.
מטרתי בפרסום השיר היא לא רק להוסיף מסמך בלתי ידוע, לבד מן הכרוניקה והעדויות דלעיל, לרשימת הכתבים הרבים שהתפרסמו באחרונה או זה מכבר, בשפות שונות, על פרעות מולאי יזיד ביהודי מרוקו, אלא גם לההדיר אותו ולפרשו על פי השיטה שהשתמשתי בה בעבודותיי השונות שהוקדשו לכתביהם וללשונותיהם של יהודי צפון אפריקה. בלב שיטת הניתוח עומד העיקרון שאין לחקור את המבנים הלשוניים של כל טקסט שהוא בניתוק מן המרחבים הרפרנציאליים שהוא בונה ומפנה אליהם ומן המרחבים האידיאולוגיים והתרבותיים העוטפים אותו, המכוננים אותו והמאפשרים את קיומו בחברה שבה נוצר ובחברות אחרות שאימצו אותו. בבלשנות המודרנית לאסכולותיה השונות, ובמיוחד בזרמים הגנרטיביים– מבניים שבה, נעשו עד כה מאמצים כבירים כדי להדגיש ולהבליט את הממד העצמאי של
המבנים הלשוניים בשפות הפרטיות ובלשון בכלל ביחס למשמעות ולמשמעויות השונות הנבנות בשיח ובטקסטים. נוצרת על ידי כך משמעות וירטואלית, מדומה, המנותקת כביכול מכל הקשר מוגדר, אך תוצאה זו היא למעשה מדומה, שכן אין אפשרות לנתק בין המשמעויות הנקבעות בדרך זו לבין המשמעויות האצורות במוחם של החוקרים ושל הדוברים והצמודות לזכרי שיח וטקסטים שהם נושאים ומפעילים אותם ביודעין ובלא יודעין. טענתי היא, אם כך, שבכל אירוע שיח ובכל טקסט אין המשמעויות יוצאות במישרין או כאילו–מאליהן מתוך המילים החיצוניות–כביכול שהדובר השתמש בהן. למעשה, ובאופן עיקרי, הכוונות של בני השיח ושל המחברים, וכן התכנים המגֻוונים שהם מעוניינים להעביר דרכן לבני שיחם ולקוראים או לשומעים, הם אלה הקובעים תחילה ובמידה מכרעת את המבנים הלשוניים שהם
משתמשים בהם. כוונות אלה הן שמנחות את הדוברים להשתמש במילים המופיעות באירוע השיח או בטקסט, בכפוף בוודאי לידע הלשוני שלהם. בכל שיח ובכל טקסט המשמעות בכלל והמשמעויות המכֻוונות בפרט קודמות אם כן בשכלו של הדובר )או הכותב( למבנים הלשוניים שהוא בוחר ביודעין ובלא יודעין להשתמש בהם, ומנחות אותו במימושיו הלשוניים השונים בהתאם לידע הלשוני והטקסטואלי שלו.
המבנה הטקסטואלי של השיר
קהילת תאפילאלת וייחודה
השיר המוהדר והמפורש כאן שייך לסוגת הקינה הקהילתית, שרבים מן המשוררים היהודים במרוקו נזקקו לה בכתיבתם העברית או הערבית–היהודית, ולפעמים אף בשתי הלשונות גם יחד, במתכונת של 'מטרוז', כפי שהראיתי במקומות שונים. כאן הטקסט נכתב כולו בערבית יהודית, והוא מזכיר בלשונו שיר אירועי–היסטורי אחר מתאפילאלת שנכתב גם הוא כולו בערבית יהודית ב– 1679 על מגפת דֶבֶר איומה שהפילה אלפי חללים בקהילה זו. בשני השירים רב מספר היסודות העבריים המשולבים בתוך האמירות השונות, ושימושים מגוונים אלה מעידים על כך ששני המחברים היו על פי כל הסימנים תלמידי חכמים, ואולי אף בעלי מעמד רבני או חינוכי בקהילה ולא אנשים מן השורה. כמו בשיר על הדבר, גם השיר שלפנינו אינו נושא בצורה כלשהי את שם המחבר, וזה יישאר עלום עד שיימצאו, אולי בדרך נס,
גרסאות נוספות של השיר שלמות יותר.
אשר לקהילת תאפילאלת שמדובר בה כאן, היא כנראה התאוששה אחרי מגפת הדבר הנוראה שכילתה כמעט כליל, מאה עשרים ואחת שנה לפני כן, את אוכלוסייתה היהודית על רבניה, פרנסיה ועשיריה. היכן יש למקם את הקהילה הנקראת תאפילאלת בשני השירים? כיום שם זה מציין אזור נרחב בדרום מזרח מרוקו, הכולל את עמק הזיז, ולא שם של יישוב אחד. אולם בעבר, כנראה עד לתחילת המאה ה– 20 , הורה שם זה על מקום מוגדר החופף את העיירה הנקראת היום ריסאני, שהוקמה סמוך למקומה של העיר העתיקה סיג'ילמאסה. ריסאני ממשיכה לשמש עד היום מקור מחצבתם של מלכי השושלת העלאווית השולטת במרוקו מאז 1664 , שכן בה קבור מייסד השושלת, מולאי עלי אל–שריף ( 1659-1589 ). אני מציין פרט זה כדי להקדים ולרמוז על אופיין המתון–ביחס של הפרעות שפגעו ביהודי תאפילאלת לעומת קהילות אחרות במרוקו, כפי שנראה מתוך הטקסט. הקרבה בין השליטים המקומיים ליהודים ולחכמיהם הייתה, על פי עדויות שונות, מתוחה פחות מאשר באזורים אחרים במרוקו, ובמיוחד מאז התבססותה של שושלת הרבנים והקדושים ממשפחת אבוחצירא, שגם היא צמחה ושגשגה ביישוב זה עוד בימיו של ר' יעקב אביחצירא ( 1880-1805) בעניין זה יש לציין שחומרת ההתעללויות בקהילות היהודיות הייתה תלויה במידה לא מועטה גם ביחסם האישי של השליטים המקומיים ליהודים, ומשום כך היו קהילות שלא סבלו קשות מחמת זעמו של מולאי יזיד, כמו קהילת צפרו למשל.
עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ( 1792-1790 ) יוסף שיטרית
שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל-מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל
שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .
מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל
יָרַד דּוֹדִי לַגְּנוּ לַעֲרוּגַת בָּשְׂמוֹ
לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
שְׂרָפִים וָאֳפָנִים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ
וּבֵין שְׂדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁם מְסִבּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ
רַעְיָתִי יוֹנָתִי בּוֹאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם
כִּי לְמַעַנְךָ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעָת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ
לַחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מֵחוֹלַת הַמַּחֲנִים
וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
וִיהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוֹ קָנָה בְּסִינַי
וְאֶת סֵפֶר הַמִּקְנֶה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הַמּוֹנָי
הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנַי
בְּשִׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת אַגִּישׁ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתֶּוָּן
יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֶל חַי נִתְכַּוָּן
שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן
בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אַל נֶעֱלַם
הוֹפִיעַ מֵהַר פָרָאן עַל מַלְכֵי גּוֹיִם כֻּלָּם
בִּשְׁנַת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה לִבְרִיאַת הָעוֹלָם
לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וְקָהָל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצָתֶיהָ
פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֶל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ
אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים
יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
אָמַר לִיקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת
נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכָּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פִּקּוּדִים נֶחְמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל
הֱוִי לִי לְאִנְתּוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל
וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֶזּוֹן יַתְיִכי וַאֲכַסֶּה
כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וּלְמִכְסֶה
וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא
וִיהִיבְנָא לֵכִי מֹהַר בְּתוּלַיכִי
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, תִּחְיִי אַתְּ ובָנַיְכי
הָרוֹפֵא לְכָל תחלואָיכי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי
וּצְבִיאַת כָּלָתָא דָּא וֶהַוָּת לֵיהּ לְאִנְתּוּ
וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שֹׁת שָׁתוּ
יוֹמָם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ
וּצְבִי חֲתָנָא דְּנָא וְהוֹסִיף עַל עִקָּר כְּתֻבָּתָהּ
מָה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בָּאוֹרָיְתָא
וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא
הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן
כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּן
אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן
וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוֹ
לְמִנְיָן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׂוּ
מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ
וְדָא נוֹדָנְיָא דְּהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלָּתָא דָּא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת
מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
לֵב לְדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת
נִמְצָא סַךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם
וְתוֹסֶפֶת מְאֻחָר וּמֻקְדָּם
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שֶׁמֹּר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
וְרָצָה הֶחָתָּן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ
וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בַּפְּרִי יִשְׁוֶה לוֹ
שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ לוֹ
וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחְרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה
לְאִתְפְּרָעָא מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין, אִישׁ לֹא יֶהְגֶּה בָּהּ
מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה
וְקַבְּלוּ תֵּרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסֹף
עַל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסֹף
תְּנַאי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף
מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ
בַּלַּיְלָה שִׁיּרֹה עִמָּהּ וּבְיוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
וְהַיְּרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וְדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה
מִטּוּבָהּ הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ
וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָה
כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל יִטֹּל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ
וּמִמִּדְבַּר מַתָּנָה
וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת
כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹּאת
וְשֶׁלֹּא יְנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת
וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת
נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בַּסִּכְלוּת
וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר
אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר
וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַּיָּם יָשִׂים נְתִיבוֹ
כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ
וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים
בִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים
לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
נִשְׁבַּע הֶחָתָן לָקִים כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ
וּלְהַנְחִיל יֵ"ש לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ
וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה
וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מֵאֹרָשָׂה
וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וַיֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיָם
בַּתְּעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם
וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקִים
וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ
וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ
אֲעִידָהּ לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְהַקָּחָהּ לוֹ וּלְגוֹרָלוֹ
וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ.
שטר כתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל .
מאת המקובל ר' ישראל נג'ארה ז"ל
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי.
הדברים אמורים בדודתי, אך לפני שאעבור לעצם המעשה, אתאר לפניכם את דמות דיוקנה, כפי ששמעתי, כדי שתדעו גם אתם במי המדובר. איך בכלל ידעתי על דודה זו? גם זה דבר בפני עצמו. כי דודתי זו, שתדעו לכם, לא גרה בעירנו, שהיא העיר ספרו הנאווה, אלא מתענגת על כל טוב בכרך הבירה, שכולו מחמדים. היא גרה שם לבד עם בחיר לבה רפאל, כי ילדים — לא עליכם — לא היו לה. ה׳ סגר את רחמה וזו העננה השחורה שהאפירה את שמחת חייה. כשנואשה מלדת, אימצה לה ילד ותאהבהו אהבת נפש וגידלתו כאילו בנה הוא, יוצא חלציה.
דודתי זו, שמה עזיזא, ואמנם כשמה כן היא. יקרה ואהובה. ועוד כדאי שתדעו, דודתי לא הייתה כשאר בני המשפחה. קומתה כארז הלבנון. דמתה לתמר והוד והדר לבושה. היא עצמה אינה אלא דודתה של אמי, אבל גם אנחנו קראנו לה: ״כאלתי״(דודתי). מה הייתה קרבתה אלינו? דודתה של אמי היא, כפי שאמרתי קודם, אחות אמה של אמי, או אם תרצו, אחותה של סבתי אני, אבל אם תחשבו שקרובים רחוקים אנחנו, אינכם אלא טועים! כי דודתי זו, הייתה קשורה באמי כאחות ממש ואהבתה כנפשה, כך סיפרה לנו אמא, וכל כך למה? יפה שאלתם! אמא נקראה מזלטו על שם סבתא שלה, כלומר אמה של דודתי, ולכן חיבבה אותה כבתה. וכל פעם שקראה את שם אמא, הוסיפה: ״ייעיס דאק ליסם לעזיז״(שיחיה השם היקר הזה). כך סיפרה לנו אמא, שראתה את עצמה בעלת מעמד מיוחד ביחס לדודתי זו.
במה עמדנו? כן! מבנה גופה של דודתי? אה! אל תשאלו! אמרו עליה שהייתה הולכת כעמוד שיש. ולא רק גופה היה הדור ונאה אלא גם בדעתה הייתה תקיפה ולא חתה מפני איש, שלא כדרך הנשים אצלנו שהיו צנועות ונחבאות אל הכלים, כיאה לבנות ישראל כשרות, יושבות בית ואינן מרימות עיניהן ברחוב להסתכל בפני זרים. דודתי זו, ככה מספרים, הרימה את ידה על גברים, יהודים וערבים כאחד! על ערבים ? איך יתכן דבר כזה ? אתם בטח תגידו, מה מפטפט שקץ זה? הנשמע כדבר הזה, שבמדינת מרוקו, שם שולטים מוסלמים, יעז יהודי פניו אליהם, ובפרט אשה ? וכדי שתדעו עד היכן הדברים מגיעים ותדעו להעריך כוחה וגדולתה של דודתי זו, אתן לכם משל.
תארו לעצמכם יהודי מתהלך לו ברחוב, וזה יכול להיות אפילו במללאח, שם כל התושבים יהודים הם, ובכן היהודי שלנו הולך לו לתומו. ובדרכו של היהודי עובר ערבי. אם הערבי במצב רוח טוב ורוצה לחמוד לו לצון, הוא יתאנה ליהודי וידחפו במרפקו בכוונה תחילה. היהודי, היודע והמנוסה בתכסיסים כאלה, יבקש סליחה מהערבי וינסה להמשיך בדרכו כאילו שום דבר לא קרה. אולם לא כך הוא, הערבי נדבק ביהודי — שזה עתה מחל על כבודו — ומעליל עליו שקילל אותו בדתו. זוהי האשמה רצינית מאוד וכבדה מאוד. הערבי נדבק ביהודי כספחת עד שבא שוטר ולוקח אותם לתחנת המשטרה. בינתיים מתאסף סביבם קהל גדול של יהודים ורבים העדים שראו את המעשה מתחילתו והם הולכים גם הם לתחנת המשטרה לעמוד לימין היהודי בעדותם. אם כן, תגידו, אין כל בעיה, כמו שכתוב: ״על פי שניים עדים יקום דבר״. אבל לא כן הוא, כי עדותו של יהודי נגד מוסלמי פסולה. סוף דבר, כדי שלא אלאה אתכם בדיבורים, מתקיים ביהודי המאמר: ״שלוח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך״. פירושו: שלוח תשלח את הערבי לחופשי ואת היהודי תיקח לבית־האסורים. הכל נחתך לפני הפחה של העיר היודע יפה מה באמת מתרחש. אם היהודי אמיד, הוא משתחרר על ידי שוחד גדול. אם לא, הוא נמק במאסר על לא עוול בכפו. פעמים נדירות, אם הפחה היה מחסידי אומות העולם, היה מצווה לשחרר את היהודי ולהלקות את הערבי על תעלוליו. סיפורים כאלה היו יחידים במינם והפכו לאגדות בעירנו. למה סיפרתי לכם כל זה ? כדי שתדעו עד היכן מגיעה גבורתה של דודתי ולמה הייתה נכבדה בעיני כל, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בא שכננו בדין ודברים עם אמי ותוך כדי ריב, דחף אותה בחזקה בכתפה, כדי לא להגיד הרביץ לה, חס ושלום.
אבא היה באחד ממסעיו ונדודיו ולא היה במקום כדי לנקום את נקמת עלבונה של אמא, שהייתה ממורמרת מאוד על מה שקרה. אלא מה, בדרך כלשהי הגיע הדבר לאוזני דודתי. ומה אתם חושבים ? שהיא תעבור על כך בשתיקה ? סתם ככה ? כאילו כלום לא קרה ? היא לא תנקום את עלבון המשפחה ? אמרתי לכם, אתם לא מכירים את דודתי! רק שמעה מה שקרה והנה באה כרעם ביום בהיר. באה מעירה ומביתה ככפיר אריות שואג לטרף. ומה אתם חושבים היא עשתה לשכן? אדם עז וגיבור כמוהו? פשוט לא תאמינו! היא לקחה את החבל בו קושרים את דלי הגומי שדולים בו מים מהבאר, ולמרבית הרעה החבל היה רטוב, דהיינו יותר כבד ולכן מכתו קשה. ואם זה לא הספיק, קיפלה אותו לארבע והתחילה להצליף בשכן בשוט הזה. צעקותיו עלו עד לב השמים, אבל איש לא העז להתקרב ולהצילו מִיָדהּ.
מאז הפך איש זה לאדם אחר, וכל אחד שחמד לו לצון, היה מחרף אותו שיד אשה הכריעתהו, וכדי ביזיון וקצף. כבוד אמא עלה בעיני כולם והיא התהלכה כאילו קומה נוספה על קומתה הקטנה. מי יעז להתאנות לה עכשיו? אוי ואבוי לו!
ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
Considerations generales sur l'histoire du Judaisme maroccain
L’etude des noms patronymiques, dans les les rares pays ou leur origine remonte a une epoque lointaine, constitue incontestablement un des sujets les plus captivants pour l’historien. Elle pourra le conduire a travers toutes sortes d’agreables surprises vers les plus fructueux et inattendus resultats au cours de ses patientes recherches.
Sous cet aspect, le Judaisme marocain dont les origines remontent a la plus haute antiquite, peut nous offrir un champ des plus fertiles en materiaux necessaires a l’elaboration de sa propre histoire, une histoire qui n’a pas encore ete etudiee dans ses justes proportions. Le role qu’il a joue dans la scene marocaine ne saurait donc demeurer cache aux yeux de tout investigateur impartial car il est le seul, parmi les autres peuples de 1’antiquite ayant participe a la vie du Maroc, qui a su conserver une personnalite originale et une continuite historique consciente. II est donc permis de croire que les Juifs representent, pour ainsi dire, une sorte- de levain sans lequel l’histoire generale du Maghreb ne saurait etre׳ petrie dans toute son objectivite.
Si la longue presence phenicienne au Maroc n’a presque pas laisse de documents, les Romains de leur cote ne se sont pas trop preoccupes non plus de nous eclairer sur les habitants du pays.
Quant aux Berberes, population vraiment autochtone, ayant tou jours constitue la masse des habitants du pays et desquels on aurait pu logiquement esperer recueillir les traditions d’un long passe les affectant, leurs souvenirs historiques semblent a peine se reveiller avec la conquete arabe. A part les survivances superstitieuses ou folkloriques communes a tous les peuples, ce qui represente en somme l’expression subconsciente de l’instinct de conservation d’une race, les Berberes ne gardent a leur sujet aucun souvenir du passe. Toute reminiscence anterieure a l’arrivee des Arabes semble s’etre evanouie devant la poussee des nouveaux conquerants et leurs anciennes croyances ont fondu dans le creuset de l’Islam sans meme laisser de traces. Ils ignorent tout de leur histoire et de leur religion d’antan et quiconque essayerait de decouvrir ne serait-ce que le genre de culte qu'ils pratiquaient ou les divinites qu’ils adoraient originellement se verrait durement mis a l’epreuve. Tout ce que les historiens arabes out pu ou voulu nous transmettre a ce sujet est que les Berberes, avant leur conversion a l’lslam etaient des Madjous [«Mages», terme employe pour designer les idolatres.] et que de nombreuses tribus pratiquaient le Judaisme ou le Christianisme. Dans l’esprit des Berberes, leur histoire proprement dite commence avec l’invasion des Arabes au VIIe siecle et, depuis, n’a cesse de se confondre avec celle de leurs conquerants.
Dans ces conditions, l’etude de la personnalite historique du Juda'isme marocain s'avere necessaire en tant qu’element indispensable a la ,coordination des evenements et a une meilleure comprehension de I’Histoire generale du Maroc.
