מורשת יהדות מרוקו

מנהגי ספירת העומר

א.נהגו בספירת העומר בלילה הראשון לחלק לקהל, גבישי ״מלח״ לשמירה:

א.כן המנהג פשוט, והביאו בספר מנחת משה לרבי ברוך סבאג ובספר בית הבחירה(דף צ״א), ושיש בזה סגולה וסוד גדול לאחוז מעט מלח בליל א׳ לספירת העומר, וראה גם בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(ספירת העומר):

ב.נהגו לברך את העומר, בין ברכו לעלינו לשבח:

ב.כן המנהג פשוט, ומובא בנו״ב (עמוד ק״נ), וראה בחוב׳ אור תורה (סיון תשנ״ו סימן ק״א), והטעם שמחד תפילת ערבית קודם משום תדיר, ולכן לא מברכים לפני ברכו, ואחרי עלינו לשבח אנשים בהולים לצאת, וע״כ בעודם עומדים לברכו ועלינו לשבח, מפסיקים בעומר, וראה במ״ב (סימן תפ״ט סק״ב) ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד ק״י):

ג.נהגו שהחזן אומר את הברכה בנעימה מיוחדת כשהוא מוסיף לזה גם את ״הרחמן הוא יבנה בית המקדש, ויחזיר את העבודה למקומה, במהרה בימינו, ואחריו הקהל:

ג.כן המנהג פשוט והביאו בנהגו העם (ספירת העומר), והטעם כדי שהציבור יידעו את יום הספירה, ולא יבואו לטעות ולהכנס לספק ברכות, וראה עוד בנו״ב (עמוד ק״נ), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ב׳), ובעמק יהושע (אבני מלואים סי״א), ובנתיבי עם (עמוד רכ״א) וראה ביביע אומר (ח״ה סימן י״ז אות ד׳) ובילקוט״^, מועדים (עמוד תי״ט):

ד.נהגו להתחיל את הברכה מיד, ואין מנהג לומר ״ברשות מורי ורבותי״, ואין עונים אמן אחרי הרחמן בברכתם, אלא כשהחזן מסיים, הקהל עונים אמן אחרי ברכתו, וחוזרים:

ד.כן המנהג פשוט, והטעם שאין אומר׳ ברשות, כי אינם באים לצאת יד״ח, ובאמת ראיתי בספר לבי ער להרה״ג ר׳ ראובן עמאר, שתמה על זה, ומסקנתו שיש למחוק זה מהסידורים, ובענין אמן אחרי הברכה כן המנהג, וכפי שנתבאר בענין ברכות ההפטרה:

ה.יש נהגו שהקהל מברך וסופר, ואחריהם החזן:

ה.כן היה מנהג בבית הכנסת של מוהריב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) בעיר המעטירה פאס, והביאו בנו״ב (עמוד ק״נ), ובנהגו העם (ספירת העומר), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תי״ט) במקורות שם, וכן בשו״ת עמק יהושע (אבני מלואים סימן י״א):

ו.נהגו לספור גם אחרי תפלה שחרית (ללא ברכה):

ו.כן המנהג והביאו בנהגו העם (שם), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנהר מצרים (הל׳ ספירת העומר סכ״ד), והביאו בילקוט יוסף מועדים (עמוד תכ״ד), והטעם כדי שאם שכח מישהו מהציבור לספור, יספור ביום בלא ברכה, וימשיך לספור בברכה:

ז.יש נהגו להביא את הקטנים לראשונה, בלילה הראשון לספירה, כשנרות מקושטים בידיהם, ומוסרים אותם לשמש להדלקה:

ז.כן הביא בספר נהגו העם (פסח), ומקורו מספר כפ״ה או״ח (סימן של״ט אות מ״ו) עיי״ש:

ח.נהגו שאין מסתפרים בימי העומר, עד יום ל״ד בעומר, ויש שנהגו להחמיר עד שבועות, ובגילוח הזקן יש נהגו להקל, ויש שהחמירו גם בזה, ובנטילת צפרנים יש מקילים, ויש מחמירים:

ח.כן המנהג והביאו בנו״ב (עמוד מ״ט), והוא על פי פסק מרן בשו״ע (סימן תצ״ג ס״ב), וכן כתב בספר מנחת משה לרבי ברוך סבאג, ויש נהגו עד שבועות והוא ע״פ האריז״ל, וכמובא בשער הכוונות (דפ״ו ע״ד), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תל״א), וראה שם גם בענין גילוח הזקן, ובענין צפרנים ראה באוצר הפוסקים (הלכות פסח):

ט.נהגו שאם יש מילה בימי העומר, אבי הבן מסתפר לכבוד המילה, כבר בערב המילה:

ט.כן הביא בנהגו העם (ספירת העומר), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תל״ב), ובמקורות שם:

י. נהגו שאין לובשים בגד חדש, ואין נכנסים לדירה חדשה בימי העומר, וכן אין נושאים נשים בעומר, ויש שהקילו בדבר:

י. כן המנהג והוא דומיא דבין המצרים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד ק״ס), ובספר יחוה דעת למדן הגרע״י(ח״ג סימן ל׳):

יא. נהגו לקרוא פרקי אבות בימי שבתות שבין פסח לשבועות, יש נהגו לקוראו אחרי מוסף ויש נהגו בזה אחרי מנחה, ונהגו שהילדים קוראים זה בנעימה מיוחדת, ולאחריו שרים ״אין כאלקינו״ בנעימה מיוחדת, ויש שמתרגמים זה לערבית:

יא. כן המנהג והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ה), והוא מהכנות הנפש ליום מתן תורה, וראה בספר יהדות המגרב (ענייני שבועות):

יב. נהגו בימי שבתות שבין פסח לשבועות, לפני מנחה, לקרוא ספר ״משלי״, (וכפי שמחולק בספר ארבעה גביעים), ופותחים את הקריאה בפסוק "ומצא חן ושבל טוב בעיני אליהים ואדם", ומסיימים בפסוקים: מגדל עז שם ה׳ בו' ירוץ צדיק ונשגב, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לף שנות חיים, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

יב. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(.שבת), וטעמו כנ״ל בסעיף הקודם, והטעם מבואר בספרים לפי שזמן זה הוא עת תענוגות בני אדם בגנים ופרדסים, ולזאת תקנו מוסר להשיב אל לבו (ראה טעמי המנהגים קע״ט):

יג. יש נהגו בליל שישי של השבוע הששי לעומר, לערוך ״תיקון כרת״:

יג. כן הביא בספר נהגו העם (.ענייני אלול), ומקורו על פי הסוד, וציין לעיין במועד לכל חי:

יד. יש נהגו בספירת היום האחרון להוסיף: היום וכו' שהם שבעה שבועות ״תמימות״:

יד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(.מנהגי ספירה), והטעם כדי להדגיש את המצוה של ״תמימות״ שבו נתיחדה מצוה זו כידוע:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי ספירת העומר

ענני הסופה מתקבצים

האנטי־יהדות החדשה חסרה את הלגיטימיות של חוגי העילית בספרד. לא הכנסייה ולא הממשל החילוני לא אישרו אותה בגלוי. אבל מתחת לקליפת הסדר שהושב על כנו הוסיפה השנאה החדשה לפעפע במסתרים ולהתסיס את החברה הספרדית, כמו חבית אבק שרפה מסוכנת של אלימות שעלולה להתפוצץ ברגע שיבשילו הנסיבות.

לצורך התפרצות שכזאת נדרשו עוד תנאים. היה צריך להתחולל משבר בכוחה של המלוכה, שיפתה את האוכלוסייה לשבור את כבלי הסדר הממסדי. ועוד, ההסתערות על היהודים נזקקה לאישורה ולצידוקה של הכנסייה, אפילו למראית עין. והיה גם צורך במנהיג מוכשר ונחוש שיניע את ההמון לפעולה.

כל התנאים האלה הבשילו יחד באורח גורלי בשנות התשעים הראשונות של המאה הארבע־עשרה. יורשו של אנריקה השני מת קודם זמנו והניח חלל ריק בשלטון. חלל ריק אחר נוצר בכנסייה של אנדלוסיה. איש השעה היה עכשיו פלוני פֶראן מרטינס (Martínez), הארכי־דיאקון של אֶסיחה (Ésija), עיר קטנה בבישופות סוויליה.

מי היה פראן מרטינס? מוצאו היה כנראה נחות ולכן נחסמה התקדמותו בדרגות הכהונה, אבל בשל כך היה אהוד על פשוטי העם. מרטינס ספג והטמיע את האיבה המרה החדשה ליהודים בנוסח המאה הארבע־עשרה וחתר להקנות לה את הלגיטימיות של הכנסייה. הוא היה קנאי דתי ודמגוג עממי, שהצליח לרתום את שנאתו השופעת לפעולה תכליתית ועקשנית. מרטינס הרגיש מרומה ונבגד בשל מעשיו של אנריקה השני, שטבח ביהודים כל עוד נלחם על הכתר אבל החל להגן עליהם מיד משנפל השלטון בידיו. בעיני מרטינס הציגה המעילה הזאת את מוסד המלוכה כולו בתור קן של אינטרסים צרים, שנוצרי מאמין אמיתי חייב לבוז להם ורשאי להעמיד את סמכותו מעליהם. לפיכך הפקיע מרטינס לעצמו סמכויות שלא היו לו והורה לגרש את היהודים מכמה ערים באנדלוסיה, ואף העז לאיים על זקני הערים בנידוי אם לא ימלאו את פקודותיו. אנריקה השני, בעידודו של יועצו היהודי דון יוסף פּיצ׳ון(Pichon), הורה לערים להתעלם מפקודותיו חסרות הסמכות של מרטינס ובכך סיכל את התוכנית. אבל זרע הפורענות כבר נזרע.

