יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
בתחילת שנת 1893 נסעתי לבירות. לנסיעתי זאת היו שתי מטרות: רוחנית וחמרית. תקפוני געגועים עזים לראות את בית הספר שבו למדתי, להתראות עם המנהל והמורים ושנית, לבקר בתי מסחר העוסקים בסחורות כשלי, ולהתחקות היטב על המחירים והאפשרויות להזמנת כמויות סחורות שיתנו ריוח הגון. כשבאתי לבירות התאכזבתי מאד במובן הרוחני, שמעתי כי בית הספר סגור. הבנין נמכר לנוצרי אחד ומשפחת המנוח זכי כהן נדדה למצרים. הצטערתי מאוד על הדבר וגם עד היום בזכרי זאת אתעצב על לבי. מה גדל דאבוני בראותי כיצד המורים נהפכו לסוחרים ונותקו באשמת החיים מעל ההוראה שהיתה חלק מנפשם.
בהיותי בבקורי זה בבירות הרגשתי צורך נפשי ולא יכולתי להבליג על זה ולנסוע מהעיר מבלי לראות לכל הפחות את מקום בית הספר שהתחנכתי בו, לראותו אפילו מאחורי כתליו.
לקחתי עגלה ונסעתי למגרש הגדול שבית הספר נמצא, סבבתי את הבית מכל צדדיו שקשור כל כך בזכרונות נעורים היקרים לי מאד.
סבובי את הבית שקוע בהרהורים וזכרונות מחיי נעורי עשה רושם על איש זר כאילו הייתי איזה שוטר חרש והסתכלותי בבנין היא לאיזו מטרה חשודה. בהסתובבי כך מאחורי כותל הבית שהיה בית ספרי, שמעתי פתאום קול צועק מחלון הבית:
מה לך בן אדם פה, כי תסתובב כך?
על קול הצעקה שהעיר אותי כמו מחלום מזכרונות נעורי, עניתי בקול מקוטע:
כלום… כך… אני מסתובב בסביבה… ולא יותר…
תשובתי כנראה לא מצאה חן בעיני האיש הצועק מהחלון שחשדו התגבר עלי, על האיש המוזר שמסתובב כך, בלי שום ענין, וכעבור איזה רגעים ירד הוא מהמדרגות נחפז כנפחד בטענות ובשאלות: מה לך פה כי תסתובב בלי שום ענין.
אז גליתי לאיש שהיה בעל הבית שרכש את בית הספר שלמדתי בו, וספרתי לו כי בית זה בית ספרי שלמדתי בו ובבקרי את העיר בירות נתעוררו בי זכרונות ילדותי ונעורי ולא יכולתי להבליג עליהם מבלי לבקר את המקום הקדוש לי.
כאשר נודע לאיש סוד בקורי המוזר סביב ביתו הזמינני בכבוד לביתו. הראה לי אותו על כל מבואיו ואת החדר שלמדתי בו, הוא התיחס אלי בכבוד רב וחבה רבה וכבדני בכל מיני דברים טובים ובקשני להשאר אצלו ללון הלילה בחדר למודי, גם הציגני לפני משפחתו בתור איש השומר בקדושה זכרונות נעוריו ולמודיו.
ובהפרדי ממנו העיר לי את הדברים שאני זוכר אותם עד היום הזה, הוא אמר: בן אדם שיש לו רגש התקשרות כל כך חזק לבית ספרו שלמד בו, כעבור שנים בן אדם שכזה ראוי לכל הכבוד, בן חיל הוא ויצליח בחייו.
התחלתי לבקר בתי מסחר שונים בעיר. ראיתי סחורות שונות טבען ומהותן ובאתי לידי הכרה שישנן כאלו אשר אפשר להזמינן ישר מבירות, בעלות יותר בזול מאשר מבתי החרושת. סדרתי שתי הזמנות משני סוחרים לשם נסיון ופניתי לבית אוכל שבאותו הרחוב. מול בית האוכל היתה ליוני אחד תעשית מזודות ומדי יום ביומו הסתכלתי בתשומת לב כיצד עובדים אותן עד שנתעוררה בי התשוקה לסדר גם ביפו תעשיה כזאת קניתי חמרים הנצרכים לעבודה זאת בכמות מועטה כדי לעשות נסיון, פועל מומחה לעבודת המזודות לא הזמנתי מבירות כי יראתי שאם יבוא לעיר שאין בה כלל תעשיה כזאת, ישלוט עלי ואולי גם יתחרה בי והסתפקתי בראותי בלבד והחלטתי לעבוד בעצמי. שלחתי ליפו את הסחורות שהזמנתי יחיד עם החמרים לתעשית המזודות.
בבואי שוב ליפו סדרתי את הסחורות וקבעתי להם מחירים. קבלתי עוזר נוסף לבן דודי יצחק ברוך כי הכינותי עצמי לעבודת המזודות והתיבות. הריקותי לשם זה אחד המרתפים בביתנו בנוה צדק. הכנסתי לשם עצים, קרטון ויתר החמרים הדרושים. עשיתי בתור נסיון מזודה אחת בחשאי, לבל יראה שום איש ואחרי גמרי העליתיה לביתנו להראות למשפחתי. בביתנו התפלאו מאד על המזודה והיה ספק בידם אם היא מעשה ידי, מלבד אבי שהיה בטוח בדבר באמרו: “ידעתי את יוסף אליהו בני, שעוד בהיותו בן שבע-שמונה שנים, היה בעל כשרונות וחכם לב”. הזמנתי עוד חמרים והתחלתי בעבודה, לעזרה לקחתי את יוסף לוריה אחי גיסי צבי ישעיה לוריה, למדתיו את העבודה עד שנעשה בקיא בה. כשהוצאתי למכירה את המזודות רבו עליהן הקופצים מפני יפים ואיש לא האמין כי המה תוצרת הארץ. כשנוכחתי שהעסק עולה יפה השתדלתי לשפר תעשיתי זאת. הזמנתי כל מיני גומי הדומים יותר לעורות כדי שהמזודות תהיינה חזקות יותר, הוספתי עוד עובדים על יוסף לוריה, שהיה כבר אומן במקצוע זה, אשר מצאו במלאכה זו פרנסה בכבוד. סחורה זאת היתה רגילה וידועה רק בבית מסחרי, בטיבה ויפיה ונמכרת בכמויות גדולות. במשך הזה הגדלתי עוד יותר את בית המלאכה ומסרתי להנהלתו בידי פועלי הנאמנים ואנכי שבתי לחפש נסיונות חדשים.
באותו הזמן היו הנפחים ביפו עושים מעדרים ומחרשות, בלי מדה ומשקל, כשאחד לשני לא היה שוה בצורתו ובטיבו. קניתי אחד מכל מין, צירתים ושלחתים לגרמניה אל הפירמה “ורמנגוס את פונקה” ושאלתי אם אפשר להם לעשות מעדרים ומחרשות שכלם יהיו שוים ממין אחד. כעבור חדשים אחדים קבלתי תשובה חיובית בצרוף המחירים, שעלו לחצי משוים בארץ. שלחתי טלגרמה והזמנתי בראשונה כמות קטנה לשם נסיון. כשבאה הסחורה סדרתי בפתח חנותי וכל העובר היה תומה ושואל למחיר ומה השתומם עוד יותר כשבקשתי אותו המחיר שלוקחים הנפחים הערבים. בין המעדרים, כאלה הדרושים לעבודת הפרדסים וכפי שנוכחתי עבודה זאת תהיה זקוקה לאלפים ממין זה ולי היה רק מאתים. איסכנדר רוק אחד העשירים מיפו בעל פרדסים רבים, בשמעו על דבר המעדרים האלה סר אלי וקנה את כולם עד אחד. שלחתי טלגרמה והזמנתי אלפים מכל מין ובקשתי לשלוח הסחורות במהירות הכי אפשרית. אבל, היו הרבה סוחרים שקפצו על המצאה זו, והזמינו אותה הסחורה ממקום אחד והתחילה ההתחרות. מהסוחרים האלה היו כמו: פרלמן, רוקח, “עקווי וערקתנג’י” וחנה באנאט. בראותי זאת שבתי לחפש נסיונות חדשים.
התחלתי לחשוב על דבר תעשית הדבק. מפי ערבי אחד נודע לי שישנה תעשיה כזאת בדמשק ואחד הפועלים שעבד במקצוע זה מתגורר עכשיו ביפו. בקשתיו שימצא אותו וישלחהו אלי. כשבא אלי פועל זה התחלתי לחקור אותו בידיעות העבודה ונוכחתי כי ידיעותיו קלושות, אך נוכחתי שמתוך הבנה עצמית והתאמצות אוכל להוציא לפועל תעשיה זאת. צויתי עליו לאסוף שיירי עורות ונגשתי לעשות את הנסיון הראשון. ברם, הדבק לא היה טוב, הרגשתי שחסר לו דבר מה בלתי ידוע לי. כשהתעכבתי לחשוב הבנתי כי דרוש לבנות תנור מיוחד שבו יעשה הדבק מבלי לבשל את העורות בפח פשוט, לבנות צריף מיוחד ולעשות בו רשתות וטבלאות לשם יבוש הדבק. חשבתי ומצאתי המקום המתאים ביותר הוא הבנין הנמצא רחוק מחוץ לעיר (הבית נמצא עכשיו מול הראינע “עדן”), שבו גר דודי אברהם ברוך ואם העסק יעלה יפה יוכל גם הוא להתפרנס בזה כי אשלחהו אל הכפרים לאסוף בשקים שירי עורות. הקמתי את הצריף סדרתי הרשתות והטבלאות ובניתי גם את התנור. אף בהתחלת העבודה חכיתי עד החורף שבו עשית הדבק מצליחה יותר. בראשית החורף שלחתי את דודי לכפרים והוא הביא לי שקים מלאים שיירי עורות בכמויות גדולות שדרשו מאתי לבנות תנור יותר גדול. הסחורה נפוצה ביפו וביתר ערי הארץ והכניסה רוחים הגונים. העסק הזה נמשך שנים מספר, עד שמרוב אהבתי ותשוקתי להמצאות חדשות התחלתי לחלום על הקמת בית חרושת למרצפות.
את בית החרושת למרצפות סדרתי בצריף גדול ומרווח, שעתה משמשים בו בתור מחסן, על ככר רחבת ידים מאחורי ביתנו בנוה צדק הגובל עם בית הספר לבנות. בראשונה עשיתי מרצפות פשוטות ממינים ובעלי גון שונים, עד שהזמנתי מכונות חדישות ואמן מומחה מבירות והתחלתי לעשות מרצפות מוזאיק. תוצרתנו זאת שהשתפרה מדי יום ביומו התפרסמה מאוד בשוק המסחרי ועד היום היא קימת. בית-החרושת שעבר לבנין אבן על אותה ככר והידוע על שם “האחים שלוש” ממציא כיום הזה כל מיני מכשירי בנין, עמודים, מעקות, מדרגות, צנורות וכו'.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים
׳הזוהר, שחובר על ידי ר׳ משה די ליאון בשנים 1280־1286, ומיוחס לרשב״י(ר' שמעון בר יוחאי), השפיע השפעה חזקה על מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו וחכמיהם. ביזוהר׳ ניכרת השאיפה לתת משמעות מיסטית למציאות בכלל ולעבודת הקודש בפרט, למגע בין האדם לבוראו, לביטויו המעשי בהלכה, במנהג, בתלמוד תורה ובתפילה. כתביהם של מקובלי צפת, עשרים וארבעה תיקונים והנהגותיהם של המקובלים נשלחו למרוקו לפני שנת של״ז(1577).
בשלב ראשון שימש ׳הזוהר׳ כאסמכתה לספרי מוסר. ר׳ ישראל אלנקאוה, בעל ׳מנורת המאור׳(מת על קידוש ה׳ בטולידו ב־1391), עשה שימוש ביזוהר בענייני מידות והליכות. ׳הזוהר׳ הודפס פעמיים במאה ה־16 וזכה לתפוצה הודות למקובלי צפת.
משקל נוסף העניק לספר זה האר״י(ר׳ יצחק לוריא 1534־1574), שהתגלה כבעל אישיות כריזמטית המכיר סודות אלוהיים, ונחשב לפרשן המוסמך של ׳הזוהר. מתחילת המאה ה־17 ואילך התפשטה קבלת האר״י, או כפי שהיא מכונה ׳הקבלה הלוריאנית׳, באמצעות שלוחי ארץ־ישראל, ביניהם אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שהגיע לעיר סלא בשנת ת״ט(1649).
גדולי החכמים במרוקו עסקו גם בקבלה, מהם בלימוד וביצירות חדשות. הקבלה היתה ענף חשוב בידיעותיהם של רוב החכמים, והם היו משלבים בדרשותיהם ובכתביהם רעיונות קבליים וציטטות מיהזוהר. ר׳ חיים אבן עטר היה מצטט את ׳הזוהר׳, למשל בספרו ׳חפץ ה׳, דף טו. לפי מסורת בדורות אחריו, היה ר׳ חיים מחלק את לילות מוצאי שבת לארבע משמרות עד הבוקר, בהן היה לומד משנה, גמרא, הלכה פסוקה, ואת ׳הזוהר.
סמכותו של ׳הזוהר' בקביעת הלכה ומנהג נבנתה בהדרגה במשך דורות על ידי חכמי ספרד. יותר מכל פוסק אחר תרם לכך ר׳ יוסף קארו, מחבר ׳בית יוסף׳ ל'טור' והשלחן ערוך. הוא קבע, כי משעה שמצאו בזוהר שמצוות תפילין אינה נוהגת בחול המועד, נהגו שלא להניחם, ונדחתה שיטת הרא״ש. חכמים אחרים הלכו בעקבותיו. גם הרמ״א כתב: 'דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני' (׳תורת העולה׳, ח״ב, פרק ראשון). בתוכחה של חכמי פאס בשנת שס״ח (1608) לעשירי הקהילה שפורקים מעליהם את עול המסים ומעמיסים אותם על חבריהם, מצוטט ׳הזוהר׳ כאסמכתה לתוכחה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח). ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, הביא ראיה מה'זוהר למנהג שאין גובים מס מאדם בשנה הראשונה לנישואיו(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קלא).
הנחת תפילין כשהאדם יושב היא מנהג ׳הזוהר׳ המיועד לחסידים, ואין השלחן ערוך קובע הלכה בנידון. ר׳ שלמה צבאן כתב:
מי שבא ל'מלן כיצד יתנהג בהנחת תפילין הא ודאי משיבין לו שיתנהג כסברת הזוהר שמניח,/ מיושב, אבל מי שנהג כבר להניחן מעומד אין לכופו להניח מיושב שדבר הזוהר אינו רק לזריזים ולהרדים אל דבר השם, לא לדלת העם(׳מעלות לשלמה׳, ארח,
סי׳ יג).
כיוצא בזה כתב ר׳ יהושע מאמאן, ש'רק חסידים ואנשי מעשה עושים כדברי האר״י ואין למחות בהמון העם המניחים מעומד׳(׳עמק יהושע׳, ח״ב, ׳אבני מלואים׳, סי׳ א רסו ע״ב, ראו שם ח״א, סי׳ לד־לז, חלק ה, סי׳ לב; רמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ כה).
׳הזוהר׳ נחשב לאסמכתה הלכתית בייחוד כשאין דין מפורש בתלמוד.
סיכום בנושא זה, תחת הכותרת ׳דברים שחלוקים בהם הזוהר או בעלי הקבלה עם הש״ס ופוסקים׳, סיכם בתשובה ר׳ שלום משאש בקזבלנקה בשנת תשל״ח (1978), כשהוא מסתמך על ר׳ יוסף קארו, בלשון זו:
א-בדבר שיש מנהג שכבר נהגו כן, אף שיהיה נגד הזוהר הקדוש והאר״י ז"ל – המנהג עיקר.
ב-ואם אין מנהג, אזי בדבר שנתבאר בש״ס ודאי עבדינן כש״ס.
ג-ודבר שלא נתבאר בש״ס, אם הפוסקים חולקים בו אזי הזוהר יכריע.
ד-ואם כל הפוסקים לצד א׳, אזי אין חובה ללכת נגד כל הפוסקים ולעשות כזוהר הקדוש(׳תבואות שמ״ש׳, או״ח, סי׳ סז).
מסקנתו של ר׳ יהושע מאמאן מצפרו, בן המאה ה־20, תחת הכותרת: ׳בענין מחלוקת הזוהר הקדוש עם הפוסקים׳: ידעת מר״ן מלכא(ר׳ יוסף קארו) היא דדבר שלא נזכר בתלמוד, העיקר הוא להחמיר כדעת הזוהר הקדוש והמקובלים׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, אריח, סי׳ לג).
להלן דוגמה למנהג מקומי שמקורו בספרד ובהשפעת הקבלה: היה המנהג בעיר פאס בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש הפסוק ׳ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דורי(שמות יז, 16). מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק די ליאון זצ״ל, וכן ראה היעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר… ואנחנו [בצפרו] לא נהגנו לאומרו. (דוד עובדיה, ינהגו העם׳, דף שכג).
אמונה מיסטית השתלבה באמונתם ובתשובותיהם של חכמים. לשאלה מדוע אין עוטפים את המת בסדין צבוע, ענה ר׳ משה מרצייאנו: ׳דאז יש שליטה לקליפות׳, (׳מורשת משה׳, סי׳ סא). וכן הנימוק למצוות המזוזה הוא ׳לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רעי(שם, סי׳ נד).
אך היו חכמים שהתנגדו לקבלה, ור׳ שמעון לביא מתח עליהם ביקורת: והדוברים עתק על העוסקים בספרי קבלה בגאוה ובוז עתידי/ ליתן את הרין. (׳כתם פז׳, ליוורנו תקנ״ה, דף קצט)
מנהגים שונים במרוקו ביניהם מנהגי תפילה הושפעו ממנהגי האר״י. בהשפעתו התפשט מנהג הווידוי לפני נפילת אפיים בתפילות שחרית ומנחה, שיסודו ביזוהר,. בראש סידור תפילה ומנהגים שחיבר ר׳ אברהם אנקאווא(נולד 1810) בשם ׳קול ה' תחנה; נכתב:
כתב האר״י זצק״ל שטוב לאדם ללמוד פתיחת אליהו בכניסתו לבית הכנסת קודם כל תפלה, והיא מסוגלת לעזור ולהועיל לפתוח הלב ביראת השם ולא יעבור מלאומרה וגם כן היא מסוגלת לכמה עניינים.
היו נוהגים לומר לפני כל תפילה ׳לשם ייחוד; בהסתמך על האר״י(יוסף משאש, ימים חיים; או״ח, סי׳ סז).
ר׳ יוסף בן נאיים מביא בספרו ׳נוהג בחכמה׳ מסורות על מנהגי האר״י. האסמכתה למנהג במרוקו לספר שערות ראשו של ילד בהגיעו לתשעה חודשים, בלוויית חגיגה, היא האר״י, שגילח את בנו בל״ג בעומר (שם, עמי מח). האר״י נהג להניח בשבת י״ב ככרות או רקיקין, והיה עולה לתורה בתוכחות פ׳ ׳בחקותי׳ ו'כי תבואי (שם, עמי קט). ר׳ אליהו הרוש מצפרו הסתמך על האר״י בקשר למנהג נשיקת ידי האם, החמות והאשה, ובפרט בליל שבת(׳ברכת אליהו; דף נו).
יהודי שפנה לסיוע לקהל צפרו ובראשם הדיין ר׳ ישועה אביטבול (1739־1809) כתב שהוא לומד גם ׳בדברי האר״י ז״לי(עובדיה, 'צפרו; מסי 441).
המנהג שנער שהגיע למצוות ציצית ותפילין לפני גיל 13 היה עולה לשביעי ואינו קורא בתורה אלא החזן קורא, מבוסם על הקבלה והאר״י. כך נהוג מימי קדם בצפרו (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע; ח״ב, אריח, סי׳ ה).
רשב״׳: דמותו היתה קשורה למערכת קבלית זו. בכמה קהילות נקרא בית הכנסת על שם רשב״י, והוא שימש פטרון כבוד של ה'חברה קדישא; הנקראות על שמו בכל מרוקו. לפי האמונה הוא מחולל נסים במשברים בחיים, כמו לידה, סכסוך עם הגויים ועוד.
קדושת ׳הזוהר׳: אם אדם העז לפגוע בקדושתו של ׳הזוהר׳ הוא הוחרם. ר׳ דוד צבאה כתב על מעשה ב־1939, שאנשי החברה של ׳הזוהר הקדוש הרשב״י׳ שלחו לעשות משפט ליהודי שקילל את ׳הזוהר; והחכם נידה אותו ׳וחלץ מנעליו והלך ד׳ אמות יחף. הוא מצטט מעשה שאירע בפני ר׳ אברהם אנקאווא, שאמר על יהודי שעשה מעשה כזה, 'זה האיש ראוי לעונש ונוסף עוד דהוי ככופר ואין לו אמונה בתורתנו הקדושה׳. הוא הביא ראיה מהרמב״ם, שכל מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא אפיקורס(׳שושנים לדוד; ח״ב, חו״ם, סי׳ כז).
׳הזוהר׳ היה נקרא לא רק על ידי תלמידי חכמים אלא גם על ידי המוני העם, למרות שלא הבינו את תוכנו. כשם שהיו חברות ללימוד תורה ברמה עממית ועל בסיס מקצועי, כן היו גם חברות ׳זוהר׳ וחברות רשב״י שהקדישו עתים לקריאתו.
במכנאס היתה ׳חברת יחזקאל הנביא; שחבריה היו לומדים בכל שבוע פרק ב'זוהרי. בלילות שבת היו הצורפים מתכנסים שם ללימוד ׳זוהרי וספרי מוסר, תהלים ותיקון חצות (יוסף משאש, ׳אוצר המכתבים; חייא, סי; צח). במוגדור חברי חברת הזוהר׳ היו קמים לפני עלות השחר וקוראים 'זוהר; ובשבתות אחרי הסעודה. היו מקומות בהם קראו פרקים מ'הזוהר לפני תפילות שחרית, מנחה ומעריב, וכן לאחר ההבדלה במוצאי שבת, ועצם הקריאה נחשבה לסגולה.
בצפרו היו קוראים את ׳הזוהר׳ בשבתות, וכשסיימו את הספר היו עורכים סעודת סיום כמו בסיום מסכת, ובכורות פטורים מתענית בערב פסח. בליל שבועות נערכה סעודת רשב״י אחרי הלימוד וקריאת ׳הזוהר׳, פיוט לחג השבועות שכותרתו ישיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש׳, הודפס בספר הפיוטים ׳הטיבו נגן׳, פאס תרפ״ט. חברות ב'חברת הזוהר׳ נחשבה למעלה, והונצחה על מצבה. על מצבתו של יהודי שנפטר בעיר דבדו בתרצ״א (1931) חרות שהיה 'חבר בחברת הזוהר הקדוש׳ (אליהו מרצייאנו, ׳אבני קודשי, עמי 41).
בין יהודי מרוקו שעלו ארצה עדיין קיימים חוגים לקריאה ב'זוהר ונערכות חגיגות לכבוד רכישת ספרי ׳הזוהר׳ למשתתפים, ולסיום הקריאה.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- ׳הזוהר/ רשב״׳ והאר״׳ ומקומם בהלכה ובמנהגים.
עמוד 128
La famille Marciano-Belchguer
Un autre erudit a declare ne pas voir de rapport entre le texte du Levouch (D-ieu a consacre aux femmes le jour faste de Roch Hodech) et leur innocence (dans le culte du veau d’or). J’ai rappele que «le seul merite d’accueillir une fois par mois leur Pere Celeste suffit deja aux Juifs», car la benediction de la lune (qui survient apres la renouveau de la lune, donc au debut de chaque nouveau mois) ressemble a un accueil de la Presence Di-vine alors que le culte idolatre du veau d’or est au contraire un rejet de la Presence Di-vine. Or les femmes n’ont pas commis de culte idolatre et n’ont pas abandonne la Presence Di-vine, elles meritent par consequent d’accueillir la Chekhina chaque Roch Hodech. A cet effet, la tradition les empechent de travailler.
Voila la cle d’une autre formule talmudique : «D-ieu a promis plus de choses aux femmes qu’aux hommes». II s’agit de la neomenie que D-ieu a retire aux hommes et confie aux femmes.
(Ill) Troisieme coutume (celle-la date de trois siecles) : jadis les membres riches et aises de notre famille promettaient a la nouvelle mariee une dot (Ketouba) de 2.000 onces, soit une veritable fortune. Le genial erudit Rabbi Yaakov Abentsour, chef du tribunal rabinnique de Fes, atteste lui-meme ce fait): ״Habituellement, la famille Marciano s’engage a verser 2.000 onces…»
Mais voici integralement la lettre dudit Rabbin sur ce chapitre. (Afin de bien la com prendre, il importe de savoir que la femme ne permit le montant de sa Kitouba qu’en cas de divorce.)
«J’ai appris qua son depart, le distingue Rabbin Yaakov Marciano que D-ieu le protege – vous a suggere de deduire du tiers le montant initial de la dot, et ce conforme ment a la tradition de Fes. Or le grand Rabbi Yossef Ibn Chimon de memoire benie etait imbu de la legislation de ses predecesseurs. II faut donc enqueter et voir si a son epoque la coutume etait bel et bien de reduire du tiers le montant de la dot et, surtout si on le faisait a l’epoque des Sages qui l'ont precede. Le cas echeant, vous reduirez la dot; sinon (s’il s’avere que cette deduction n’avait pas lieu) vous vous conformerez a la coutume actuelle et payerez (en cas de divorce) le plein montant. Et meme si [la communaute de Debdou] imite celle de Fes dans plusieurs domaines, ce nest pas une regie absolue et gen^rale, surtout dans un cas comme celui-ci.
Car si a Fes, on procede a une deduction, c’est parce qu’on surestime deliberement d’un tiers les biens qui couvrent la dot et qu’une correction s’impose. Aujourd’hui, on les surestime encore plus et la rectification est d’autant plus grande. Mais vous, famille Cohen Scali qui, parait-il, promettez la somme fixe de 1.000 onces et les Marciano 2.000 onces sans tenir compte de revaluation de la dot, votre cas est celui prevu par le paragraphe 10 du ch. 66 de la section Even haezer du Choulhan Aroukh. Aussi, ne retranchez rien sans la certitude que vos predecesseurs de Debdou procedaient a cette deduction״ (fin de citation).
La famille Belchguer
Sa noble ascendance confere a la famille Belchguer une place de choix dans les annales de la communaute, et une mention elogieuse dans le mandat que detient Rabbi Avraham Marciano l’emissaire de Jerusalem (consulter le livre Debdou, la ville des Cohanim p. 145).
La famille nest pas etrangere au grand faiseur de miracle Rabbi Chlomo bar Mai'mon (contemporain sans doute du XVIII' siecle) qui, a en croire la legende, excellait dans l’etude de la Torah ainsi que dans la pratique du Judai'sme. A 1’exemple de son pere Rabbi Mai'mon, il fut dayan a Debdou. Aujourd’hui encore, beaucoup de pelerins se recueillent solennellement sur sa tombe.
L’ancetre de la dynastie, Rabbi Moche, apparait comme un homme imposant et epanoui, souvent compare a un arbre prolifique qui plonge ses racines au plus profond de l’experience sacree, et porte ses fruits les plus rarissimes.
Son fils David est un illustre veteran, une personne exceptionnellement dynamique et active. Rabbi David engendre Elazar (dit Aouizer), Yaakov (dit Ako), Ben (dit Lchguer), Avraham (dit Bibi), David (dit Alouga) et deux autres fils dont le prenom a sombre dans l’oubli.
Nous ne disposons pas d’informations sur le pere de la famille Belchguer ni sur ses enfants, sinon qu’on les surnommait Belchguer.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Belchguer)
De ce rabbin, on dit que sa conduite fit honneur a ses origines. Ses enfants s’appellcnt:
Avraham-David-Stira-Kmira
Rabbi Avraham Marciano Belchguer
De cet etre on dit qu'il est tres raffine. Cet homme bienveillant assuma avec eloquence sa fonction de predicatcur. Le nom de ses enfants est:
Yossef-Aharon-Elazar-Maha-Stira
Rabbi David Marciano Belchguer (surnomme David Kvida)
Cc rabbin jeta son devolu sur des valeurs commc la bonte, la gemiliesse et la droiture. II agrea aux hommes commc a D״ieu. Le nom de ses enfants est:
Moche-Itshac-Kvida-Kmira-Maha
Rabbi Yosscf Marciano Belchguer (surnomme Hnino)
Cet etre allia a son erudition lcs talents de Hazan ct de ministre officiant. II enseigna la Torah aux personnes dc sa communaute, et il soutint dc tous ses moyens lcs cercles d’orchodoxes. Scs enfants se prenomment:
Aharon-Rahamim-Moche-Avraham-Itshac-Mrima-Stira-Aouicha
Rabbi Aharon Marciano Belchguer
Ce rabbin est un personnage raffine prompt et industrieux, qui repugna au mal. Ses enfants se nomment:
Moche-David-Rahamim-Aouicha
Rabbi Elazar Marciano Belchguer
Ce rabbin fut en depit dc son apparence simplicite couronne de vertus. Ses enfants s’appcllent:
Itshac -Avraham-Aouicha-Stira
Rabbi Moche Marciano Belchgucr
Cc fut un homme de commerce tres agreable. Le nom de son fils est:
Yehouda
Rabbi Chlomo Marciano Belchguer
A ce rabbin l'on attribua de nombreuses bonnes actions, et l'on vantait son devouement et sa soumission inconditionnels a D-ieu. Ses enfams furent:
Yosscf-Yaakov-Mrima
Rabbi Yossef Marciano Belchguer
Cet homme fut bienveillant envers les Sages et pratiqua la charite envers les necessiteux. II fut aussi humble et discret. Le nom de ses enfants est:
Chlomo-Moche-Chimon-Avraham-Saouda
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un vieillard de qui se degagea une grande bonte et qui inspirait honneur et respect a scs contemporains. Ses enfants s’appellent :
Chlomo-Avraham-Itshac-Saouda-Mrima-Maha-Aouicha
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Ce rabbin fut veritablement impregne du courroux de D־ieu et appliqua ses commandements a la letrre. Le nom de son fils est:
Yossef
Rabbi Yossef Marciano Belchguer (surnomme Yossef Bigyel)
Cet homme eut un esprit plaisant et ageable. Le nom dc ses enfants est:
Yaakov-Chimon- Moche –Mrima
Rabbi Yaakov Marciano Belchguer
Integre et innocent, simple et modeste, il appliqua les commandcmcnts dc D-ieu a la lettre. Ses enfants furent:
Moche-Slitna
Rabbi Moche Marciano Belchguer
Ce rabbin fut un etre qui aima la Torah et ses maitres. Le nom de ses enfants est:
ChmoueI-Saadia-Mercedes
La famille Marciano-Belchguer
אבוהב Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهاب–Abdelwahab («serviteur du Dispensateurs).
Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.
A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.
13.Jacob Aboab, medecin a la Mecque en 1626. JE I, 75.
14.Mattathiah Aboab, representait la Congregation «Beth Jacob" d’Amsterdam, en 1639.
15 Moses Aboab, fils de Mattathiah (14), fut President de la Communaute portugaise d’Amsterdam, apres 1639.
16 Abraham Aboab (Fulero), philanthrope religieux consacre a l’etude de la Iitterature hebraique. Vers 1627 il fonda la synagogue «Keter Torah» a Hambourg et de nombreuses ecoles en Palestine, a Mantoue et dans d’autres endroits. II mourut a un age avance, en 1642, a Verone ou son fils Samuel etait Grand Rabbin. Le predicateur Azariah Figo prononqa son oraison funebre. Figo, Recueil de Sermons, No. 77. JE I, 73; V, 330; Gaon I, 1.
17 Samuel Aboab, «RaSha», fils d’Abraham (16), ne en 1610 et mort a Venise en 1694. Eleve et gendre de David Franco, acquit une grande celebrite et devint Grand Rabbin a Verone. Polyglotte distingue, tres charitable, il menait une vie ascetique, visitant les malades et nourrissant ses eleves. En 1650, il fut appele a occuper le Grand Rabbinat a Venise ou il dut prendre part a la controverse au sujet du faux messie, Shabbetai Zebi, avec son apotre Nathan de Gaza. Malade et afflige de malheurs de famille, il dut abandonner Venise, a l’age de 80 ans et errer d’un endroit a l’autre. Peu avant sa mort, il requt du Doge et du Senat de Venise la permission de retourner dans sa ville et de reprendre son poste qui avait ete occupe, pendant son absence, par son fils Joseph. De ses nombreux ouvrages on a publie: Debar Shemuel «La Parole de Samuel», Recueil de Decisions Rabbiniques (Venise, 1702); Sepher ha- _Zikhronot «Livre de Souvenirs)), Traite d’Ethique (Venise, 1650). A sa mort, Rabbi J. Ben David, de Venise, fit une elegie qui a ete publiee dans le recueil de poesies, Kos Tanhumim (Venise, 1707).
17 bis- Joseph ben Hisquiyah Aboab, rabbin a Hebron en 1613.
18 Jacob Aboab, fils de Samuel (17) succeda a son pere au Grand Rabbinat de Venise ou il mourut apres 1727. II edita aux frais de son frere David, les Consultations et Decisions Rabbiniques de son pere. S’interessant aux antiquites bibliques et aux sciences naturelles, il maintint une correspondance litteraire avec Theophile Unger, pasteur de Herrenlaurnschiitz qui etait un collectionneur enthousiaste de manuscrits hebra'iques (Chr. Wolf, ((Bibliotheca Hebraea»). Cette correspondance est conservee dans la Bibliotheque de la ville de Hambourg (No. 353, 3). De 1682 a 1692, il maintint une correspondance scientifique avec le savant conseiller imperial Job Ludolf, a Francfort s/M., qui se conserve dans la Bibliotheque de cette ville. Plusieurs de ses Decisions Rabbiniques sont contenues dans les ouvrages d’autres auteurs parmi lesquels Pahad Yizhak d’Isaac Lampronti. I, 33.
19 Abraham Aboab, fils de Samuel (17), rabbin a Venise, mort dans cette ville en 1691.
20 David Aboab, fils de Samuel (17), fit imprimer les Decisions "Rabbiniques de son pere a Venise en 1702.
21 Joseph Aboab, fils de Samuel (17) Grand Rabbin a Venise au XVIe s. Emigra en Palestine et mourut a Hebron. Auteur de Decisions Rabbiniques sous le titre de Hiddusheh Sopherim, non publiees.
22 Eliyah Aboab Cardoso, fondateur de la premiere synagogue a Hambourg en 1625 et editeur du Livre des Psaumes a Amsterdam, en 1611.
23 Samuel Aboab, rabbin, mort a Verone en 1612.
24 Jacob Aboab, fils d’Abraham (7), rabbin officiant a la synago- gue «Beth Jacob)) d’Amsterdam, en 1639. JE.
25 Eliyah Aboab, imprimeur-editeur de livres hebraiques a Amsterdam, vers 1615.
26 Daniel Zemah Aboab, medecin a Amsterdam au XVIIe. s.
27 Isaac Zemah Aboab, frere de Daniel (26), medecin a Amsterdam au XVIIe s. Ami de Benedict de Castro et medecin de la Reine Chris- tine de Suede et de Benjamin Musaphia a Hambourg.
28 Abraham Aboab, imprimeur-editeur a Venise en 1655.
29 Jacob Aboab, un des premiers immigrants juifs a New York ou il s’etablit en 1654, venant probablement de Hollande.
30 Jacob Aboab, fils d’Abraham (28), imprimeur a Venise de 1669 a 1682.
31 Moses Aboab, recut des le ttres lui accordant la naturalisation־ a New York, le 25 Juin 1684.
32 Jacob de Benjamin Aboab, celebre rabbin a Amsterdam vers 1675.
33 Isaac Aboab, fils de Mattatiah, ne a Amsterdam ou il fut Grand Rabbin de la Communaute Portugaise et ou il mourut en 1720. Il fut 1’ami du savant Surenhuysius. Auteur de: Compendio de Diferentes־ Materias, dont le Ms. se conserve dans les archives de la Communaute Portugaise d’Amsterdam; Exortagao para que os Tementes do Senhor na Observanga dos Preceitos de Sua S. Ley nao caydo en Pecado por falta de Conveniente Inteligencia (Amsterdam, 1680); Doutrina Par- ticular (Amsterdam, 1687); Comedia de la Vida y Sucesos de Joseph, en Ms.; un traite en portugais sur les Poids et les Mesures Juifs; Relagao do Citio de Terra de Israel; et une Genealogie de la famille Aboab.
34 David Aboab, auteur a Amsterdam, en 1685, d’un ouvrage ine- dit, Catdlogo de diferentes Remedios para diversas sortes de Acha- ques, achados por experiencia haverem sido boms sur la medecine. K;. JE I, 73.
35 David Aboab, rabbin ayant donne une decision rabbinique a Venise au sujet de la Benediction Sacerdotale, sur la demande de Nehemiah Ben Baruch, rabbin a Ferrara.
36 Isaac Aboab, notable a Barbados en 1680.
37 Jacob de Joseph Aboab, rabbin a Venise en 1708.
38 Raphael Aboab, un des premiers immigres juifs a Surinam en׳ 1669.
39 Jacob Aboab, rabbin a Tetouan au XVIIIe s.
40 Abraham Aboab, fils de Jacob, philantrope a Salonique an XVIIIe s
41 Abraham Aboab, rabbin notaire a Tetouan au XVIIIe s. MR.
42 Abraham Aboab, figure parmi les membres de la Communaute de Tanger ayant signe la Haskamah du 25 Heshvan 5555 (1795(
43 Isaac Aboab, Grand Rabbin d’Amsterdam vers 1778. Y, 296.
44Joseph Aboab, un des dirigeants de la Communaute de Gibral-tar en 1799.
45 Mordekhai Aboab, un des rabbins dirigeants de la Communaute de l’lle de Chios dans la premiere moitie du XXe s.
46Isaac Aboab et Moses Levy de Gibraltar, furent invites en 1807 par l’Amiral de l’escadre portugaise a se rendre a Lisbonne, dans son propre navire. A leur arrivee ils furent informes qu’ils devaient emprunter d’autres noms car les juifs n’etaient pas autorises a entrer dans cette ville. Ils refuserent de debarquer dans ces conditions, jusqu’a recevoir un sauf-conduit pour eux et les six personnes de leur suite, de la part du Prince Regent du Portugal.
47Isaac Aboab (probablement le meme que le No. 46), fonda une synagogue a Gibraltar en 1820.
אבוהב Abuhab-Aboab, Abouab-Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן-אליעזר בשן
פרק ח: נשים סוחרות מחוץ לבתיהן
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. (משלי לא:יד)
יחס החכמים לנשים הסוחרות בשוק
החכמים לא ראו בעין יפה נשים, היוצאות לשוק ומתערבות בחברת גברים. גישה זו באה לידי ביטוי במקור מצפרו משנת תעייה (1715), הדן בעבירות שונות, שבעטיין נעצרים השמים ולא יורד מטר: ״שהנשים עושים השוק עם הגויים בין החוצות וקונים משם הקדרות והעצים… הגויים מסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות״. אולם מקור זה מוכיח, שנשים יהודיות אכן שהו בשוק לרגל מסחרן. ספק אם דברי החכמים השפיעו וגרמו לביטול התופעה, שכן מלחמת הקיום חייבה זאת (עובדיה, תשל״ה-תשמייה, מס׳ 62. נגד נשים, היושבות ברחובות ובפתחי חצרות: שם, מס׳ 104).
הרב י״מ טולידאנו כתב: ״כבכל ארצות המזרח כן גם במארוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקות בתגרנות כבאירופה, כל כבודה בת מלך פנימה. זהו פתגם שגור בפי יהודי מארוקו, ואם נפגוש באשה מוכרת מה בשוק הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״ (טולידאנו, תרע״א, 214; בן שמחון, תשנ״ד, 471). אך כפי שניתן ללמוד מהמקורות שלהלן אין הנחתו עומדת במבחן המציאות.
שלמה דשן כתב, שנשים לא היו מעורבות בעסקי בעליהן; הן היו פעילות רק במקרה שתאלמנו או נעזבו (138 ,1983 ,Deshen). קביעה אחרונה זו תואמת את המציאות ההיסטורית יותר מזו של טולידאנו. אולם היו גם נשים שעבדו וסחרו בהיותן נשואות.
נשים יהודיות רוכלות ככפרים
בעיר סלא נהגו נשים יהודיות למכור בגדים – תעסוקה שאפשרה להן להיכנס לבתי המוסלמים. הן שימשו מקור למידע אודות טיב הבנות הצעירות המיועדות לנישואין (2 .Brown, 1976, 240, n). במקומות אחרים נהגו רוכלות יהודיות ומוסלמיות לבקר בבתים ולהציע תכשיטים, בגדים ומוצרי בית לנשים (1904,251 ,Aubin).
צרפתי שביקר במרוקו בתחילת המאה ה־20 ראה נערה יהודייה, שמכרה בשוק שטיחים כשהיא מצטרפת אל צבא הרוכלים. היא גברה עליהם באמצעות כישרונה להמציא כל סחורה מבוקשת (306 ,1902 ,Moulieras). על אישה שמכרה חנות בשוק הרצענים כתב רבי רפאל משה אלבאז(תש״ם, חו״מ, סימן עג).
רבי ש״י אביטבול מצפרו כתב אודות אישה, שסחרה בבית־המלכות כשבעלה עזבה: ״נדרשתי לפתוח יד בתשובה בדין האשה אסתר בת משה ארוימי הנקראת בושיבא שבגד בה בעלה… והרחיק נדוד והניחה היינו עזובה היינו שכוחה זה כמה שנים ונתעלם מן העין ולא נודע מה אירע לו עד היום שנמצאו עדים על מיתתו ואז הותרה מכבלי העיגון… ומיום שהלך בעלה והניחה בחוסר כל עמדה אסתר לבקש על עצמה וחגרה בעוז מתניה לשרת כחצי בית המלכות ובית השרים ועשתה והצליחה היתה כאניות סוחר להחיות נפשה ואת נפש בנה ותאכל ותשבע ותותר אחריה ברכה מרובה ועתה לשאול הגיעה אם יש חלק לבנה במה שהרויחה״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן צא).
השאלה שהתעוררה עסקה בתביעת הבן את ירושת אמו. יש לשער, שהאישה מכרה תכשיטים בהרמון המלכות לנשות הסולטאן. אם השאלה התעוררה בימי זקנותו של המשיב, כי אז מדובר בסולטאן סלימאן השני(1822-1792), ששלט אחרי יזיד וביטל את גזרותיו. מעשה דומה נזכר על־ידי מרדכי גיג, תרנ״א, אהע״ז, סימן טו.
גם בסיפורת העממית מדובר על אלמנה, שהתפרנסה ממכירת תכשיטים וחפצי ערך אצל שרי המדינה. במקרה אחד אף לקחה את בנה אל המושל כדי למכור לו חפץ (מוגרבי, תשכ״ח, קכד).
רבי מימון בירדוגו ממכנאס נשאל מפאס אודות
״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק היתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. ויהי היום באו עדים שמת בעלה הנזכר… ובאו קרובי הבעל ותבעו האשה לחלוק עם בנה כל הנמצא לה תקנת קדמונינו, והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה והיתה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד זאת שתחלק עמהם מעשה ידיה״.
תשובת החכם הייתה: ״המנהג פשוט שכל הנכסים הנמצאים בין לבעל בין לאשה הכל חולקין וכל שכן מעשה ידיה שהם שלו לגמרי ואפילו הנשים המשרתות בבית המלך מעשה ידיהן לבעל… וחולקת עם היורשים כל מעשה ידיה (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן קטו). דברי אותו חכם על נשים, המשרתות בבית המלך, אין מקורם בדמיון; הם מבוססים על תקדימים.
מעשה נוסף באישה, שמכרה לבית המלך, אירע במחצית השנייה של המאה רד19:
לאה אשת יעקב היתה עושה מלאכה כשאר נשי העיר וגם בעלה היה עוסק במלאכה הידועה לו והיה זן אשתו כאשר תשיג ידו ושוב לאה פשטה ידה בעסקי משא ומתן עד שהגיעה להסתחר בחצר בית המלכות והצליחה עד שהושיבה את בעלה בחנות בשוק ידוע לאנשים סוחרים. אחר כך נפטר והניח אלמנתו ושתי בנות נשואות והאשה משתדלת לגבות החובות שחייבים לה ולפרוע מה שהיא חייבת לזולת. בת אחת ערערה וטענה על אמה שהיא מבזבזת לאחיה וקרוביה ומעדיפה את אחותה על פניה. האם ענתה לה: ״הלא זה עניי ויגיע כפי ומה לי ולכם כי תריבון עמדי… וזה לך האות כי בכל הכתבים שמחוייבים לי הזולת, אינם כתובים אלא על שמי, ואין עסק זה נכלל בכלל מעשה ידיה שהוא לבעל או ליורשיו. והבת טוענת כל מה שקנתה אשה קנה בעלה״. רבי יצחק אבן דנאן השיב, שהדין עם הבת, דכבר זכה הבעל בכל מה שעשתה והצליחה וזכו בנותיו אחריו… אם האשה רוצה לזכות בהכנסות עליה להביא ראייה שנפלו לה מבית אביה. אבל במקרה זה אינה טוענת. לכן הבנות יורשות בשוה מכוח ההורים (אבן דנאן, תרס״ב, חלק ב, דף עב ע״ב).
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן–אליעזר בשן
L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
Ainsi, David Ben Hassine reprend-il les accents, et meme certains versets du prophete Jeremie se lamentant sur la destruction du Ternple, pour pleurer les souffrances des siens, livres a ces bourreaux qui ne reculent devant aucune profanation, qui se moquent de l'enseignement de Dieu et foulent aux pieds les rouleaux sacres de la Thora
(אל עוברי דרך אקראה; אתה ה׳ עד מתי (
Revue des Etudes Juives, 1898), ces monstres de lubricite qui donnent libre cours a leur instinct bestial et violent sans pitie des “vierges et des femmes vertueuses” ( קול מלחמה, צב, ב-צג; בכי תמרורים, צג
Jacob et Israel sont livres aux pillards…
Des ennemis cruels, vains et pervers…
La fille de Sion… foulee aux pieds par ses tortionnaires…
Est restee comme une veuve, une femme repudiee,
Toute de noir vetue, livree a la risee de ses voisins…
Elle n'a pas trouve de repos chez les peuples etrangers…
L'ennemi a tue ses justes et ses valeureux
Comme on egorge des boeufs et des moutons.
Il lui a impose un joug cruel.
Nul ne peut lui echapper.
Que peut faire l'agneau, la chevre sans defense?…
Ses ennemis l'ont haie, ils ont vu sa nudite
Ils ont detruit ses villes, abattu leurs fortifications…
Le jour ou des etrangers sont venus par vagues suecessives,
Ils ont vole et detruit, ils ont violente des vierges pures
(קול מלחמה, צב, ב-צג)
Bien entendu, ces references et ces emprunts aux textes bibliques, ces images stereotypees, font partie des techniques traditionnelles de tous les poetes juifs nord-africains de son epoque.
Cependant, il ne s'agit pas, chez David Ben Hassine, de simples conventions litteraires destinees a mettre en valeur sa virtuosite poetique, mais de la volonte de temoigner d'une experience authentiquement vecue. Nombre de ses piyoutim ont ete composes a l'occasion d'evenements historiques precis, dont il a ete frequemment le temoin oculaire, et dont il donne souvent les details et meme la date exacte. Le tableau de l'oppression des juifs au Maroc qu'il nous presente est confirme par les recits concordants de ses contemporains, chroniqueurs, poetes et voyageurs etrangers de passage dans le pays.
Il n’est done guere surprenant que David Ben Hassine finit par voir dans ses persecuteurs la manifestation meme de “l’Ange de la Mort” (אתה ה׳ עד מתי, ז). Vision effrayante, totalement negative des musulmans marocains, qui ne peut s’expliquer que par les souffrances inhumaines endurees par les victimes juives terrorisees.
Comme tous les lettres juifs de son epoque, David Ben Hassine ressent dans sa chair l'humiliation imposee quotidiennement a tous les siens, aussi bien par la populace que par les maitres du pays, qui ne leur permettent pas de vivre “la tete haute” (לך אוחיל רב עליליה, יד). A de nombreuses reprises, il se lamente sur l'avilissement de son “peuple ecrase” (לתורה ואל מצותה, ל, ב), “asservi, martyrise” (לצור גואלנו, לה), “miserable, meprise, couvert d'opprobre et d'ignominie” (ה׳ דבקה לעפר נפשי, ד, ב). Dans un “chant compose sur l'exil d ,Israel parmi les nations”, le poete blesse epanche son amertume devant ces “oppresseurs qui bafouent impunement mes commandements et mes lois, et qui raillent mes prophetes” (אתה ה׳ עד מתי, ז).
- Au XVIIIe siecle, les juifs du Maroc etaient soumis a toutes sortes d’obligations et de restrictions degradantes, comme le note Louis Chenier: “asservis et toujours humilies” (Correspondance, op. cit., p. 88), “employes aux travaux les plus vils… meprises et accables par les vexations” (p. 490). Dans ses Recherches historiques sur les Maures, Louis Che- nier precise: “Les juifs ne possedent ni terres, ni jardins; ils ne pourraient jouir tranquillement de leurs fruits; ils ne peuvent porter que des habits noirs, et il ne leur est permis de passer, que nu-pieds, aupres des mosquees, ou dans les rues oil il y a des sanctuaires. Le moindre des Maures se croit en droit de maltraiter un juif; et celui-ci ne peut se defendre, parce que la loi et le juge sont toujours en faveur du Mahometan” (Recherches, Paris 1787, vol. Ill, pp. 131-132).
Le rabbin-juge Raphael Berdugo, beau-frere de David Ben Hassine, rappelle l'usage des officiels marocains qui frappaient les juifs sur la nuque pour souligner leur avilissement (רב פנינים, Casablanca 1969, p. 189). Samuel Romanelli (op. cit.) donne egalement des exemples de l'humiliation de ses coreligionnaires au Maroc.
L’exil Marocain –Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
La famille Marciano-les coutumes de la famille.
les coutumes de la famille
Les Marciano ont innove leurs propres coutumes, et la posterite les a enterinees. Toutefois le corpus de traditions n’a acquis sa charpente spirituelle bien definie que lorsque la plupart des membres de la famille se sont rassembles a Debdou et ses environs.
Je souhaite partager avec le lecteur trois coutumes specifiques (dont une est encore en vigueur).
(I) Les Marciano mangent de la viande le Chabbat Hazon (celui qui precede le jeune du 9 Av) quand d’autres communautes se 1’interdisent.
Rabbi David Hacohen en a touche un mot dans son recueil de responsa Kiryat Hanna David (vol. 1, p. 122) : «Les habitants de Debdou ne consomment pas de viande en periode de deuil. C’est la une vieille tradition qui doit sa paternite a la communaute sevillane, comme le souligne l’auteur du Michpat Outsedaka Beyaacov (cite dans l’ouvrage Leket hakema’h au chapitre des voeux et serments, auquel on se reportera). On consultera egalement le livre Mayim Hayim section Yori didea ch. 67 pour les arrets juridiques appropries.
Formee a partir d’expulses de Seville, la communaute de Debdou a donc adopte cette coutume en y ajoutant toutefois une mesure supplemental : s’abstenir de viande meme le Chabbat qui traverse la periode de deuil. Je crois que cette coutume en explique une autre : ne pas gouter de viande les neufs premiers jours du mois de Av y compris le Chabbat, exactement comme en periode de deuil. Mais tout le monde n’adhere pas a cette coutume car les distingues Marciano, eux, s’efforcent plutot de manger de la viande le Chabbat Eikha, et imposent cette contrainte jusqu’aux plus demunis des leurs» (fin de citation).
Une precision : ce plat de viande, que les Marciano appellent khlia Ihem, est consomme en guise de troisieme repas de Chabbat Eikha (qui precede le 9 Av).
(II) Les Marciano portaient autrefois une boucle d’oreille en or. Rabbi Chmouel Marciano evoque cette tradition pour le moins originale:
«Tous les membres de notre famille Marciano, petits et grands, suspendent a leur oreille droite un anneau d’or. D’autres families le font egalement.»
Je puis, sans aucune pretention, justifier cette tradition a la lumiere d’un texte du Levouch (lois relatives a Roch Hodcch ch. 417) : «Les femmes evitent plus que les hommes de travailler a Roch Hodcch, parce que c’est un jour faste pour elles, et un cadeau Di-vin venu recompenser une attitude heroique : elles ont refuse de ceder leurs boucles d’oreille aux epoux qui les reclamaient pour fabriquer le veau d’or. En effet, il est ecrit d’une part «Aharon leur dit: enlevez les boucles d’or qui pendent aux oreilles de vos femmes, garcons et filles et emmenez-les moi», et d’autre part «Le peuple (sans inclure comme au debut les «femmes, garcons et filles») se debarrassa des boucles qui pendaient a ses oreilles» : on en deduit que seuls les hommes ont sacrifie les bijoux. Les femmes, elles, n’ont pas consenti a soutenir de quelque maniere le culte idolatre. Et en souvenir de cet effort meritoire, D-ieu a retire aux hommes la saintete de Roch Hodech et l’a confiee aux femmes» fin de citation du Levouch.
Pour ma part, j’ai lu dans le livre Haye Avraham – Taame hamitsvot ch. 252 : «Le Talmud de Jerusalem declare que les femmes s’abstiennent de travailler a Roch Hodech, la Hagada en expose les motifs : elles ont refuse d’offrir leurs boucles d’oreille au veau d’or; par contre, elles ont donne au sanctuaire des materiaux avec beaucoup d’enthousiasme, ainsi qu’il est ecrit Les femmes vinrent avec leur epoux, parees de bijoux qu’elles dediaient a la construction du sanctuaire; enfiin, elles ont fait l’ouvrage Di-vin avec beaucoup de zele, comme il est dit Toute femme qui en eut Le sentiment, travailla a la broderie. Voila pourquoi le Roch Hodech leur a ete concede comme jour faste» (s’y referer). Au ch. 246, le meme auteur ajoute que «puisque les femmes evitent de travailler ce jour־la», on appelle quatre fideles a la lecture de la Torah (et non trois comme lors des jours ouvrables).
C’est dire que les femmes sont doublement meritoires : d’une part pour avoir freine le culte du veau d’or et, d’autre part, pour avoir accelere les travaux du sanctuaire. En recompense, un jour de fete leur a ete decerne : la neomenie (Roch Hodech). Et pour marquer 1’evenement, les sages invitent une personne supplementaire a monter a la Torah ce jour-la. Aussi les femmes qui frequentent la synagogue et assistent a la lecture de la Torah auront garde d’y aller a la neomenie, pour honorer et assister a leur privilege.
Au ch. 249, le meme auteur s’inspire des propos du Birke Yossefch. 253 : pressentant que les femmes juives se garderaient de commettre le peche du veau d’or, notre mere Rahel a institue 1’office additionnel {le mousaf) de Roch Hodech. Elle y a laisse son empreinte : l'acronyme des mots Rache Hodachim Leamekha natata (liturgie du mousaf) forment en hebreu le prenom Rahel.
De ces textes il ressort que les femmes ont acquis un immense credit qui, je crois, justifie l’adage talmudique selon lequel «Les Juifs sont sortis d’Egypte grace aux femmes pieuses». Pieuses, car elies ont plus tard entrave la faute du veau d’or et hate en revanche la mise en place du sanctuaire.
Bienheureux l’homme qui epouse une femme pieuse. Quand bien meme il devierait du droit chemin, sa femme le rappellerait a l'ordre.
Meme idee dans le Midrach Eliahou : «D-ieu a accorde aux femmes le privilege d’observer Roch Hodech parce quelles ont repugne a l’abominable veau d’or.»
J’ai lu egalement un commentaire du meme genre sur le verset Le peuple se defit de ses boucles d’oreille: (Exode, 33.4), en butte au refus de leurs epouses, les hommes ont arrache de force les bijoux, violence qui temoigne eloquemment de l’innocence des femmes. C’est pourquoi elles portent jusqu’a present des boucles d’oreille en or, proclamant leur innocence dans cette affaire. Et pour en venir a mon point, j’affirme que ces motifs valent aussi pour notre famille. Si elle porte des boucles d’oreille (jusqu’a ce jour), c’est pour mani- fester que leurs ancetres ont refuse de ceder les leurs a la confection du veau d’or. Ce qui n’est pas le cas des families qui ignorent cette coutume.
Bien sur, on objectera que la tribu Cohen non plus n’a pas peche (comme le relate la tradition) : pourquoi ne porte-t-elle pas de boucles d’oreille? A cet argument, je repondrai tout bonnement que les Cohanim n’adherent pas a cette coutume parce que leur statut ne le leur permet pas : une oreille percee est une tare qui rend inapte au pontificat, comme il est dit (Le Cohen) sera exempt de toute tare et encore Que tout homme qui porte en lui une tare ne sapproche pas. Les Cohanim ne peuvent donc percer leurs oreilles, car ils vivent dans l’attente de la reconstruction du troisieme Temple ou ils comptent bien officier. De plus, l’innocence des Cohanim est un fait largement notoire qui n’en appelle a aucune publicite tandis que celle des Marciano n’est pas aussi evidente. II nous faut donc proclamer que nous n’avons pas succombe a ce peche, proclamer que notre oreille est alerte et sensible a la parole Di-vine, en y suspendant un anneau d’or. C’est une coutume logique et sensee.
Un erudit a tente de refuter ce raisonnement. Pourquoi alors, a-t-il pretendu, les Marciano mangent de la viande a Chabbat Eikha? Et pourquoi les families qui s’en abstiennent taxent les Marciano de azamine (e’est-a-dire «responsables du veau d’or»), et leur Chabbat de Chabbat l'azma?
Je lui ai repondu que cela n’altere en rien mes arguments, que je persiste a defendre mon opinion. Le titre de azamine signifie non pas «responsables du veau d’or», mais plutot «issus de azamine» c’est-a־dire d’une famille qui parle une langue etrangere, ce qui, on me le concedera, vise tout le Peuple Juif. Le verset ne dit-il pas La maison de Yadkov vient d’un peuple etranger {Meam Loez) ? Et de surcroit le traite Meguila n’affirme-t-il pas que Celui qui lit la meguila a des etrangers dans une langue etrangere (leloazim belaaz) Donc azamine a la meme etymologie que Laaz (en arabe le z tourne en j) et designe la ville et la culture etrangeres qui accompagnent nos origines.
Quant aux raisons de la consommation de viande a Chabbat Eikha, voici queiques explications : j’ai oui-diie que nos families, exilees depuis la destruction du premier Temple, ne sont pas retournees en Israel lors de la construction du second Temple et la mobilisation d’Ezra. Elle sont restees en exil et n’ont pas vu le deuil du second Temple, c’est pourquoi elles continuent a manger de la viande.
La famille Marciano-les coutumes de la famille.
עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן
'קמע לזכרון מצאו בכנף מעילו של רבי עקיבא כשהוציאוהו להריגה"
(ספר אלק׳ם)
רבי עקיבא היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו ועליו נאמר:
1- מה שנעלם מעיני כל הבריות ונסתר ממלאכי השרת, נגלה לרבי עקיבא במעשה המרכבה ".
2-'ארבעה נכנסו לפרדס : בן עזא׳ הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קצץ בנטיעות… רבי עקיבא יצא בשלום, ..עלה בשלום וירד בשלום".
3- תעלומה יוצא אור… דברים המוסתרים בבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה".
עקיבא, הקמע והסוד.
עקיבא ירד ממעלה הר־ציון ברגלים יחפות. בידיו נשא שה רך, מייבב, והיה מדלג עימו במורד הוואדי. כאשר הניח לו עקיבא, רץ השה מיד והצמיד שפתיו לדדי אמו. עקיבא טיפס חזרה לפסגת ההר, התיישב וניגן בחליל רועים. מנגד השתרעה אחוזת אדונו, בן כלבא־שבוע, ראש וראשון לעשירי ירושלים. הניח עקיבא לחליל הקנים ונאנח. בן שלושים ותשע היה וטרם מצא אישה. בור ועם־הארץ אשר שום עלמה מבנות ציון לא מצאה בו חפץ. נשך שפתיו וחשב: הלנצח יהיה רועה צאן, כאחרון העבדים?
עד מתי יבלה לילותיו בדיר ובאורווה? הוא עתה באמצע חייו, טרם יצר דבר ולא למד מאומה, לא צבר הון ולא רכש חוכמה, לא הביא ילדים לעולם ולא הרחיק לכת מעבר לתחומי האחוזה. עוד משחר נעוריו, כאשר המקדש עמד עדיין על תילו בשיא יפעתו, היה עקיבא עולה להר־הבית, מביט ומקנא לתלמידי החכמים שהתאספו ברחבת המקדש. בוחן את הדרת פניהם ואת חן נעוריהם. נעצב למראה הערצת העלמות את תלמידי החכמים שקיוו לראות בהם חתנים, והוא, עקיבא, גר מנודה ונשכח. מעמד הגר היה כאות־קין במצחו, תואר שהוא כספחת בקרב היהודים. עקיבא חש כנווד נטול שורשים, חסר יוחסין ונעדר זכות־אבות. כך, טעון מרירות וצער, היה מדדה בחוצות ירושלים, לבוש כאחד העבדים ומטה רועים בידו. מגניב מבטים לזוגות האוהבים שחלפו על פניו בחוצות העיר, קולט מהם מילות שיר־השירים המתנגנות בין החומות. מתעלם מלעג תלמידי החכמים ומקנטורי השומרים, עולה ומביט בשקיעה הנכבית בעיניו ודולקת מעל המקדש בהילה של פז ואודם, וחולם על רעיה.
כלבי הרועים היו ידידיו והשמים כספר הפתוח היחיד שידע עקיבא לקרוא. זה העולם הקסום שכוכביו כאותיות של רזין וחוכמה בעיניו.
בהיותו עם הצאן, משקיף היה ממרום שבתו, מעל לאחת הגבעות שהקיפו את גיא בן־הנום, ועוקב מדי־פעם אחר עלמת־חן אחת, בת אדונו, המשוטטת בשדות האחוזה ומסיטה את תשומת לבו מן העדר ומהרהורי המועקה. כמשב־רוח רענן נדמתה בעיניו והיא מטהרת את מוחו ממחשבות טורדות. לעיתים הייתה מתקרבת ומאזינה לנגינת החליל שלו, כשהיא ישובה מתחת לעץ תאנה ענף, תומכת סנטרה בחופני ידיה ומקשיבה לו מבלי־אומר. הוא היה מגניב מבט לשערה הארוך, הנופל לצירי פניה במפלי חן, והיה שוכח עולם ומלואו, ויש ותנופף לו העלמה יד לשלום, בעודו אוסף את העדר בקריאות שהדהדו בכל הגיא.
בת ט״ו הייתה רחל וכבר נתונה לחיזוריהם של בחורי ירושלים, בני שועים ונגידים, צאצאי כוהנים גדולים ותלמידי חכמים, בתוכם היו גם מכובדים ונסיכי אומות אחרות שביקשו להתגייר למענה. רחל דחתה את ההצעות. כל כולה נתונה להזיות ולציור דמותו הבלתי נתפסת של גבר חלומותיה. לא הועילו הפצרותיה של אמה ומחאותיו של אביה שאיים לנדותה מנכסיו.
״בממונך לא יבוא לי אושרי, אבי״ הייתה מתריסה כנגדו.
כלבא־שבוע היה חוכך בזקנו ונאלץ, למגינת לבו, להשיב ריקם את פני המחזרים ולדחות בצער את תשורותיהם. בפני בני־ביתו היה מתוודה: ״הענישני אלוהים והעניק לי בת יפה ותמהונית״.
רחל אהבה את הטבע והרבתה לטייל באחוזה, מכרכרת בין קני השיבולים ובין עצי הבוסתן. באחד הימים, פסעה לעברו של רועה עדרי אביה. עקיבא נשף נוגות בחלילו, הבחין בה ומיד פסק מנגינתו. ״לא, נגן בבקשה, נגן ואני אשיר״ הציעה. ״ביישן אתה וצנוע, עקיבא״ העירה. הסומק כיסה את פניו, כנער שטרם בגר. ״הבט בי עקיבא״ הפצירה בו. ״יופייך מסנוור״ התוודה ״את בת אדוני, ואני עפר ועם־הארץ…״.
״אתה גבר, עקיבא, ואני בסך הכל אישה, בשר־ודם ולא מלאך״ אמרה.
חייך והביט בה בערגה מהולה בחרדה. רחל בחנה את פניו עזי ההבעה, את התווים הנוקשים שהזמן, הרוח והשמש חרשו במצחו ובלחייו.
בימים הבאים לא העבד הוא שהביא לו את ארוחותיו, כי אם רחל. משחרת הייתה את העבד, נוטלת מידו את צרור המזון ומעלה אותו לעקיבא. בהגיעה הייתה מתנשמת ומתנשפת מתוך שמחת המפגש. על פניה נפרש חיוך שובב כשל מי שטעמה מים גנובים. פעם אחת מעדה במורד ההר ונקעה את רגלה. ירד עקיבא בבהלה ונשאה על כפיו. בעדינות הניח אותה על מצע שבולים שכופף ברגליו, קרע פיסת בד מאבנטו, נטל פך שמן שנשא דרך קבע בצקלונו, מרח אותו על כפות ידיו ועיסה את רגלה הפגועה, כפי שעשה לא אחת לגדיים ולטלאים. לאחר מכן קשר באגד את קרסולה. כאשר נשא אותה לפתח ביתה, חש התרוממות רוח ודילג עימה כמרחף בשמים. בהגיעו, עמדה סוכנת־הבית המואביה ונתנה בעקיבא מבט זועף. ביקש לשאת את רחל לפנים הבית, אך האמה מנעה בעדו, נטלה את בת אדונה וסילקה אותו בטרם יכלה רחל לפצות את פיה ולמחות.
בשעת הדמדומים היה אוסף את עדרו, מלווה במבטו את כדור השמש הארגמני, פונה לבקתתו ונושא בלאט את בדידותו. כך היה עד שהיה מפציע השחר. באחד הבקרים נשא תפילה לשמים: ״ריבונו של עולם, קבל נא תפילתו של גר ועם־הארץ שכוונתו טהורה. אל נא רפא לה ועשה שתהיה שלי, והנני נודר שאאדיר את תורתך ואקדש את שמך…״ מיד יצאה העננה הקטנה והלבנה ועמדה מעל לראשו. עקיבא הכיר בה את זו שראה תכופות מעל להר־הבית, והנה הפעם כנפיים לה ופני מלאך. התעורר ורחל רכונה מעליו. מצמץ בעיניו להיווכח אם חלום הוא. רחל הניחה מטלית רטובה על מצחו ואמרה: ״עורה עקיבא!״
״רחל?״ שאל בתמיהה. והיא השיבה בחיוך. ״מה שלום הרגל?״ התעניין.
״בריאה כבראשונה, בזכותך״ אמרה ״השבח לאל״.
״האם אביך יודע על ביקורייך אלה?״ שאל בדאגה. ״לא״ השיבה פסקנית.
״ואינך חסה על עצמך?״ שאל. ״כיצד?״ תמהה.
״אם יתגלה הדבר, ישלח אותך אביך לאחיו שבגליל, ואותי יעניש בארבעים מלקות״, אמר. ״אתה תעמוד בזה, עקיבא, איש חזק אתה״ העירה בחיוך. ״במלקות אעמוד, אך לא בפרידה״ אמר.
״עקיבא…״ קראה לפתע מהססת, כמתחבטת בהחלטה קשה.
הביט בה עקיבא, משתומם. רחל קרבה. ״מה את מסתירה ממני?״ שאל, מבקש להפיג את המתח.
״עקיבא״ הפטירה לבסוף ״אם אנשא לך, האם תלך ללמוד תורה?״
הביט בה עתוק־נשימה וחש כמי שהשליכו לידיו כדור־זהב לוהט כאש, והיה אוחזו בשקיקה ונושא את כאב המגע. ״רחל יקירה, השמעו אזנייך מה שפיך מדבר?״ נאנח. ״וכי אמרתי דבר שיגעון?״ תמהה.
״מה מצאת ברועה עני, עם־הארץ, גבר באמצע חייו… מדוע לא תקחי לך את אחד מתלמידי החכמים או הנסיכים המתדפקים לפתחך?…״ רחל הביטה בו בערגה ואמרה: ״איני רוצה באיש מלבדך, עקיבא…״
״אישה את במראייך, רחל, אך עוד ילדה בנפשך. נפתלים הם דרכי החיים ורק קצה קציהם ניגלה לך…״
״אולי ילדה אני, עקיבא, אך ילדה אמיצה היודעת את דרכה״ אמרה.
״נכון הדבר, אולם אביך יחרים אותך וינדך מנכסיו״ הוסיף.
המשך…….
עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן
עמוד 33
Abraham Laredo-אבוהב Abuhab
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
L’orthog־raphe de ce nom semble refleter le terme arabe- اب وهٌاب-«pere donateur» ou «dispensateur de biens" qui est de formation similaire au nom theophore arabe عبد الوهاب–Abdelwahab («serviteur du Dispensateurs).
Ce nom est porte par une celebre famille juive espagnole dont les descendants constituent des branches en Hollande, en Italie, en Turquie, en Afrique du Nord, a Gibraltar et en Amerique. On le retrouve dans des documents anciens espagnols sous les graphies de Abohab, Abuab, Aboaf, Abohaf et Abof.
A la suite de mariages suivant la coutume espagnole d’unir les noms paternel et maternel, il s’est cree une serie de noms patronymiques tels que: Aboab y Cardoso, Aboab y Lopez, Aboab y Brandao, Aboab y Coronel, Aboab y Osorio, Aboab de Paz, etc.
- Abraham Aboab, le plus ancien Aboab qui nous soit connu, vivait a Pelof dans le Royaume d’Aragon. En 1263, il recut du Roi Don Jaime, la tour d’Altea avec ses dependances, territoires et privileges.
2-Isaac (I) Aboab, celebre rabbin, predicateur, philosophe et mys-tique, vecut en Espagne, vers 1300. Auteur de: Menorat ha-Maor «Le Chandelier de Lumiere», ouvrage d’ethique et de vulgarisation religieuse et rabbinique qui rendit celebre son auteur et eut une grande influence sur les masses. Cet ouvrage fut publie avec une traduction en espagnol a Livourne, en 1675; avec un commentaire en hebreu et une version judeo-allemande par Moses Frankfurter, a Amsterdam, en 1701, avec une traduction en allemand moderne, par Fiirtenthal et Behrend (Kro- toshin, 1811-46) et en yiddish (Vilna, 1880); Shulhan ha-Panim «La Table des Pains de Proposition)), sur les Prieres et les Benedictions; Aron haEdut «L’Arche des Temoignages)), sur le Rituel.
3-Abraham Aboab, fils d’Isaac I (2), rabbin a Tolede, en 1310.
4- Isaac (II) Aboab, 1133-1193, rabbin commentateur de la Bible a Tolede, eleve et successeur de Rabi Isaac Campanton et maitre de Don־ Abraham Zacuto et de Rabbi Mosheh Danon. En 1492, il se rendit au״. Portugal avec une delegation de notables juifs, pour negocier avec le Roi Jean II, 1’etablissement dans son pays, des expulses d’Espagne. Decede a Porto, son disciple, le celebre mathematicien Don Abraham Zacuto, fit son oraison funebre. Auteur de: Nehar Pishon («Le Fleuve de Pishon»), sermons, publies par son fils Jacob, a Constantinople, en 1538; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Nah-manide (Constantinople, 1525; Venise, 1548); Shittot 'al ha-Talmud' ((Opinions sur le Talmud)); Biur la-Tur Orah Hayyim «Commentaires׳ sur le Orah Hayyim; un super-commentaire au commentaire du Pentateuque de Rashi; des decisions juridiques, etc. Don Isaac Aboab est connu sous le titre de ((Dernier Gaon de Castille». II a ete confondu avec Isaac I (2) par Rab Azulay..
5-Jacob de Isaac Aboab, fils d’lsaac II (1), edita l’ouvrage de son pere, Nehar Pishon, a Constantinople, en 1538.
6-Salomon Aboab, rabbin expulse d’Espagne en 1492, etabli a Fes: ou il figure parmi les rabbins signataires d’une Haskamah autorisant la Nefiha contrairement a la prohibition faite par la Haskamah des rabbins Toshabim en 5286 (1526) et de la Taqqana de 5305 (1533).
7-Abraham Aboab, mort en 1601, et son fils Jacob figurent parmf les premiers emigres d’Espagne a Amsterdam, au XVIe s.
8-Joseph Ohab figure parmi les vingt-quatre juifs portugais martyrises et brules a Ancone, par ordre du pape Paul IV, en 1556 (D. Kaufman, Les Martyrs d’Ancone, REJ XI, 1885).
9-Immanuel Aboab, arriere-petit-fils d'Isaac II (4), rabbin ne a Porto (Portugal) vers 1555, mort a Venise en 1628. En 1603 il defendit ses coreligionnaires a Venise contre des accusations malveillantes et il prouva facilement que les juifs n’avaient manque jamais de courage ni de devotion pour faire les plus grands sacrifices envers leur patrie d’adoption. Il est l’auteur de: Le Royaume de I’Intellect; Des Fondements de la Verite, en defense du Talmud; Histoire et Apologie de la Tradition Juive, ouvrage contenant plusieurs notices sur l’histoire des juifs- en general et surtout des juifs espagnols et portugais, termine en 1625 et publie par ses heritiers a Amsterdam en 1629; une deuxieme edition parut egalement a Amsterdam, en 1727; sous le titre de Nomolo gia 0 Discursos Legates (un ms. de cet ouvrage se trouve a Madrid, a la Bibliotheque de l’Academie d’Histoire).
10-Judah Aboab, petit fils de Don Isaac II (4). Vers 1580, il s’etablit au Maroc et fut nomme Grand Rabbin a Elksar Elkebir. Parmi ses nombreux disciples figure David Fayon qui fournit a Immanuel Aboab une quantite de renseignements sur l’expulsion des juifs d’Espagne et du Portugal.
11-Isaac de David Aboab, edita en 1590, a Amsterdam, le Livre des Psaumes avec un commentaire de Meiir Arana et composa un poeme hebraique pour l’ouvrage de Menasheh Ben Israel, intitule Peneh Rabah (Amsterdam, 1628). K.
12-Isaac Aboab da Fonseca, ne a Castrodaire (Portugal), en 1605, mort a Amsterdam en 1693. Fils de David Aboab et d’lsabel da Fon-seca. Fuyant l'Inquisition, sa famille s’etablit en 1612 a Amsterdam ou il etudia sous la direction du rabbin Isaac Uziel de Fes et fut nomme Grand Rabbin a l’age de 21 ans. Lors de la fusion des trois Communautes d’Amsterdam, en 1639, il fut maintenu dans ses fonctions mais pour des raisons economiques, il accepta, en 1642, le poste de Grand Rabbin de la Communaute de Pernambuco (Bresil) qui venait de se constituer. A la perte de cette possession par les Hollandais, a la suite de la guerre avec le Portugal, en 1649, il dut quitter le pays avec tous les juifs qui y etaient etablis. A son retour a Amsterdam, il fut nomme de nouvean Grand Rabbin et President de l’Academie Talmudique. Orateur eloquent, poete, homme de science et porte vers la Cabale, il traduisit en hebreu les ouvrages espagnols d’Alonso de Herrera sur la Cabale. Dans; ses derniers jours, il devint un adepte secret de Shabbetai Zebi. Il presida la Communaute d’Amsterdam pendant plus d’un demi-siecle et travailla a son bien-etre donnant !’impulsion a la construction de sa Grande Synagogue. II possedait une riche bibliotheque dont le catalogue fut imprime en 1693. 11 fut le premier auteur juif en Amerique. De ses nombreux ecrits on n’a publie que les ouvrages suivants: Pardfrasis comentada sobre el Pentateuco (Amsterdam, 1681); Sermao ern Me- moria de Abraham Nunes Bernal; Sermao Funebre em Memoria do Dr. Joseph Bueno (Amsterdam, 1669); Sermao no Alegre Estrea- mente e Publica Celebridade da Esnoga (Amsterdam, 1675); Sermao por Hatan Torah Sr. Y aha cob Israel Enriques (Amsterdam, 1678); Zekher 'Assiti le-Niphlaot-El, compte-rendu de la guerre entre les Hollandais et les Portugais au Bresil et des souffrances des juifs dans ce pays, publie en partie dans ((Publications American Jewish Historical Society)), No. 5, 129 et seq.; De la Coaligacion de los 13 Articulos de la Fe (Bresil, 1636); Sepher Sha'ar ha-Shamayim «Livre de la Porte du Ciel», traduction hebraique des ouvrages sur la Cabale ecrits en espa- gnol par Abraham Cohen de Herrera (Alonso de Herrera), Casa de Dios, et Puerto del Cielo (Amsterdam, 1645.
אבוהב Abuhab
Aboab, Abouab
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-3/3
סיפור 4 – מנורת הבדולח הזוהרת.
מסופר על יהודי שטיפל בקבר הצדיק במשך שנים רבות. היהודי התגורר בסמוך לקבר, והנה הגיע ליל-הסדר שחל אותו הזמן בערב שבת. ערך היהודי שולחנו, הדליק נרות לאורה ולשמחה ובעת הקידוש נשבה הרוח והנרות כבו. אושר בני-המשפחה נפגם מהחושך, האב הרגיע אותם ואמר להם המתינו! "אלך להתפלל על קברו של הקדוש. נשא תפילה וביקש שיעשה נס ושמחת החג לא תיפגם מפאת החושך. חזר לביתו החשוך עדיין והנה לפתע, הוא ובני-המשפחה רואים בתיקרה תלויה מנורת בדולח זוהרת באור נגוהות. המסובים קראו את ההגדה, אכלו, שתו, שמחו, שרו לכבוד החג והלכו לישון ואט אט דעך האור והמנורה נעלמה.
סיפור 5 – החקלאי התמים.
ב- 27.12.73 מחבר הספר "הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו" ד"ר יששכר בן-עמי ראיין תושב המושב "שדות-מיכה" ולהלן סיפורו: "במרוקו הייתי סנדלר והייתי מחסידיו של הצדיק. אחרי שעליתי ארצה המשכתי במסורת זו, זו השנה ה-14.
בתקופה הראשונה לשהותי במושב עבדתי בשכר יומי ואחרי שנתיים הגעתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול לחיות מהשכר היומי שאני מקבל. הסוכנות נתנה לי אדמה וצינורות והתחלתי לעסוק בחקלאות, אמנם קבלת פריטים מחייבת חתימה, אך אצלנו החתימות היו צ'יק צ'ק, מתחילים מיום ראשון עד יום ששי בצהרים. הפעם לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות בו התחייבתי לשלם להם כסף ולספק את התוצרת דרך "תנובה". בהתחלה שיווקתי את התוצרת החקלאית דרך "תנובה" כפי שנתבקשתי ואחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור לו את התוצרת. אמרתי: "מה אני גר ברוסיה? פה דמוקרטיה"! באו ועשו לי משפט. ביום שהייתי צריך להופיע בבית-המשפט לא לקחתי עורך-דין, חבר שהיה לידי אמר לי: "תגיד לרבי דוד בן ברוך שהוא ישמור עליך" והצביע על תמונתו של הצדיק שהייתה תלויה בקיר ביתי.
לקחתי את חבילת הניירות שקיבלתי באמצעות העו"ד שלהם, נעמדתי ליד התמונה של הצדיק ואמרתי: "אְנְתִי תְּכּוּן לְאבוקָה (L'AVOCAT) דְיָאלִי" (התרגום: אתה תהיה העורך-דין שלי. ש"ט). הרמתי עיני לשמים ואמרתי: "כָּאיְין גִיר אְלָלאה פְשְׁמָא ורבי דוד בן-ברוך" (התרגום: יש רק אלקים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. ש"ט). אחרי זה התייצבתי בבית-המשפט. השופט שאל אותי: "האם אתה יודע עברית? עניתי: "כן". שוב שאל אותי: "למה לא כתבת כתב הגנה? עניתי לו: "אדוני השופט! אני לא יודע מה זה משפט,, רק במדינה הזאת למדנו מה זה משפטים". השופט אישר לי עורך-דין ע"ח המדינה ונקבע לנו דיון לעוד חודשיים. מנהל הצרכניה במושב אמר לי: שהוא מכיר עו"ד השונא את הסוכנות ושמו… לפני שהלכתי לעו"ד, קראתי לעזרתו של הצדיק ולא פחדתי להופיע בפני השופט ונכנסתי כמו אריה. הסברתי לכבוד השופט: "אני מקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג'/יט), אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מאף אחד". הראיתי לו את המסמכים כמו: קבלות חשמל, מים ועוד, כך שאין לי שום חובות". השופט אמר לי: "אתה יודע שחתמת על חוזה עם הסוכנות ועליך לכבדו?. עניתי לו : "אם מדובר בחתימות, אנו במושב חותמים מיום ראשון עד יום ששי, וכל רגע מביאים לנו משהו לחתימה ואם איננו חותמים מאיימים עלינו שלא נקבל מאומה. תוכל להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי". קם העו"ד שלי ואמר לי: "קח את התיק שלך אתה לא זקוק לעו"ד בעצמך אתה עו"ד". השופט אמר לי: "עליך למכור כל התוצרת רק באמצעות "תנובה" ולא ברור לו למה איני פועל כך?. עניתי לו: "אני מחכה לפעמים מעל חמישה חודשים עד שאני מקבל זיכוי, הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף…
ואיך אוכל לפרנס את ילדי? "אסכים לספק באמצעות "תנובה" בתנאי שישלמו לי במקום". השופט השתכנע וזיכני.
המשפט והזיכוי חיזקו בי האמונה בר' דוד בן-ברוך, ואני אמשיך לקיים ההילולא שלו מדי-שנה ומקווה שילדי ימשיכו במסורת זו.
סיפור 6 – היהודי שחיפש מיהו רבי דוד בן-ברוך.
מסופר שהיה יהודי שהלך לחפש את רבי דוד בן-ברוך, נכנס לעיר ופגש דווקא בו ושאל אותו: "אול
אתה מכיר את רבי דוד בן-ברוך? "בוא אתי ואראה לך איפה גר רבי דוד בן-ברוך". הכניס אותו לביתו ואמר לו: "אני הוא רבי דוד בן-ברוך" ואירח אותו בביתו. למחרת הלכו לבית-הכנסת וחזרו לבית הרב, ברגע שהאורח שב לבית-הרב האורח התעוור והתחיל לבכות וליילל. שאל אותו רבי דוד:
"מה יש לך"? ענה לו: "באתי עם עיניים ואחזור בלעדיהן? שאל אותו הרב: "מה אמרת אתמול בלילה? ענה לו: "לא אמרתי שום דבר" אמר לו: "הגד את האמת" ואז ענה לו: "כבוד הרב אני מבקש את סליחתך, אמרתי הזה הוא רבי דוד בן-ברוך? הרב אמר לאורח לך רחוץ פניך וראייתו שבה אליו.
סיפור 7 – הרמאות של אחד השותפים בחנות.
אחד היהודים מספר: "לאביו של חמי היה שותף ובאחד הימים השותף החליט לרמותו. מה עשה? שכר שני אנשים, ולפני שהכניס אותם למקום מסתור נתן בידם עט וניר וביקש מהם שיכתבו מה שהם ישמעו. כשאבי חמי היה בחנות עם השותף, הישקהו מָחְיָא (עָרָאק) עד שהשתכר ואז אמר לו: "שמע! כל מה שיש בחנות שייך לי ואין לך כל חלק בה". אבי חמי בהיותו שיכור ענה: "כן כן אתה צודק" והעדים הקפידו לרשום את התשובות של אבי חמי מילה במילה. למחרת בבוקר כשאבי חמי הגיע לחנותו המשותפת, אמר לו השותף: "שלמה! צא מהחנות כי כל מה שיש כאן שלי הוא". אבי חמי פנה למספר חברים בְּמָרָאקֶש (MARRAKECH) והם הציעו לו לפנות לרבי דוד בן-ברוך. הצדיק עיין בנייר ואמר לו: "חזור לעירך ואין לך מה לפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי שותפך יבוא על עונשו".
היהודי שרימה את חברו, בהיותו רכוב על בהמתו מספר ילדים ששיחקו בסביבה זרקו על הבהמה אבן, גדולה, שפגעה קשות ברגלה, לא רק זאת, בעל הבית בו התגורר שותפו של אבי חמי דרש ממנו לפנותו מיד את הבית. מצבו הדרדר מיום ליום עד שכל הונו ורכושו התפזר. זו הייתה הקללה של הצדיק, כאשר היה מקלל מישהו קללתו הייתה מתקיימת.
סיפור 8 – היהודי שהוביל מחיא (עראק) וניצל בזכות הצדיק
חברי הועד הממונה על קבר הצדיק רבי דוד אֶלְשְׁקֶר המכונה מוּלָא-יאִיגִי נסעו בדרכם חזרה לְמָרָאקֶשׁ ברכב פרטי. אנשי הכפרים נתנו להם מספר חביות מלאים מָאחְיָא (עָרָאק). האיסלאם, כידוע, אוסר שתיה חריפה, וכדי למנוע מכירת מָאחְיָא (עָרָאק) לערבים, השלטונות אסרו לזקק את המשקה הזה שהיה בדרך-כלל מיוצר בבתים פרטיים על-ידי היהודים. מישהו הלשין לשלטונות שבאוטו המוזכר יש כמה חביות מָאחְיָא (עָרָאק). בהגיעם לכניסה לעיר סְאוּטָה (CEUTA), היום עיר ספרדית. עטו עליהם השוטרים. בראות הנהג
סיפור 9 – סוחר צרפתי שניצל בזכות הצדיק.
בתקופה ששלטו הצרפתים במרוקו, היה סוחר צרפתי גוי עשיר, שעבר איזו עבירה שתחייב אותו בגינה את ראשו למלכות. אותו גוי ששמע המופתים האופפים את קברו של רבי דוד בן-ברוך הגיע לאוזניו, נדר בלבו, שאם ינצל מגזר-הדין, יסלול כביש גישה לקבר הנידח. בעת שעמדו לבצע בו את גזר-הדין, זעק בקול-רם את שמו של ר' דוד בן-ברוך ג' פעמים, ונעשה לו איזה נס, וכך ניצל מחבל התליה. לאחר-מכן, קיים את נדרו, והוא שסלל את כביש הגישה לקברו של ר' דוד בן-ברוך
ראו: רבי דוד בן-ברוך) "לדוד ברוך". (תשנ"ח), נעזרתי בהקדמה שכתב מר אליהו פֶּרֶץ.
בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם ("התשנ"ה); הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח);
רפאל בן-שמחון ר. יהדות המגרב (תשנ"ח); לָסְרִי י., במחיצת חכמים ורבנים (1978);
רבי אליהו מעארך, מעשיהם של חכמי הספרדים (תשס"ב);
קונטרס בית-צדיקים עמודים ל"ד-ל"ז בהוצאת מוסדות אוצרות החיים שובה ישראל;
אתר האנטרנט "תורת אמת" .
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3
קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.
|
ערבית |
עברית |
|
נוּצִּיק יָא חָבִּיבִּי סִיר תְּזור, דָאק צדיק לְמַשְׁהוּר. ר' דוד מוּל אְ-נוּר, בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. סַעְדַאת מְן בִּיהּ יִתְּמֶנָּנא, דָאיִים יִפְרֶח וּבִּיהּ יִתְּעַנַא, יִבְּלֶג כְּל מָא יִתְּמֶנָּא, בְּסְפָאיָיאת אֶל-קַלְב אוּנִיָיא, רבי בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. סֶבְּרוֹ הָאד לְכָּאס אוֹזְגֶרְטו אִישֶרְבּוֹ אליהו חתָּא. זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו. |
אצווה אותך חביבי, לך פקוד קבר הצדיק הצדיק המפורסם. ר' דוד בעל האור, בן-ברוך אור עינינו. אשרי מי שבוטח בו תמיד ישמח בו ובו יתלה תקווה ימלא כל משאלותיו בטהרת-הלב ובאמונה. רבי בן-ברוך אור עינינו. החזיקו כוס והשמיעו מצהלות. ישתה אותו גם אליהו. זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו. |
רבי דוד נפטר בג' בטבת שנת תקכ"א (1761) ונקבר בכפר אָגְזוּ נְבָּא-הְמוּ שליד אוּלָאד בְּרְחַיל והסמוכים לעיר תרוּדָּאנְט שבמחוז נוף סוס (Sous). מאז פטירת הקדוש האלוקי והמלומד בנסים שקהל מעריציו ונושאי-שמו רבים הם, נזכר בפי האנשים הן לברכה והן להצלחה וקברו הפך למוקד עליה לרגל. המונים מכל רחבי מרוקו באים להשתטח לכל אורך השנה ובמיוחד ביום ג' בטבת מועד ההילולא, חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות ישראליות להשתתף בהילולא הנערכות בציון. בבתי-כנסת בארץ הנושאים שמו ובבתים פרטיים נערכות הילולות לכבודו.
הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי-יד רבים שנושאיהם הסוד- והקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס והם אצל נכדיו.
הכיתוב על המצבה
על הגל הזה ועל המצבה הזאת
אשר תחתיה נטמן נטע נעמן צנצנת המן
בר אבהן ובר אוריין חסידא ופרישא אבן הראשה
מלומד בנסים, שלשלת יוחסין, בנם
של קדושים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים
שמעו הטוב הולך מכל עיר ופלך
אליו רצים בתחנות והוא משיב לכל שאלות אחד
מן הרמתים שקידשוהו שמים
זכותו תגן, כאלף המון על כל ישראל בביאת הגואל
מגן גיבורים זכה לשלשה כתרים כתר תורה,
כתר כהונה וכתר שם-טוב עולה על כולנה
זה שמו הטוב ממשפחת אחיטוב
הרב המקובל האלקי
רבנו כמוהר"ר דוד בן-ברוך הכהן אזוג זיע"א
נתבקש בישיבה של מעלה ביום א' בש"ק
שלשה ימים לחודש טבת שנת תקמ"ה לפ"ק
בסימן שמרה נפשי וכו' ויעלוזו
חסיד בכבוד ירננו על משכבותם
ת.נ.צ.ב.ה
באתר מתקיימת הילולא רבת משתתפים, ממרוקו, מהארץ ויהודים ממדינות אחרת. להילולא זו ממשלת נותנת חסות בהשתתפות משמר כבוד, נציגי הממשלה, שוטרים ועוד. ההכנסות מההילולא הן גבוהות מאד ומהכספים בונים יחידות דיור רבות בהן: מקלחת, שולחן וכיסאות, מיטות שמיכות וכריות. הדבר שריגש אותי במיוחד הוא, למרות שמדובר במדינה מוסלמית הקהילה בנתה קיר ארוך בתוך בית העלמין ובו הפסוק:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יִרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יִרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
(תהילים קל"ז – את המקור אני הוספתי. ש"ט)
סיפורי הנסים של הצדיק.
סיפורי מופת רבים נקשרו סביב שמו של רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג זצ"ל, ואף הזכרת שמו היה בה מעין סגולה. גם סביב הציון התפרסמו סיפורי פלאות, והמקום נודע כמסוגל לפעול ישועות רבות בכל עת צרה וצוקה.
סיפור 1 – מקור השם אגזו נבא-המו
מר משה בִּילְיָה תושב אפקים שנולד בכפר אָגְזוּ נְבָּא הְמּוֹ סיפר לי את הסיפור הבא: "המקום בו קבור הצדיק נקרא "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" שפירושו "הפינה של נְבָּא-הְמּוּ". למושל האזור קראו "נְבָּא-הְמּוּ". יום אחד עבר לידו רבי דוד וזילזל בו, בו במקום הוא שקע עם סוסו והחל לזעוק לעזרה. משרתו שהיה לידו העיר לו: "פגעת לא פחות ולא יותר אלא ב"חזן" הגדול של היהודים ורק הוא יוכל להציל אותך". המושל החל להתחנן בפני הצדיק שיצילו ורבי דוד אמר לו: "אני מוכן להצילך אם תמלא שני תנאים: א. תקצה חלקה לקבורת הנפטרים היהודים, ב. מהיום והלאה תתייחס ליהודים ביתר כבוד. המושל הבטיח שיכבד את בקשותיו, ורבי דוד הצילו. מאז נקרא המקום "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" (פינת נְבָּא-הְמּוּ)
סיפור 2 – סיוע הרב לפתרון בעיה הילכתית
באחת הפעמים הוצרכו גדולי ירושלים לסיועו של רבי דוד בן-ברוך ולשם כך נשכר גוי מיוחד שיעשה את הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפרו הנידח במרוקו הרחוקה. בהערכה פשוטה יותר משנה ומחצה אמורה לקחת לו הדרך, הפלגה עד מרוקו, רכיבה עד בהמות עד שימצא את כפרו הנידח בחבל נוף סוּס. הערבי נטל את איגרת החכמים ויצא לדרכו. ולאחר שמונה חודשים בערך, הגיע למחוז חפצו ופגש ברבי דוד. רבי דוד נטל ממנו את האיגרת והחל לקרוא את הכתוב בה. משסיים הבין כי עזרתו נחוצה באופן דחוף מאד, ואם יתמהמה הגוי עמה שמונה חודשים נוספים בדרכו חזרה, יווצר נזק רב. משום כך החליט לעשות מעשה. נטל גיליון, כתב עליו תשובתו, חתם חותמו וקשר אותו היטב. לאחר מכן, נטל פיסת קלף קטנה, וכתב עליה שם משמות הקודש, ובנוסף הביא מביתו לחם מרוקאי חם שיצא עתה מהתנור, משסיים מלאכתו זו, לקח את הערבי ויצא עמו מחוץ לעיר, שם בידו את גיליון התשובה ביד אחת, ואת כיכר הלחם ביד השניה, ציווה עליו לפתוח פיו, ושם בתוכו את הקלף בו היה חקוק השם משמות הקודש, ברכו בברכת הדרך ונפרד ממנו לשלום.
הגוי התחיל ללכת לדרכו, והנה לאחר שעה קלה, רואה הוא את חומת העיר ירושלים. שפשף את עיניו, וניגש לשאול את העוברים ושבים האם הוא אכן עומד בשערי-ירושלים?, משנענה בחיוב, הבין שהחכם היהודי עשה לו איזה נס, תיכף ומיד רץ לחכמי-ירושלים כשאיגרת התשובה בידו. הם סירבו להאמין לו באומרם: "לא יתכן שהגעת לביתו של רבי דוד, הרי דרכך הייתה אמורה וכיצד חזרת פחות מהזמן ה משוער?. הערבי שח להם את כל המאורע, אך הם סירבו להאמין. כשראה זאת והחל לחשוש לשכרו, ניזכר בפת החמה שבידו וקרא לעברם ראו לחם מרוקאי זה חם וטרי כאלו יצא זה עתה מהתנור! זה יהיה לכם האות שאמת בפי. משנוכחו בכך קיבלו את דבריו והכירו בגדולתו הנפלאה של רבי דוד בן-ברוך.
סיפור 3 – המוסלמי והאייל לחג הקורבן.
ערבי אחד ושמו מוּלָאי מוּסְטָפָה נהג לקנות אייל לכבוד חג הקורבן. לימים, הערבי ירד מנכסיו ובידו לא היו אמצעים לקניית האייל לחג כמנהגו דבר שמאד העציב אותו. אשתו הציעה לו שימכור כל מה שיש להם, ובלבד שיקנה אייל לחג וכל זה מפני הבושה של השכנים. כששמע הערבי את דברי אשתו
רכב על חמורו וברח מביתו. בדרך ראה והנה על קברו של הרב הקדוש דולקים נרות רבים. בימים ההם יקרים היו הנרות וניתן היה להשיגם אך ורק בשוק השחור ותוך סכנת עונשי השלטון. מוּלָאי
מוּסְטָפָה, ראה, צחק ואמר לשכנו הערבי: "ליהודים אין שכל, במקום להאיר אור בביתם החשוך, מבזבזים נרות על הקבר". השיב לו חברו: "עליך לדעת שזה קברו של חזן גדול ואל תעז לקחת נרות גם אם אתה זקוק לכסף". השיב מוּסְטָפָה לחברו: "לא אקח את הנרות כפי שחשבתי, אך אם אמנם חזן גדול הוא ובעל נסים, שידאג לי לאייל לחג". חברו רגז רטן, כעס ופנה לדרך אחרת. (אזכיר שהיו ערבים שהכירו והאמינו בגדולתם של הצדיקים, ראה בהקדמה. ש"ט). מוּלָאי מוּסְטָפָה נשאר יושב בודד על ראש הגבעה מהרהר ועצוב, ולפתע נשא עיניו והנה הוא רואה שני כבשים במרחק מה ממנו. מוּלָאי מוּסְטָפָה אמר: "הנה אמת ויציב הדבר! כי כוחו של החזן היהודי גדול הוא". לקח אחד מהכבשים ופנה לביתו בחשכה ורק למחרת היום שחט את הכבש, כי חשש שמא יחפשוהו בעליו. אמונתו גדלה בצדיק ובעת מצוקה תמיד קרא בשמו.
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3
24/05/2021
רבי דוד בן-ברוך-אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)1/3
אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)
רבי דוד בן-ברוך ה- 1 ההילולא ג' בטבת.
רבי דוד חי במאה ה- 6 (המאה ה- 18 למניינם). קדוש מרחם היה רבי דוד, מגזע תרשישים, צדיקים וחסידים, קדושי עליון. אביו היה מקובל גדול ונודע בשם רבי ברוך אֶל-כְּבִּיר (הגדול).
שורש משפחתו קשור לרבי ברוך נריה הכהן רבו של עזרא הסופר, ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא שקיבל ממנו את תורתו. רבי ברוך בן נריה נקבר בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא.
אחרי פטירתו, היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן. משם הגיעה המשפחה להרי-האטלס שבמרוקו ושם קבעו מקום מושבם דור אחר דור, עד הרב פנחס הכהן שחי במאה ה- 4 (המאה ה- 16 למניינם).
במרוצת הדורות הגיעה המשפחה עד הרב הגדול המקובל הנקרא בפי הכל רבי "ברוך אל-כְּבִּיר" (ר' ברוך הגדול), ורבי ברוך הנ"ל הניח בנו אחריו בשם רבי דוד בר רבי ברוך אָזוּג " (אזוג בברברית גדול. ש"ט).
ישנן גירסאות רבות למוצא המשפחה. האחת אומרת מהעיר אוּפְרָאן (Oufran), ויש גם דעה נוספת האומרת שמוצא המשפחה מהעיר תָּרוּדָאנְת (Taroudant).
אבי השושלת הוא הרב הנזכר רבי דוד בן-ברוך הנקרא רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג" הקבור אָגְזוּ באהְמוּ (Aghzou Bahammou). נכדיו הם: רבי ימין הכהן ורבי ברוך הכהן שניהם קבורים אחד ליד השני בתָּרוּדָאנְת. רבי ימין הכהן המכונה "בָּאבָּא ימין" הוא אביו של רבי פנחס הכהן הקבור במראקש [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]. רבי ברוך הכהן קבור בתָּרוּדָאנְת. ליד אחיו רבי ימין הכהן, רבי דוד בן-ברוך הקטן המכונה " בָּאבָּא דודו" הוא בן דודו של רבי פנחס הכהן וקבור במראקש.
מסופר: כשנולד רבי דוד, הבחין אביו, הקדוש, באור של קדושה הבוקע ממצח בנו והבין שעל מצחו חתום "שם קודש", לפיכך ציווה על בני-משפחתו שלא יוציאוהו מהבית בלי כיסוי מהראש עד העיניים לבל יתחלל. ויהי היום, והילד הזאטוט יצא לשחק עם חבריו במבואות הכפר, למשחקים הצטרפו ילדי הערבים שכניהם וביניהם היה גם בנו של מושל-הכפר. במהלך המשחקים השליך בנו של מושל-הכפר אבן קטנה לעבר הילד דוד. הילד מעד ונפל ומצחו התגלה. בנו של המושל אשר בא לראות את אשר עולל לדוד, ברגע שהביט בפניו של הילד דוד מיד הוכה בסנוורים והתעוור. בן המושל לא הבין מדוע חשכו עיניו, והחל לזעוק לעזרה. משהביאוהו לאביו – מושל-הכפר, שח לפניו את אשר ארע וציווה להביא את הילד דוד לפניו. שליחו של המושל יצא למלא את המשימה, אך משהתקרב אליו השליח, הבחין הילד דוד בסכנה הנשקפת לו ומיד גילה את מצחו שנית וגם השליח התעוור. בסיוע אנשי המקום הצליח השליח לחזור לבית-המושל, ובעודו מבוהל סיפר בקול בוכים למושל איך ניטל ממנו מאור עיניו. המושל הבין שיש כאן מאורע יוצא מגדר הרגיל וקם בעצמו והלך לבית הוריו של הילד דוד. משהגיע לשם, ביקש את מחילת הילד והבטיח לאביו שאם יחזרו עיני בנו ועיני השליח לראות, יממן מכיסו בניית בית וישיבה לרב. אחרי שהילד הודיע כי מוחל הוא, חזרו עיניהם לראות. המושל עמד בהבטחתו, החזיק את בית רבי דוד ואביו ובנה ישיבה עבורו מכספו.
רבי דוד ישב עם משפחתו באִימִין תָּאגָּה (Imine-Taga) או מָנְטָאגָּה (Mantaga), בכפר זה ישבו תקופה קצרה ואחר-כך עברו לעיר "אוּלָאד בְּרְחִיל" (Oulad BerehalL) ומשם לכפר אָגְזוּ נְבָּאהְמו בו הוא קבור.
ישנה עוד גירסא האומרת שהגיע מירושלים למרוקו כשליח הכולל לאסוף כספים, כי בין השדרי"ם שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו היה רב בשם רבי דוד בן-ברוך וכנראה זהו הרב הנזכר. נראה שגם היה מרבני ירושלים וחכמיה, אנו מוצאים אותו חתום על כתב שליחות של רבי שמואל שלם,
17.ע"פ המסורת רבי דוד היה שד"ר
וחתימתו מופיעה על אגרת זו
כמו כן ישנו כתב-יד מאותה תקופה של רבני פָאס, ובו הוא מוזכר: "ושמעתי מחכם ארץ-ישראל השד"ר החכם השלם רבי דוד הכהן שאמר לי שבגלל קדושתו ופרישותו המיוחדת, היה קשה לאביו למצוא לו שידוך מתאים. לפיכך, משראה שהזמן עובר ובת גילו משתהה מלהתגלות, שיגרו אביו לְאָגָּדִיר (Agadir) לרבי כְלִיפאָ בן-מלכא [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]., ובידו אגרת בקשה שיעזור לו למצוא את בת זיווגו הראויה לו. רבי כְלִיפָא שמח על האורח, הצדיק, שנועד לגדולות, אשר בא לחסות בצל קורתו ואירחו בכבוד גדול. לאחר סעודת ליל-שבת הראשונה ששהה בביתו, אמר לרבי כְלִיפָא: "מצאתי את בת זוגתך". "מי יתן ותרצה לקחתה, הלא בוגרת היא וגדולה ממך בכמה שנים" ענה רבי דוד ואמר: "אני קדוש מרחם, ואין חשוב לי כלל בת כמה היא, מבחינתי העיקר הוא, שאני חש שהיא בת זוגתי הראויה לי משמים". רבי כְלִיפָא הסכים להצעתו, וכך לאחר זמן מועט חגגו את נישואיהם. כמתנת נישואין לימדו רבי כְלִיפאָ וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ בשבת ראשונה לאחר נישואיו את סוד עליית הנשמה בזמן אמירת קדושה וכתר.
פעם רבי דוד התארח בעיר מֶקְנָס (Meknes) אצל הרב הגדול רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ. בלילה הראשון לבואו, המארח הזמין לכבודו את כל האריות של העיר מֶקְנָס ותהו על קנקנו של חכם גדול זה, ושמעו ממנו רוב נחת, כי היה בקי בחדרי התלמוד והפוסקים וגם בסתרי תורה ידיו רב לו, וכל דבריו של רבי דוד היו ברגש גדול ובנועם שיח. ממש בלי מרגוע, היה הולך ומפלפל ממאמר למאמר, מסוגיא לסוגיא, מהלכה להלכה והיה מעורר את כל הנמצאים כל אחד לומר ספיקותיו, וביחד פלפלו בהלכות, ואומרים שהרבה הלכות עוממות לובנו שם להלכה.
ידידו רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ שהזמין, כאמור, הזמין לכבודו את כל תלמידי-החכמים, קרא עליו את הפסוק: "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים (שיר השירים – ז', י'). – "ד" – דוד, ב"ב – בן ברוך", שהוא בפלפוליו הולך משרים ומדובב את כל תלמידי החכמים לדבר, למרות שהשעה מאוחרת. משם הלכו כולם להתפלל שחרית בנץ החמה.
רבי דוד הוזמן לעלות כשליח-ציבור אף שהיה עייף ויגע. רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ כבר לא יכול להתאפק ולכבוש את התפעלותו ופנה לרבי דוד ואמר לו: "רבי דוד! מי יכול לעשות כמעשיך? שאתה באת מהדרך על החמור דבר שמאד מייגע, וכל הלילה אתה ער ולא מספיק שאתה ער אלא מדרבן וממריץ את כולם, ועוד עולה כשליח ציבור, כיצד זה אפשרי? אמר לו: "דע לך אדוני! התעוררות הדם ברגש ובמרץ היא עבודת אלקים, והלומד ברפיון ירדם, אף אם נח וישן כדי צורכו".
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו
הרה״ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל
ראב׳יד לעדת המערבים בירושלים. (תר״מ— תרמ״ו)
רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו, היה בין גילו, ידידו וריעו מנוער של הרב צוף דב״ש.
משחרית ימיו התנהג בפרישות בקדושה ובטהרה. עודו צעיר לימים, התבודד במועדיו עם אלהיו והתרחק מחברת בני אדם, כפי שהוא העיד על עצמו: ״ובבחרותי בזי ימי אבל מ״א ז׳׳ל עשיתי בבה׳׳ב נפילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה והיה אצלי מר מצרפי אחי אמי עזיזי מסעה־ צבע זי׳ל ורמז לי אז על זה, שלא לעשות ומנעתי מלעשות אמרתי, אפשר שכך הוא המנהג ידוע אצלו, ואני איני מכיר בכך מחמת התבודדותי ופרישותי מלהתערב עם בני אדם״, (פקודת אלעזר ח״א דף קכ״ב).
נפשו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, חשקה בתורה ובאהבתה דבק בה תמיד. הוא ניחון במתת אלקים, בזכרון פנומנאלי, בשקידה עצומה ובדעת נבונה ורחבה. יצק מים על ידיו של הגאון רבי סעדי׳ה מארג׳י זצ״ל. מחכמיה הגדולים והמפורסמים של עיר רבאט, ומחבר שירה ופיוט. באחד מפסקיו בספרו ״פקודת אלעזר״, הזכיר את אחד ממנהגיו של מורו ורבו, שאחר קריאת שמו״ת בכל יום שישי עם תלמידיו, היה קורא את ההפטרה של אותה סדרה ואח״כ אומר שיר של יום ומשנה ראשונה דשבת ואח״כ אומר אייר הונא בריה דרב יהודה אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמוי׳ת ואפי׳ עטרות דיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו״ת, מאריכין לו ימיו ושנותיו, (ברכות דף חי) ואח״כ היה אומר משנה א׳ של ספר יצירה. ואחייב זוהר של הסדרה של אותו שבוע, ״וכן היה נוהג מו״ר הרב הגדול כמוהר״ר סעדיא מראגי ז״ל תכף אחר הפי שמוי׳ת שהיה מסדר כל הנז׳ ע״פ אחת לאחת ואנחנו עמו ביחד בכל יום וי״. (פקו״א ח״ב דף ק״ה ע״ב).
לאחר שמלא כרסו בש״ס ופוסקים וספג אוצר בלום בתורת הנגלה והנסתר, מבלי שגילו הצעיר ישמש מכשול כלשהו, אסף סביבו מספר תלמידים והחל ללמדם תורה בשקידה רבה, מתוך כוונה להכשירם לתלמידי חכמים, בקיאים וידענים בנתיבות הש״ס והפוסקים. מידי שבת, נהג הרב צוף דב״ש ותלמידיו, לבוא ולהסתופף בישיבתו של רבי רפאל אלעזר הלוי, כדי ללמוד בצוותא וללבן ביחד הלכות שונות שעמדו על הפרק, וכך מספר רבי אלעזר הלוי. ״והרב דב״ש הי״ו היה נוהג הלכה למעשה עם חברה קדושה שהיו לומדים עמו בבית המנוח יר״ש כה״ר אליהו אלבאז ז״ל, והיה בא אצלינו לקהילת החכם השלם כהר״ר יוסף אביקציץ ז״ל אחר שגמרו הצבור תפילת מנחה דיום שבת קודש, ואני ואיזה מחברתי הלומדים עמי שם, היינו נוהגים ליישב שם גם אחר שהתפללנו תפילת מנחה ללמוד זמן מה…״. (פקו״א ח״א דף צ׳יח).
לא ארכו הימים, ולמרות ענותנותו הגדולה, וצניעותו המופרזת של הרב רבי רפאל אלעזר הלוי. יצאו לו מוניטין בקרב קהילתו, ושמו נודע לשם ולתפארת. רבים נהרו והשכימו לפיתחו כדי לקבל תורה מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא. שמו הטוב היה מקודש בפי כל בשל חסידותו קדושתו ופרישותו מהבלי הזמן ושמו נודע בשערים המצויינים בשל שקדנותו והתמדתו בתורה, מדותיו הנאצלות וטוהר מעשיו.
על אף היותו צנוע ופרוש מהחיים הציבוריים. נהג רבי רפאל אלעזר הלוי, להקהיל קהילות ברבים כדי ״ללמד את העם חכמה ומוסר״. בימי שבת בשבתו ״ויהי בעלות המנחה שפתי פי חכם חן יושב ודורש… ומוכיח לרשע מומו, טובה תוכחת, דברי חכמים בנחת, מופת היה לרבים…״. כל ימיו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, ידע עוני ומחסור, כי זהיר היה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם. גם את תלמידיו לימדם תורה חינם ללא תמורה כספית כלל ועיקר. ״כי מה אני בחינם אף אתם בחינם״. למרות פרנסתו הדלה מכתיבת שטרות וכדר. הוא חסך וקימץ מפתו כדי לפרנס עניים יתומים ואלמנות ובפרט עניים בני תורה. כפי שהעיד על מנהגו זה רבי נחמן בטיטו זצ״ל בהספדו עליו. ״דהגם שלא היתה ידו משגת להחיות את נפשו, וחיי צער היה חי, עם כל זה הוה עושה כל טצדקי לחוס על דל ואביון ולחמו נתן, מקמץ מעיסתו ומלוה מהבני אדם להשיב נפש שוקקה, ומעשה את אחרים שיתנו…״. ״ועל מה נבכה תחילה אם על גודל רבנותו ובקיאותו ושקידתו בתורה יום ולילה לא ישבות לא פסיק גירסא מפומיה, אם על רוב רחמנותו על דל ואביון וכל אלמנה ויתום ובפרט על עניים בני תורה, וכשהיה רואה ת״ח דדחיקא ליה שעתא, היה מצטמק ורע לו ובשרו עליו יכאב כי חפצו ורצונו למלאות את שאלתו ולהחיות את נפשו ואין לאל ידו, באשר גם הוא בא עד כי׳סו ואין, יליף ריקם ריקם וכמו הצער בנפשו צער הגבוה…״.
בראשית שנת תרי״ח(1858) החליט רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לעזוב את ארץ העמים, ולעלות ולהתיישב בירושלים עיה׳יק. כאשר כל מטרתו להתקדש, ולהוסיף קדושה על קדושתו וטהרה על טהרתו באוירה של א״י. בדרכו לארץ היעודה, עבר דרך העיר טנגי׳ר ושהה בה תקופה קצרה, אך דיה היתה כדי שחכמי העיר ובראשם הגאון המפורסם רבי מרדכי בן ג׳ו זצ״ל יכירו את גדולתו בתורה ואת מידותיו הנעלות. לא איש כרבי רפאל אלעזר הלוי, שישב בטל מתורה ומחקירה ודרישה אחר המנהגים השונים למרות טרדות הנסיעה והיותו גר בארץ וטילטולי הדרכים הקשה מכולם. כאן בטנגי׳ר נושא ונותן בהלכה עם המרא דאתרא הגאון רבי מדרכי בן ג׳ו, בענין עירוי מים רותחין בשבת מכלי ראשון על הקפה. ״…כסברת ידיד נפשי ואור עיני רבי מרדכי בנז׳ו נר׳׳ו בטאנג׳ה יע״א כי בהיותי שם שנת תרי״ח מצאתי שנוהגים מע״ש לערות רותחין מכלי ראשון על קערה מליאה אבק קאווי, ושואבת אבק הנז׳ כל המים הנז׳ וביום שבת קודש כל הרוצים לשתות קאווי לוקחים מהאבק ההוא ומערים עליו מכלי ראשון ושותים אותו, וערערתי על זה עם הרבנים שהיו שם ובראשם מ״ץ הרב ר״מ המי…". (פקו״א חלק שני דף קכ׳׳ח ע״ב).
מטנגייר שוב הפליג לגי׳בראלטאר. שם שהה זמן מה בחברת החכמים ולן בעומקא של הלכה. בני הקהילה ששמעו את שמעו עוד בהיותו בטנגי׳ר, קבלוהו בסבר פנים יפות באהבה ובכבוד הראוי לו. מגי׳בראלטאר היה שולח רבי רפאל אלעזר הלוי, את שאלותיו וספקותיו לגאון הדור רבינו יצחק בן תאליד זצוקלה״ה, ראב׳׳ד של עיר טיטואן, ובעל המחבר שו״ת ״ויאמר יצחק״. ואמנם, בשו״ת הנז׳ אנו מוצאים כמה תשובות להלכה שהשיב מהריב״ו לרבי אלעזר הלוי זצ״ל: בחלק ראשון, בחלק יורה דעה סימן ס״ח. ״תשובה לגי׳באלטר לכהה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו״. בחלק שני חלק חושן משפט סימן קפ״ו. ״ידי״ן החה״ש הותיק דין הוא הדר כולל תהלות כה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו ועליו יציץ נזרו. אחד״ש שירבה ויגדל ורב שלום לכל הנלוים אליו ישמרם השוא״ל אכי״ר. זאת מן המודעית מקבלת האחת אהובה, ושם נאמר שבח׳ מרחשון של אשתקד שלח לי כת״ר איזה שאלות ולא כתבתי לו תשובה. אמת היה הדבר ולא יכולתי להשיב מפני הטרדות שהקיפוני שלא נתנוני השב רוחי מיום האי עד יום זי, ועוד בה חולשת המזג וכו׳ ואחר עבור איזה זמן נשכח ממני. ועל מ״ש שבכסלו ש״ש הנז׳ כתב לי כתב אחר, אותו הכתב לא הגיע לידי. ועל שבעתה באתי להשיב לכת״ר על מה שעלה ונסתפק…״.
עם עלותו לא״י וקביעת מושבו בירושלים עיה״ק. הארץ האירה מכבודו. הוא נתקבל באהדה ובחיבה אצל כל חכמי ירושלים. התיידד אתם ונקשר בעבותות אהבה עם כל רבניה וגאוניה, ללא הבדל עדה ומוצא, כך שבספריו ״פקודת אלעזר״ רבים רבים הם הפעמים שאנו פוגשים בשמם של רבני אשכנז כחכמי הספרדים, שעמהם היה קשור רבי אלעזר הלוי, ונשא ונתן עמם בהלכה, כדרכה של תורה. בפרט יש להזכיר את הגאון רבי יצחק פראג זצ״ל אשר הזכירו פעמים רבות, ובאחת מהן ״וידי״ן ואו׳׳ע הרב כמוהר״ר יצחק פראג הי״ו הראה לי…״ (פקו״א ח״א דף צד ע״ב).
בעזרתו ובעידודו של ידיד נעוריו הרב צוף דב״ש. נתמנה רבי אלעזר הלוי, לראש הישיבה של עדת המערבים. יחד עם תלמידיו הרבים, הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה ולעבודת קונו.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.