Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
CHRONOLOGIE DES POEMES DE DAVID BEN HASSINE
Dans les trois editions successives de Tehilla Le-David, la plupart des piyyoutim de David Ben Hassine ne portent pas de date precise. Cependant, en procedant par recoupements, parfois grace a des variantes manuscrites dument datees, nous avons reussi a classer dans le temps une grande partie des 245 poemes connus. Les poemes du recueil manus- crit de David Ben Hassine intitule Shetil David n’ont ete publies que dans la seconde edition de Tehilla Le-David, en 1931, ce qui permet de presumer qu’ils ont ete composes apres 1’envoi du manuscrit initial a Amsterdam, en 1789. Le poete a ecrit la plus grande partie de son oeuvre poetique entre 1760 et 1790. Nous connaissons le premier poeme, "Malki Mi-Qedem Eloqim", compose vers 1749, et peut-etre aussi le dernier, "A‘ir Kenaf Renanim", si l’on en croit Aharon Ben Hassine, qui l’a publie dans l’edition casablancaise de Tehilla Le- David. C’est un hymne optimiste au bonheur, a la joie cosmique, sym- bolisee ici par la splendeur et E opulence des noces d’un couple merveil- leusement assorti. La derniere strophe exhale la vision messianique ultime du poete, vision prophetique du peuple d’Israel rassemble a Sion.
- Ce nombre comprend les deux longs poemes didactiques מקומן של זבחים״" et ״תפלה לדוד״, Telegie "אל עוברי דרך אקו־אה" (op. cit.), et les trois piyyoutim inedits decouverts et publies par les auteurs de cet ouvrage (cf. Andre Elbaz et Ephraim Hazan, "Three Unknown Piyyutim by David Ben Hasin", AJS Review 20 [1995]:87-97).
- Voir ci-dessus, pp. 89 et 91-92. Aharon Ben Hassine fait sans doute allusion au manuscrit de שתיל דוד, lorsqu’il precise que le piyyout "ה' דבקה לעפר נפשי", "a ete retrouve dans un tres vieux fascicule redige par le rabbin" David Ben Hassine.
- Aharon Ben Hassine tient cette information d’une source credible, Rephael David Berdugo, fils du dayyan Ya'aqov, neveu de David Ben Hassine, qui lui a affirme que le poete a expire en pronongant le dernier vers: צדיקים ירננו על משכבותם״" (Les justes entonneront des chants d’allegresse sur leur couche).
THEMES DES POEMES
CYCLE DE LA VIE JUIVE
Tehilla Le-David contient surtout des compositions centrees sur la vie religieuse. Les solennites du calendrier juif y occupent une place importante: Rosh Hashana et Yom Kippour, la neomenie, Shabbat, Hanouka et Pourim, Pessah, Shavou‘ot, Soukkot, et Tish‘a Be- Av.™
David Ben Hassine accorde egalement une grande place aux ceremonies rituelles qui jalonnent la vie de la famille juive: huit piyyoutim consacres a la brit-mila – la circoncision – et un a la celebra- tion du pidyon ha-ben – le rachat du premier ne, deux autres a la premiere recitation de la Haftara par son fils, dix a la bar-misva, et quinze poemes en l’honneur du manage de diverses personnes.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל השנה – לימים נוראים״".
- ״תנו עוז לאלקים״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל השנה ־ שירי שבת״".
- Voir les piyyoutim regroupes sous les titres: ״מעגל השנה – לחנוכה״ et ״מעגל השנה לפורים״ -.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: "״מעגל השנה – לחג הפסח.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: ״מעגל השנה – לחג השבועות״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre:״מעגל השנה – לחג הסוכות״.
- Voir les elegies que nous avons regroupees sous le titre: ״מעגל השנה – לתשעה באב״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre de ״מעגל החיים – לברית מילה״, ainsi que le poeme intitule ״אהלל אל שומר הבטחותיו״.
- ״בשיר ורון״ et ״בני שמעו קולי״.
- Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: ״מעגל החיים – להנחת תפילין ולבר מצוה״.
Voir les piyyoutim regroupes sous le titre: מעגל החיים – לחתונה״".
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
פיוט לכבוד חתן מפואר, אשר נשא אשה בת יוחסין, וכוננתי לכבוד שניהם זה השיר.אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר-רבי דוד בן אהרן חסין
7 – אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר
לשמחת חתן וכלה. שיר מעין אזור ובו מחרוזת פתיחה בת ארבעה טורים וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור, כל טור מתחלק לשניים.
חריזה: א/בא/בג/בג/ב ד/הד/הה/ב ו/זו/זז/ב.
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: פיוט לכבוד חתן מפואר, אשר נשא אשה בת יוחסין, וכוננתי לכבוד שניהם זה השיר.
סימן: אני דוד.
מקור: ק־ נח ע״ב.
אֲהַלֵּל אַבִּיעַ אֹמֶר / אֲנִי מַעֲשֵׂי לְמֶלֶךְ
בְּזִמְרָה נָאָה אֲזַמֵּר / לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶלֶךְ
לִכְבוֹד עֲנַף עֵץ עָבוֹת, הֲדָס, / אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ
אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ / כַּלָּה כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ
5- נוֹדְעו לָהּ מַעֲלוֹת טוֹבוֹת / מִכָּל בָּנוֹת וַעֲלָמוֹת
חֲשִׁיבוּת גַּם זְכוּת אָבוֹת / נֶחְלַם אֶל יֵ"ש עוֹלָמוֹת
וּמִנַּחֲלִיאֵל בָמוֹת / לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ
יְהִי רֹב שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ / אֲחִ"י טוּ"ב וַאֲחִ"י נֹעַם
אֲשֶׁר עָלְתָה לְגוֹרָלוֹ / מֵעֲצָמָיו זֹאת הַפָּעַם
אֶחָד מְיֻחָד שֶׁבָּעָם / חָפֵץ בִּיקָּרוֹ הַמֶּלֶךְ
דִּבּוּק נָאֶה יָפֶה דָּבֵק / חָכָם יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ
בַּעֲפַר תּוֹרָה הִתְאַבֵּק / וְלָעַד לֹא יְכַבֶּה נֵרוֹ
אַבִּיר יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ / בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ
וּבַת שֶׁבַע לִבֵּךְ תְּנִי / שִׁמְעִי וּרְאִי הַטִּי אָזְנֵךְ
בֵּצְּדָקָה תִּכּוֹנָנִי / עַל דַּל וְדָךְ פִּקְחִי עֵינֵךְ
וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי קוֹנֵךְ / וְנִשְׁמַע פִּתְגָּם הַמֶּלֶךְ
דְּבָרַי הֵם יַעֲלוּ עָל / יִתֵּן לָךְ אַל שׁוֹכֵן רוּמָה
בִּרְכוֹת שָׂמִים מִמָּעַל / לְמַזַּל כְּסִיל וְכִימָה
בָּנִים מְלֵאִים כָּל חָכְמָה / כִּי כֵּן מִצְוַת הַמֶּלֶךְ
- 1. אומר… למלך: תה׳ מה, ב. ושם מדובר גם בזיווג המלך. 2. לרקמות הובל למלך: על-פי תה׳ מה, טו. 3. לכבוד… הדס: כינוי לחתן, על-פי וי׳ כג, מ. 6. חשיבות: מצד עצמה. זכוה אבות: מצד ייחוסה. נחלם… עולמם: שיזכו לעלות עוד יותר ולהיות על במות, על-פי במ׳ כא, יט. לתת… המלך: אס׳ ב, ט. וכאן מה שנתן לה הקב״ה. 8. יהי… בחילו: על-פי תה׳ קכב, ז. אחי… נעם: שטוב ונעים הוא החתן. 9. מעצמיו זאת הפעם: על-פי בר׳ ב, ג. 10. אחד מיוחד שבעם: על-פי רש״י לבר׳ כו, י: ׳אחד העם. המיוחד בעם זה המלך. חפץ ביקרו המלך: על-פי אס׳ ו, ו ועוד. 11. דיבוק נאה: שבח לזיווג. 14. ובת שבע: פנייה לכלה לאמור ׳בת־שבע לבך תני׳ וייתכן כי רמז לשם הכלה. 15. בצדקה… עינייך: לפי שהאשה מצויה בבית וקרובה למצוות צדקה, על-פי יש׳ נד, יד. 16. ונשמע פתגם המלך: תשמעו מצוות ה׳ ודבריו, על־פי אס׳ א, כ. 17. דברי… על: דברי תפילתי וברכתי יתקבלו למעלה. 18. ברבות שמים ממעל: על־פי בר׳ מט, כה.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין
פיוט להוצאת ספר תורה ביום הכיפורים
הפיוט ׳עת נחלי דמעה מעיני יורדים' פיוט ליטורגי אף הוא, המיועד להיאמר בעת הוצאת ספר תורה ביום הכיפורים. זהו שיר סיפורי על מיתת נדב ואביהוא, והוא מתקשר לפסוק הראשון של קריאת התורה ביום הכיפורים ׳וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו׳ (ויקרא טז, א). פסוק זה אינו אלא תיאור זמן או תיאור סיבה לנאמר אחר כך, ועיקר הקריאה היא בסדר עבודת אהרן וכניסתו אל קודש הקודשים ביום הכיפורים. הפייטן מנצל פסוק זה ובונה עליו פיוט ארוך בן מאה טורים. בכתובת שהקדים המשורר לפיוט הוא מגדירו כך: ׳תחינה ליום הכיפורים על מיתת שני בני אהרן, מה נאה לאומרה בהוצאת ס״ת, והיא נועם ״עת שערי רצון׳׳ סי׳ אני דוד בן אהרן חסין חזק וקצת בתים כפולים…׳. השיר בנוי על פי הלחן של פיוט העקידה המפורסם ׳עת שערי רצון׳, פיוט שהתקבל באופן מוחלט בכל מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, והוא נאמר בראש השנה קודם לתקיעת שופר, וכשחל ראש השנה בשבת, מושר הפיוט קודם הוצאת ספר תורה. הקשר בין פיוטנו לפיוט העקידה הוא ההשוואה שהפייטן מבקש לעשות בין ניסיון העקידה, שהוא מוטיב מרכזי בתפילת ראש השנה, לבין מיתת בני אהרן, שהפייטן רואה בה נסיון לאהרן הכוהן עצמו, שהצדיק עליו את הדין וקיבל בהכנעה את גזירת האל (׳וידם אהרן׳). עוד יש בסיפור מיתת בני אהרן צד של ׳מיתת הצדיקים׳, שכן למרות חטאם נחשבו נדב ואביהוא, על-פי גישות מסוימות, לצדיקים, ועונשם הוא משום דוגמה שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא ע״ב), וכיוון ש׳מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל׳ (מועד קטן כח ע״א ועוד) ראוי להזכיר מיתת הצדיקים ביום הכיפורים, שהרי בני אהרן ׳לא מתו אלא בשביל קדוש שמו של הקב״ה…׳. הדברים אף נאמרים מפורשות בזוהר בפרשת אחרי מות (זוהר ג, נו ע״ב):
בכל זמנא דצדיקיא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקיא מכפרת על חובי דרא ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל אמר קב״ה אתעסקו במיתתהון דצדיקיא אלין ויתחשב לכו כאילו אתן מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרה עלייכו.
מן הנושא הכללי של ׳מיתת הצדיקים׳ המכפרת על ישראל מייחד הזוהר את הכפרה ליום הכיפורים ולמיתתם של נדב ואביהוא. יתר על כן, בהמשך הדברים מעמיד בעל הזוהר את מיתתם כנגד שני השעירים המיוחדים ליום הכיפורים. לא ייפלא אפוא, כי סיפור מיתתם של בני אהרן מקבל משנה תוקף ונעשה מרכזי מאוד, והפייטן רואה צורך להבליטו באופן מיוחד ולספרו לפרטיו, ולהדגיש בו את המימד הטרגי של מיתת הצדיקים, בניו של אהרן, ביום שמילאו ידם ונכנסו לתפקידם ככוהנים. הפייטן מבקש לעורר את רחמי הקהל ולהגביר את צערם על המאורע ואולי אף לזכות את השומעים בהזלת דמעות, כדי שיהיו בכלל אלה שהזוהר (ג, נז ע״ב) אומר עליהם:
וכל המצטער על אבודהון דצדיקיא או אחית דמעין עלייהו קב״ה מכריז עליו ואומר (ישעיה ו, ז) ׳וסר עונך וחטאתך תכפר׳, ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועלה כתוב (שם נג, י) ׳יראה זרע יאריך ימים..