זמן מה לאחר מכן מת אנריקה השני קודם זמנו ואחריו עלה לשלטון חואן הראשון. מרטינס ניסה את כוחו אצל המלך החדש, אבל חזר ונדחה בלשון חריפה. ואולם השפעתו ויוקרתו בחוגים עממיים גברו והלכו, בעיקר בשל האתגר הבוטה שהציב לפני השיטה הקיימת, ומפני שההמון תפס את המערכה נגד היהודים כמין הבטחה מעורפלת לחירות אנרכית – שחרור מרשויות, מחובות, ממסים ומנוכחותו של השטן עצמו.

בינתיים התערער לחלוטין מעמדם הפוליטי של היהודים. שני החצרנים היהודים רמי המעלה מתו, והמלך חואן הראשון נעשה תלוי יותר ויותר בנציגי הערים, שהיו עוינים ליהודים. ב־1380 ביטל הקורטס (cortes, מועצה מחוקקת של קסטיליה בימי הביניים) את האוטונומיה של היהודים בתחום המשפט הפלילי, וחמש שנים לאחר מכן אסר על יהודים לגור בשכונות נוצריות ולהחזיק במשרות בחצר המלכות. המלך אולץ למנות שליש ממועצתו מקרב נציגי הערים.

קשה להפריז בחשיבות הגורלית שנודעה לתוצאות המפולת הפוליטית הזאת. פתאום החלו תביעותיו של מרטינס להישמע מופרכות פחות ומעשיות יותר. איש הכנסייה המרדן יצא עתה בקריאה חדשה: יש להרוס את כל בתי הכנסת שנבנו אחרי הרקונקיסטה! ההיתרים לבנייתם – אפילו ההיתרים שנתן האפיפיור – נבעו מתוך אינטרסים חומריים, ולכן אין להם תוקף. ראשי היהודים פנו אל חוגי הכנסייה העליונים, ומצאו להם תומך איתן בממונה על מרטינס, הארכיבישוף פדרו בֵּרוֹסו(Baroso) מסוויליה. הלה ראה במרטינס אנרכיסט משולח רסן ויומרני שמסכן את ההיררכיה של הכנסייה ואת המסורת הקיימת.

בקיץ 1389 יזם ברוסו חקירה פנימית ובעקבותיה הצהיר שמרטינס הוא ״מורד חשוד במינות״(בגלל התקפותיו על האפיפיור) והודיע שיועמד למשפט, ועד אז הוא מודח מכל תפקידיו בכנסייה ואסור לו לשאת דרשות בציבור.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מרטינס. שתים־עשרה שנים של מסע צלב אנטי־יהודי שזור בהקרבה ובסיכונים אישיים עמדו לפני מבוי סתום. אבל הוא סירב להיכנע, ובתוך פחות משנה התהפך הגלגל שוב.

כאן – על סִפּוֹ של הפוגרום הגדול ביותר בתולדות יהודי ספרד – עומד להתחיל סיפורם של האנוסים.

אבל תחילה, הרהור מקדים.

מי לא חצה את מרחבי ספרד, ומי לא הטביע את חותמו על תערובת התרבויות והגזעים הזאת? כבר ספרד הרומית הייתה תערובת של קלטים, יוונים, איטלקים ופיניקים. אחר כך באו כובשים גרמאנים מסקנדינביה, מהגרים ערבים מן המזרח התיכון, פולשים ברברים מצפון אפריקה וסלאבים מדרום אירופה. ספרד הייתה ביתם של פגאנים, יהודים, נוצרים אריאנים, נוצרים קתולים ומוסלמים מכמה וכמה כתות, וידעה גלים של המרות דת מכל מיני סוגים. במאות שנות הרקונקיסטה נדדו יהודים ומוסלמים בין העולמות השונים בתכלית שבצפון ספרד ובדרומה. התמורות התרבותיות שעברו על חצי האי אין להן אח ורע בתולדות אירופה, והן טבעו חותם לא רק על קבוצות מעורבות אופייניות כגון המסתערבים והמודחארס, המראנוס והמוֹריסקוֹס, אלא גם על האוכלוסייה הכללית בכל חלקי חצי האי הלא־מגובש עדיין – באנדלוסיה ובקסטיליה החדשה, בקטלוניה ובארץ הבסקים, בגליסיה הגאה ואפילו בנווארה ההררית.

כמה אירוני – אם כי מובן מן הבחינה הפסיכולוגית – שדווקא בארץ ההטרוגנית ביותר באירופה התפתחה מיסטיקה קנאית של טוהר דם, ונולדה מדיניות דכאנית של הומוגניות כביכול, שנכפתה על האוכלוסייה. בתולדות ספרד מאז המאה החמש־עשרה שלטה אשליה של טוהר, אידיאל בלתי אפשרי שצמח מתוך מציאות התערובות המרובות. במקום להכיר בברכה שבגיוון האנושי והתרבותי ביקשה ספרד הרשמית במשך מאות שנים לדכא את השונות והגיוון ולרדוף אחרי אידיאל מתעתע של אחידות(דתית, אתנית, טהורת דם), ושילמה על כך מחיר כבד של סבל אנושי, ודומה שגם שקיעתה לבסוף היא תוצאת הדרך הזאת.

שנת 1391, שבה נולדה בעיית האנוסים, מציינת גם את ראשית בריחתה של ספרד מעצמה אל מהות אידיאלית שהמציאה לעצמה בתגובה על ההיסטוריה הממשית שלה, בתור ניגודה והיפוכה המדומיינים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

עמוד 68

חבל לכיש יועד מלכתחילה לקלוט בעיקר את גלי העלייה העומדים להגיע לישראל באמצע שנות החמישים ואף שחזרנו גם בהקמת החבל על כמה וכמה משגיאות העבר הקרוב, ניסינו ללמוד וליישם כמה יסודות חדשים.

ראשית ריכזנו את כל מוסדות התכנון והביצוע, שבדרך הטבע מפוצלים בין תריסר ויותר משרדי ואגפי הממשלה והסוכנות היהודית ויתר הגורמים הצבוריים, תחת ״גג״ אחד. דבר זה הביא למינימום של חיכוך בין המתכננים למבצעים, שלכל אחד מהם יש, באורח לגיטימי, אינטרסים משלו, ורק עבודת צוות רצופה ו״בשטח״ יכולה להביא להסכמה ופשרה מקובלת ורצויה. שנית, העבודה המשותפת של המתכננים והמבצעים השונים העובדים בלב השטח (במקרה זה באשקלון, כי קריית גת וישובי החבל לא היו עדיין אלא בבחינת רעיונות על־גבי מפות) הביאה להפריה הדדית חשובה ביותר.

שלישית, תיכננו את החבל כך שלא תהיה ״אינטגרציה״ כפויה ״מלמעלה״ על יוצאי ארצות שונות ובנינו את הכפרים מתוך מגמה שכל אחד מהם יקלוט בני אותה ארץ מוצא או אפילו בני אזור אחד, דבר שקיווינו כי ימעיט את החיכוך והשחק הקשים מאוד בהם נכווינו כולנו, העולים והמיישבים בשנים הקודמות. בנינו את המושבים כך שכל מושב היה ״הומוגני״ פחות או יותר (מבחינת ארץ המוצא), קשור למרכז כפרי שישרת כ־8-7 מושבים בשירותים אינטגרטיביים כמו בית־ספר, מרפאה מרכזית, מועצה אזורית, בנק וכולי. במרכז חבל לכיש תוכננה עיר חדשה, הלא היא קריית גת.

האלמנט הנוסף והחדש בתכנון ובביצוע היה בהצמדת צוות מדריכים משולב ורב־תכליתי לכל מושב ומושב מהיום הראשון לקומו. צוות זה הורכב ממדריכים מקצו­עיים וממדריכים חברתיים שגרו וחיו במושב העולים בשנים הראשונות לקיומו. עם כל אלה לא נמלטו גם המתיישבים בחבל לכיש מקשיים מחבלי קליטה גדולים. במושבים החדשים נקלטו רבים מיהודי מרוקו, שהיו עירוניים מובהקים בארץ מוצאם, והכניסה לתלם החקלאות קשתה עליהם שבעתיים. גם היהודים, שבאו מסביבה כפרית בדרום הרי האטלס, הורגלו כמובן לחקלאות אחרת לגמרי.

באותם ימים אני רושם:

״יהודי האטלס שאיכלסו את עוצם, בכור ישובינו בלכיש, היו לכאורה יהודים ׳כפריים׳ והיינו סבורים שהתערותם באדמה לא תהיה כרוכה בחבלי קליטה מיוחדים, אך עד מהרה הסתבר לנו עד כמה טעינו: לא רק שאין ולא כלום בין חקלאות מודרנית ובין חקלאות שהיתה נהוגה בין שבטי הברברים, אלא יתר־על־כן, רוב היהודים שלנו לא היו חקלאים, כי אם, כדרך היהודים בגולה – בעלי־מלאכה, אומנים, סוחרים זעירים וכדומה. (ואמנם, כעבור זמן, כאשר ביקרתי בעיירות ובכפרים בדרום האטלס וטיילתי בבזארים בין דוכני האומנים וחיפשתי לפי תומי נעליים מיוחדות ואופייניות לתושבי האטלס נתקלתי לא פעם בתשובה : ׳אהה, אדוני, אין עתה סנדלרים טובים בעירנו. היו פה סנדלרים מצוינים, יהודים, אתה יודע ; אך אלה הלכו מכאן לארץ אבותיהם, ועתה אין מי שיתפור סנדלים נאים, וגם גלביות טובות קשה להשיג היום, כי גם החייטים היהודים הלכו מכאן ונדדו מזרחה לישראל…׳).

בדבר זה לפחות לא איכזבו תושבי האטלס: אם גם היו זרים לחקלאות מודרנית, לא היו זרים למלאכת כפיים ולחיים במסגרת כפרית, כמורשת שהביאו אתם ממרוקו.