Dans ce beau pays d’Occident, les Juifs, par un rare hasard au cours de leur histoire, ne se sont pas presentes pour la premiere fois comme des refugees mais sont venus en qualite de commercants et civilisateurs feconds, a la suite de leurs freres de race, les Pheniciens. Pendant des siecles, ils ont vu leur nombre et leur importance grandir, par 1’apport de differentes vagues de coreligionnaires qui, forces a differentes reprises de fuir leur pays d’origine ou d’adoption, sont venus s’y fixer et ont insuffle une vie nouvelle au Judaisme marocain.
Depuis leur installation au Maroc, que de luttes, que de changements de situation les Juifs ont du endurer avec tenacite pour se maintenir dans ce pays qu’ils aiment, dans ce pays qu’ils n’ont jamais cesse de feconder avec cette seve acquise dans la lutte opiniatre pour la vie et 1’effort intense deploye pour la conservation de cette personnalite originale qui est la caracteristique meme de leur peuple.
Chaque fois que des races diverses se fusionnaient dans ce creuset marocain, le Judaisme se brulait au contact du liquide incandescent mais ne se laissait jamais fondre, sans pouvoir toutefois echapper aux influences de cette bouillie de peoples. Par contre, aussitot que les circonstances le placaient devant un flot de son meme metal, fuyant apres purification l’amalgame fatal d’un autre creuset, le feu de l’amour et de la solidarite les fondait ensemble, et le fudaisme marocain se relevait de nouveau, trempe a un titre bien plus eleve.
Sur cette terre, il a ete le temoin et l’acteur de tons les episodes historiques. Oue de personnages n’a-t-il pas vus entrer et sortir une fois leur role joue, et lui, ayant participe a toutes les scenes, y est reste.
Dans ce drame de l’histoire, il a debute, au Maroc, dans les meilleurs termes avec les Pheniciens puis il a collabore avec les Garthaginois. Il s’est impose a de puissantes tribus berberes et les a meme commandees, puis il s'est frotte a Rome. Il a pactise avec les Vandales et a subi Byzance apres avoir connu les Visigoths. Ensuite, il a aide les Berberes a combattre les Arabes et, ayant succombe, au lieu de se livrer corps et ame, il a prefere garder son originalite au prix de la perte de tout droit de cite. Malgre cette diminution civique et sociale, d’autres qualites l'ont maintenu dans une position preponderante dans diverses activites necessaires a la vie et au progres. Cette situation se consolidera par l'aide enorme morale et materielle pretee a ces memes Arabes pour la conquete de l’Espagne. Desormais, son sort sera lie a celui de ces freres de race et sa tranquillite on ses inquietudes dependront de l’etat d’esprit de ce peuple qui lui sera parfois hostile aux moments de graves crises de son histoire mais faisant generalement preuve de liberalite et de tolerance amicale.
Les Juifs ont vu egalement defiler sur cette terre, dans le passe, les Portugais, les Espagnols et les Anglais et, de nos jours, la France et l’Espagne. Ils ont vu passer subitement le Maroc du Moyen Age a la civilisation moderne; leurs yeux sont encore eblouis et leur transforroation s'est operee si rapidement qu’ils ont encore l'impression de se sentir dans un reve.
Ce serait maintenant ou jamais, le moment psychologique d'ecrire 1'histoire du Judaisme marocain. Le temps presse, avant que n’aient disparu les generations qui chevauchent sur deux epoques, espacees seulement de quelqnes decades, et pourtant si distantes l'une de l’autre, du fait d’une rapide adaptation a la vie moderne. L’enorme progres atteint en si peu de temps a affranchi le Maroc d’une epoque de tran sition dans une evolution qui a necessite des siecles a s’operer partout ailleurs. Ce serait done le moment opportun pour s’atteler a une telle tache car, une fois que la generation a laquelle nous appartenons sera eteinte, qui pourra avoir une idee exacte de ce qu’etait le Maroc, meme aux debuts du XXe siecle ? Seuls ceux qui l'ont connu a cette epoque ou subsistait encore une vie archaique peuvent facilement remonter le courant des siecles passes, sans risquer de voir leurs appreciations s’ecarter trop de la realite historique.
Abraham Laredo- Les noms des Juifs du Maroc
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות.
מנהגי חג שבועות
א-נהגו להקפיד מאד בתיקון של ליל שבועות מתוך ״קריאי מועד״, ומתפללים
באשמורת:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבועות), וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פ׳ במדבר ה״א), ובספר מועד לכל חי(עמוד ע״ח) מעלת הלילה הזה:
ב-נהגו לקרוא ״כתובה״ בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות, בנגינת הכתובה של נישואין:
ב-כן המנהג פשוט, והוא כדי לעורר את הכלה לעשות רצון החתן, ולעורר את החתן לשמור על כלתו, ואין יום יפה לזה כיום מתן תורה. עליו נאמר ״ביום חתונתו״ וביום שמחת לבו. כי קוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא:
ג-נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות, כל הציבור עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן נהגו בפרשת יתרו, ופרשת ואתחנן:
ג-כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קמ״ז), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ז),וכן פסק הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(סימן נ״ז), וראה בזה בספר שיירי הנפש למהרר״ב סבאן, ודברי הרב הנאמ״ן שם:
ד-נהגו להזות מים זה על זה ביום חג השבועות, ורבים מחכמי הדור קראו לבטלו:
ד-הנה אף שמנהג זה נהגו מזמן קדמון וכמובא בספר נהגו העם (שבועות) ובספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא עדה״ב הוי כל צמא לכו למים, ועוד טעמים (ראה בנהגו העם שם), הנה רבים מהחכמים יצאו חוצץ נגד ״מלחמת המים״ שנעשית ביום טוב הקדוש, ובפרט עם גברים ונשים, ומשום כך קראו לבטלו לגמרי, וראה בזה גם בספר מים חיים (ח״א עמוד קע״ה) ובאוצרות המגרב(שבועות):
ה-נהגו בחג השבועות אחרי הצהרים, להתאסף יחד שבטי ישראל בבתי כנסת ובבתים, וקוראים אזהרות, (וכפי שמסודרים בספר ארבעה גביעים), ונקראים בנעימה מיוחדת, והמנהג לקרוא אזהרות מיד אחרי שחרית:
ה-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא כדי לשנן ביום מתן תורה את מצוות התורה, ונעימתם יפה לאוזן, שמעו ותחי נפשכם:
ו-נהגו כשטועים בקריאת האזהרות, מחייבים אותו לחזור, תוך כדי קריאת המשתתפים חזור חזור, אינך יודע, ישראל לא ידע עמי לא התבונן
ו- כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבועות), וזה בא ללמד כי דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפי כל יהודי באשר הוא שם, והרי תרגומו בערבית: עאויד עאויד. מא כא תערף (פלוני) לא ידע, (בן פלוני) לא התבונן׳
ז-נהגו מי שנפל בחלקו הקטע באזהרות, מתחיל ״בסימנא טבא״י או קטע ״תערב רינתי״, זוכה למנה הגונה של מים צוננים:
ז-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים ובאוצרות המגרב (שבועות), ושם הוסיף שיש לו אפשרות להנצל מהמים, אם יזמין את הקהל לביתו לשתיה חריפה:
ח-נהגו ביום השבועות לפני תפלת מנחה, לקרוא ״מגילת רות״, ופותחים בפסוק ישלםה׳ פעלך וכו':
ח-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים:
ט-יש נהגו שנשים מתקבצות באחד הבתים, וחכם קורא לפניהן את ״עשרת הדברות״,ומבארה להן כיד ה׳ הטובה עליו:
ט-כן נהגו בכמה מקומות, וכמובא בנהגו העם שבועות (ס״ז) והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי שגם הן יבינו את עשרת הדברות שהן עיקרן של תורה כידוע, ודבר בעתו מה טוב:
י- נהגו לשמור מצות מפסח לשבועות, ומפוררים אותו בתוך חלב ודבש, וטועמים מזה אחרי תפלת שחרית של חג השבועות:
י- כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ב) ובנהגו העם שבועות (ס״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבועות), והטעם לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב וחטה, שנאמר חלב חטים ישביעך, ונאמר דבש וחלב תחת לשונך וזקני דבדו מעידים שקבלה בידם שזה סגולה להברחת עקרבים וראה עוד בספר מים חיים (עמ׳ קע״ד):
יא. יש נהגו לאכול מאכל הנקרא ״לְחַרְבֵל״ ביום השבועות, ומרכיביו: קמח מצה, סוכר ונענע, ויש נהגו לאכול מאכל מבצק ושמו ״לְפְדָאווש״, (והוא מעין אטריות):
יא. כן המנהג פשוט אצל רבים, והביאו בספר יהדות המגרב (מנהגי חג השבועות), וכ״ז זכר לקרבן שהיה בבית המקדש הנקרא מנחה חדשה (ויקרא כ״ג), ויש בזה גם חלב וכנ״ל:
יב. נהגו באסרו חג של שבועות, לערוך הלויה רבתי לגניזת שמות הקודש, תוך פיוט ושירה:
יב. כן הביא בספר נהגו העם (שבועות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ׳) והיא זכות לישראל בצאת חג מתן תורה, שכשם שאנו חסים על שמותיו הקדושים, ומתנהגים בהם בכבוד רב, כן יחוס ה׳ על עמו, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד פ״ו):
יג. נהגו החל משבת אחרי שבועות עד שבת שמעו, לקרוא ספר ״איוב״, ומשבת נחמו עד ראש השנה, ספר ״דניאל״, (וכפי שמחולקים בספר ארבעה גביעים):
יג. כן המנהג פשוט, וכמובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבת), והטעם פשוט על פי המבואר לעיל במנהגי הספירה, בענין פרקי אבות, שכיון שזמן הזה הוא עת הקיץ ורבים תענוגות בני אדם, זה עת ללמוד ולהגות בספרי מוסר ויראת ה׳ להשיב אל לבו(ראה בטעמי המנהגים עמוד קע״ט):
יד. נהגו כשמתחילים קריאת איוב לפתוח בפסוק: חיים וחסד עשית עמדי, ופקדיתך שמרה רוחי״ ובו מסיימים בתוספת הפסוק ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. וכשמתחילים דניאל פותחים בפסוק ״אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם דר ודר, ומסיימים בו, בתוספת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:
יד. כן המנהג פשוט, ופסוקים אלו הם גות הכותרת של הספרים, ויש בהם ברכות, וברכות יעטה מורה, וכן שבחים לבורא יתברך אשר לא נאוה תהלה:
טו. נהגו שאין אומרים תחנון, מראש חודש סיון עד י״ג בו ועד בכלל, ובחוץ לארץ עד י״ד בו, ועד בכלל:
טו. כן הביא בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן כ״ה) ובספר נהגו העם (שבועות):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות
עמוד 112
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
זמן להיות שובבים וזמן להיות רציניים, ולכן היינו חבורה מיוחדת במינה. בספרו, האמינו לי, היו רבים כמונו: דרדקים ממולחים ומלאי תורה כרימון, המעזים לשאול שאלות שלרוב נשארו ללא תשובות – כמו בפעם ששאלתי את הרבי מה פירושו של דבר ״שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה ?״ הרבי הסביר לנו שנכון, בני ישראל לבשו את אותם הבגדים ארבעים שנה והבגדים גדלו אתם עם השנים, לא התלכלכו, לא הריחו זיעה, ולא עשו כינה וכו׳. בדומה לכך – עם המן, שלפי המדרש כל אחד טעם בו את הטעם שחשקה בו נפשו וכל אחד טעם בו טעם שונה. הרבי ענה שכך היה, אז הבנו את זה כפשוטו. ואולם, אחר כך למדנו שיש פשט ויש דרש ואין להבין כל דבר בתורה כפשוטו. בזמנו שאלנו – אם יכלו לטעום במן כל מה שרצו, מדוע התלוננו שנמאס להם מהמן ורצו בשר? הרבי לא ענה. בדיוק אז הפעמון צלצל וקמנו ללכת.
