מורשת יהדות מרוקו

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

רישום שם הנפטר היה דבר נדיר, לא ראו צורך לציין שם הנפטר והרי בל אחד ידע מה שדרוש לדעת, היום שהקהילה חדלה להתקיים אין אתנו יודע עד מה בנוגע למצבות הלא רשומות. מצבות אחדות, ללא שום כיתוב, מזוהות עד ימינו וזה עדות ליחס הרם שרחשו בני הקהילה ליחידי סגולה הצדיקים הרבנים זיע״א: קברי ״שמאענא״ זיע״א בבית עלמין הישן זכו בעבר הרחוק וזוכים עד היום לביקורים של בני הקהילה הבאים לשפוך כאן תפילה ותחינה לבורא עולם ובתום העליה לקברי שמאענא זיע״א יש נוהגים לאסוף מעט מעפר קברי הצדיקים לערבב עם מים ולמרוח על מקום מיחוש בגוף, ורבים סיפרו שהמיחושים והכאבים עברו להם! מי הם הצדיקים שמאענא אשר שמם הטהור נישא בפי כל? לדברי הרב הרש״ק בקונט׳ יחס דבדו הם הרבנים יצחק בן דוד הכהן ויצחק בן משה הכהן; ארבעה רבנים שד״רים מארץ ישראל שהתעכבו בדבדו, ושם נפטרו ונטמנו, אומרת גירסא שניה ; ולפי גירסא שלישית, קברי שמאענא זיע״א הם קברי החסיד הרב שמעיה כהן זיע״א ובנו (וי״א שלושת בניו), אשר בשעת סכנה החביאו עצמם בשוחה, האויב רדף אותם, ושם היתה קבורתם, והתקיים בהם האימרא ״בחייהם ובמותם לא נפרדו״, בסמטת בית כנסת דוגם היה בית הרב החסיד הקדוש רב שמעיה הכהן זיע״א, ״בית שמאענא״, חדרו של הרב עמד על תלו עד לפני שלושים שנה ורבים היו מגיעים שם לתפילה או תחנה, ונר תמיד דלק שם בחדר יום ולילה!

חמשה קברים, בקרבת קברי שמאענא זיע״א, ידועים כקברי חמשת צדיקים: החסיד הרב יוסף תורג׳מאן זיע״א (למשפחת תורג׳מאן), החסיד ר׳ יוסף בן גוראבא זיע״א (למשפחת הכהנים), החסיד רב יוסף בן ביבי זיע״א (למשפחת מרציאנו), החסיד הרב יוסף בן וואווא זיע״א (למשפחת בן חמו, ויש אומרים שהרב יוסף הנ״ל קבור בירושלים), החסיד הרב יוסף בן חג׳ילא זיע״א (אין בידנו פרטים על משפחת הצדיק הנ״ל).

באיזור האמצעי של בית העלמין הישן, מול שער בית העלמין, נמצא ציון בעל המופתים החסיד הרב שלמה בן מימון זיע״א (למשפחת מרציאנו בלשגר), ללא שום כיתוב כלל על המצבה! ועל ידו קבר בנו של הרב זיע״א.

בימי החסיד רבינו שלמה זיע״א היתה בצורת ונוסף על כך, גם המעיין בשכונה ״מעיין סביליא״ הפסיק כמעט לתת מימיו, התושבים עמדו בפני ימי סכנה אך לה׳ הישועה!

בני הקהל הכריזו על צום ועצרת. הקהל, אנשים נשים וטף, פנו למקום תפילה מחוץ לישוב, בדרך העולה למעיין תאפרננת סמוך ממש לדבדו, החסיד הצדיק הרב שלמה בר מימון זיע״א בראש הקהל, עמד שם תקע מקלו, פרץ בבכי ובתחנונים, ויחד אתו זעקו בני הקהל להקב״ה לרחם על בריותיו, הרב זיע״א משך המקל הנעוץ באדמה ומים חיים פרצו מבין הסלעים, מקום זה שבו נעשה נס לישראל נקרא ״קאייד לגאבא״ (מושל היער). המקום היה חביב על יהודי המקום ונהגו ללכת שם לתפילה לפני רבונו של עולם. עד לפני שנות דור עדיין מים זרמו מבין הסלעים ב״קאייד לגאבא״, היום אין זכר לא למים ולא למעיין.

סמוך ממש לציון קבר הקדוש רבינו שלמה בר מימון זיע״א נמצא ציון הקבר של החסיד רבינו שלמה בן זהור זיע״א (קצה האחד של המצבה כמו שקועה באדמה, הקצה השני מוגבה, וזה סימן הציון הקדוש).

כאן במרכז בית עלמין יש המצביעים על חלקה של קברים רבים, כולם ממשפחת הכהנים, נקראת ״לכוואהנא״.

בבית עלמין החדש בני הקהל פקדו את ציון הקבר של החסיד ״ארבי לקביר״ הרב שלמה הכהן צבאן זצ״ל שנפטר בשנת תר״מ (1880), וכן קבר הדיין הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, ועוד.

יש להזכיר שבניית חומות בתי העלמין בשנים 1921-1920 יזם רבה של דבדו רבינו שלמה הכהן צבאן זצ״ל הנקרא לחכם דצבאן, ביצוע העבודות היה תחת השגחת ראש חברה קידשא למשפחות מרציאנו, בן סוסאן, בן גיגי ועוד, ר׳ שמעון מרציאנו די בראהים זצ״ל.

חברה קדישא שניה היתה קיימת והיא שימשה משפחות הכהנים, בן חמו, בן נאים ועוד.

ראשי חברה קדישא הראשונה היו ר׳ שמעון מרציאנו הנ״ל, ר׳ ראובן בן סוסאן, ר׳ משה בן גיגי, ועוד.

ראשי חברה קדישא השניה היו ר׳ יעקב בן נאיים, ר׳ יצחק בן חמו בר-רפאל, ר׳ שלמה מרציאנו בלשגר.

אנשי חברה קדישא מכובדים מאד בעיני בני הקהל ומסורים לצרכי רבים על מנת שלא לקבל פרס. שמות החברים היו: ר׳ יצחק די בן דווד הכהן, ר׳ יעקב בן נאים די מרדוך, ר׳ שלמה בן נאים, ר׳ אברהם בן נאים, ר׳ יצחק בן נאים, ר׳ מריטך מרציאנו, ר׳ רפאל בנו של מ״ז הרב משה מרציאנו, ר׳ יצחק די רחמים מרציאנו, וכן ראש החברה קדישא ר׳ יצחק בן חמו בר רפאל ז״ל ועוד. רבים מבני הקהילה היו מסייעים לבני חברה קדישא לעת מצוא, ונהגו לצרף אתם צעירים בני 12־14, אשרם ואשרי חלקם!

על מצבה אחת היה נוסח רשום מלא בהיפוך אותיות של כל מילה, האם טעות של האיש רושם הנוסח, או בני החברה החליטו לרשום בדרך היפוך לסיבה ידועה להם? בדורות האחרנים השתמשו, פה ושם, בצרפתית או ספרדית (זאת כשגיאה היוצאת מיד המלך). בשנת תשנ״ג נתבקשתי ע״י מר יוסף מרציאנו (ג׳יף) להשגיח על ביצוע עבודות בנייה מחדש של חומות שני בתי העלמין, הודות לה׳ יתברך, קיבלתי המשימה, שנמשכה קרוב לחצי שנה, זכרה ה׳ לי לטובה, כמו כן עסקתי בטיפול הקברים הטעונים תיקון ושיפוץ, העתקתי נוסחאות המצבות, וגולת הכותרת היה שיפוץ שלושה בתי כנסת, שרידים אחרונים של נכסי ומוסדות קהילה קדושה. ישלם ה׳ פעלם של היזמים והממנים התכנית הקדושה, ותהי משכורתם שלימה מעם ה׳ אלהי ישראל, אמן.