כאשר הגיע תורו של מושב ׳שחר׳ בחבל לכיש להתמלא במתיישבים, ביקשנו מאנשי מחלקת הקליטה המלווים את העולים באניות ממארסיי לחיפה, כי יכינו לנו ׳גרעין׳ נוסף של יהודים מהרי האטלס להתיישבות ב׳שחר׳. ׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו. אך אנשי הקליטה, הטרודים למעלה ראש, לא התחבטו הרבה בבחירת האנשים. כאשר באתי ל׳שחר׳, יום לאחר שהגיעה קבוצת המתיישבים הראשונה ישר מן האניה, ראיתי כי פני המדריכים שלנו חפרו.

׳מה העניינים,׳ שאלתי.

׳בוא ותיווכח בעצמך,׳ ענו ונטלוני לסיור היכרות עם המתיישבים החדשים.

בצריף הראשון פגשנו את משפחת דהאן. אבי המשפחה היה יושב בפתח הצריף, תוהה ובוהה בנעשה סביבו, בעוד האם, אשה יפת פנים ועבת גוף, מתעסקת בכביסה בחצר. הילדים, חמישה־שישה במספר, ישבו בחצר החשופה, זרים לעולם ומלואו.

׳מאין באת, מר דהאן ?

׳מטנג׳יר, אדוני.׳

׳ומה עשית בטנג׳יר י׳

׳היה לי בית־קפה שם,׳ ענה לי, ׳האם אין כאן בסביבה איזה ויל (עיר) ? מדוע הבאתם אותי לוילאז׳(כפר), לא חקלאי ולא בן חקלאי הנני, אני רוצה לפתוח בית־קפה באחת הערים.׳

עניתי מה שעניתי, וכמובן, לא יכולתי להניח את דעתו. עברנו לצריף שני. שם מצאנו את משפחת לוי.

׳מאין אתה, מר לוי ?

׳מטנג׳יר.׳

׳מה עשית בטנג׳יר ?׳

׳בית־קפה היה לי שם.׳

בצריף השלישי, בני משפחת כהן, גם הם מטנג׳יר.

למר כהן היתה מסעדה בטנג׳יר.

למשפחת חרוש, בצריף הרביעי, היה בית־קפה בטנג׳יר.

ואילו למר בן־שמחון היה בית־מסחר לליקרים ויינות. הוא היה ספק לאניות בעיר הנמל.

זה היה חתך המתיישבים ב׳שחר׳. לא עברו ימים אחדים ובעלי בתי־הקפה מטנג׳יר החלו להניח צינורות, לעזור על־ידי הבנאים, לעבוד ביעור ואחר־כך החלו גם לעבד גינות ירק בחצרותיהם. אין לומר כי זה היה תהליך קל.

חלפו שבועות וחודשים. כפרי לכיש התמלאו לאטם. הגיעה תורה של קריית גת, ׳בירת׳ החבל. חמישים הבתים הראשונים, מבנים דו־משפחתיים, עמדו בשני טורים, מוכנים לקליטה. זמן־מה קודם־לכן פנינו לאנשי מחלקת הקליטה ובישרנו להם, כי הפעם דרושים לנו אנשי עיר. חשוב כי ראשוני המתיישבים יהיו עירוניים, שאולי עבדו בתעשייה מודרנית; יש מקום גם לבעל בית־קפה, גם לכמה חנוונים, העיקר שיהיו אנשי עיר, ומוטב עיר גדולה. קזבלנקה, למשל.

׳יהיה בסדר,׳ אמרו לנו, ואמנם הקבוצה הראשונה שהגיעה לקריית גת היתה מורכבת מעירוניים. אך יום אחד בשעת בין־ערביים התייצבנו במבואות ה׳עיר׳ וחיכינו לעוד אחת מקבוצות המתיישבים הראשונים שיגיעו עוד מעט במשאיות מנמל חיפה. היו אתנו מדריכים ומדריכות, אנשי קליטה, כמה מאנשי החבל וכן נשים מתנדבות, שהביאו עוגיות ובקבוקי משקה קר להשיב נפש עייפה מטלטולי הדרך. והנה־הנה, הגיעה אחת המשאיות, בתוך ענן אבק על דרך העפר המוליכה לאתר העיר. המשאית עצרה בחריקת בלמים לידינו.

׳כאן קריית גת י׳ שאל הנהג.

׳כן, כאן קריית גת,׳ ענינו לו.

׳טוב מאוד,׳ אמר הנהג. גברתן צעיר זינק מתאו, הלך אל מאחורי המכונית, פתח את מכסה האברזין, שלף מדרגה אחת וקרא :

׳רבותי, הגענו, תרדו למטה.׳

והנה הם יורדים: עולים ממרוקו וביניהם יהודים עבדקנים, גלביות חומות, דמויות פטריארכליות שיצאו מן התנ״ך, אברהם אבינו בזקנו הלבן היורד על־פי מידותיו, יצדק אבינו, גבה הקומה ורחב גרם ולו זקן אפור שזור כסף, יעקב אבינו, זקנו שחור ועיניו בוערות. הבטתי בהם נדהם.

׳מאין באתם ?׳ שאלתי.

׳מכפרים בהרי האטלס אנו,׳ השיבו היהודים, ׳ולעבוד את אדמת אבותינו באנו, לחרוש ולזרוע ולהוציא להם מן הארץ.׳

אלה היו מבין תושביה העירוניים הראשונים של קריית גת. לא עברו ימים רבים ויהודים אלה הלכו לעבוד בתעשיות הצעירות והחדשות שהתחילו להקים בעיר החדשה״.

במבט לאחור ממצפה ימיו של דור שלם אני משוכנע, עתה יותר מתמיד, כי סוד ההצלחה של חבל לכיש היה טמון לא רק בתכנון החקלאי והאדריכלי הטוב ולא רק בצמידות של התכנון לביצוע, אלא גם, ואולי בעיקר, בשני אלמנטים נוספים שבלעדיהם לא היה מועיל שום תכנון ויהיה זה המעולה שבכולם:

ראשית, יחסי האנוש בינינו, המיישבים והעולים. שנית, כוח העמידה, הסבל וההסתגלות של העולים למצבם החדש.

אשר לגורם יחסי האנוש הרי הוא בלט בעיקר בשנים של הלם הקליטה הראשוני. השתדלנו להקיף את המתיישבים בחגורה של אהבה והבנה לפי מיטב יכולתנו. ידענו כי חייבים לכסות על הפער בין מה שנראה לנו כעתיד טוב לעולים, עתיד של איש תחת גפנו ותאנתו, ובין ההווה של צריפונים דלים בקרקע חרבה ללא מים זורמים, ללא חשמל, ללא כבישים וללא עץ נותן צלו.

פער זה היה אפשר לגשר רק בתנאי שהעולים היו מרגישים כי אנו, ״הוותיקים״, ״המנהלים״, ״המחליטים״, איננו נוהגים בגאווה, ביוהרה, אלא הולכים אתם במקל נועם, וכי האנטנות שלנו פתוחות ורגישות יומם ולילה לנעשה בכל ישוב וישוב.

בלכיש השתדלנו לעשות זאת בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו ויחס זה הובן ונקלט יפה על־ידי העולים.

הגורם השני המכריע להצלחת החבל הוא איכותם והווייתם של העולים, רובם המכריע יהודי המגרב.

העובדה כי אחוז העוזבים את ישובי חבל לכיש (מושבים וקריית גת) הוא מהנמו­כים בתולדות ההתיישבות בישראל, היא תעודת כבוד בעיקר למתיישבים אשר הוכיחו כי הם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם מכלול של קשיי קליטה וכי הם גמישים דיים לרכוש שפה חדשה, מקצועות חדשים, נוהגים ונוהלים חדשים, טכנולוגיות חדשות ויחד עם־זאת לנסות ולשמור על כמה מן הערכים המסורתיים היפים אשר הביאו אתם ואשר החברה הוותיקה שקלטה אותם כמעט שחקה ושברה.

דבר זה, האחרון, בולט יותר ויותר בשנים האחרונות. יהודי המגרב משתחררים והולכים מחבלי קליטה והופכים בעצמם לקולטים ולוותיקים. לאט, אך בבטחון, הם תופסים את המקום המגיע להם ביצוג הפוליטי והחברתי בלכיש (וביתר ישובי הפיתוח), ועמו הם משיבים לעצמם את ממד הגאווה המוצדקת בתרבותם ובמסורתם המקורית.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות-סיום המאמר

התהלך לפני והיה תמים

מספר הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט״א בשנת תשד״מ עלה הנושא שרוצים להכניס למועצות הדתיות גורמים שרחוקים מגדר ההלכה, והיתה על כך סערה עצומה באסיפה של הרבנות הראשית, ואז הצביע הרב משאש בעדינות וביקש את רשות הדיבור, אותה הפעם היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו בישיבות הרבנות, והוא החל לומר: אני לא מבין… הרי מדובר ביהודים בני אברהם יצחק ויעקב, נקרא להם נדבר אליהם, נדבר על לבותיהם, נפקח את עיניהם שיראו את האמת, נראה להם במה אנו עוסקים, מה להם ולעירובין, מה להם ולכשרויות, ואז גם הם יבינו שזה לא בשבילם, שיבואו אצלי ואסביר להם… כששמעתי אותו אומר את הדברים בפשטות, מספר הגרי״מ לאו שליט״א הרגשתי שאינו מסוגל להבין אחרת, ואז התרגשתי כל כך עד שהדמעות חנקו את גרוני, על שזכיתי לראות אדם צדיק כזה וגדול אמיתי בישראל.