דבקנו בלימודי היהדות שלנו והתחלנו להתעניין בחיי החלוצים בארץ ישראל. כיצד זה התחיל? האמת שאינני זוכר בדיוק. לפתע מצאנו עצמנו מדברים על הציונות ועל קיבוץ הגלויות שאליו התפללנו יום יום בכל תפילותינו. בכך לא היה שום חידוש, אלא שעכשיו התחלנו להתארגן באופן מעשי ולהיפגש בחוגים שבהם שוחחנו על הנעשה בארץ ישראל.
כבר בגיל הרך למדנו להתייחס לכל אות בעברית כדבר קדוש, לכן קראנו לזה לשון הקודש. אם הפלנו סידור, נחרדנו. הרמנו אותו ביראת כבוד ונישקנו אותו כאילו מבקשים אנו סליחה. ידענו מה זו ״גניזה״ – ששם שמרו כל דבר שנכתב באותיות עבריות עד שקברנו את כל הכתבים הקרועים ואת הספרים הבלויים, כמו בטקס לוויה לאדם שנפטר. התייחסנו לספרים בכבוד גדול כאילו היו דבר חי. מנעורינו למדנו לכבד אנשים מלומדים. נשקנו תמיד את ידו של הרב כאשר פגשנו אותו ברחוב. בדומה לכך נהגנו כלפי איש זקן או קרובים מבוגרים, כמו היו הורינו. עצם ידיעת השפה העברית הייתה עבורנו מעלה גדולה. אני תמיד חשבתי שכל יהודי צריך לדעת עברית, שפת התנ״ך, שפת הסידור. בהכרה זו התחלנו לדבר עברית וגם להתכתב בעברית עם ידידינו מערים אחרות. התחלנו לקרוא ספרים בעברית מכל הבא ליד, העיקר לקרוא ולגמוע כל מה שנכתב בעברית, כשותה מים חיים. אינני זוכר איך הגיע לידי ספרו של אברהם מאפו ״אהבת ציון״ שקראתי בהתלהבות כל כך גדולה. גיליתי עולם חדש! העברית המליצית ותיאור תקופת מלכות יהודה בימי חזקיה, הנביא ישעיה, והעלילה הנרקמת בצבעים חיים ומרתקים הלהיבו אותי, ולא שבעתי מלקרוא בו. הגיע לידי גם תרגומו של קלמן שולמן לספר ״מסתרי פריז״, אותו כתב הסופר הצרפתי אוז'ן סו.
זה הטביע בי חותם בל יימחה, שאכן הכל אפשרי בעברית שלנו – שפה חיה לכל דבר! מאז, כל מי שנפל לידו ספר בעברית, העביר אותו הלאה מיד ליד וכולנו קראנו אותו ודיברנו עליו בהתלהבות באספות שלנו. יוסף טרומפלדור – חייו ומותו הותירו בנו רושם כביר. אני תמיד האמנתי שיהודי חייב לדעת את שפת אבותיו. ראיתי בזה עניין של כבוד עצמי, לדעת את עברנו ולהיות בקיא בכתבים שלנו. ללא זה לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו, כי כל זה הוא חלק מאיתנו, כאיברים שונים מגוף עמנו, שבלעדי אחד משהו חסר. עבר עמנו ושפתו הם חלק מישותנו בדומה לדת ולמסורת שלנו. זה העניק מובן לתפילות שלנו, מפני שהבנו את שקראנו. אליעזר בן יהודה נחשב בעינינו צדיק וציוני גדול. תלינו בכיתה שלנו שלט המכריז: ״עברי דבר עברית״.
הרבנים לא היו מרוצים כל כך מהפעילות הציונית שלנו, ומהשיחות שלנו בדבר עלייה לארץ. הם טענו שרק תשובה גמורה ויראת שמים יחישו את הקץ, ושאסור לדחוק את הקץ כמו שאנחנו רוצים לעשות. גאולתנו תבוא כשהעם יהיה זכאי וראוי לכך. ואולם, אנחנו אמרנו שתמיד יהיו רשעים שיצוצו! הלוא אבותינו זכו לצאת ממצרים, ואיננו יודעים בדיוק בזכות מה. הם נטמעו כמעט לגמרי בין המצרים, עובדי עבודה זרה, ואחרי כל הנסים והנפלאות חטאו במעשה העגל, חטאו במרגלים ועוד. עם כל זה נגזר עליהם להישאר במדבר רק ארבעים שנה ואנחנו הרי כמעט אלפיים שנה בגולה! ״על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו״. כמה זמן עוד נחכה ונסבול? הרבנים טענו שאסור להרהר בנפלאות ממנו, מפני שאיננו יודעים דרכי ה'. אכן, גם זה נכון. על אודות כך היינו מהרהרים ומדברים באספות שלנו – מחשבות על הגאולה ועל הדרך להחיש אותה. צר לי המקום ואני כציפור בכלוב הרוצה לעוף, לשבור את סורגי הגולה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כיצד? היכן להתחיל? בדמיון היה הכל קל, אבל הלכה למעשה נראה לי היה שאין מוצא. ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״, אומרים לנו. אנחנו טוענים שאסור לסמוך אך ורק על הנס. למדנו במסכת ״ברכות״ על בן שקיים שתי מצוות ששכרן אריכות ימים, הלוא הן מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן, ובכל זאת נפל ומת, מפני שסמך על הנס ששום דבר לא יקרה לו ולא היה זהיר. טיפס על העץ עם סולם רעוע ונפל. למדנו אף כי לפני קריעת ים סוף משה עמד והתפלל לה׳ וחיכה לנס, עד שה׳ נזף בו ואמר: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״! וכן מובא ב״סוטה״ שנחשון בן עמינדב קפץ לים ראשון ורק אחרי כן נעשה הנס של קריעת ים סוף, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שה׳ ״ילחם לעם ואתם תחרישון״. ועדיין, אומרים לי, הגאולה תבוא ״בעתה״, לפי הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. ובכן, מה עם ״אחישנה״ שכתוב בהמשך אותו פסוק? אומרים לנו שרק כאשר בני ישראל יהיו ראויים לכך, והולכים בדרכי ה׳ כמו שכתוב, המשיח יבוא ״היום אם בקולו תשמעו!״ אזי יתקיים ״אחישנה״ והגאולה תבוא מהר יותר. כשנגמרו להם כל הטענות היו מסיימים את השיחה בפסוק אחר: ״אשרי כל חוכי לו״. אשרי המחכה לו? בסדר, הייתי עונה בקצת תרעומת, לא חייבים לחכות לו בגולה. ביום שבת אחר הצהריים היינו נוהגים לנוח, מפני שהארוחה הדשנה ארכה זמן רב. אם תהיתם מדוע ארכה זמן כה רב, אסביר. אנחנו אוכלים בניחותא כבני תורה, שרים פיוטים רבים לכבוד שבת ובין מנה למנה גם מדברים על ענייני דיומא ובעיקר דברי תורה, על פרשת השבוע וההפטרה, שתהיה השכינה שורה בינינו ותרבה בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות, אמן! עלינו, ועל כל עם ישראל. מדוע הרבינו בדברי תורה? כי ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. לכן, הרבינו גם בסיפורי המדרש והאגדה לתשומת לב הנשים והבנות במשפחה, שהקשיבו בעניין רב וכדי להרחיק את השיחה מדברי רכילות ולשון הרע. בשביל הנשים והבנות הייתה זאת ההזדמנות היחידה לשמוע דברי תורה. דיברנו על דרשת הרב בבית הכנסת, נשאלו שאלות ונתנו תשובות. בבית הכנסת שלנו לא הייתה ״עזרה״, שזה מעין יציע לנשים הכולל וילון שקראנו לו ״מחיצה״.
בערב שבת הנשים לא באו לבית הכנסת, הן נשארו בבית, אבל ביום שבת ב״שחרית״ הן כן באו, בעיקר כדי לשמוע את קריאת התורה. הן פשוט עמדו בפרוזדור הכניסה מצטופפות זו ליד זו, הקשיבו מעט וחזרו הביתה לחכות לנו. בזמן הארוחה הייתה הזדמנות לבנים להראות במה כוחם גדול ולספר מה שלמדו במשך השבוע. אני תמיד נהניתי מתשומת לב יתרה, מפני שתמיד היה לי מה לספר. אחי אף הוא ישב שם, אבל הוא ישב ״כאילם לא יפתח פיו״. אותו זה לא באמת עניין, אבל הוא קינא שאף אחד לא שת לבו אליו. הוא ניסה לדבר על משחק הכדורגל של אחר הצהריים, אבל כולם היסו אותו. הוא כעס על כך, אבל שתק. מה הוא יכול היה לומר? אף אחד לא היה מעוניין בדברי ההבל שלו. כל אחד מהנוכחים הקשיב ביראת כבוד ומבלי להפריע. הבנות שלא הלכו ל״אם־הבנים״ ולא למדו תורה, אהבו להקשיב. הן גילו עניין רב ושאלו שאלות שאני עניתי עליהן בשמחה. גם השכנים היו באים להקשיב לדברי תורה, מאחר וראש המשפחה שלהם לא היה בכל שבת בבית, ואמא הייתה גאה בי על כך מאוד, וכן אבא, כשהיה בבית. אני ישבתי ליד סבתי הצדיקה, כשזו באה אלינו, והיא הייתה חשובה לי ביותר. היא נהנתה יותר מכל אחד אחר לשמוע אותי ואף העריכה את ששמעה. ראיתי זאת בעיניה והבעת פניה הסגירה כמה שזה ממלא אותה שמחה. ברכת המזון גם היא ארכה זמן רב, ועד שסיימנו היינו עייפים. היו בני נוער שמיד אחרי הארוחה נעלמו, כמו אחי. הם הלכו לצפות במשחק כדורגל או הלכו לקולנוע. אלה היו בני נוער מתלמידי ״אליאנס״ הגדולים שפרקו עול תורה. אנחנו, לעומתם, נשארנו לנוח. כשקמנו היינו יוצאים ל״באב-למקאם״ כדי ״לשוח בשדה לפנות ערב״. שם קיימנו מפגשי רעים, הלוך ושוב ברחבה הגדולה. אלה הולכים ואלה באים. ״עולים ויורדים בו״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו
עמוד 78
ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו.
מבוכות תש׳׳ח במרוקו
שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי־ המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת־משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב־נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נדלדלו ומצבו הלך ונתדרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת־החימר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948, והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השייך הערבי. הימים ימי־אביב ומצב רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אנשים מאושרים מהם עלי־אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכנסת. הוא תתקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן וכשפניו סמוקים, מלמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו, מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים לחוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקיא במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר־המים שברחבת־העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי־יום־חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת־התיבה כשהוא נשען על צירו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם, והמתינו בציפיה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים. באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש־הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי נענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותיי, היגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן־קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח, קמה מדינת־ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריץ ושרי־ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״
הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב היגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת־ישראל, לבנינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא חקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובנינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.
סולי היה רציני מאוד ולא החליף מילה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת־המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט אודות הבשורה הרשמית, אשר היגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת־ישראל, ומישהו קרא מפינת בית הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:
״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״
המילים הדהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת־ערבית התנהלה כבימי־חג ולאחריה, יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השייך ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת־ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.
היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שינאת־הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהייתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים, היתה פלסטין והיציע להם להתפזר אל בתיהם.
כולם היכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדיעותיו ומרוחק משמחת־חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דיכאון אישי. שמחת־היהודים על תקומת־ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי־היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של השני. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו, נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי־העסקים מקרב־היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנאס וקאזאבלנאקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה, ועל השמועות אודות ההתארגנות ליציאת־מצרים שניה ממרוקו.
בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן, רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי־מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מייד לישראל. בעייתם של יהודי־מרוקו לא הייתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי־העליה האומללים והמסכנים אשר היגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה, עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא, ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני־ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים, האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו, שציפו לכך בכליון־עיניים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי־מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי־אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים־הערביים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפלייה לרעה.
הלחץ של יהודי־מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות־ היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי־היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עוצמתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי־מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום יום בכל מקום היה — ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל? מה מציק להם ומי גירש אותם? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהיגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי־שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים כחסידי־אומות העולם, הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי־אומות־עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי־ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנהירת היהודים לעבר מחנות־העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.
ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983– מבוכות תש׳׳ח במרוקו
עמוד 80
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק…
פו. נהגו שהחזן אומר ״אתה חוננתנו״ בקול רם:
פו. כן המנהג פשוט, והטעם כדי להזכיר אמירתו לציבור ולאלה שאינם בקיאים, וראה בזה בילקוט״, שבת א׳(עמוד ת״מ) ובכה״ח לרבי חיים פלאג׳י(,סימן לא ס״ט) ובבן איש חי(.שא׳ פ׳ ויצא ס״ה) ובספר השבת והלכותיה !סימן ט״ז ס״ז):
פז. נהגו כשחל יום טוב באותו שבוע, אין אומרים ״שובה ה״׳, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:
פו. כן מובא בספר נהגו העם (ערבית) וראה בזה בנו״ב (עמוד נ״ח), ובשערי תשובה (סימן רצ״ה סק״ב) ובילקוט״, שבת א׳(עמותמ״ג), וראה בלקט הקציר(עמוד רל״ו) שהאריך בזה,וכן בספר לבי ער(סימן ט״ז):
פח. נהגו להבדיל בבית הכנסת ומעומד, ובבית מיושב:
פח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבת), ובספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שנ״א), ובספר מקוה המים (ח״ה עמוד ו׳), וראה בזה בנר לעזרא (,עמוד ל״ח), ובילקוט״, שבת א׳(עמוד תמ״ה), והטעם שמבדילין בביהכ״נ כדי להוציא מי שאינו בקי:
פט. נהגו לפתוח את ההבדלה בפיוט זה: אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:
יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְצוּרִים, שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים, שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים, כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: (ויש ממשיכים קטעים נוספים):
פט. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכל זה כדי לפתוח את השבוע בשבח והודיה לה׳ על רוב טובותיו, כי לעולם חסדו, ומשם תקוותנו כי השבוע הבא יבוא עלינו ועל ישראל לטובה וברכה, ויש קטעים נוספים מובאים בספרי פיוט ושירה:
צ. נהגו בסיום ברכת ״בורא פרי הגפן״, מאפיל בידו על הכוס ומביט לתוכו וצוחק:
צ. כן המנהג, והביאו בספר פקודת אלעזר (,סוף ח״א), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ד), וכן מנהג יהודי תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳), והכל בא לסימנא טבא:
צא. נהגו לחזר אחרי הדס להבדלה:
צא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ג), והטעם כיון שהדס נבחר מכל, לארבעת המינים בסוכות, מעלתו חשובה מאד, ע״ד מה שאחז״ל מגלגלים זכות לזכאי:
צב. נהגו לברך אף על נר יחידי, ולא דוקא אבוקה, והמדקדקים נהגו להחמיר שיהיה דוקא נר אבוקה:
צב. כן הביא בספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שפ״א), וכן מנהג יהודי תוניס להקל, וכמבואר בספר גאולי כהונה (.מער׳ מ׳), ומ״מ מצוה מן המובחר באבוקה וכנפסק בשו״ע (.סימן רצ״ח ס״א):
צג. נהגו אחרי הטעימה לשפוך מעט יין על הצלוחית, וממנה מורחים על גבי העינים וראש עמוד השדרה:
צג. כן המנהג, ומקורו ברמ״א (.סימן רצ״ו), וראה בזה בספר מקור חיים (,פרק קל״ח), ובספר נר לעזרא (.סימן פ״ט), ובספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳):
צד. נהגו שאין הנשים והבנות טועמות מכוס ההבדלה:
צד. כן המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ב), ומקורו מספר השל״ה, וראה בזה בפה״ח (סימן רצ״ו סק״ד), והטעם היא לזכר חטא חוה שהחטיאה את אדם הראשון ולא תשוב לכסלה עיי״ש:
צה. נהגו לישב בצוותא בבית הכנסת, וקוראים מתוך הזוהר הק׳:
צה. כן נהגו רבים, וכמובא בספר אוצר המכתבים (ח״א סימן ר״ז) ובאוצרות המג׳רב (,שבת). וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (פ״ב) במעלת קריאת הזוהר, וראה לעיל במנהגי מנחה (.ס״ו) והוא סימנא טבא לששת ימי המעשה:
צו. נהגו להקל להוציא את השבת לפי סברת הגאונים, ויחידי סגולה החמירו לפי רבינו תם:
צו. הנה כי כן נהגו ברוב המקומות במרוקו, שלא חששו לשיטת ר״ת, וכפי שביאר באורך בספר אוצרות הפוסקים (דיני שבת), וראה בזה בספר נהגו העם (שבת), ובספר אבני שיש (ח״ב סימן קי״ח):
צז. נהגו בהכנסם לבית במוצאי שבת אומרים לבני הבית: ״'שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב״. והם משיבים: ״'שבוע טוב תרבח והסעד״ (תרויח ותצליח):
צז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות המגרב. והיא סימן טוב לכל השבוע. ועל כיוצא בזה נאמר טוב עין הוא יבורך:
צח. נהגו להקפיד על סעודה רביעית בצוותא, ונקרא בפיהם סעודת ״דוד המלך״:
צח. כן המנהג ומקורו מגמ׳ שבת (קי״ט), והטעם שנקרא ע״ש דוד המלך ע״פ הגמ׳ בשבת (ל׳) שאמר לו הקב״ה בשבת תמות. וכל שבת שעברה עליו בשלום היה עושה סעודה, וראה בזה בילקוט יוסף שבת א׳(עמוד תפ״ט):
צט. יש נהגו להכין מאכל מיוחד בצל עם בשר למוצאי שבת:
צט. כן הביא בנו״ב בהקדמה (עמר ז׳). וטעמו כי המאכל הזה משמח לב עגומים, בהסתלקות הנשמה יתירה:
ק. יש נהגו להקפיד לא לאכול ביצים וזתים במוצאי שבת;
ק. כן הביא שם בנו״ב, והטעם כי שני מאכלים אלו הם מאכל אבלים, ולא מסמנא מילתא במוצאי שבת:
קא. יש נהגו להקפיד לא להוציא דבר מן הבית במוצאי שבת:
קא. כן המנהג והביאו בספר יהדות המג׳רב (.שבת), והטעם לזה שקבלה בידם דלא מסמנא מילתא בזה:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק
שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.
שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.
שימחו את ירושלים
שיר — לכבוד ירושלים הבירה
מילים — רבי דוד בוזגלו
שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְחִגְרוּ לְמַעֲנָה, גִּיל כִּפְלַיִם
כִּי מוֹשְׁלֶיהָ, הֵם גּוֹזְלֶיהָ,
חִישׁ נוֹקְשׁוּ, בַּפַּח קָשׁוּ, וְנוֹאֲשׁוּ,
מוּל חֵיל צַהַ"ל, כָּרְעוּ כָּל בֶּרֶךְ,
כְּלִי זֵינָם, וִיקָר חָסְנָם, עִם שִׁלְטוֹנָם
עָבְרוּ לָנוּ לְלֹא כָּל מֹרֶךְ,
סָר שֵׁבֶט שׁוֹאֲפֵי רֶצַח, יוֹם שָׁבוּ יִשְׂרָאֵל אֶל עִיר הַנֶּצַח.
שָׁם אֶל הַר, צִיּוֹן יִנְהַר, כְּסוּס יִדְהַר,
אִישׁ דַּעְתּוֹ לְשָׁלוֹם,עַם תַּכְרִיעַ,
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, מַעְגַּל צֶדֶק מַעְגָּלוֹ,
הָאֱמֶת נֵר לְרַגְלוֹ, וְיָמִין אָחֲזָה בּוֹ לְנַהֲלוֹ,
תַּחַת סֻכָּתוֹ וְצִלּוֹ, עַד יוֹם עָמַד עַל שֶׁלּוֹ,
עִיר שָׁלֵם וּבְכֻלָּהּ פָּרַשׁ מִמְשָׁלוֹ.
עוֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ נָחֲלָה, בְּחֶבְרוֹן הַמְהֻלָּלָה.
מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שָׁמָּה מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְגֻלָּה
עִם יוֹסֵף רַם הַמַּעֲלָה, כֹּתֶל מַעֲרָב לִתְפִלָּה
עַד יָקִים בֵּית זְבוּל נוֹרָא עֲלִילָה.
שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.
הקדמה: קינה היא וקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמים ברבים תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי. ומי שירצה לאומרה לנועם איזה פיוט הרשות נתונה והיא לנועם "אהלל יושב כרובים״ או לנו׳ [=לנועם] "יחיד רם לך תפארת״ ולנו׳ [=ולנועם] ״אבי מלך אדוני רם״ וכמה ניגונים אחרים. ומי שירצה לאומרה בתמרור קינה יאמר אותה בתמרור [לחן מר, לחן עצוב המיועד לקינה] ״לב עמי יכאב בציריו״ ולת׳ [=ולתמרור] ״מספד מר ארים".
ובא הסימן אני ידידיה מונסוניגו חזק.
תבנית: השיר בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שלושים מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אבאב, גגגב, דדדב…
משקל: שמונה הברות בטור.
חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.
לחן: "אהלל יושב כרובים״ לר׳ דוד חסין(דוידזון, תרפ״ה-תרצ״ג, א־1465), ״יחיד רם לך תפארת״(ליתא שם), ״אבי מלך אדוני רם״(ליתא שם), ״לב עמי יכאב בציריו״ לר׳ יעקב אבן צור(שם, ל־251) או ״מספד מר ארים״(ליתא שם).
מקור: כתב יד מתוך אחד העותקים בכתב יד של ״קופת הרוכלים״ לידידיה מונסונייגו.
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ / וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ
שִׂיחוֹ לִבְנֵיכֶם סַפְּרוּ / תְּנוּ לָהּ פְּרִי יָדֶיהָ
אֶת עֵז צִדְקָתָהּ תְּגַלּוּ / אִישׁ לַאֲשֶׁר בַּאֲהָלוֹ
עַמִּי הִשְׁמִיעוּ הַלְלוּ / בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
5 נַעֲרָה יָפָה כְּתִרְצָה / אֶת שֵׁם שָׂמִים קִדְּשָׁה
הֵן לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ
יְחִידָה מִכָּל עֲלָמוֹת / תַּכְלִית מִבְחַר הַשְּׁלֵמוּת
חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ
יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עָצְרָה
10 כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ
דָּנוּהָ בְּדִיניִּם קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שֶׁרָצִים
עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עִמָּהּ וּמֵרוֹדֶיהָ
יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוּ
לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ
15 דִּינֵי שָׂמִים הִצְדִּיקָה / בְּסֵבֶר פָּנִים בִּשְׁתִיקָה
וּבְדָת צֶדֶק הֶחֱזִיקָה / וְחָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ
יִתְפַּלֵּא כָּל אִישׁ עֵת יִזְכֹּר / יָחוֹג יָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר
יָשְׁבָה בָּדָד עֵמֶק עָכוֹר / אִם דֶּלֶת נְצוֹר עָלֶיהָ
הִיא הֵשִׁיבָה כִּי לִשְׁאוֹלָה / יָרְדוּ רוֹדְפֵי דָּת גְּעוּלָה
20 רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה / עֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ
מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל לְאֻמִּים / בְּכֶסֶף וּמַתַּן דָּמִים
הָיוּ לְפִתְחָהּ מַשְׁכִּימִים / לִשְׁקֹד יוֹם עַל דַּלְתוֹתֶיהָ
וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵהֶם / יָגְעוּ לֹא עָלְתָה בִּידֵיהֶם
נָתְנוּ כָּל מַחְמַדֵּיהֶם / בִזְהובִים עִטְרוּהָ
25 נִלְאוּ יָגְעוּ לְפַתּוֹתָהּ / כָּל אַחַת נִזְמָהּ חֶלְיָתָהּ
פָּשְׁטָה כָּל בִּגְדֵי חֶמְדָּתָהּ / תַּמְרוּקִיָּה מָנוֹתֶיהָ
סוֹרֵר מוֹרֶה הוֹצִיא חַרְבּוֹ / לְנָחְרָהּ כְּדָג מִגַּבּוֹ
הִיא כַּצֹּאן לַטֶּבַח יָבוֹא / וּכְרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ
סַכִּין הִשְׁחִיז בָּא לִקְרָאתָהּ / פָּרַשׁ צַר לִשְׁבֹּר מַפְרַקְתָּהּ
30 פֶּן וְאוּלַי תָּמִיר דָּתָהּ / וְתִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ
וּבְנֹעַם שִׂיחָה הַשִּׁיבָה / חָס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא
לְאוֹהֵב דַּת הָעֲזוּבָה / עִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ
נַפְשִׁי אֶמְסֹר עַל יַהֲדוּתִי / כִּי לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי
מִנְּעוּרַי בְּצִדְקָתִי / הֶחֱזַקְתִּי לֹא אַרְפֶּהָ
35 יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה
חֶמְדַּת עוֹלָם עָזְבָה / וּפִרְצַת גְּדֵרֶיהָ
יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / חָלִילָה לִי זֹאת אֶעֱשֶׂה
דַּת קֹדֶשׁ אֵיךְ תַּעֲזֹב נַפְשִׁי / תִּשְׁכַּח בְּרִית אֱלֹהֶיהָ
גּוֹי נָבָל מֶה פָּרַץ פֶּרֶץ / מָלַק עֹרֶף עִקֵּר שֹׁרֶשׁ
40 עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ / יִבְכּוּ כָּל תְּלָמֶיהָ
בְּרֹב חֲרוֹן אַף וְחֵמָה / שִׁנָּיו יַחֲרֹק בִּנְקָמָה
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ נִמְלָא חֵמָה / וְכִלָּה כָּל סְעִיפֶיהָ
שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה
תֶּכֶף עָשְׂאָה גִּסְטְרַהּ / נֵתַח אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ
45 חֵן תִּתְמֹךְ וְעֶדְיֵי כַּלָּה / כִּי בַּת אֲשֶׁר הִיא סְגֻלָּה
יָשְׁבָה עַל גַּבֵּי מַעְלָה / רָאֲמָה יָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ
זְכוּתָהּ תָּגֵן תּוֹשִׁיעַ / הִיא תַּשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ
הוֹד זָרְחָה לָנוּ יוֹפִיעַ / אוֹרוֹת שִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ
קָדֵשׁ קָדָשִׁים וְכָלִיל / כְּכֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל
50 תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּחָלִיל / שָׁלֵם כָּל נְתִיבוֹתֶיהָ
יוֹנָתִי מָנוֹחַ חֵן תִּמְצָא / עִם הֲרוּגֵי לֹוֹד בִּמְחִצָּה
אַבְנֵי מַרְמְרָא וְשַׁישָּׁא / חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ
צוּר נוֹרָא יִבְנֶה נָא קָדְשׁוֹ / יִרְאוּ גּוֹיִים וְיֵבֹשׁוּ
נָא גִּבּוֹר חוּשָׁה / כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֲבָנֶיהָ
55 נִשְׁמָתָהּ הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים / בֵּין אֶרְאֶלִּים וְתַרְשִׁישִׁים
תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם קְדוֹשִׁים / מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ
נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם
תִּשְׁלַח קְצִירָה יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ
1-צדקת… ידיה: המשורר פונה לקהל הקוראים להנצחת זכרה של הנערה הצדקת באמצעות ם־פור מעשה גבורתה לבנים. אשת חיל: על פי משלי לא, י. ועזוז נורואותיה: ואת הכוח ואת העוז שנתגלו במעשה גבורתה, על פי הכתוב בתהלים קמה, ו.