לאור זאת ברורים התבנית הנרחבת של הפיוט האפי שלפנינו וכיוון ההרחבה שבו. מבנה הפיוט, צורתו ודרך העיצוב הספרותי שבו מושפעים ביותר מפיוט הדגם ׳עת שערי רצון׳, וכבר הצבענו לעיל על העיקרון המשותף של העמידה בניסיון ושל ה׳זכות׳ הנובעת משני האירועים, העקידה ומיתת נדב ואביהוא.
לפנינו דוגמה של צמיחת ז׳אנר פיוטי בעל ייעוד, שנובעת מן הצורך להעמיד פיוט מקביל לפיוט ׳עת שערי רצון׳, הנאמר בראש השנה, ומן הצורך למלא אחר עצת הזוהר לבכות על מיתת הצדיקים כדי לזכות למיתוק הדינים.
תחינות
שני הפיוטים האחרונים שנסקרו בהרחבה מוגדרים בכתובות המקדימות אותם כ׳תחינות׳. התחינה עניינה בקשת רחמים ומעיקרה זוהי סליחה שנאמרה בלחש בסוף סדר הסליחות לאשמורות לאחר התחנון. אצל רדב״ח משמשת התחינה במקומות שונים ושמה בא לה מצד תוכנה ומצד הזיקה שיש לתחינות שונות לפיוט הספרדי, כגון התחינה לעצירת מטר ׳פתוח תפתח אלהים חיים׳ והמבנה החופשי קמעה, שבו רפרין בעל משמעות מרכזית לפיוט וליעדו. בתחינה זו נעיין להלן בפרק העוסק בפיוטים לעצירת מטר.
מיוחדת בתבניתה היא התחינה ׳ה׳ דמיה לך תהילה׳ הכתובה בעקבות ריה׳׳ל ועל-פי מתכונת הבקשה ׳ה׳ יום לך אערך תחינה׳ המיוחדת בתבניתה. השיר שקול במשקל :מרובה, אך האקרוסטיכון י-ה-ו-ה מחלק את השיר לארבע סטרופות ומספר הטורים בכל סטרופה זהה לערכה המספרי של אות האקרוסטיכון. כלומר בסטרופה הראשונה שהאקרוסטיכון בה הוא י׳ – מספר הטורים הוא עשרה וכן הלאה. חריזתו של השיר היא במילה קבועה: שם ה׳ פותח כל טור ומסיים כל טור בשיר:
ה׳ יום לך אערך תחנה / שעה קולי ושועתי ה׳
ה׳ ידך הראה וגלה / גבורתך וחנני ה׳
המילים הפותחות והמסיימות בשיר הן מכלל המשקל. והנה המילה המסיימת הזהה באה בשיר כתחליף לחרוז המבריח, שהרי סוג זה, הבקשה השקולה בא במשקל המרובה בדרך-כלל ובחרוז מבריח. במנהגי הספרדים ובמנהגי צפון אפריקה נתקבלה בקשה זו כפיוט פתיחה לפיוטי יום ב׳ של ראש השנה במקביל לבקשה ׳אלהי, אל תדינני׳ לר׳ יצחק אבן מר שאול הפותחת את מקבץ הפיוטים ליום א׳ דראש השנה.
רדב״ח כתב את תחינתו במתכונת שהצגנו זה עתה אלא שהאקרוסטיכון בשירו הוא ׳דוד בן חסין חזק׳ וטורי המחרוזות הם על-פי הערך המספרי של אותיות האקרוסטיכון, כאשר לצירופים ׳בן חסין׳ ׳חזק׳ הוא קורא בשם ׳אות׳, כדי להסביר את המבנה. עוד שינה רדב׳׳ח בכך שבצד שם ה׳ המתחיל ומסיים כל טור הוא העמיד חריזה מתחלפת בין הצלעיות א/א ב/ב ג/ג וכו'. עיקר תוכנה של התחינה הוא ענייני דיומא, יום הדין ובקשה כי ה׳ יקבל את תשובתו וישמע את תפילתו. הפיוט מיועד היה להיאמר, כנראה, בצד פיוטו של הלוי ובאותה הנעימה.
תחינה אחרונה במורשתו של רדב׳׳ח היא התחינה ׳ה׳ דבקה לעפר׳ והכתובת מציינת אותה כ׳תחינה לב׳ וחמישי׳(!). היא פותחת בשם ה' כדרכן של התחינות הקדומות והיא מתקשרת בתוכנה אל התחנונים של ימי ב-ה בכך שהיא מציגה את מצבו העלוב של עם ישראל ואת התעללות האומות בו ומסיימת בבקשת הגאולה. עלפי סדר התפילה מיועדת התחינה להיאמר לפני המזמור ׳תפילה לדוד׳ (תהלים פו) הנאמר במנהגי הספרדים בימים שאומרים בהם תחנון. הדבר ניכר מן הסיומות המקראיות של המחרוזות, ובעיקר מן הטור האחרון של מחרוזת הפתיחה, שאמור להיות הרפרין, אלא שאין הדבר מצוין במפורש.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ד. אומדן גודלו של עולם הישיבות במדינת ישראל
מה הוא גודלו והיקפו של עולם הישיבות? קשה לענות על שאלה זו במדויק ויש לה מספר תשובות. בדו״ח מבקר המדינה משנת 1998, התבקשו כל המוסדות התורניים המקבלים תמיכה מתקציב משרד הדתות להגיש דו״ח נוכחות תלמידים באמצעות משרד רואי החשבון שלהם. 1,700 מוסדות הגישו דוחות ו־260 לא הגישו. בסך הכל נמנו על פי דו״ח זה כ־1,960 מוסדות שכללו את כל סוגי המוסדות הלימודיים ובתי אולפנה וכוללים בהם לומדים בני תורה מכל הגילים. בדו״ח המשרד לענייני דתות מיום 14 ביולי 1999, נרשמו כ־2,990 מוסדות לימודיים מתוקצבים לתאריך הנדון. מספר זה כולל את כל הגופים התורניים ומכוני המחקר המקבלים תקציב ממשרד הדתות. על פי דו״ח של המשרד לענייני דתות מיום ה־2 לאוגוסט 2000 הקיפה מערכת התמיכה במוסדות תורנים 1,986 מוסדות. מספר המוסדות האמיתיים הקיימים יישאר כנראה בגדר תעלומה. גם הדוחות שנכפו על הישיבות על ידי שר האוצר יעקב נאמן בשנת 1998, וגם דוחות הביקורת של מבקר המדינה באותה שנה, לא פתרו את התעלומה ולא גילו כמה מוסדות אמת קיימים, ומה הוא מספר התלמידים הלומדים בהם. בעיתונות דווח על חקירות פליליות שנפתחו נגד עסקנים מרכזיים אשר הגישו שמות פיקטיביים של ישיבות שלא היו, וקיבלו במשך שנים תקציבים בעבור מוסדות פיקטיביים אלה. לדוגמה, אברהם בוך, עסקן מרכזי בקרב חסידי גור, קיבל הקצבות בעבור עשרים ושש ישיבות שלא היו קיימות כלל.
הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניביץ, ביקר באקס לה בן וב״בית יוסף״ בצרפת בתחילת שנות החמישים, ואף ביקש להביא איתו לארץ תלמידים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות אלו.
מוסדות הלימוד התורניים מסווגים לקטגוריות על פי סוג המוסד: מתיבתא, ישיבה קטנה, ישיבה גבוהה, כולל של יום שלם עד גיל שישים וחמש, כולל של חצי יום, בנות חוזרות בתשובה וכר. סיווג המוסד הלימודי הוא הקובע את גובה התמיכה הניתנת לו. התמיכה היא דיפרנציאלית ונקבעת בהתאם לקריטריונים שקבע השר לענייני דתות בתוקף סמכותו כממונה על התקציב לעניין זה. בדו״ח התפלגות התלמידים לפי סוג המוסדות, מיום 14 ליוני 1999, נמנו שלושים וארבע סוגי מוסדות לימוד תורנים. בהצעת התקציב לשנת 2000 הוגשו חמישה־עשר סוגי מוסדות. במסמך אחר של המשרד, מיום 23 למרץ 2000, מצוינים אחד־עשר סוגים הראויים לתמיכה על פי הקריטריונים שנקבעו. באותו מסמך מצויה רשימת תעריפים וסוגי תמיכה על פי היקף ההקצבות שנעשה בחודש ינואר 2000, ובה רשומים שלושים ושניים סוגי מוסדות תורנים. כל המוסדות הנתמכים רשומים כמלכ״רים ועמותות.
כדי לזכות בהכרה כמוסד חינוכי הזכאי לתקציבים, על המוסד לכלול לפחות עשרים תלמידים, ואם ה״כולל״ פועל ביישוב קטן או עיירת פיתוח מספיקים חמישה תלמידים בלבד. לישיבות קטנות וגדולות, ומתיבתות של חוזרים בתשובה נדרשים עשרים וחמישה תלמידים, ובערי פיתוח ומעבר לקו הירוק מוסד יקבל הכרה גם כשיש בו חמישה־עשר תלמידים בלבד. ההבדלים במספרי המוסדות הנמנים בדיווחים של משרד הדתות נעוצים אולי בעובדה שמוסדות מוקמים ונסגרים חדשות לבקרים. קיימת גם סברה שמשרד הדתות אינו שולט בנעשה בחינוך התורני והוא נשלט על ידי גופים אינטרסנטיים. הערפול והבלבול נעשים מתוך מדיניות מכוונת ואולי גם רצויה לסקטור זה, ייתכן שזו גם הדרך הטובה ביותר להמשיך בשיטת המימון הכפול – תקצוב באמצעות שני משרדי ממשלה: החינוך והדתות. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של האוצר והיועץ המשפטי לממשלה, ואפילו התערבות בג״ץ, המימון הכפול נשאר על כנו.
לפי הצעת התקציב של המשרד לענייני דתות לשנת הכספים 2000, מספר התלמידים שלמדו בכל סוגי הישיבות הנתמכות על ידי משרד הדתות עמד בשנת 1999 על 186,313 תלמידים (בשנת 1995 היו 148,933 תלמידים). הנתונים בחודש פברואר 2001 מעידים על 209,000 תלמידים, כלומר גידול של למעלה מ־12%. סביר להניח שהגידול אינו כולו טבעי, אין איש יודע מהו מספרם המדויק של התלמידים ומי אמנם זכאי לתמיכה. המעקב אחר מספרי התלמידים נמסר לחברה פרטית חיצונית בעלת יכולות טכנולוגיות מתקדמות (חברת ״תים״). היתה תוכנית להסתייע בבדיקת הזכאות על ידי ביצוע הצלבות עם נתוני הביטוח הלאומי ומרשם התושבים במשרד הפנים. בדיקות אלו אינן מתבצעות וחברת ״ודם״ אינה שולטת בנתונים המוזרמים אליה. יוצא אפוא, שאלפי תלמידים בעלי דרכון זר עזבו את המדינה, אך לישיבות ממשיכים לזרום עבורם כספים. כך קורה גם לגבי נושרים מהישיבות, מדווח עליהם כאילו הם ממשיכים ללמוד, מתקבלים עבורם תקציבים ונמנע גיוסם לצבא.
גם מעורבותו של מבקר המדינה לא חשפה את התמונה הכללית. התקציב הכולל של המשרד לענייני דתות לשנת 2000 היה 1,584 מיליארד ש״ח. מתוכו סך ההקצבות למוסדות לימוד היו 1,001 מיליארד ש״ח, שהם כ־2/3 מהתקציב. למערכת הזאת אין מינהל אחיד, היא מפוזרת בין חצרות חסידים, ישיבות ליטאיות, ישיבות ספרדיות, ישיבות לחוזרים בתשובה ומוסדות הציונות הדתית. לכל מוסד יש ״פטרון״ פוליטי מטעם הגוף הפוליטי התומך – אגודת ישראל, דגל התורה, המפד״ל או ש״ס. הכספים שהוקצבו בעבר למוסדות החרדים נקראו ״כספים יהודיים״ והיה להם חלק במשא ומתן הקואליציוני. מאז 1992 בוטלו ״הכספים היהודיים״, ותקצוב המוסדות נעשה באמצעות עמותות הנתונות על פי החוק לביקורת של מבקר המדינה. הישיבות מקבלות תקציבים גם ממקורות אחרים, כגון: משרד החינוך, משרד הפנים ו/או העיריות והרשויות המקומיות, ומותר להן לגייס כספים מתורמים פרטיים.