תורתם אומנותם

בבוא רבנו לכהן ברבנות בעיה׳׳ק ירושלים רצה להקים כולל אברכים, להקים מתוכו תלמידי חכמים, ובעצת הראש״ל הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א העמיד בראשו את הרה״ג הרב שמואל פנחסי שליט״א והיה הכולל נקרא"מזרח שמש" רבנו גייס תרומות במשך שנתיים ותמך באברכים ובשאר צרכי הכולל תמיכה מלאה, הכולל התחיל בשמונה אברכים לאחר מכן הוסיף רבנו עוד אברכים, אלא שלאחר שנתיים הודיע לרב פנחסי שעיסוקיו הרבים לא מאפשרים לו להתפנות לגיוס כספים, ואם ברצונו להמשיך שימשיך, ואכן שמואל המשיך וממשיך בהחזקתו עד היום הזה, כיום מסתופפים בו כארבעים אברכים, הכולל כיום נקרא "דרכי דוד" ומידי פעם היה הרב פנחסי פוגש רבנו ומספר לו על הכולל, ואז היה אפשר לראות בחוש את שמחתו של רב: שמחה אמיתית של תורה, ושמעשה ידיו לא בטלו.

טובים השניים

כשהגיע רבנו ארצה חפש חברותא, והנה באחד מהמבחנים שעשה בכוללים מצא חן בעיניו אחד הלומדים שהיה עדיין רווק, וחפצו וחשקו היה בתורה, דיבר רבנו על לבו שיהיה לו חברותא, ואכן רבנו פינה לו חדר מחדרי ביתו שיהיה מיוחד לו, ובמשך שש שנים עד נישואיו שהה בביתו של רבנו, כשכל מחסורו עליו. ומאז עשרים ושתיים שנה אותו הת״ח חברותא של רבנו. הלימוד הראשון שבחר רבנו ללמוד עם החברותא, היה בלימוד הלכות שמיטה ויובל, כיון שבהיותו בחו״ל לא היה נצרך כ״כ להלכות אלו, ולכך לא עיין בהם ברמה שיהיה לו בהם כוח פסיקה. ממעשה מאלף זה שהביא רבנו תלמיד צעיר לביתו וכלכלו, נשכיל להבין כמה העריך והחשיב רבנו את התורה, ואת המושג חברותא.

הדבר הקשה יביאון אליך

לן בעומקה של הלכה

נוסף לשאלות שנתעוררו בעיה״ק ירושלים, חכמים מערים אחרות היפנו אליו שאלות שהיו קשה להם לפתור אותן, וכדי לענות על הדרישות הרבות הקדיש הרבה משעות הלילה. על שלמעשה הוא מילא תפקיד של מספר אנשים, ופעמים עמד נפעם שיכל לעמוד בכל המשימות הרבות שהוטלו עליו.

גם כשהיה רבנו שוהה אצל בניו בצרפת בין פסח לעצרת, היו מתקשרים עם רבנו מהארץ, הן בקשר טלפוני והן בפקסים, ורבנו הרבה פעמים על אף שהיה מכריע, היה מתנצל לשואלים שאינו מפרט את המקורות, מפני שהוא נמצא בבית שאין בו את הספרים שאותם צריך הוא לצטט, והיה מודיע לשואל שבעזרת ה׳ כשיחזור לביתו, ישלח לו את המקורות שמהם שאב הוא את הכרעתו.

כתובת לכל שאלה

תקנות רבות תיקן רבנו בירושלים וספריו הן הן עדיו, תיקן וחיזק בענינים הקשורים גם לתפילות, גם בהלכות שבת, פסח פורים, וכו׳ צניעות וטהרה, הגדרת השכונות בירושלים לענין קריאת המגילה, וכדו' הוראות למורי הלכה..,

לא אתן שינה לעיני

כל שאלה שהופנתה לרבנו, ראה בה רבנו נחיצות גדולה, ולא נח ולא שקט עד שהגיע לפותרה, ובפרט בעניני עגונות. היו אלה נשים שבעליהן נעלמו בנוסעם לטיולים בצוקים ובנהרות הזורמים, או שעקבותיהם אבדו בהיותם בבנין שעלה באש כליל, ולא יודעים בבירור גמור אם הבעל היה שם או שאפשר שהוא יצא מהבנין ועדיין הוא בחיים. היו שנעלמו באמצע מלחמות שהיו בארץ או בחו״ל. היו בעלים שברחו מבתיהם מחמת דוחק מצבם, והותירו נשים מטופלות בילדים ללא פת לחם, ובלא אפשרות לינשא ולהשתקם, ומר היה גורלם. וכפי שמספר הרב בועז דוד ביטון שליס״א שבאחד הפעמים נכנס הוא אל רבנו, והיה זה לאחר השעה 12 בלילה ומצא את רבנו רכון על ספריו, ושאל אותו רבי דוד בועז את רבנו, למה כבודו לא הולך לנוח? ענה לו רבנו: לפני כשבוע שלח אלי הגר״ע יוסף שאלה קשה ומסובכת בענייני עגונות, ומאז כמעט שאיני ישן ואיני אוכל, עד אשר אמצא תשובה לשאלתו, ותקנה לבת ישראל. מציאות זאת חזרה ונשנתה פעמים רבות, שכידוע הערכת הגר״ע יוסף שליט״א לרבנו זצ״ל היתה גדולה, כאשר שאלות רבות ובפרט בעניני אישות בעניינים מסובכים שהיו מגיעים אליו, (שאלות אלו התרבו בעקבות התרופפות התא המשפחתי ־ כתוצאה מזלזול במסורת, והמתירנות הגוברת.) ומרוב טרדותיו של מרן הגר״ע יוסף שהיה עמוס בשאלות קודמות, ובהנהגת הכלל, ופעמים עקב חולשה, ולא היה יכול להתפנות לשואלים, היה מפנה אותם אל רבנו, ובאומרו: כל אשר יפסוק לכם רבי שלום תעשו, ורבנו היה מקבל את השאלות ומתגבר כארי להציל את בנות ישראל מעגינותן. ולרוב מסירותו בענינים אלו זכה לסייעתא דשמיא מרובה, בפסיקה בתחום זה. וקרוב למאה תיקים בעניני ממזרות ועגונות נשלחו אליו ממרן הרב עובדיה יוסף, וכאן המקום להזכיר שברוב המקומות ואולי בכולם, תמיד הסכים בענינים אלו מרן הראש״ל לרבנו, אם מטעמו ואם לא מטעמו. (מפי הרב אמיר קריספל מזכיר מרן הרב עובדיה יוסף שליט״ א)

24 שעות רצופות

הרה״ג רבי אליהו אברג׳ל שליט״א בהספדו על רבנו, אמר: רבי שלום דאג לכל מר נפש כמו אב, ובפרט למי שדמעתם ללא מנחם כהעגונות, פעמים רבות היה מפלפל 24 שעות רצופות להתיר איזה עגונה. ולא היה ממהר לפסוק לאיסור,אלא אדרבה לא היה מתיאש, והיה מעיין בעוד סוגיות אולי יוכל למצוא היתר עפ״י התורה. (עיין שבת קיט. אמר רבא תיתי לי…). ובראותי אותו במשך שנים, כמה כוחות השקיע כדי להושיע את בנות ישראל מעגינותן, הרשתי לעצמי מספר הגר״א אברג׳ל, לשאול אותו, מנין צובר הוא את הכוחות הללו? והוא ענה לי: ׳והלא אם היו אלה ממשפחתי, כמה הייתי מקדיש להם? לא יומם ולילה!? ואפי׳ ביום חמישי האחרון ישב רבנו ודן בסוגית יוחסין במשך כמה שעות – עד 1 בלילה, ולמרות שהיתה יכולה להיות לו סיבה טובה שהדבר עליו לטורח, כי היה צריך לנסוע לצרפת ביום ראשון, והיה צריך להתכונן לנסיעה.

איך אוכל לישון

הגאון רבי מרדכי אליהו שליט״א בהספדו על רבנו ספד ובכה ׳וי לארעא דישראל די חסרא גברא רבה כי האי׳. גברא רבה זה כולל הכל, חסידות, למדנות, קדושה, אהבת הבריות. וממשיך הרב מרדכי אליהו ואומר בהיותי בבית הדין הגדול גם בהיותי מוצא פתח בנדונים קשים, והייתי כותב על זה כמה עמודים, הייתי מודיע למזכיר בית הדין שדבריי יהיו כנים בתנאי שילכו להראות את דבריי לרב משאש. פעם אחת, מנהל בית הדין יצא מביתי בשעה שמונה בערב ומייד הלך לרבי שלום להביא לו את התיק לעבור עליו, רבנו אמר לו להשאיר לו את התיק לעיון. בשעה חמש לפנות בבוקר צלצל הרב משאש למנהל ואמר לו לבא לקחת את פסק הדין, המנהל התפלא מאוד, ואמר לו ׳כבוד הרב אמצע הלילה עכשיו, ומתי כבודו ישן? אמר לו רבנו לא ישנתי כלל, איך אני יכול לישון הרי מר לה לאותה אשה׳.

לא יכבה נרו בלילה

תלמידיו מספרים שהקשר שלהם עם רבנו היה אפילו בשעות שתים לפנות בוקר, שפעמים הוא היה מתקשר אליהם, ופעמים הם מתקשרים אליו. וספרו בני ביתו שלפעמים היה כותב תשובה ארוכה ועמוקה, והיה מנמנם, והיו מפצירים בו שיכנס לישן, והיה מסרב בתוקף וחוזר לכתוב ולא מוכן להפסיק

עד גמירא.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל-תשס"ו-

עמ'159

^{אף כי ביקורו של ויסוצקי קידם במידת מה את ביסוס שלוש המושבות שהיו תחת חסותה של תנועת חובבי ציון(פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה), היו לביקור גם תוצאות שליליות. הברון ־וטשילד כאמור רגז, וגם הממשל הטורקי הגיב במורת רוח על פעולת הנציג הרשמי של התנועה ־לאומית – שכאילו אישרה את חששותיו בדבר אופיו הלאומי של המפעל ההתיישבותי היהודי. :עקבות הביקור הוחמרו ההגבלות הטורקיות על העלייה ועל הקמת מבני קבע במושבות, ואנשים בסוגו של אברהם מויאל הוזעקו פעם אחר פעם כדי לרכך את אנשי הרשות ואת השוטרים.}

^{יתר על כן, בחוגי חובבי ציון במזרח אירופה נתפס מויאל כמי שמציל לא אחת את ויסוצקי, שאינו מבין הרבה, ככל הנראה, בבעיותיה הסבוכות של ההתיישבות הצעירה בארץ ישראל. איזידור יאסינובסקי מוורשה, מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון, כתב לפינסקר ״־מה ביקורתית על ויסוצקי, ולעומת זאת הביע קורת רוח ממויאל: ״אינני מתלהב במיוחד מן התועלת הדיפלומטית, התעשייתית-כלכלית, המדעית-ספרותית וכר שבפעולות שליחנו מר ויסוצקי, ופחות מכל מתוצאת פעולת היסוד שלו. תודה לאל שנזדמן לו כמלאך גואל מר מויאל, אשר יתקן, במחילה, את כל שגיאותיו…״ : [איזידור יאסינובסקי, ורשה, אל ליאון פינסקר, אודסה, 23 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', <מ׳ 452].}

^{אם חשב ויסוצקי כי הבעיה הקשה ביותר של שליחותו תהיה קשורה לחלוקת המשאבים המצומקים של חובבי ציון לשלוש המושבות, גילה עד מהרה שלפניו בעיה סבוכה יותר: היכן ימוקם הוועד הפועל, הגוף השלטוני של חובבי ציון בארץ – בירושלים, או אולי ביפו. פרוטוקול האסיפה של טובי ירושלים ויפו שכינס ביפו ב-17 וב-18 במאי 1885 מתאר את המשתתפים, את הדברים שנאמרו בה, ואת תוצאות ההצבעה לבעלי התפקידים בוועד. ויסוצקי נשא נאום ארוך ובו התווה את הדרך שבה צריכות להתנהל המושבות. כן הוא הסביר מדוע צריך להקים נציגות קבועה של היישוב. הוא גם הציג בפני הנוכחים שאלה עקרונית: האם על היישוב החדש להתרכז בענפים החקלאיים, או שיש לפתח גם את ״חרושת המעשה״, משמע מלאכה ואפילו חרושת. בוויכוח שהתפתח עלתה השאלה לאיזו משלוש המושבות יש לעזור תחילה, ודעת הרוב הייתה שפתח-תקווה – בגלל עברה וחשיבותה – ראויה ל״העדפה מתקנת״.}

^{אולם עד מהרה הפך הדיון להתנצחות בין שני המרכזים – יפו וירושלים. נציגי יפו והמושבות הסמוכות לה טענו כי מקום מושבו של הוועד הפועל צריך להיות ביפו בשל קרבתה למושבות עצמן. הירושלמים לא הסכימו. את דעתם ביטא בחדות יחיאל מיכל פינס, שהסביר כי רצוי שפעילות חובבי ציון תהיה דיסקרטית ככל האפשר, מחמת עינא בישא, וזאת אפשר לעשות בירושלים הגדולה ולא ביפו הקטנה יותר, שכל מה שנעשה בה ידוע לכול. ״המרכז הראשי של הממשלה בארץ הקדושה הנהו בירושלים, וכל שאר האומות [הקונסולים] יש להן מושב בירושלים״. לכן גם הוועד הפועל של חובבי ציון צריך לקבוע את מושבו בירושלים.}

^{אנשי המושבות, אוסוביצקי, לובמן ולרר, שאליהם הצטרף גם מזכירו של ויסוצקי אלעזר רוקח, העדיפו את יפו כמרכז הפעילות. בסיכומו של דבר נבחרו שני ועדים – הראשי בירושלים והמשני ביפו. עם זאת סוכם שהוועד ביפו, ״יש לו היכולת להחליט כל דבר ודבר, ורק מחויב להודיע להועד בירושלים״.}

^{דיווח על קיום האסיפה ניתן למצוא בעיתון הצבי בעמוד הפותח, במדור ״מקרב הארץ״: ״ירושלים… ביום השלישי והרביעי לחדש הזה נאספו אחדים מנכבדי ירושלם ומנכבדי יפו בבית הגביר הנכבד הרק״ז ויסוצקי ביפו להתייעץ על עניין התמיכה לאנשי המושבות. ותחליט האספה לעזור רק להאנשים היושבים עתה במושבה ולא לקבל אנשים חדשים להמושבות כל עקר… ותפקיד האספה אנשים אחדים לוועד להשגיח על חלוק הכסף לאנשי המושבות״. בן־יהודה, שהשתתף בהתכנסות ביפו כאחד מנציגי ירושלים נמנע במכוון מלהיכנס לפולמוס ירושלים־יפו והייתה לו סיבה טובה: הוא עצמו עמד להיות מזכיר בשכר של המרכז הירושלמי. גם בעיתון הצפירה שהופיע בוורשה הייתה התייחסות להתכנסות ביפו, כפי שדיווח כתב העיתון בירושלים, יעקב גולדמן. מן הדברים עולה שהכתב לא האמין במיוחד בפעילות שני הוועדים שנבחרו: ״הגביר הנכבד ה׳ ק״ז ויסוצקי הי״ו ישב עד יום ראשון שבוע זה ביפו ויקהל קהלות וישלח לקרוא מנכבדי ירושלים להאספה אשר קרא ביפו. רבים באו ורבים לא באו, ותהי אחרית האספה לכונן שני ועדי פועל לחובבי ציון האחד ביפו והאחד בירושלים. עוד לא נודע על נכון מי המה הנבחרים לשני הועדים, אכן כנשמע רובם הם מעולם האצילות ולא מעולם העשייה, ונראה מה יהיה משפט המורה הנאמן – הוא הזמן – על הועד ומעשהו. ביום הראשון לשבוע עזב ה׳ ויסוצקי את יפו וירד באניה לחיפה״.}

^{שני הוועדים נולדו במזל רע. איש לא היה בטוח שהפשרה הזו של ויסוצקי תתרום ליישוב ולמושבות ועד מהרה החלו מתחים ביניהם. בעיקר בחש בקדרה מזכירו של ויסוצקי, אלעזר רוקח, שמזכיר הוועד הירושלמי, אליעזר בן־יהודה היה זה מכבר שנוא נפשו. בן־יהודה ראה במינויו למזכיר על ידי ויסוצקי, בשכר של 100 פרנק לחודש, פתרון לבעיותיו הכספיות הלוחצות. עד אז עבד כמורה ב״אליאנס״ והוציא לאור את השבועון הצבי. זמן קצר לאחר הגיע ויסוצקי, התפטר בן־יהודה מעבודת ההוראה, הצטרף אל ויסוצקי שהגיע לירושלים, הוליכו בשבילי העיר ואף הפגישו עם כמה אישים ורבנים בעיר.}

^{ויסוצקי היה מלא הערכה לבן־יהודה, הן בגלל תפקידו כעיתונאי ועורך והן בשל מאבקו למען השפה העברית. הוא עודד אותו לעזוב סופית את עבודת ההוראה ולהחליפה בפעילות ציבורית בוועד הירושלמי של חובבי ציון.}

^{אלא שההסתמכות של בן־יהודה על חובבי ציון נכשלה לחלוטין, והוא מילא את תפקיד מזכיר השלוחה הירושלמית של הוועד הפועל שבועיים בלבד. אלעזר רוקח חתר תחתיו מיפו, והוא ככל הנראה דיבר על לבו של ויסוצקי, שאין טעם בקיום שתי שלוחות של הוועד הפועל, ובן־יהודה ממלא תפקיד מיותר. אישים שונים ביפו, כגון מנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון ומרדכי לובמן, אז מפתח-תקווה, שהיו בני לווייתו של ויסוצקי במסעותיו בארץ, שמעו ממנו ש״בעניין בן־יהודה רוקח עשה לא כהוגן״, אולם בפועל הוא קיבל את דעתו של רוקח שאין טעם לקיים שני מרכזים של חובבי ציון בארץ ישראל, וכך איבד בן־יהודה את משרתו. בן־יהודה היה מיואש ממש. הוא פנה אל ראשי חובבי ציון ברוסיה וביקש סיוע. כן כתב מכתב תחינה לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, וביקש ממנו שידבר טובות על אודותיו באוזניו של ידידו אברהם מויאל, כדי שזה יכתוב לפינסקר, ״שלא יתכן שיעזבו אותו במצב זה, שכן יאמין לי אדוני שאין בפני כל דרך להציל את ילדי מחרפת רעב״.}

 ^{הנה כי כן, איש הקשר הארצישראלי עם פינסקר היה מויאל. מה הוא עשה למען בן־יהודה – לא ידוע. יוסף לנג, הביוגרף של בן־יהודה, מעריך שמויאל לא הספיק לעשות, משום שזמן קצר לאחר מכן חלה ונפטר. מחליפו, שמואל הירש, ניסה לסדר לבן־יהודה משרת עוזר לפקיד המושבה פתח־תקווה, אך גם דבר זה לא צלח.}

^{״האיש הרע״ בסוגיה הזו של הקמת שני המרכזים היה ללא ספק אלעזר רוקח. הוא בחש כל העת, סכסך והעביר מידע לא אמין. ״רוקח היה עתיד לבחוש בכמה מן המשברים שזעזעו את היישוב הקטן בארץ ישראל ואת אוהדיו בתפוצות. הוא גם חרחר בין ויסוצקי ובין רבים מראשי הציבור בארץ״, כתבה חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב. ועל אף כל זאת, הן ויסוצקי והן מויאל מצאו ברוקח גם את התכונות הטובות וקירבו אותו אליהם. לאחר נסיעתו של ויסוצקי היה רוקח למזכירו של מויאל וליווה אותו בכל מעשיו ונסיעותיו. הסכסוך על שני המרכזים של חובבי ציון ביפו ובירושלים הביא את ויסוצקי למחשבה – ולאחר מכן להחלטה – ששגה בהניחו כי ראשי יפו וירושלים יוכלו לשתף פעולה. מסקנתו הייתה מהירה וחד משמעית: הוא ביטל את שני המרכזים והחליט למנות אדם אחד לעמוד בראש פעילות חובבי ציון בארץ – את אברהם מויאל. למעשה, מינה אותו למנהיגו הרשמי של היישוב היהודי בארץ ומויאל ״נמשח״ כביכול למנהיג על ידי חובבי ציון. מדוע דווקא מויאל? את התשובה אפשר למצוא בתזכיר ארוך שהועבר לאגודות השונות של חובבי ציון בנובמבר 1885, ועמד על כל ההתפתחויות האחרונות של התנועה, לרבות שליחותו של ויסוצקי בארץ ישראל. על המחלוקת בהקמת שתי השלוחות של הוועד הפועל וכישלון המתווה הזה נכתב בתזכיר: ״קוראי הדברים האלה יודעים את כל הקורות את אחינו וצירנו בארץ הקודש [ויסוצקי], את יסוד ועד הפועל בשתי מחלקותיו [בירושלים וביפו] ושביתת פעולתו עוד לפני פתיחת שעריו״.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –  – ויסוצקי ומויאל}

^{עמוד 106}

הפיוט מבוצע על ידי רבי יוסף עזרן ז"ל

הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

תולדותיו

הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.

הפיוט מבוצע על ידי רבי יוסף עזרן ז"ל

מח. אוֹחִילָהּ לְאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה

כתובת:   פיוט על אורך הגלות וכל מה שרמזו חז״ל על עקבות משיחא כולא מטא (הכל הגיע) ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים יעשה למען שמו. סימן: אני רפאל משה.

לנועם: ׳לקלב באת סאלי ולכאטר פארח׳.

התבנית: סטרופית קבע חטיבתית נוסח הקצירה מסוג המלחון.

בשיר עשרים בתים הנחלקים לארבע חטיבות (או לארבע מחרוזות בתים). בין חטיבה לחטיבה מופיע פזמון טורי. חטיבה א׳ כוללת שלושה בתים (כעין מחרוזת בתי פתיחה) מרובעי צלעות תואמי חריזה, ושאר חטיבות כוללות שישה בתים כל אחת: שלושה בתים ראשונים דו טוריים ושלושה בתים אחריהם מרובעי צלעות מלבד החטיבה האחרונה החותמת בטור אחד. כל הבתים הדו טוריים מתחרזים בחריזה פנימית אנכית מברחת בחרוז ראוי המשתנה לחרוז עובר במחצית הבתים מרובעי הצלעות, שאר החריזות הפנימיות התואמות ביניהן בכל חטיבה משתנות מחטיבה לחטיבה. כל הבתים בכל החטיבות מתחרזים בחריזת קבע חיצונית מברחת.

א

אוֹחִילָהּ לְאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה / יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ

אָרַךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שִׁבְעָה / נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים

נָקָם יָשִׁיב לְכָל עֹשֵׂי רִשְׁעָה / פִּי שָׁנִים יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ

תִּרְדֹף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה / לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים

5 יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה / חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ

חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוַּאר הִגִּיעָה / לִטְרֹף טֶרֶף חִצָיו שְׁנוּנִים

ב

יַרְעֵם בְּקוֹלוֹ / כִּי עֲלֵה כַעְסוֹ

אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ / נִלְאִיתִי נְשֹׁא

כָּל קִצִּין כָּלוּ / חוֹטֵא מֶה עָנְשׁוֹ

10 רְאֵה עָנְיִי כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ / בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא

 אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה / גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים

פְּרוּטָה כָלְתָה אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה / חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה

אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה / אוֹהֵב שֹׁחַד רֹדֵף שַׁלְמֹנִים

אֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה / אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה

15 לֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה / לַחְמוֹ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים

ג

בֵּן סוֹרֵר מוֹרֶה / סוֹבֵא וְזוֹלֵל

אַפּוֹ יֶחֱרֶה / אָבִיו יְקַלֵּל

אָב וָאֵם יַמְרֶה / כְּבוֹדָם חִלֵּל

לֹא יֵבֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים / אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ

20 בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים / כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים

מוֹכִיחַ אָדָם בָּרַב דְּבָרִים / לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ

שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים / חָכָם חֲרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים

שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים / יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ

וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים / מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים

ד

25 יֹקֶר יַאֲמִיר / מָצוֹק וּמָצוֹר

חָזָק מִשָּׁמִיר / וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר

שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר / עָזוּב וְעָצוּר

הָעָם בָּחַרְתָּ לְךָ לְנַחֲלָה / הֵן הֶאֱכַלְתֶּם לֶחֶם דִּמְעָה

דְּלָא כְּמַאן אַזְלָא מִדַּלְדְּלָא / וִיהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים

30 לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה נוֹרָא עֲלִילָה / קַבֵּץ נִדָּחָה וְצֹלֵעָה

תַּעֲלֶה לָךְ רִפְאוּת תְּעָלָה / וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים

תִשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נַעֲלָה / יוֹרֶה דֵּעָה יָבִין שְׁמוּעָה

רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה / אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים

אֲזַי שִׁמְּךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא / תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא

35 יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה / גּוֹי גַּם צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים

בריתו עם האבות. אוחילה לאל: על פי מיכה ז,ז. יחיש ישועה: עדה״ב יש׳ ם,ב ׳אני ה׳ בעתה אחישנה׳. 2. ארך…השאננים: סבלתי צרות ולעג הגויים בגלות הארוכה. שבעה…השאננים: על פי תה׳ קכג,ד. 3. נקם ישיב: ה', על פי רב׳ לב,מה. לכל עשי רשעה: על פי מלא׳ ג,יט. פי שנים יכרתו: על פי זב׳ יג,ח. שם: מוסב על ישראל הנותרים בארץ, כאן – על הגויים. 4. תרדף…רעה: כמו ׳תרדוף בארץ ותשמידם׳(איכה ג,סו). לטבח נתונים: יהיו נתונים להרג, על פי יש׳ לד,ב ׳החרמים נתנים לטבח׳. 5. יעודד: יחזק וירומם, על פי תה׳ קמז,ו. יעודד עדה: לשון נופל על לשון. נפלה ושקעה: בגלות. חלקו וחבל נחלתו: על פי דב׳ לב,ט ׳כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו׳. 6. עד צואר הגיעה: עדה״ב יש׳ ח,ח. לטרף…שנונים: חצי האויב מחודדים כדי לטרוף טרף, על פי יש׳ ה,כח-כט ׳אשר חציו שנונים…וינהם ויאחז טרף׳. 7. ירעם בקולו: מוסב על האויב המרעיש בקולו כרעם, על פי איוב לז/ה. 8. את על סבלו: עול משא הגלות שהוא מטיל עליי, על פי יש׳ ט,ג. נלאיתי נשא: עייפתי לשאת את סבל הגלות, על פי יש׳ א,יד. 9. כל קצין כלו: כל קצי הגאולה שחישבו חז״ל תמו ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב. חוטא מה ענשו: הגוי המענה ישראל בגלות במה ייענש ומתי? מקור הביטוי על פי פסדר״ב כד ויל״ש תה׳ רמז תשב.

10. 10. ראה עניי: גלותי ומצוקתי וחלצני, על פי תה׳ קיט,קנג. כי עת…מועד: על פי תה׳ קב,יד. בא מועד: נמשך לפניו ולאחריו. עקבות משיחא: סימני ימות המשיח, על פי בבלי סוטה מט, ע״ב ׳בעקבות משיחא חוצפא ימגא׳. 11 . ספו: תמו. גמר… אמונים: פסקו חסידים ואנשי אמונה. אבדו…אמונים: על פי בבלי שם מה ע״א ׳משחרב בית המקדש…פסקו אנשי אמנה מישראל שנא׳(תה׳ יב,) ׳הושיעה ה׳ כי גמר חסיד פסו אמונים מבני אדם׳. 12. פרוטה…תבקשנה: גם זה אחד מן הסימנים של עקבות משיחא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״א ׳אין בן דוד בא…עד שתכלה פרוטה מן הכיס׳. חכמת…םרחה: גם החכמה נשחתה וגם זה סימן נוסף של עקבות משיחא, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳דור שבן דוד בא בו…חכמת סופרים תסרח׳. 13. איש…פנה: כל אחד פונה לבצוע בצע, על פי יש׳ נו, יא ׳כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו׳. מקצהו: הכול ללא יוצא מן הכלל כמו ׳כל העם מקצה׳(בר׳ יט,ח. איהב…שלמינים: על פי יש׳ א,כג. שלמינים: תשלומים. 14. אייבי איש בביתו: אויביו של אדם הם אנשי ביתו, על פי מיכה ז,ו וסוטה שם. לראש פנה: הם השולטים, ולא אב הבית, על פי תה׳ קיח,כב. אוכלי…שוחה: אנשי ביתו שמים לו מכשול מתוך כפיות טובה וחוצפה. אוכל לחמו: עדה״ב תה׳ מא,י ׳אוכל לחמי הגדיל עלי עקב׳. כרו לו שוחה: עדה״ב יר׳ יח,כב ׳כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי׳.

15לא נודע…קרבנה: על פי בר׳ מא,כא. כאן: ביטוי של כפיות טובה. לא נודעה טובתו על ידי אנשי ביתו, למרות שניזונים מלחמו וממימיו. לחמו וממימיו נאמנים: קבועים, על פי יש׳ לג,טז.

16בן סורר מורה: סר מן הדרך הישרה, מורד וממרה פי הוריו, על פי דב׳ כא,כ ורש״י שם. סובא וזולל: סובא יין וזולל בשר, על פי דב׳ שם. 17. אפו יחרה: כועס.

19. 19. לא יבשו ילדים: אין להם בושת פנים, על פי סוטה שם: ׳בן מנוול אב הבן אינו מתבייש באביו׳. ונערים…ילבינו: מביישים זקנים ומזלזלים בכבודם, על פי סוטה וסנה׳ שם ׳נערים פני זקנים ילבינו׳. 20. בת…פנים: על פי מיכה שם, ו ועל פי סוטה שם ׳בת קמה באמה (להכותה) כלה בחמותה׳. 21. מוכיח אדם: המטיף מוסר לאחר. ברב…פשעו: המוכיח סובל את חרפת הלץ הבז לו, עדה״ב משלי י,יט ׳ברב דברים לא יחדל פשע׳ ובמובן ׳יסר לץ לוקח לו קלון׳(שם ט,ז). 22 שנאו…מישרים: הלצים שונאים בגלוי את מוכיחם, על פי עמום ה,י ׳שנאו בשער מוכיח׳. מגיד מישרים: אומר דברי יושר, על פי יש׳ מה,יט. חכם…פנים: על פי יש׳ ג,ג. חכם חרשים: חכם גדול שבשעה שפותח פיו בדברי תורה הכל נעשין כחרשין(בבלי חגיגה יד ע״א). ונשוא פנים: איש נכבד שהבריות נושאים לו פנים. 23. שפת…נעדרים: חסרים עדה״ב יש׳ נט,יד ׳ותהי האמת נעדרת׳ ועל פי סוטה וסנה׳ שם. יכחידנה תחת לשונו: מסתיר אותה, על פי איוב כ,יב. 24. ויראי…המרים: נמאסו וסבלו חרפתם, על פי סנה׳ שם ׳ויראי חטא ימאסו׳. מי המרים: על פי בט׳ ה,יה. מסיר שפה לנאמנים: מחמת שהמוכיחים והנואמים אינם מקובלים עוד בחברה ואין דבריהם נשמעים, כביכול ניטל מהם גם כשרון השפה ואמנות הדיבור, על פי איוב יב,כ. 25. יקר יאמיר: יוקר המחיה עולה, על פי סוטה שם. מצוק ומצור: שורר מצב של רעב ומצוקה, על פי דב׳ כח,נג ורש״י שם. 26. חזק משמיר: מסלע ומוסב על יוקר ומצוק ומצור, על פי יח׳ ג,ט. ומחלמיש צור: סלע חזק, על פי דב׳ לב,יג ׳וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׳. שם מדובר על רב שפע, כאן – על מיעוט שפע. 27. שיר…ועצור: על פי דב׳ לב,לו. כאן: מצב של קיפאון בשירה והשווה לעיל טור 24 ׳מסיר שפה לנאמנים׳ וסוטה וסנה׳ שם ׳וחכמת סופרים תמרח׳. 28. העם… לנחלה: עדה״ב תה׳ לג, יב. הן… דמעה: על פי תה׳ פ, ו הבאת עליהם ייסורין, שגם בשעת אכילה מורידים דמעות. 29. דלא כמאן: שלא כמו, על פי הצירוף התלמודי ׳כמאן דלא׳ בסדר תחבירי הפוך, ראה לדוגמה בבלי ערובין יא ע״ב ׳כמאן? דלא כחנניה׳! (=כמו היא משנה זו? שלא כחנניה). כאן: אין בגויים מי שידמה במצבו למצב ישראל בגלות. כמאן אזלא: גם זה מונח תלמודי הקשור לראשון ופירושו לשיטת מי הולכת הסוגיה וכמו מי היא תואמת, ראה לדוגמה בבלי ברכות נ ע״ב ׳כמאן אזלא הא דאמר שמואל׳..? אזלא מדלדלא: ׳הולכים ודלים ומתנוולים׳ ןרש״י על פי סוטה שם): ׳משחרב בית המקדש שרו חכימייא למהוי כספרייא וספרייא חכימייא וחכימייא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא׳. ויהי העם כמתאיננים: קובלים ומתרעמים על מצבם, על פי במ^׳ יא, יא. 30. לשמך עשה: למען שמך עשה אם לא למעננו, על פי יה׳ כ,ט.• ׳ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם׳. נורא עלילה: כינוי לה׳ העושה מעשים המטילים מורא, על פי תה׳ סו, ה. נדחה וצלעה: הגולים המרוחקים והמתקשים בהליכתם, על פי מיכה ד,ו.

31. 31. תעלה…תעלה: תרפא אותה עדה״ב יר׳ ל,יז ׳כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך׳. ועצמה…אונים: תתן כיח לחלשים עדה״ב יש׳ מ,כט. 32. תשלח…מבשר: שיבשר את הגאולה. כאן: מוסב על המשיח. מאד נעלה: המבשר או יתכן שזו פנייה לה׳, על פי תה׳ מז,י. יורה…שמועה: המשיח הגואל, על פי יש׳ כה,ט. אחד מייעודיו של המשיח הוא להורות ולהפיץ תורה ומשפט. 33. רחם תזכיר: ברחמים תזכור, על פי חבקוק ג,ב ׳ברגז רחם תזכר׳ והמצודות: ׳שאף בזמן הרוגז והגלות תזכור לרחם עליהם׳. אם…כבנים: זכור לרחם עלינו מצד היותנו עבדיך או בניך מנוסח ׳היום הרת עולם׳ למוסף ראש השנה. 34. אזי: בעת הגאולה. שמך…דרקיעא: עם גאולת ישראל תבוא גם גאולת השכינה – הלשון דומה ללשון הקדיש. 35. יחסה…סלה: יסתר ויתלונן תחת כנפיהם, על פי תה׳ סא,ה ׳אחסה בסתר כנפיך סלה׳. גוי…אמונים: הוא עם ישראל השומר אמונים לתורה דב״ע), על פי יש׳ כו,ב.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו- אוֹחִילָהּ לְאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה

עמוד 520

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות^, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

כו. יש נהגו שצוררים את המצה כמפה, ומניחים על שכמם ורצים אנה ואנה, וצועקים: ככה יצאו ישראל ממצרים, צרורות בשלמותם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה:

כו. כן מנהג מראקש וסביבותיה, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קס״ד) והוא כנ״ל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ג):

כז. נהגו לומר לילדים, אם לא תרדמו תזכו לראות את אליהו הנביא:

כז. כן הביא שם באוצרות המגרב (פסח), וכ״ז כדי שלא ישנו וישמעו את קריאת ההגדה, שזה עיקר המצוה של והגדת לבנך, ולהחדיר בהם כי אנו מאמינים בו בכל עת שיבוא, ובפרט הלילה עת גאולתנו ממצרים:

כח. נהגו אחרי היחץ לטמון את האפיקומן מתחת למפת השלחן, ואין מנהג אצלנו לגנוב אפיקומן כיתר העדות:

כח. כן המנהג פשוט, ומובא בהגדות ישנות, וכן הביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) וכן פשיטות דברי הרמ״א (סימן תע״ג ס״ו), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ב):

כט. נהגו כשמגיעים לסדר ״מגיד״, לפני תחלת קריאת ההגדה, מגביהים את הקערה, ומסובבים אותה על כל אחד מבני המשפחה לפי סדר הלידה, ותוך כדי זה אומרים כולם בנעימה מיוחדת: בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין. ב׳ פעמים לכל אחד:

כט. כן המנהג פשוט, והוא מהמנהגים החשובים של ליל הסדר, המרבה שמחה ואחוה בין בני המשפחה, והביאו בספר נהגו העם (פסח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד שי״א), ובספר עמק יהושע, וטעמו זכר לענני כבוד, וגם כדי לעורר את בני המשפחה, לרבות התינוקות, ובנו״ב (עמוד קס״ד) הביאו, וכתב הטעם זכר למשארותם על שכמם, ודורשי רשימות מצאו רמז למנהג זה בתהילים (כ״ו) ארחץ בנקיון כפי ״ואסובבה״ את מזבחך ה׳, מזבח״ך ר״ת מצה, מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, חזרת, כרפס, שהם תכולת הקערה כידוע, וראה בזה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ד), וראה גם באוצרות המגרב (פסח) שמביא כן ממעגל טוב להחיד״א:

ל. יש נהגו שכל אחד מהמסובים מגביה את המצה החצויה לנגד עיניו, ואומר בנעימה את ״הא לחמא עניא״ כולו:

ל. בן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וטעמו לעורר את בני הבית וכנ״ל:

לא. נהגו לשתף את כל המסובים בקריאת ההגדה, כשכל אחד קורא קטע בנעימה, וכולם אומרים את הסיום יחדיו:

לא. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, וטעמו כנ״ל:

לב. נהגו בקטעים: ״מה נשתנה״, ״עבדים היינו״, ״והיא שעמדה״, ״בכל דור ודור״, ״וברכת גאל ישראל״, לומר אותם כל המסובים יחדיו:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והטעם כדי לבטא את חשיבות הקטעים הנ״ל, שיש בהם שבח ותהלה לבורא גואל ישראל, וברוב עם הדרת מלך:

לג. נהגו שאין אוכלים ״צלי״ כליל פסח:

לג. כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו (עמוד שי״א):

לד. נהגו שאין אוכלים את ״הזרוע״ כלל, והעצם נשמר כל השנה, ואת הביצה אוכל בכור המשפחה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (פסח) ובספר עמק יהושע, והטעם משום חיבוב מצוה ושיירי מצוה המעכבים את הפורענות, ובענין הביצה, כן הביא באוצרות המגרב (פסח) עיי״ש:

לה. נהגו בסוף הסדר, להדביק מעט מהחרוסת על כתלי הבית:

 לה. כן הביא שם בנהגו העם, והטעם כנ״ל:

לו. נהגו לתרגם את ההפטרה של יו״ט א׳ של פסח, וכן ההפטרה בשבת חול המועד:

לו. כן הביא שם בנהגו העם, ותרגום זה יש שקראוהו ״דהיר״, ונמצא בספר ארבעה גביעים:

לז. נהגו שאין אוכלים ״אורז״ בפסח:

לז. כן המנהג פשוט, והביאו בשו״ת ה ריב ״ע (ר׳ יעקב אבן צור) וכן כתב בספר נהגו העם (פסח), וכן כתב באוצר המכתבים (ח״ב סימן תשס״ח), וכן כתב בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר בשם גדולי חכמי מרוקו, (ראה שם בח״ב עמוד כ״ט), וראה באורך בזה באוצרות הפוסקים (הל׳ פסח):

לח. נהגו שאין אוכלים ״קטניות יבשים״ בפסח, ויש שנהגו להקל בדבר, ובקטניות לחים המנהג להקל, וכמו כן יש שאינם אוכלים חומוס בפסח:

לח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ק״ס), ובספר נהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), ובקיבוץ מנהגים לר״ש דנינו (פסח), ובענין חומוס הביא כן בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), וכן מנהג אלג׳יר, והטעם משום ששמו כשם חמץ:

לט. יש נהגו שלא לשתות ״תה״ בפסח:

לט. כן מנהג רבים, ומובא בנו״ב (עמוד קס״ג) ובספר ליצחק ריח (אות פ׳ סי״א), ובספר מגן דוד (סימן ב׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובנהגו העם (פסח ס״י):

מ. יש נהגו שאין משתמשים ב״סוכר״ בפסח:

מ. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מא. יש נהגו שאין משתמשים ב״שמך׳ בפסח, ומשתמשים במקום זה בשומן:

מא. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מב. יש נהגו שאין משתמשים ב״שום״ בפסח, והמנהג פשוט להשתמש בו:

מב. כן יש שנהגו, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד ל״ב), והמנהג פשוט להקל, כי על ״שום״ מה לא נאכל ״שום״:

מג. יש נהגו שאין משתמשים ב״זעפרן׳ בפסח, ויש שהקילו כדבר:

מג. כן יש שנהגו, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(פסח), ואלו בספר מים חיים (סימן קס״א) פסק להקל עיי״ש:

מד. נהגו שאנשי חכרא קדישא מתדפקים ביו״ט ראשון של פסח, על פתחי הבתים ואוספים מצות לעניים:

מד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק׳) והוא מתפקידים הרבים המוטלים על הח״ק:

מה. יש נהגו בקידוש של יו״ט בשחרית, לומר אה הנוסח הארוך, וכקידוש הלילה:

מה. כן נהגו באיזה קהלות במרוקו, וראה בספר נר לעזרא (סימן פ״ט) שטרח ומצא בגדולי הראשונים סמך למנהגם עיי״ש:

מו. נהגו במנחה של יום טוב, אחרי קדיש תתקבל לומר מזמור החג:

מו. כן המנהג פשוט, ומצוין במחזורים ישנים:

מז. נהגו לברך על ההלל אף שהוא בדילוג ״לקרוא את ההלל״, וכנהוג בראש חודש:

מז. כן המנהג, וראה בזה באורך במנהגי ראש חודש ומשום בארה, וראה בשו׳׳ת יחוה דעת להגר״י חזן (ח״א סימן י״א) ובשו״ת תבואות שמש (סימן ס״ו) ובאוצרות הפוסקים (דיני פסח):

מח. נהגו לברך ברכת האילנות ברוב עם בחול המועד, ויש נהגו בזה בשביעי של פסח:

מח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) ועושים זאת ברבים משום ברוב עם הדרת מלך, ורבים מדכרי אהדדי, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד י״ח):

מט. נהגו הנערים לשחק באגוזים בחול המועד פסח:

מט. כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ס), והוא על דרך הכתוב (שיר השירים פ״א) אל גנת אגוז ירדתי וכד שנדרש על ישראל במצרים:

נ. יש נהגו בליל שביעי של פסח לומר הלל הגדול (הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו) כולו, במקום ההלל:

נ. כן הביא בספר נהגו העם (פסח), וכתב מקור לדבר מהמגן אברהם (או״ח סימן תקע״ה סקי״א):

נא. נהגו במוצאי חג של פסח לעשותו יום טוב, ושמו ״המימונא״, ובה מרבים במטעמים ודברי מתיקה:

נא. כן מובא בספר נהגו העם (ספח), ונו״ב (עמוד ל״ב), והוא מנהג קדום, י״א שהוא לשון מזל וי״א לשון אמונה, וי״א שאבי הרמב״ם רבי מימון ז״ל נפטר באיסרו חג דפסח, וסיים שם בנהגו העם וזה לשונו: ואוי לעינים שכן רואות, שהפכו מנהג זה לחגיגות והילולות ופריצות והם ממיטים חרפה על קהלה קדושה, ועל כיוצא בזה נאמר מנה״ג אותיות גהנ״ם, וטוב להם לשוב למורשת אבות לטוב להם ולבניהם, וכל המשנה ידו על התחתונה עכ״ד, וישמע חכם ויוסף לקח, ויזכר לטוב כב׳ הרב אליהו רפאל מרציאנו יצ״ו, אשר ערך ותיקן תיקון לימוד מיוחד לליל המימונא, ושם בספרו הנקרא ״חג המימונה מקורות והליכות״, אפשר למצוא מטעמים נפלאים בענין זה ודפח״ח:

נב. נהגו כשאבי המשפחה נכנס הביתה במוצאי החג (ליל המימונא), בא כששבולי חיטה בידו, וטופח בהם על כל אחד מבני המשפחה ואומר:כל ישראל יש להם הלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלאת אבן ויהלום, תקודש היום אדון העולמים, אשר זיכתני לבוא עד הלום, כן תזכני עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, כל קטע במנגינה שלו, ומסיימים באיחול המפורסם ״תרבחו' ותסעדו״ (תזכו ותחיו):

נב. כן המנהג פשוט, וכ״ז לסימנא טבא, ונאמרים משניות ופסוקים המבשרים את חג מתן תורה, ובכך קושרים את חג החירות לחג מתן תורה, וללמדנו שעם ישראל אינו בן חורין אלא א״כ עוסק בתורה:

נג. נהגו בליל המימונא לבקר איש את רעהו, ומאחלים זה לזה ״תזכו לשנים רבות״ ומשיבים ״לשמור ולעשות״, ומרבים אהבה ואחוה שלום ורעות, וכן נהגו לילך אצל חכמים וכהנים להתברך מפיהם:

נג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פרחי שושנים (פסח), והוא להרבות שלום ורעות בין כלל ישראל, לקיים מה שנאמר, ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום:

נד. נהגו רבים בצאת החג, ללוש עיסה ולהכין מופליט״א לכבוד היום:

נד. כן המנהג ומובא בספר פרחי שושנים (פסח אות ב׳), והטעם על פי המובא בכה״ח (סימן תצ״א סקי״א) שהגאון מוילנא היה משתדל במוצאי חג פסח לטעום חמץ, וכ״ז כדי להוכיח שכל מה שעשינו משום גזירת הבורא יתברך, ועיין בבית היהודי מועדים (סימן ל׳ ס״ט), במקורות, שהביא בשם טעמט המנהגים, שרבי חיים מצאנז היה עושה הבדלה במוצאי החג על בירה עיי״ש, וכן העיד הגר״י מונסוניגו על אביו, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (פסח):

נה. יש נהגו להכין לכבוד המימונא עסה, ותוקעים בתוכה פולים ירוקים, שבולים, תמרים, ומטבעות כסף ומניחים כד חלב על השלחן:

נה. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ל״ב) ובנהגו העם(פסח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והכל לסימנא טבא:

נו. יש נהגו להקפיד במוצאי חג פסח, שאין מוצאים שום דבר מן הבית:

נו. כן הביא בנו״ב(עמוד ל״ג), וקבלה בידם שאין בזה סימן טוב עיי״ש, וכן יש מנהג בזה במוצאי שבת:

נז. נהגו רבים באסרו חג של פסח, השכם בבוקר יוצאים לשפת היום או לשפת הנהר, ורוחצים שם ידיהם ורגליהם, ויש נהגו לצאת עם בני ביתם לגנות ופרדסים ויושבים ומהללים לה׳ ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים:

נז. כן הביא בנו״ב (שם) והוא וכר לאבותינו שעברו בתוך הים ביבשה, וראה בזה פרטים ומנהגים בספר אוצרות המגרב (פסח):

נח. יש נהגו שאין עושים מלאכה, באסרו חג של שלשת הרגלים.

נח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ל״ד), והטעם שהרי ידוע שאסרו חג נקרא בלשון חז״ל ״ברא דמועדא״, שקרבן שלמים נאכל בו כידוע, וראה בכה״ח (סימן תצ״ד):

נט. יש נהגו לומר ביום אסרו חג בתפלה, ״ברוך הבא בשם ה׳״, במקום ההלל:

נט. כן הביא בנהגו העם, והטעם כנ״ל בסעיף הקודם, ולכן קוראים בו מעין הלל:

ס. נהגו לברך על המצות אחרי פסח, ״בורא מיני מזונות״, ויש נהגו לברך עליהן ״המוציא לחם מן הארץ״:

ס. כן המנהג וכמובא בשו״ת שער שלמה (סימן ל״ו), וכן הסיק באוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ס), ובמקור חיים (פרק פ״ג ס״ו) וכן מסקנת מרן הגרע״י הובאו דבריו בילקוט״י ח״ג(סימן קס״ח ס״ג), אולם בשו״ת שמש ומגן, ובשו״ת יפה שעה, כתבו לברך המוציא עיי״ש, וראה באורך במקורות הילקוט״י הנ״ל

סא. יש נהגו שאין אוכלים חמץ עד אחרי אסרו חג, ויש נהגו להחמיר שאין אוכלים חמץ שבוע ימים אחרי פסח, ויש נהגו להקל וכבר במוצאי החג הכינו דברי חמץ וכנ״ל:

סא. כן הביא בספר נו״ב, והובאו דבריו באוצרות הפוסקים (פסח) ומנהגי ישראל תורה הם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון