מורשת יהדות מרוקו

עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.

סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.

למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:

 ״מעלת כבודו

מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.

עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.

ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.

עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״

התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.

לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.

לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.

לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:

״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."

המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:

״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״

כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.

״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״

שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.

הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.

האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.

ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

רבי אלעזר הלוי זצ״ל, החדיר בתלמידיו, חכמה ותבונה ויראת אלקים. ״גם לרבות מעולם לא עבר עליו חצות, עם חברה קדושה, ההוגים בתורה אבן הראשה…״ (עדות רבי נחמן בטיטו זצ״ל ב״הספדא יקרא״ הנדפס בפקו״א ח״א). גם תלמידיו העידו עליו: ״תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו שמים לו זכו מעינות החכמה לו… לא פסקא גירסא מפומיה בלילה כיום יעיר כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות…״ (הקדמת המגיהים על ספר פקו״א).

כן נהג רבי אלעזר הלוי, לנהוג בעצמו חומרא, והתחסד בכל מיני חסידות. באחת מאלה הוא מספר: ״ואני זה יותר מלי שנה שאני רגיל לערב בלא ברכה בע״ש וביה״כ ומתכוין שזה למצוה מן המובחר לעשות המצוה בעצמי, לא שאיני יוצא חייו בעירוב חכם הקהל או בעירוב הקהל אלא שהוא לתוספת טובה לקיים המצוה בגופי ואם חייו יש שכחה כבר אני יוצא בעירוב חכם הקהל או עירוב הקהל״ (פקו״א חלק שלישי דף י״א).

הרבה תקנות ומנהגים, הנהיג ותיקן רבי אלעזר הלוי, לטובת בני קהלתו. כסייג מפני הקלקולים והרוחות הרעות, אף הקל בכמה מהחומרות ומהמנהגים. כדוגמת הימים שנוהגות הנשים שלא לעשות בהם מלאכה, ובפרט במערב הפנימי ובעירו רבאט שנהגו שבכל יום שאין בו נפילת אפיים נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה. רבי אלעזר הלוי שלא מצא חן בעיניו מנהג זה מפני התוצאות השליליות שבדבר, כותב: ״ואני הקטן דעתי נוטה שכל יום שאין בו איסור מן הדין ממש מד״ס אלא מתורת מנהג, שיש להורות להם קולא בדבר שלא ימשך קלקול ומכשול מבטלתם כגון לעמוד בפתחי חצרות בחו״ל או לצאת לטייל בשוקים ורחובות כאן בירושלים עה״ק. וטוב לעבור על מנהג לעשות מלאכתם או לכבס בגדיהם וכיוצא, שעל ידי כן יושבות בחצריהם ובבתיהם מלעשות המעשים הנז׳.״ (שם, עמוד ב׳).

מתוך עיון בספריו ״פקודת אלעזר׳^,, אנו רואים עד כמה השתדל רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו, גם בתוככי עיה״ק ירושלים. ולמרות המנהגים הנפוצים כ״מנהג ירושלים״. גדול היה כוחו בכל מכמני התורה, כדי לקיים את המנהגים שהביא עמו מהמערב בהסתמכו בבירור יסודי בדברי הש״ס והפוסקים.

לא קל היה הדבר, לשנות מהמוסכמות ומהמקובל כמנהגי ירושלים. ואף היו כאלה שערערו והתריסו כנגדו. ״ובדידי הוה עובדא שהייתי נוהג להוציא ס״ת פעם אחרת כמנהג עירנו… ומחמת מנהג ירושת״ו שאין מוציאין ס״ת פ״א נתעוררו בי קנאים על מנהגי ירושת״ו, לקיימם בלי שינוי וביטלו ממני לתפ״ץ״

רבי אלעזר הלוי, דגל בכך ״שדיו לכל אחד שיעמוד בשלו. כל שאינו עובר על איסור תורה ודברי סופרים לפי מנהגי קהלתו״… וכ״ש שאנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם אלא כמנהגינו כמו שעושים ק״ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפיי לענין ברכות כמו בברכות הלל בר״ח וחייה דפסח וכוי וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה״ה… (פקו״א או״ח סי׳ נ״א).

הרב צוף דב״ש זצ״ל, שחביבים היו בעיניו מנהגי ירושלים, לא תמיד הסכים לדעתו של רבי אלעזר הלוי, ופעמים שהעיר לו על כך. אך רבי אלעזר הלוי, עמד על דעתו, ונימק לפני גדולי ירושלים, בראיות חזקות, את נימוקיו והכרעתו בדין. גם היו פעמים שהוא פנה לגדולי הדור להכריע ולחוות את דעתם, בדין זה או אחר. ״…ואני סדרתי דברי לפני מעי הרב המובהק אב״ד כמוהר״ר משה נחמייאש הי״ו דכיון שבמערב אצלינו נוהגים להוציא כמה פעמים בלי שינוי מקום כלל אפיי בבית אי… ואני איני בק״ק ספרדים כי אם בק״ק מערבים שאיני חייב אז במנהג הספרדים כלל, ויכול אני לעשות כמנהגי׳ במערב, אבל אם אני יכול לעשות כך שישמעו הציבור לדברי שלא יהיה מחלוקת בשביל הרב דב״ש הי״ו שאין דעתו כך, ואמרתי לו בודאי, שאני הוא שעושה המעשה בעצמי, והצבור שעושים עמי הם הלומדים עמי שמקבלים סברתי בשופי בלי שום התעקשות ח״ו כלל ועיקר, והסכים לדברי…״ (שם, סי׳ ס״ט).

רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳׳ל. כותב בספר ״נהר פקוד״ (בהל׳ קס״ת סי׳… נהירנא כד הוינא טליא שמעלת הרב המופלא תנא דאורייתא כמוהר״ר אלעזר הלוי בן טובו זצוק״ל, המחבר ספר פקודת אלעזר, מרבני המערב אשר עלה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו היה קורא ערעור על מנהג עיקו״ת… שהיה קשה בעניו להניח מנהג עירו במערב…״.

אפס קצהו מקדושתו וטהרתו, מיראתו והתמדתו בעבודת הקודש של רבי אלעזר הלוי זצ״ל. ניתן לראות מהקונטרס רב האיכותי והמנומק שכתב בספרו ״פקודת אלעזר״ חלק ב׳ סימן ר״מ. בענין קדושת הזיווג. ״אמר הצעיר אלעזר, הנה חשקה נפשי לקבץ ביחד דרוש אחד מלוקט מזוה״ק והש״ס וכתבי האר״י זלה״ה בענין גודל חיוב קדושת הזיווג…״. בהמשך דבריו כותב דברים המאפיינים במיוחד את אורח חייו עלי אדמות ואשר הוא עצמו יישמם במלואם: ״שורש כל הרפואות של תחלואי הנפש הוא השתדלות בעסק התורה יומם ולילה ובפרט מחצות לילה ואילך שעל ידי כן מתטהר ומתקדש האדם בטהרה ובקדושה גמורה…״.

ואכן כך היה דרכו להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה ושם לילות כימים בלימוד התורה ובהרבצת תורה ומוסר בקרב תלמידיו הרבים, ובני קהלתו.

עם הסתלקותו של הרב צוף דב״ש זלה״ה, נתייתמה העדה המערבית בירושלים, מאב ומאם גם יחד. אב במובן הרוחני, ואם במובן הגשמי. כי הרב צוף דב״ש, היה הפטרון לכל צרכי העדה ברוחניותם ובגשמיותם. בתום ימי בכיתו, נחלקה העדה לשלשה כיתות.

״כת אחת אומרת שאין אנחנו צריכים לעשות רב למלאות מקום הרב הנז״ל (כלומר, הרב צוף דב״ש) וכל הקהלה תתנהג עפ״י שני המונים עשירים, ולעת כזאת ידם תקיפא ואין לנו שום כח עליהם כי אם דוקא שירחמו עלינו מן השמים ותהיו אתם בני גאולתינו בעזר פינו והן אמת כי יש לנו רב אחד ראוי והגון לכל דבר שבקדושה איש אמתי ושונא בצע רחמן על התלמידי חכמים והעניים ויתומים ואלמנות הלא הוא זה שמו הרב הגדול, מעוז ומגדול, ח״ק לישראל, הוא סיני ועוקר הרים, כל ימיו מתעסק בקדשים וידיו רב לו בנגלה ובנסתר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו נר״ו הי״ו. והם אינם מרוצים בו.

כת ב׳ אומרת שהרב הנז׳ ראוי דוקא לחתום ראשון ולדון ולהורות, אבל בעיניני הכולל אינו ראוי בעבור שהם אומרים שמימי נערותו עד ימי זקנותו לא היה מעורב עם הבריות, שכל ימיו על התורה והעבודה.

וכת ג' אומרת שהוא ראוי והגון לכל ענין הן לדון ולהורות והן לכל דבר הצריך לכוללינו, וזאת הכת היא רוב בנין ורוב מנין כאשר תחזינה עניכם מודעה אחת מודפסת בתוך כתב דנא…״. (כך כתבו חו״ר העדה המערבית, להגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ראב״ד בעיר פאט שבמרוקו, ובקשו את עזרתו והשפעתו למנויו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל. מתוך כ״י).

אכן, רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נבחר לממלא מקומו של הרב צוף דב״ש, ובכהונה זו, שמש במשך שש שנים, עד כי בשנת תרמ״ו חלה, וביום כ״ב אדר א^, עלתה נשמתו השמימה.

וכך חרות על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים:

קול נהי נשמע מציון במר צורח,

ירושלם תתן קולה תבכה ותתיפח,

על הלקח ארון האלקים אור הירח,

הרב המופלא נר המערבי אדמו״ר כש״ת רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ׳יל עלה לשמים יום כ׳׳ב אדר א׳ התרמ״ו ת. נ. צ. ב. ה..

הניח אחריו בן צעיר לימים בשם יעקב חי, ובת בשם רבקה.

כן הניח אחריו אוצר רוחני רב הכמות והאיכות. אלו הם ספריו ״פקודת אלעזר״ ביאור על השלחן ערוך או׳׳ח. אשר נדפסו בהשתדלות תלמידיו המובהקים, רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ׳׳ל. ורבי אברהם אביכזר זצ״ל ששימש שנים רבות רב ומורה צדק בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ואח״כ ראב״ד בירושלים. את החלק הראשון של הספר הנז׳ הדפיסו בשנת תרמ״ז (1887). חלק שני בשנת תרנ״ב (1892). חלק שלישי בשנת עת״ר(1910).

שאר החלקים לא הודפסו. יש להניח שהרב זצ׳יל, חבר על כל ד^, חלקי הש״ע, וכן ספר שאלות ותשובות, דרשות וחדושים. אך לצערנו לא זכינו עד היום לאורם. (הנחה זו באה מתוך השאלות והתשובות שהיו לו עם גדולי הדור ההוא בשאר חלקי הש״ע, כן תלמידיו הנז׳ מזכירים בתחילת החלק השלישי של הס׳ ׳׳פקודת אלעזר״, כי כל ההכנסות שיקובץ בדמי הספר, לא יעשו בו שימוש כלל ועיקר, כי אם דוקא בהוצאות דפוס החלק הרביעי. וכידוע חלק זה לא ראה אור)^.

הערות                                      

 אודותיו ראה, מלכי רבנן למהר״י בן נאים, דף כי׳ב ע״ד. אברהם אלמאליח בלוח ארץ ישראל, לונץ, י׳יד. יהודי המזרח באי׳י למ.ד. גאון. הסכמת הרבנים על סי ״פקודת אלעזר״ בהקדמת תלמידיו. ובהספד שנשא עליו הגאון רבי נחמן בסיסו זצ״ל, נדפס בתחילת החלק הראשון.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

עמוד 260

רבי יהושע שרבאני

מזקני וצדיקי המקובלים בירושלים בדור הקודם. נולד בבגדד בשנת תרל״ט [1879] לאביו רבי יצחק.

בצעירותו למד בישיבת ״מדרש בית-זילכא״ עם חכמי ורבני בבל המפורסמים [עיין בערכו של רבי עבדאללה סומך על יסוד ישיבה זו]. היה ממקורביו ומבאי ביתו של גאון עוזנו ותפארתנו ריש גלותא דבבל רבי יוסף חיים [בעל ה״בן איש חי״].

לאחר נישואיו בשנת תר״ס החליט רבינו לעלות לארץ ישראל.

רבי יוסף חיים נתן בידו המלצה חמה המיועדת לראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר [בעל היש״א ברכה]. באותו יום נערכה חופה בה השתתפו רבני העיר ורבי יוסף חיים היה מסדר הקידושין. הוא ביקש מרבינו שיגיע לשם כדי שכל החכמים ילווהו אחר החופה לדרכו. המקובל רבי שמעון אגסי, שהיה נוכח אף הוא במקום הושיט לרבי יהושע סכום כסף להוצאות הדרך. אחר החופה ליווהו רבי יוסף חיים עם שאר החכמים עד עיר הנמל לגודל חיבתו.

בירושלים למד בין היתר בישיבת המקובלים ״רחובות הנהר״ בראשות המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן [השד״ה], ואחר כך בישיבת המקובלים שעל ידי ישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה והחדשה, והיה גדול בחכמת הקבלה, והיה מקובל בעל קבלה מעשית.

על פי עדות רבי בן ציון אבא שאול [שהיה בעל נכדתו] למד רבינו תקופה מסוימת בישיבת תלמידי חכמים בה למדו ממוצאי שבת עד ערב שבת ברציפות, והיו מגיעים לביתם מערב שבת לערב שבת.

היה ממיסדי ישיבת ״שושנים לדוד״ יחד עם רבי יעקב חיים סופר [בעל ״כף החיים״] ורבי יחזקאל עזרא הלוי מרבני בבל בירושלים.

מסר נפשו על חינוך ילדיו [בניו: רבי יצחק, רבי שאול, רבי יוסף, רבי דוד ויבדל לחיים רבי שלמה] על אף יסורים רבים וטרדות גדולות שפקדוהו, וזכה למה שרבים באותה תקופה לא זכו ־ להעמיד בנים ונכדים לתפארת, תלמידי-חכמים ומרביצי-תורה גדולים.

כל ימיו חי בקדושה, בפרישות, בתעניות וסיגופים שסיגף את גופו על ידי טבילות קרח וגלגולי שלג. בימי השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה [משבת לשבת].

הרבה בתפילות ותחנונים על הכלל והפרט, ורבים מגדולי ירושלים החשיבו מאוד את ברכותיו.

בזקנותו, התגורר בשכונת בקעה וכיהן שם כרב השכונה. תקופה מסוימת גר בשכנות ל״בבא סאלי״, ושררו ביניהם יחסי ידידות והערכה עמוקים.

חיבר חיבור על מסכת ביצה אך החיבור אבד בבגדד.

[מפי השמועה שמעתי שהיה בכת״י פירוש על פסקי הרא״ש על הש״ס, ולאחרונה נמצא בכת״י עלים בודדים באגדה].

נפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנה בשבת קודש י״א טבת תשל״ג [1973], ונטמן במוצאי שבת בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר המהרש״א אלפנדרי ורבי יעקב חיים סופר זצ״ל.

אורח צדיקים, ח״א, עמוד 335

מעשה כביר ומעזזב די טרא פייאם המהרש״א [רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס] ז"ל פי בלאד אוסטרא יע״א פי האד לבלאד כאנו זוז דסרכאן וכאן ביעהום וסראהום פדהב וכאנו יתחאבבו בינאתהום האדה מעה האדה טול אייאמהום.

מעשה גדול שארע בזמנו של המהרש"א ז"ל במדינת אוסטריה. במדינה זו היו שני שותפים אשר סחרו בזהב, והיו מיודדים בינהם, ואחד אוהב את השני……

וּמֵן דִי בְּזֵז עְלִיה צָאחְבוֹ חְדָאז יִעָאוְוְדְלוֹ כּוּלְסִי די עְמֵל וּהָאגְדָאךּ כּאן. עָאוודְלוֹ לְמַעַשֵה דִי עְמֵל מְעָא נְצְרָאנִיָּיא אוּרָאלוֹ חְתָא לְפְלוּס דִי בָאס סְרָאו מֵנְהָא סֵלְעָא בָּאייןְ מֵן דִי עְמֵל מְעָאהָא לְעְבִּירַה רְדְתְהוֹמְלוֹ וּקַלְלוֹ דָאבַה רָאנִי נְדְמְת בֵּזָאף דִי עְמְלְת הָאד לְחָאזַה לְקְּבִּיחַה.