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 10

הפלג הפטריוטי־המרוקני

תופעה יוצאת דופן, אך מאלפת בייחודה קשורה ביחסם של יהודי המלאח לסולטן מרוקו, מוחמד החמישי. הכל, אפילו מוסא, מרגישים בלבם אהבה לסמל השלטון המרוקני המסורתי, והוא משמש מושא להערצה הן מצד היהודים והן מצד המוסלמים. ארמנד נזכר, למשל, כי בלילות שבהם ישב הסולטן בגלות מדגסקאר פשטה ב״מדינה״ השמועה לפיה מופיעה דמותו בלילות בירח ושם – ממרום – הוא משקיף על נתיניו. פולחן שלם התפתח אז בלילות. העם, מוסלמים כיהודים, נהג להצטופף על הגגות ולהתבונן בדמות המלך הנשקפת אליהם מהירח, בגלימתו המסורתית. ארמנד מעיד שאף הוא הביט השמיימה ועל אף חינוכו הצרפתי לא היתה אמונתו במראה פחותה מזו של שכניו.

גם הירשברג נתקל ביחסם האוהד של יהודים כלפי מוחמד החמישי, אם כי מזווית שונה. לפני שהגיע לקזבלנקה הוא שהה ימים מספר בפאס, בה התגורר המלומד המוסלמי, השייך עבד אל חיי אל־כיתאני, ראש מסדר ה״כיתאניה״. הירשברג ביקש לבקר אותו, אף שאישים מהקהילה היהודית הפצירו בו להימנע מכך. הגורמים להתנגדותם של אנשי הקהילה באים לביטוי בשורות הבאות:

■ מתוניס הבאתי את מכתב המלצה אל ראש ה׳כיתאניה', אחת הכיתות הדתיות־מיסטיות במארוקו, שהשפעתן גדולה באותה ארץ. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב מאורגנים ב׳טריקה׳, מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על־ידי ההמונים, בדומה לכיתות החסידים עם הרביים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מארוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב׳טריקה׳ השונות. בעבר לא היתה ה׳כיתאניה׳ דווקא מהכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם ימים, שעשיתי במארוקו עלתה לגדולה, מאחר שבקירבה אורגנה ההתנגדות לרוח ה׳ריפורמות', שביקש הסולטאן מוחמר בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגים דתיים שפסקו, כי לפי ה׳שרע', הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן. בראשם עמד פרופיסור במסגד ׳קרוויין עבד אללה אל־דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. אליו הצטרף המכובד בו אל־ערבי אל־עלוי, נצר מגזע השריפים; והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל־ח אל־כיתאני ראש ה׳כיתאניה׳, שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן תאמי אל־גלווי, פאשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המארוקנית – את שבטי הברברים. על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמר בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפה אל כיסא הסולטאנים במארוקו.

(הירשברג, תשי״ז, עמוד 86

מקטע זה עולה בעיית הקונפליקטים הפנימיים בקרב העילית המוסלמית, ועל רקע זו ברורה הסתייגות מארחיו של הירשברג בפאס מכוונתו לבקר אצל ראש מסדר הכיתאניה מדובר בראש מסדר מוסלמי, שרוב חבריו ברברים, שנתן יד לניסיונות השלטון הצרפת לעצור את הגל הלאומי המרוקני על־ידי הדחת מוחמר החמישי, הגלייתו למדגאסקר והעלאץ סולטן אחר, מוחמר בן־עראפה, על כיסאו. הצרפתים, מסתבר, ניצלו את היריבויות הפנימיות בין ערבים לברברים על־מנת לדכא את הסולטן החוקי, שנראה כי נטה כלפי התנועוה הלאומית, האופוזיציונית לשלטון הזר. בפרספקטיבה היסטורית מתברר, כי לזהירות שהפגינו ראשי קהילת פאס היה מקום. שכן, הדחת הסולטן נתנה את האות לפריצת השלב האחרון

והאלים ביותר של המאבק המרוקני לשחרור. הדחת מוחמר החמישי נתפסה בראש ובראשונה כפגיעה בדת וגרמה לאיחודם של ערבים וברברים כאחד נגד השלטון הצרפתי.

האסלאם התגלה אפוא כדבק העיקרי של הלאומיות המרוקנית, דבק שמרירותו וחריפותו הופנו מכאן ואילך נגד הצרפתים. מבחינה זו, יושבי המלאח בקזבלנקה עמדו מחוץ לטווח ההשפעה של גורם מרכזי זה – הלאומיות המרוקנית. עם זאת, נשאלת השאלה, האם לא אפשר היה לגייסם לתנועה הלאומית מכוחם של גורמים אחרים? למשל, הרי אפשר היה לזכות באהדתם לסמלה של התנועה – הסולטן מוחמר – מתוקף היותם שותפים להערצת המלך.

דא עקא, שבשעת משבר זו נחשפו כיווני הנאמנויות בקרב קבוצות ההנהגה השונות של המיעוט היהודי. כך, למשל, הקהילה שאירחה את הירשברג בפאס, התנגדה לביקור אצל השייך אל־כיתאני בשל אהדתה לסולטן הגולה. הירשברג אף מציין שהזדמן לו לגלות את אותות האהדה גם בצפרו, העיר השכנה לפאס. לעומת זאת, האישים היהודיים שהיו מקורבים ביותר לשלטון ברבאט, ובראשם המפקח על המוסדות היהודים במדינה, מורים בוטבול, ניסו לרתום את ועדי הקהילות לתמוך בצעדים נגד מוחמד החמישי. הקהילות היהודיות הללו, כאמור בדו״ח של דיבון, פעלו במסגרת ארגון־גג, שנקרא ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו" (להלן: מקימ״ר); היה זה ארגון מרכזי שהנציבות הצרפתית שלטה בו באמצעות בני־בריתה מקרב אנשי ההנהגה. לפי עדותו של מזכיר מקימ״ר באותה עת, ז׳אק דהאן, התגלע קונפליקט אפילו בקרב בני־הברית, שחלקם האמינו כבר אז בניצחון הממשמש ובא של התנועה הלאומית. הוא עצמו נמנה עם האחרונים, ולכן ניסה לנווט את מקימ״ר לנקוט עמדה נייטרלית בפרשה.

המקורות המונחים לפנינו אינם מאפשרים לאמוד במדויק את טיבו של הסכסוך בין תומכי הסולטן המודח בן־יוסוף לבין המצדדים בשלטונות הצרפתיים בין כתלי מקימ״ר.[ ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו"] ואולם, יש לשער כי למחלוקת היתה זיקה לתמורה מעניינת שהתחוללה באותה עת בהנהגה היהודית במרוקו: הופעתו של פלג רפורמיסטי־מערבי חדש בציבור היהודי בקהילה – יהודים פטריוטים־מרוקנים.

הופעתם של יהודים פטריוטים־מרוקנים היתה צפויה במידה רבה. הרי הזכרנו שאחד מסימני התמורות בתפוצות היהודיות הוא שההנהגה הרפורמיסטית של המיעוט היהודי מגלה נטיות פטריוטיות־מקומיות. כזכור, הנהגה זו מייצגת את החוגים היותר אמידים והיותר מתמערבים של התפוצה והללו מבקשים לעודד את הזדהותם של היהודים המקומיים עם התנועה הלאומית המקומית. מרוקו לא יצאה מכלל זה, ולכן היה זה צפוי שפעילי הפלג הפטריוטי החדש לא יקומו מהמלאח, אלא מקרב שורות הבורגנות היהודית.