למרות השינוי הסטרוקטורלי המתבצע בפיקוח על מתן ההקצבות לישיבות, לא חל שינוי לטובה ביכולת המערכת לפקח על הנעשה. הסיבות לכך נעוצות בגידול הענקי בהיקף העמותות ובאי יכולתו של משרד מבקר המדינה לבקר ביעילות את כל הגופים והמוסדות הלימודיים.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Aboutam- אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel- בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo- Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
- אבוזאגלו Abuzaglo
Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
Nom d’origine berbere Bu-Azaglou dont le sens est «L’homme a la perche» ou «L’homme au joug», probablement indiquant le nom du metier de fabriquant de perches ou de jougs pour les charrues a labourer
1Mordekhay Abuzaglo, celebre rabbin cabaliste illumine du Draa a la fin du XVe s. auquel, d’apres la tradition, le prophete Elie serait apparu. Accompagne de deux autres rabbins cabalistes du Draa, Rabbi Abraham Shalom et Rabbi Hayyim, il alia s’etablir a Safed aupres du celebre maitre de ce centre mystique, Rabbi Hayyim Vittal. Vers la fin de ses jours, il aurait ecrit un livre sur la Cabale intitule Ma'ayanot Hokhmah «Les Sources de la Sagesse» dont le manuscrit semble etre perdu. Rab Azulay, dans son Shem ha-Guedolim, ignorant son nom de famille, l’appelle Mordekhay de la Ville de Draa. Sous ce nom il est cite par R. Moshe Jacob Toledano (Ner ha-Ma'arab) et par R. Moshe Benalm (Malkhe Rabbanan). Mais en consultant les arbres genealogiques dans la Ketubbah de la famille Buzaglo de Tanger, nous avons pu decouvrir que Rabbi Mordekhay de la Ville de Draa n’est autre que Rabbi Morde- khay Abuzaglo, car il y figure en meme temps comme l’ancetre de cette famille et comme l’auteur du Ma'ayanot Hokhmah. Sh. G. I, 90, II, 60; NM, 109; MR I, 86 a, II, 12; «Ketubbah» de la famille Abuzaglo de Tanger
2Shelomoh Abuzaglo, fils de Mordekhay (1), rabbin cabaliste au XVe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo
3Yamin Abuzaglo, fils d’Aharon, figure parmi les rabbins signataires d’une Haskamah des Toshabim, prohibant la Nefiha, promulguee a Fes en 5286 (1526)
4Mordekhay Abuzaglo, fils de Shelomoh (2), rabbin cabaliste XVIe-XVIIe s
5Yocef Abuzaglo, fils de Mordekhay (4), rabbin cabaliste au XVIIe s
6Moshe Abuzaglo, rabbin «Dayyan» probablement a Sale aux XVIIe s
7Abraham Abuzaglo, fils de Benahman, rabbin a Marrakech d’ou il se rendit en 1604 a Venise pour editer sous sa direction la Mishnah avec le Commentaire de Maimonides
8Shalom Abuzaglo, rabbin au Maroc au XVIIe s
9Mosheh Abuzaglo, fils de Shalom (8), Grand Rabbin de Marra-kech XVIIe-XVIIIe s
10Moses Abuzaglo, fils de Yocef (5), rabbin cabaliste au Maroc XVIIe-XVIIIe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo
11Shalom Abuzaglo, fils de Mosheh (9), ne a Marrakech ou il fut disciple des celebres rabbins cabalistes Abraham Azulay, Jacob Pinto et Yeshaya Ha-Cohen. Il emigra en Palestine et se rendit ensuite comme emissaire queteur pour la Terre Sainte en Europe ou il sejourna quelque temps a Londres. Il publia les ouvrages suivants: Miqdash Melekh («Le Sanctuaire du Roi», commentaire sur le Zohar (4 vols., Amsterdam, 1750); Hadrat Melekh «La Beaute du Roi», commentaire sur le Zohar d’apres Isaac Luria et Hayyim Vittal (2 vols., Amsterdam, 1766 et Londres, 1772); Kisse Melekh «Le Trone du Roi», annotations au Tiqune Zohar (Amsterdam, 1769); Hod Melekh «La Majeste du Roi», commentaire sur le livre Zeni’uta du Zohar (Londres, s. d.); Sefer ha-Zohar, notes sur le Zohar publiees avec le texte (Londres, 1772); Kebod Melekh «L’Honneur du Roi», recueil de decisions cabalistiques (Londres, s. d.); Ma’asse she-hayah Kakh hay ah «Ce qui advint etait ainsi)), compte-rendu d’un proces (Londres, 1774); Quntras ma’asseh Adonai Ki Norah-Hu ((Fascicule sur l’Oeuvre de Dieu, laquelle est ma- jestueuse»; Tokhahat le-Shobabim ve-Taqqanat le-Shabim «Admonestations aux transgresseurs et rehabilitation des repentants», deux lettres a Israel Meshullam Salmon au sujet d’un proces (Londres, 1774)
Malgre que les ouvrages cabalistiques de Moses A. Buzaglo portent son nom, ils sont plutot des compilations des enseignements attribues par son maitre Azulay a Luria et a Hayyim Vittal. Abuzaglo prit part a une discussion survenue entre plusieurs rabbins cabalistes pour savoir si les juifs pouvaient se soumettre a la vaccination qui venait d’etre decouverte; tout en discutant la priorite de cette decouverte a Jenner, il se prononqa en faveur de la vaccination
12William Buzaglo, inventeur empirique, mort a Londres en 1788. JE III, 447
13Yehudah Abuzaglo, fils de Mosheh (10) rabbin cabaliste au Maroc aux XVIIe-XVIIIe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo de Tanger
14Salomon Abuzaglo, fils de Yehudah (13), rabbin a Fes aux XVIIe-XVIIIe s
15Messod Abuzaglo, fils de Salomon (14), rabbin au Maroc aux XVIIe-XVIIIe s. Ib
16Joseph Buzaglo de Paz, aventurier promoteur d’une Compagnie Commerciale danoise au Maroc au XVIIIe s. Tombe en disgrace et emprisonne par le Sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah puis revenu en sa faveur, il devint le secretaire du roi pour la langue franqaise. H. de Castries, Le Danemark et le Maroc, Hesperis IV, 1926
17Salomon Abuzaglo, fils de Mesod (15), President de la «Hebrat Hessed ve-Emet» de Tanger, aux XVIIIe-XIXe s. Ketubbah de la Famille Abuzaglo de Tanger
18Moshe Abuzaglo, figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
19Jacob Abuzaglo, fils de Salomon (17) notable de la Communaute de Tanger au debut du XIXe s. Ketubbah de la famille Abuzaglo de Tanger
20 et 21. Mair et Moise Buzaglo, membres du Comite de la syna-gogue «Sha'ar ha-Shamayim» a Lisbonne en 1853. JE VIII, 106
- Salomon Buzaglo, fils de Jacob (19), notable de la Communaute de Tanger et directeur d’une importante maison de commerce. En 1929 fut elu delegue a l’Assemblee Legislative de Tanger puis reelu en 1933
23Moses Buzaglo, fils de Salomon (22), a la mort de son pere fut elu delegue a l’Assemblee Legislative de Tanger.
בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo
Meme nom que le precedent avec l’indice de filiation, «Fils de l’homme a la Perche»
אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel
אבוזמיל Abuzmel, Aboujmel, Abouzmel
Nom arabe: «Le pere au Chameau», «L’homme au Chameau)). Ce nom est represente dans les documents espagnols du XIIIe s. sous la graphie Abnizmel.
Yucef Abnizmel fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 6 Aout 1287
Samuel Abizmel, rabbin au Maroc au XVIIe s
- אבוטאם Abutam
Aboutam
Nom berbere dont le sens est «Pere des huit»
Moshe Abutam, Chef des Juifs de Fes et Conseiller du Sultan Moulay Bouhessoun au XVIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Aboutam- אבוג׳מיל ابو جمل Abujmel- בן אבוזאגלו Ben Abuzaglo- Buzaglo, Bouzaglo, Bouzaglou
Joseph DADIA-Saints juifs du Maroc- Souvenirs personnels
L’hébreu dispose d’un vocabulaire riche et varié pour exprimer la notion de prière, téfillah. Selon un midrash, il y a dix termes pour le dire : zé’aqa, shav’a, naâqa, tsara, rinna oufgui’a, nafol oufillul, ‘atira, ‘amida, hillul, hannoun (Sifré § 26). D’une façon générale, le français emploiera : s’adresser à, s’agenouiller, crier vers, invoquer, se recueillir, appeler, demander grâce, implorer, insister, requérir, solliciter, supplier.
Voici ces termes de prière en hébreu :
זעקה, שועה, נאקה, צרה, רנה ופגיעה
נפול ופלול, עתירה,עמידה, חילול, חנון.
L’écrivain juif d’origine allemande, Thomas Mann (1875-1955), écrit dès les premières lignes de son roman épique, une fresque en quatre volumes, Les histoires de Jacob, cette réflexion :
« Profond est le puits du passé. Ne devrait-on pas dire qu’il est insondable. »
Aussitôt il ajoute que cette réflexion s’impose peut-être même tout particulièrement à nous « quand c’est le passé de l’homme qui est en jeu, l’essence mystérieuse qui recèle notre propre existence, faite de jouissances naturelles et de misère surnaturelle : son secret est à l’origine et à l’aboutissement de nos pensées et interrogations […] ».
Qui peut donc dire et nous faire comprendre le mystère de nos secrets, ce monde souterrain de notre passé, de notre histoire. C’est un gouffre sans fond. Un sod, crie le mystique à notre face, l’anagogique des textes anciens. Le savant Eben Ezra1093-1167), définit le vocable sod, l’anagogique, comme étant la ligne de démarcation entre le visible et l’invisible. C’est ce qui se trouve derrière le rideau, en hébreu méahoré hapargod. C’est ce que le Tout-Puissant n’a pas voulu nous faire connaître. Ben Sira nous conseille : « Dans ce qui te dépasse ne va pas chercher, et dans ce qui est caché de toi ne va pas fouiller. A ce qui t’est permis applique ton intelligence. Tu n’as rien à faire avec les choses cachées. »
Ma jeune sœur Esther me demanda un jour de lui raconter les pèlerinages aux saints, que notre famille vénérait, suivant en cela d’anciennes traditions ancestrales. Elle n’était pas encore née, lorsque dans mon enfance, étant l’aîné d’une fratrie de sept enfants, six garçons et une fille, elle, ma sœur, l’avant-dernière de la famille. Je crains, dis-je à moi-même, que beaucoup de mes souvenirs soient tombés dans les implacables rets de l’oubli. Ces inévitables trous de mémoire, qui deviennent encore plus béants, quand approche le soir de notre vie sur terre. Il n’y a pas de remède à cela, disent les Sages.
Je lui ai envoyée une documentation détaillée, en hébreu, pour lui parmettre de rédiger un mémoire, dont le texte se trouve après mon récit.
Il n’y a pas si longtemps, j’interrogeais mon père sur telle ou telle de nos coutumes Aujourd’hui, qu’il n’est plus là, qui puis-je interroger ? Et si on me demandait, à mon tour, de raconter, en tant que témoin, telle ou telle chronique familiale, alors je me sens complètement perdu. Comment est-ce possible, en effet, de bondir, comme par un enchantement, des jours lointains de mon enfance vers ceux de ma vieillesse, qui s’installent inexorablement, et de raconter ? Et, au fait, raconter quoi ?
J’ai déjà écrit dans certains de mes textes que depuis la disparition de ma grand-mère Esther, mama Sti, et de son fils, mon père Yaaqob – qu’ils reposent en paix – la tradition du conte, dans la famille, est tombée dans le pays de l’oubli, et elle gît dans les profondeurs de l’abîme, dans l’espoir de voir un jour l’un de leurs descendants reprendre le flambeau. Cependant, il nous incombe de penser à notre passé et d’essayer, tout de même, de puiser nos souvenirs dans les sources vives de la mémoire ancestrale. Souvenirs de la splendeur de notre enfance, de sa candeur, souvenirs de la fraîcheur de l’adolescence, de sa pudeur. Ces jours-là étaient des jours de bonheur, des jours de lumière, des jours de gaieté, des jours de divertissement, des jours de rêvasserie, sans soucis et sans chagrins. Le mellah était rempli de garçons et de filles jouant en ses rues, et les vieux et les vieilles assis sur les places.
Chaque souvenir est en soi une épopée merveilleuse, un rêve de légende. Je me souviens bien d’un grand écrivain, Prix Nobel de littérature, Samuel Joseph Agnon (17 juillet 1888-17 février 1970), que je lisais beaucoup au collège de Ramsgate, dans le Kent en Angleterre, et dont j’ai lu pratiquement toute l’œuvre. Il commençait ses romans par cette phrase magique : « Et voici comment cela s’est passé ». Je traduis pour ceux qui ne l’ont pas lu : « Et l’histoire que je vais vous raconter se déroula exactement comme je vais l’écrire. » Cela paraît simple et nette. Mais quel art !
