Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
LA MAISON DES CORCOS
La maison de Mogador etait carree, rez de chaussee, bureau, premier etage avec patio a ciel ouvert et balustrades en bois.. en arrivant a l’etage, a droite, quelques marches menaient par une porte-fenetre vers une partie des remparts de la ville, qui leur servait de terrasse, plantee de fleurs etiolees par le vent terrible de Mogador. A travers les creneaux des remparts on avait une vue splendide sur toute la plage, l’ile, les Scalas. La vraie grande terrasse comprenait aussi un autre appartement loue a d’autres personnes.
En entrant dans l'appartement il y avait une piece appelee le « study » ou les enfants faisaient leurs devoirs, ou on recevait parfois en petit comite: bureau, fauteuils, divan recouvert d’un tapis, des livres puis le salon tres grand, agreable. Une immense bibliotheque occupait tout un cote du mur, des livres rares et precieux s’y trouvaient a la disposition d’Uncle. II y en avait un peu partout, d’ailleurs; deux autres placards dans le salon en etaient pleins. La traditionnelle « zafania » entre deux fenetres, le piano casserole puis canapes, sieges anglais, tables ; montagnes de tapis. Pres du fauteuil d’Uncle. Encore une bibliotheque tournante Je me souviens qu’a l’age de treize ans j’ai lu en cachette, « Les Contes de Lafontaine » que Philippe en catimini, tirait d’un des placards.
Entre le salon et la salle a manger, l'office ou Antie avait beau camoufler ses reserves de gateaux, Elza les decouvrait et faisait une vraie razzia. Apres venait la salle a manger, une chambre a coucher assez petite, puis celle de Julia et Chelly ou je couchais lorsque j’etais chez elles, la chambre d’Ernest puis celle des parents. Meubles anglais: je revois Uncle couche sur son lit etroit. II faisaient lit a part….A gauche le lit matrimonial puis une table en bois d’arrar avec un plateau sur lequel etait piquees une dizaine de bougies allumees (ceci avant l'installation de l’electricite). Uncle, appuye sur de nombreux oreillers, lisait jusqu’a des heures avancees de la nuit .Ceci me rappelle ses petits dejeuners, prepares non par la cuisiniere qui venait plus tard mais par ses fideles hommes a tout faire ; je vois encore Layachi et Abderrahmane ; Ce petit dejeuner comprenait toujours trois ou quatre ceufs brouilles ou a la coque. Les brouilles etaient si cuits qu’ils ressemblaient a des petits cailloux jaunes eparpilles dans l’assiette. Le plus amusant est qu’Uncle dinait le plus souvent de trois ou quatre oeufs brouilles, frits ou a la coque.
Un incident arrive a Elza qui avait quinze ans a l’epoque: elle recoit une lettre (de maman ou d’une amie, peu importe) arrive de la plage et comme d’habitude, trouve sa lettre ouverte par Antie Messoda, posee sur son assiette. Elza qui en avait assez de « la police secrete d’Antie » a vu rouge et lui a dit que ce serait la derniere fois qu’elle tolererait une lettre ouverte. Que maman ne se permettait pas un tel controle, donc il etait absolument inadmissible de la part d’une tante et qu’elle se ferait adresser ses lettres ailleurs si cela continuait. Cela a ete fini.
Quant a moi, elle montait sur la terrasse des remparts et avec une longue vue, surveillait nos ebats sur la plage et dans l’eau ; et comme j’avais un ou deux professeurs de natation benevoles elle disait que j’etais une fille perdue qui me laissais toucher par des hommes ; pauvre de moi, quelle bagarre cela a cause et j’etais si innocente a l’epoque.
Uncle av ait entre soixante dix et soixante douze ans lorsqu’il a du subir une operation a Marrakech, je crois une hernie etranglee ; il s’en est bien sorti mais… trois ou quatre jours apres, il est mort. Je ne sais plus si son corps a ete ramene a Mogador, Agadir ou s’il a ete enterre a Marrakech. Il s’est vu partir et a eu l’honnetete de faire promettre a Ernest de nous rembourser une somme tres importante qu’il nous devait et qu’il pretendait ne pas nous devoir. Ernest nous la rendue et a un moment ou elle etait la bienvenue. Antie est morte a Agadir quelques annees apres.
LES TOBY
Il me reste a parler des Toby. Antie Clara avait epouse un parent Mose Toby, riche commercant, ils ont passe la plus grande partie de leur vie a Londres et a Las Palmas, ne sont revenus definitivement a Mogador que lorsqu’Uncle Mose a vieilli. Ils etaient magnifiques tous les deux, tous deux parlaient espagnol et anglais a la perfection et nous semblaient beaucoup plus raffines que le reste de la famille. Leur maison etait tres belle, tres luxueuse, helas, je ne peux plus la decrire, e’est trop tard. En outre, nous n’y allions pas tres souvent, nous les enfants, car il n’avaient qu’un seul fils bien plus age que nous, Pinhas. Il s’est marie avec Anita Toledano. Famille riche et honoree de Tanger. Ils eurent trois enfants Delia, Edna et le dernier, un fils que son pere adorait. Le petit meurt a la suite d’une maladie, laissant ses parents desesperes.
Mogador etait la petite ville de province. Pinhas n’etait pas du tout gai ni facile a vivre, Anita, apres ce deces devient neurasthenique et supplie son mari de s’installer a Tanger, ce qui etait tres raisonnable. Pinhas, retenu par ses affaires hesitait. Les discussions se multipliaient, Anita, excedee a prepare avec sa famille un depart discret et definitif pour Tanger, laissant une lettre d’explications que Pinhas a trouvee un soir en rentrant. Il a cru devenir fou! A fait l’impossible pour avoir sa femme et ses enfants vainement, il aurait peut etre du tout abandonner et s’installer tout de suite a Tanger. Il ferme la maison et s’installe chez sa mere. Quelque temps apres (je crois que le divorce etait deja prononce) on lui reclame les affaires de sa femme et de ses enfants restes dans la maison. Il vient a Marrakech et supplie Papa de l’accompagner a Mogador, lui disant qu’il n’aurait pas le courage de retourner seul dans ces pieces vides et de revoir les lieux oil il avait ete heureux: vetements d’enfants, souvenir de tout son bonheur detruit et il jurait a Papa qu’il ne pouvait pas le faire, qu’il se tuerait! Papa etait tres occupe et preoccupe a l’epoque. En plus, il n’a jamais cru que e’etait serieux, il l’a raisonne, sermonne, et lui a fait promettre de revenir, tout de suite apres !’envoi des affaires, passer quelques jours de repos dans ce havre de grace qu’etait la villa Marie. Pinhas promet du bout des levres et part desespere. Deux jours apres, coup de telephone angoisse de Mogador ; Pinhas s’etait bel et bien tue d’une balle du revolver achete a Marrakech On l’a retrouve avec un vetement de son fils serre contre son coeur.
David, mon mari, conduisant comme jamais de sa vie (et il allait vite a l’epoque) notre belle Delage « speciale » et Papa bourrele de remords ont fait le voyage Marrakech – Mogador en un temps record. Dans notre religion les suicides sont enterres a part, dans un coin special. Grace a Papa, Pinhas a eu un enterrement normal, toute la ville apitoyee y a assiste mais il n’a pas pu empecher qu’on entoure sa tombe de chames comme pour tous les suicides (j’ai vu la tombe lors d un de mes voyages a Mogador.
Antie Clara a survecu quelques penibles annees oil chagrin, proces de succession ne lui ont pas ete epargnes. Elle est morte du coeur
C’est terrible, je ne respecte aucun ordre, tant pis! J’ajoute un mot au sujet de la mere d’Uncle Leon ; Elle s’appelait Julia Brandon de Rodriguez. Originaire de Londres. Antie Stella, la deuxieme femme du pere d’Uncle Leon etait Stella Duran de Londres aussi. Elle menait tout le monde a la baguette et a vecu tres vieille. Je la compare a la vieille heroine de Jalna, Adeline .Elle avait elle aussi une canne a pommeau d’argent, qu’elle brandissait au nez de ses interlocuteurs. Nous la respections tous, et jeunes, elle nous faisait peur. C’est elle qui a dirige la premiere ecole d’anglais de Mogador, je crois, vers 1870. Je l'ai su grace a un livre. Elle a refuse d’apprendre l’arabe et menait sa vie comme a Londres.
Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל
המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל
צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב)
לשם מה היה הצורך בכל כך הרבה תמרים? ובכן במוצאי חג הפסח נהרו המונים לביתו של רבי שלום כדי לזכות בברכתו. הוא ז״ל היה מברכם בחמלה ובחנינה ונותן לכל אחד ואחד תמר לעצמו לאות הצלחה ופריחה כתמר. בתמר זו שנתן רבי שלום מידיו הקדושות, היתה בה סגולה מיוחדת וסגולה מסוגלת לרפואה. לפקוד עקרות, לרווח והצלחה בכל מכל כל. היו כאלה שאף שלחו לקרוביהם שמעבר לים את התמר של הצדיק. עד היכן הגיע כוחה של סגולה זו, אתה למד מאותו מעשה בעשיר אחד מוגראבי, שבנו למד בקהיר את תורת הרפואה. אותה שנה שבנו היה צריך לגשת לבחינות, שלח לו האב תמר, וכתב לו כי לפני הכנסו לבחינה יאכל את התמר של הצדיק ויצליח בבחינה. הבן צחק בלבו ולא נתן לב לבקשת אביו התמים, והשליך את התמר. הנה כשהגיע שעתו להבחן ניגש הבחור לאולם הבחינות והרגיש ששכח את תלמודו. בלית ברירה ניגש לבחינה ונכשל, בבושת פנים כתב לאביו וסיפר לו את הקורות אותו. במוצאי פסח הסמוך הלך שוב אביו לרבי שלום וביקש ממנו תמר עבור בנו, וכמובן שלא סיפר לו כלום אודות בנו ומכשלונו בבחינות. הפעם קיבל הבן את התמר ושמרו בדחילו ורחימו ולפני שנכנס לבחינות אכל את התמר, ואכן הצליח בבחינות הצלחה מעל ומעבר לציפיות. כאשר שב לירושלים לקחו אביו אל רבי שלום כדי לקבל את ברכתו, והזהירו לבל יספר לרבי שלום מה שעשה עם התמר הראשון, כשנכנסו אצל הרב, הציג האב את בנו, רבי שלום הושיט לבחור שתי אצבעות לנשיקה ואמר לו:
״מפני שזלזלת בתמר, קיפחת שנת חיים, בני״
כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל״ב)
בוליסה חנה אשתו של רבי שלום היתה מקבלת אף היא תמר מידי בעלה, ועל ידי סגולה זו לא נשרה אף שן אחת מפיה כל ימי חייה. גם לא סבלה חולי או מיחוש, רק פעם אחת חלתה בימי חיי בעלה, ומעשה שהיה כך היה.
הרבנית בוליסה חנה נפלה למשכב וכפשע היה בינה ובין המות, אנשי החברה קדישא ישבו סביבה וחיכו ליציאת הנשמה כדי לומר לה את ה״שמע״. אותה שעה ישב לו רבי שלום על מחצלת ואמר תהילים, פתאום נפתחה הדלת, והכל שמעו את רבי שלום אומר:.
״לך והגד לשולחך, שני בתים החרבת, ושלום מתחנן לפניך שאת ביתו לא תחריב״.
כעבור רגעים אחדים צעק רבי שלום כשפניו מופנים לדלת הפתוחה:.
״מה לך ולי? גוזרני עליך שתביא את דברי לפני רבוני ורבונך, ואם ימאן— תשוב ותקחנה״.
הדלת נסגרה. כעבור שעה קלה שוב נפתחה הדלת מאליה, פני רבי שלום נהרו וקרנו מאושר, קם ממקומו ואמר לאנשי החברה קדישא.
״שובו לבתיכם, השם ענני״.
לא עברו שלושה ימים והרבנית בוליסה חנה קמה מחליה כאילו לא חלתה מעולם.
אמרתי אעלה בתמר (שיר השירים ז. ט)
רבי שלום לא ידע מעולם חולי מהו. בן שמונים וארבע היה במותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. רק יומים לפני הסתלקותו חלה במעיו במקצת, והרבנית חשבה שהחמין של שבת הזיק לו. חייך רבי שלום ואמר לה.
״בתי, למעלה משמונים שנה אכלתי חמין, ומהן חמישים ושבע משלך, ומעולם לא הזיקו לי — צרות ישראל מחלחלות במעי, אולי אושע בטענותי לפני בית דין של מעלה״.
הרבנית לא הבינה את הרמז שבדבריו. ביום השלישי ישב רבי שלום על המטה כשהבית היה מלא זקנים וחסידים, קרא אליו את אחד מזקני ועד עדת המערבים ולחש לו.
״הזהרו בכבודה של בוליסה חנה ששימשה אותי כל ימי בטהרה״.
אחר כך קרא אליו את אחד המקובלים הגדולים ואמר לו מה שאמר, ומיד החל לקרא קריאת שמע. וכשעדיין שפתיו הטהורות מלחשות, הוציא את נשמתו בטהרה והיה נראה כאילו היה מנמנם לאחר סעודת שבת. היה זה בשנת אעל״וז בתמ״ר (תרע״ה).
בן יחיד היה לרבי שלום זצ״ל, ורבי שמואל שמו. אף הוא היה פרוש כאביו מכל העולם הזה. גדול בתורת הנגלה ,ובתורת הנסתר. בן שלושים שנה נתמנה לש״ץ, בישיבת המקובלים ״בית אל״, בזמן המקובל האלהי רבי מסעוד הכהן אלחדד זצוק״ל.
רבי שמואל זצ״ל למד תורה מאביו. וכן היה תלמיד מובהק להרב הגאון החסיד מו״ה אלעזר תלוי בן טובו זצ״ל. לרוב אהבתו ודבקותו לרבו, אסף רבי שמואל, יחד עם עמיתו בתורה וידידו מנוער, הגאון רבי אברהם אביכזר זצ״ל, את כתבי רבם. הגיהו והדפיסו את ספרו הגדול ״פקודת אלעזר״ על השו״ע. אף הם כתבו כמה הגהות, מאירות עינים.
רבי שמואל נפטר כשהוא בן חמישים ושש שנים, ב־ה׳ שבט תרע״ח. במותו כיפר על עדת ישראל שבעיר הקודש והציל את עם ה׳ מכליה ח״ו.
ומעשה שהיה כך היה: שבועות מספר לפני שגורשו התורכים מירושלים, כבדה מאוד ידו של הצורר ג׳מאל פחה על ירושלים. גזירת גירוש היהודים מתוכה, ריחפה מעל ראשיהם. מבוכה רבה וחרדה גדולה היתה בלב היהודים, זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם ושבת משוש לבם. אבלים וחפויי ראש התהלכו הזקנים והילדים בתוכה. חרדת אלהים ירדה על העיר.
באחד ימי מבוכה אלה, קרא אליו רבי שמואל, לשמש אחד, חסיד ותמים עם ה׳, ואמר לו:
״לך וכנס לי מנין של זקנים יראי ה׳, שיקראו בכל יום באשמורת הבקר את ספר התהלים בבית הכנסת האיסטמבולי, ועל ידי קבלה מעשית אצרף שמות שיבטלו את גזירת הגרוש״.
אף גילה לאותו שמש כי בעשותו את המעשה הזה, הוא יציל בנפשו את קהל עדת ישורון מכליה.
וכך היה, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, וכעבור תשעה ימים
נפל רבי שמואל למשכב ולמחרתו נפטר מן העולם. זיע״א.
רבי שלום עלה לירושלים מעיר רבאט שבמרוקו, הרביץ תורה הרבה בבית התלמוד תורה של עדת המערבים והצטיין בשיטת החינוך ובהוראה. מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י ח״ב בערכו כתב ששמע ממכיריו של רבי שלום כי ״היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, על הבל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה״.
הערת המחבר: החומר על המאמר הנ״ל. נלקח בעיקר מהספר הנפלא ״בסוד עניי הכתל״, לסופר הדגול, ארי בן זהב, וראה מה שכתב הסופר ר׳ אברהם אלמאליח בערך הסופר והספר הנ״ל, בבטאון ״המזרח׳׳ שנה שניה גליון גי(י״ב חשון תש״ג) עמוד 7.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל
בָּאבָּא-אמי בוגנים
בָּאבָּא
אמי בוגנים
לא כל היהודים המרוקאים היגרו לישראל. קומץ נותר במרוקו. בעיקר בקזבלנקה, העיר הלבנה שנבנתה בראשית המאה ה-20 על ידי הצרפתים כפארק ארכיטקטוני שנועד לחיים טובים ומהנים. אל קזבלנקה הניעו מתיישבים מכל הקולוניות הצרפתיות ומכל רחבי הממלכה המרוקאית. הם התגוררו זה לצד זה ופיתחו תרבות חיים יחידה במינה. בשנות השישים, צפיפות הדיור הייתה כזאת שאנשים התגוררו על הגגות, ומהם צפו אל האוקיינוס.
באבא הוא מאחרוני היהודים של העיר החושנית, השרה, הרוקדת וההוללת. הוא מארח על גגו אינטלקטואלים, פעילים הסתדרותיים ושאר דמויות שנבלעו בכור ההיתוך הישראלי, שגם פעל ככור שכיחה. יחד הם עוסקים בשירה ובספרות, בצוענים וכסופים, באפיקורוס ובשפינוזה. מפצחים גרעינים, נוגסים ארבה קלוי ונהנים מנוכחותה של מריקה היפה. במשך היום באבא משוטט ברחבי העיר, המזמנת לו הפתעות, והוא מבלה את לילותיו עם הנשים הפגועות שלה. אמי בוגנים מציע כדרכו סיפור מסאי, שמשנה את תפיסת הקורא בצומת התרבויות, המקומות, הדמויות והז׳אנרים.
תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו
התרת נדרים שמעון רגב
שמעון בא בחג לבית הכנסת. הוא ביקש לקנות את עליית ׳שביעי׳ בגלל האזכרה לאביו. לצערו הרב, רבים בבית הכנסת רצו לקנות את המצווה הזאת.
הגבאי הצהיר: ״עליית שביעי!״
מתפלל אחד קרא 100 שקלים, שני זרק מיד 200, שמעון העלה ל-500. המתמודד הראשון אמר בעוז 1000, השני לא נשאר חייב ואמר 2000, אך שמעון בלי להניד עפעף הכריז 5000. המתח בבית הכנסת עלה והמתפלל הראשון אמר בהניפו אגרוף 10000, אך השני לא נבהל ואמר בקול מנצח 20000. הס הושלך בבית הכנסת וכול המבטים הופנו אל שמעון שחשב: ׳זאת האזכרה של אבא ואני חייב לו את זה.׳ אז הצהיר בקור רוח, 50000. הגבאי הביט במתפלל הראשון וזה סובב את ראשו כנמנע מלפגוש את עיניו. המתפלל השני יצא בלאט מבית הכנסת. הגבאי הודיע: ״50000 לעליית שביעי, מי מוסיף?״ שקט בבית הכנסת.
״50000 שקל פעם ראשונה,״ הכריז הגבאי בחגיגיות, ״פעם שנייה… פעם שלישית,..״ השתהה מעט ואז הצביע על שמעון והכריז: ״זכה.״
שמעון עלה לעליית שביעי וכשסיים את הברכות אמר קדיש. כנהוג, שאל אותו החזן: "אתה רוצה שאגיד ׳השכבה׳ לאביך המנוח?״ ״כן, אבל קודם כול אני מבקש לעשות לי התרת נדרים״.״
בפקודת הבאשה רבי יוסף דהן
זָ׳יִס ממרכש לא היה כל-כך אהוד על הקהל. כאשר התייתם מאביו החל להגיד קדיש ונוכח לדעת שהקהל בבית הכנסת אינו עונה ׳אמן׳.
רותח מזעם, הלך להתלונן אצל הבאשה. הבאשה הקשיב לו והחליט לשלוח איתו לבית הכנסת את אחד ה׳מוכזנים׳(מעין שוטרים) שלו.
ז׳יס הושיב לידו את המוכזני וחיכה בדריכות לזמן אמירת הקדיש וכשזה הגיע עמד על רגליו והצהיר בקולי קולות:
"בִּקְלָאם לבאשה – בפקודת הבאשה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!״
תפילה לעני רבי יוסף דהן
לכליפה העשיר היה קול בלתי נעים אך הוא התאווה להיות ׳בעל תפילה׳. כמעט בכול יום היה מבקש מהחזן לתת לו לעבור לפני התיבה למגינת לבם של המתפללים. חכם בית הכנסת התבקש להתערב. החכם קרא לכליפה: ״אתה רוצה להיות בעל תפילה בבית הכנסת, נכון?״ "נכון, אני אוהב את זה."
״אם כך, אלמד אותך מי על פי הכתובים רשאי להית בעל תפילה: על משה רבנו נאמר: (תהלים צ׳): ״תפילה למשה איש האלקים.״ אתה איש האלקים?״ ״לא.״
״על חבקוק נאמר: (חבקוק ג׳): ׳תפילה לחבקוק הנביא', אתה נביא?״ ״לא.״
״על דוד המלך נאמר: (תהלים פו׳) ׳תפילה לדוד', אתה מלך?״
״לא.״
״אם אתה לא איש האלקים ולא נביא ולא מלך נשארה לך אפשרות אחת בלבד!״ ״והיא?״ ״להיות עני!״ ״למה להיות עני?״
״כי כתוב: (תהלים קב׳) ׳תפילה לעני כי יעטוף', אתה עני?" ״לא.״
״אתה רוצה להיות עני?״ ״לא!״
״אם כך נפתרה הבעייה, אתה תמשיך להיות עשיר והחזן בעל תפילה…״
דִי פָאתְכְּ בְּלִיל פָאתְכְּ בְּחְיָיא
מ׳ שנולד לילה לפניך עובר אותך בחיים שלמים
יש לו יותר נסיון ממך
כי בא׳כי בא אברהם זגורי
יִסּוֹ אף פעם לא שבע רצון מהחזנים בבית הכנסת שלו. על חזן אחד הוא אומר: ׳הוא מְאַנְפֵף', על אחר אומר: ׳הוא מזייף!׳ על אחר הוא אומר: ׳הקול שלו חזק מדי׳ או ׳הקול שלו חלש מדי׳ או ׳הוא לא יודע לשיר׳.
ופעם אחת עבר לפני התיבה בליל שבת חזן נפלא. כולם הקשיבו לו וכולם התלהבו. שאלו את יסו:
״נו, ומה אתה אומר על החזן הזה?״ ״הוא בסדר, אבל…״ ״אבל מה?״
״תראה, בפסוק: לםני יהוה כי בא כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, (תהלים צו׳ יג׳) הוא הקדים את ׳כי בא׳ השני ל׳כי בא׳ הראשון…״
24 שקלים פרופ׳ משה בר אשר
כאשר הגיע רבי יהודה טולדנו אל קהילת טבריה ב-1862 נתמנה לרבה של העיר. באחת השבתות, עלה אחד המתפללים לתורה ותרם 24 שקלים לבית הכנסת. תמה רבי יהודה: ״מעולם לא שמענו על תרומה של 24, למה לא 18 שהם ח״י או 26 שהם שם הוויה?״ ״תרמתי 24 שקלים כנגד פסוקי המזמור: ׳הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו׳ (תהלים קלו)״ הסביר האיש.
אמר רבי יהודה: ״דא עקא, במזמור הזה יש 26 פסוקים״.״
״מה רצית? שאקח בחשבון את שיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן?״
שענים רבי חיים לוק
ערבי אחד מסר לתיקון את שעונו היקר לשען יהודי. היהודי שהיה אז חסר פרוטה לחלוטין מכר את השעון וקנה בו מצרכים לשבת. כול פעם שבא הערבי לקבל את שעונו הוא נתקל בתירוצים מתירוצים שונים. יום אחד השכים הערבי בבוקר והחליט ללכת לבית הכנסת של השען כדי לתבוע את שעונו בנוכחות כול המתפללים. נכנס ומצא את כולם עם התפילין על ראשם. ״מה קרה?״ תמה, ״כולם פה שענים?"
תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 29
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
- UN SIECLE DE FLORAISON CULTURELLE
C'est à partir de la seconde moitié du 17ème siècle, avec la prospérité amenée par Moulay Ismaël et son ouverture au monde avec la promotion de la ville comme capitale de l'Empire, que la communauté de Meknès est sortie de l'anonymat et a accédé au rang de "ville et mère en Israël." Très fortement marquée par l'origine séfarade le de la majorité de sa population, elle s'en faisait gloire. Mais malgré cette fierté dont ils se réclamaient, ses rabbins n'avaient pas hérité de cette curiosité intellectuelle qui avait fait la gloire de leurs ancêtres de la péninsule, qui parallèlement à la Torah, au Talmud et à la Kabbale, avaient également brillé dans les sciences dites "extérieures" comme la médecine, l'astronomie, les mathématiques et la philosophie. Se cantonnant volontairement aux seules sciences juives, et y excellant, ils avaient hérité de leur patrimoine séfarade l'esprit d'ouverture, de modération; du refus du fanatisme désincarné, du primat du concret sur les controverses abstraites stériles. Profitant pleinement de l'autonomie interne religieuse laissée par les autorités; ils se sont efforcés de maintenir toujours vivante et adaptée aux besoins du jour la Halakha. D'où la prédilection dans le domaine de la création littéraire du genre des Res-ponsa, les Questions et Réponses sur des problèmes concrets d'application de la Halakha. Même dans le second registre d'excellence, celui des commentaires bibliques et talmudiques, ce que cherchent les auteurs n'est pas l'étude pour l'étude, la connaissance pour la connaissance, mais à mieux cerner et tirer des leçons de morale pour une conduite dans la vie quotidienne. Grand centre d'études connu dans tout le Maroc, ses rabbins devaient au fil de ce siècle commencer à s'imposer à l'égal des grands maîtres de Fès et même développer une personnalité particulière.
Deux grandes familles devaient jouer un rôle majeur dans le développement et la renommée de Meknès comme centre de Torah : les Tolédano et les Berdugo, souvent unies par des liens de mariage – prédominance certes, mais sans pour autant se sceller en monopole exclusif.
Le premier rabbin connu de la famille Toledano, ayant preside le tribunal rabbinique local, un contemporain de Moulay Ismael, fut rabbi Haim, fils de rabbi Habib "qui eclaira le pays de sa sagesse; il n'eut pas son pareil dans tout le pays." Decisionnaire, enseignant de grand talent et kabbaliste, sa piete etait proverbiale. Un de ses descendants, rabbi Habib Toledano rapporte dans la preface a son livre Pe yesharim, la tradition familiale selon laquelle ;
" Un soir que rabbi Haim etudiait comme a son habitude avec le prophete Elie dans son lieu de recueillement, ses deux filles entendirent leur echange de propos. La plus jeune entendit le prophete repondre a son pere a quatre reprises. La plus agee ne l'entendit qu'une seule fois. Le prophete Elie predit alors au pere que l'ainee donnerait naissance a une grande lumiere et la cadette a quatre rabbins de renom. Effectivement, l'ainee epousa rabbi Abraham Berdugo et eut pour fils le tres celebre rabbi Moshe Berdugo et la cadette eut avec rabbi Moshe Toledano quatre fils, les grands rabbanim Baroukh, Haim, Yaacob et Aharon Toledano qui devinrent des rabbins reconnus et pour certains illustres.
RABBI BAROUKH TOLEDANO (1685 1712)
Le premier, rabbi Baroukh, fut un disciple de rabbi Habib Toledano. II etait repute pour son erudition et son intelligence auxquelles le grand rabbin de sa generation rabbi Yaacob Abensour devait rendre un grand hommage dans son elegie funebre. Amoureux de la Terre Sainte, il quitta sa ville natale avec sa famille pour Jerusalem. L'annonce de sa disparition prematuree en 1712, fut accueillie avec stupeur dans les villes ou il s'etait attarde en route pour la Terre Sainte, s'attirant l'amitie et l'admiration des lettres locaux. La nouvelle se propagea de Jerusalem a Tunis; puis Alger, Tetouan et Fes. Quand elle parvint enfin dans sa ville natale, elle ne provoqua aucune surprise dans la famille, car le jour meme de sa mort, son frere rabbi Yaacob, dit Mahrit en avait eu le pressentiment et avait pris son deuil a la stupefaction de la communaute qui n'en avait pas compris la raison. Grand poete, rabbi Baroukh a compose une elegie entree dans la liturgie de toutes les synagogues marocaines pour l'office de Tisha Beab. Il avait laisse comme testament a ses fils de ne jamais quitter sous aucun motif la ville sainte de Jerusalem, mais ils furent pousses par la misere a le faire et moururent prematurement dans la ville ou ils s'etaient installes.
Les second et troisieme fils Haim et Yaacob, plus connus sous leurs initiales de Mharyt et Mharat, marquerent l'apogee de la famille Toledano et la confirmation definitive de Meknes comme grand centre de Torah.
RABBI HAIM TOLEDANO MHARAT (1687 1750)
Disciple de son oncle rabbi Habib, rabbi Haim rejoignit le tribunal rabbinique forme de rabbi Moshe Berdugo, rabbi Yaacob Abensour et de rabbi Moshe Dahan en 1723, puis il le presida a partir de 1731. Debarrasse des soucis financiers par l'heritage de son oncle le grand negociant Haim Toledano, il put consacrer sa vie a l'etude. Decisionnaire audacieux, il n'hesitait pas dans ses sentences, quand il le jugeait necessaire, a aller a rencontre de precedents enracines et a statuer differemment des grands de sa generation ou des generations precedentes. Il forma dans les conditions difficiles des guerres de succession de Moulay Ismael, plusieurs maitres de la generation suivante comme rabbi Moshe Toledano,l'auteur de Melakhat hakodesh. Faute d'imprimerie dans tout le Maroc, aucun de ses livres ne fut imprime de son vivant et plusieurs de ses manuscrits ont ete perdus. Son livre de Responsa Hoq oumi- chpat n'a ete imprime pour la premiere fois, a Fes, qu'en 1931 par les soins de rabbi Baroukh -Raphael Toledano. Ses autres ouvrages sont restes manuscrits ou ont ete perdus.
RABBI YAACOB TOLEDANO MHARYT (1690 -1771),
Le plus illustre des freres, rabbi Yaacob Toledano – une des rues du Nouveau mellah portera son nom disciple de l' illustre rabbi Moshe Berdugo, il se distingua tres jeune par sa grande intelligence, et son immense amour de 1'etude aussi bien de la Bible que du Talmud avec les commentaires de Rachi, " qui ont la precision du fil a plomb, sans exces ni manque". Il entra au tribunal rabbinique des 1730 ou siegeait deja son frere Haim dit Mharat, (Rabenou harab Haim Toledano) et ils dominerent ensemble tribunal pendant plus de vingt ans. En plus de sa prodigieuse erudition, il etait doue d'une grande force de caractere, en faisant le dirigeant charismatique de la communaute. C'est ainsi par exemple que pendant la periode troublee de la famine de 1736 -38, il fut charge notamment de superviser la production de mahya. Les autorites avaient menace la communaute de graves sanctions s'il n'etait pas mis fin an trafic de vente d'eau de vie aux musulmans. Il fallait un homme de poigne pour venir a bout des distillateurs. A partir de 1750, il presida le Tribunal avec une grande autorite entoure des membres de sa famille. Il y nomma er 1768 rabbi Moshe et Shelomo Toledano. Cette monopolisation des pouvoirs la famille Toledano avait en plus le monopole de l'abattage rituel – par un seule famille, devait finir par soulever contre elle une partie de la communaute qui se donna des juges et des abatteurs rituels paralleles. Le conflit qui divisa la communaute finit par trouver sa solution sans porter atteinte a la preeminence de la famille qui conserva pour l'heure ses privileges comme le rapporte rabbi Moshe Toledano dans l'introduction a son livre Melekh Hakodesh, dans un style enigmatique, evitant de mentionner les noms des protagonistes :
" En l'an 1764 des princes et des barons se sont ligues contre l'Eternel et ses serviteurs. Jaloux du saint rabbi Yaacob et des membres de sa famille, ils sont plaints de voir toutes les fonctions entre leurs mains et ils se sont designes des abatteurs rituels et le peuple s'est laisse entrainer a manger de charogne (viande non cacher). Et ce fut une heure de detresse pour Yaacob et son engeance et sans le secours de l'Eternel, ils nous auraient manges vivants. Mais grace soit rendue a l'Eternel, ceux qui ont enfreint la loi divine ont echoue et sont tombes et nous nous sommes releves et la gloire du ciel a ete preservee.
Sa reputation depassa de loin les frontieres de Meknes et il fut considere comme une des plus hautes autorites en matiere de Halakha de sa generation dans tout le Maroc.
Pedagogue, il s'interessait plus au pschat, sens premier litteral du texte biblique qu'aux commentaires et aux speculations, d'ou son immense amour pour Rachi qu'il transmit a ses enfants et a ses nombreux disciples. Parmi lesquels son fils rabbi Moshe 1'auteur de Ohel Moshe, rabbi Moshe Toledano, l'auteur de "Melakhat hakodesh", et son petit -fils rabbi Moshe Maimran.
Il a laisse une oeuvre immense, mais ce n'est qu'a partir de 1997 que ses livres ont commence a etre imprimes a Jerusalem. Le premier, Ohel Yaacob; en 3 volumes, considerations sur les commentaires de Rachi sur le Pentateuque, qui se distinguent selon lui par leur grande clarte, leur concision et leur audacieuse nouveaute.
Ses obseques le 10 du mois Iyar 1771 furent si grandioses – alors que la condition de dhimmi exige normalement la retenue – qu'elles provoquerent la jalousie des voisins musulmans qui s'en plaignirent au pacha qui infligea une lourde amende a la communaute. Une quete fut organisee lors des funerailles qui couvrit le montant de 1'amende et le reliquat servit a consolider la muraille autour du cimetiere.
Ses trois fils furent egalement des rabbins connus, juges au tribunal: rabbi Moshe (1728 -1778), auteur d'un ouvrage original de commentaires qui vient d'etre imprime, Ohel Moche; rabbi Baroukh (1739 -1819) et rabbi Yehouda (1755 -1804).
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
Page 99
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
פרק ו'
נשואי וכניסתי לעולם המסחר מסירת הנדוניה לידי * החתונה * עבודתי במסחר ובתעשיה * בית מסחרי והמושבות העבריות * יסוד "נוה-צדק" * נסיונותי בתכניות אדריכליות * התמסרותי לעבודת בנין * נעשיתי לאב * עתיקות ארצנו * טביעת האניה הרוסית "ציחצוב" ביפו * עבודת אבי בהצלת הנוסעים * הקונסול הרוסי טימופיב * זאב טיומקין מודה לאבי בעד עזרתו הרבה בהצלת החלוצים *
כשלשה ימים לפני המועד הקבוע של חתונתי הזמינו המחותנים אותנו לביתם, כדי לראות בהמלבושים שהכינו לארוסתי, המתנות והרהיטים. כך היה ההרגל באותו זמן להוכיח למוזמנים, כי הורי הכלה מלאו בדיקנות את הבטחתם ושמרו על התנאים. ישבנו והטבנו את לבנו בפירות וממתקים. שליח אחד קרא אותי ואת אבי אל הישיש סיניור אהרן מויאל ז ל" . הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות ושוחח אתנו בנעימות. אחרי כן פתח את ארון הברזל והוציא ממנו סכום זהובים, משך את ידו ופתחה, וצוה עלי לספור. התחיל למנות בידי חצאי נפוליון ארבע מאות במספר. בגמרו הכניס את הכסף לכיס, קשרו היטב ומסר לרשותי. נשקתי את ידיו והלכנו לשבת יחד עם המוזמנים. את המלבושים סגרו בתיבות, הזמינו סבלים והובילום לביתנו, כדי לסדרם בחדר מיוחד שנקבע לדירתנו, אחרי כן נפרדנו בשלום להתראות ביום החתונה.
בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שמח מאד בשידוך זה ובקש לערוך חתונה יפה. אולם נמצא קושי בדבר, מפני שאת הקדושין החובה לסדר בבית הכלה ומשם ללכת לבית החתן שהיה מחוץ לעיר ובאותו זמן נראה המרחק מפאת שוממותו יותר משהוא. ובעת ההיא אין עגלות בכל שטח יפו, רק אלכסנדר עוואד המנוח, שהקים אז בית מלון גדול לתירים, רכש לו שבע עגלות, אחת בשבילו ושש לתירים המתאכסנים בבית מלונו. הלך אליו המנוח יהודה כרסנטי, הזמין אותו לחתונה ובקש ממנו שישכיר לו את העגלות כדי להוביל את האורחים מדירת הכלה לדירת החתן. המנוח אלכסנדר עוואד שהכיר היטב את משפחות מויאל ושלוש בתור נכבדי היהודים ביפו וגם בהיותו נדיב הלב שלח את שבע העגלות ביום ובשעה הקבועה, כשהן והסוסים מקושטים בירק ובפרחים.
אל החתונה בבית הכלה באו מטובי ונכבדי העיר, יהודים ולא יהודים. הטקס נגמר כנהוג בבית הכלה והובילו אותנו בעגלות לביתנו, הנמצא כיום בסוף נוה-שלום מול בתי פיינגולד והשייך עתה להא' בן ציון אמזליג. השמחה בביתנו רבתה כל השבוע, מאורחים שבקרונו מדי יום ביומו, הן מצד משפחתנו והן מצד משפחתם. כך יצאתי אל שדה החיים נושא בעול משפחה, נער בן 17 שנה ורעיתי שתחיה בת 15 שנה.
בהיותי רך לימים מבלי דעת מקצוע, התחלתי אחרי נשואי להתלבט בשאלת חיים קשה. כיצד להסתדר ולבסס לי עמדה באיזה עסק שאוכל לכלכל בו את משפחתי. אמנם, רכשתי לי איזו ידיעה במלאכת צריפת כסף וזהב אולם לא מצאתי בה ספוק נפשי משום שלא חפצתי להיות בעל מלאכה ושאפתי ללמוד ולהשתלם. לצערי הרב, לא הספקתי לרכוש לי ידיעות מושלמות בלמודי, כי נשואי נתקוני בחזקה מבית הספר שעוד השתוקקתי להסתופף בצלו ובעצם התאמצויותי לשקוד ולהתמיד בלמודים. הורי התחילו לדאוג לי ולעתידי וביחוד בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שאהבני מאד ובמשך חדשיים מיום נשואי היה מתאכסן בביתנו. כשהיינו מסובים לשולחן ומשוחחים בענינים שונים, נתגלגלה השיחה גם בנוגע לעתידי. המנוח כרסנתי הביע אז דעתו שבהיות והבנינים ביפו מתרבים והולכים מיום ליום וביחוד בשכונת “נוה-שלום” וחמרי בנין וכל הדברים הנחוצים לבנינים כמו: מנעולים, ווים, צבעים ומסמרים אינם נמצאים ביפו אלא בחנותו של אברלה הגרמני, המתעשר ממכירת סחורות אלו, לכן הוא מציע לאבי שיפתחו גם ליוסף אליהו חנות כזאת למכירת חמרי בנין. אבי הסכים להצעה זו שמצאה לדבר בעתו למרות שלא היה ברור לו כיצד יוצא הדבר לפועל. המנוח כרסנתי הבטיח ללמוד בפרוטרוט את תנאי המסחר הזה, להודע ע“ד המקומות ההם שאפשר להזמין את הסחורות הללו ולברר עם מי מהם להתקשר ובהיות שזה דורש ממנו זמן רב לנהל קורספודנציה עם חו”ל, מבקש הוא מאבי שיושיבני במשרדו ליד שולחנו ולהיות לחלפן עד שהצעתו בדבר פתיחת העסק תוכל לצאת לפועל. הוא נמק את דעתו שלא טוב בשבילי ללכת בטל וחשוב ללמוד לעת עתה את שער המטבעות השונים ולרכוש לי הבנה וידיעות בחשבון.
בשנת 1887 נהיתי לחלפן במטבעות ומקום עסקי זה נקבע במשרד אבי. בעת ההיא התהלכו בעיר מטבעות ממדינות שונות בכסף, בזהב ובניר וההבנה בעסק זה העשירה את בעליה.
התלבטתי רבות בהתפתחות עסקי החדש. את כל הקשה ממני שאלתי ממר אבי המנוח ולעתים קרובות גם מחלפנים שבאותו השוק, אשר תמיד התאוננו עלי שהנני קונה מטבעות זרות במחיר יקר שנותן לי רק רווח קטן, בעוד שיכול אני להרויח יותר, כי אחרים לא הסתפקו במועט כמוני. ספרתי לאבא ע“ד ההתאוננות הזאת והוא הטיף לי מוסר, שלא אקח לי לדוגמא מעשי אחרים ולבקש יותר משויה של המטבע לפי השער באותו יום כי זוהי נחשבת לגניבה. הברכה נמצאת במסחר רק על ידי יושר ואמונה. בעסק הזה לא תתמיד אלא הוא לך ארעי מפני שאינו תכלית בשבילך ועליך לעסוק בו עד אשר נוכל להזמין בשבילך חמרי בנין מחו”ל. הקשבתי לקול אבי והלכתי בדרך שהתוה לפני ובמשך הזמן הרגשתי שהנני מצליח במעשי, כי הדורשים לבוא אתי בקשרים התרבו מיום ליום. גם החלפנים הגדולים דברי [דברו] ביניהם על דבר החלפן הצעיר העולה מיום ליום. ואת עסקו [עסקי] נהלתי ביושר ובאמונה, בעזרת אלקי שהנחני בדרכו הנכונה.
כעבור שלשה חדשים בא המנוח יהודה כרסנתי והודיע לאבי שישנו איש אחד נוצרי צרפתי, קומיסיונר וסוכן אמניות, שמו ברללה ולו קטלוגים מבתי מסחר שונים בחו“ל המוכרים חמרי בנין והוא מוכן לעשות לנו כל ההקלות האפשריות. אבל, גם לו לא ידועים החמרים הנחוצים לעיר. אולם, כדי לדעת בדיוק לאיזה חמרים זקוקה העיר, מצא המנוח כרנסטי איש אחד שעבד לפני שנה אצל הסוחר הגרמני אברלה שהיה בקי במסחר זה, קבע לו סכום ידוע, שיעיין בקטלוגים ויכין רשימה מפורטת, למען הזמין על פיה את הסחורות על ידי הא' ברללה. בשגמר הפקיד את עבודתו, הלכנו אבי, כרסנתי, הפקיד ואנכי אל הא' ברללה ושוחחנו יחדיו ע”ד טיב הסחורות, התנאים וזמן קבלת הסחורות. המנוח כרסנתי הציע להא' ברללה בהיות והסחורה תבוא בטח אחרי שלשה-ארבעה חדשים, היה רצוי שבעל הסחורה עצמו יעבוד אצלו בתור פקיד, שלא על מנת לקבל פרס, אך ורק בכדי שילמוד להבין דרכי מסחר. הא' ברללה הסכים להצעה זאת ונפרדנו בשלום.
אחרי ימים מספר החלפנו את כל המטבעות שהיו לנו בקפה בנפוליונים זהב ונמצא שהריוח הנקי הוא ששים נפוליון זהב. אני לא שמחתי ביותר על ריוח זה שהיה מצער בעיני, אחרי עבודה קשה של ספירה ומנין בכל יום ובכל שעה למנות לאט לאט ולחשוב בהתעמקות ובהבנה, כיצד לנהל את העסק. חשבתי, שבטח טעיתי במנין, ספרתי שוב כמה פעמי ונתקבל אותו הסכום. רק אבי שמח מריוח זה באמרו, שהחלפנות אינה יכולה להכניס יותר מזה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 – – ויסוצקי ומויאל
ויסוצקי ומויאל
קלונימוס זאב ויסוצקי, שליח חובבי ציון לארץ ישראל ב-1885. ויסוצקי מינה את מויאל לנציג האגודה בארץ.
מה משותף לקלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הנודע, בעל הון מופלג מרוסיה, שבימינו היה מכונה טייקון או אוליגרך, ולאברהם מויאל, סוחר, יזם ופעיל טרום- ציוני מיפו?
מתברר שהרבה. לפחות בכל הנוגע לראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. ויסוצקי (1904-1824) היה בן למשפחה ענייה בליטא, אז בתחומי רוסיה הצארית. שנים רבות ידע מחסור. לאחר שנישא, חי שלוש שנים על שולחן חותנו ולמד בישיבה, כפי שהיה מקובל בימים ההם. חיי המעשה משכו אותו יותר והוא ניסה כוחו בסחר תבואות. תקופה מסוימת היה איכר והצטרף למיזם של ממשלת רוסיה ליישוב יהודים על הקרקע. המיזם נכשל, וויסוצקי חזר לעסוק במסחר. לאחר כמה כישלונות התגלגל למוסקבה ולמד אצל סוחר בתה את רזי המקצוע – יבוא, מיון ושיווק. תוך שנים אחדות היה לסוחר גדול, ולאחר מכן ניהל עסקים חובקי-עולם, והיה למעשה ״מלך התה״ של רוסיה, ששלוחותיו הגיעו למדינות רבות נוספות. חברת התה הקרויה על שמו קיימת זה יותר מ־160 שנה, עד ימד אלה.
ויסוצקי הרבה להתעניין בהיבטים שונים של הקיום היהודי בתקופתו. הוא סייע לשחרר ״קנטוניסטים״, נערים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי במאה ה-19; מימן מפעלים וקרנות שתמכו בחינוך ובתרבות יהודיים; תרם להוצאת ספרים, להקמת ספריות מוסדות תרבות ועיתונים, וסכום נכבד מירושתו היווה בסיס כספי חשוב להקמת הטכניון בחיפה.
מעורבות מיוחדת הייתה לו בתנועת חובבי ציון מראשיתה. בנובמבר 1884 השתתף כציר החובבים ממוסקבה בוועידת קטוביץ, שהתוותה את פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, בכל הקשור להתיישבותן של המושבות הראשונות שנתמכו על ידי התנועה. הוא נבחר לוועד המרכזי ועמד בראש מאמץ לייסוד קרן שתקים בארץ ישראל בתי חרושת ובתי מלאכה. באביב 1885 יצא בשליחות חובבי ציון למסע ממושך בארץ ישראל כדי לבדוק בה את המצוי והרצוי. זו הייתה הפעם הראשונה שמפעל ההתיישבות הצעיר נבדק בזכוכית מגדלת ממש על ידי אדם מן החוץ, בעל ידע בכלכלה, בחיים היהודיים ובמה שייקרא בעתיד ציונות(הרצל החל לפעול רק לאחר 11 שנים).
הוא עבר בדרכו לארץ בבירת טורקיה, איסטנבול, וקיים שם שורה של פגישות. נלווה אליו, כמזכירו, אלעזר רוקח, שעליו עוד יסופר. ב-12 באפריל 1885 הפליגו השניים בספינה ״לזרוב״ מאיסטנבול ליפו. 9 ימים לאחר מכן עגנה הספינה בנמל יפו. התרגשותו של ויסוצקי לא ידעה גבול. במכתב מיפו כתב למשפחתו: "יקירי! מאדמת ארץ הקדושה, מעיר יפו, חוף ארץ יהודה, הנני כותב לכם עתה את מכתבי זה״. ויסוצקי, כאחרים, נתקל בגלי הים המאיימים בין הספינה לחוף, אך הם הזכירו לו דווקא נשכחות: ״הגלים הישנים אשר השמיעו שאונם והמונם באזני יושבי החוף לפני אלפי שנה, בעת שגם לנו הייתה ממשלה, ודגל לאומנו עוד התנופף ברוח… בני היקרים! עוד הפעם אגיד: רגלי עומדות בארצנו הקדושה! הארץ האחוזה והקשורה בלב כל איש מישראל… זאת נחלתי, מורשת אבותי מימי קדם!״
בימים ובשבועות הבאים שם האורח הנכבד בצד את ההתלהבות ההיסטורית ויצא למלא את משימתו. שלושה חודשים סייר במושבות, דיווח על מצבן ועשה ניסיונות להקים ועד פועל שיהיה נציגות של הנהגת חובבי ציון בארץ ישראל, תוך שהוא מתרשם מהמושבות הראשונות ומשנה את דעתו מדי פעם. תחילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון רוטשילד ולמנות בכל מושבה פקיד-מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים התבצעה החלטתו רק בפתח־ תקווה וגם שם לא ברציפות. במהלך ביקורו כינס אספות של עסקנים מיפו ומירושלים ואנשי המושבות. שאלת מיקומו של הוועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון לא ירדה מסדר היום. משנוכח ויסוצקי שאי אפשר לפשר בין הצדדים הציע להקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. אלא ששתי הלשכות לא פעלו כלל כי האחת שיתקה את עבודת השנייה. לעומת זאת הרעש שעורר הדיון על הקמתן בפרט, וסיורו היחצ״ני של ויסוצקי בארץ, בכלל, העלה את רוגזו של הברון רוטשילד ושל פקידו הראשי אליהו שייר, שגינה את ויסוצקי על פרסום היתר, היכול לעורר את הממשל הטורקי לפעול נגד העלייה וההתיישבות היהודית. מעניין לגלות שעוד ב-18 במאי, ביומה השני של האסיפה ביפו, שבה דובר על הקמת הוועד הפועל, דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הוא החל להשתמש בשירותיו של מויאל כגזבר, לצורך העברת כספים מחו״ל לארץ. וכך כתב: ״לשלוח לי את כל הכסף האצור תכף ומיד על שם אברהם מויאל ביפו. על שם בית מסחר זה ישולחו כל הכספים מפריז עבור כל הקולוניות, כמו כן עבור מקווה ישראל. האדון הירש אמר לי כי יחידי הוא [מויאל] מאחינו הבנקירים [אנשי הכספים] אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט. גם לעתיד יעדתי אותו להיות הקאסייר [הגזבר] של הועד״.
מן הדברים אפשר ללמוד שלא במקרה בחר ויסוצקי במויאל להיות איש הכספים של חובבי ציון בארץ ישראל. אם הברון רוטשילד סומך עליו ומעביר את כל כספיו לארץ דרכו, אין ספק כי גם תנועת חובבי ציון יכולה לעשות זאת.
מן הישיבה המשותפת הראשונה של נציגי ירושלים ויפו – שכינס ויסוצקי – נעדר מויאל, שבן היה באותם ימים בטבריה ככל הנראה לצורך הבראה ורחצה בחמי טבריה. ההצבעה על חברי הוועד הפועל הייתה בנפרד לגבי ירושלים ולגבי יפו. מירושלים נבחרו חמישה: יחיאל מיכל פינס קיבל 10 קולות, נסים בכר – 10, ד״ר הרצברג – 9, משה ויטנברג – 7 ואליעזר בן-־הודה – 5; מבין היפואים נבחרו חמשת הבאים: חיים שמרלינג – 11, אברהם מויאל – 9, דד־אל הירש – 7, יהושע אוסביצקי ־ 7, דוד גוטמן – 7.
מעניינת בחירתו של שמואל הירש, כנציג יפו. הירש היה יהודי צרפתי(אלזסי), שלא נודע באהדתו היתרה לתנועה הלאומית-היהודית. ועם זאת, רב חלקו בהקמת המושבות הראשונות והוא יירש בעתיד את מויאל כנציג הראשי של חובבי ציון בארץ. בין ויסוצקי ובין מויאל – שחזר לאחר כמה ימים ליפו – נוצר ״קליק״ מיידי והוא הרבה לשבח את מויאל. דוגמה אחת: ״מוצא אני לנכון לדבר דברים אחדים על אודות האדון מויאל. האיש הזה הוא יליד הארץ [העובדה שמויאל עלה לארץ בגיל שנתיים לא הייתה ידועה לוויסוצקי ואולי לא החשיבה], יודע היטב את השפה המדוברת [ככל הנראה ערבית או טורקית], עשיר גדול הוא, וגם אביו החי פה הוא מהעשירים המצוינים. איש בעל כשרון שיודע להלך עם החיים לרוח היום, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר טבעם. על פיו ועל פי השתדלותו נבנה המושב עקרון. בחכמתו הצליח להשיג רשיון מאת המושל; האיש הוא בעל רצון נמרץ (ענערגיע) [אנרגיה], כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע על ראשון־לציון ועקרון – הולך על ידו. כל הכסף שיוציא האדון הירש על מקוה ישראל הולך על ידו, ורבות יגעתי עד כי עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעיניים לדבר היישוב בכלל״.
מלבד התרשמותו מחיי המתיישבים בארץ פעל ויסוצקי בביקורו למען סיוע כספי למושבות. מצבן הקשה ומצוקת המתיישבים הביאו אותו לבקש הגברה של התמיכה מאת הנהגת חובבי ציון באירופה. בכך היה לו מויאל תומך ועוזר נאמן, שהרי הוא עצמו עסק בנושאים אלה בשנים שקדמו לביקורו של ויסוצקי.
אולם ויסוצקי ידע מראשית מסעו בארץ כי הבסיס הארגוני שישאיר כאן הוא שיקבע את המשך התפתחות היישוב. לפיכך עשה מאמצים גדולים לכנס אישים בולטים בשני המרכזים היישוביים בעת ההיא – בירושלים וביפו – ולהקים פה מה שנקרא בלשונו ״ועד פועל״, שייצג את הנהגת חובבי ציון ברוסיה. הוזכרה לעיל הפגישה הראשונה ביפו. מעניינת התייחסותו למויאל, אותו הוא מכנה ״גביר״, כמו כמה מעשירי ירושלים, וחשוב לא פחות הצירוף ס״ט, שהוא מוסיף לשמו – סימן טוב וגם ספרדי טהור.
מה הביא את ויסוצקי לציין זאת? מתוך בדיקת רשימת 10 האישים שנבחרו לוועד הפועל – 5 ירושלמים ו-5 יפואים, בולטת העובדה שרובם נמנו עם העדה האשכנזית ורק שניים מהם – בכר מירושלים ומויאל מיפו – היו מה שנקרא אז ״ספרדים״. התוספת ס״ט באה לרומם את שמו של יוצא ספרד, וויסוצקי צירף אותה רק לשמו של מויאל.
ויסוצקי התקבל בכבוד רב במושבות, מה גם ששמו – כיצרן תה וכעשיר מופלג – הלך לפניו, ובעיני המתיישבים במושבות הראשונות, אלה שלא נמצאו תחת חסות הברון רוטשילד, הוא נחשב למעין גרסה חדשה של ״הנדיב הידוע״, כפי שכונה רוטשילד, כדי לא להבליט את השקעותיו בארץ (זו הייתה הנחייתו הברורה). ויסוצקי, לעומתו, סייר ברחבי הארץ בגלוי ובחגיגיות רבה.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 – – ויסוצקי ומויאל
עמוד 102
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה
רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה
הימים בהם נכנס רבי יעקב לתפקידו לא היו פשוטים. דבקים היו יהודי העיר בתורה ובמצוות כבימי קדם, אבל חילופי הזמנים הביאו איתם ניסיונות ואתגרים שצריך היה להתמודד איתם בתבונה ובעוז. אהוב היה רבי יעקב על בני קהילתו שכן אהבה עצומה פיעמה בליבו כלפי כל אחד מהם. ״כמים הפנים אל הפנים״ אף הם השיבו לו באהבה. יחד עם זאת, לא הניח רבי יעקב לאהבה זו שתקלקל את השורה. בחכמתו ובהקפדתו זיהה ופעל למניעת כל סטיה מדרך התורה. את סגנון ההנהגה המשלב אהבה עמוקה לכל יהודי לצד יראת שמים עזה, הוריש רבי יעקב לבנו רבינו.
יהודי מקנס ראו ברבם הנערץ איש אלוקים קדוש, אשר מראהו כמראה מלאך ה׳ צבקות. סיפורים רבים התהלכו אודות הקפדתו בכל הענינים שבקדושה. נכדו, רבי יוסף טולידאנו, סיפר כי באחד הימים נכנס רבי יעקב לבית המטבחיים המקומי כדי לערוך בדיקת פתע לסכיניהם של השוחטים. בזה אחר זה הגישו השוחטים את סכיניהם ורבי יעקב בדקם בנחת. והנה נמצאה אחת הסכינים פגומה. למראה הדבר רבי יעקב פשוט… התעלף.
כאשר פקח את עיניו פרץ בבכי תמרורים על שאירעה מכשלה בבית המטבחיים שתחת פיקוחו, ולא נחה דעתו עד שקיבל על עצמו תענית. רק לאחר בירור מעמיק, ניאות רבי יעקב לאשר לשוחטים לשוב למלאכתם, אולם בתנאי קודם למעשה שבכל יום ויום בטרם צאתם לבית המטבחיים, יציגו בפניו את סכיניהם לבחינה מדוקדקת.
דילמת המלאח החדש
זמן קצר לאחר שובו למקנס, נדרש רבי יעקב להתייחס לסוגיה חשובה שהעסיקה את בני הקהילה: שאלת היציאה מחומות המלאח.
משהגיע המשטר הצרפתי ובאה יציבות למרוקו, החלה בכל הקהילות היהודיות תנועת יציאה מגבולות המלאח הצפופים לטובת מגורים בתוך או בצמוד לשכונות האירופאיות החדשות שקמו בפרברי הערים הוותיקות. תחילה עזבו יחידים, אך בהדרגה נוספו אליהם רבים, עד שהתופעה הפכה לזרם המוני.
סכנה רוחנית גדולה נשקפה מעזיבת המלאח. היציאה הייתה לעיתים תרתי משמע, גשמית ורוחנית. חומות המלאח גוננו על היהודים מפני התרבות הסובבת. בתוך המלאח חי היהודי בקרב אחיו, בסמוך ונראה לבתי כנסיות ובתי מדרשות, תחת השפעתם הטובה של רבנים ומנהיגי ציבור. שונים היו הדברים עת יצא היהודי אל העיר הגדולה. שם חי לצד צרפתים שאת מנהגיהם עלול היה לחקות וממעשיהם ללמוד. רחוק היה מבית הכנסת – מרחק פיזי ורוחני כאחד. אם חפץ להשתתף בשיעור תורה בבית המדרש, ארוכה ומכבידה הייתה הדרך. ילדיו ובני משפחתו גדלו באווירת חולין ופריקת עול.
באחד הימים קיבלו יהודי מקנס הצעה אטרקטיבית מראש העיר החדש שמונה לתפקידו בידי הצרפתים: ״שבו עמנו וסחרו את הארץ״, הציע. "נקצה לכם מגרשים נעימים בפאתי השכונה האירופאית החדשה, ובה תרוו רוב נחת״.
ההצעה עוררה תסיסה בקהילה. כלום לא הגיע הזמן לצאת מחשכת הסמטאות אל מרחבי האור? והרי החיים בתנאי המלאח מסוכנים הם ומועדים לפגעים ומחלות והתורה ציוותה ״ונשמרתם לנפשותיכם״?
השאלה הונחה על שולחנם של חכמי מקנס ובהם רבי יעקב. חכמי העדה שעינם צופיה למרחקים, זיהו את העוקץ הטמון בהצעה הקורצת. ראשית, אין הצרפתים דורשים אלא טובת עצמם. מחפשים הם אוכלוסייה נוחה שתחצוץ בינם לבין המוסלמים, למקרה שבו יתחילו אלה להתמרד כנגדם, ומי מתאים יותר לתפקיד השעיר לעזאזל מאשר היהודים? ביום עברה יפרוק ההמון המוסלמי את זעמו על היהודים, בעוד הצרפתים יתגוננו מאחורי כידוני חייליהם.
בנוסף, הבינו חכמי העדה כי מאחורי הצעת הצרפתים מסתתרת כוונה זדונית של ״הפרד ומשול". מחירי המגרשים החדשים שהוצעו ליהודים היו יקרים, כך שרק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם לבנות שם את בתיהם. באופן כזה תתפרק הקהילה, כאשר המבוססים והאמידים יעברו לחיות בצל הצרפתים ויותירו את אחיהם העניים וחסרי האמצעים, כשהם חלושים ומדולדלים מאי פעם.
מעבר לכל אלה, היה החשש מפני ההשפעה הרוחנית ההרסנית של מהלך כזה. איך אפשר יהיה לשמור מצוות כראוי בסביבה זרה ועוינת? האם לא יתביישו היהודים לבנות סוכות בעיר האירופאית? ומה יהיה צביון השבת בסביבה הנכרית והמנוכרת? בתוך המלאח המוקף חומה מותר לטלטל בשבת, אבל איך יוכלו קרובי משפחה מחוץ למלאח לבקר אלה את אלה בלי לחלל את השבת? איך אפשר לשמור שבת כאשר מסביב פתוחות כל החנויות והעגלות נוסעות כרגיל?
מחמת כל הסיבות הללו גיבשו חכמי מקנס החלטה שהייתה מפתיעה ויוצאת דופן, לא רק כלפי השלטון הצרפתי, אלא גם כלפי קהילות מרוקו האחרות: לא יוצאים מחומות המלאח אלא אם כן כולם יוצאים כאחד ועוברים בצוותא למלאח חדש ומתוקן!
♦ ♦ ♦
דרישתם של רבני מקנס התקבלה אצל השלטונות בתמיהה ובפליאה. מעולם לא עלה בדעתם רעיון כה מוזר, כמו העברת כל יהודי המלאח בקבוצה אחת. מובן שרעיון כזה גם לא עלה בקנה אחד עם כוונותיהם הנסתרות. בשום קהילה יהודית אחרת במרוקו לא נעשה כדבר הזה.
אולם, לא ארכו הימים והתברר כי משמים גלגלו את הנסיבות באופן שה״רעיון המוזר״ יתגלה כאפשרי בהחלט, בבחינת ״הבא להיטהר מסייעין בידו". לעסקני מקנס נודע כי סוחר נכרי עשיר מחזיק בבעלותו מגרש רחב ידיים בסמוך ונראה למלאח. אותו סוחר נאות למכור את השטח ליהודים במחיר סביר, ואף הסכים לממן את הפיתוח הסביבתי הדרוש לבניית שכונה מודרנית ומשוכללת. השלטון הצרפתי ניסה תחילה להערים קשיים, אבל אפילו פקידי המשטר נאלצו להודות שהיה זה פתרון מושלם לצורכי היהודים.
וכך, בשנת תרפ״ב (1922), החלו עבודות הבניה בשטח המלאח החדש. המלאח החדש היה צמוד למלאח הישן ורק החומה חצצה ביניהם. למרות זאת, עדיין נדרשה תעוזה רבה מצדם של החלוצים הראשונים שהעזו לצאת אל מחוץ לחומה. בין ראשוני המתיישבים במלאח החדש, היה רבי יהושע בירדוגו שבנה בו את ביתו ואת בית המדרש שלו. במהרה הצטרפו אליו עשרות ומאות משפחות נוספות. גם משפחת טולידאנו הייתה בין העוברים למלאח החדש, ובמרוצת הזמן הוקם על ידה בית כנסת משפחתי מיוחד שעל נסיבות הקמתו יסופר בנפרד.
המבקרים שביקרו במלאח החדש היו אחוזי התפעלות ממראה עיניהם. סיפר אחד מהם:
"הרחובות רחבים ונעימים. הבתים בני קומה אחת או שתיים, מיועדים למשפחה אחת, ונוצצים בלובן סיודם. בחלק מהבתים כניסה מהודרת מקושטת לוחות חרסינה ועצי נוי… הבתים מחוברים למערכת המים והחשמל ־ הפלא ופלא!
אולם, הדבר המופלא ביותר היה, שהמלאח החדש העניק תנאי חיים מרווחים ונעימים לאלפי היהודים שחיו בו, מבלי שהללו יאלצו לשלם על כך במחיר התפוררות רוחנית כפי שאירע במקומות אחרים. החומות שגוננו על המלאח הישן המשיכו לגונן גם על המלאח החדש. המבצר הרוחני של יהודי מקנס לא נפרץ.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה
מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 97
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
En octobre 1956, apres la Colonie de Vacances a Mogador avec David Dayan comme directeur, j'allais quitter Marrakech pour Ramsgate dans le Kent, au Sud de Londres, pour y poursuivre mes etudes secondaires jusqu’au baccalaureat au College Montefiore.
Au cours de ma scolarite au College Montefiore, j’ai passe avec succes, en tant que candidat exteme, le BEPC au lycee francais de Londres.
Peu de jours apres mon arrivee a Ramsgate avec mes cinq amis de Marrakech, la guerre de Sinai eclata en Israel. Le directeur et les professeurs ont demande a un etudiant et a moi de faire un discours en hebreu sur cet evenement. Le samedi qui suit cet evenement, a l’heure de ‘Oneg Shabbat, sous la presidence du Rabbin Shlesinger, professeur de Talmud au College Montefiore et Professeur de Physique a l’Universite de Londres, j’ai ete designe pour improviser en hebreu un discours de mon choix. J’ignore pourquoi moi, alors qu’il y avait d’autres eleves, legerement plus ages que moi, qui maitrisaient aussi l’hebreu. Je ne citerai qu’un nom : mon tres regrette ami David Revah Zal de Rabat.
Pour les scenes de theatre que nous jouions, le premier role m’etait toujours attribue. Nous avions mis sur pied une petite troupe avec distribution des roles a chacun des comediens. Les costumes et tous les accessoires necessaires etaient loues par Mister Abrahams, ancien avocat, administrates au College Montefiore. Ainsi la mise en scene et le scenario etaient dignes d’une piece de theatre tiree de l’oeuvre d’un dramaturge.
Nous avions joue un soir de Hanouka sous la direction de Zahava Malkiel le drame « Hanna et ses sept fils ». Le nom de la mere est Myriam fille de (Menahem) Tanhum, une veuve agee. Mais selon Yossifon c’est Hanna. Et c’est sous ce prenom de Hanna qu’elle est connue dans l’Histoire juive. Nous n’avons aucun renseignement sur les enfants : leur prenom ou leur age. D’apres une source, le septieme enfant, le plus jeune, avait deux ans, six mois et deux heures et demies. D’apres une autre source, cet enfant tetait encore le sein de sa mere.
J’ai joue le role du mechant roi seleucide, Antiochus IV Epiphane (175-164), entoure de ses gardes de corps. J’ai ete puni par le Ciel et je suis tombe raide mort de mon siege. La piece se terminait ainsi sous les applaudissements repetes des spectateurs : les eleves, le corps professoral et des membres du personnel.
Ce fut une soiree memorable.
J’ai ete choisi une nouvelle fois, car des le premier jour de mon arrivee au College Montefiore, tout le monde avait remarque que je parlais en hebreu. Je precise que dans ce college l’hebreu etait de rigueur. Tout le monde ou presque parlait l’hebreu plus ou moins. Certains, venus de Tunisie, le parlaient avec une prononciation et un accent particuliers.
A cette epoque, le style et la langue d’Ahad Ha’am me servaient de modele. Ma premiere dissertation en hebreu a ete appreciee par Harav Kook, mon premier Directeur au College Montefiore. II etait Professeur de Talmud dans la classe des futurs rabbanim, et Professeur de Torah dans ma classe, ou les eleves allaient devenir des maitres d’hebreu.
Le titre de cette dissertation portait sur la lutte de Moche Rabbenou contre l’egyptien qui frappait un hebreu, cf. Exode 2: 11-12. Harav Kook avait pris le soin de lire ma dissertation devant tous les eleves du College Montefiore. II a ete impressionne par mon vocabulaire et mon style.
J’ai decouvert a Marrakech Ahad Ha’am grace a un Marrakchi qui est revenu d’Israel. Je connaissais ce Monsieur, beaucoup plus age que moi, parce qu’il venait voir son grand-pere, l’un de nos voisins a Dar Ben-Sassi.
Le titre de la deuxieme dissertation portait sur cette scene ou deux hebreux se disputaient entre eux, et le mechant s’achamait sur l’innocent (Exode 2 : 13- 15). II y a eu d’autres dissertations dont je ne me souviens plus du sujet, mais dont l’une portait sur une attaque des Juifs par des non-Juifs. J’ai ecrit qu’a Marrakech des non-Juifs projetaient d’attaquer le quartier juif et ses habitants. Ils n’ont pas reussi a penetrer dans le mellah, car ils n’ont pas pu passer sous le porche du Saint Rabbi Mordekhai Ben Attar, constructeur et edificateur du mellah avec 1’argent mis a sa disposition par le Sultan Moulay Abdallah Al- Ghalib Billah (1557-1574).
Le Sultan avait deloge les Juifs de leur quartier Mouassine, parce qu’il voulait y construire une mosquee. II les dedommagea. Hypothese avancee par Mohamed El-Ifrani es־Saghir (Marrakech 1670-1738), principal historien de la dynastie sa’dienne, auteur de « Nozhat el-hadi bi-akhbar molouk el-qarn el hadi». Cette chronique a ete publiee par O. Houdas, Paris, 1888. Cf. Evariste Levi-Provencal: Extraits des Historiens Arabes du Maroc, Editions Larose, Paris, 1948, page 7.
Les freres Tharaud traduisent cette chronique ainsi: « Le repos du chamelier ».
Certains jours, dans mon lit, dans le silence de la nuit, je pensais a mon oncle Meyer, a ma tante Freha, a mes cousines Ninette, Esther, Marie, a mes cousins Maurice et Judah, a la petite Yaffa et au benjamin Khlifa.
Je pensais leur ecrire. Mais je me sentais intimide pour le faire. Je me disais qu’a mon retour a Marrakech j’irai les voir a Agadir et leur raconter ce que j’ai etudie en Angleterre et comment j’y ai vecu ma vie de collegien.
En fait, je ne les ai revus que les 6 et 7 fevrier 1960 pour un shabbat. Arrive chez mon oncle un vendredi avant shabbat, j’ai ete impressionne par le nouvel appartement qu’ils habitaient et par les cousins et cousines, qui ont grandi, assis tous autour d’une grande table. Je leur ai donne une belle photo de moi, avec une petite barbiche, dans un magnifique cadre. Cette photo a ete prise dans l’atelier d’un photographe professionnel a Ramsgate. C’etait la periode de l’Omer ou l’on s’abstenait de couper les cheveux et la barbe. Je ne me souviens pas du tout comment j’ai passe ce shabbat chez mon oncle, ni ou j’ai dormi et ce que j’ai mange et de quoi j’ai discute avec tout le monde. Cela m’attriste de l’ecrire aujourd’hui. Une telle amnesie ! C’est incroyable ! Je devais partir tot dimanche a Akka et Rene Camhy allait venir me chercher pour m’y conduire dans sa voiture. Mon oncle Meyer m’a dit qu’il connaissait beaucoup de coreligionnaires d’Akka. A Akka, on appelait mon oncle devant moi « Cheikh Meyer ». Mon oncle m’a dit qu’il viendrait me voir a Akka avec toute la famille. II m’a remis un oreiller avec de la belle et douce laine et une pochette en tissus bleu ou mettre mon talith et mes tefillin. J’ai toujours cette pochette et cet oreiller.
J’ignorais en disant au revoir a tous que je n’aurais plus l’occasion de les revoir. Un seul rescape, Maurice.
Mon oncle Mardochee, de passage pour la nuit chez son frere Meyer, a peri aussi, laissant une veuve, des orphelins et des orphelines, et un enfant a naitre.
J’ai souhaite dans ce recit evoquer la personnalite de maman. Son visage beau et noble surgit sous chaque mot, a chaque phrase, au fil des pages. Ecrire releve toujours de l’improvisation, de l’inspiration. Les notes de differents carnets que je suis en train de saisir n’ont pas ete etablies a partir d’un plan et sans avoir suivi une chronologie des faits. J’ai ecrit tout cela au fur et a mesure en differents moments. C’est ma plume qui m’entraine dans les meandres de la memoire, au detour de chaque souvenir qui se presente spontanement. II y a plusieurs annees quand j’ai commence d’ecrire, j’avais l’impression que j’escaladais une pente et, a un moment ou un autre, de cette pente, je voyais les tournants de mon chemin intellectuel. Cette image me plaisait. Aujourd’hui j’ecris de la facon la plus simple et la plus instantanee.
Maman aimait profondement tous les membres de la famille du fond de son coeur et de toutes ses fibres. D. ieu lui a confie une ame pure. Elle se souciait de tout le monde et voulait toujours savoir si nous nous portions tous bien et que nous ne manquions de rien. C’est ainsi que pour son devouement, sa loyaute et sa probite, tout le monde l’aimaient, voire meme la veneraient. Son mot avait du poids et de la valeur. Elle aurait pu etre un bon avocat, plaidant la cause de la veuve et de l’orphelin, des demunis et des faibles. Jai essaye dans ma carriere d’avocat de Droit prive, civiliste et penaliste, de plus de trente ans, interrompue brutalement pour des raisons graves de sante, d’appliquer son savoir-faire, ses principes d’ouverture d’esprit, de tolerance et d’abnegation. Je tachais toujours de comprendre la cause des delinquants qui me choisissaient comme conseil ou des victimes qui me demandaient d’assurer leur defense. Ce que je detestais le plus, c’est le mensonge et la mauvaise foi, les malins, les ruses, les intrigants, les retors, les combinards et les trompeurs de tout poil.
Maman n’a jamais dit du mal de personne. Ses paroles toujours mesurees. C’est pour cela que nous l’aimions tous. Elle m’a appris les bonnes manieres, surtout d’avoir la « hchouma » envers tout le monde. Elle s’en remettait toujours a D. ieu pour punir la personne qui l’a insultee ou qui a tente de faire du mal a l’un de ses enfants et de ses proches.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Page 49
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים
נתיבות
המערב
מנהגי פורים
א-נהגו חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז׳ באדר (יום פטירת משה רבינו ע״ה) . ומכל מקום לא נהגו לומר עננו, ואין קוראים בתורה, ויש שאין אומרים תחנון
ב-נהגו בשבת זכור לומר את הפיוט ״מי כמוך ואין כמוך׳ בנשמת כל חי, לפני ״מציל עני מחזק ממנו״, ויש שנהגו לאומרו אחרי העמידה:
ג-יש נהגו לאכול פולים במוצאי ״תענית אסתר״:
ד-נהגו בשעת קריאת המגילה הקורא עומד עם שני סומכים, וכל הקהל יושבים אפילו בשעת הברכה:
ה-נהגו בקריאת המגילה, שהקהל קוראים בקול רם עוד שלושה פסוקים, בנוסף על ארבע פסוקי הגאולה המקובלים, ואלו הם: ויפקד המלך פקידים ובו׳, כי אם החרש תחרישי וכו׳, וכל מעשה תוקפו וכו׳:
ו-נהגו לומר בשמיעת מרדכי ואסתר ״ברוך מרדכי״, ״ברוכה אסתר״. ובשמיעת המן וזרש, ״ארור המן״, ״ארורה זרש״:
ז-יש נהגו בפסוק (פרק ח׳ פסוק י״א) להשמיד להרוג וכו׳ לכפול ״להרוג ולהרוג״, וכן נהגו בפסוק ״ואיש לא עמד בפניהם״, שכופלים ואומרים ״בפניהם לפניהם״:
א-כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וראה בזה בספר מים חיים (ח״א סימן רפ״ה), ומג״א (או״ח סימן תקפ״ו ס״ק כ״ח), ובספר מועד לכל חי !סימן ל״א סק״ז):
ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב !עמוד רל״ט), וכן מצוין בסידורים ישנים, ויש נהגו לאומרו אחרי העמידה וכמובא בבית מנוחה, ובספר נהגו העם (פורים):
ג-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קנ״ז), וראה בספר כלבו(סימן מ״ה), והוא זכר לאסתר שאכלה זרעונים בבית אחשורוש, וכמבוא במגילה (י״ב), וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד שמ״ב):
ד-כן מנהגנו וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד שפ״ח), וראה בזה בספר מעדני דניאל (סימן תרצ״ב סק״ב):
ה-כן המנהג פשוט, והטעם כי גם פסוקים אלו הם חשובים מאד בגאולת פורים:
ו-כן המנהג פשוט, וראה באוצרות הפוסקים (פורים), שהביא בשם פרחי שושנים, שהחמיר בדבר משום הפסק:
ז-כן יש נהגו, וראה בזה בילקוט״י(מועדים הל׳ מקרא מגילה סעיף ל״ז) ובמקורותיו שם, וכ״ז משום שיש בזה שתי נוסחאות, ואומרים שניהם לצאת יד״ח לכולי עלמא:
ח-נהגו בפורים שחל במוצאי שבת, אומרים ויהי נועם עד ״ואראהו בישועתי״, ועושים הבדלה, ואחרי כן קריאת המגילה:
ט-נהגו רבים להקיץ את הבנות בעלות השחר ביום פורים, ומסרקין אותן:
י. נהגו בפרשת ויבוא עמלק, הציבור קוראים פסוק אחרון, והחזן חוזר עליו:
יא. נהגו בשחרית של פורים, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים את המזמור של החג בלבד:
יב. נהגו לקרוא את המגילה לנשים, ואין מברכים תחלה וסוף, ויש שנהגו שנשים שומעות מגילה בלילה בלבד:
יג. נהגו ללבוש בגדי שבת בפורים, ואין עושים מלאכה:
יד. נהגו לאכול אחרי תפלת שחרית מאכל הנקרא ״ברכויכס״, ויש נהגו להכין ״תרנגול הודו״ מבושל לפורים:
טו. נהגו להכין לביבות ממולאים בבשר ושקדים, לכבוד פורים:
טז. נהגו להכין חלות וכעכים בדמות סולמות וציפורים לכבוד פורים:
ח-כן המנהג והביאו בנהגו העם (פורים) בשם מהר״ש אבן תאן ו״ל, ודלא כמובא ברמ״א (.סימן תרצ״ג) עיי״ש:
ט-כן המנהג, והביאו בנהגו העם (שם) ושקבלה בידם שבאותה שעה הסתרקה אסתר המלכה, וע״כ הוא עת רצון ומזל לכל בנות ישראל, וכבר כתב הרשב״א (ח״א סימן ט׳) שמנהג זקנות יש לו יסוד, ואולי יסודו ממה דאיתא ביומא (כ״ט) שאסתר נמשלה לאיילת השחר עיי״ש:
י-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (פורים), והוא מעין פשרה, בין דברי השו״ע (סימן תרצ״ג ס״ד) להרמ״א עיי״ש, וראה בזה גם בספר מים חיים (סימן ד״ש):
יא. כן המנהג, וראה במנהגי ראש חודש ומשם בארה:
יב. כן כתב בספר נהגו העם (פורים), וראה בספר מים חיים (או״ח סימן ש׳), ובברית כהונה (מער׳ פורים), ובשו״ת יביע אומר (ח״א סימן מ״ד), וראה בנתיבי עם (סימן תרפ״ט):
יג- המנהג ומקורו ברמ״א (סימן תרצ״ה ס״ב) וכה״ח שם, והוא זכר למה שנאמר ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות, וענין המלאכה, נהגו שלא לעבוד בפורים, וכמבואר בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו(סימן תקכ״ז ס״א), והיה שגור בפי הבריות לומר ״כספי איכה (ת״ב), ומי כמוכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״:
יד-כן ביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד כ״ז), וענין התרנגול מבושל כן נאמר לי מפי השמועה, וכן ראיתי מ ־בא בספר אוצרות המגרב (.פורים) עיי״ש בטעם הענין:
טו-כן הביא בספר נו״ב (שם) וראה מעין זה בספר אוצר טעמי המנהגים (,עמוד שמ״ב)
טז- כן הביא בספר נהגו העם (.חנוכה), והטעם משום שהיתה עליה לישראל בפורים, וענין הצפורים עדה״כ (ישעיה ל״א) כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים, וראה עוד שם:
יז. נהגו ליתן דמי פורים לילדים:
יח. נהגו לקרוא לבן הנולד בפורים ״מרדכי״, ולבת ״אסתר״:
יט. נהגו באבלות בפורים כנהוג בשבת:
כ. נהגו שהאבל שולח מנות לאחרים, ואחרים אינם שולחים לו מנות, והדברים אמורים בי״ב חודש על אב ואם, ושלושים יום על יתר הקרובים:
כא. נהגו לתת מעות פורים לכל מי שפושט יד, ואפילו לגוים:
יז. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ח), והטעם משום שע״י תינוקות של בית רבן תלמידי מרדכי נצלו ישראל, וכמבואר במדרש פורים, והם מגן וצנה בכל הדורות, וכמו שדרשו דורשי רשומות ולשון רכה תשבר גרם, תשב״ר גר״ם ר״ת תנוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים:
יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), והוא עדה״ב ודבר בעתו מה טוב, וראה במנהגי חנוכה בזה:
יט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), ובספר ויאמר יצחק (פורים אות ג׳), ובספר קרית חנה דוד (חנוכה פרק ח׳), וראה בזה בברכ״י(סימן תרצ״ו), ובשו״ת עמק יהושע (או״ח סימן י״ח):
כ. כן המנהג וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ו) ובעמק יהושע (או״ח סימן י״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו הל׳ פורים (סימן תקכ״ז סי״ד):
כא. כן הביא בספר נהגו העם (פורים), וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ד ס״ג) עיי״ש:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים
עמוד98
Botbol-Boublil.Joseph Toledano
BOTBOL
Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes de l'un des noms les plus repandus au Maghreb, qui a pour sens litteral le marchand ou le fabricant de tambourins. Cette explication n'est pas totalement satisfaisante car on peut se demander en quoi ce metier a pu justifier un aussi grand nombre de patronymes: Abitbol, Teboul, Tebol, Boutboul, Aboutbol, d'ou d'autres essais d'explications comme nous l'avons deja vu dans Abitbol. Quoi qu'il en soit, c'est cette forme qui etait habituelle dans les villes du nord du Maroc, en particulier a Fes Meknes, mais aussi a Rabat, Tanger et Casablanca. Le nom s'est particulierement illustre a Fes ou il etait porte par une des families les plus riches de la communaute depuis le XVIIIeme siecle. Une des branches de cette famille de Fes avait ete une des premieres au Maroc a se voir octroyer la nationalite francais par un decret special de 1879 pour "services rendus a la France". Autres formes: Boutboul (voir ausi Teboul, Abitbol). Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte au Maroc (Fes, Meknes, Taza, Tanger, Rabat, Casablanca); en Algerie et tres peu en Tunisie (Tunis Sousse).
SLIMAN: Un des notables de la communaute de Fes, victime de sa richesse, dans l'an des episodes les plus dramatiques de ses annales. En 1704, dans la seconde partie du tres long regne de Moulay Ismael, les exactions du gouvemeur de la ville etaient devenues si insupportables que les notables deciderent de fuir la ville pour aller se plaindre aupres du Sultan dans sa nouvelle capitale, Meknes. Au lieu de la misericorde royale attendue, ils furent accueillis a l'entree du Palais par une salve de coups de feu de la Garde Noire. Les survivants furent arretes et condamnes sur le champ a etre brules vifs dans le four a chaux. Mais a la demiere minute, le sultan accepta de les grader contre le paiement par la communaute d'une tres forte rancon. Le caid reunit alors les grands notables de la communaute et fixa d'autorite a chacun sa quote-part dans le paiement de la rancon. Ceux qui refuserent de payer ou se declarerent dans l'impossibilite de le faire, furent soumis a la torture et parmi eux ce Sliman Botbol. Ne pouvant ni payer ni supporter la torture, il accepta de se convertir a l'lslam et fut aussitot grade en entoure de tous les honneurs.
ABRAHAM: Il fut un siecle et demi plus tard egalement victime de sa richesse. Jaloux de lui et voulant lui extorquer des fonds, le Naguid de la communaute, repute pour sa convoitise et sa cruaute, Moche Bensimhon, le fit arreter avec toute sa famille et le le depuilla de tous ses biens. Heureusement, quelques mois plus tard, en 1843, la roue du destin touma, le cruel Naguif fut limoge et jete en prison alors que ses victimes furent liberees.
- AHARON (1721-1817): Rabbin a Fes celebre en son temps pour son amour de l'etude, particulierement verse dans la philosophic. On raconte que lorsqu'il arriva a se procurer un exemplaire du livre de, Maimonide, "Le guide des Egares", il fit une grande fete et paya des femmes pour pousser des you you de joie au moment de l'entree du livre dans sa maison.
- AHARON: Une des figures dominantes de la communaute de Fes au debut de ce siecle. Petit-fils de rabbi Aharon, le premier, il est ne en 1867. Entire au au Tribunal Rabbinique en 1919, apres la reforme de la juridiction rabbinique par le Protectorat, il en acceda a la presidence a la mort de rabbi Matatiahou Serero. Considere comme 1'un des meilleurs connaisseurs des regies de l'abattage rituel et de la redaction des actes de divorce de tout le Maroc, il joua egalement un role considerable dans la direction de la communaute. En 1912, il fut elu membre du Comite des 15 charge de negocier l'indemnisation des victimes du Tritel d'avril 1912, et en 1918 comme un des representants de la communaute israelite au Conseil Municipal compose des trois colleges: musulman, juif et europeen.
MAITRE GEORGES (1908-1970): Fils de rabbi Makhlouf. Avocat, batonnier de l'ordre des avocats de Fes dans les annees quarante-cinquante. Il participa a la guerre en Europe dans l'armee francaise avec le grade de capitaine et obtint pour sa conduite au front la Croix de Guerre. Mort prematuremment dans un accident de la circulation en France.
MAURICE: Fils d'Abraham, Dernier Inspecteur des Institutions Israelites sous le Protectorat, de 1945 a 1956. Il contribua avec le Secretaire General du Conseil des Communautes, Jacques Dahan, a la modernisation des institutions israelites sur tous les plans: judiciaire, fiscal, sanitaire, educatif. Il fut en 1948 a l'origine de la creation de l'lnstitut des Hautes Etudes Hebrai'ques pour la formation de rabbins, juges et notaires et de l,institution du certificat medical prenuptial et surtout proceda a la convocation des Conciles annuels des rabbins du Maroc, qui de 1947 a 1955 s'attelerent a adapter et a unifier les regies de mariage, fiancailles, divorce, a promouvoir l'education religieuse, a mettre de 1'ordre dans la gestion des biens Hekdech et l'organisation des pelerinages, Hiloulot. Ne a Fes en 1907, il avait grace a sa nationality francaise, acquise par son grand-pere en 1879, fait d'abord carriere comme employe aux Services Municipaux de Fes avant d'etre appele a l'Inspection des Institutions Israelites par son ancien patron promu chef de la Direction des Affaires Indigenes du Protectorat, a Rabat. Apres l'independance, il quitta le Maroc et fut reintegre au ministere des Affaires Etrangeres francais jusqu'a sa mise en retraite antcipee en 1967. Mort a Paris en 1991.
ISAAC: Tresorier du Comite de la Communaute de Taza dans les annees cinquante.
AIME: Lngenieur des Ponts et Chaussees, ne a Fes, il fut le directeur de cabinet du Ministre marocain des Travaux Publics en 1963.
DR ELIE: Fils de Haim. Medecin a Strasbourg, auteur de plusieurs ouvrages sur la medecine selon la Halakha juive. Prix Maimonide d'Ethique Medicale.
DR ELIE: Fils de Aharon, ne a Meknes en 1955. Psychiatre repute a Paris, musicien, auteur compositeur , il a fonde au cours de ses etudes une chorale d'enfants "Les Chevatim" (Les Tribus) specialisee dans les chants liturgiques des traditions sepharade et achkenaze qui a produit plusieurs disques et qui continue a remporter un grand succes populaire.
BOUBLIL
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner. Il est possible que ce soit un diminutif de boulboul, le rouge-gorge, oiseau a gorge et poitrine d'un rouge vif, au figure beau, elegant. Le rabbin Eisenbeth avance une autre explication possible: fatigue, use. Autre forme Boubli Au XXeme siecle. nom peu repandu porte essentiellement en Tunisie (Tunis, Beja, Djerba) et en Algerie (Alger, Bone, Souk-Ahras).
- SHALOM: Rabbin a Tunis, seconde moitie du XlXeme siecle.
BERNARD DAVID: Fils de Max, commissionnaire en gros. Magistrat francais ne en 1937 a Souk-Ahras en Algerie. Docteur en Droit de la Faculte de Paris, Diplome de Sciences Criminelles. President de Chambre a la Cour de Paris depuis 1989. Professur-associe a l'Universite de Paris XII. Auteur de nombreux ouvrages en matiere de droit de logement et d'architecture.
ALAIN: Fils de Desire, transitaire. Econometriste, ne a Tunis en 1947. Maitrise en Mathemathiques, diplome d'etudes approfondies en statistiques et docteur en economie industrielle de l'Universite de Paris. Parallelement a I'enseignement, il fut attache a l’administration du Plan, puis conseiller technique au Secretarait general de la Presidence de la Republique jusqu'en 1988. Il fut ensuite le chef de cabinet du ministre de l'Ecomomie et des Finances socialiste, Pierre Beregovoy. Implique dans 1'affaire de deelit d'inities dans la privitisation d'Usinor, il fut reconnu coupable et condamne bien bien qu'il ait ete etabli qu'il n'en avait pas profite personnellement. Auteur de nombreux ouvrages d'economie politique dont: "Le socialisme industriel" (Paris, 1977, "La societe francaise et la technologie" (Paris, 1981) ; "Le soulevement au serail" (Paris, 1990); "Le pouvoir de l'art" (Paris, 1991).
Botbol-Boublil.Joseph Toledano
Page269
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
היא הולכת זקופה לפניהם. בפניה החיוורות ניצת בוהק המאיר את עורה הצח. שערה האדמוני, שהיה מסורק לרוב לשני מפלים בצורת ׳קארה׳, עטוי הפעם בכיסוי ראש מבד כותנה בצבע חאקי. המטפחת אוספת את שערותיה מתחת למעטה הדק בחינניות כובשת. כובע הפלדה שמוט על כתפה, בהתייחסות מזלזלת של השוואה בין הבשר לברזל. היא משדרת עדנה הנתונה בקליפה של קשיחות ושל עמידות איתנה. בחורה שנולדה בחיק הטבע של נהלל וגדלה באווירה המשפחתית החמימה של כפר יהושע. יש בה שילוב של אהבת הטבע ויופיו, עם קליפת הנוקשות של מלחמת ההגנה הזו, שהיא נוטלת בה הלק חשוב. מה שמתבקש מכול אלה הוא, שהיא בוודאי משתייכת לאותם טורפי האומצות העסיסיות. אבל לא. היא צמחונית.
בשעה שהיא דואגת לחמם לחיילים את שימורי הבשר והדגים היא עצמה מצטיידת בפת שחורה, ירק ופירות יבשים. צמחונית. הכינוי הזה נדבק בה. לא דרך לגלוג, אלא משום ההערצה של החברים, בגלל אהבתה לטבע ולבעלי החיים, דרך דבקותה בערכי המוסר כלפי האדם והחי כאחת. לכן היא קופצת משמחה כול פעם שהיא נתקלת בחומט מחליק על אבן שליטשו המים, או בלטאה בוהה על סלע. מצחקקת בהתפעמות למראה צבי מפוחד החוצה את דרכה, או כשאוזנה קולטת ציפור צייצנית הדואה מעל לראשה במשקי כנף חפוזות. הנעורים ניצתים בוורוד בהיר על לחייה. היא מתמודדת ומצליחה בתפקיד של גברים. היא האישה הראשונה המתמנה לתפקיד של מפקדת מחלקה של אותן פלוגות-מחץ, שיהוו תוך זמן קצר, בהכרזה רשמית, את הבסיס האיתן לצבא הסדיר. היא מפקדת מחלקה בגדוד ׳הפורצים׳ של חטיבת ׳הראל׳.
החברה היו מבחינים בה לפעמים, בהפסקות שבין האימונים, ההדרכה והמסע, כשהיא שעונה על עץ וקוראת ספרי שירה, לירית בעיקרה. לפעמים את היינה, או את פרחי־הרוע של בודלר, ולרוב את רחל. שיר אהוב עליה במיוחד הוא שירה של רחל ׳אורי׳. לפעמים מבחינים בה ממלמלת אותו לעצמה: ׳בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון…אורי אקרא לו. היא אוהבת ילדים. אבל עכשיו מלחמה, ובשעת צחצוח חרבות מוקפאים הילדים ברחמה של אישה לוחמת. היא אוהבת לקרוא הרבה בתנ׳׳ך, ממנו יונקת את הזכות להיאחזות באדמה הזו ומתוכו שואבת את הכוח למלחמה עליה. היא מתרפקת בעיקר על שיר-השירים, במין ערגה לאיזשהו אהוב בלתי נתפס. מכריה, חבריה וחברותיה מעידים עליה שהיא רגשנית. כול כך כואבת את חבריה הנופלים, אבל לבכות היא מרשה לעצמה רק בחוג המשפחה. היא אדם סגור לרוב, שאינו נותן לאיש לחדור לעולמו הפנימי. היא, גילה בן־עקיבא, לשעבר דרוקר, שאימצה לה את השם המחייב כול כך של התנא הגדול.
גדודי חטיבת הראל צועדים. הראל, שיצחק רבין הוא הראשון לעמוד בראשה. הראל של הישראלים הותיקים ושל מגויסי חוץ לארץ מצפון אפריקה, המכונים ׳המחלקה הצרפתית׳, או דרך חיבה עוקצנית ה׳שווארצע-חייעס׳. לפליטי השואה מאירופה, המהווים את הרוב כאן, מדביקים את השם ׳הפרטיזנים'. שתי הקבוצות, הצרפתים והפרטיזנים, שוחררו לא מזמן ממחנות המעצר בקפריסין. צעירים שרובם לא הכירו שימוש בנשק ובקושי השליכו אבן בחייהם. ביניהם צעירים שמשפחותיהם הובלו ככבשים לטבח ועכשיו הם לומדים לאחוז בנשק ולהילחם על חייהם ועל חיי התושבים כאן. זה המקום שנזכר בחלומותיהם ובדפי תלמודם ועכשיו הם הגיעו אליו אחרי שנות סבל ומסעות של בריחה. הנה עכשיו יש להם מטרה, יעוד. אבל הם רואים בו מצב זמני שאינו יכול לדחוק לגמרי את העתיד הפרטי שלהם. את החלום הפשוט של מקצוע, בית, אישה וילדים. חיים שנלקחו מיקיריהם והם, השרידים, נאחזים בהם עכשיו בשיניהם. וכאן מתחולל לעיתים המאבק בין היעד ׳האישי׳ למטרה ׳הכללית׳, או במילה גבוהה יותר: ׳הלאומית׳. חיי היומיום הפשוטים נוכח אידיאלים גבוהים שבסופו של דבר עלולים להשליך על חייו של כול אחד ואחת מהם. אלה שבחרו להילחם במקום זה בו זכו לחופש, בו ילחמו ועל אדמתו הם יבנו את ביתם.
גילה מובילה אותם בתוואי בו תיפרץ מאוחר יותר ׳דרך־בורמה׳, הנתיב החלופי למעבר השיירות לירושלים. הם יהיו הראשונים לחנוך תוואי זה. זו אמורה להיות השיירה המחודשת הראשונה לירושלים, לאחר ניתוקה המוחלט של העיר מזה מספר חודשים. הם חומקים בין הסלעים, מגיעים לשער הגיא ונתקלים במחסומים, שהם רצף של משטחי בטון משובצי לבנות-אבן, שמעליהם הונחו גושי סלע. מכשולים שיצקו הערבים למניעת מעבר השיירות היהודיות לירושלים הנצורה. הצועדים אומדים את דרכי הפריצה וחושבים על מסלולי עיזים שיהפכו לדרך החלופית, דרך־בורמה. עייפים ורצוצים הם נחים בצדי התעלות של הכביש ובסמוך לחאן על שם הקדוש המוסלמי עלי, לא רחוק ממבנה תחנת המשטרה הבריטית שננטשה. גילה מתרוצצת בין פיקודיה, מכנסת אותם ופוקדת אותם. בליבה מתפללת שאיש לא יחסר גם מכאן ולהבא.
״ממש אימא, אפילו שאנחנו כמעט בגיל שלה״ אומר יעקב ממן מהצרפתים.
״אין בה בדיוק רוך אימהי אבל יש בה חום ואחווה, דאגה, מסירות ואכפתיות בכול מה שהיא עושה״ מפטיר אחד המפקדים, המכיר את גילה היטב. יעקב, המפרגן לה בכול הזדמנות, מסתייג בכחכוחי גרון.
״יש לה ניסיון קרבי?״ מתעניין פרוספר אוחיון, חברו של יעקב.
״לא כול כך״ משיב הוותיק ״היא מ״ממית מוסמכת, אבל הייתה מודאגת מכך שמינו אותה למפקדת מחלקה בלי שיהיה לה ניסיון קרבי. זו הייתה הרגשה של רבים מאנשי הפלמ״ח, גם ותיקים, שהצטרפו ללוחמים. היא קיבלה לבסוף את הצעתו של יוספ׳לה, מפקד גדוד, והצטרפה לפני כשבועיים לחוליית משקיפים שיצאה לצפות בקרב על גבעת הראדאר. כך היא ביקשה ללמוד במהלך הקרב את כוחו של האויב הירדני ואת שיטות הלחימה שלו ולהבחין בשגיאותיו. היא יצאה עם היחידה של גלינקה, בן הכפר שלה, כפר יהושע, אבל לצערנו זה היה קרב קשה וחסר סיכוי, שהסתיים בפצועים והרוגים רבים. בקרב זה נפצעה גם אביבה, חברתה של גילה מתקופת גיוסן לפלמ״ח ועוד מהימים שלפני כן. גילה לא רק שלא נתקפה ייאוש אלא ספגה אומץ מרוח הגבורה של אביבה כאישה. עבור גילה זה היה ניסיון כואב, אבל בנחישותה היא אף פעם לא מוותרת…״. הוותיק מהסס לרגע כמו מתחבט אם להרעיף עוד שבחים. כמו מקמץ בסיפורי גבורה הראויים בעיניו לגברים. מחכך את סנטרו בידו ומוסיף:
״בתקופת המאבק בבריטים השתתפה גילה בפיצוץ רכבת וצוינה לשבח על אומץ ליבה״. החבר׳ה מרותקים. לאחר כול משפט הם מגניבים מבטים סקרניים לכיוונה של גילה, השעונה על גזעו של עץ אורן ומבטה בשמים. הוותיק אומר שיש גם חיילים בודדים שמזלזלים בה. שלמה איטח, המכונה סלומון, אומר שזו סתם קינאה של אגו גברי. שהם לא רגילים שאישה תפקד עליהם. יעקב אומר שמגיעים לה הרבה קומפלימנטים. הוותיק מעיר שהמילה בעברית היא ׳מחמאות׳.
״מעניין על מה היא מסתכלת שם למעלה״ תוהה פרוספר.
״היא מחפשת פתרונות בשמים״ מחווה סלומון, חבר ילדות של יעקב, איתו עשה את כול הדרך ממרוקו, דרך אלג׳יר, המחנות בקפריסין ועד הנה. צבירת חוויות משותפות היא זו שעושה את החברות. כמו לבנים של בניין. בהקמת שלב אחר שלב. בניין שאף פעם אינו נופל. כך עד שהריחוק או המוות קוטעים את החברות בעולם הזה. עכשיו הם משתופפים בתחושה של קירבה, של שותפות למשימה ולחוויה, שיתווספו למה שנצבר עד כה. זה מקרין חמימות. יוצר איזו אכפתיות הדדית. לפעמים אפילו סתם בהגנבת מבט. כמו רוצה כול אחד לוודא שחברו נמצא עדיין לצדו, שפניו טובים.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
עמוד 13
פיוט לשבת זכור-אעירה שחר כרך ג'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל
525- בקשה — סי׳ שלמה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת
שְׂאִי עֵין יְחִידָתִי לְיוֹצְרֵךְ / וְזִכְרִי בּוֹרְאֵךְ בִּימֵי נְעוּרֵךְ
לְפָנָיו צַעֲקִי לַיְלָה וְיוֹמָם / וְלִשְׁמוֹ זַמָּרֵי תָּמִיד בְּשִׁירֵךְ
מְנַת חֶלְקֵךְ וְעוֹדֵךְ בָּאֲדָמָה / וּמִבְטַחֵךְ בְּצֵאתֵךְ מִבְּשָׂרֵךְ
הֲלוֹא הֵכִין לְפָנָיו לָךְ מְנוּחָה / וּמִתַּחַת לְכִסְּאוֹ שָׁם דְּבִירֵךְ
אֲנִי עַל כֵּן אַבְרֵךְ שֵׁם יְיָ / אֲשֶׁר כֹּל־הַנְּשָׁמָה לוֹ תְּבָרֵךְ:
525- על הנשמה.
יחידתי — נשמתי. צעקי — להתפלל ולבקש מחילה. ועודך באדמה — כל עוד שאתה חי עלי אדמות. בצאתך מבשרך — לאחר המות. כשהרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה לכסאו — לכסא הכבוד. דבירך — מקומך הנפלא אם תזכה.
526- בקשה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת
אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ
מְצִיאוּתְךָ וְאַחְדוּתְךָ שְׁלֵמָה / יְסוֹד עוֹלָם יְסוֹד תֵּבֵל יְסַדְתָּהּ
וְאֵינְךָ גּוּף וְלֹא רוּחַ בְּגֶשֶׁם / שִׁמְךָ יִהְיֶה וְהָיָה אָז וְעַתָּה
מְחַדֵּשׁ כָּל לְךָ אֶעֱבוֹד, וְלִבִּי / לָאֵל זוּלָתְךָ לֹא סַר וְנִפְתָּה
נְבוּאָתְךָ לְחוֹזֶיךָ נְכוֹנָה / וְשֶׁל מֹשֶׁה עֲלֵי כֻּלָּם בְּחַרְתָּהּ
וְדָתְךָ מִשְּׁמֵי שַׁחַק לְעַמָּךְ / וְלֹא תִּהְיֶה נְסּוּחָה, כִּי חַקְרָתָהּ
וְתֵדַע מַעֲשֵׂה אָדָם, וְתִגְמוֹל / לְאִישׁ צִדְקוֹ, וְרִשְׁעָתוֹ פְּקַדְתָּהּ
אֲחַכֶּה קֵץ מְשִׁיחֵנוּ, וְאוֹחִיל / לְכַנָּה מִשְּׁתִיל דָּוִד נְטַעְתָּהּ
וְיָקִיצוּ יְשֵׁנֵי הָאֲדָמָה / וְתִפְקוֹד הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ
אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ:
526- על עולם התחיה.
ולא רוח וגשם — אין לו שום חבור לגשמיות. שמך יהיה וכו׳ — יהיה היה והוה. מחדש כל — כל הדברים שבעולם בראת אותם יש מאין. לא סר ונפתה — לא פנה והתפתה. לחוזיך — לנביאיך. ודתך — ותורתך. נסוחה — נעקרת. חקרתה — התבוננת בפרטיה ובחנתה לכנה — לבסיס, והוא מלך המשיח. ויקיצו ישני האדמה — תחית המתים.