2-שיחו לבניכם ספרו: ספרו מעשה גבורתה לבנים. תנו…ידיה: ספרו בשבחה לפי פרי ידיה, הם מעשיה הטובים, על פי משלי לא, לא.
3-את עז צדקתה תגלו: פרסמו את כוח אמונתה. איש לאשר באהלו: כל ראש משפחה יספר לבני ביתו, על פי שמות טז, טז.
4-עמי… מעשיה: דברו בשבח מעשיה בשערי העיר. הללו בשערים מעשיה: עדה״כ (=על דרך הכתוב) משלי לא, לא.
5-יפה כתרצה: יופייה של הנערה סול דומה לתרצה, שהייתה עיר מלוכה, עדה״ב שיר השירים ו, ד.
6-לזאת יקרא אשה: על פי בראשית ב, כג. כאן: נערה זו היא דוגמה ומופת לאשת חיל מיוחדת. לא… תחתיה: אי אפשר להעריכה ולהמירה בזהב, כי ערכה רב ממנו, על פי איוב כח, טו.
7-יחיז־ה מכל עלמות: בצדקותה. תכלית מבחר השלמות: מושלמת ביותר(ממונחי לשון הפילוסופיה של ימי הביניים).
8-חשבו… חומותיה: הגויים תכננו לעקור את אמונתה ולהעבירה על דתה. מבצר חומותיה: תיאור ציורי לדת ולאמונה החזקה.
9-לענות סרה: תכננו להעיד נגדה עדות שקר, עדה״כ דברים יט, טז. קדשו קךאו עצרה: ולשם כך ערכו אספות, עדה״כ יואל א, יד.
10-כי טוב… המירה: להעיד עליה שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה בדתם, עדה״ב ויקרא בז, י. בית אביה בנעוריה: הדת שהתחנכה לאורה ושאימצה אותה בבית אביה מנעוריה, על פי במדבר ל, ד העוסק בנערה שנדרה נדר: ״ואשד, כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה״. כאן אולי מובנו גם כך: המירה את בית אביה בנעוריה, כלומר, על פי טענתם, העדיפה את נעוריה, סמל לשרירות הלב, על פני החינוך של בית אביה.
11-דנוה בדיינים קשים: עינו אותה וגזרו עליה דין מוות. גוי נבל: עם טיפש, על פי דברים לב, בא ואונקלום שם. קפת שרצים: מלאים חטאים ועוולות, על פי יומא כב ע״ב.
12-ימי עניה ומרוז־יה: חודשיים אלה היו ימי מצוקה וייסורים, על פי איכה א, ז.
13-יחד… וגמרו: גזר דין המוות ניתן בהחלטה פה אחד של כל שופטיה,
14-לחובה נמנו: על דרך המשנה סנהדרין ד, א. אין מקים ידיעותיה: עדה״ב ירמיהו י, כ. כאן: אין מי שיגן עליה.
15-דיני.., בשתיקה: הצדיקה עליה את הדין וקיבלה אותו בסבר פנים.
16-וחגרה בעוז מתניה: על פי משלי לא, יז. כאן: התנהגה בעוז ובגבורה.
17-יתפלא… עליה: כל אדם יחרד ויזדעזע בעת שיזכור מה עבר עליה בשעה שהייתה במצוקתה, בודדה ומסוגרת. יחוג ינוע כשכור: תעבור עליו טלטלה, עדה״ב תהלים קז, כז.
18-ישבה בדד: על פי איכה א, א. עמק עכור: על פי הושע ב, יז. כאן אולי מעין צינוק או ביטוי למצוקה קשה. אם… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט. כאן: סגורה מאחורי דלת ובריח.
19-היא… הרוגיה: דיברה בחירוף נגד דתם המפילה חללים הנהרגים בגלל קנאות וכפייה. געולה: מאוסה. לשאולה ירדו רודפי דת געולה: תוכן המשפט לא ברור: האם מדובר במוסלמים הרודפים את ״הדת הבזויה״, את היהדות המתוארת כדת המושפלת והזקוקה להגנה (ראה ספר הכוזרי), או במוסלמים בעלי דת געולה שתכונתם העיקרית לרדוף ולכן ראויים הם לרדת שאולה? נימת הכתוב מכריעה לטובת האפשרות השנייה.
20-רבים… הרוגיה: על פי משלי ז, כו.
21-מלכי… דלתותיה: אישים חשובים ביותר היו פוקדים אותה בהתמדה ומפתים אותה בכסף רב להמיר את דתה. מלכי… לאמים: על פי תהלים קמח, יא.
22-לשקד… דלתותיה: מתמידים בביקורים תכופים אצלה, עדה״ב משלי ח, לד.
23-ונשותיהם יותר מהם: נשות הגויים הרבו בפיתויים ובשכנועים יותר מן הגברים. ;געו… בידיהם: בכל מאמציהם לא הצליחו לשנות את עמדתה.
24-נתנו כל מחמדיהם: הציעו לה במתנה לשם פיתוי את כל חפציהם היקרים: בגדים ותכשיטים. בזהובים עטרוה: על דרך לשון התלמוד תענית לא ע״א.
25-נלאו יגעו לפתותה: עשו מאמצים רבים לפתותה. נזמה חליתה: תכשיטיה ועדייה,
על פי הושע ב, טו.
26-תמרוקיה מנותיה: איפור ובשמים, על פי אסתר ב, ט(נוסח אחר בכתב יד: ״מלקחיה מחתותיה״).
27-מכאן מתוארים הרגעים האחרונים לפני הוצאתה להורג, בעת הוצאת החרב על ידי ההורג והשחזתה. סורר מורה: על פי דברים כא, יח. לנחרה כדג מגבו: לדקור אותה, על דרך לשון התלמוד פסחים מט ע״ב.
28-כצאן… גוזזיה: תיאור מצבה בעת הוצאתה להורג, על פי ישעיהו נג, ז.
29-פרש… דתה: ההכנות להורג נעשו מולה כדי להפחידה ולמוטט את עצביה – אולי תחזור בה מסירובה ותמיר את דתה. פרש צר: את ידו, על פי איכה א, י. לשבור מפרקתה: על דרך לשון התלמוד חולין קיג ע״א.
30-ותזעק בחבליה: כדי שתרעד ותזדעזע בכאביה ובייסוריה, עדה״ב ישעיהו כו, יז.
31-ובניעם שיחה: השיבה למוציאה להורג ביישוב דעת ובלי בלבול, על פי נוסח ״נקדישך״. חס… דאבא: חלילה לו לזרעו של אבא (שיאהב דת עזובה, האסלאם), על פי קידושין מד ע״ב.
32-לאוהב דת העזובה: מוסב על ״זרעיה״. עמקי שאול קרואיה: הנענים לקבל עליהם דת זו ייפלו בתחתית השאול, עדה״כ משלי ט, יח.
33-נפשי… ארפה: הצהרה על עמידתה האיתנה ועל אמונתה החזקה בדת נעוריה גם ברגעיה האחרונים. לא… מנעורי: עדה״ב יחזקאל טז, ס.
34-בצדקתי… ארפה: עדה״ב איוב כז, ו.
35-יונה… באהבה: הנערה פושטת את צווארה באהבה ומוכנה להיהרג למען דתה. יונה: כינוי חיבה על דרך שיר השירים. בנחת ושובה: בשלוות נפש ללא פחד והתרגשות, עדה״כ ישעיהו ל, טו. צואר פשטה: כדוגמת יצחק, ראה במדרש דברים רבה ט: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח", והשווה נוסח העקדה ״אם אפס ריבע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג, בית 9, ״צואר פשט מאליו״(ראה מחזור זכור לאברהם השלם, ראש השנה, עט׳ 37). פשיטת הצוואר של הנערה כאן היא גם סמל לכנסת ישראל בכלל; ראה שיר השירים רבה ד, ב, ״מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל״.
36-חמדת עולם עזבה: ויתרה על חייה ועל כל טובות העולם הזה. ופרצת גדריה: עדה״כ תהלים פ, יג. כאן: סמל לתענוגות העולם.
37-יחיש… אלהיה: הנערה מבקשת להתיז את ראשה מהר כדי לקיים את מצוות קידוש השם ולבטא את נכונותה לעשות זאת בזריזות. חלילה… אעשה: עדה״כ בראשית מד, יז. תשכח ברית אלהיה: עדה״ב משלי ב, יז.
39-גוי… שרש: תיאור חתיכת עורף הנערה. גוי נבל: על פי דברים לב, כא. מה פרץ פרץ: עדה״כ בראשית לח, כט. מלק עורף: עדה״ב ויקרא ה, ח(דהיינו קרע את ראש העוף בציפורן ממול העורף). עקר שורש: הריגת הנערה הצדקת דומה לעקירת שורש מן היסוד.
40-על… הארץ: על פי ירמיהו ד, כח. יבכו כל תלמיה: על פי איוב לא, לח.
41-ברב… חמה: הריגת הנערה נעשתה בכעס וכנקמה על סירובה להמיר את דתה ועל כישלון הגויים במזימתם. שיניו יחרק בנקמה: עדה״כ תהלים לז, יב.
42-דרך קשתו: על פי איכה ג,יב. נמלא חמה: עדה״כ אסתר ג, ה. וכלה כל סעיפיה: השמיד ענפיה, עדה״ב ישעיהו כז, י(שם מוסב על אויבי ישראל).
43-ויקימה למטרה: הציב אותה כמקום ליריית חצים, עדה״ב איוב טז, יב.
44-תכף עשאה גיסטרה: חתכה לשניים, על פי חולין כא ע״א. נתח אותה לנתחיה: עדה״ב ויקרא א, ו.
45-חן תונמך: הנערה במעשה גבורתה הוסיפה כבוד לעצמה ולישראל, עדה״ב משלי יא, טז, ״אשת חן תתמך כבוד״. ועדיי כלה: העדיים הם משל למעשיה הנאים. בת… סגלה: בת מיוחדת. בת אשר: חידוד לשוני המבוסס על שינוי בתנועה, על פי במדבר כו, מו, ״ושם בת אשר שרח״.
46-ישבה… מעלה: על דרך לשון התלמוד עבודה זרה כ ע״א. כאן: עלתה במדרגה רוחנית. ראמה ישבה תחתיה: ישבה למעלה במקומה, כלומר בלטה במעלתה, על פי זכריה יד, י.
47-היא… ירשיע: עדה״כ איוב לד, כט. כאן: ביטוי ליכולתה הרוחנית לבטל גזרות על הפונה אליה.
48-הוד… יופיע: אורה יאיר לנו, כלומר תגן עלינו בזכותה. אורות שבעה נרותיה: עדה״ב זכריה ד, ב. כאן מדמה אותה המשורר למנורה מאירה.
49-קדש קךשים: על פי שמות כט, לז. המילה ״קדש״ מטושטשת בכתב היד. וכליל: קרבן עולה הנאכל כולו במזבח, כמו ״כליל תקטר״(ויקרא ו, טו). ככסף צרוף בעליל: כסף טהור ובהיר, עדה״ב תהלים יב, ז.
50-תשמח בתולה בחליל: עדה״ב ירמיהו לא, יב, ״אז השמח בתולה במחול״. בחליל: במקום ״במחול״, להתאמת החרוז. שלם כל נתיבותיה: עדה״ב משלי ג, יז.
51-יונתי… תמצא: שיבוץ מורכב על פי בראשית ח, ט. עם_ במחיצה: תשב במחיצת צדיקים שנהרגו בלוד על קידוש השם, על פי פסחים נ ע״א.
52-אבני… עליה: תיאור מצבת הקבורה הראויה לה. אבני מרמרא ושישא: סוגי אבני שיש מובחרות, שבהן בנה הורדוס את המקדש ושיפצו ופיארו, על פי סוכה נא ע״ב. מרמרא: במקור השיר בכתב היד רשום ״מרמירא״. שטיינזלץ מנקד את המילה מרמרא, ועזרא ציון מלמד מנקד מרמרא. חומה… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט.
53-חתימת השיר בבקשת הגאולה ובניין בית המקדש בזכות הצדקת. יראו גויים ויבשו:
על פי מיכה ז, טז.
54-כי… אבניה: על פי תהלים קב, טו, ושם מוסב על אהבת אבני ירושלים. כאן: רמז גם להשתטחות על אבני קברה של הנערה הצדקת.
55-נשמתה… אבניה: תפילה לעילוי נשמתה. נשמתה היום שלישים: רמז שהפיוט נתחבר ביום השלושים לפטירתה, עם סיום השלב השני של האבלות כמקובל, ״שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת״(מועד קטן כז ע״ב ורמב״ם הלכות אבל יג, יא).
56-בין… קדושים: תשב במחיצת צדיקים. מקום ספיר אבניה: על פי איוב כח, ו. כאן: תיאור הערך של העולם הבא בלשון ציורית של ארץ המלאה אבנים יקרות.
57-נורא… יונקותיה: תפילה לקב״ה לענגה בנחלי גן עדן. לה… דכןם: על פי תהלים צג,
ג. נהרות גן עדן יישאו קולם לקראתה.
58-תשלח… יונקותיה: על פי תהלים פ, יב. תצמיח ענפי גפן ארוכים המגיעים עד הים, והוא תיאור ציורי לעונג הרוחני שתזכה לו ולכוחה הרוחני.
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.
עג. נהגו להקל לקפל בשבת את הטלית בגמר התפלה, ויש מדקדקים שנהגו להחמיר בדבר:
עג. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד של״ב), ובספר שמש ומגן(ח״ג סימן ע״ג), ובספר השמים החדשים (סימן ל״ב), ובספר נהגו העם (שבת), וכן מנהג א״י וכמובא בנתיבי עם (עמוד ק״ס), וכן מנהג תונס וכמובא בגאולי כהונה (מער׳ ש׳), וראה עוד בספר כרם חמר (סימן ל״ב):
עד. יש נהגו להקל ולסמוך על העירוב (צור, הפתח) כדי לטלטל דברים לצורך שבת, ויש נהגו להחמיר בדבר:
עד. בשו״ת מים חיים להגאון ר׳ יוסף משאש (ח״ב סימן פ״ד), הרבה להוכיח שצריך ג׳ תנאים לרה״ר, וכיון שתנאי של ששים ריבוא לא שכיח יש להקל עיי״ש, ובעקבותיו הלכו רבים (ראה בילקוט״י שבת ב׳ עמוד י״ז, שהאריך שיש למקילים ע״מ לסמוך), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (שבת) והגאון רבי שלום משאש בספרו תבואות שמש (סימן ל״ו) פסקו להחמיר שדי בשני תנאים, ובעקבותם הלכו רבים, וראה שם בילקוט״י באורך:
עה. נהגו רבים להחמיר שלא להחזיר אוכל על גבי כירה כלל, וכן אין מחממים שום אוכל לרבות יבש:
עה. כן היה המנהג נפוץ במרוקו וכמובא בספר אוצר דינים (להרה״ג ר׳ יצחק יוסף) סימן י״ח (עמוד רכ״א), ושם באוצר דינים סיים שי״ל שבפלטא לא החמירו עיי״ש, והנה מה שעינינו רואות ושומעות מפי הזקנים שאין מחזירים ואין מחממים שום אוכל בשבת, וראה בכה״ח (סימן רנ״ג ס״ק ל״ח) בזה:
עו. נהגו רבים לקדש על היין ואוכלים פירות ומיני מגדים, ואת הסעודה אוכלים מאוחר יותר:
עו. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):
עז. נהגו לפני מנחה, להתאסף יחד זקנים עם נערים, לקריאת תהילים בנעימה, רצופה אהבת ה׳ ויראתו:
עז. כן היה המנהג נפוץ בקהלות יהודי מרוקו, ומעלת קריאת התהילים לפרט ולכלל, ובפרט ביום שבת רבה מאד, ואשרי המחזיר עטרה ליושנה, ומושיב ילדים בשבת לקריאת התהלים בנעימה, שזכות הרבים תלויה בו, שהרי פסוק מפורש ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען שמך להשבית אויב ומתנקם״:
עח. נהגו במנחה של שבת לומר את ״ובא לציון״, וכן ״ואני תפלתי״ בנעימות מיוחדות, ויש נהגו לסיים ובא לציון בפסוק ״בטחו בה׳ עדי עד כי ביה ה׳ צור עולמים:
עח. כן המנהג פשוט, וי״ל בטעם הענין, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמוד קע״ה) בטעם אמירת ובא לציון במנחה של שבת, ע״פ המובא בחז״ל שצרה אחרונה תהיה תשעה חדשים, וסיומה במנחה של שבת, ופסוקים אלו כולם מענין הגאולה, ובענין הפ׳ בטחו בה׳ עדי עד, כן הביא בספר ארבעה גביעים, והביאו בסידור עוד אבינו חי:
עט. נהגו שאין אומרים ״תיכון תפלתי״ במנחה של שכת כמנחה של חול:
עט. כן מושמט בסידורים ישנים, וי״ל בטעם הענין, כיון ששעת מנחה של שבת נקרא רעוא דרעוין, ולהבדיל בין ימי חול לשבת מסתפקים בפסוק כי לקח טוב וכו':
פ. יש נהגו שאין אומרים ״עלינו לשבח״, במנחה של שכת:
פ. כן מנהג בתי הכנסת התושבים בפאס. וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ב), וטעם לזה, שכפי הידוע משה רבינו ע״ה נפטר בשעת המנחה של שבת, ועלינו לשבח חובר ע״י יהושע תלמידו כידוע, ואין מן הראוי שיאמר תורתו של התלמיד בשעת פטירת רבו:
פא. נהגו רכבם אחרי מנחה לומר מזמור מיוחד לפרשת השבוע (ראה טכלה בזה כסוף מנהגי שבת):
פא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (שבת), כן מובא בתפלת החודש והוא מנהג קדום:
פב. נהגו להקפיד לאכול סעודה שלישית עם בני המשפחה, כסעודת ערכית ושחרית:
פב. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת) והטעם שהרי פסק מרן השו״ע(סימן רצ״א ס״ו) שנשים חייבות כאנשים בג׳ סעודות, וראה שם בכה״ח בשם המקובלים במעלת סעודה שלשית, שהיא מתקנת את כל סעודות השבוע, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד:
פג. יש נהגו לומר מעין קידוש, בתוך סעודה שלישית, ומקדימים פסוקים אלו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָהֶם יוֹמַיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, סִבְרֵי מָרָנָן וּבְרָכָה:
פג. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכן מובא בבן איש חי(שנה שניה פ׳ חיי שרה סי״א), וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(סימן ש״ה) ובספר השבת והלכותיה (סימן ט״ו ס״ג) ובמקורות שם:
פד. נהגו בסיום סעודה שלישית, לפני מים אחרונים לומר: אשלימו סעודתא שלימתא דזרעא קדישא דישראל:
פד. כן מובא בסידורים ישנים, והוא על פי הסוד (וראה לעיל במקורות ס״ק פ״ב):
פה. נהגו לפתוח תפלת ערבית למוצאי שבת בפרקי תהילים אלה: לכו נרננה, אלפא ביתא, שירי המעלות, לשלמה אלקים משפטיך למלך תן, ה׳ מי יגור באהלך, מכתם לדוד (כניגון מיוחד) לדוד ברוך ה׳ צורי (ג״כ בניגון מיוחד), למנצח בנגינות, לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה, ואחריהם קדיש וברכו:
פה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יש מאין (סימן א׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכל זה מיוסד ע״פ משאחז״ל (שבת קי״ח), יהי חלקי ממוציאי שבת בציפורי, שהיו מאחרים ביציאת שבת, וראה בספר נהגו העם (ערבית), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד קפ״ד), ובלקט הקציר (עמוד רל״ה):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
עמוד 71