Nos grand’mères commençaient leurs récits par une déclaration de foi : « Kan Allah fkel mkane hatta kan […] Dieu était en tout lieu lorsqu’il eut lieu […] ».
Difficile d’écrire après de tels écrivains. Et si nous souhaitons tout de même écrire, alors écrivons avec nos mots, guidés par notre intuition, notre cœur et nos sentiments. Il n’est pas toujours aisé de reconstituer le passé. Notre mémoire, sélectrice par nature, ne retient que ce qui a été bon. Le ciel était toujours sans nuages, d’un bleu immarcescible. Nous vivions les uns près des autres, dans l’amitié et la compréhension mutuelle, à la limite de l’irénisme. En judéo-arabe el mhebba ouzouria. Cela adoucissait l’âpreté du quotidien et le rendait doux et vivable Les membres de la même famille étaient unis, le cœur sur la main. En enfants gâtés, nous nous laissions choyés. Tout nous souriait Tout était à notre disposition
L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
Cette humiliation, physique aussi bien que spirituelle, s'ajoutant a la honte de la pauvrete ou se debat le poete, le menent au bord du desespoir. La famine qui sevit en 1781 fait deborder la coupe, et il demande a Dieu d'ecouter son cri de detresse, d'arreter les tourments que lui font subir les enfants d'iniquite”:
Je me suis senti avili a mes propres yeux…
Le temps m'a crible de ses fleches.
Je me suis cache la ou personne ne me connaissait.
J'ai revetu des vetements de deuil noirs…
Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.
Des jours sont venus, que je ne desire plus vivre.
La malediction de chaque jour est encore plus terrible
Que celle du jour qui le precede…
(לדוד מזמור, כג-כד)
Un moment, David Ben Hassine semble faire siennes les allegations theologiques de ses persecuteurs, qui justifient l'avilissement des juifs en pretendant que Dieu les a abandonnes: “Dieu les a livres entre nos mains!”, jubilent-ils (אתה ה׳ עד מתי, ז). Comme certains de ses contemporains, le poete angoisse se demande si Dieu ne s'est pas voile la face, s'il n'entend plus les appels desesperes de son peuple martyrise: Dieu tout puissant! implore-t-il, Ne te tais point! Ne garde pas le silence!” (ארים קול יללה, פז ). Devant ce silence de Dieu, David Ben Hassine finit par se resigner a son statut de “fils aine de l'epouse detestee, jete dans un trou infect, esclave dont le maitre s'est defait” (,אודה לאל יג). Selon cette conception repandue dans la litterature rabbinique sur l'exil, Israel opprime represente l'epouse detestee de Dieu, tandis que les nations auxquelles il est soumis seraient, elles, son“epouse preferee”, puisqu'elles vivent dans la paix et la tranquillite.
Dans cette perspective pessimiste, c'est Dieu lui-meme qui“aurait voue ses enfants a la servitude” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Les juifs du Maroc, figures par l'image inquietante de “fils aine de l'epouse detestee”, symbolisent, aux yeux du poete, la condition humiliee de toute la maison d'Israel en exil.
Cette resignation momentanee n’empeche pas David Ben Hassine de manifester vigoureusement son incomprehension devant les desseins impenetrables de la Providence. Comment Dieu peut- il tolerer l'injustice qui frappe le peuple juif innocent? Et le poete, qui refuse d'accepter un univers ou les impies triomphent tandis que leurs innocentes victimes agonisent, interpelle son Createur:“Comment peux-tu me voir au- jourd'hui exile, alors que tu laisses mes ennemis vivre en toute quietude?, s'indigne־t־il (אל יום זה אקרא, צד). Puis il argumente: “Jusqu'a quand ton nom sera-t-il profane au sein des nations etrangeres?” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד-ה). Il l'adjure de ne plus se voiler la face et de se souvenir de l'existence d'Israel: “Souviens-toi, mon Dieu!’N'annulle point ton alliance avec nous! Jusqu'a quand verras-tu des ennemis danser dans ta maison?” (בכי תמרורים, צג). “Jusqu'a quand, mon Dieu, verras-tu ton enfant captif, dans l'affliction, en train de mourir?” (אל חביב לי חיבתו, כה). Le poete se fait plus exigeant, plus concret, adjurant Dieu de faire cesser “nos miseres… de guerir notre accablement, de consoler notre deuil, d'eloigner de nous peines et soupirs!” (נשים שאננות, פח). “Pourquoi restes-tu assoupi? lui reproche-t-il. Eveille-toi pour delivrer tes brebis dispersees… Prete l'oreille, entends le cri de detresse des enfants’d'Israel!” (אביעה רנני, ו).
Il reclame enfin: “Toi, mon Dieu! Quand donc vas-tu passer jugement sur mes persecuteurs?” (אתה ה׳ עד מתי, ו־ז). Car le cri du poete ne tarde pas a se transformer, sous l'effet de la douleur, en terribles imprecations, et en appels a la vengeance divine contre ceux qui l'ont fait souffrir de facon inhumaine. Apres le meurtre de sept juifs marocains, en 1783, il ne peut plus retenir sa colere:
Dieu de vengeance, manifeste-toi!…
Cet exil est devenu intolerable, interminable…
Fais pleuvoir sur nos voisins sept fois plus de tourments
Qu'ils n'en ont fait pleuvoir sur nos tetes!
Nos ennemis, nos tortionnaires, ces traltres malfaisants,
Exerce sur eux ta vengeance! Jette sur eux l'anatheme!
Que le sang de tes serviteurs soit venge!…
Ne laisse pas leur sang, ni celui de leurs enfants,
Sans vengeance!
Et fais boire a leurs ennemis, leurs assassins,
Une pleine coupe de poison mortel!
(ארים קול יללה, פז)
L’exil Marocain –Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- משפחת אנג'יל
אברהם אמינוף
יליד עיר בוכרה בשנת התרי״ד. בהיותו בן ל״ח עלה לאה״ק, עם החלוצים הראשונים מבני עדתו, ויקבע מושבו בירושלים. בהמשך הזמן עזד לארגון צבור הבוכרים ויקדיש הרבה ממרצו ומעתותיו ליסודה ולהרחבתה של שכונת ״רתובות״. בין הזמנים נסע פעמים אחדות בשליתות עדתו לבוכרה ועדי טורקסטאן, ויאסוף תרומות בשביל העניים ע״י מכירת אתרוגים ולולבים ולהחזקת בית הת״ת. בהשתדלותו, נרשמו כמה חצרות מצד בעליהם כרכוש הקדש על שם העדה, וכן עזר ליסוד ישיבות, בתי כנסיות ובפרט ישיבת ״מגן אברהם״ הידועה
בםפריתה הרבנית העשירה. נכבדי עדתו הכתירוהו בתאר רב, ויש אשר כנוהו בשם רבי אברהם תלמודי, מחמת היותו חשוך בנים קבע כל עתותיו ללמוד התורה ולצרכי צבור הבוכרים. נודע בענותנותו וצדקתו, ויראת ה' חופפת על פניו תמיד. כמנהיג עדה אמתי, הוטל עליו לדאג ולהשגיח לבסוסה, ולהגנת זכויות יחידיה. היה חבר ועדות שונות שטפלו בצרכי הישוב העברי, מהן בעלות סמכות חוקית רחבה. בקורים רשמיים רבים מטעם נציבים עליונים ואנשי השלטון נערכו בביתו. לאות הוקרה על פעולותיו, הוכרז ע״י עסקני הבוכרים כנשיא
הכבוד של עדתם לכל ימי חייו. הוציא לאור כמה ספרי דת, לזכות בהם את הרבים.
אברהם אנג׳יל
חי בשלוניקי. בע״ס פתוחי חותם שהוא טעמים לכל התיקו שבש״ס, ודרושים על כל התיבות הכתובות בתורה. נדפס בשלוניקי ש. תקע״ט, ובירושלים בשנת תרמ״א. מוצא השם מהשפה האטלקית ופירושו מלאך. כנוי משפחה זה, שכיח בין היהודים הספרדים תושבי תורכיה ואיזו ממדינות הבלקן. ובם, די״י בתוגרמא מובא בשם "יד אהרן" כי הרב מרדכי גלאנטי כתושב רומא, שאח״כ התישב בצפת נקרא לפנים אנג׳יל. ומתוך זה ששרי המדינה קראוהו גלאנטי הומו, נשכת שמו הראשון במשך הזמן.
ברוך אנג׳יל
מבני ישיבתו של הרב חיים שבתי בשלוניקי, סמוך לשנת ש״פ. אח״כ ראש ישיבה שם. מורו של ר״ד קונפורטי בע״ס קורא הדורות, וקוראהו רב מובהק ופסקן ודרשן ובקי בשאר החכמות שהרביץ תורה הרבה. נודע בתשובותיו בפלפול, שנדפסו בשלוניקי שנת תע״ז. ובאוצה״ס נזכרים חידושיו על כמה ממסכתות מהש״ם. חידושיו למסכת שבועות נמצאים בכ״י, בידי הר״י באדהב ירושלים. נלב״ע באזמיד שנת תכ״ב. קוה״ד עמ. מה. אוצה״ם ש.
וידאל ב״ר חנוך אנג׳יל
מגדולי רבני ירושלים, בחצי השני של המאה השביעית לאלף זה. ממנהיגי ק״ק חסידים בית אל. שנים אחדות עמד בראש בית המדרש הנ״ל. בספרי רבני דורו יתואר בשם הרב המופלא בסתר ובנגלה. התעסק גם בצרכי צבור, ונראה שהיה מגבאי וראשי כוללות עדת הספרדים בירושלים. חתום על פסק דין בענין מגרש מונטיפיורי שהובא בעתון החבצלת לשנת תרנ״ה גליון .33 מחדושי תורתו נדפסו בקובץ תורה מציון חוב. ב. סי , י״א ירושלים תרמ׳יז, וחוב. ב. סי׳ י״ח וכן בהמאסף להרב״צ קואינקה שנה א. סי, יט. יש״א איש עמ. פא. וכו'.
במשך תקופה ידועה היה חבר בדה״צ ואח״כ נתעלה למשרת ראב״ד לעדת הספרדים. בתפקיד זה שרת באמונה ובמסירות עד יום מותו. נלב״ע כ״ח שבט תרס״ז. ר' שערי רחמים להרב רחמים יוסף פראנקו ח״ב על אה״ע סי, ג.
חיים וידאל ב״ר שבתי אנג׳יל
מחכמי ורבני שלוניקי, במאה החמשית לאלף זה. נודע בחבוריו אשר פרסם, ביניהם ספור החיים, הכולל דרושים והספדים, נדפס בשלוניקי שנת תקכ״א. וס' החיים שהוא דרושים על התורה שלוניקי תקצ״א. ובאוצה״ס לבן יעקב אות ס. סי , 448 נזכר ספור החיים ע״פ זכר צדיקים לברכה להרב חננאל ניפי ולעומתו באות ח. סי׳ 561 ספר החיים דרושים ונראה לי שזהו ספר אחד בשתי מהדורות.
חנוך משה אנג׳יל
מיחידי ורבני ק״ק חסידים בית אל בשנת תרל״ד. וחתום על פס״ד של צוואת הגביר קאיד נסים שאמאמה, שהובאה בקבץ ״ישמח משה״ להרב שלום משה חי גאגין, ירושלים תרל״ד. לדעתי היה אביו של הרב וידאל ב' חנוך אנג׳יל, מראשי ק״ק בית אל כעבור זמן וראב״ד לעדת הספרדים בירושלים, בשנת תרנ״ד. ראה מחידושיו בהמאםף לרב״צ קואינקה שנה א. סי , מב.
יצחק אנג׳יל
מגבירי שלוניקי. בהקדמה לס׳ מעם לועז לאדינו סדר ויקרא, מביע מחברו הרב יצחק מאגריסו שפע תודות לנדיב ר׳ יצחק אנג'יל מתושבי שלוניקי, ואומר עליו בין השאר: ידי איש אחי וצדקתו היא סמכתני, אחד מן הרמתים מחזיקנא טיבותא וגבר הוקם על שכיות החמדה, רב חנא ורב חסדא דרחים ומוקיר רבנן, הגביר המרומם על כל מעלה רמה, רודף צדקה וחסד כמהר' יצחק אנג׳יל הי״ו.