כאשר אילץ אוץתו חברו, היה עליו לספר לו הכול, ואת אופן המעשה. שח לו כל המעשה שעשה עם הנוצריה, גם הראה לו את הכסף שקנה ממנה את הסחורה, כאשר ראה שזו עבריה, החזיר את הכסף וכעת אמר לו, התחרטתי מאוד על אודות המעשה החמור אותי עשיתי.

 פהאדיך סאעה קללו צאחבו בטחאך באס יצבברו תעארף יא כאי בהאדסי דלממון כאמל נקדרו נעמלו ביה צדקה ותבקיית דלמצות ותשובה תה תקדי לכול עבירה די יעמל בנאדם וכאן יקוללו בזאף מן פחאל האד לכלאם באם יצברו בלחק מול לעבירה מה קבלס מננו ותגבבן כתר עלה למעשה די עמל.

באותו זמן אמר לו חברו בצחוק כדי לפייסו, אתה יודע הוי אחי, בממון הרבה נוכל לבנות בית צדקה למצוות ותשובה, כנגד כל עבירה שעשה בן האדם, ןחןזר שוב שוב על הדברים הללו כדי להוכיח אותו. בעל העבריה לא שש לקבלל ממנו ונעצב מטוד על אודות המעשה שעשה.

ומן די צאחבו סאפו באיין מה קבלס לכלאם די כאן יקוללו, קאלו האדאך צאחבו אנה נסרי מנך האד לעבירה אס תעטיני פיהא. וכיף שמעו האדאך מול לעבירה מה כללאהס יכתתר פלכלאם בזאף, קאלו האד לפלוס כאמלין די עתאטני עבביהום ונזידלך רבע פסלעה גיר סרי מני האד לעבירה.

כשראה חברו שלא קיבל את דבריו, אמר לחו חברו ההוא, אקנה ממך את העבירה, מה תיתן לי במקום? כששמע בעל העבריה את דברי חב רו, לא התיר לו להוסיף עוד דבר, אמר לו כל הכסף הזה שקיבלתי (ממנה)  שלך הוא ואוסיף לך רבע מהסחורה רק קנה ממני את העביאה

 ואזבו האדאך צאחבו וקלו הא חנה מסרוכּין פסלעה דאבה נכונו מסרוכּין חתה פלעבירה ולפלוס נקצמוהום בזוז. ואזבו מול לעבירה וקללו אנה מה תה נקבלס, לאיין אנה מה בקאס חאזתי לא בסלעה ולא בפלוס ותה נקבל עלה ראצי באס תרדלי גיר נץ פלפלוס די תפעתלךּ פחקי די באם סרינה האד סלעה ואכה אנה תה נסוף פיהא בזאף דרבח יחב יקול נתי תעבבי נץ פחקי דלפלוס די תפעתלך נהאר מרינה סלעה ותעבי רבח דסלעה ותעבי לפלום די קבט אנה מן ענד נצראנייה.

ענה לו חברו ואמר לו, הרי אנחנו שותפים בסחורה, וכעת נהיה שותפים גם בעברה ואת הכסף נחלוק בינינו. ענה לו בעל העברה, לא מקובל עלי, יען כי אין לי צורך לא בסחורה ולא בכסף, ומקבל אני על עצמי, שתחזיר לי רק חציו של הכסף שנתתי לך , שזה החלק שלי, הכסף שקנינו בו את הסחורה, למרות שאני כן רואה שיש רווח גדול, רוצה לומר אתה תקח חצי ממה שמגיע לי אשר מסרתי לך ביום שקנינו את הסחורה, ותקח את הרווח מהסחורה, ותקח גם את הכסף שקיבלתי אני מהנוצרייה.

שבחי צדיקים בערבית יהודית….

121 ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן־ברוך, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך.

ר׳ דוד בן־ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן. הקדושים האחים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הס ניניו

הערת המחבר: משפחת קדושים זו זכתה לפרסום רב בקרב יהודי מרוקו. לפי מסורת אחת (ראה סיפור מס׳ 5.121) מוצאה מאיזור אופראן ור׳ ברוך, אביו של ר׳ דוד בן־ברוך, עזב את המקום ועבר לתארודאנת. קיימת אי־בהירות מסוימת בקשר לקרבה המשפחתית בין הקדושים המשתייכים למשפחה. ליד מסורות לפיהן ר׳ דוד בן־ברוך הוא הסבא של ר׳ ברוך ור׳ ימין הקבורים בתארודאנת, קיימות גם מסורות לפיהן הוא האבא שלהם והסבא של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ושל ר׳ פנחס הכהן. יודעים שר׳ ברוך הכהן הקבור באימין תאגה שייך למשפחה, אך לא ידוע מה קרבתו לקדושים האחרים. לפי מסורת שרשמתי בסיורי במרוקו, קדוש זה הוא אביו של ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו. אינפורמנטים חזרו על השמות ר׳ ברוך ור׳ דוד בן־ברוך בציון מקומות קבורה שונים, אך אין לדעת אס מדובר באותם קדושים או בצאצאים אחרים של המשפחה. ראה ערכים ר׳ ברוך הכהן(תארודאנת), ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה), ר­' דוד בן־ברוך (תארודאנת), ר' ימין הכהן ור׳ פנחס הכהן. ע"כ

ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי־הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

• ״כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל־כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם״.
•  
• ״הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן־ברוך היה לבוש לכיל [צמר], שאל: איפה ר׳ דוד בן־ ברוך ? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו י אמר לו: אני רוצה לבלות איתו אה החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש ? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש״.

״זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן־ברוך. מדוע אד רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר. נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק, אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך־דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן־ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך. הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן־ברוך, אתה תהיה העורך־דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי־דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן־ברוך.

הלכתי לבית־המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך־דין בלי כסף. הסכמתי. עורך־דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך־דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך־דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני, והוא סגן־אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך־דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן־ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסיס, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך־דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו'. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום.

אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי. גם אז ר׳ דוד בן־ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך־דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך־דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך־דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה ? עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדי? אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה. אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק־הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן־ברוך. קיבלתי פסק־הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן־ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח״.

• ״כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן־ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר״.
•  

״ר׳ דוד בן־ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאה של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן־ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן־ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 291

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

עכשיו אני מתאר לי שאתם כבר לא יכולים לשלוט ביצרכם ואתם שואלים את עצמכם במה כוחה ובמה גבורתה של דודתי זו? אגיד לכם שיפה שאלתם! כמו שגבורתו של שמשון הגיבור הייתה בשער ראשו, כך הייתה גבורתה של דודתי בדרכון האנגלי שלה. הייתה לה, כמו שאמרו, ״חמאיא דלינגליז״ (אזרחות אנגלית). ואם תשאלו, מנין ליהודיה פשוטה כמותה, בערבות מרוקו הרחוקה, דרכון אנגלי? הרי זה גם כן סיפור בפני עצמו, ומעשה שהיה כך היה: פעם, בנעוריה, יצאה לטייל כדרכה, עם עלמות יהודיות מחוץ לחומות המללאח, כנהוג בשבת ובימים טובים. והנה ראה אותה תייר יהודי עשיר מאנגליה והתאהב בה. לא שקט ולא נח עד שההורים הסכימו לתת לו אותה לאשה. אלא שאתרע מזלו, לא עליכם, ולא האריך ימים. מת מיתה חטופה, מפאת איזו מחלה במעיו, אבל כולם אמרו שעין־הרע שלטה בו והיא שהכריעתהו. בין כך ובין כך, נשארה דודתי אלמנה צעירה, ללא ילדים, ומאז עמדה לימין החלש והגנה בגבורתה ובזכות הדרכון האנגלי שלה על היהודים במללאח מפני כל מיני מזיקים רעים, ובפרט מפני אותם ערבים שהתאנו ליהודים בכוונה רעה ובזדון לב והכבידו עליהם את ידם הקשה. ואם עוד תשאלו: מהו דרכון אנגלי ומה כוחו? גם זה דבר לענות בו? אם כך תשאלו, הרי במחילה מכבודכם, בורים גמורים אתם, שגם את זה עלי להסביר לכם. ובכן כדאי לכם שתדעו פרק באורחות החיים שבמדינת מרוקו. צא ולמד כמה מעלות טובות לדרכון האנגלי. קודם כל אין לשלטון המקומי שליטה עליו ובכלל הם נזהרים מאזרחי חוץ כמגחלי אש לבל ייכוו בגחלתם. אזרחי חוץ שאצבעות יד אחת תספרם, נהנים מחופש גמור וכוח מושלים היה כוחם. איש לא יעז פניו נגדם וכל דבר הנוגע להם, נחתך רק על ידי הקונסול שלהם. ודודתי — כשנפל ערבי חצוף בידיה, בפרט אם היה ידוע כצורר היהודים, לא היה יוצא שלם בגופו מתחת ידה, וזה שסיפרתי בו, זכר את נחת זרועה זמן רב אחרי המאורע ולא העז להראות את פניו עוד במללאח מרוב בושה. כוחה של דודתי עמד למגן לכל המשפחה ביחסיה עם השכנים, כי אלה פחדו מנקמת ידה וכשעברה ברחוב היו מראים עליה באצבע ואומרים: ״זוהי עזיזא בעלת לחמאיא דלינגליז(אזרחות אנגלית) אשריה וטוב לה! ״ ובכן בחייכם! תגידו אתם, איך אפשר לא לאהוב דודה כזו? כמה הצטערתי שעזבה את העיר בהיותי תינוק ולא עלה בידי להכירה אלא מפי השמועה. כל המשפחה העריצה אותה והתכבדה בכבודה. ודודתי מצידה, טובת־לב הייתה וידה פתוחה, ואהבת ישראל בערה בקרבה. כל המעלות הטובות היו כלולות בה. אלא דא עקא, כמו שאומרים: אליה וקוץ בה. בא הקדוש ברוך הוא, היודע תעלומות, וסגר את רחמה! חס ושלום שחייה יהיו כליל השלמות! רשע וטוב לו, צדיק ורע לו! כל המשפחה השתתפה בצערה.

ייעצו לה כל מיני רפואות, התפללו בעדה, השתטחו על קברי הצדיקים למענה, הדליקו נרות, כלום לא הועילו בתפילותיהם. דודתי קיבלה על עצמה צומות, סיגופים, פיזרה את כספה לצדקה, נדרה נדרים, עשו לה וידוי, אפילו שינתה את שמה אולי ישתנה מזלה, כלום לא עזר. כשאבדה תקוותה, אימצה לה בן כדת. גידלתו בביתה ושמרה עליו כעל בבת עינה. כשגדל והיה לנער נחמד ויפה־תואר, באה אמו, אשר התחרטה על מעשיה, ולקחתו מידה. הייתה תאניה ואניה ותהום כל העיר לשמע המעשה. הדברים הגיעו לבית־הדין הרבני וסוף דבר נלקח ממנה הבן באכזריות והתאבלה עליו ימים ולילות ולא מצאה נחמה. זאת הייתה הסיבה שבגללה עזבה את העיר. לימים אימצה לה בן אחר, אלא שהפעם כמו שאומר הפתגם: ״גררה כא תגוז על ריב כה יחפדהא״ (מעשה רע עובר על הזאב הוא לומד לקח ממנו). קיבלה את הילד דרך עורך־ דין, עם ניירות חתומים כדת וכדין שאין לשום בריה תביעה עליו. הילד הזה היה גם כן כליל היופי, חסין בגופו ובעל מוח — כך שמעתי — וכל המשפחה אהבה אותו. הוא קרא לדודתי אמא והיא קראה לו בני, ולבעלה השני של דודתי, קרא אבא. ומחוץ להוריו אלו, לא גונב לו שמץ דבר על הוריו האמיתיים ואיש מהמשפחה לא העלה דבר כזה על לשונו. את שמעה של דודתי זו, שהייתה אהובה ויקרה למשפחתנו, שמעתי לראשונה מפי אמא שסיפרה לנו תעלוליה והרפתקאותיה ודמותה הילכה בינינו כאגדה.

אחת מהשכנות הדרות בביתנו ניסתה פעם לפגוע באמא קשות וקראה לדודתי זו, זונה. אוי לניבול פה כזה מבת ישראל! אוי לאוזניים שכך שומעות! אמי רתחה מכעס ומכאב. התחילה להכות על חזה, לתלוש שערותיה ולצרוח מכאב. כשנרגעה קצת, התנפלה על השכנה בחרפות ובגידופים, שלא כדאי לחזור עליהם, ואיימה עליה שמיד תשלח מברק לדודה שתבוא בעצמה לקרוע אותה לגזרים. חלחלה נפלה על השכנה, אבריה רעדו והצבע סר מפניה מרוב פחד. התחילה לבכות ולהתחנן בפני אמא שתסלח לה. הסבירה שלא היא אמרה את המלה הארורה, אלא יצר־הרע שבה, ימח שמו וזכרו. פייסה את אמא וביקשה את סליחתה ולא זזה מאמא עד שסלחה לה. השכנה לא שוכנעה שהסכנה עברה, היא קראה לשכנה אחרת להשלים ביניהן וכמו שאומר הפתגם: ״נדמת חתתא נדמו לקמול די פראסהא״ (התחרטה עד שהתחרטו הכינים שבראשה) על פליטת הפה שלה. אבל באמת! להעליל דבר כזה על בת ישראל כשרה וטובה כדודתי רק משום שהתחתנה עם נתין זר שהיה יהודי שונה מאיתנו, זה איום ונורא. אמא לא רצתה להתנחם ולא אבתה לסלוח עד שרבי אליהו בעצמו התערב בדבר והכל נגמר בפיוס גדול כשכל

הנאספים מתכבדים בכוס תה ועוגיות. רק אז נרגעה נפשה של השכנה. שאר קרובינו, לא עשו דבר קטן או גדול עד ששאלו את פי דודתי. בלי ברכתה והסכמתה איש לא נקף אצבע.

יום אחד, כשחזרתי מ״אם־הבנים״, נודע לי שסוף סוף אראה את דודתי זו פנים אל פנים. תארו לעצמכם מה גדלה שמחתי. התלהבות גדולה אחזה בי עד שזלגו דמעות מעיני. תארו לכם, מה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את דודתי, אשר את שמעה שמעתי, ובפרט שאני היחיד מכל חמשת אחי ואחיותי שזוכה לכך, אם כי איני הבכור. איזה כבוד! ואל תזלזלו בכבוד אשר כזה! כל אחד מבני משפחתי בכה והתחנן לפני אמא ואבא שיקחו אותו איתם ולא הפיקו רצון מהם. ראשית כל, הרי לכם נסיעה ארוכה ונכבדה באוטובוס גדול ההולך על גלגלים, השד יודע איך ומי דוחף אותו. ושנית לבקר בכרך גדול כזה שבו גרה דודתי, אין כבוד גדול מזה לנער פוחז כמוני. עיירתי הקטנה, ספרו, יפת נוף, שופעת נהרות ונחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב, אבל לא תשווה בגודלה וביפי בנייניה וגניה לעיר הגדולה והמהוללה, רַבַּט, הידועה בהדרה כעיר משכנו של המלך. אם נכון מה שאמי אומרת, שהרי לא הייתה שם אף פעם בעצמה, הרי נכון לי מראה הים הגדול ורחב הידיים, אותו תיארתי בדמיוני מפי השמועה. הים הגדול בו שטות ספינות ענק כערים צפות, ממש פלאי אלוהים. ובכן אל יהיה כל זה קל בעיניכם! מאז שמעתי את הבשורה הזו והכבוד בו זכיתי, נתגדלתי בעיני והייתי לאיש. גם חברי ב״אם־ הבנים״ אשר לא ידעו כי יש עוד ערים בעולם חוץ מעיירתנו, קינאו בי קנאה גדולה והתחילו לחזר אחרי כאדם מופלא. כי נסיעה באוטובוס — בדבר זה, לכל הדעות, זוכים רק יחידים וכל ילד חושקת נפשו, ולו רק לרגע, לשבת בתוך האוטובוס. והנה פתאום אני נוסע כאחד האדם! קומתי דמתה לתמר וערך עצמי ניבט מכל תנועה מתנועותי. נסיעה זו אמנם לא באה בהיסח הדעת, אלא הוכנה מראש והיו לה הרבה סיבות ולא נבחרתי רק מפני שהייתי בן יחיד לאמו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

נאמר גם ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״(אבות א, יב) – תורה שמדברת אל הלב, תורה שמקיימים מאהבה ולא מיראה או מפחד של עונש, איום או נידוי. בזמנו הזדעזעתי לראות חילול שבת, מפני שלמדנו שאם היהודים היו שומרים שתי שבתות כראוי היה בא המשיח, ויודעים אתם כמה ייחלנו למשיח, אנו ואבותינו, והנה בא איש אחד ומעכב את בואו של משיח?! למדנו שיש לנו חופש בחירה ״נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״ ולפני כן כתוב ״לא בשמים היא״, בידינו וביכולתנו לעשותו, כלומר לעשות את הטוב. לכן, כל אחד נושא בתוצאות מעשיו. רבותינו ז״ל ידעו ש״אין צדיק אשר בארץ יעשה טוב ולא יחטא״. לכן ניתנה לנו אפשרות התשובה לכפר על מעשינו, כמו שעשו אנשי נינוה. הלוא נאמר ״חי אני נאום אדוני ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה״. אפילו חוטאים גמורים יכולים לקנות עולמם אם חוזרים בתשובה, ועוד גדול כוחה של תשובה שעליה נאמר ״במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין״. כוחו של בעל תשובה גדול מזה של צדיק בגלל שני דברים: (א) מפני שהרשע הודה בחטאו ועשה תשובה. והצדיק? לא יודעים! אולי חטא ולא מודה בזה? אין דבר כזה אדם מושלם. רק ה׳ מושלם; (ב) מפני שהרשע התנסה בחטא וגבר על יצרו. לכל אחד יש את האפשרות לפדות את עצמו בתשובה כמו שאמרה ברוריה לבעלה ר׳ מאיר.

היו בריונים שציערו את רבי מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה, בתו של ר׳ חנניא בן תרדיון, הלוא כתוב ״יתמו חטאים…״ ולא ״חוטאים״. ענה לה רדי לסוף הפסוק, מה כתוב? ״ורשעים עוד אינם״.אמרה לו, אם כן בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודעך עפר? העיד אמיתך? לכן למדנו ששערי תשובה פתוחים תמיד לקבל שבים. אי אפשר בלי האפשרות של תשובה בחיים, מאחר שבני תמותה אנחנו ונתונים לפיתויים ולחטא. למדנו גם ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״. האמת היא, שהאדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו. ישנם יהודים אדוקים, כולל רבנים שעברו על העברות המוסריות שבתורה, עברות שבין אדם לחברו, כגון דרך ארץ, רדיפה אחרי הכבוד, זלזול ברבנים מתחרים על משרות ועוד, ויש בני אדם שאינם אדוקים ובכל זאת מקיימים את המצוות המוסריות שבתורה, מקפידים על כבוד זולתם, נמנעים מרכילות ולשון הרע ועוד. לה׳ לא אכפת אם חיללנו את השבת או לא קיימנו את המצוות שבתורה. ה׳ לא מתערב במעשינו. אנחנו לא עושים לו טובה אם מקיימים מצוות, כי הוא לא זקוק לזה. הוא נתן לנו את החיים ואת הבחירה החופשית ואנחנו קובעים את דרך חיינו, לטוב או לרע. אז מדוע מקיימים מצוות? זה עניין שבינינו ובין עצמנו. אילו חיים אנו בוחרים לעצמנו, איך אנחנו חיים, באושר או בעגמת נפש – זאת תוצאה של מעשינו הטובים או הרעים. בקיום המצוות המוסריות שבין אדם לחברו האדם מגיע לשלווה נפשית, להרגשה טובה, לביטוי ולהגשמת הניצוץ האלוהי הקיים בנו, והשכר שלנו זה הסיפוק שאנחנו מרגישים אחרי קיומו של מעשה טוב, ולהפך. עברה על כך מלווה אותנו בייסורי מצפון, בחוסר מנוחה נפשית, בהרהורי חרטה ובהרגשה רעה שמעשינו השליליים משאירים בנו. האדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו, כפי שאמר עקביה בן מהללאל לבנו לפני מיתתו: בנו ביקש אותו ״פקוד עלי חבריך [כלומר תן לי מכתב המלצה]. אמר לו: איני מפקיד, אמר לו: שמא עילה מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״.

כל העניין הזה גרם לי הרהורי מחשבה ביני לבין עצמי על מושגים שונים ביהדות שלמדנו מפי מורינו. כמו צדק, גאולה, חטא ומעל הכל המושג ״משיח״. זה העסיק אותי מאוד. האם זה יקרה בדורנו? האם נזכה סוף סוף לראות במו עינינו את גאולת עמנו? האם אפשר לעשות משהו כדי לעזור ולהחיש את הגאולה? אמרו לנו שאסור לדחוק את הקץ! ובכן, נשב בחיבוק ידיים כל הזמן ונחכה לנס מבלי שננקוף אצבע? ומה עם יישוב ארץ ישראל שכבר התחיל? האם לא מחובתנו לעלות ולבנות את הארץ? הרי למדנו בבראשית מתוך הפסוק בפרשת ״לך לך״: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים״. מכאן פירש רש״י שהדר בחו״ל כמו שאין לו אלוה וכן בפרשת ״ויצא״: ״וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי וכו'… והיה ה׳ לי לאלוהים״, כלומר רק בארץ ישראל יהיה לו לאלוהים. מכאן מסיקים רבותינו ז״ל שכל הדר בחו״ל כאילו אין לו אלוה… ורש״י מפרש את אותו הדבר על הפסוק ״… אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים״. אלוהים לעם ישראל, רק בארץ ישראל. אותו הדבר ״… עם ה׳ אלה ומארצו יצאו״ ארצו של אלוהים היא ארץ ישראל ולא הגולה. רמז לכך מוצאים גם בפסוק ״… ושכנתי בתוכך נאום ה׳״. אלוהים ישכון בתוך ציון ולא בגולה. אני נזכר במה שלמדנו על ר׳ יוחנן הסנדלר ועל ר׳ אליעזר בן שמוע, בזמנו של ר׳ עקיבא. הם חשבו לברוח לבבל ויצאו לדרך. כשהגיעו לצידון התחרטו. קרעו את בגדיהם ובכו. מיד חזרו על עקבותיהם והכריזו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״. כמו כן ר׳ יוחנן בן נפחא שאמר: ״כל המהלך ארבע אמות

בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא״. ועוד דבר מעניין שלמדנו בתלמוד בבלי על מגילת רות: ״ר׳ שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל חוץ לארץ״.

 מה שהעסיק אותי יותר ויותר היה עניין המשיח, הגולה וגאולת הארץ. כנחמה אני נזכר בפרשת ״ויצא״. יעקב אבינו מהסס לרדת מצרימה לבנו יוסף וה׳ אומר לו ״אל תירא… אנוכי ארד עמך מצרימה״. מכאן, שהשכינה יורדת עם ישראל לגולה. נאמר גם ״עמו אנכי בצרה״ מכאן אולי החידוש של הקבלה על ״שכינתא בגלותא״, כלומר השכינה גם היא בגולה אתנו. שלוש פעמים ביום אני חוזר על הקטע ב״עמידה״ בתפילת שמונה עשרה: ״תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל״. השאלה ״מה עושים כדי לקרב תקיעת שופר זו״, הציקה לי מאוד. אי אפשר לחזור על זה יום יום ולא לעשות דבר. האם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים או שעלינו ליישב את ארץ ישראל בניגוד לדעתם של הרבנים? אני מתחיל לחשוד שבגלל הישיבה הממושכת בגולה אבותינו משתמשים במשיח כאמתלה לשבת בחיבוק ידיים. אני מתחיל להבין שהמשיח הפך למטרה בפני עצמה במקום אמצעי לגאולה. העבודה שלנו לא תיעשה בידי אחרים ולא בדרך נס, אלא אנחנו נצטרך להתחיל במלאכה של יישוב הארץ כדרך לקרב את הקץ, כמו שלמדנו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״.לכן עלינו להתחיל את מלאכת יישוב ארץ ישראל בעצמנו ולא להצדיק את ישיבתנו בגולה באמתלות שונות על איסור דחיקת הקץ.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

ווסטמארק…פתגמים

WOMEN—MARRIAGE

Islam looks upon women with an unfriendly and suspicious eye. It pronounces their general depravity to be much greater than that of men. According to Muhammadan tradition the Prophet said : “ I have not left any calamity more hurtful to man than woman. … O assembly of women, give alms, although it be of your gold and silver ornaments ; for verily you are mostly of hell on the day of resurrection.

״ And women are stupid and ignorant as well as wicked.

The Moors are acquainted with the Muhammadan saying

N-nsa naqsatu (or, qilla't) ‘aqlin wa din,

 “ Women are defective in understanding and religion ״ (Fez, Tangier).

النسا ناقصت ( قلة) عقل و دين

אְנּנסָא נָאקֵּסָאת (קֵלְת) עָאקֵל וּדִין

N-nsa nsahum allah mer rhamtu,

" Women have been omitted by God from his mercy.”

النسا نساهم الله من رحمته

אֵנּנסָא נְּנסָאהוּם אַלַלה מֵן רחְמַתְהוֹ

Zein r-rajil f 'aqlu u ‘aql l-mra fzeinha,

 “ The beauty of the man is in his intelligence, and the intelligence of the woman is in her beauty.”

زين الرجل في عقله و عقل المراة في زينها

זִין אֵרָאזֵל פְעְקְלוֹ, וּעְקְל אְלְמרָא פִזִינְהָא

Women are the friends of the devil. They are possessed by jnun (jinn), who help them to practise witchcraft; nay many women are really jnun in disguise. Their looks are dangerous ; it is said :—

(4) Ida lquti l-m'aiyna bzaq fe treqha u da'i la bi l-qrina,

إذا لقيت المعينه ابزق في طريقها و اداع  لها بالقرينة

אִידָא לְקּיִתִי לְמְעַיְינָא, אֵבְּזֵק פִי טְרִיקְּהָא וּאֵדָאע לִיהָא בְּלְקְרְינִיּה

 “ If you meet a woman who has an evil eye, spit on her way and wish her the Qrina ” (a female spirit causing the death of infants).

מתוך 114 "סורות" (פרקים), הקוראן מקדיש סורה שלמה לנייני נשים והיא סורה מספר 4, בה הוא דן בעניינים רבים הקשורים לאישה בקוראן….
אביא כאן כמה דוגמאות, ככתבן וכלשונן הערבית מתוך הקוראן ובעברית מספרו המצויין של פרופסור אורי רובין "הקוראן" מתורגם על ידו לעברית….

מאפייני הטובות שבהן 34:4;הכאת האישה

  الرِّجَالُ قَوَّامُونَ عَلَى النِّسَاء بِمَا فَضَّلَ اللّهُ بَعْضَهُمْ عَلَى بَعْضٍ وَبِمَا أَنفَقُواْ مِنْ أَمْوَالِهِمْ فَالصَّالِحَاتُ قَانِتَاتٌ حَافِظَاتٌ لِّلْغَيْبِ بِمَا حَفِظَ اللّهُ وَاللاَّتِي تَخَافُونَ نُشُوزَهُنَّ فَعِظُوهُنَّ وَاهْجُرُوهُنَّ فِي الْمَضَاجِعِ وَاضْرِبُوهُنَّ فَإِنْ أَطَعْنَكُمْ فَلاَ تَبْغُواْ عَلَيْهِنَّ سَبِيلاً إِنَّ اللّهَ كَانَ عَلِيًّا كَبِيرًا

הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו, הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים.אשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופִרשו מהן במשכב, והכּו אותן, ואם תשמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן ואלוהים עליון וכביר.

כל אשר רומם בו את אלה על אלה : יתרון הגבר על האישה הוסבר בכך שהוא עולה עליה בשכלו ומיטיב ממנה לשלוט, לנהל, ללחום וכו', ובכך שאלוהים העניק לו חלק גדול יותר בירושה באוה סורה, סורת הנשים בפסוק 11 – אני מצטט, אלוהים מצווה כי כך תנהגו בילדיכם : לבן חלק כחלקן של שתי בנות….

פרק שלישי: רבי יעקב ששפורטש

דמות שנייה שהשפיעה על גורל התנועה במרוקו ותרמה לא מעט לבלימ­תה היא דמותו של רבי יעקב ששפורטש. ששפורטש היה ראש וראשון למתנגדי התנועה ויריבה המושבע והעקבי. הוא היה מחולל הפולמוס הגדול שהתלקח סביב התנועה והיה הכוח המניע והרוח החיה בו. בעטו החד והשנון התסיס, הזעיק והפעיל את קהילות ישראל בכל רחבי העולם.

בניגוד לאלישע אשכּנזי, אשר ידיעותינו על הזדהותו או אי־הזדהותו עם התנועה מעורפלות, הרי על ששפורטש הן ברורות. אנו יודעים שהיה לוחם תקיף וחריף נגד התנועה השבתאית. ספרו הפולמוסי ״ציצת נובל צבי״, הוא אחד המקורות החשובים להכרת דרכי פעולתה של התנועה בכלל ובמרוקו בפרט. חליפת המכתבים בין ששפורטש לבין רבני ״גלילות המערב״, הכלולה בתוך הספר, היא בין המקורות המעטים שנותרו לפליטה בימינו, ואשר שופכת אור על המימדים אליהם הגיעה התנועה במרוקו בהתגלות הראשונה. חשוב לנו לכן שנכיר את דרכו ופועלו של האיש.

רבי יעקב ששפורטש נולד בשנת ש״ע (1610) באורן שבצפון אפריקה למשפחה מיוחסת ממגורשי ספרד. לפי עדותו, היה מצאצאי הרמב״ן, הדור האחד־עשר. ששפורטש היה גאה בייחוסו ונהנה פעמים רבות לציין את שושלת היוחסין שלו. גם תלמידיו התפארו בייחוס של רבם. אחד מתלמידיו, יחיאל מהטוב, מסיים אחד ממכתביו בדברים הבאים: ״כה דברי קטן שבתלמידי מורי נר״ו העומד בקבלת אבותיו ורבותיו של מורי הנודעים בש״ש שערים המצוינים בהלכה מזרע הרמב״ן אשר מורי יצ״ו י״א דור אליו׳׳ וגו׳.

עוד בהיותו בן תשע בלט הנער בכישרונותיו. ידיעותיו בש״ס, בתלמוד ובהלכה הפליאו את מוריו. בשנת שפ״ח (1628), בגיל 18, יצאו לו מוניטין של תלמיד חכם מובהק ורבני עירו הכירו בלמדנותו ובידענותו המופלגות, ומינוהו לחבר בית־דין בתלמסן הסמוכה לאורן.

בשנת שצ״ד (1634 ) והוא בן עשרים וארבע, נתמנה ששפורטש לאב בית־דין ומורה צדק בתלמסן ובכל גלילותיה. עלייתו בסולם ההיררכיה הרבנית הממסדית הייתה מהירה ומסחררת. ההצלחה האירה לו פנים, אך לא לאורך ימים. בשנת ת״ז (1647) התחיל הגלגל להתהפך. באותה שנה הסתבך בסכסוך חמור עם שלטונות המקום, הושם במאסר והודח מכס הרבנות וממשרותיו הרמות בהן החזיק ונאלץ לעזוב את תלמסן. רבי אברהם, בנו של רבי יעקב ששפורטש, כותב בהקדמה לספר אביו ״אוהל יעקב״: ״ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של מלך תאלמאסין לאסרו בנחושתיים ובייסורים קשים על אשר שמו עליו עלילות דברים כדי להוציא ממנו דמי״ם ונתנו ביד צרים אשר עצמו במילי״ן ובעולו״ת מתי״ם עשו בשרו חידודין חידודין וירא יעקב.״מתלמסן נמלט לסאלי, בה מצא מקלט, ובה ישב שנים מספר ללא מעמד מיוחד. הפחד מפני השלטונות גרם לערעור בטחונו והיה חרד לקול עלה נידף. הפחד שמא ידם תשיג אותו הטריד את מנוחתו והוא נאלץ להרחיק נדוד לארצות הים.

בשנת תי״א (1651) עזב את סאלי ושם פעמיו לאמסטרדם הרחוקה, בה ניסה לכבוש לו מקום כבוד בין ראשי הקהילה היהודית. וב־1657 נמנה עם אנשי המשלחת בראשותו של מנשה בן־ישראל שהתייצבה בפני קרומבל כדי לבקשו שיתיר ליהודים לשוב ולהתיישב באנגליה.

בשנת תי״ט (1659) הוזמן על־ידי אחד הנסיכים של השושלת העאלווית לשוב למרוקו כדי למלא שליחות נכבדה אצל מלך ספרד. שליטתו הטובה בשפות אירופיות היתה לו לעזר. התקופה בה אנו דנים היא תקופת ארבעים שנות המהומות אותן תיארנו בפרק השני. מרוקו מסוכסכת מבית. מרידות פורצות מדי יום ביומו. הימים ימיהם האחרונים של הסעידים וראשית עליתם של העלאווים. מאבק מר ואכזר היה נטוש בין נסיכי שתי השושלות ובין הנסיכים העלאווים בינם לבין עצמם. ששפורטש הוזמן על־ידי אחד הנסיכים העלאווים אשר הטיל עליו ללכת למלך ספרד ולבקש את עזרתו כדי לגבור על יריביו. מדובר כנראה בנסיך מולאי מוחמד, בנו הבכור של מוחמר שריף מתפיללאת, ראש הדינסטיה העלאווית. האחרון היה גם אביהם של מולאי ראשיד (1671-1665) ומולאי איסמעיל (1727-1671) אשר עתידים למלוך ולבסס את שלטונה של השושלת ולהשליט סדר במדינה.

ואכן שליחותו יצאה אל הפועל והוא התכונן, לאחר סיומה המוצלח, לשוב ולחזור לאמסטרדם, אך תושבי סאלי שבתוכם התגורר ואשר הכירוהו כאשר גלה מתלמסן, הפצירו בו להתישב בתוכם. ששפורטש נעתר להפצרותיהם והוא התמנה לחבר בית־דין.

בשנת תכ״א (1661) עזב שוב את סאלי וחזר לאמסטרדם, בה מצא כר נרחב לפעילותו. המצב של חוסר יציבות במדינת המגרב, ואי־הבטחון ששררו בה, הם שגרמו להחלטתו לעקור מסאלי ולשוב לאמסטרדם. אם נוסיף שהשנים תכ״ב-תכ״ט (1669-1662) היו שנים שחונות, ״בהן שרר רעב וכפן״ בערי מרוקו ש״אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן״, הרי מובנות לנו הסיבות לעזיבתו את מרוקו ושובו לאמסטרדם. אותן סיבות שבגללן עזב את מרוקו לראשונה ״מחמת המלחמות והרעב״ – והלך לאמסטרדם, חזרו על עצמן גם הפעם.

בשנת תכ״ג(1663) עזב את אמסטרדם והתישב בלונדון, בה נבחר לרב לקהילת הספרדים. הוא היה הרב הראשון לקהל עדת הספרדים בלונדון – מאז 350 שנה – אחרי שניתנה הרשות ליהודים להתישב בלונדון. המינוי היה כעין הכרת תודה על פועלו בחבר משלחת בראשותו של מנשה בן ־ישראל שפעלה למען שובם של היהודים לאנגליה.

שהותו בלונדון היתה קצרה. בשנת 1665 פרעה מגפת דבר בלונדון אשר הפילה כשמונים אלף חללים מתושביה של לונדון. ששפורטש נאלץ להמלט על נפשו והתישב בהאמבורג. בעת שהותו בהאמבורג החלו להגיע אליו השמועות הראשונות על הופעת המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי.

בשנת תל״ג (1673), לאחר ששככה הסערה שחוללה התנועה השבת­אית ולאחר שהמשיח המיר את דתו, הוזמן ששפורטש על־ידי שלושה אחים, גבירים רמי מעלה ממשפחת פינטו (יצחק יעקב ומשה), לחזור לאמסטרדם ומונה שם לראש בבית־מדרשם המפואר ״כתר תורה״.

גם שהותו באמסטרדם היתה קצרה. אף שם לא מצא מרגוע ומנוח לנפשו, ובשנת תל״ה (1675) קבע את מקום מגוריו בליוורנו, בה התקבל בכבוד רב ונתמנה לראש המתיבתא של ליוורנו ואף מינוהו דיין, ״בכל מעלת שאר הדיינים אשר שם״.

בשנת ת״מ (1680), שוב נוטל הוא את מקל הנדודים וחוזר לאמסטרדם. אחרי מות ר׳ יצחק אבוהב ז״ל, שהיה רבה של אמסטרדם, נקרא ששפורטש לשבת על כסאו בראש ישיבת ״עץ החיים״ ובשנת תנ״ג (1693) נבחר למו״צ ואב״ד באמסטרדם. ״ויקבלו עליהם במקומו לאדון ולפטרון על פיו יחנו ועל פיו יסעו… וכאן היה ומצודתו פרוסה בכל תפוצות ישראל.״ במשרה זו החזיק עד יום מותו. בשנת תנ״ח (1698) נתבקש להחזיר נשמתו לבוראו ויאסף יעקב אל עמיו זקן שבע ימים ושבע רוגז. בן שמונים ושמונה היה במותו. ״ויתאבלו עליו בכל תפוצות ישראל״.

הנה כי כן, כפי שאנו רואים, חייו של ששפורטש הצטיינו בחוסר יציבות. הם היו סוערים, מלאי תלאות ונדודים. מאז נאלץ לעזוב את תלמסן עיר מגוריו, לא ידע מנוחה וחייו היו חיי נדודים. נע ונד היה מעיר לעיר וממדינה למדינה.

קשים ורעים היו ימי חייו. החיים לא פינקו אותו ולא השביעו אותו נחת. בגיל צעיר מאד הגיע לשיא התהילה בהיותו רך לימים. רק בן עשרים וארבע היה כאשר עלה על כס אב בית־דין בתלמסן. כהונה זו העניקה לו יוקרה, עצמה וסמכות, אן מאז ״התנכלו״ לו השלטונות והדיחו אותו ממשרתו וגרשוהו מנחלתו התהפך עליו הגלגל. קרנו ירדה פלאים ומאז לא ידעה נפשו מנוחה. בערגה ובגעגועים רבים הוא נזכר, במחמדים שהיו לו בימי חלדו, כאשר שלט בכיפה בעירו תלמסן ובנותיה, וכאשר קהילותיהן היו נתונות למרותו המוחלטת.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

. הנישואין

• אתן רוצות לספר לי איך עורבים את הנישואין אצלנו בפאס, אתן הצווחות את הצהלולים?
• ברצון רב! בקרוב החתונה שלך, אליהו! האל יאריך את חייה של אמך רחמה כדי שתשתתף בשמחתך.

יום ראשון שלפני השבוע של החתונהש מכנים אותו ״יום היריעה הלבנה״. בערב אנו לוקחות מבית החתן לבית הכלה מגש של סוכריות וקערה של חינה כתושה. מקבלים את פנינו בעוגיות ״פאליבי״, בתה ובריבת פרות, מאפרות את הכלה ומורחות לה חינה על ראשה ומלפפות אותו בבד לבן. את היריעה הלבנה שאגו לוקחות אנו קושרות בה שבעה קשרים מסביב לבטנו של החתן ואומרות לו שלא יריב ולא יצא לטייל בלילות עד לליל החופה, שבו מתירים לו את הקשרים.

ביום שבת אנו המצהללות הולכות לבית החתן בבוקר ומשמיעות לו צהלולים לפני שיצא לבית הכנסת. כשאנו מסיימות אנו לוקחות את הילדות שנאספות בבית החתן אל בית הכלה בליווי צהלולים. שם נותנים להן סוכריות ועוגיות ״פאליבי״, ולאחר מכן הן חוזרות לבתיהן.

אנו חוזרות לבית החתן ומוצאות שם רבנים שותים מאחיא ומלווים אותה בחמוצים, ושרים פיוטים לכבוד החתן. החתן הולך בליווי חבריו לבית הכלה; אנו מלוות אותו בצהלולים. הוא נשאר שם. מכבדים את הנוכחים בתה ובעוגיות ״פאליבי״. החתן מנשק ידיים, ומעניקים לזה שליווה אותו קוביית סוכר. לאחר מכן בית החתן ובית הכלה סועדים יחד, וביניהם החתן והכלה לבושים בבגדים נאים. בערב הנשים יוצאות ומזמינות לטקסי יום ראשון שנקרא יום תקייל [=יום ההכנות הארוך], שמתקיימים בבית הכלה. יום שבת זה אנו מכנים אותו בשם סבת אר־ראי [=שבת ההתייעצות].

ביום ראשון בבוקר אנו לוקחות מגש של סוכריות ומגש של חינה לא כתושה לבית הבלה. בערב אנו מלוות בצהלולים את הנשים מבית החתן אל בית הכלה. לוקחות אתנו ביצה רכה, דבש וצמר גפן וכן קופסה של תכשיטי זהב. אנו שוברות את הביצה שבתון צמר הגפן על ראש הכלה ואומרות לה ״מזל טוב!״. סמוך לחמש בערב נאספות כל הנשים לבושות בשמלות משי ומטפחות קשורות לראשיהן. הנגנים באים ואתם זמרת ששרה שירי דזירי [־שמקורם באלג׳יריה] ומתחילים לנגן ולשיר שירים נפלאים. מכינים לנו תה ומחלקים לנו ריבה, ולאחר מכן מגישים לנו עוגיות שקדים ועוגיות בצורת מעטפות, ולבסוף מחלקים לנו גלידת פרות לפני שאנו הולכות הביתה.

ביום שני בערב עורכים את ליל החינה. ערב זה כולו נפלא. הנשים באות לבית הכלה לבושות יפה כולן בשמלות המשי שלהן עם חגורות משובצות חוטי זהב וכסף ועדויות בתכשיטי זהב: עגילים, עמידים, מחרוזות פנינים וטבעות משובעות יהלומים. יושבים על מרבדים נמוכים במו בסלון מוסלמי, השטיחים פרוסים על הרצפה ולידם כריות משי. בבל פינה מונחים מגשים מלאים בכוסות מאחיא ובחמוצים. החתן בא עם כל חבריו כשהם לבושים לבוש של מוסלמים: ג׳לאביה ממשי וכן מצנפת. הכלה באה מאופרת ולבושה שמלת משי ועדויה במטבע זהב משובץ ביהלום, ויושבת ליד החתן וחבריו. כל הערב הנגנים מנגנים והזמרות שרות, וכשמישהו רוצה לעזוב מכריזים על המתנה שהוא מייעד להם. אחד הנגנים מקבל את המתנה ואומר בקול רם: ״מתנה זו היא של פלוני שהעניק אותה לכבוד החתן והכלה ולכבוד הנוכחים כולם – עשרים פרנק. יוסיף לו האל מטובו!״. עם שחר הנשים המזוואראת [־הנשואות בפעם הראשונה וחיות לצד בעליהן] מורחות חינה לכלה; גם לבנות שנשארו ערות הן מורחות חינה על הידיים ועל הרגליים.

ביום שלישי מציגים את הנדוניה של הכלה, והרבנים והשמאים מעריכים את עלויותיה וליד כל חפץ רושמים את מחירו. לבסוף לוקחים את הנדוניה לבית החתן ומזמינים את הנשים לבוא לראותה. בלילה באים הפייטנים לשיר פיוטים בבית החתן, ומתלווה אליהם הספר. בזמן שזה מספר את החתן ואת חבריו שרים פיוטים ומשמיעים צהלולים לכבודם. לקראת חצות אנו מלוות את הכלה למקווה במחיאות כפיים קצובות ובשירים. הנשים נכנסות אתה למקווה, וכשהיא יוצאת הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים וחמותה אתן ובידיה נר לבן; הנשים שרות לה: ״הנה הנר הגיע אליה, שלחה לה אותו חמותה״״.

ביום רביעי בבוקר לוקחים את הכלה ומושיבים אותה על כיסא. באות נשים זקנות ועורכות לה טקס אזלומין ושרות לה: ״סרקי, סרקי״״. בערב, מלווים את הכלה בתהלוכה עם נגנים ועם רבנים ומובילים אותה אל בית החתן. כשמגיעים לבית החתן בא הרב וליד שני עדים קורא את הכתובה, שמוזכרים בה אבות החתן ואבות הכלה. לאחר מכן מקדש הרב על היין, והחתן והכלה טועמים מכוס הקידוש. החתן עונד לכלתו טבעת באצבע השנייה של היד הימנית, ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מביאים קנקן או ספל מלא בחלב ומזליפים על החתן והכלה.

בלילה, ליל הנישואין, מסדרים את חדר החתן ומציבים באמצעו שולחן גדול. על השולחן שמים קערה של תפאיה, שהוא מרק הכולל בשר עוף, פתיתי ביצים טרופות וחתיכות שומן. לאחר מכן מגישים מיני קינוח, תבשילים, משקאות, פרות ועוגיות מכל סוג. אנו קוראות לגברים ולנשים שיבואו להתפעל מן השולחן, ונועלות את דלת החדר על החתן והכלה. ביתר החדרים הנגנים מנגנים והרווקים ידידיו של החתן ניגשים אל דלת החדר שבו שוהה החתן ואומרים בקול רם:

״תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מן התפאיה.

תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מבשר העוף.

שמור נא לי מן העוגיות, שמור לי מן הסוכריות.

תן לי לטעום, הו ידידי״.

למחרת בצהריים עורכים את טקס המתנות. גברים ונשים יושבים סביב שולחן גדול עמוס בעוגיות, בקערות ריבה ובמקטרות של קטורת, וחבריו של החתן וחברותיה של הכלה מביאים לה מתנות מכל סוג. ישנם גם כאלה שמעניקים מתנות כסף. מי שיוצא לוקח אתו את מנת העוגיות שלו בתוך נייר לבן.

ישנן משפחות שלאחר החתונה מקיימות את מנהג ה״צדקה״. ידידי החתן מזמינים אותו לביתם כדי שיהיה אורח כבוד שלהם. החתן יוצא להסתובב עם חביריו, שעורכים לו ביקורים בבתיהם. כשהוא עומד לעזוב הם מעניקים לו מתנת כסף, מעשרים עד מאה פרנק.

• האם בימים עברו היו מנהגים נוספים על אלה?
• כן! ביום שלישי בלילה לאחר שיצאה הכלה מן המקווה היו עורכים את טקס ״מצא אישה״. היו מלבישים לחתן לבוש של מוסלמים, בגד עליון רחב ומצנפת, ומרכיבים אותו על סוס כמו מלך. חבריו ליוו אותו כשהם לבושים כמו שוטרים ואומרים לו ״יברך האל את חיי אדוני!״ ומניפים למולו מטפחות משי, ואחדים מהם צעקו אחריו: ״אנו עלינו לרגל ובאנו, ונעלינו בידינו״״״.

וכן ערכו את טקס אל־עאגפא. לאחר החתונה היו מעלים את הכלה לגג ומלבישים אותה דברים של זקנות: מטפחת ראש עם שולי זהב, צמות שחורות מלאכותיות וכן חגורה רחבה משובצת בחוטי זהב. לאחר מכן התיישבו ושתו תה בזמן שהנגנים ניגנו.

ושכחנו לספר לך, אתה היקר לנו, על הטורנה־בודה [=חזרה על החופה]. לאחר שהכלה היתה לאשת איש, חמישה עשר יום לאחר מכן היו מלווים אותה לבית הוריה, ולאחר כשבוע היו לוקחים אותה למקווה ומאפרים אותה ומלווים אותה עד לבית החתן במגשים מלאים עוגיות וסוכריות. לילה זה היו מבלים אותו כמו ליל הנישואין.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס