מורשת יהדות מרוקו

פרק שלושה עשר

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

את מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מזה כ־ 350 שנה מוביל במהלך הערב הפיטן הראשי המכונה ״אל מקדם אל כביר״, ואיתו מספר פיטנים נוספים. הללו, במהלך כל הערב, מובילים יחדיו את המעמד עד לסיומו הסופי, ובדרך כלל לשביעות רצונו של הקהל הנוכח בבית־הכנסת.

כבר ציינתי כי איכות הערב תלויה רבות במעמדו ובאיכות הביצועים בעיקר של הפיטן הראשי. האם תמיד נהנה הקהל בבית ־ הכנסת מאיכות הביצועים? האם הפיטנים כיום מוכשרים ובקיאים דיים בפיוט, כדי להוליך אחריהם ציבור במשך מספר שעות בלילה חורפי ודווקא בליל שבת ־ יום המנוחה?

בפרק זה אני מנסה להציג את מעמדו של הפיטן אצל יהודי מרוקו, ואת מצבו של מנהג ״שירת הבקשות״ בארץ בהשוואה למרוקו. האם עשרות השנים שעברו מאז ״הימים הטובים״ בקזבלנקה ובשאר הערים והעיירות במרוקו הביאו לשינויים בפיטן ובפיוט ובמעמדו של המנהג היום לעומת אז? כדי לענות על כך אני נעזר במעקב שניהלתי אחרי מעמד הבקשות בדימונה שבו אני משתתף בשלש השנים האחרונות 1999־ 1996, וכן בשיחות עם פיטנים וחובבי פיוט מהעיר. אני נעזר גם במחקרים שקראתי בנושא.

ראה מאמרו של אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו׳׳. מחקר בולט בנדון.

על מקומו של הפיוט בקהילה היהודית המרוקנית יעיד הסיפור הבא: ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל (נפטר ב־1935, קבור בעיר סאלי הסמוכה לרבאט), שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו, היה שרוי באבל באמצע אחד החגים לרגל פטירת אשתו. בשבת זו הוחלט לא לשיר את שירי החג כהשתתפות באבלו של הרב. הרב עמד על רגליו וצעק: ״מה קרה? האם היום תשעה באב? למה לא שרים את שירי החג כנהוג?״ משהסבירו לו את הסיבה, ענה להם: ״האבל שייך לביתי, בבית הכנסת צריך לנהוג כמקובל, ולא להשבית את שמחת החג״. הסיפור מתוך ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ שכתב חנניה דהן.

מעמדו של הפיטן והפיוט במרוקו

השירה והפיוט תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום של היהודי המרוקני. הדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בשבתות ובמועדים, בשמחות ובאירועים ציבוריים ואישיים². הילד היהודי המרוקני, מערש לידתו, שומע בתדירות רבה את הפיוט. הוא מתחנך בבית שבו הוא שומע את הפיוט, מתחכך איתו, חי אותו ומלווהו בכל עת. הרגש שבפיוט תפס את יהודי מרוקו, וכבר אמרו חז״ל בעניין זה, כי כוחה של השירה עולה לעתים על כוחה של התפילה.

[כדוגמה בולטת אפשר לציין את הפיוט של ר׳ יהודה שמואל עבאס ״עת שערי רצוף׳ המבוסס על מדרשי חז׳׳ל על עקידת יצחק שבבראשית כ״ב. סיפור מושר זה מעורר התרגשות רבה בין המתפללים בתפילת ראש השנה, אך אינו מעורר עניין מיוחד בתפילת שחרית בכל בוקר].

יוצא מכאן כי היהודי המרוקני הטיפוסי הוא חובב שירה מושבע, ובשומעו את הפיוט הוא מרגיש כ״מלך במסיבו״. לעתים היה הפיטן במרוקו זה שכתב וחרז שירים. הוא גם הרכיב עליהם לחנים מהסביבה הקרובה. לאור זאת, נקל להבין כי הפיטן במרוקו זכה להערכה רבה בקרב הקהילה בה הוא חי. מעמדו לא היה פחות מזה של דיין, רב או בעלי תפקידים אחרים בקהילה. הוא למד מצעירותו את הפיוט על פרטיו השונים מפיטנים בעלי שיעור קומה, וכך השתלב היטב בבוא העת בחיי הקהילה:

באירועים ציבוריים, בבית ־ הכנסת או באירועים פרטיים, גילה הפיטן את נוכחותו בכל המעמדים ובכל הטקסים : בברית מילה, בטקס בר המצוה, בחתונה, בסעודות מצוה, בהילולות, בעת הכנסת ספר תורה ועוד. ככל שהצליח הפיטן להגיע לביצועים מרשימים ולהוציא מן הכוח אל הפועל סגולות מוסיקליות הטמונות בפיוט ולהפליא ביכולתו הקולית, כך הוא זכה להערכה ולאהדה יתרה בקהילתו.

[ר׳ דוד בוזגלו העמיד שורה ארוכה של פיטנים בעלי שיעור קומה שהשפעתם ניכרת כיום בערים השונות בארץ. מעמדם חזק בקהילה בה הם חיים, והוא נובע מהחינוך הפיוטי והבסיסי שקיבלו ממורם ר׳ דוד בוזגלו.]

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 162

מטרתם העיקרית של האמצעים הללו ודומיהם נראה שהיתה לצמצם את חדירתם של לא־מוסלמים לרשויות המדינה המוסלמית ואת תפיסתם שלא כדין של סמכויות, שבדין שייכות למוסלמים בלבד. באותה עת, אל־מֻתַוַכִּל [אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה (מילולית: הנסמך על האל, בערבית: المتوكل على الله) היה שם שלטונם של מספר ח'ליפים מבית עבאס.]

ציווה שהנוצרים והדמים בכלל יידרשו לחבוש מצנפות ולחגור אבנטים בצבע דבש; לרכוב באוכפים בעלי ארכופי עץ ושני כדורים תלויים מאחור; להצמיד שני כפתורים לכיפותיהם של אלה החובשים אותן, ולחבוש כיפות בצבע השונה מאלה של המוסלמים; להצמיד שני טלאים לבגדי העבדים שלהם בצבע שונה מצבע הבגד שאליו הם צמודים, אחד לפנים על החזה ואחד על הגב, כל טלאי ברוחב ארבע אצבעות ושניהם בצבע דבש. אם נשותיהם יוצאות מביתן ומופיעות בפומבי, עליהן להופיע בצעיפים בצבע דבש. הוא ציווה, שעבדיהם יחגרו אבנטים ואסר עליהם לחגור חגורות. הוא ציווה להרוס כל כנסייה שבנייתה חדשה, ולהחרים עשירית מבתיהם. אם המקום גדול דיו, יש להפוך אותו למסגד; אם אינו מתאים למסגד, יהיה למגרש פתוח. הוא ציווה, שצלמיות עץ של שדים ייקבעו במסמרים לדלתות בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים. הוא אסר על העסקתם במשרדי ממשלה ובעניינים רשמיים, שבהם תהיה להם סמכות על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם לבקר בבתי ספר מוסלמיים, או שמוסלמי כלשהו ילמד אותם. הוא אסר להציג בפומבי את צלביהם ביום א׳ של לולבים ועריכת פולחנים יהודיים ברחובות. הוא ציווה, שקבריהם יהיו בגובה הקרקע, כך שלא ידמו לקברות המוסלמים.

 

אין עדות לרדיפות אלימות כלשהן של לא־מוסלמים בימי אל־מתוכל, ואף לא ברור עד כמה, באיזו מידה ולכמה זמן נאכפו ההגבלות הללו. התלונות החסודות התכופות על התעלמות מהן ונסיונות חסודים ארעיים להטילן מחדש מעלים את הסברה, שיישומן בפועל היה על־פי־רוב רופף ומקוטע.

מאוחר יותר היו שליטים רבים, שהלכו בעקבותיו של עמר השני. אחד מהם היה הסלטאן העות׳מאני באיזיד השני (1512-1481), שתקופת שלטונו הצטיינה במעין ריאקציה נגד מדיניותו של אביו וקודמו מחמד הכובש. מחמד פתח, במובן מסוים, אשנב למערב. הוא הפגין אהדה ליוונים וליהודים כאחד, ואפילו נתן חסות לאומנים ולמלומדים מאירופה הנוצרית. באיזיד, שהיה ידוע באדיקותו הרבה ונתון להשפעת העלמא, שינה כל זאת. הציורים שאביו אסף בארמון סולקו ונמכרו, ואילו החצרנים והפקידים הנוצרים והיהודים שולחו לדרכם. לפי מקור יהודי, ציווה הסלטאן לסגור בתי כנסת שנבנו באסתאנבול אחרי כיבושה על־ידי התורכים, כלומר כאלה שהוקמו תוך הפרת החוק הקדוש, שהתיר לדמים לשמור רק על אותם מקומות פולחן שהיו להם לפני הכיבוש, ואסר עליהם לבנות חדשים. ייתכן שהדבר קשור לנקיטת אמצעים מיוחדים, שעליהם מדברים המקורות המוסלמיים, כתוצאה משינויים דמוגרפיים. אזורים מסוימים, שהיו לפני מיושבים בעיקר על־ידי לא־מוסלמים, יושבו בצפיפות על־ידי מוסלמים. באחדים מן האזורים הללו, כנסיות ובתי כנסת שנסבלו לפנים, נראו עתה כפוגעים ברוב החדש, וננקטו צעדים בכדי לסגור אותם או להעבירם למקום אחר. במקרים הללו, כמו במקרים דומים, פעולה לקיצוץ חוצפתם של הרמים זכתה לשבחים מפי כרוניקאים חסודים. ואולם מפליא הדבר, שאותו סלטאן ביאזיד השני עצמו הרשה ואף עודד, בשנת 1492 ולאחריה, למספר גדול של יהודים מספרד ומפורטוגל להתיישב ברחבי האימפריה העות׳מאנית ולשקם את חייהם אחרי גירושם מארצות מולדתם.

 

הסתירה היא למראית עין בלבד. אכיפתם הקפדנית של חוקי השריעה הטילה הגבלות מסוימות על העדות הלא־מוסלמיות והגבילה או אסרה את השתתפותם בהליכי המימשל. אך היא לא תבעה – ובעצם לא התירה – שירדפו אותם על־ידי־כך שימנעו מהם לקיים את דתם, לחיות על־פי מנהגיהם או להתפרנס. ובאמת, בתקופת שלטונו של באיזיד השני, המחמיר והקפדן, אך גם ההוגן והמאמין, חלה ההגירה היהודית הגדולה ביותר לתחומי המדינה העות׳מאנית.

וגם הפעם ניתן לציין שחומרותיו של הסלטאן באיזיד אירעו בתקופה של סכנות גדולות לשלטונו מבית ומחוץ. אחיו ג׳ם, שהיה טוען לכתר שנכשל, נמלט לאירופה, שם ניסו להשתמש בו האפיפיור ואחדים ממלכי הנוצרים בהתקפה משותפת על השטחים העות׳מאניים ועל כיסא המלוכה העות׳מאני. יחסיו עם שני שכניו המוסלמים היו גרועים. היו לו סכסוכים עם הסלטאנים הממלוכים, ששלטו במצרים ובסוריה, ובמזרח השושלת השיעית הלוחמת באיראן איימה על באיזיד, ולא רק במלחמה על הגבול אלא אף בהתקוממות ומהומות בין נתיניו המוסלמים. כנגד האיום הכפול של מסעי צלב נוצריים מן המערב וחתרנות שיעית מן המזרח, נזקק באיזיד לגמול על אמונתו האדוקה מידי שמים ומידי אדם כאחד.

 

בימי שלטונם של יורשי באזיד השתפר מצבן של העדות המשועבדות, אולם הסכנה התחדשה בימי שלטונו של מראד השלישי(1595-1574). הדגם המקובל שוב חזר על עצמו: שליט קודם, שנראה שהיה נוח יתר על המידה לדמים; בעיות דתיות וצבאיות מבית ומחוץ; צעדים כנגד כמה דמים, שנראו כעשירים או חזקים מדי; צווים לסגירת מקומות פולחן בלתי מורשים; והנהגתן מחדש של התקנות הישנות ביחס ללבוש ולכיסויי הראש. על־פי דיווח של פקיד ונציאני החליט הסלטאן ברגע מסוים להרוג תחילה את כל היהודים ולאחר מכן את כל הנוצרים שבממלכתו, אולם אמו והוזיר הגדול הצליחו למנוע אותו מכך. לסיפור זה אין אישור במקורות היהודיים או במקורות התורכיים ואינו מתקבל על הדעת מיסודו.

ואולם, מה שמתועד היטב הוא הדגם הנפוץ של פרקי זמן המאופיינים על־ידי החמרה דתית – ההגבלות על לבוש מפואר, ההוראות על כיסוי ראש מיוחד, סגירת בתי תפילה חדשים, שנחשבו בלתי חוקיים, וכדומה.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 52

הביזה ברובע היהודי בפס (1820)

בפס פלשו בני־עודאיה לרובע היהודי הסמוך לשכנותם בפס אל־ג׳דיד. הם החלו לשדוד ולגנוב מכל הבא ליד. הם ברחו ועמהם בד, משי, כסף וזהב שהיו מופקדים אצל היהודים ושייכים היו לסוחרי פס שבשבילם עבדו היהודים העוסקים בחייטות ובשאר מלאכות־יד. כך אבדו סכומי־עתק שאין ערוך להם. אחרי־כן הפשיטו בני־עודאיה גברים ונשים, ואת אלו האחרונות חטפו עמהם ואת הבתולות שבהן אנסו. הם רצחו את הגברים ושתו משקאות חריפים בעצם חודש הרמדאן. הם הרגו מספר ילדים שנחנקו במהומת הביזה. ועדיין לא אמרו די במעשים האלה וחפרו תחת הבתים כדי לגלות את הטמון מתחת, ואכן מצאו כסף רב. בראותם זאת, תפסו את נכבדי היהודים וחנווניהם, המטירו עליהם מהלומות ויענום כדי לאלצם לגלות איה הסתירו את כספם. אם היתה לאחד מהם יהודיה יפת־תואר, גנבו אותה מבעלה כדי לאלצו לשלם את הכופר. המאורעות החמורים האלה התחוללו ב־13 לחודש רמדאן 1235 להג׳רה (1820). כאשר כילו מעשיהם ביהודים, התנפלו בני־עודאיה על שאר התושבים של פס.

נאצרי(נם׳ 1897) (מקור, חלק ד, עמד׳ 156), כרך א, עמ׳ 65; וראה פומיי 65,1

 

הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19

הם [היהודים] אינם רשאים לדור באותה עיר עם המוסלמים; אלא מקצים להם שכונה לעצמם, מחוץ לחומות, ושם סוגרים אותם בכל לילה בשעה תשע ואין מרשים להם לצאת החוצה, בשום תואנה, עד לזריחת החמה למחרת בבוקר. […] באלג׳יר היה יניצ׳אר, אם כך תאבה נפשו, עשוי לעצור ולהכות את היהודי הראשון שיקרה לפניו ברחוב, והלז לא העז להשיב לו או להדוף את מהלומותיו. יכול היה להינצל רק אם מיהר לרוץ ככל יכולתו עד שנמלט; הגשת תלונה לא היתה כדאית כלל, שכן תמיד היה הקאדי מזמן אליו את היניצ׳אר ושואלו מדוע־זה היכה את היהודי? והתשובה היתה, ״מפני שדיבר סרה בדתנו הקדושה״; ואז היה היניצ׳אר משולח לחפשי והיהודי היה מוצא להורג. אמת כי עדותם של שני מוסלמים דרושה היתה כדי להעיד כי אכן ביזה היהודי את דתם; אבל במקרים כאלה מעולם לא היה מחסור בעדים.

 

כל המלאכות המשפילות ביותר מוטלות על היהודים: הם תולים את הפושעים, ואחר־כך קוברים את גופותיהם; הם נאלצים לשאת את המאורים על שכם כשהללו יורדים מסירתם במים רדודים; מעסיקים אותם בניקוי הרחובות, בהאבסת הבהמות באורוות הסראיה; ״קיצורו של דבר״, אומר קיטינג [שעשה שם את דרכו כ־1785], ״כל־אימת שהשלטון זקוק לפושט־נבלות, המלאכה מוטלת על יהודי״. […] כשהיה יהודי עובר ברחוב, תמיד היה עליו לפנות את הקיר למוסלמי, ואחר־כך היה עליו להשתחוות לפניו אפיים ארצה; אם לא עשה זאת היו מכים אותו מכות נאמנות, ואולי היה נדקר בסכין. אי־השוויון הזה בין מחזיקי הדתות השונות מתחיל עוד בעריסה ממש; הצעיר שבתורכים [במוסלמים] רשאי לרמוס את הישיש ביהודים; באיזה גיל צעיר מתחילה ההשפלה בצד אחד, והעריצות בצד השני, אנו למדים מן העובדה העגומה שילד יהודי ייאות לקבל מכות ממאורי בן־גילו בלי שינקוף אצבע להתגונן. נוסף על כך נאלצים היהודים ללבוש בגדים מיוחדים להם, לנשול את סנדליהם כשהם עוברים על־פני מסגד או על־פני ביתו של הקאדי, או אפילו על־פני בתיהם של כמה מחשובי המוסלמים, אף שבכמה ערים כגון פס, ובפרט בצאפי, מקום שמצויים הרבה בתי־תפילה, הם נאלצים ללכת יחפים לגמרי.

בשום מקום אין מרשים להם לרכוב על סוס, שהרי זה נחשב בהמה אצילה מדי לתכלית פחותה שכזאת; אבל מרשים להם לרכוב על חמור, או, בחינת חסד מיוחד, על פרד; ועם זאת, חובה עליהם לרדת מרכובם ולהתייצב בעמידה של כבוד כל־אימת שמאמין בדת־האמת פוגש בהם בדרך. אם יבוא יהודי אל מעיין־מים הריהו חייב להמתין עד שיעזבוהו כל המוסלמים, לרבות אלה שיבואו שעה ארוכה אחריו, בטרם יוכל לנסות לשאוב ממנו. מוות יהיה ענשו אם יעלה על גג ביתו, כי משם אולי יראה את בנות המאורים; ומוות ענשו אם יקשור קנוניה נגד השלטון, יכה מאמין בדת־האמת, או יציץ באקראי לתוך מסגד בשעה שהמאמינים מתפללים. הם נחשבים כולם עבדי הדיי או הסולטאן שבאחוזות־ממשלתו הם חיים, ואין הם יכולים לצאת משם בלי לקבל רשות ממנו, ובלי שיתנו ערבון גדול כי אכן ישובו. יכול היה כל תורכי להיכנס לעירם של היהודים, לבוא לאחד הבתים, לאכול, לשתות ולהעליב את בעל־הבית, ולהתעלל בנשים, בלי התנגדות ובלי תלונות; אך מאושר היה היהודי אם לא הוכה ולא נדקר. במארוקו אי־אפשר להמית מאורי על שהרג יהודי, אף שהריגת נוצרי עלולה להיות עוון בן־מוות; לאמיתו של דבר, אירע לעתים לא רחוקות שיהודי שהתלונן על מות ידידו או קרוב־משפחתו נענש בעצמו, ואילו הרוצח יצא לחפשי. התוצאה היא שלעתים רחוקות יעלה היהודי על דעתו לפנות אל כס המשפט או ינסה להשיג פיצוי. הוא זוחל כדי לספוג את המהלומה, או מתחנף ליד המורמת להכות. (2, עמ^׳ 84-80)

 

יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-השפלת הדימים בתוניסיה (1800)- הביזה ברובע היהודי בפס (1820)- הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19

 עמוד 245

 

עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.

זהו פרק פרובלמטי גם בתולדות האסלאם וגם בתולדות היחסים בין יהודים למוסלמים, כי מצד אחד הסמליות שבהעברת ירושלים והר-הבית לידי עומר הותירה זכר בל יימחה בתודעה המוסלמית, עד כדי כך שכאשר ערים פלשתיניות נמסרו בתוקף הסדרי אוסלו לידי ערפאת ב-1995, הוא ביים בבית-לחם הסמוכה לירושלים טקס משחזר, ובו נמסר לו על-ידי הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים מפתח סמלי של העיר. הוא הכריז באותו מעמד כי ״יורשו של סופרוניוס מוסר את מפתח העיר לידי יורשו של עומר״, ואיש מהנוכחים לא החמיץ את סמליות המעמד. ערפאת גם דאג שאלו תהיינה הכותרות בעיתונות הפלשתינית למחרת היום, ועורך לילה של אחד העיתונים שלא מילא אחר ההוראות מצא את עצמו עצור במרתפי העינויים של הביטחון המסכל ביריחו. משמע, כי עבור ערפאת ומוסלמים רבים אחרים, ירושלים ועמה הר-הבית עתידה היתה לחזור לחיק הפלשתינים- המוסלמים, בין בדרכי נועם כמו בימי עומר-סופרוניוס, או בדרך ג׳יהאד, בה הוא מוכן להקריב את עצמו ועוד מיליוני שהידים כמאמרו. פירושו של דבר שמוסלמים כיום, שערפאת ראה עצמו כנציגם, אינם מוכנים לחלוק או להתפשר על ענייני הר-הבית ולהכיר בזכותם של האחרים, שלטענתם מאז הבריאה ואדם הראשון העולם כולו היה מוסלמי, כמובן לרבות ירושלים, ולכן החזרתה לחיק האסלאם, על-ידי עומר ולאחרונה על-ידי ערפאת, אינה אלא תולדה טבעית, הכרחית ובלתי ניתנת לעירעור. כבר הזכרנו את הפסוק הקוראני המדבר על מסעו הלילי של מוחמד ממכה ל״מסגד אל-אקצה״, שפירושו המילולי ״המסגד הרחוק ביותר״, ולאו דווקא מה שנמצא על הר- הבית. אולם באמונה עסקינן, והחשוב והקובע איננו מה שניתן להוכיח לוגית וארכיאולוגיה, אלא מה שמאות מיליונים מאמינים שהוא אמת ומוכנים גם להילחם ולמות בעבורו. זהו כוח חיותה של אגדת עומר בירושלים.

לכן, מעבר לעובדה ששיחות השלום בשנת 2000 בין אהוד ברק ויאסר ערפאת הגיעו למבוי סתום, בעיקר בגלל סמליותו של הר־הבית וקשרו עם עומר, שערפאת לא היה מוכן להתפשר עליהם, ושבגינם פתח ב״אינתפאדת אל-אקצה״ (והשם איננו מקרי), צריך להבין את הכוח המניע את העולם המוסלמי בסרבנותו להתפשר בעניין זה. אנו יכולים לטעון, למשל, כי גם לנו קשר רוחני, נפשי, דתי ולאומי להר-הבית, כי האתר היה מקום מקדשנו, וכי אין זה מתקבל על הדעת שאנו, המוכנים להתחשב ברגשות המוסלמים ולהותיר את המקום בידיהם בפועל, צריכים להיות מסולקים ממנו כליל, ואילו אלה שבאו אחרינו והשתלטו על האתר, ביודעם שהיה קדוש ליהודים, ועוד תובעים בלעדיות עליו, דווקא הם יזכו בו כולו. אלא שפרשנים מוסלמים יכולים לטעון כנגד זה שהאסלאם קדם לכל הדתות, וכאשר הוא הופיע מחדש עם מוחמד, הוא סילק את כל השאר והחליף אותם, וכי הפסוק בקוראן מתייחס לאתר זה ממש, אפילו לא היה שם מסגד בעת מסעו הלילי של הנביא. אם כן, תיקו כאן, והואיל והמוסלמים עדיפים במספריהם על היהודים, ומחזיקים בהר בפועל, התחרות איננה בין אמונות סותרות אלא בין מקדשי הסטטוס קוו שאין איש מעז להפר, לבין קוראי התיגר עליו שהם חסרי אונים לשנותו. למעשה, ככל שהמתח גואה בין המוסלמים לבין יריביהם, כך האסלאמיציה של הסיכסוך גוברת בעיניהם והסמלים האסלאמיים מקבלים בולטות גבוהה יותר. זה לא מקרה שפרשות חודייביה, הר-הבית, והמסע הלילי של הנביא, כולן נשזרות יחד עם מורשתו של עומר דווקא בימינו אלה.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 87

ספד זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השגה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארעה החל בשגות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל.

זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייעוד בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

 

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ-100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

בילדותנו שמענו תמיד בהשתאות שראשיתה מסתורין על פלוני או אלמוני שגורלו התאכזר לו והובא לבית חולים, והכול סיפרו בו ורחמיהם נכמרים עליו, שנחשב לכמעט בר־מינן. אולם כיוון ששפר עליו חלקו ושב לביתו, נחשב שזכה לתחיית המתים עוד בחייו. זכורני שאבי זיכרונו לברכה, שהיה פעלתן בלתי נלאה בענייני הקהילה, גם עמד בראש ארגוני ״עזרת דלים״ ו״ביקור חולים״ שלה. אלה היו משרדי הרווחה בהיעדרם של משרדים כאלה בארץ, ומאחר שגם ידה של הקופה הציבורית היהודית קצרה מלהושיע, היו אנשים טובי לב(רודפי מצוות ועושי טוב, שוודאי גם שירתו את המוניטין הטובים שלהם בין הבריות) נוטלים על עצמם לבקר את החולים הקשים בבתי החולים, לדאוג למשפחה חסרת הכול משעה שראשה נפל למשכב, קונים תרופות ואף מזמינים ומממנים רופאים מערביים שהוחשו לביתו של החולה. ובחגים לא קפצו ידיהם מלשלוח מזון לבתי העניים שידם אינה משגת לקנות צורכי חג ומועד, שהצרכים מרובים ואמצעי התשלום מעטים. וככל שחזרו האומללים הללו והתחננו לפני בורא עולם (״כביכול״ בלשונם) בסוף כל סעודה, שלא יביאם לידי הזדקקות לבשר ודם, שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה, וחזרו ושנו כי רק בו לבדו, יתעלה שמו ויתהלל, ישימו מבטחם – לא נעתר הקדוש ברוך הוא לתפילתם והם שבו ושחו את ראשם בפני בני קהילתם הנדיבים, שאילולא הם, ודאי לא היו כבר בין החיים.

רפואה מערבית הייתה אמנם מוצא אחרון אצל עמך, אך בעלי יכולת וגבירים קלטו אט־אט את ברכותיה ונפלאותיה. הנה אחי הגדולים ממני ואנוכ יעצמי, וגם חלק מן הקטנים ממני, נולדנו בבית בידי מיילדת, וקול צריחותיה של אימא המתייסרת בכאבים היה מנסר בבשרנו ומעלה בו חידודים חידודים. ישבנו כולנו מחוץ לחדר ההורים, אחוזי אימה ושקיקה לראות את הנולד, וחזינו בנכנסות וכיוצאות – אלו מזמנות מים חמים או קרים, אלו מריצות מגבות וסדינים מוכתמים ואלו מביאות אחרים תחתם, אלו בארשת פנים גורלית ומטילה אימה ואלו בחיוך של שותף־סוד רב משמעות ותקווה. ואילו שאר אחי ואחיותי הצעירים נולדו במרפאתו הפרטית של רופא מיילד. כל מה שראינו היה אימא אחוזה צירי לידה שהובלה למרפאה והוחזרה משם כעבור ימים אחדים עם חיוך על פניה החיוורות ותינוק פעוט צווח בזרועותיה הרפויות.

ועד שלא פנינו לרפואה המודרנית החדשה, סבתא הייתה תמיד ערכאה ראשונה לכל מקרי החירום. היה ילד צרחני ומרדן, שלא מצאו דרך להחזירו למוטב ולהרגיעו, סבתא הייתה מצווה שיביאוהו אליה, הייתה מערבת שתן אדם בכמון ובמיני תבלינים אחרים ומשקה את הילד האומלל והמבקש על נפשו עד שלמד מחירה של מרדנות וביכר שתיקה על המשקה המלבב הזה. ומה לך ראיה גדולה מזו לכושר הריפוי הטמון בו? ואם חום מסתורי ומתיש או קדחת מקריחה עצמות אחזו באחד מאתנו, או סתם איבד מי מאתנו את שלוות נפשו או את כושר הליכתו, או שתש כוחו ואזלו מקורות חיותו, סבתא הייתה נוקטת דרכים פחות חריפות ויותר מחוכמות, כי בנפשו של החולה עסקינן וגירוש שדים ורוחות מגופו המעונה היה התשובה המבוקשת. אז הייתה יושבת על מיטת החולה, פותחת בחגיגיות מטפחת־ראש, קושרת בה קשרים, מודדת בין הקשרים זרת אחר זרת תוך לחשושי תפילה כלשהם, ולבסוף מפקעת את הקשרים בפני החולה. וכיוון שפקעו, שחררו את השדים מנפש החולה המוטל במיטתו, ומיד הוטב לו והוכרז עליו כמבריא.

אם לאחר מזה עוד תקעה על גבו כמה וכמה כוסות רוח שרוקנו בזריזות מאווירן המובל על ידי אגודת כותנה מובערת, או כפתה עליו שטיפת חוקן מביכה ואחר כך כיסתה אותו בשמיכות צמר ופשתים שכבות שכבות, גם באמצעיתו של קיץ לוהט – אזי הזעתו בתוך הכבשן שלהט סביבו הייתה לסימן מובהק להבראתו הקרובה. ועוד כהנה וכהנה. או כאשר נשרף או נשרט מי מאתנו, הייתה סבתא מביאה משחת פלאים שיצרה בביצים, בסיד ובאפר גחלים ומורחת אותה על הפצע, ולא עברו ימים עד שהגליד הפצע. ״מרקחת הפלא״ קראנו לה, שהצילתנו פעם אחר פעם מכוויות ומשאר חוליים רעים. ובכל זאת נזקקנו לרפואה מערבית אם למנוע מחלות או אם לטפל במרעין בישין שאפילו כשפיה של סבתא לא הועילו לסלקם. למשל בימי מלחמת העולם כאשר המזונות היו דלים והמחלות מרובות, הוכרחנו לבלוע, על פי רוב בכפייה, כף של שמן דגים מדי יום, שגם פלח התפוז או התמר שבאו אחריה לא הספיקו להעביר את טעמה המבחיל. או כאשר חליתי חמורות בטיפוס הבטן בגיל שמונה או תשע, והורי עמדו על כך שאשאר בבידוד בביתי ובלבד שלא יאולצו לשלחני לבית החולים, בא בכל יום רופא צרפתי להעניק את טיפולו המסור עד שהחלמתי. וזו הייתה העילה להכניסני לעול מצוות עם אחי הבכור, כי על פי מנהגי המקום, ילד שהגיע לפרקו והיה בקי בלימודי בר־המצווה כשר היה לכך, ועוד נחזור לעניין זה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012–יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

 

עמוד 72

אוצר המעשיות

לוקט, חובר וסודר על ידי הצב"י רבי עמרם מויאל בן הרב הקדוש רבי שמעון מויאל ז"ל

אמרו רבותינו ז"ל,

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכדי לזכות את הרבים הבאתי מעשיות נפלאות מלוקטות.

 

מעשה באשה צדיקה שדיברה עם המת

מעשה באישה שהיתה נשואה לאדם חסיד ולא היו להם ילדים, ובעלה היה מתפלל בבית הכנסת, חוץ מימי ב׳ ו ה׳ ובימי שבת(שבהם התפלל בבית) וכל זאת כדי לא לתרום לבית הכנסת. ולאשתו הצדיקה בעלת ניסים ונפלאות היתה יושבת בבית לבד נעולה לאחר שבעלה יצא.

לאחר זמן מה שכנתה של האישה נפטר עליה בעלה והשאיר אחריו שבע בנות. לאישה לא היה כסף לפרנס את הבנות, לכן יצאה לעיר לבקש נדבות. עברה בין הפתחים עד שהגיעה לביתה של האישה הצדיקה. האישה שמעה את תחינותיה של האישה שהלכה לקבץ נדבות. פנתה אליה ואמרה, "אני לא רוצה שתסתובבי כך בעיר, כמה שחסר לך אני אתן לך״. לאחר שסיפרה לה את סיפורה, שבעלה נפטר, האישה הצדקת עמדה בחלון ואמרה לה: "תעמדי מתחת לחלוני ואשליך כסף לשמלתך. האישה לקחה את הכסף והלכה לביתה, לאחר ששמעה את האישה הצדיקה מזהירה, ״כל מה שתצטרכי בואי אלי". "לא להסתובב בעיר״. לאחר חודש חודשיים חזרה האישה לצדקת, וכך היה עד שהבנות גדלו. לאחר שגדלו הבנות באה וביקשה נדוניה לביתה. הצדקת כמובן נתנה לה הון כסף ובעלה החסיד וה״חסכן" לא ידע מכל הנדבות.

 

הצדקת גם נתנה נדוניה וגם הציעה שידוך. הרוכלת ביקשה שידוך, והצדקת קבעה עם הבנות שהיא תשדך להם בנים. לאחר חודש הצדקת ביקשה מבעלה לצאת החוצה. לאחר שקיבלה רשות. הלכה לשוק והתחילה לחפש בחורים. היא מצאה בחור טוב, אמרה לו אתה נשוי, לא השיב. אתה רוצה להתחתן עם בתי? אם תתחתן עם ביתי אני אעשה חתונה ואתן לך עוד כסף. והוא השיב אם הן היו כל כך טובות לא היית צריכה להוסיף כסף. היא אמרה לו הכל טוב ואם יש לך חברים תביא. הוא הביא שישה חברים, נתנה להם כסף. לכו תתלבשו ותבואו לחתונה בתאריך כך וכך. התלבשו התגנדרו יפה עם חליפות, אחריהם נכנסה הצדקת ואמרה לאלמנה, תביאי את בנותייך, ושידכה את הבנים והבנות לפי גילם. עשו חתונה, וכל אחד לקח את אשתו. היא חזרה לביתה, ובעלה עדיין לא יודע מכלום.

 

הצדקת היתה יושבת ליד המרפסת ומסתכלת מהחלון, מסתכלת על העוברים ושבים, ומדברת לעצמה. בא יום ואלוקים שלח לה את המלאך גבריאל כדי לשאול את האישה מה היא רוצה ושמשאלותיה יתגשמו. שאל אותה המלאך, מה את רוצה. ענתה, מה שאני מבקשת מהקב״ה ־ לא יסכים. המלאך עלה לשמים עם התשובה. ואלוקים אמר לו מה שהיא רוצה היא תקבל. היא רצתה לראות מה קורה לאדם מת בקבר, איזה משפט עושים לו. הסכים הקב״ה, בתנאי שהיא תלך כשבית הקברות יהיה ריק, ואף אחד לא יראה אותה, והיא תשים פתק של שם ה׳ המפורש, ואז היא תראה מה קורה בקבר, אבל אם היא תגלה היא תמות.

 

הלכה הצדיקה לבית הקברות, שמה את הפתק, וירדה למטה לקברו של קצב לאחר שביקשה רשות מבעלה. בעלה לא הסכים, בתואנה של מה הקשר ביניהם, והיא התעקשה, והוא נתן לה לצאת. לבסוף הלכה לבית הקברות שהיה כבר ריק, הלכה לקברו של הקצב, שמה את הפתק על מצחה, וירדה לקבר וראתה אותו שם על כס המלכות, ועבדים מנעימים את זמנו. היא התפלאה ושאלה את הקצב על מעשיו. השיב לה הקצב, כל ימי אם הייתי רואה אדם עני שאין לו כסף, הייתי מעניק לו קילו בשר בלי עצמות, ואם הייתי רואה עשיר, הייתי נותן לו רוב עצמות ועור. כל החיים שמעתי שקיללו אותי. אמרה לו, אשריך שעלית לדרגה זו. לאחר שסיימה את דבריה הורידה את הפתק, עלתה למעלה והלכה לביתה. בעלה שאל אותה, איפה היית? והיא אמרה לו, הייתי אצל השכנים, ובעלה לא חשד במאומה.

 

לאחר כמה ימים שאישה המשיכה לדבר עם הקצב נפטר הרב של העיר וכולם הלכו. כולם גם האישה אפילו בלי רשות הבעל. שוב היא חזרה על המעשה וירדה לקבר הרב לשאול מה הוא קיבל. שמה את הפתק וירדה לקבר של הרב, ואז ראתה את הרב שמלקים אותו באש ושורפים אותו בשיפודי ברזל. למה הרב מקבל עונש כזה, והקצב קיבל כזו זכות. ענו לה המלאכים, כל אחד והמעשים שלו. הרב עיקם את הדין ובמקום להדריך את העיר למצוות ולדברי תורה הוא חטא בעצמו. הקצב היה עושה מעשים טובים וצדקה כמו שכתוב צדק צדק תרדוף. וכך הסבירו את עוונותיו של הרב, שקיבל שוחד כדי להכניס את הבעל לכלא, כדי שהמאהב יישאר עם האישה. אמרו לה כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

הורידה את הפתק ועלתה למעלה, והמשיכה לחזור לקבר הקצב. לאחר שראו אותה ליד קבר הקצב הלכו וסיפרו לבעלה. בעלה עקב אחריה לבית הקברות ואז סגר אותה בבית ולא נתן לה לצאת.

היא אמרה לו שהיא רוצה לצאת הוא עקב אחריה לבית הקברות, נכנסה לקבר, ואיך שנכנסה בעלה תפס אותה ודרש לדעת מה היא עושה שם כל הזמן, והיא סירבה לספר. הוא אמר לה, אם לא תספרי לי, אני אגרש אותך, והיא אמרה לו טוב תגרש אותי. לא נתן לה כסף ולא נתן לה לצאת וגם לא נתן לה אוכל עד שתספר לו. והיא לא סיפרה. בעלה איים עליה שאם היא לא תספר לו יהרוג אותה והיא אמרה לו תהרוג אותי.

לאחר שהיא נשברה היא החליטה לספר לו רק אחרי שיתן לה חצי מכספו, והוא הסכים. לקחה את הכסף ונתנה לצדקה. הוא רצה לשמוע את הסוד והיא אמרה לו תן לי את החצי השני והוא נתן, רק שהיא תגלה את הסוד. הוא כבר מכר את הבית ונשאר עירום. היא ביקשה שיביא את כל משפחתה. הוא הסתובב בכל הארץ לבד כדי להביא אותם. לבסוף הוא הביא את כולם, וציפה שתתחיל בסיפור. היא אמרה לו, אני הולכת לעשות מקווה. עשתה מקווה עם שבע הנערות מהתחלת הסיפור, וכל גופה מכוסה חוץ מעיניה היא עשתה טבילות עם הבנות וביקשה מהבנות שיכו אותה במקל 39 פעמים. לבשה את בגדיה ורואים את עיניה וישבה. ביקשה מבעלה עשרה חכמים גדולים בשביל קריאת שמע, ובאו וישבו לידה ואמרה להם אין לי שום דבר, בעלי רוצה לגלות את הסוד, הוא חושד בי ואין לי כלום עם הקצב .היא אמרה לחכמים כשאני ארים את האצבע, תתחילו לקרוא קריאת שמע. ואמרה לכל הנוכחים אין לי כלום, אף אחד לא ראה את גופי, אני בסדר עם אלוקים, בעלי, הקשב. ואז התחילה לספר על שבע הבנות ועל שאלת המלאך.

סיפרה להם את סיפור הקצב ואת סיפור הרב, ושמאז המשיכה ללכת לקבר הקצב. היא הרימה את האצבע כדי שיתחילו קריאת שמע, וירדו שני מלאכים מהשמים ולקחו אותה שלמה וחיה לגן עדן. ובעלה הבין שהיא צדיקה יותר ממנו. והוא חשד בה ואז הוא התחיל לחבוט את ראשו בקיר על זה שהפסיד אישה צדיקה ואת ממונו.

צדקת זו מתפללת עלינו מלמעלה ״יבוא מלך המשיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן סלה״.

 

עמוד 44

הבן יקיר לי

הגברת אמזלג, כרסה בין שיניה, התקשתה מאוד בלידתה. הלידה המתמשכת הגיעה לשלב שבו היו כבר חייה בסכנה, וכשהגיעה למשבר פנתה לרופא.

זה בדק אותה ופסק חד־משמעית: ״אני חייב לנתח אותך, כדי שלפחות אוכל להציל את חייך שלך, שלא תמותי בעת הלידה המסוכנת. עם כל הכאב והצער, גורל הוולד נחרץ למיתה, כדי שאת תינצלי ממוות״.

האשה ההמומה ביקשה פסק זמן לחשוב על כך, וביקשה כי ייקחו אותה לבית הצדיק, הר״ח פינטו הקטן. ״לא אעשה דבר בטרם יאמר הרב את דברו״, הסבירה. ארבעה גברים נשאו את האשה על אלונקה לבית הצדיק, וכשראה הוא את המראה צחק בטוב־לב ואמר: ״אין לכם ממה לחשוש. עד שתגיעי לביתך כבר תלדי בן, ושמו בישראל יהיה יעקב חיים. ברבות הימים הוא יהפוך למנהיג בעמו״.

כשהגיעה החבורה אל בית האשה ילדה היא בן במזל טוב. לאחר שמונה ימים נערכה הברית, וייקרא שמו בישראל יעקב חיים.

יעקב חיים מוכר יותר בישראל כז׳אק אמיר, לשעבר ח״ כ וראש עיריית דימונה. בעצת הרב חיים פינטו שליט״ א פתח אמיר את הכולל הראשון בדימונה, במימון העירייה, ובכל פעם שהיה חשש לפירצה בחומת הדת בעיר, בעת שעמד בראשה, פעל בהתאם לעצת הרב ועשה למנוע חילול כבוד שמיים.

וייסעו ריחנו

באוטובוס מחיפה לתל אביב ישב הרב של קרית ביאליק, הרב עמינדב קריספין. במושב שלידו ישב קצין משטרה בדרגה בכירה, ומהכא להתם התגלגלה שיחה בין השניים. מייד התברר להם, כי מוצאם משותף: העיר מוגאדור.

״היכרת את הרב חיים פינטו?״ – שאל אותו הרב.

״בוודאי. מי אינו מכיר אותו? אולם, לגבי אישית, העובדה שאני חי וקיים ומדבר איתך – היא בזכותו״, השיב הקצין.

ומעשה שהיה כך היה. אותו קצין, כשהגיע לבגרות, ביקש לרכוש משאית ולעבוד בקו למוריטניה, אצל חברת תובלה צרפתית. באותם שנים התנהלה מלחמה בין מימשל החסות הצרפתי למורדים מוסלמים, והדרכים היו בחזקת סכנה.

כמקובל לפני צעד גורלי בחיים, לקחה אימו של הבחור אותו אל בית הר״ח הקטן, לקבל את ברכתו. הרב חיים פינטו התבונן בצעיר, בירך אותו להצלחה ופקד על האם לקנות גלימה, ולהניח אותה בתא הנהג של המשאית.

הצעיר התקומם. ״כבוד הרב, בימינו אלה נוהגים רק ערבים ללבוש גלימות. היום חלה התפתחות והתקדמות והלבוש האירופאי המודרני מחליף את הגלימות״.

״עשה כדברי״, אמר לו הרב. ״בבוא היום תציל גלימה זו את חייך״.

אם לא יועיל-לא יזיק, סבר הצעיר, הגם שאמו הפצירה בו כי יעשה כדברי הצדיק. היא קנתה לו גלימה שכזו, ומכאן ואילך היא שכנה כבוד ליד מושב הנהג, בסמוך לטלית ולתפילין, שליוו את הנהג במסעותיו.

ארבעה חודשים לאחר שהחל לעבוד עצר הנהג לחניית לילה, ששם נהגו הנהגים להתאסף מחשש להתקפות המורדים. בטרם התכרבל בתא הנהג עטה הוא על עצמו את הגלימה, ואחר כך נרדם. מתוקה שנת העובד, ולמחרת קם משנתו העמוקה, רענן ומלא כוחות. כשפקח את עיניו והציץ מבעד לחלון נחרד לראות, כי על כמה מהמשאיות תלויים ראשיהם הערופים של נהגיהם. אז התברר לו, כי באותו לילה הגיעו מורדים לחניון, עברו בחשאי ממשאית למשאית ובדקו את הישנים. הם הסיקו כי כל אחד מהם, שהיה בעל לבוש מערבי אירופאי, הוא צרפתי – וכרתו את ראשו. הם לא נגעו לרעה באלה שהיו לבושים בגלימות, בהנחה שאלה ערבים. ״כך ניצלתי״, סיפר הקצין לרב.

למחרת האירוע המזוויע מיהר הצעיר לבית הצדיק, ובירך ״הגומל״. באותו שבוע ארז את מטלטליו ועלה ארצה.

חבל על דאבדין

22 שנה בטרם התבקש הרב חיים פינטו השני לישיבה של מעלה – נפטר הרב. היה זה לאחר שחלה, ונאסף אל עמיו. עם היוודע הדבר קמה צעקה גדולה ומרה בעיר, אנשים החלו לנהור אל ביתו ולמראשות הגופה הונחו נרות דולקים. ההלוויה נקבעה להיערך למחרת. בחצות הלילה, בעת שהצדיק היה נוהג לקום ולערוך תיקון חצות, החלה הגופה לנוע והצדיק התיישב על מיטתו.

הנוכחים במקום שותקו מרוב אימה, לא מאמינים למראה עיניהם. הר״ ח הרגיע אותם, וביקש כי יביאו לו את בגדיו. לאחר שלבש אותם ונטל את ידיו קם לומר כהרגלו את תיקון חצות.

כשסיים פנה לבני המשפחה ולנאספים והסביר להם: ״כבר הייתי בישיבה של מעלה, ונחשבתי עם יורדי בור. לאחר שנשמתי עלתה למרום והחלו לדון אותה החליטו בבית דין של מעלה כי יש להאריך את ימי״.

לאחר שהנוכחים המשיכו ללחוץ על הרב ולבקש הבהרות ניאות הוא לומר, כי הסיבה לכך נבעה מתפקידו החשוב בעולם, כשומר ומגן עם ישראל, ומכיוון שלא יימצא לו תחליף. כך הוסיפו לו 22 שנה על שנותיו.

בשנת חייו האחרונה הפציר הרב בקרוביו כי יקברו אותו בקבר אבותיו במוגאדור. אולם, לאחר שנפטר החליטו גדולי העיר קזבלנקה, שבה התגורר, כי למוגאדור יש כבר קבר של צדיק להשתטח, הרב חיים זצ״ל הראשון, ומשום כך לקחו הם על עצמם את האחריות לקבור את הרב חיים זצ״ל השני בקזבלנקה. ראשי העדה באותם ימים היו הרבנים חי אליקים ואברהם אבוחצירא זצ״ל, והם הורו כי הר״ ח ייקבר ליד מצבת קבורתו של הצדיק רבי דוד אלסקר זיע״ א. במהרה הפך קבר זה למוקד עלייה והשתטחות לאלפי יהודים ממרוקו ומרחבי העולם, שהגיעו לקזבלנקה, חלקם במיוחד לצורך זה. הדבר נמשך עד ימינו אלה.

ליד הקבר מצוי עץ גדול, שענפיו מצילים על המצבה. במקום בוערת להבה גדולה, אש תמיד, לעילוי נשמת הצדיק. למרות האש, ירוקים ענפיו של העץ – כמו העץ המצוי על קבר הצדיק 'רבי עמרם בן דיואן זיע״ א.

אתרא קדישא

קהל רב הגיע להלוויית רבי חיים פינטו הקטן זצ״ל. תחילה חשבו בני הבית לקבור את המנוח במוגאדור, ליד קבר סבו זקנו, הר״ח פינטו זצ״ל, אולם בני המקום ביקשו מהם כי יקברו אותו בקזבלנקה, כדי שגם לבני העיר הזו יהיה קבר שעליו יוכלו להשתטח. ״למוגאדור כבר יש קבר של צדיק; לנו אין״ , אמרו.

ההלזייה נערכה איפוא בקזבלנקה. בין אלה שעשו עם הצדיק חסד של אמת היו גם ערבים רבים, שהעריכו והוקירו את הרב. בעת ההספד החל לרדת גשם (הרב נפטר בט״ו מרחשוון), והמספיד, רבי שמעזן אבקסיס, אמר כי בזכות הצדיק ייפסק הגשם ולא יטריד את המלווים. וכך היה.

 

צדיקים במיתתם

ארבע שנים לאחר שעקר ממוגאדור לקזבלנקה נפטר הרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל. עד לקבורת הצדיק הונחה הגופה בבית, ושם נאסף קהל רב ואמר תהילים ליד המיטה.

בלילה נכנס לחדר יהודי לא מוכר, לבוש תכריכים, ובקשה בפיו: הוא רוצה לומר הלילה תהילים ליד מיטת הנפטר, ולמחרת לעסוק עם אנשי החברה קדישא בטהרת הנפטר. ועוד בקשה אחת לו: ללבוש את בגדי הנפטר, כדי שלא יתבזה כך בתכריכיו בין האנשים. הוא מבטיח להחזירם לאחר ההלווייה.

ניאותו בני הבית למלא אחר מישאלותיו, ולאחר שלבש את הבגדים החל לומר פרקי תהילים במשך כל הלילה, ליד מיטת הנפטר. למחרת בבוקר הצטרף לחברה קדישא, ועסק בטהרת המת.

לאחר הקבורה, בקזבלנקה, חיפשו בני הבית את האיש, כדי שיצטרף אליהם לסעודה.

אולם, כל חיפושיהם עלו בתוהו, והוא נעלם כאילו עלה בסערה השמיימה. הבגדים, שאותם לבש, נמצאו בארוך הבגדים.

בעוד הכל עוסקים בסוגיה תמוהה זו, הודיע להם בן הנפטר, הרב מאיר פינטו, כי האיש המסתורי לא היה אלא הרב חיים פינטו הקדוש, הסבא – שבא מעולם האמת להשתתף בלוויית נכדו. צדיקים במיתתם קרויים חיים.

 

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

עמוד 130

הפרוטקטורט

בואם של הצרפתים שינה את פני הדברים כליל.

ההתפשטות הקולוניאלית לצפון אפריקה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהתחוללה באירופה במאה התשע־עשרה, זעזעה דו־קיום בן אלף שנים בין יהודים וערבים. חרף ההתפרצויות האלימות כלפי המיעוט היהודי, במרוצת השנים, היה איזון מסוים ביחסים בין היהודים והמוסלמים, והמצב הכללי במלאחים של מרוקו היה שונה בתכלית מן הגורל האכזר של הגטאות במזרח אירופה. הקולוניזטור הצרפתי, שהופיע לפתע, שיבש בבת אחת את האיזון הזה.

אמנת פז, שנחתמה ב־1912, השלימה את ההשתלטות הצרפתית על צפון אפריקה, שהתחילה עם כיבושה של אלג׳יריה, ב־1827, ונמשכה באמנת בַּרְדוֹ, בנוגע לתוניסיה, ב־ 1881. יריבותיה של צרפת הפסידו במערכה. ספרד, שהיתה פעילה בחופי הים התיכון מאז המאה החמש־עשרה, נאלצה להסתפק בנתח עלוב מאוד (הרי הריף, בצפון; אִפְנִי וטַרְפַיָה, על גבול מדבר סהרה, בדרום).

המנצח האמיתי בקרב על מרוקו היה בנק פאריס וארצות השפלה, שהקדים והשקיע את הארץ בחובות גדולים. משימתו זו לא היתה קשה במיוחד. הסולטן הצעיר עבד אל־עזיז, שעלה לשלטון ב־1900, סבל תמיד ממחסור במזומנים. ומה היה טבעי יותר מזה שהבנק הפאריסאי ילווה לו הון־עתק ויממש את הערבויות בכל מקום שימצא אותן? המקום הנוח ביותר לצורך זה היה בית המכס, שניתן בידי הבנק. אחר־כך בא הצבא והשלים את המלאכה. הפצצת קזבלנקה, באוגוסט 1907, גרמה למרד כללי. אחר־כך נדרשו לצבא הצרפתי עשרים וחמש שנה כדי להרגיע את הרוחות. עבד אל־עזיז התנגד למרד, ואיבד את אמונם של נתיניו. אחיו, מולאי חאפיד, שהיה הרבה פחות פשרן ממנו, בא על מקומו ודווקא הוא חתם על כתב הכניעה — אמנת פז, ב־30 במארס 1912. אבל צרפת לא נתנה בו אמון מלא, והוא החל לגלות סימני מרי. כיוון שכך, קנו הצרפתים בזהב את סילוקו מכס השלטון והעלו במקומו את האח השלישי — הטוב — מולאי יוסף, המכונה ״הסולטן של הצרפתים״. כך הגיעו לקיצן אלף ומאתיים שנים של ריבונות ועצמאות.

עם כינון הפרוטקטורט זכו 80 אלף יהודי מרוקו להשתחרר סוף־סוף ממעמד של בני־חסות. לא ייפלא איפוא שהם קיבלו את פני הצרפתים בהתלהבות רבה. הם חשבו שצרפת תשחרר אותם מגזרות קשות ואיומות שהוטלו עליהם במשך יותר מאלף שנה. ואכן, הצרפתים השיבו ליהודים את הכבוד האנושי – וההתקוממות נגד הכובש שפרצה זמן קצר אחרי החתימה על אמנת פז מצאה ביטוי גם בעשיית שפטים בתושבי המלאח. בפוגרום זה נרצחו יותר משישים איש.

בשונה מאחיהם באלג׳יריה, שזכו באזרחות צרפתית ב־1870 (לאחר שהוחל עליהם ״חוק כרמייה״), יהודי מרוקו לא הגיעו לכך. מכלל זה יצאו רק משפחות בודדות, שהצליחו להוכיח את מוצאן הברור מאלג׳יריה, ותבעו אזרחות צרפתית בהסתמך עליו.

כל היהודים האחרים נותרו נתיני הסולטן, במעמד שווה לזה של המוסלמים.

התייחסותם של היהודים לצרפתים כמשחררים, אף־על־פי שהערבים והברברים ראו אותם ככובשים היתה חריגה בוטה, ראשונה, מכללי המשחק שהיו מקובלים בסביבתם. רישומה לא פג במשך ארבעים וארבע שנות הפרוטקטורט. הצרפתים לא רצו לכונן במרוקו חברה הומוגנית, ממש כשם שלא שאפו לכך באלג׳יריה ובתוניסיה. שלוש הקהילות — היהודית, הצרפתית והמוסלמית — חיו יחד, אבל בלי קשרי־גומלין של ממש. לא היתה שום מסגרת אחידה — כמו בית־ספר או צבא — שתקיף את כל התושבים. היחסים החברתיים הוגבלו לצד הכלכלי. וכך קרה שהיהודים זכו למעמד חדש, כמתווכים בין הצרפתים והמוסלמים. בתוקף תפקידם זה, הם לקחו חלק בהתפתחותה של מרוקו המודרנית ונהנו מכך. התהום שהפרידה בין הקהילה היהודית ובין הקהילה האירופית הלכה והצטמצמה, ואילו המרחק בין היהודים והאירופים מצד אחד ובין הערבים מצד אחר הלך וגדל. סופו שהוליד את הפיצוץ המדיני והצבאי, ששם קץ לנוכחות הצרפתית באזור.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 27

בטריפולי שבלוב הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. גם כאן בלטה הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו משאב של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב קבוצת בן יהודה בטריפולי. בשנים 1946-1945 פורסמו בעם וספר כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך בעברית בטריפולי וביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ובתרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית, ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת בן יהודה בטריפולי. הקובץ הודפס בדפוס אברהם תשובה והעיד על רמת הארגון של הקהילה, שהיה בכוחה להפעיל בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר התקווה בשנת 1932, שבו למדו בשפה העברית. כבר במהלך שנת הפתיחה גדל מספר התלמידים והתלמידות מ־20 ל־512, ושש שנים מאוחר יותר למדו בו 1,200 תלמידים.

ההתכתבויות שנשלחו מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים לשמור על קשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו שנים מספר, ולנמענים נאמר שהתשלום תמורת הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם תמורת חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים, שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מצד מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י, והצורך בריכוז הפניות.ניכר בתשובות גופים אלו. הסוכנות היהודית לא הייתה מעוניינת לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב.

אספקת חומרי הסברה וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמד כאבן נגף בדרכה הריכוזית של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית, ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה, שכן לשון המקרא ולשון חז״ל היו העברית היחידה המדוברת בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים המקומיים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית־צרפתית־עברית, בעוד בין פקידי הסוכנות היו שהתקשו בקריאת כתב רש״י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היתה במטרה לרכז את שליטתה בפעילות הציונית תחת קורת גג אחת, תחת תפיסת ה׳אימפריאליסטית' שהתוותה המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה כבר בשנת 1935, במפגש של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון.195 יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. הגיבוי שקיבלה אגודת שארל נטר בקזבלנקה מהסוכנות היהודית וברית עברית עולמית היה טקטיקה שנקטה הסוכנות היהודית כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו, ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ־ישראלים לא פעלו בחלל ריק בשליחותם הראשונה והשנייה. אמנם פעילותם הייתה בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת החלוץ ההסתדרותי האחיד, שמטרתה הייתה ״חיסול הגולה בצפון אפריקה״. נוספו לה הפעילות החינוכית של השליחים וגם מודל ההכשרה החלוצית הסמי־חקלאית בצפון אפריקה. הקהילה היהודית בארצות אלו תמכה בפעילות הציונית הזאת והעמידה לה משאבים שסייעו להכשיר את הקרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה לטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב לאחר המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב. למרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב׳ לספק שלוש ספיגות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 91

גדולתו של משה רבנו –

 לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל לפני מותו,

וחג שמחת תורה שמח – חג המהווה – שיא חגי תשרי.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

"וזאת הברכה" – מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" – קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" – נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

 

"וזאת הברכה" –  "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה" –  "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"

 

"וזאת הברכה" – משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" – הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

 מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

 אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, הייתה באמצעות ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

 והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

 כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

 

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן". 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

 

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו:  "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

 

רבנו-אור-החיים-הק' – "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת" כדברי ק'.

 

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

 

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

 

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק  הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

 

 עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א),  הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

 

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

 

א.  "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

 

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א  לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן,  עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

 

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

 

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד. "לפני מותו" –  כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

 ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל:  שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה},  כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל"  – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם  ז"ל וזה לשונם: אם יבוא  הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד:

 

 "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} – איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

 ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" –  להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן,

ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

להתבשם באור החיים –

 לשמחת תורה.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו –

הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו,

בדומה למסר האמוני של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך טולדנו היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו,

ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש.

רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי:

 

"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?"

היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "

יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 

  "אשורר שירה – לכבוד התורה"

מאת רבנו ברוך רפאל טולידנו ע"ה.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

 

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

 

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

"שישו ושמחו – בשמחת תורה"

הרב משה אסולין שמיר.

 

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו – 

ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

 

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

א.  בעד עם ה' – עם ישראל. ב. בעד ערי אלהינו…  – ארץ ישראל.

כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

 

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

 "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).

 

 

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית

עם סיום המאבק על השחיטה מתרבות הידיעות על אופי היחסים שבין המגורשים לבין המקומיים בפאס, ולבד מזה שלמגורשים ושלתושבים חיו נגידים נפרדים, סימן לפירוד מסויים בהנהגת הקהילה דומה שבהנהגה גוברת ידם של המגורשים. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל, שלא לנקום במגרשיהם ובמשמידיהם, שימשה נר לרגלם גם בחייהם הפנימיים כמובן באופן יחסי. ואין ספק שזו היתה סיבה נוספת לצוותא שהם כוננו עם ה׳תושבים׳. דוגמא היא תקנת 1540: היה מקובל שבזוג ערירי ינוכה בפטירת הבעל שליש מן הכתובה לטובת יורשי הבעל, מעצם השויון שביקשו להנהיג בכל צד שהוא, בעל כמו אשה ואשה כמו בעל. אלא שבפאס היתה תקנה מקומית קדומה שאם האיש נשא רעיה נוספת על אשת נעוריו חרף שזו הביאה לו צאצאים, לא תנוכה אפילו פרוטה מכתובת האשה הראשונה. כידוע הרבו בני ספרד לשאת פילגשים על פני נשותיהם, וכנראה, כנגדם שמרו בני פאס מנהג המבטא רוח תלמודית עתיקה המטילה דופי בבעל שזונח את אשת בניו ובנותיו לטובת אשה נוספת, סתם ׳לשם נוי׳.

אלא שהגישה המעשית שלא לעורר מדנים בין משפחות שונות הולידה פעמים מגמות סותרות בזמן הנדון. באחת התקנות הראשונות הקנו כאמור סמכות מהפכנית לבית הדין להפקיע נישואין שלא נעשו על ידי רב ועם מניין של אנשים. סמכות זו היתה חרב פיפיות: מטעמים של הבטחת מעמד חברתי שווה בין בני שכבות דומות בית הדין וכנראה אל נכון בגיבוי המשפחות תבע פיקוח על קידושין ונישואין. וחסוררים – תופקע ברית נישואיהם.

והנה במקום שלא היתה סתירה בין השאיפה החברתית לשמור על מעמד חברתי גבוה לבין הבעייה המשפטית ניתנה הרשות להפגין עושר והצלחה גם אם זו מדומה, ׳כגון שהיתה הנדוניה מאה כותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי לגדל בפני העם׳ בתקנת 1550.

סמכות הפקעת הנישואין בוטלה בהסכמה חדשה ב־1592. החשש להמשיך בתקנה זו היה מסתמא מן החשש שעלה אצל גדולי ספרד לפנים, החשש שמא הדיוטות יפקיעו נישואין ללא שיקול הלכתי מעמיק וכתוצאה מכך אשה לא מגורשת לפי הדין תיחשב עדיין אשת איש שכל מגע של איש זר איתה נחשב איסור חמור ביותר. התקנה החדשה קובעת שגם כאשר ההורים מסכימים לתת את הנערה הנשואה לנער שלא על דעתם עליה להתגרש ואחרי כן להתקדש מחדש’^.

תרמה לגישה של כבוד הדדי בין שתי העדות דמותם של החכמים. אחדים מהם כמו ר׳ שמואל אבן דנאן מדברים באופן מפורש על היחס למנהג המקומי. משפחתו של רבנו היגרה מספרד למרוקו עוד לפני הגירוש הגדול ויש חוקרים רבים המייחסים את הדנאנים ל׳תושבים׳. סיכום נאות לכבוד שיש לרחוש למנהג בצד העיון המתחדש הוא בדבריו הבאים: ׳ועם היות [שחכם] ימצא פוסקים מסייעים לסברתו המנגדת המנהג [המקומי] עדיין יתלה החסרון בעיונו [ולא במנהג]׳^,.

ובאמת ׳בעיון המתחדש׳, כלומר ב׳ספר התקנות׳ יש בראש ובראשונה עדות נאמנה על אושיותיה של ההלכה היהודית מקורותיה ונתיבותיה כפי שהביאוה עמם בני ספרד למרוקו. התקנות הראשונות נכתבו בתקופה שבח חלה תמורה מרחיקת לכת בשיטת הפסיקה. בתקנות הראשונות, שנדפסו בשנים שלאחר הגירוש, טבוע הכלל שהובא על ידי יוצאי קסטיליה ׳כי אל אשר יפנה הרא״ש זכרונו לברכה אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו׳, אלא שלאחר יובל שנים פסקו על-פי שיטתם של ר׳ יוסף קארו תרי מגו תלת[שתיים מתוך שלושה א.פ]: הרי״ף הרמב״ם והרא״ש^, ״.

מי הם בעלי התקנות שכה שקדו להעמיק את דרך התקנות כדרך מרכזית לבניית חברה צודקת? חיים בנטוב שכתב מאמר על ר׳ וידל צרפתי מגדולי זמן זה קבע שמשנתו ׳לא ללמד על מחברה לבד יצאה, אלא ללמד על כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה׳. ר׳ וידל התייחס דרך משל, על משפחת רבנו תם נכדו של רש״י שהגרה לימים לספרד. בסוף מאה שנות רדיפות שמסתמא היו מנת חלקה גם של משפחה זו נטשו הגולים את ספרד ללא רכוש ופעמים רק כשבגדם לעורם. גם במרוקו לא כל הבאים ובניהם אחריהם דרך כוכבם: ממון לא היה לו לוידל, אחרי ששיכל את אשת נעוריו הוא התחתן פעם שנייה עם בתו של ר׳ יעקב בן עטר גם כן ממשפחה נכבדה. סאת הסבל של צרפתי לא תמה, חותנו ר׳ יעקב מת ברעב הגדול של 1606-1602 והוא עצמו מת כשבניו קטנים^, ״.

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר

עמוד 21

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.
• אלא שהמושל, בגאוותו כי רבה, חשב זאת למחמאה גדולה והפיץ את הסיפור בין ידידיו, שצחקו בפה מלא על ״טמטומו״ של היהודי ״הטיפש״. בין כך ובין כך, עומד הגיבור שלנו עמוד, שיהודי גאה וזקוף קומה היה, ואומר שגם לסוסו אין המושל שווה ולכן גם להצדעה אחת אינו ראוי. המשיך להסתכל בפנים זועפים במושל העריץ, אשר מעלליו כשונא־ישראל מובהק הלכו לפניו, ואמר לו:
• ראשית, נאצי ארור שכמוך! המלחמה נגמרה ושכחת כנראה שהמרשל פטן שלך ירד מזלו, כן יפול מזלך. משטר וישי התמוטט ואתה מתנהג כאילו שום דבר לא נשתנה! בא הסוף לשונאי־ישראל כמוך. גיבור גדול אתה על סוסך! פשוט מעילך ובוא הנה ונראה איזה מין גבר אתה י בן כלבים! שמע המושל ונשא בשרו בשיניו, כי ידע שימיו ספורים בתפקידו כדברי עמור ובכל זאת, רצה ללמד חצוף זה לקח ולהשפיל אותו. הניף את שוטו להצליף בו עוד פעם אבל עמור הקדימו והחזיק בקצה השוט ולא נתן להצליף בו. רגז המושל עוד יותר ודמו בער בו. קרא לגומים שנזדמנו למקום לבוא לעזרתו. הגומים רצו לעבר עמור להתנפל עליו. ראה עמור במה דברים אמורים ולאן הדברים מוליכים, התחמם גם הוא והתנגד בכוח לתפיסתו בידיהם. התחיל מכה בגומים ומפילם במהלומותיו, מחרף ומגדף את האנטישמים ומשרתיהם בערבית ובצרפתית. אחר כך פנה לגומים ואיים עליהם:
• ווללאה יא וולאד לחראם (באלוהים, בני הטומאה) אני אתפוס אתכם אחד אחד ותשלמו ביוקר על זה, מנוולים מלאי כינים!

הגומים נרתעו, אבל לא ויתרו על ההזדמנות שבאה לידם. הוציאו את אלותיהם והתחילו מאיימים בהן על עמור.

• דרבו פלכאפר! (הכו בכופר), אמרו זה לזה.

בינתיים התחילו להתאסף סביבם היהודים שהיו מטיילים בבאב־אלמקאם בהמוניהם, כשראו שעמור מוקף גומים רבים התחילו לרטון בקול רם על הגומים. הם לא הופתעו עוד ממעשיו של עמור שהיה עז נפש וגיבור, אבל עכשיו עמד מוקף ככבשה בין זאבים. הגומי הראשון שהתקרב לעמור, קיבל ממנו מכה הגונה ששלחה אותו, מתגלגל על גבו. עמור פנה ליהודים שהתאספו סביבם ואמר להם:

• הכו בממזרים! אל תפחדו!

שנאה גדולה הייתה בין הגומים ובין היהודים והם לא החמיצו כל הזדמנות להרביץ ולהתכתש, בכל מקום שבו נפגשו. אם גומי נכנס למללאח והעז לשלוח ידו ביהודי, היה יוצא משם גל עצמות ואם גומי פגש ביהודי מחוץ למללאח, היה נוקם בו את נקמתו. וכך הלכו הדברים. עכשיו, שראו הגומים שהיהודים המתאספים הולכים ורבים, הריחו בחושם שתגרה מסוכנת ממשמשת ובאה. תגרה — שיד היהודים תהיה בה על העליונה. גם עינו החדה של המושל הבחינה מיד שהיהודים מסביב החלו לחרוץ לשון ולקמץ אגרוף. הרגיש שהזעם יתן עוד מעט אותותיו במעשים ורצה לדכא אותו בטרם יפרוץ. תקע את דרבנותיו בבטן הסוס. הלה, שנתבהל, דהר כנשוך נחש והמושל התחיל להצליף בשוטו באנשים ולפזר את המעגל שהלך ונתהדק סביבם. הגומים הרפו מעמור שהתחיל לצעוק:

• אל תתפזרו! אל תפחדו! הרביצו בממזרים!…

הגומים, שראו את המושל בשעת מעשה, הלכו בשאלותיהם לפניהם והחלו צועקים:

• יאללאה! אוכרו יא בנין לכלאב! (אחורה בני כלבים).

הלך המעגל והתרחב ושורותיו נתדלדלו ונבעו בהן פרצות. האנשים החלו לרוץ ולצווח והתפזרו בבהלה. רצו ודחפו זה את זה, מי שנפל לא יכול לקום מלחץ האנשים שזרמו לכיוון המללאח. צווחת הנשים עלתה על זו של הגברים ובבאב־אלמקאם תאניה ואניה. המושל נתן פקודותיו ונסתלק והגומים נפנו עכשיו אל עמור שעמד כיתום ביניהם ונפשו עכורה עליו בשל המחזה שהתחולל לפניו. הלך ללא התנגדות לכיוון לקסלא, כשהם מזרזים אותו בקצה אלותיהם. אבל הוא כבר לא שם לב אליהם. התחילו הגומים לצעוק עליו ולשאול אותו בהלצה:

• איפה גבורתך, יא עמור? ומקניט אותו שני:
• רק אל תרגיז אותו, יא חמד, הוא עוד עלול לשרוף אותנו בהבל פיו! כולם פרצו בצחוק. תוך כדי דיבור דחפו אותו באלותיהם פעם בעורפו ופעם בגבו ושמרו על מרחק מה ממנו, כי בלבם פחדו ממנו. נזכר עמור באותו יהודי רוכל שהלך בלמדינה של פאס. נטפל אליו ערבי קל דעת מהמון העם והתחיל להציק לו בלעג:
• יא כלב!

שומע היהודי את חרפתו ואינו עונה. חזר הערבי לאחר זמן ופירש את דבריו, שמא לא הבין היהודי:

• יא ליהודי לכלב!

הולך היהודי ומשים עצמו כאילו אינו שומע וכאילו לא אליו מופנים הדברים. המשיך הערבי ואמר:

• יא וולד לקחבא! (בן זונה).

אין תשובה. לבסוף כעס הערבי ודחף את היהודי בגבו והיהודי עושה עצמו כאילו לא הרגיש כלום. יצא הערבי מכליו ואמר:

• תענה יא ממזר!

והיהודי אינו עונה. החל הערבי לרקוע ברגליו ולצעוק:

 

זה לא בן־אדם! זה גלגול אללה יצילנו! התחיל לצעוק כמשוגע ולאמר:

 

—        אני הוא הממזר! אני הוא הכלב! אם גם יהודי ארור לא עונה לי! ראה היהודי לאן הדברים מוליכים, אסף את רגליו ורץ מהמקום כל עוד נפשו בו לפני שיתפסוהו הערבים, שהתחילו להתקהל סביבו, ויעשו בו שפטים. כאמור, נזכר עמור באותו מעשה והיה מהלך מוקף גומים ומתנכר לקיומם, כאילו אינם שם. בהתחלה מילאו הגומים פיהם צחוק והתחרו זה בזה מי יקניט את עמור יותר. היו מקפצים כקופים סביבו ועושים צחוק ממנו, אלא שעד מהרה עייפו וחוסר תגובתו של עמור הוציא אותם מכליהם. המשיכו לכרכר סביבו ולדוחפו בקצה אלותיהם, רק משום שלא רצו להודות בכשלונם.

 

—        יא בלכאפר לאכור מאסי וסאכת! (בן הכופר הולך ושותק), אמר אחד.

 

—        ווללאהי אילא לחם דלחמאר ענדו! (באלוהים, עור חמור לו), אמר השני.

 

עמור רק הסתכל עליהם במבט חד ומלא בוז כאומר להם: עוד תשלמו על מעשיכם, אחד אחד. המכות והדחיפות לא הכאיבו לו ולא פגעו בכבודו כלל והוא המשיך ללכת בזקיפות קומה. התמזל מזלו והדרך ללקסלא, שנמצאת בבאב־אלמקאם לא הייתה רחוקה. לא יצאה שעה קלה והשמועה על מאסרו הגיעה להוריו, הלכו לבקש את התערבותו של שכנם וידידם סי עבדאללה והלה הלך מיד לראות את הפחה של העיר – ידידו. עמור שוחרר עוד באותו ערב.

 

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 92