מאיר אנג'יל
חכם משכיל ומשורר. יליד שלוניקי. בצעירותו התישב בקושטנדינא. בהיותו שם, חבר ספר בשם ״קשת נחושה״, הכולל דברי מוסר בשיר. נדפס בבית הדפום של הגברת דונה גראסיה נשיא בבילוידיר, בשנת שנ״ג. אח״כ הוזמן לסופיא לרב ומו״צ ומטיף. משם עבר לבילוגראדו ובה חבר ס' מסורת הברית, פשטים על מסורות כסדר א״ב בערכין. נדפס קראקא שע״ט. עוד חבר ס' מסורת הברית הגדול, פשטים. נדפס במנטובה ש. שפ״ב. בסוף ימיו עלה לצפת ונפטר בה. וכתב עליו הרב ש״ם גירונדי כי היה דרשן מופלא ותלמיד הרב אליעזר
אזכרי, וישראל סרוק מגורי האר״י. אשר לחבוריו, משוער כי כתב עוד באור נכבד על כמה פסוקים ומדרשים תמוהים, פרפראות לחכמה וכו׳.
מירקאדו חיים אנג׳יל
רב ועסקן בשלוניקי, ממנהלי הדפום של נז״י סעדי הלוי אשכנזי. הוציא לאור את הספר מעם לועז יהושע, להרב רחמים מנחם מיטראני בשנת תרכ״ז.ח״א מהדורא ב וח״ב, מהדורא א. חבור זח נפוץ מאד בקרב היהודים תושבי ארצות המזרח הקרוב דוברי השפה האשפניולית.
משה ב״ר יצחק אנג׳יל
מנדיבי הלב, אשר תמכו בידי הרב יצחק מאגריסו, להדפיס את חבודו הגדול מעם לועז לאדינו סדר במדבר. בהקדמה לספר הנ״ל הוא מביע לו את תודתו העמוקה ומכנהו ברא כרעא דאבוה, הואיל ואביו ר׳ יצחק עזר גם הוא שנים אחדות קודם לכן, להדפסת סדר ויקרא.
נחמן אנג׳יל
נולד בשנת תרכ״ט בשלוניקי. בנו של הרה״ג הראב״ד וידאל ב׳ חנוך אנג׳יל. מגדולי רבני ירושלים בתורת החן. מלא מקום אביו כראש במדרש חסידי ק״ק בית אל. מקובל נודע לשם. שנים אחדות היה חבר בביה״ד והשתתף בועד לעדת הספרדים בירושלים. נלב״ע בלא עתו ביום א׳ טבת תרפ״ה.
שמעיה אנג׳יל
מתושבי קושטא ואח״כ בדמשק. איש חיל ורב פעלים. הרבה להטיב לאה״ק ע״י נדבותיו הקבועות. נפטר שם בשנת תל״ד. הרה״ג יש״א ברכה[הרב יעקב שאול אלישר] בהספדו עליו מכנהו: ״איש צדיק תמים שר וגדול מן הפרתמים הלא זה הוד והדד בקדש נהדר השר המפואר ובישראל יתפאר נשיא ישראל ידו פתוחה לתת לכל שואל כש״ת ס' שמעיה אנג׳יל ואל״על יקראוהו קום עלה בית אל. רודף צדקה וחסד לכל שואל די מחסורו ויראת ה׳ היא אוצרו לא הניח תמורתו״, וכו'. הרב שמ״ח גאגין בהקדמה לספרו ״שמח נפש״ קוראהו: ציץ נזר כל משפתות קצות הארץ, מי ישוה אל יחס המשפחה הנישאה לבית אנג׳יל בתבל אדירה תרב גדולתה נשיא בית אב גולת הכתרת מושיע חוסים אדון הנגידים. שר השרים וחסיד בכל מעשיו צרור המור דודי לי שמעיה אנג׳יל. אשתו היתה בת הראש״ל אג״ן. בין המון חסדיו עם הישוב העברי בא״י, יזכר גם זה. הוא הלוה לכוללות צפת סך כסף עצום של מאה אלף גרוש כמובא בתעודה אחת שנדפסה ב״מגנזי ירושלים״ לר״פ גרייבםקי חוב. כ. ובראותו בשנת תר״ה את גדל מצוקת הכולל הנ״ל הסכים לותר על תביעתו ולהסתלק ממנה כליל, וימחל על כל מיני טענות ותביעות וחובות ושכר פעולות וחיובים וזכויות אשר לו, מחילה גמורה שרירה וקימת באופן המועיל כדין וכהלכה. על תעודה מופתית זו חתומים הצעירחיים מימון טובי ס״ט, הצעיר שמעיה אנגייל ס״ט, והצעיר יעקב בנימין. חצרו הנמצאת במרכז רובע היהודים בדמשק, והידועה עד כה בשם חצר שמעיה, מהוה כעין מלון ובית נכאת זעיר לעתיקות, שבמוצגיו המזרחיים השונים מרהיב עין. לצאצאיו המחזיקים עוד היום בחצר זו, היא משמשת מקור הכנסה וקיום. גם בנו אלעזר אנג׳יל נודע בחסדיו וצדקותיו להחזקת הישוב באה״ק׳ ובהקדמת הספר ״בני בנימין וקרב אי״ש״ יכונה בשם ״מעלת הגביר המרומם, השר והטפסר, מחזיק ביד לומדי התורה יצ״ו, חכם עדיף שלם במדות ובדעות״ וכו'.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– משפחת אנג'יל
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
בתחילת שנת 1893 נסעתי לבירות. לנסיעתי זאת היו שתי מטרות: רוחנית וחמרית. תקפוני געגועים עזים לראות את בית הספר שבו למדתי, להתראות עם המנהל והמורים ושנית, לבקר בתי מסחר העוסקים בסחורות כשלי, ולהתחקות היטב על המחירים והאפשרויות להזמנת כמויות סחורות שיתנו ריוח הגון. כשבאתי לבירות התאכזבתי מאד במובן הרוחני, שמעתי כי בית הספר סגור. הבנין נמכר לנוצרי אחד ומשפחת המנוח זכי כהן נדדה למצרים. הצטערתי מאוד על הדבר וגם עד היום בזכרי זאת אתעצב על לבי. מה גדל דאבוני בראותי כיצד המורים נהפכו לסוחרים ונותקו באשמת החיים מעל ההוראה שהיתה חלק מנפשם.
בהיותי בבקורי זה בבירות הרגשתי צורך נפשי ולא יכולתי להבליג על זה ולנסוע מהעיר מבלי לראות לכל הפחות את מקום בית הספר שהתחנכתי בו, לראותו אפילו מאחורי כתליו.
לקחתי עגלה ונסעתי למגרש הגדול שבית הספר נמצא, סבבתי את הבית מכל צדדיו שקשור כל כך בזכרונות נעורים היקרים לי מאד.
סבובי את הבית שקוע בהרהורים וזכרונות מחיי נעורי עשה רושם על איש זר כאילו הייתי איזה שוטר חרש והסתכלותי בבנין היא לאיזו מטרה חשודה. בהסתובבי כך מאחורי כותל הבית שהיה בית ספרי, שמעתי פתאום קול צועק מחלון הבית:
מה לך בן אדם פה, כי תסתובב כך?
על קול הצעקה שהעיר אותי כמו מחלום מזכרונות נעורי, עניתי בקול מקוטע:
כלום… כך… אני מסתובב בסביבה… ולא יותר…
תשובתי כנראה לא מצאה חן בעיני האיש הצועק מהחלון שחשדו התגבר עלי, על האיש המוזר שמסתובב כך, בלי שום ענין, וכעבור איזה רגעים ירד הוא מהמדרגות נחפז כנפחד בטענות ובשאלות: מה לך פה כי תסתובב בלי שום ענין.
אז גליתי לאיש שהיה בעל הבית שרכש את בית הספר שלמדתי בו, וספרתי לו כי בית זה בית ספרי שלמדתי בו ובבקרי את העיר בירות נתעוררו בי זכרונות ילדותי ונעורי ולא יכולתי להבליג עליהם מבלי לבקר את המקום הקדוש לי.
כאשר נודע לאיש סוד בקורי המוזר סביב ביתו הזמינני בכבוד לביתו. הראה לי אותו על כל מבואיו ואת החדר שלמדתי בו, הוא התיחס אלי בכבוד רב וחבה רבה וכבדני בכל מיני דברים טובים ובקשני להשאר אצלו ללון הלילה בחדר למודי, גם הציגני לפני משפחתו בתור איש השומר בקדושה זכרונות נעוריו ולמודיו.
ובהפרדי ממנו העיר לי את הדברים שאני זוכר אותם עד היום הזה, הוא אמר: בן אדם שיש לו רגש התקשרות כל כך חזק לבית ספרו שלמד בו, כעבור שנים בן אדם שכזה ראוי לכל הכבוד, בן חיל הוא ויצליח בחייו.
התחלתי לבקר בתי מסחר שונים בעיר. ראיתי סחורות שונות טבען ומהותן ובאתי לידי הכרה שישנן כאלו אשר אפשר להזמינן ישר מבירות, בעלות יותר בזול מאשר מבתי החרושת. סדרתי שתי הזמנות משני סוחרים לשם נסיון ופניתי לבית אוכל שבאותו הרחוב. מול בית האוכל היתה ליוני אחד תעשית מזודות ומדי יום ביומו הסתכלתי בתשומת לב כיצד עובדים אותן עד שנתעוררה בי התשוקה לסדר גם ביפו תעשיה כזאת קניתי חמרים הנצרכים לעבודה זאת בכמות מועטה כדי לעשות נסיון, פועל מומחה לעבודת המזודות לא הזמנתי מבירות כי יראתי שאם יבוא לעיר שאין בה כלל תעשיה כזאת, ישלוט עלי ואולי גם יתחרה בי והסתפקתי בראותי בלבד והחלטתי לעבוד בעצמי. שלחתי ליפו את הסחורות שהזמנתי יחיד עם החמרים לתעשית המזודות.
בבואי שוב ליפו סדרתי את הסחורות וקבעתי להם מחירים. קבלתי עוזר נוסף לבן דודי יצחק ברוך כי הכינותי עצמי לעבודת המזודות והתיבות. הריקותי לשם זה אחד המרתפים בביתנו בנוה צדק. הכנסתי לשם עצים, קרטון ויתר החמרים הדרושים. עשיתי בתור נסיון מזודה אחת בחשאי, לבל יראה שום איש ואחרי גמרי העליתיה לביתנו להראות למשפחתי. בביתנו התפלאו מאד על המזודה והיה ספק בידם אם היא מעשה ידי, מלבד אבי שהיה בטוח בדבר באמרו: “ידעתי את יוסף אליהו בני, שעוד בהיותו בן שבע-שמונה שנים, היה בעל כשרונות וחכם לב”. הזמנתי עוד חמרים והתחלתי בעבודה, לעזרה לקחתי את יוסף לוריה אחי גיסי צבי ישעיה לוריה, למדתיו את העבודה עד שנעשה בקיא בה. כשהוצאתי למכירה את המזודות רבו עליהן הקופצים מפני יפים ואיש לא האמין כי המה תוצרת הארץ. כשנוכחתי שהעסק עולה יפה השתדלתי לשפר תעשיתי זאת. הזמנתי כל מיני גומי הדומים יותר לעורות כדי שהמזודות תהיינה חזקות יותר, הוספתי עוד עובדים על יוסף לוריה, שהיה כבר אומן במקצוע זה, אשר מצאו במלאכה זו פרנסה בכבוד. סחורה זאת היתה רגילה וידועה רק בבית מסחרי, בטיבה ויפיה ונמכרת בכמויות גדולות. במשך הזה הגדלתי עוד יותר את בית המלאכה ומסרתי להנהלתו בידי פועלי הנאמנים ואנכי שבתי לחפש נסיונות חדשים.
באותו הזמן היו הנפחים ביפו עושים מעדרים ומחרשות, בלי מדה ומשקל, כשאחד לשני לא היה שוה בצורתו ובטיבו. קניתי אחד מכל מין, צירתים ושלחתים לגרמניה אל הפירמה “ורמנגוס את פונקה” ושאלתי אם אפשר להם לעשות מעדרים ומחרשות שכלם יהיו שוים ממין אחד. כעבור חדשים אחדים קבלתי תשובה חיובית בצרוף המחירים, שעלו לחצי משוים בארץ. שלחתי טלגרמה והזמנתי בראשונה כמות קטנה לשם נסיון. כשבאה הסחורה סדרתי בפתח חנותי וכל העובר היה תומה ושואל למחיר ומה השתומם עוד יותר כשבקשתי אותו המחיר שלוקחים הנפחים הערבים. בין המעדרים, כאלה הדרושים לעבודת הפרדסים וכפי שנוכחתי עבודה זאת תהיה זקוקה לאלפים ממין זה ולי היה רק מאתים. איסכנדר רוק אחד העשירים מיפו בעל פרדסים רבים, בשמעו על דבר המעדרים האלה סר אלי וקנה את כולם עד אחד. שלחתי טלגרמה והזמנתי אלפים מכל מין ובקשתי לשלוח הסחורות במהירות הכי אפשרית. אבל, היו הרבה סוחרים שקפצו על המצאה זו, והזמינו אותה הסחורה ממקום אחד והתחילה ההתחרות. מהסוחרים האלה היו כמו: פרלמן, רוקח, “עקווי וערקתנג’י” וחנה באנאט. בראותי זאת שבתי לחפש נסיונות חדשים.
התחלתי לחשוב על דבר תעשית הדבק. מפי ערבי אחד נודע לי שישנה תעשיה כזאת בדמשק ואחד הפועלים שעבד במקצוע זה מתגורר עכשיו ביפו. בקשתיו שימצא אותו וישלחהו אלי. כשבא אלי פועל זה התחלתי לחקור אותו בידיעות העבודה ונוכחתי כי ידיעותיו קלושות, אך נוכחתי שמתוך הבנה עצמית והתאמצות אוכל להוציא לפועל תעשיה זאת. צויתי עליו לאסוף שיירי עורות ונגשתי לעשות את הנסיון הראשון. ברם, הדבק לא היה טוב, הרגשתי שחסר לו דבר מה בלתי ידוע לי. כשהתעכבתי לחשוב הבנתי כי דרוש לבנות תנור מיוחד שבו יעשה הדבק מבלי לבשל את העורות בפח פשוט, לבנות צריף מיוחד ולעשות בו רשתות וטבלאות לשם יבוש הדבק. חשבתי ומצאתי המקום המתאים ביותר הוא הבנין הנמצא רחוק מחוץ לעיר (הבית נמצא עכשיו מול הראינע “עדן”), שבו גר דודי אברהם ברוך ואם העסק יעלה יפה יוכל גם הוא להתפרנס בזה כי אשלחהו אל הכפרים לאסוף בשקים שירי עורות. הקמתי את הצריף סדרתי הרשתות והטבלאות ובניתי גם את התנור. אף בהתחלת העבודה חכיתי עד החורף שבו עשית הדבק מצליחה יותר. בראשית החורף שלחתי את דודי לכפרים והוא הביא לי שקים מלאים שיירי עורות בכמויות גדולות שדרשו מאתי לבנות תנור יותר גדול. הסחורה נפוצה ביפו וביתר ערי הארץ והכניסה רוחים הגונים. העסק הזה נמשך שנים מספר, עד שמרוב אהבתי ותשוקתי להמצאות חדשות התחלתי לחלום על הקמת בית חרושת למרצפות.
את בית החרושת למרצפות סדרתי בצריף גדול ומרווח, שעתה משמשים בו בתור מחסן, על ככר רחבת ידים מאחורי ביתנו בנוה צדק הגובל עם בית הספר לבנות. בראשונה עשיתי מרצפות פשוטות ממינים ובעלי גון שונים, עד שהזמנתי מכונות חדישות ואמן מומחה מבירות והתחלתי לעשות מרצפות מוזאיק. תוצרתנו זאת שהשתפרה מדי יום ביומו התפרסמה מאוד בשוק המסחרי ועד היום היא קימת. בית-החרושת שעבר לבנין אבן על אותה ככר והידוע על שם “האחים שלוש” ממציא כיום הזה כל מיני מכשירי בנין, עמודים, מעקות, מדרגות, צנורות וכו'.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים
׳הזוהר, שחובר על ידי ר׳ משה די ליאון בשנים 1280־1286, ומיוחס לרשב״י(ר' שמעון בר יוחאי), השפיע השפעה חזקה על מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו וחכמיהם. ביזוהר׳ ניכרת השאיפה לתת משמעות מיסטית למציאות בכלל ולעבודת הקודש בפרט, למגע בין האדם לבוראו, לביטויו המעשי בהלכה, במנהג, בתלמוד תורה ובתפילה. כתביהם של מקובלי צפת, עשרים וארבעה תיקונים והנהגותיהם של המקובלים נשלחו למרוקו לפני שנת של״ז(1577).
בשלב ראשון שימש ׳הזוהר׳ כאסמכתה לספרי מוסר. ר׳ ישראל אלנקאוה, בעל ׳מנורת המאור׳(מת על קידוש ה׳ בטולידו ב־1391), עשה שימוש ביזוהר בענייני מידות והליכות. ׳הזוהר׳ הודפס פעמיים במאה ה־16 וזכה לתפוצה הודות למקובלי צפת.
משקל נוסף העניק לספר זה האר״י(ר׳ יצחק לוריא 1534־1574), שהתגלה כבעל אישיות כריזמטית המכיר סודות אלוהיים, ונחשב לפרשן המוסמך של ׳הזוהר. מתחילת המאה ה־17 ואילך התפשטה קבלת האר״י, או כפי שהיא מכונה ׳הקבלה הלוריאנית׳, באמצעות שלוחי ארץ־ישראל, ביניהם אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהגיע לעיר סלא בשנת ת״ט(1649).
גדולי החכמים במרוקו עסקו גם בקבלה, מהם בלימוד וביצירות חדשות. הקבלה היתה ענף חשוב בידיעותיהם של רוב החכמים, והם היו משלבים בדרשותיהם ובכתביהם רעיונות קבליים וציטטות מיהזוהר. ר׳ חיים אבן עטר היה מצטט את ׳הזוהר׳, למשל בספרו ׳חפץ ה׳, דף טו. לפי מסורת בדורות אחריו, היה ר׳ חיים מחלק את לילות מוצאי שבת לארבע משמרות עד הבוקר, בהן היה לומד משנה, גמרא, הלכה פסוקה, ואת ׳הזוהר.
סמכותו של ׳הזוהר' בקביעת הלכה ומנהג נבנתה בהדרגה במשך דורות על ידי חכמי ספרד. יותר מכל פוסק אחר תרם לכך ר׳ יוסף קארו, מחבר ׳בית יוסף׳ ל'טור' והשלחן ערוך. הוא קבע, כי משעה שמצאו בזוהר שמצוות תפילין אינה נוהגת בחול המועד, נהגו שלא להניחם, ונדחתה שיטת הרא״ש. חכמים אחרים הלכו בעקבותיו. גם הרמ״א כתב: 'דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני' (׳תורת העולה׳, ח״ב, פרק ראשון). בתוכחה של חכמי פאס בשנת שס״ח (1608) לעשירי הקהילה שפורקים מעליהם את עול המסים ומעמיסים אותם על חבריהם, מצוטט ׳הזוהר׳ כאסמכתה לתוכחה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח). ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, הביא ראיה מה'זוהר למנהג שאין גובים מס מאדם בשנה הראשונה לנישואיו(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קלא).
הנחת תפילין כשהאדם יושב היא מנהג ׳הזוהר׳ המיועד לחסידים, ואין השלחן ערוך קובע הלכה בנידון. ר׳ שלמה צבאן כתב:
מי שבא ל'מלן כיצד יתנהג בהנחת תפילין הא ודאי משיבין לו שיתנהג כסברת הזוהר שמניח,/ מיושב, אבל מי שנהג כבר להניחן מעומד אין לכופו להניח מיושב שדבר הזוהר אינו רק לזריזים ולהרדים אל דבר השם, לא לדלת העם(׳מעלות לשלמה׳, ארח,
סי׳ יג).
כיוצא בזה כתב ר׳ יהושע מאמאן, ש'רק חסידים ואנשי מעשה עושים כדברי האר״י ואין למחות בהמון העם המניחים מעומד׳(׳עמק יהושע׳, ח״ב, ׳אבני מלואים׳, סי׳ א רסו ע״ב, ראו שם ח״א, סי׳ לד־לז, חלק ה, סי׳ לב; רמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ כה).
׳הזוהר׳ נחשב לאסמכתה הלכתית בייחוד כשאין דין מפורש בתלמוד.
סיכום בנושא זה, תחת הכותרת ׳דברים שחלוקים בהם הזוהר או בעלי הקבלה עם הש״ס ופוסקים׳, סיכם בתשובה ר׳ שלום משאש בקזבלנקה בשנת תשל״ח (1978), כשהוא מסתמך על ר׳ יוסף קארו, בלשון זו:
א-בדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוהר הקדוש והאר״י ז"ל – המנהג עיקר.
ב-ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר בש״ס ודאי עבדינן כש״ס.
ג-ודבר שלא נתבאר בש״ס, אם הפוסקים חולקים בו אזי הזוהר יכריע.
ד-ואם כל הפוסקים לצד א׳, אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוהר הקדוש(׳תבואות שמ״ש׳, או״ח, סי׳ סז).
מסקנתו של ר׳ יהושע מאמאן מצפרו, בן המאה ה־20, תחת הכותרת: ׳בענין מחלוקת הזוהר הקדוש עם הפוסקים׳: ידעת מר״ן מלכא(ר׳ יוסף קארו) היא דדבר שלא נזכר בתלמוד, העיקר הוא להחמיר כדעת הזוהר הקדוש והמקובלים׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, אריח, סי׳ לג).
להלן דוגמה למנהג מקומי שמקורו בספרד ובהשפעת הקבלה: היה המנהג בעיר פאס בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש הפסוק ׳ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דורי(שמות יז, 16). מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק די ליאון זצ״ל, וכן ראה היעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר… ואנחנו [בצפרו] לא נהגנו לאומרו. (דוד עובדיה, ינהגו העם׳, דף שכג).
אמונה מיסטית השתלבה באמונתם ובתשובותיהם של חכמים. לשאלה מדוע אין עוטפים את המת בסדין צבוע, ענה ר׳ משה מרצייאנו: ׳דאז יש שליטה לקליפות׳, (׳מורשת משה׳, סי׳ סא). וכן הנימוק למצוות המזוזה הוא ׳לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רעי(שם, סי׳ נד).
אך היו חכמים שהתנגדו לקבלה, ור׳ שמעון לביא מתח עליהם ביקורת: והדוברים עתק על העוסקים בספרי קבלה בגאוה ובוז עתידי/ ליתן את הרין. (׳כתם פז׳, ליוורנו תקנ״ה, דף קצט)
מנהגים שונים במרוקו ביניהם מנהגי תפילה הושפעו ממנהגי האר״י. בהשפעתו התפשט מנהג הווידוי לפני נפילת אפיים בתפילות שחרית ומנחה, שיסודו ביזוהר,. בראש סידור תפילה ומנהגים שחיבר ר׳ אברהם אנקאווא(נולד 1810) בשם ׳קול ה' תחנה; נכתב:
כתב האר״י זצק״ל שטוב לאדם ללמוד פתיחת אליהו בכניסתו לבית הכנסת קודם כל תפלה, והיא מסוגלת לעזור ולהועיל לפתוח הלב ביראת השם ולא יעבור מלאומרה וגם כן היא מסוגלת לכמה עניינים.
היו נוהגים לומר לפני כל תפילה ׳לשם ייחוד; בהסתמך על האר״י(יוסף משאש, ימים חיים; או״ח, סי׳ סז).
ר׳ יוסף בן נאיים מביא בספרו ׳נוהג בחכמה׳ מסורות על מנהגי האר״י. האסמכתה למנהג במרוקו לספר שערות ראשו של ילד בהגיעו לתשעה חודשים, בלוויית חגיגה, היא האר״י, שגילח את בנו בל״ג בעומר (שם, עמי מח). האר״י נהג להניח בשבת י״ב ככרות או רקיקין, והיה עולה לתורה בתוכחות פ׳ ׳בחקותי׳ ו'כי תבואי (שם, עמי קט). ר׳ אליהו הרוש מצפרו הסתמך על האר״י בקשר למנהג נשיקת ידי האם, החמות והאשה, ובפרט בליל שבת(׳ברכת אליהו; דף נו).
יהודי שפנה לסיוע לקהל צפרו ובראשם הדיין ר׳ ישועה אביטבול (1739־1809) כתב שהוא לומד גם ׳בדברי האר״י ז״לי(עובדיה, 'צפרו; מסי 441).
המנהג שנער שהגיע למצוות ציצית ותפילין לפני גיל 13 היה עולה לשביעי ואינו קורא בתורה אלא החזן קורא, מבוסם על הקבלה והאר״י. כך נהוג מימי קדם בצפרו (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע; ח״ב, אריח, סי׳ ה).
רשב״׳: דמותו היתה קשורה למערכת קבלית זו. בכמה קהילות נקרא בית הכנסת על שם רשב״י, והוא שימש פטרון כבוד של ה'חברה קדישא; הנקראות על שמו בכל מרוקו. לפי האמונה הוא מחולל נסים במשברים בחיים, כמו לידה, סכסוך עם הגויים ועוד.
קדושת ׳הזוהר׳: אם אדם העז לפגוע בקדושתו של ׳הזוהר׳ הוא הוחרם. ר׳ דוד צבאה כתב על מעשה ב־1939, שאנשי החברה של ׳הזוהר הקדוש הרשב״י׳ שלחו לעשות משפט ליהודי שקילל את ׳הזוהר; והחכם נידה אותו ׳וחלץ מנעליו והלך ד׳ אמות יחף. הוא מצטט מעשה שאירע בפני ר׳ אברהם אנקאווא, שאמר על יהודי שעשה מעשה כזה, 'זה האיש ראוי לעונש ונוסף עוד דהוי ככופר ואין לו אמונה בתורתנו הקדושה׳. הוא הביא ראיה מהרמב״ם, שכל מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא אפיקורס(׳שושנים לדוד; ח״ב, חו״ם, סי׳ כז).
׳הזוהר׳ היה נקרא לא רק על ידי תלמידי חכמים אלא גם על ידי המוני העם, למרות שלא הבינו את תוכנו. כשם שהיו חברות ללימוד תורה ברמה עממית ועל בסיס מקצועי, כן היו גם חברות ׳זוהר׳ וחברות רשב״י שהקדישו עתים לקריאתו.
במכנאס היתה ׳חברת יחזקאל הנביא; שחבריה היו לומדים בכל שבוע פרק ב'זוהרי. בלילות שבת היו הצורפים מתכנסים שם ללימוד ׳זוהרי וספרי מוסר, תהלים ותיקון חצות (יוסף משאש, ׳אוצר המכתבים; חייא, סי; צח). במוגדור חברי חברת הזוהר׳ היו קמים לפני עלות השחר וקוראים 'זוהר; ובשבתות אחרי הסעודה. היו מקומות בהם קראו פרקים מ'הזוהר לפני תפילות שחרית, מנחה ומעריב, וכן לאחר ההבדלה במוצאי שבת, ועצם הקריאה נחשבה לסגולה.
בצפרו היו קוראים את ׳הזוהר׳ בשבתות, וכשסיימו את הספר היו עורכים סעודת סיום כמו בסיום מסכת, ובכורות פטורים מתענית בערב פסח. בליל שבועות נערכה סעודת רשב״י אחרי הלימוד וקריאת ׳הזוהר׳, פיוט לחג השבועות שכותרתו ישיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש׳, הודפס בספר הפיוטים ׳הטיבו נגן׳, פאס תרפ״ט. חברות ב'חברת הזוהר׳ נחשבה למעלה, והונצחה על מצבה. על מצבתו של יהודי שנפטר בעיר דבדו בתרצ״א (1931) חרות שהיה 'חבר בחברת הזוהר הקדוש׳ (אליהו מרצייאנו, ׳אבני קודשי, עמי 41).
בין יהודי מרוקו שעלו ארצה עדיין קיימים חוגים לקריאה ב'זוהר ונערכות חגיגות לכבוד רכישת ספרי ׳הזוהר׳ למשתתפים, ולסיום הקריאה.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
עמוד 128
La famille Marciano-Belchguer
Un autre erudit a declare ne pas voir de rapport entre le texte du Levouch (D-ieu a consacre aux femmes le jour faste de Roch Hodech) et leur innocence (dans le culte du veau d’or). J’ai rappele que «le seul merite d’accueillir une fois par mois leur Pere Celeste suffit deja aux Juifs», car la benediction de la lune (qui survient apres la renouveau de la lune, donc au debut de chaque nouveau mois) ressemble a un accueil de la Presence Di-vine alors que le culte idolatre du veau d’or est au contraire un rejet de la Presence Di-vine. Or les femmes n’ont pas commis de culte idolatre et n’ont pas abandonne la Presence Di-vine, elles meritent par consequent d’accueillir la Chekhina chaque Roch Hodech. A cet effet, la tradition les empechent de travailler.
Voila la cle d’une autre formule talmudique : «D-ieu a promis plus de choses aux femmes qu’aux hommes». II s’agit de la neomenie que D-ieu a retire aux hommes et confie aux femmes.
(Ill) Troisieme coutume (celle-la date de trois siecles) : jadis les membres riches et aises de notre famille promettaient a la nouvelle mariee une dot (Ketouba) de 2.000 onces, soit une veritable fortune. Le genial erudit Rabbi Yaakov Abentsour, chef du tribunal rabinnique de Fes, atteste lui-meme ce fait): ״Habituellement, la famille Marciano s’engage a verser 2.000 onces…»
Mais voici integralement la lettre dudit Rabbin sur ce chapitre. (Afin de bien la com prendre, il importe de savoir que la femme ne permit le montant de sa Kitouba qu’en cas de divorce.)
«J’ai appris qua son depart, le distingue Rabbin Yaakov Marciano que D-ieu le protege – vous a suggere de deduire du tiers le montant initial de la dot, et ce conforme ment a la tradition de Fes. Or le grand Rabbi Yossef Ibn Chimon de memoire benie etait imbu de la legislation de ses predecesseurs. II faut donc enqueter et voir si a son epoque la coutume etait bel et bien de reduire du tiers le montant de la dot et, surtout si on le faisait a l’epoque des Sages qui l'ont precede. Le cas echeant, vous reduirez la dot; sinon (s’il s’avere que cette deduction n’avait pas lieu) vous vous conformerez a la coutume actuelle et payerez (en cas de divorce) le plein montant. Et meme si [la communaute de Debdou] imite celle de Fes dans plusieurs domaines, ce nest pas une regie absolue et gen^rale, surtout dans un cas comme celui-ci.
Car si a Fes, on procede a une deduction, c’est parce qu’on surestime deliberement d’un tiers les biens qui couvrent la dot et qu’une correction s’impose. Aujourd’hui, on les surestime encore plus et la rectification est d’autant plus grande. Mais vous, famille Cohen Scali qui, parait-il, promettez la somme fixe de 1.000 onces et les Marciano 2.000 onces sans tenir compte de revaluation de la dot, votre cas est celui prevu par le paragraphe 10 du ch. 66 de la section Even haezer du Choulhan Aroukh. Aussi, ne retranchez rien sans la certitude que vos predecesseurs de Debdou procedaient a cette deduction״ (fin de citation).
La famille Belchguer
Sa noble ascendance confere a la famille Belchguer une place de choix dans les annales de la communaute, et une mention elogieuse dans le mandat que detient Rabbi Avraham Marciano l’emissaire de Jerusalem (consulter le livre Debdou, la ville des Cohanim p. 145).
La famille nest pas etrangere au grand faiseur de miracle Rabbi Chlomo bar Mai'mon (contemporain sans doute du XVIII' siecle) qui, a en croire la legende, excellait dans l’etude de la Torah ainsi que dans la pratique du Judai'sme. A 1’exemple de son pere Rabbi Mai'mon, il fut dayan a Debdou. Aujourd’hui encore, beaucoup de pelerins se recueillent solennellement sur sa tombe.
L’ancetre de la dynastie, Rabbi Moche, apparait comme un homme imposant et epanoui, souvent compare a un arbre prolifique qui plonge ses racines au plus profond de l’experience sacree, et porte ses fruits les plus rarissimes.
Son fils David est un illustre veteran, une personne exceptionnellement dynamique et active. Rabbi David engendre Elazar (dit Aouizer), Yaakov (dit Ako), Ben (dit Lchguer), Avraham (dit Bibi), David (dit Alouga) et deux autres fils dont le prenom a sombre dans l’oubli.
Nous ne disposons pas d’informations sur le pere de la famille Belchguer ni sur ses enfants, sinon qu’on les surnommait Belchguer.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Belchguer)
De ce rabbin, on dit que sa conduite fit honneur a ses origines. Ses enfants s’appellcnt:
Avraham-David-Stira-Kmira
Rabbi Avraham Marciano Belchguer
De cet etre on dit qu'il est tres raffine. Cet homme bienveillant assuma avec eloquence sa fonction de predicatcur. Le nom de ses enfants est:
Yossef-Aharon-Elazar-Maha-Stira
Rabbi David Marciano Belchguer (surnomme David Kvida)
Cc rabbin jeta son devolu sur des valeurs commc la bonte, la gemiliesse et la droiture. II agrea aux hommes commc a D״ieu. Le nom de ses enfants est:
Moche-Itshac-Kvida-Kmira-Maha
Rabbi Yosscf Marciano Belchguer (surnomme Hnino)
Cet etre allia a son erudition lcs talents de Hazan ct de ministre officiant. II enseigna la Torah aux personnes dc sa communaute, et il soutint dc tous ses moyens lcs cercles d’orchodoxes. Scs enfants se prenomment:
Aharon-Rahamim-Moche-Avraham-Itshac-Mrima-Stira-Aouicha
Rabbi Aharon Marciano Belchguer
Ce rabbin est un personnage raffine prompt et industrieux, qui repugna au mal. Ses enfants se nomment:
Moche-David-Rahamim-Aouicha
Rabbi Elazar Marciano Belchguer
Ce rabbin fut en depit dc son apparence simplicite couronne de vertus. Ses enfants s’appcllent:
Itshac -Avraham-Aouicha-Stira
Rabbi Moche Marciano Belchgucr
Cc fut un homme de commerce tres agreable. Le nom de son fils est:
Yehouda
Rabbi Chlomo Marciano Belchguer
A ce rabbin l'on attribua de nombreuses bonnes actions, et l'on vantait son devouement et sa soumission inconditionnels a D-ieu. Ses enfams furent:
Yosscf-Yaakov-Mrima
Rabbi Yossef Marciano Belchguer
Cet homme fut bienveillant envers les Sages et pratiqua la charite envers les necessiteux. II fut aussi humble et discret. Le nom de ses enfants est:
Chlomo-Moche-Chimon-Avraham-Saouda
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un vieillard de qui se degagea une grande bonte et qui inspirait honneur et respect a scs contemporains. Ses enfants s’appellent :
Chlomo-Avraham-Itshac-Saouda-Mrima-Maha-Aouicha
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut veritablement impregne du courroux de D־ieu et appliqua ses commandements a la letrre. Le nom de son fils est:
Yossef
Rabbi Yossef Marciano Belchguer (surnomme Yossef Bigyel)
Cet homme eut un esprit plaisant et ageable. Le nom dc ses enfants est:
Yaakov-Chimon- Moche –Mrima
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Integre et innocent, simple et modeste, il appliqua les commandcmcnts dc D-ieu a la lettre. Ses enfants furent:
Moche-Slitna
Rabbi Moche Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un etre qui aima la Torah et ses maitres. Le nom de ses enfants est:
ChmoueI-Saadia-Mercedes
La famille Marciano-Belchguer
אבוהב Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهاب–Abdelwahab («serviteur du Dispensateurs).
Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.
A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.
13.Jacob Aboab, medecin a la Mecque en 1626. JE I, 75.
14.Mattathiah Aboab, representait la Congregation «Beth Jacob" d’Amsterdam, en 1639.
15 Moses Aboab, fils de Mattathiah (14), fut President de la Communaute portugaise d’Amsterdam, apres 1639.
16 Abraham Aboab (Fulero), philanthrope religieux consacre a l’etude de la Iitterature hebraique. Vers 1627 il fonda la synagogue «Keter Torah» a Hambourg et de nombreuses ecoles en Palestine, a Mantoue et dans d’autres endroits. II mourut a un age avance, en 1642, a Verone ou son fils Samuel etait Grand Rabbin. Le predicateur Azariah Figo prononqa son oraison funebre. Figo, Recueil de Sermons, No. 77. JE I, 73; V, 330; Gaon I, 1.
17 Samuel Aboab, «RaSha», fils d’Abraham (16), ne en 1610 et mort a Venise en 1694. Eleve et gendre de David Franco, acquit une grande celebrite et devint Grand Rabbin a Verone. Polyglotte distingue, tres charitable, il menait une vie ascetique, visitant les malades et nourrissant ses eleves. En 1650, il fut appele a occuper le Grand Rabbinat a Venise ou il dut prendre part a la controverse au sujet du faux messie, Shabbetai Zebi, avec son apotre Nathan de Gaza. Malade et afflige de malheurs de famille, il dut abandonner Venise, a l’age de 80 ans et errer d’un endroit a l’autre. Peu avant sa mort, il requt du Doge et du Senat de Venise la permission de retourner dans sa ville et de reprendre son poste qui avait ete occupe, pendant son absence, par son fils Joseph. De ses nombreux ouvrages on a publie: Debar Shemuel «La Parole de Samuel», Recueil de Decisions Rabbiniques (Venise, 1702); Sepher ha- _Zikhronot «Livre de Souvenirs)), Traite d’Ethique (Venise, 1650). A sa mort, Rabbi J. Ben David, de Venise, fit une elegie qui a ete publiee dans le recueil de poesies, Kos Tanhumim (Venise, 1707).
17 bis- Joseph ben Hisquiyah Aboab, rabbin a Hebron en 1613.
18 Jacob Aboab, fils de Samuel (17) succeda a son pere au Grand Rabbinat de Venise ou il mourut apres 1727. II edita aux frais de son frere David, les Consultations et Decisions Rabbiniques de son pere. S’interessant aux antiquites bibliques et aux sciences naturelles, il maintint une correspondance litteraire avec Theophile Unger, pasteur de Herrenlaurnschiitz qui etait un collectionneur enthousiaste de manuscrits hebra'iques (Chr. Wolf, ((Bibliotheca Hebraea»). Cette correspondance est conservee dans la Bibliotheque de la ville de Hambourg (No. 353, 3). De 1682 a 1692, il maintint une correspondance scientifique avec le savant conseiller imperial Job Ludolf, a Francfort s/M., qui se conserve dans la Bibliotheque de cette ville. Plusieurs de ses Decisions Rabbiniques sont contenues dans les ouvrages d’autres auteurs parmi lesquels Pahad Yizhak d’Isaac Lampronti. I, 33.
19 Abraham Aboab, fils de Samuel (17), rabbin a Venise, mort dans cette ville en 1691.
20 David Aboab, fils de Samuel (17), fit imprimer les Decisions "Rabbiniques de son pere a Venise en 1702.
21 Joseph Aboab, fils de Samuel (17) Grand Rabbin a Venise au XVIe s. Emigra en Palestine et mourut a Hebron. Auteur de Decisions Rabbiniques sous le titre de Hiddusheh Sopherim, non publiees.
22 Eliyah Aboab Cardoso, fondateur de la premiere synagogue a Hambourg en 1625 et editeur du Livre des Psaumes a Amsterdam, en 1611.
23 Samuel Aboab, rabbin, mort a Verone en 1612.
24 Jacob Aboab, fils d’Abraham (7), rabbin officiant a la synago- gue «Beth Jacob)) d’Amsterdam, en 1639. JE.
25 Eliyah Aboab, imprimeur-editeur de livres hebraiques a Amsterdam, vers 1615.
26 Daniel Zemah Aboab, medecin a Amsterdam au XVIIe. s.
27 Isaac Zemah Aboab, frere de Daniel (26), medecin a Amsterdam au XVIIe s. Ami de Benedict de Castro et medecin de la Reine Chris- tine de Suede et de Benjamin Musaphia a Hambourg.
28 Abraham Aboab, imprimeur-editeur a Venise en 1655.
29 Jacob Aboab, un des premiers immigrants juifs a New York ou il s’etablit en 1654, venant probablement de Hollande.
30 Jacob Aboab, fils d’Abraham (28), imprimeur a Venise de 1669 a 1682.
31 Moses Aboab, recut des le ttres lui accordant la naturalisation־ a New York, le 25 Juin 1684.
32 Jacob de Benjamin Aboab, celebre rabbin a Amsterdam vers 1675.
33 Isaac Aboab, fils de Mattatiah, ne a Amsterdam ou il fut Grand Rabbin de la Communaute Portugaise et ou il mourut en 1720. Il fut 1’ami du savant Surenhuysius. Auteur de: Compendio de Diferentes־ Materias, dont le Ms. se conserve dans les archives de la Communaute Portugaise d’Amsterdam; Exortagao para que os Tementes do Senhor na Observanga dos Preceitos de Sua S. Ley nao caydo en Pecado por falta de Conveniente Inteligencia (Amsterdam, 1680); Doutrina Par- ticular (Amsterdam, 1687); Comedia de la Vida y Sucesos de Joseph, en Ms.; un traite en portugais sur les Poids et les Mesures Juifs; Relagao do Citio de Terra de Israel; et une Genealogie de la famille Aboab.
34 David Aboab, auteur a Amsterdam, en 1685, d’un ouvrage ine- dit, Catdlogo de diferentes Remedios para diversas sortes de Acha- ques, achados por experiencia haverem sido boms sur la medecine. K;. JE I, 73.
35 David Aboab, rabbin ayant donne une decision rabbinique a Venise au sujet de la Benediction Sacerdotale, sur la demande de Nehemiah Ben Baruch, rabbin a Ferrara.
36 Isaac Aboab, notable a Barbados en 1680.
37 Jacob de Joseph Aboab, rabbin a Venise en 1708.
38 Raphael Aboab, un des premiers immigres juifs a Surinam en׳ 1669.
39 Jacob Aboab, rabbin a Tetouan au XVIIIe s.
40 Abraham Aboab, fils de Jacob, philantrope a Salonique an XVIIIe s
41 Abraham Aboab, rabbin notaire a Tetouan au XVIIIe s. MR.
42 Abraham Aboab, figure parmi les membres de la Communaute de Tanger ayant signe la Haskamah du 25 Heshvan 5555 (1795(
43 Isaac Aboab, Grand Rabbin d’Amsterdam vers 1778. Y, 296.
44Joseph Aboab, un des dirigeants de la Communaute de Gibral-tar en 1799.
45 Mordekhai Aboab, un des rabbins dirigeants de la Communaute de l’lle de Chios dans la premiere moitie du XXe s.
46Isaac Aboab et Moses Levy de Gibraltar, furent invites en 1807 par l’Amiral de l’escadre portugaise a se rendre a Lisbonne, dans son propre navire. A leur arrivee ils furent informes qu’ils devaient emprunter d’autres noms car les juifs n’etaient pas autorises a entrer dans cette ville. Ils refuserent de debarquer dans ces conditions, jusqu’a recevoir un sauf-conduit pour eux et les six personnes de leur suite, de la part du Prince Regent du Portugal.
47Isaac Aboab (probablement le meme que le No. 46), fonda une synagogue a Gibraltar en 1820.
אבוהב Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן-אליעזר בשן
פרק ח: נשים סוחרות מחוץ לבתיהן
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. (משלי לא:יד)
יחס החכמים לנשים הסוחרות בשוק
החכמים לא ראו בעין יפה נשים, היוצאות לשוק ומתערבות בחברת גברים. גישה זו באה לידי ביטוי במקור מצפרו משנת תעייה (1715), הדן בעבירות שונות, שבעטיין נעצרים השמים ולא יורד מטר: ״שהנשים עושים השוק עם הגויים בין החוצות וקונים משם הקדרות והעצים… הגויים מסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות״. אולם מקור זה מוכיח, שנשים יהודיות אכן שהו בשוק לרגל מסחרן. ספק אם דברי החכמים השפיעו וגרמו לביטול התופעה, שכן מלחמת הקיום חייבה זאת (עובדיה, תשל״ה-תשמייה, מס׳ 62. נגד נשים, היושבות ברחובות ובפתחי חצרות: שם, מס׳ 104).
הרב י״מ טולידאנו כתב: ״כבכל ארצות המזרח כן גם במארוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקות בתגרנות כבאירופה, כל כבודה בת מלך פנימה. זהו פתגם שגור בפי יהודי מארוקו, ואם נפגוש באשה מוכרת מה בשוק הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״ (טולידאנו, תרע״א, 214; בן שמחון, תשנ״ד, 471). אך כפי שניתן ללמוד מהמקורות שלהלן אין הנחתו עומדת במבחן המציאות.
שלמה דשן כתב, שנשים לא היו מעורבות בעסקי בעליהן; הן היו פעילות רק במקרה שתאלמנו או נעזבו (138 ,1983 ,Deshen). קביעה אחרונה זו תואמת את המציאות ההיסטורית יותר מזו של טולידאנו. אולם היו גם נשים שעבדו וסחרו בהיותן נשואות.
נשים יהודיות רוכלות ככפרים
בעיר סלא נהגו נשים יהודיות למכור בגדים – תעסוקה שאפשרה להן להיכנס לבתי המוסלמים. הן שימשו מקור למידע אודות טיב הבנות הצעירות המיועדות לנישואין (2 .Brown, 1976, 240, n). במקומות אחרים נהגו רוכלות יהודיות ומוסלמיות לבקר בבתים ולהציע תכשיטים, בגדים ומוצרי בית לנשים (1904,251 ,Aubin).
צרפתי שביקר במרוקו בתחילת המאה ה־20 ראה נערה יהודייה, שמכרה בשוק שטיחים כשהיא מצטרפת אל צבא הרוכלים. היא גברה עליהם באמצעות כישרונה להמציא כל סחורה מבוקשת (306 ,1902 ,Moulieras). על אישה שמכרה חנות בשוק הרצענים כתב רבי רפאל משה אלבאז(תש״ם, חו״מ, סימן עג).
רבי ש״י אביטבול מצפרו כתב אודות אישה, שסחרה בבית־המלכות כשבעלה עזבה: ״נדרשתי לפתוח יד בתשובה בדין האשה אסתר בת משה ארוימי הנקראת בושיבא שבגד בה בעלה… והרחיק נדוד והניחה היינו עזובה היינו שכוחה זה כמה שנים ונתעלם מן העין ולא נודע מה אירע לו עד היום שנמצאו עדים על מיתתו ואז הותרה מכבלי העיגון… ומיום שהלך בעלה והניחה בחוסר כל עמדה אסתר לבקש על עצמה וחגרה בעוז מתניה לשרת כחצי בית המלכות ובית השרים ועשתה והצליחה היתה כאניות סוחר להחיות נפשה ואת נפש בנה ותאכל ותשבע ותותר אחריה ברכה מרובה ועתה לשאול הגיעה אם יש חלק לבנה במה שהרויחה״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן צא).
השאלה שהתעוררה עסקה בתביעת הבן את ירושת אמו. יש לשער, שהאישה מכרה תכשיטים בהרמון המלכות לנשות הסולטאן. אם השאלה התעוררה בימי זקנותו של המשיב, כי אז מדובר בסולטאן סלימאן השני(1822-1792), ששלט אחרי יזיד וביטל את גזרותיו. מעשה דומה נזכר על־ידי מרדכי גיג, תרנ״א, אהע״ז, סימן טו.
גם בסיפורת העממית מדובר על אלמנה, שהתפרנסה ממכירת תכשיטים וחפצי ערך אצל שרי המדינה. במקרה אחד אף לקחה את בנה אל המושל כדי למכור לו חפץ (מוגרבי, תשכ״ח, קכד).
רבי מימון בירדוגו ממכנאס נשאל מפאס אודות
״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק היתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. ויהי היום באו עדים שמת בעלה הנזכר… ובאו קרובי הבעל ותבעו האשה לחלוק עם בנה כל הנמצא לה תקנת קדמונינו, והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה והיתה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד זאת שתחלק עמהם מעשה ידיה״.
תשובת החכם הייתה: ״המנהג פשוט שכל הנכסים הנמצאים בין לבעל בין לאשה הכל חולקין וכל שכן מעשה ידיה שהם שלו לגמרי ואפילו הנשים המשרתות בבית המלך מעשה ידיהן לבעל… וחולקת עם היורשים כל מעשה ידיה (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן קטו). דברי אותו חכם על נשים, המשרתות בבית המלך, אין מקורם בדמיון; הם מבוססים על תקדימים.
מעשה נוסף באישה, שמכרה לבית המלך, אירע במחצית השנייה של המאה רד19:
לאה אשת יעקב היתה עושה מלאכה כשאר נשי העיר וגם בעלה היה עוסק במלאכה הידועה לו והיה זן אשתו כאשר תשיג ידו ושוב לאה פשטה ידה בעסקי משא ומתן עד שהגיעה להסתחר בחצר בית המלכות והצליחה עד שהושיבה את בעלה בחנות בשוק ידוע לאנשים סוחרים. אחר כך נפטר והניח אלמנתו ושתי בנות נשואות והאשה משתדלת לגבות החובות שחייבים לה ולפרוע מה שהיא חייבת לזולת. בת אחת ערערה וטענה על אמה שהיא מבזבזת לאחיה וקרוביה ומעדיפה את אחותה על פניה. האם ענתה לה: ״הלא זה עניי ויגיע כפי ומה לי ולכם כי תריבון עמדי… וזה לך האות כי בכל הכתבים שמחוייבים לי הזולת, אינם כתובים אלא על שמי, ואין עסק זה נכלל בכלל מעשה ידיה שהוא לבעל או ליורשיו. והבת טוענת כל מה שקנתה אשה קנה בעלה״. רבי יצחק אבן דנאן השיב, שהדין עם הבת, דכבר זכה הבעל בכל מה שעשתה והצליחה וזכו בנותיו אחריו… אם האשה רוצה לזכות בהכנסות עליה להביא ראייה שנפלו לה מבית אביה. אבל במקרה זה אינה טוענת. לכן הבנות יורשות בשוה מכוח ההורים (אבן דנאן, תרס״ב, חלק ב, דף עב ע״ב).
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן–אליעזר בשן