הפלג הפטריוטי־המרוקני בעילית הרפורמיסטית לא האריך ימים. תקופת החיוניות של חבריו ומייסדיו היתה קצרה. הואיל ופלג זה עדיין לא זכה למחקר חסרים פרטים רבים על המנהיגים ועל פעילותם. אף־על־פי־כן אפשר לשרטט בקצרה את דיוקנו של הפלג הזה בתקופה המעניינת אותנו, שלהי קיץ 1955, ערב חזרתו של הסולטן מהגלות, או בלשונו של ארמנד, ״ירידתו מן הירח״.

מספר הפעילים שאפשר לכלול אותם בעילית הפוליטית שהזדהתה עם תנועת הלאומיות המרוקנית היה קטן ביותר. אומנם, בשלב מסוים נעשה ניסיון להקים מפלגה יהודית בעלת אוריינטציה מרוקנית־לאומנית,  Mouvement National Marocain, אך מייסדה, איש העסקים ג׳ו אוחנה, לא הצליח לסחוף אחריו ציבור תומכים גדול. עצם הצורך לייסד מפלגה יהודית־מרוקנית לאומית נפרדת הצביע על הקשיים שהתעוררו בשילוב המיעוט היהודי בתנועת השחרור הכללית. אגב, ההיסוס לא היה שמור רק ליהודים, גם ה״אסתקלאל״, המפלגה הלאומית־המרוקנית המרכזית, התלבטה בשאלה האם יש לעודד את הצטרפותם של היהודים לשורותיה.

בסתיו 1955 יצא הקונגרס של ה״אסתקלאל״ בהכרזת שוויון שהופנתה לאוכלוסיה היהודית,

ואז הורה אוחנה על פירוק בדל־מפלגתו והצטרפות תומכיה למפלגה. באותה עת פעלו במחנה הלאומי־המרוקני שתי מפלגות נוספות: ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״ (Parti Démocratique de l'indépendance), שייצגה חוגים ליבראליים־בורגניים, מצומצמים למדי.

היא לא היתה מפלגת המונים כמו ה״אסתקלאל״, וגם בה היו חברים יהודים אחדים, רובם ככולם ממרומי החברה היהודית המקומית; מפלגה אחרת ייצגה את התנועה הקומוניסטית,

תנועה קטנה עוד יותר, שבין חבריה היו גם כמה פעילים יהודים, ועיקר פעילותם היה במחתרת.

מספרם של כל החברים היהודים שלקחו חלק במפלגות הלאומיות־המרוקניות הוערך בתקופה מעט מאוחרת יותר בכמאתיים פעילים. אף שהפטריוטים המרוקניים באוכלוסיה היהודית היו מעטים, הרי שהשפעתם בזירה הציבורית באותם ימים גברה והם הצליחו להרחיב את שורותיהם באופן בולט. העיתונות היומית בחודשים נובמבר־דצמבר – ימי שובו של הסולטן לארצו והרכבת הממשלה המרוקנית הראשונה – מלאה ידיעות על תסיסתם: כנסים, הצהרות פומביות, השתדלויות אצל גורמי השלטון החדשים, וכך הלאה. אגב, להשתדלויות היו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לנסות להשפיע על עיצוב המדיניות של מרוקו העצמאית ביחס לקיומו של המנגנון הקהילתי היהודי במדינה; חלק מציבור הפטריוטים היהודיים ביקש לבטל את סממני הקיום היהודי־הייחודי ותבע לנקוט מדיניות שתביא לאלתר לאינטגרציה של היהודים בכלל האוכלוסיה המרוקנית; לכן גם העלו את הדרישה לבטל את משטר הקהילות ואת מועצת הקהילות היהודיות במדינה, הגוף שכבר נזכר לעיל ואשר ייצג את האוכלוסייה היהודית בתקופת השלטון הצרפתי.

המטרה הנוספת להשתדלויות היתה קשורה בניסיון למנות שר יהודי בממשלה המרוקנית העצמאית הראשונה. המינוי היה מובטח והוצהר על־ידי ראש הממשלה, מבארכ בקאעי, אך לא נקבעה זהותו של השר שהיה אמור לקבל את תיק התקשורת. הפטריוטים היהודים־ המרוקניים, שברובם נמנו עם מחנה ה״אסתקלאל,״ המפלגה הלאומית הקיצונית, חששו שמא ימנה המלך אדם שאינו נמנה עם חוגם הקטן. הם השמיעו אפוא קולות רמים בזכות בחירתו של מי, ״אשר הוכיח מזה שנים את נאמנותו לעקרון האינטגרציה״, ולא מקרב ״המצטרפים החדשים״ לצד הלאומי־המרוקני המנצח.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, "תשובות משעון בן צמח" מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

נב. קינה

סוג: קינה לתשעה באב.

תבנית: סטרופית. שש עשרה מחרוזות דו־טוריות.

 חריזה: בין שתי צלעיות הטור המשתנה מטור לטור: אא/בב/גג.

 משקל: אין.

חתימה: שמעון בן צמח במחרוזת הראשונה.

מקורות: כ״י בימ׳׳ל בפאריס 26, דף 49 ע״א (ג)(טורים 18-17 נ3). כ״י בימ״ל בניו יורק 9041, דף 7 ע״א (ד). נדפס: מרעלי, צפנת פענח, שיר ד׳, עמי 22, על פי כ״י ראשון(נ1 כל הטורים פרט ל־18-17) וכ״י שני(נ2). נזכר: צונץ, תולדות, עמי 552. דוידזון, אוצר, עמי 558.

שֻׁדַּד אָהֳלִי מֵיתַרַי נִתָּקוּ / עוֹלָלָי הָלְכוּ בָּשֶּׁבִי וּבַזִּיקִּים רֻתָּקוּ

נִגְּרָה עֵינִי כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם / בָּנַי יְצָאוּנִי וְאֵינָם.

צִיּוֹן אָמְרָה עֲזָבַנִי ה׳ / מֵרוֹמְמוּתִי נָפוֹצוּ הֲמוֹנַי

חֲבָליִם אֲחָזוּנִי וְרַבּוּ יְגוֹנַי / פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינַי

5 חָטָא יִשְׂרָאֵל וְהָיָה פוֹרֶה רוֹשׁ / וְהֻכָּה בְּמַכְאוֹב מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ

 כְּבֵּן יַקִּיר עוֹד יִרַחֳמֶנוּ / כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ.

חָטְאוּ בְּרֹאֹש, וְאָמְרוּ נִתְּנָה רֹאשׁ / וְלָקוּ בָּרֹאשׁ, לָחֱלִי כָּל רֹאשׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּרֹאשׁ. וְיַעֲבֹר קְדוֹשָׁם / מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה׳ בְּרֹאשָׁם.

חָטְאוּ בָּעַין, מְשַׁקְּרוֹת עֵינַיִם / וְלָקוּ בָּעַיִן, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָּיִם

 יִתְנַחֲמוּ בָּעַיִן, מִפִּי עֶלְיוֹן / עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן.

חָטְאוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְׁמוֹעַ / וְלָקוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרֵשְׁנָה מִשְּׁמוֹע

יִתְנַחֲמוּ בָאֹזֶן, כִּי הַסְּתָו עָבַר / וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָּבַר.

חָטְאּו בָּאַף, שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם / וְלָקוּ בָּאַף, אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי לְהָדְפָם

יִתְנַחֲמוּ בָּאַף, לֹא מְאַסְתִּים בְּחוֹבֵיהֶם / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֵם.

15 חָטְאוּ בַּפֶּה, דּוֹבֵר נְבֵלָה כָּל פֶּה / וְלָקוּ בַּפֶּה, וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה

 יִתְּנַחֲמוּ בַּפֶה, לִבְלִי חֹק / אָז יִמַּלֵא פִּינוּ שְׂחוֹק.

חָטְאוּ בַּלָשׁוֹן קַשְׁתָּם שֶקֶר דָּרְכוּ לְשׁוֹנָם / וְלָקוּ כָּל לָשׁוֹן יוֹנְקִים לְחִכָּם דָּבַק לְשׁוֹנָם

יִתְּנַחֲמוּ בֵּלָשׁוֹן וְאוֹיְבֵנוּ יִבְכּוּ מִכְּאֵב לֵב וּמְגִנָּה / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

חָטְאוּ בַּלֵב, שָׂמוּ שָׁמיִר לֵבָב שׁוֹבָב / וְלָקוּ בַּלֵב, דְּוֵי כָּל לֵבָב

20 יִתְּנַחֲמוּ בֵּלֵּב, וְיֹאמַר יוֹשֵׁב שָׁמַיִם / דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

חָטְאוּ בַּיָד, יְדֵיהֶם דָּמִים מָלְאוּ וּרְמִיוֹת / וְלָקוּ ביד, בשלו ילדיהן ידי נשים רחמניות

יִתְּנַחֲמוּ ביד, ואל מלא כל הארץ כבודו / לקנות עמו יוסיף שנית ידו.

חָטְאוּ בָּרֶגֶל, מְעַכְּסוֹת בְּרַגְלֵיהֶם / וְלָקוּ בָּרֶגֶל, עַל הָרֵי נֶשֶׁף מִתְנַגְּפוֹת רַגְלֵיהֶם

יִתְּנַחֲמוּ בָּרֶגֶל, מָה נָאווּ אֶל הֶהָרִים כְּסַפִּיר וְיַהֲלוֹם / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

25 חָטְאוֱּ בְּזֶה, וְאָמְרוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ / וְלָקוּ בְּזֶה, עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ מַבְאִישׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּזֶה, וֵאְלֹהֵי יִשֵׁענוּ / זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ.

חָטְאוּ בְּהוּא, וְכִחֲשׁוּ בה׳ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא / וְלָקוּ בְּהוּא, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְנִלְחַם גַּם הוּא

יִתְנַחֲמוּ בְּהוּא, וְיֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם / אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

חָטְאוּ בָּאֵשׁ, הָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ / וְלָקוּ בְּאֵשׁ מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ

30 יִתְנַחֲמוּ בָּאֵשׁ, תַּנְחוּם חָבִיב / וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

חָטְאוּ בְּכִּפְלַיִם, חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם / וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם.

 יִתְנַחֲמוּ בְּכִפְלַיִם, מִמְּרוֹמִי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי.

חָטְאוּ בְּיֵש וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ / וְלָקוּ בְּיֵשׁ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמִכְאוֹבֵנוּ

 יִתְנַחֲמוּ בְּיֵשׁ, תַּנְחוּם מְסֻלֶּה / לְהַנְחִיל אוֹהֲבֵי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמָלֵּא.

35 עַד אָנָה תִּצְעַק: אוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל / וְגוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם אַתָּה הָאֵל

 בְּיָמֵינוּ תִּוָשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל / וּבָא לְצִיוֹן גּוֹאֵל

ביאור: 1 שדד… נתקו: על פי יר׳ י, כ: ׳אהלי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאני ואינם׳. רש״י אומר שאלה הם דברי ירושלים. אהלי: כינוי לבית המקדש. עוללי… בזיקים: על פי נחום ג, י: ׳גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוססו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רתקו בזיקים׳. בזיקים רתקו: נאסרו בשלשלאות. 2 נגרה עיני: על פי איכה ג, מט: דמעות שפכה. 3 ציון… ה׳: על פי יש׳ מט, יד: ׳ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני׳. 4 חבלים: צירים, יסורים. פלגי… עיני: על פי תה׳ קיט, קלו. 5 מכאן הדברים מבוססים על תוכן המדרשים והדגם שלהם: איכה רבה (וילנא) פרשה א ד״ה [נז] ׳תבוא כל׳. איכה רבה (בובר) פרשה א [כב] ד״ה ׳תבוא כל׳. פסיקתא רבתי פרשה לג ד״ה ׳דבר אחר אנוכי׳. פסיקתא דרב כהנא פרשה טז ד״ה [יא] ׳דברו על׳. ילק״ש ישעיהו רמז תמה. הדגם הוא: חטאו בןאיבר] / לקו ב [איבר זה] / יתנחמו בןאיבר זה]. החטא, העונש והנחמה מתוארים על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. מכף… ראש: על פי יש׳ א, ו: ׳ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום׳. 6 כבן… ירחמנו: על פי יר׳ לא, כ: ׳הבן יקיר לי… רחם ארחמנו. בן יקיר: כינוי לעם ישראל. כאיש… תנחמנו: יש׳ סו, יג: ׳כאיש אשר אמו תנחמנו כן אני אנחמכם ובירושלים תנחמו׳. מכאן הדברים מיוסדים על מדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה טז.

7 חטאו… ראש: שם, שם: ׳חטאו בראש דכתיב במ׳ יד, ד: ׳״נתנה ראש ונשובה מצרימה״. ולקו בראש דכתיב יש׳ א, ה: ״כל ראש לחלי״׳. 8 יתנחמו… בראשם: שם, שם: ׳ומתנחמין בראש דכתיב מיכה ב, יג: ״ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם״׳. 9 חטאו… מים: שם, שם: ׳חטאו בעין דכתיב יש׳ ג, טז: ״כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים״. ולקו בעין דכתיב איכה א, טז: ״עיני עיני יורדה מים״׳. משקרות עיניים: פירש מצודת דוד: ׳רומזות עם העיניים אל הנואפים׳. 10 יתנחמו… ציון: שם, שם: ׳ומתנחמין בעין דכתיב יש׳ נב, ח: ״כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״׳. עין בעין: פירש מצודת דוד: ׳כראייה ודאית ונאמנה׳. 11 חטאו… ואזניהם: שם, שם: ׳חטאו באזן דכתיב זב׳ ז, יא: ״ואזניהם הכבידו משמוע״. ולקו באזן דכתיב שמו״א ג, יא: ״כל שמעו תצילנה שתי אזניו״׳. 12 יתנחמו… דבר: שם, שם: ׳ומתנחמין באזן דכתיב יש׳ ל, כא: ״ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר״׳. כי… עבר: שה״ש ב, יא. הסתיו: חורף, כפירוש רש״י. 13 חטאו… בקרי: שם, שם: ׳חטאו באף דכתיב יח׳ ח, יז: ״והנם שולחים את הזמורה אל אפם״. ולקו באף דכתיב וי׳ כו, מא: ״אף אני אלך עמם בקרי״׳. הזמורה אל אפם: קטורת לעבודה זרה, כפירוש רד״ק. 14 יתנחמו… אויביהם: שם, שם: ׳ומתנחמין באף דכתיב וי׳ כו, מד: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם״׳. בחוביהם: באשמותיהם.

15 חטאו… פה: שם, שם: ׳חטאו בפה דכתיב יש׳ ט, טז: ״וכל פה דובר נבלה״. ולקו בפה דכתיב יש׳ ט, יא: ״ויאכלו את ישראל בכל פה״׳. 16 יתנחמו… שחוק: שם, שם: ׳ומתנחמין בפה דכתיב תה׳ קכו, ב: ״אז ימלא שחוק פינו״׳. לבלי חוק: פירש״י ביש׳ ה, יד: בלא הגבלה. 17 חטאו… לשונם: האיבר לשון מופיע בפסיקתא דרב כהנא פרשה טז: ׳חטאו בלשון דכתיב יר׳ ט, ב: ״וידרכו את לשונם קשתם שקר״. ולקו בלשון דכתיב איכה ד, ד: ״דבק לשון יונק״׳. 18 יתנחמו… רנה: על פי שלושת המדרשים הנ״ל, המתבססים על תה׳ קבו, ב: ׳ולשוננו תה׳. 19 חטאו… לבב: שם, שם: ׳חטאו בלב דכתיב זב׳ ז, יב: ״ולבם שמו שמיר משמוע״. ולקו בלב דכתיב יש׳ א, ה: ׳וכל לבב דוי״׳. שמיר: אבן קשה מאוד. 20 יתנחמו… ירושלים: שם, שם: ׳ומתנחמין בלב דכתיב יש׳ מ, ב: ׳דברו על לב ירושלים״׳. יושב שמים: כינוי לקב״ה. 21 חטאו… רחמניות: שם, שם: ׳חטאו ביד דכתיב יש׳ א, טו: ״ידיכם דמים מלאו״. ולקו ביד דכתיב איכה ד, י: ״ידי נשים רחמניות״׳. 22 יתנחמו… ידו: שם, שם: ׳ומתנחמין ביד דכתיב יש׳ יא, יא: ״יוסיף ה׳ שנית ידו״׳. ומלא… כבודו: תה׳ פו, ג. 23 חטאו… רגליהם: שם, שם: ׳חטאו ברגל דכתיב יש׳ ג, טז: ״וברגליהן תעכסנה״. ולקו ברגל דכתיב יר׳ יג, טז: ״ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף׳״. הרי הנשף: הרי החושך בלכתם בגולה. יתנחמו… מבשר: שם, שם: ׳ומתנחמין ברגל דכתיב יש׳ נב, ז: ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר״׳. משמיע שלום: המשך פסוק הנחמה ביש׳ נב, ז.

25 חטאו… דווה: שם, שם: ׳חטאו בזה דכתיב שמ^׳ לב, א: ״כי זה משה האיש״. ולקו בזה דכתיב איכה ה, יז: ״על זה היה דווה״׳. 26 יתנחמו… לו: שם, שם: ׳ומתנחמין בזה דכתיב יש׳ כה, ט: ״הנה אלהינו זה קווינו לו״׳. 27 חטאו… והוא: שם, שם: ׳חטאו בהוא דכתיב יר׳ ה, יג: ״כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא״. ולקו בהוא דכתיב יש׳ סג, י: ״ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם״׳. 28 יתנחמו… מנחמכם: שם,שם: ׳ומתנחמין בהוא דכתיב יש׳ נא, יב: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״׳. 29 חטאו… אש: שם, שם: ׳חטאו באש דכתיב יר׳ ז, יח: ״הבנים מלקטים עצים והאבות מבעירים״. ולקו באש דכתיב איכה א, יג: ״ממרום שלח אש״׳. מבעירים אש: לצורך עבודה זרה. 30 יתנחמו… מנחמכם: שם, שם: ׳ומתנחמין באש דכתיב זב׳ ב: ״ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש״׳. 31 חטאו… כפלים: שם, שם: ׳חטאו בכפלים דכתיב איכה א, ח: ״חטא חטאה ירושלים״ ולקו בכפלים דכתיב יש׳ מ, ב: ״כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה״׳. הפייטן שינה כאן בפעם השלישית את הסדר שבמדרש. במדרש מופיע קודם ׳יש׳ ואחר כך ׳כפלים׳, וכאן הסדר הפוך. 32 יתנחמו… עמי: שם, שם: ׳ומתנחמים בכפלים דכתיב יש׳ מ, א: ״נחמו נחמו עמי יאמר ה׳ אלהיכם״׳.

33-חטאו… כמכאובינו: מופיע רק באיכ״ר מהדורת וילנא א, סה: ׳חטאו ביש דכתיב שמ׳ יז ז: ״היש ה׳ בקרבנו״. ולקו ביש דכתיב איכה א, יב: ״אם יש מכאוב כמכאובי״׳.

34-יתנחמו… יש: שם, שם: ׳ומתנחמים ביש דכתיב מש׳ ח, יא: ״להנחיל אוהבי יש״׳. ואוצרותיהם אמלא: שיבוץ המשך הפסוק במש׳ ח, כא. 35 אוי… אריאל: כינוי לירושלים על פי יש׳ כט, א: ׳הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה חגים ינקפו׳. גואלנו… אתה: על פי יש׳ סג, טז: ׳אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳. 36 ובא… גואל: יש׳ נט, כ. החריזה בחרוז ׳אל׳ חמש פעמים במחרוזת זו מדגישה את קבלת עולה של מלכות האל.

עמוד 224

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

• עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה^. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

3. 3. צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: תבנית קבע. בשיר מחרוזות מרובעות טורים של שלושה טורים המתחרזים ביניהם בחרוז קבוע בכל הבתים, וטור שלישי בחרוז שני קבוע בכל הבתים.

החריזה: אאאב / אאאב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: אקרוסטיכון אלפביתי וחתימה: יצחק [אביחצירא],

תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לר' יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; כתב יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ירושלים 43616־F

מבוא

בקינה זו מרובים דברי הצער, הקובלנה והתלונה של כנסת ישראל על מצבה, והם משולבים בפניות המשורר אליה לבכות ולקונן: בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים  ציון מונה את עלילות האויב: טבח הכוהנים והלוויים ומעשי ההשפלה כלפיה. הקינה מתאפיינת בדימויים שונים של ציון לתיאור מצבה האומלל: היא דומה לציפור שניצודה, לאנייה המיטלטלת בין גלי הים ולאסיר הכבול בכבלי ברזל.

הקינה מלאה בטרוניות ודברי קובלנה כלפי ה׳ שעזבה והשליכה החוצה ו׳לא זכר עת נעורים׳. בהמשך נשמעות שאלות נוקבות: ׳למי אצעק הורוני / הלא אל עזבני?! איה צורי ומגני / איך נדד ממעוני / וישב במסתרים?!׳ המביעות את גודל המצוקה של ציון. חלקה העצוב של הקינה מסתיים בסיכום של ציון: ׳תם שירי גם רנני / ומטה  יד ימיני׳. גם בקינה זו מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.

מקורות ההשראה של הקינה הם מגילת איכה על תיאוריה, כמו: ׳כצפורת צדוני צרי והשיגוני / דרך בין המצרים׳ ומדרשים על החורבן, דוגמת ׳ובזאת עוד הכלימוני / בראותם דמות שני // כרובים על ארוני / שאגו ככפירים׳. הכוונה למה שנדרש בבבלי (יומא נד ע״ב) על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר ׳׳כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳. גם קינה זו נחתמת בנחמה, ועניינה כאן פנייה לה׳ לרחם על ישראל, לבנות את ציון, לקבץ נדחי ישראל לארצם ולחדש את עבודת בית המקדש שבו תישמע שוב שירת הלוויים.

צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי / הֲלֹא הָיִית אַרְמוֹנִי

 אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹנְנִי / מֵרַב אוֹיְבִים וְצָרִים

אָנָה תֵּלְכִי וְתִפְנֶה / וּבַמִּדְבָּר תַּחֲנִי

אֵיזֶה מָקוֹם תָּלִינִי / בֵּין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים

5 בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי

בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים

גֹּדֶל צַעֲרֵךְ מִי יִמְנֶה / יִלְאֶה פִּי גַּם לְשׁוֹנִי

וְלֹא אֶמְצָא מַעֲנֶה / לְהָשִׁיב לָךְ אֲמָרִים

דְּמָעוֹת תִּזַּל עֵינִי / עַל רֹב פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנִי

כִּי צַר אוֹיֵב הֶגְלַנִי / לְאֶרֶץ לֹא סְדָרִים

הִרְפּוּ מְעַט מִמֶּנִּי / כִּי מוֹאָב וְעַמּוֹנִי

לֶעָפָר הִמְשִׁילוּנִי / בָּאוּ תּוֹךְ הַשְּׁעָרִים

וּבַזֹּאת עוֹד הִכְלִימוּנִי / בִּרְאוֹתָם דְּמוּת שְׁנֵי

כְּרוּבִים עַל אֲרוֹנִי / שָׁאֲגוּ כַּכְּפִירִים

15 זָר גָּבַר עָלַי מוֹנִי / לְאַרְצָה הוֹרִיד קַרְנִי

הִכְבִּיד עָלַי יְגוֹנִי / אֲנָחָה וְתַמְרוּרִים

1-ציון…קוני: השווה יש׳ ס, יד: ׳וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל׳. הלוא היית ארמוני: השווה תה׳ מח, יד: ׳פסגו ארמנותיה׳. 2. תתלונני: מלשון מלון. מרב אויבים וצרים: השוכנים בתוכך.3. אנה תלכי: על פי בר׳ טז, ח. ותפנה: לאן את פונה. ובמדבר תחני: כמו ׳חנתנו במדבר׳ (במ׳ י, לא). 4. איזה מקום תליני: בין הגויים. בין קוצים ודרדרים: משל לגויים המציקים לישראל בגלות. 5. בכי…קונני: קונני על מצבך בכל לשון של קינה. 6. בלילה קומי מי: על פי איכה ב, יט. ושאי…הרים: עדה״ב יר׳ ט, ט. 7. גדל…ימנה: מי יוכל לתאר את צערך הגדול. ילאה…לשוני: הלשון והפה יתעייפו לתאר את צערך הרב. 8. ולא אמצא מענה: אין לי תשובה. להשיב לך אמךים: עדה״כ משלי כב, כא. 9. דמעות…וזדוני: עיני מזילה דמעות בכי על עוונותיי שגרמו לחורבן. 10. פי…סדרים: האויב הגלני למדבר. לארץ לא סדרים: ארץ ללא יישוב, על פי איוב י, כב. צר אויב: על פי איכה ד, יב. 12. לעפר המשילוני: השפילו את דימויי. באו תוך השערים: של ירושלים. 13. ובזאת עוד הכלימוני: ובדבר נוסף ביישוני. 14-13. בראותם…ארוני: הכוונה למה שנדרש על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) ״כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳(בבלי יומא נד ע״ב). שאגו ככפירים: כמו ׳שאגו צורריך׳(תה׳ עד, ד). 15. זר: הגוי הכובש. מוני: האויב המציק לי מבחינה נפשית, משורש ינ״ה. לארצה הוריד קרני: השפיל את מעמדי עד עפר. 16. הכביד…ותמרורים: הגדיל את יגוני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא- צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

עמוד 418

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

2. 2. בת ציון כלה נאה

כתובת: קינה תמרור ציון, ולשונה קשור מאלף ועד תיו, ובסופה סימן אביחצירא אמיץ.

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטו

החריזה: אאאב / גגגב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: יצחק אביחצירא אמיץ(בראשי הטורים: 52-45). תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ע, עם׳ 44 ב.

מבוא:היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים הפיוט מעמת את עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:

בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי

 הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי

בהמשך המשורר פונה הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה: ׳קול צעקה וצרחה / ויגון ואנחה׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה ׳ עם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה: ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה'.בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים. מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן: ;רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב׳׳ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ׳ אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנָס פְּנִימָה ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמלה ורחמים על ציון וישראל.

כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.

412

בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה 

אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי

 הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה 

אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי

5 הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פוּגָה

עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי

אֵיךְ נֶהֱפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הַדָּרֶךְ הוֹדֵךְ

נָפַל חֶרֶב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לַשַּׁמָּה גַּפְנִי

חֵיל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם

שָׁמְמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדַל עֲוֹנִי

אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה

שָׂמַח לְשִׂבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי

חַלֵּק שָׁלָל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה

רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי

1. בת ציון: על פי יש׳ א, ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שני, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה', ורמב״ן דב׳ יח, טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2. איך… משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א, טו. 3. הלא…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא, ב: ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. דגול מרבבה: על פי שה״ש ה, י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב, יח. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א, ה, ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7. איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב, יב, ׳פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה׳. 8. יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א, ז. 10-9. חיל…עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11.אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג, א. 12. שמח לשברך נאוה: שמח לאסון ישראל. לחרפתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13. חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי בא, יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״כ תה׳ עז, יט, ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעס ה', עדה״כ דב׳ יא, יז.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

ציון כלילת יפי

תבנית: מעין אזורית.

קינה לאומית בת עשרים ושש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאב, גגגב / …

משקל: שבע הברות בכל טור.

חתימה: א״ב + יעקב אביחצירא חזק.

מקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550; כתב יד ביה׳׳ס הלאומי ירושלים 75409—ק, עט' 44 א.

מבוא

הקינה נחלקת לשתי חטיבות: חטיבה א (טורים 48-1) – תיאור חורבנה של ירושלים והסבל והעונש שפקד את כנסת ישראל; חטיבה ב(72-49) – דברי נחמה ועידוד על קץ הגלות והגאולה העתידה.

כל הטורים עד טור 50 בנויים ברצף של פניות המשורר לציון בפועלי ציווי נוכחת, לנקוט פעולות אבל שונות על החורבן: להתאבל, להתענות, להסתגף, להתעטף בשק, לומר קינות, לבכות, להיאנח… בטורי הפניות המשורר משלב גם שאלות של תמיהה על המהפך לרעה שחל בציון על ידי שאלות: איך, איה, כמו ׳איך בזרה תתחלפי ' ירשה הדריך׳(8), תוך הצבת תמונות השלווה בעבר לעומת ההרס בהווה. החל מטור 51 ה׳ פונה לציון ומעודדה בהבטחות ובתמונות של גאולה, וקורא לה להתחזק ולהחזיק מעמד תוך הצהרות של עשיית נקם באויבים, קיבוץ גלויות, הקמת ההיכל והחזרת עטרה ליושנה, כפי שהשיר נחתם מעין פתיחתו: ׳אז ציון כלילת ייפי / ייאמרו כל רואיך׳.

מקורות השראה: הקינה כתובה בנימה אישית־לירית פרי עטו של המשורר, עם הישענות על קצת מן המקורות של הנביאים: ירמיה, ישעיה ויחזקאל ומעט מאיכה ושיר השירים. היצירה היא חיקוי לשיר ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי, בחריזה עוברת דומה.

לשון הקינה: בדוחק החרוז המשורר יוצר צורות לשוניות חדשות, חלקן מוזרות:

א. שימוש בצורה מקוצרת או בסמיכות ללא סומך, כמו ׳עיר בנויה לתלפי׳ במקום לתלפיות, ׳הוריד מים כדלפי', ׳כהנים מתו באלפי׳. ב. שימוש בצורת זכר לנקבה, כמו ׳אבלי ואל תתרפה / התענה והסתגפי'. ג. צורות רבים במקום יחיד, ׳טפיך וגם עולליך׳. ד. שימוש בבניין קל במקום הפעיל, כמו ׳חלפי קינה אמרי וחלפי׳ במקום החליפי. ה. חיתוך מילים לצורך החריזה, כמו ׳ועשי כי תחת יפי / גם לשום במקום פ / אר ועטרה אפ / ר בכל גבוליך׳. ו. שימוש בחריזה של פ דגושה עם פ רפה, ׳כי לא שמעת למו פי / לכן על שנים פי׳. ז. שימוש במילים מקוצרות, כמו ׳תשובי לתרומי ותנופי', במקום לתרומתי ותנופתי. ח. אי הבחנה בין גופים של נסתר ונסתרת וכיוצא בהם, כמו ׳כיונה מקן תרחפי׳. לצד הצורות החריגות המשורר עושה שימוש גם בדרכים מעניינות, כמו הצימוד השלם ׳חגרי חבל בו נקפי / תחת חגורה נקפי / דמע על לחי נקפי / על רב מרוריך', או בלשון חידתית, כמו ׳ואשר נתון בין סמך פה / יזל בךמעיך׳, והכוונה לעין. ייתכן שיש כאן השפעה מופרזת של לשון הפיוט הקדום.

צִיּוֹן כְּלִילַת יֹפִי / עִיר בְּנוּיָה לְתַלְפִּי

אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹפְפִי / מֵרֹב גֹדֶל צִרַיִךְ

אִבְלִי וְאַל תִּתְרַפִּי / הִתְעַנִּי וְהִסְתַּגְּפִי

כִּי בָּכוּ גַּם שַׁרְפִי / הַקֹּדֶשׁ עַל אָבְדַיִךְ

5 בְּכִי עַד תִּתְעַטְּפִי / אִזְרִי שַׂק הִתְעַטְּפִי

כִּי צַר הִתְעָה טַפֵּךְ / וְגַם עֹלָלַיִךְ

גַּזִּי נִזְרֵךְ חִלְפִי / קִינָה אִמְרִי וְחִלְפִי

אֵיךְ בְּזָרָה תִּתְחַלְּפִי / יָרְשָׁה הֲדָרַיִךְ

1. 1. ציון כלילת יפי: על פי איכה ב, טו. בנויה לתלפי: צורה מקוצרת עדה״ר שה״ש ד, ד, ׳בנוי לתלפיות׳. 2. תתלופפי: מתעטפת ומתקפלת סביב עצמך. גדל ציריך: כאבך גדול. 3. אבלי: התאבלי. ואל תתרפי: ואל תרפי מאבלך. התעני והסתגפי: בתענית. 4. בכו…אבדיך: גם המלאכים בכו על החורבן. 5. עד תתעטפי: עד שתיחלשי ותתעלפי, כמו ׳רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף׳(תה׳ קז, ה). אזרי שק: חגרי שק לאות אבל. התעטפי: התכסי. 6. כי…עולליך: האויב הגלה את הקטנים והתעה אותם בדרך. 7. גזי נזרך: הסירי את שער הראש לאות אבל. חלפי: העבירי והעלימי, כמו ׳חלף הלך לו׳(שה״ש ב, יא). קינה אמרי וחלפי: אמרי קינה והחליפי בקינה אחרת

דֶּמַע מֵעֵין דִּלְפִי / הוֹרִיד מַיִם כְּדִלְפִּי

10 הֵאָנְחִי וְהִדָּלְפִי / מֵרֹב עֹצֶם תּוּגַיִךְ

הַלֹּא הָיִית בְּשֹׁפִי / וְעַתָּה אַתְּ בְּשֶׁפִי

אוֹיֵב אוֹתָךְ שְׁפִי / לֹא חָסָה עַיִן עָלַיִךְ

וַעֲשִׂי כִּי תַּחַת יֹפִי / גַּם לָשׂוּם בִּמְקוֹם פֵ

אֵר וַעֲטָרָה אֵפֶּ־ ר / בְּכָל גְּבוּלֶיךָ

15זֶמֶר וְשִׁיר סְפִי / וּנְהִי עַל חֻרְבַּן סְפִי

וַאֲשֶׁר נָתוּן בֵּין סֶמֶךְ פֶּה / יִזַּל בִּדְמָעַיִךְ

חִגְרִי, חֶבֶל בּוֹ נִקְפִּי / תַּחַת חֲגוֹרָה נִקְפִּי

דֶּמַע עַל לֶחִי נִקְפִי / עַל רִיב מְרוֹרַיִךְ

8. 8. איך בזרה תתחלפי: איך נתחלפו היוצרות, את הפכת לזרה והיא ירשה את מעמדך, את ירושלים. ירשה הדריך: ירשה את מעמדך בירושלים. 9. דמע מעין דלפי: הזילי דמעות מעינייך. כדלפי: בדלף, כטפטופי מים תמידיים, כמו ׳דלף טורד ביום סגריר׳(משלי כז, טו). 10. האנחי: השמיעי אנחות. והדלפי: התמלאי בדלף של דמעות בכי. מריב עצם תוגיך: מרוב יגונך הגדול. 11. בשפי: במצב תקין של נחת ושלווה. השווה בראשית רבה טז: ׳ומימיו מהלכין בשיפי׳, ומשנה נידה ד, ו, והשווה בט׳ בג, ג, ׳וילך שפי'. את בשפי: את יחידה, בודדת. 12. אותך שפי: חשופה לעינו, רואה אותך כמו על ׳הר נשפה׳(יש׳ יג, ב). ל'א…עליך: על פי יחז׳ טז, ה. 13. ועשי…יפי: עשי כווייה(רד״ק) במקום יופי. הלשון על פי יש׳ ג, כד, ׳כי תחת יפי', והעניין על פי בבלי שבת סב ע״ב, ׳חילופי שופרא כיבא׳. המילה ׳כי׳ היא קיצור של כווייה, כמו רי במקום רוויה (דעת מקרא). לשום…אפר: על פי יש׳ סא, ג, ׳לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר׳. כאן ההפך. 15. זמר ושיר ספי: שימי קץ וסוף לשירה. ונהי…ספי: הוסיפי קול קינה. ספי/ספי: צימוד מלא: הראשון משורש ספ״ה, והשני משורש יס״ף. 16. בין סמך פה: היא האות עיץ. כאן אבר הבכי. יזל בדמעיך: כאן העין תזיל דמעות. 17. חגרי חבל: לאות אבל. בו נקפי: הקיפי בו את מותנייך. תחת חגורה נקפי: על פי יש׳ ג, כד, ׳תחת חגורה נקפה', כלומר במקום לחגור חגורה יפה שימי תחבושת למכות ולפצעים. 18. דמע…נקפי: הקיפי את הלחי בדמעות. על ריב מרוריך: רוב צרותייך המרות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא

ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית

לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.

השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.

2. 2. מהדורת ההפטרה: נוסח השרה ותרגומו העברי

א

הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.

אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם.  (ירמיה ח, יג).

קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום ויזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן האלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמום מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבה די דאווזו עלא סראייעי. תורה שבכהב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכלאם לחכמים. די כאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כאנו יתנבאיו עליהום.

נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.

ב

הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.

עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם:  כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.(שם ח, יד).

קאל נביא ירמיה, עליה אסלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעע׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לח־צינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וביר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא זנטאנא ויטתפא פינא לעדו. לאיין אלאה רבגא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסרנא בלזוע ולפנא וסקאגא קאס אטם די הווא קווא מן לחגטל. עלא טבת די כאלפנא עלא כלאמו וכטינא אילו.

נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדנו ברעב ובכיליון והשקנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.

ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית

טו. מנהגי שינה בליל תשעה באב

בליל תשעה באב ישנים, אנשים ונשים, על מזרונים.

מניחים מתחת לכרית אבן ובצל, ובבוקר משליכים אותם לנהר. האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳כי בא השמש׳,והבצל, כנראה, סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.

הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים. הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן ברז׳׳ל הם ראשי התיבות של בלהה, רחל, זלפה ולאה, שזכותן תגן על הקהילה.

כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטריה שלו היא ג׳ פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד'

מנהגו של ר׳ מאיר ברוב השנה, כולל שבתות ומועדים, היה להתפלל בעלייה שבביתו המשקיפה על בית הכנסת, חוץ מתשעה באב וימים נוראים שבהם פקד את בית הכנסת.

טז. סדר יום תשעה באב

בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי.

אומרים ׳ה׳ מלך׳ ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.

אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישךאל מיד מצרים  וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישדאל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו' ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו'

בשחרית אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית וקוראים קריאת שמע, ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.

גם ביום אין אומרים ׳קדיש תתקבל'

נוהגים להפוך את מעיל ספר התורה הפנימי כלפי חוץ.

אין נוהגים לפזר אפר על ספר התורה.

מדלגים בקינות על הבתים האחרונים שיש בהם ענייני נחמה.

אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את כל ספר איוב.

אחר הצהריים נוהגים בבתים שאחד מבני המשפחה קורא קינות שונות בערבית, ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.

יז. תפילת מנחה

תפילת מנחה בטלית ותפילין.

ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת י״ח של מנחה.

יה. צאת הצום של תשעה באב

במוצאי תשעה באב מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת עראק ותה, ואחר כך שותים מרק חמוץ במקצת(=חרירה) העשוי מחומוס ופולים.

למחרת תשעה באב נוהגים לאכול בארוחת צהריים בשר, עלי סלק ירוקים (אלח׳טרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.

יט. קינות לתשעה באג

שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כ״י מסעוד בן ישי(=בניסו) וכ״י משה נזרי.

בכל קובץ רשומות קינות בכתב יד, חלקן רק נזכרות והכותב מפנה את הקורא למקורן ב׳ארבע תעניות׳ או ל׳קול ה׳ תחינה׳ בציון הדף. להלן רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כ׳׳י משה נזרי מארפוד. הקינות הנזכרות בשמן והטופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ ו׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים.

ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

מנהגים שנהגו החל מי״ז בתמוז

החל מי״ז בתמוז מתחילים במנהגי אבלות לאומיים: אין נושאים נשים, אין מסתפרין, אין מברכים ׳שהחיינו׳ אפילו בשבת ואין מכים את התלמידים ברצועה.

לימודים

בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳ (=תרגום מילולי לערבית), ולימוד ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳. גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.

קריאת ההפטרות ׳תלתא דפורענותא׳ בלחן של איכה

בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ בטעם של ׳איכה׳ שנסוכים בו עצב ותוגה על החורבן. מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.

הערת המחבר: בבית כנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה, זאת על פי הוראת באבא צאלי, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת (ישראל סבא, עט' 358-357) ורק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו, כמו בא-יאהו בן בא-יגו בן אשיך=אלי בן יעקב שטרית(בשם ר׳ מסעוד מלול, עש״ק כ״ב בתמוז תשס״ח).ע"כ

ז. ההכרזה על הצומות

נהוג בקהילות הספרדים שבשבת שלפני תענית, אחר קריאת ההפטרה, שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו, צום פלוני יהיה ביום פלוני, יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה..,׳, חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכף עליו פיהו׳; אכ״ף = אב, כיפורים, פורים.

אולם בתאפילאלת לא נהגו להכריז על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.

בשבת שלפני ראש חודש אב אין אומרים ׳יהי רצון׳ כנהוג, ובמקומו אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום בתפילת החודש, שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.

יש שקוראים פזמון זה בתמרור הקינה המקורית ויש שאין קוראים בתמרור של קינה, כגון בבית כנסת ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא, משום שלדעתו של ר' ישראל אין להראות סימני אבלות בשבת. זה נוסח הפזמון:

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים / יְקַבֵּץ קְדוֹשִׁים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / לָעִיר הַבְּנוּיָה

וְיָהּ זֶה הַחֹדֶשׁ / לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וְרָצוֹן יְצַו אַל / רַב הָעֲלִילִיָּה

אחרי הפזמון אומרים: ׳מי שעשה נסים… יהי לנו ראש חודש אבן הרחמן ביום פלוני…׳.

אין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ אין הקהל אומר עם החזן י״ג מדות.

קוראים בפרשת ׳ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בט׳׳ב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

ח. דאש חודש אב

נוהגים לשחוט בקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים ואוכלים.

בראש חודש אב מתפללים מוקדם ואוכלים סעודה בשרית אחרונה.

בשבת חזון שלפני תשעה באב אין שוחטים לכבוד שבת, ור׳ ישראל אביחצירא הורה היתר באכילת בשר מן המצוי בשבת חזון.

ט. מראש חודש אב ועד ט׳ באב

אין אוכלים בשר מב׳ אב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.

אם יש מילה מב׳ אב ואילך שוחטים בשביל בעלי השמחה.

בתקופה השלטון הצרפתי, כשהצבא הצרפתי היה בעיר והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳־ח׳ באב, ולכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים.

ר׳ ישראל הורה היתר לאחרים לאכול עופות ביום ה׳ באב, יום הילולתו של האריז׳׳ל.

בעשרה באב מקפידים לא לשחוט, אבל בבצאר נהגו להקל.

אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.

י. מאכלים בתשעת הימים

בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת הימים:

חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו עגבניות לחציל לגיוון.

פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות עם ביצים טרופות מושמות בסיר ונאפות בתנור בתוספת שמן ותבלינים. זה נחשב למעדן מבוקש. תפוחי אדמה מטוגנים בשמן בסיר.

מאכלי חלב

הארוחות בארפוד, ערב וצהריים, היו ארוחות בשריות. ארוחת עשר הייתה פרווה. מאכלי חלב לא היו מרכיב עיקרי במזון, לא לילדים ולא למבוגרים, ומוצרי חלב לא נמכרו בחנויות. חלב ומוצריו היוו מעין מעדן שנאכל מדי פעם, כמו בימי ׳בין המצרים׳. יש שמשפחה שכרה פרה לימים אלה להפיק ממה חלב ולעשות לבן וכיו״ב, כגון סבתי לאעדא יעקב, וכגון ר׳ מסעוד מלול שהיה קונה לפני י״ז בתמוז רחלה, והיו שותים את חלבה המעודן בשמונת הימים שלפני תשעה באב.

יא. שבוע שחל בו תשעה באב

שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

יב. שבת שלפני תשעה באב

בשבת חזון שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר אין אוכלים אותו

גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.

יג. סעודה מפסקת בערב תשעה באב

אוכלים סעודה בישיבה על הקרקע, סעודה זו כוללת לחם ותבשיל של עדשים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת יחפים.

יד. סדר ליל תשעה באב

סדר ליל תשעה באב כולל שלושה חלקים: קינות, תפילה, קריאת מגילת איכה ומה שבא אחריה.

כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים ואומרים את הקינות המודפסות: א. ׳הלנופלים תקומה׳; ב. ׳בורא עד אנה׳, ואחריהן ׳על נהרות בבל׳.

התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו׳. מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור׳, ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳(בלי ׳תתקבל׳).

אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו ב. ׳איך אבלה ואומללה׳(אוצר א־2740). ג. ׳בליל זה יבכיוך.

אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה הקורא אומר ׳ברוך דיין האמת׳. את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, והקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון של ׳איכה׳, ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳, שלוש פעמים.

אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ ו׳קדיש לעילא', ואינו אומר ׳קדיש דהוא עתיד׳ בלילה אלא למחרת, אחר גמר הקינות.

בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳, חותמים ב׳על נהרות בבל׳ והולכים לבתיהם בבכייה.

כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם' ואומרים את שתי הקינות: ׳אוי כי קינה׳; ב. ׳אני הגבר אקונן׳. אחר כך המבדיל מברך ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך ׳המבדיל בין קודש לחול׳ לבד, ואחר כך קוראים מגילת איכה.

בתשעה באב הופיע מרא דאתרא, ר׳ מאיר אביחצירא, בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד.

בבית הכנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

פרק אחד עשרה: בין המצרים

מבוא

שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.

פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו^, בשבת שלפני הצום.

בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו^, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי^,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.

הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.

א. תקופת בין המצרים

תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.

ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות

כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.

ג. תיקון חצות היומי

כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.

חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:

יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.

יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.

יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.

קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.

הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.

ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי'  ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:

נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן

וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה

שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'

כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב