מורשת יהדות מרוקו

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות" (ויקרא כג מב)

בקיום מצות סוכה, אנחנו משלבים הוי-ה {26} ואדנות {65} = 91.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י  +  וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

 

כולנו יושבים בסוכה –

עם השכינה והאושפיזין עילאין קדישין.

(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הקשר הפנימי – בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור:

"תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד).

 הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}.

בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב:

"כי חוק לישראל הוא –

משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

 

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

 

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

 

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים:

אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

 

יעוד חג הסוכות:

ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

 

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

 

"אין שמחה כהתרת הספקות".

 לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

 

 

יוצא מדברי קדשו:

 הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

 

.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן

 ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

 

 

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

האושפיזין עילאין קדישין

של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

 

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזוהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

 

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

 

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב:

בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

 

ייזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה – בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

 

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

א . מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

 

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

 

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

 

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

 

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

 

רבנו ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

 

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

 

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

 

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

 

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

 

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

 

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

 

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

 

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

 

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

 

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר:

 "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

 

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו:

 

ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

 

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",

רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

 

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

 

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

 

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

 

כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

• "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.

שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

רבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

 

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.

ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

 

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

חג סוכות כשר ושמח – וגאולה ברחמים.

"שישו ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה, אלתר חצק בן שרה ע"ה.

 

לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  סילביה בת שמחה.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

שליחות אשר אוחיון.

התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתח מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר". התנועה הציונית הדתית בארץ ניסתה לפתחת מגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה   משנת 1951משהתברר כי הנוער החלוצי משורות "בני עקיבא" ובח"ד במרוקו לא נקלט בקיבוץ הדתי, ביקשו להכשיר נוער שנמצא בשורות הצופים. לשם כך נשלח אשר אוחיון מטעם המדור הדתי וה-  D.E.J.J

        לפעילות בת מספר חודשים בארגון הצופים במרוקו. כפי שראינו לעיל, אשר אוחיון עלה לארץ בשנת 1949 ומיד עם בואו התגייס ל צ.ה.ל, אך שוחרר ממנו כעבור שישה חודשים כי התנדב לעבור להתיישבות, עת הצטרף לגרעין[אי.אי.אף ] בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן.

ההצעה לאשר את שליחותו באה מטעם המדור הדתי של הסוכנות היהודית בירושלים, שכן היה איש שומר מסורת. מטרת שליחותו הייתה לפעול בקרב תנועת הצופים, בייחוד בין ראשי הקבוצות, למען יעלו לארץ ישראל. עולים אלה היו אמורים להצטרף לגרעין של צופים – (גרעין לאו כהן). אשר אוחיון הגיע לקזבלנקה ב – 15.8.1951 וכבר למחרת פגש את אלפונסו צבע, שהודיע לו כי בחודשי הקיץ, בעונת המחנות, כמעט כל הצופים נמצאים בהרי האטלס התיכון.

צבע ציין שהחינוך החלוצי הוזנח בקרב צופי ה – E.I.F ויש למלא את החסר. לאחר כמה ימים יצא אשר אוחיון למחנה הקיץ של טיומלילין, באטלס התיכון, על פי הזמנתו של אדגר גדג', שניהל את אחד המחנות שם. שליחותו של אשר אוחיון הייתה אמרוה להימשך ארבעה חודשים בלבד.בתקופה זו היה עליו לבחור את המועמדים הטובים ביותר לעלייה ארצה, שיהיו מסוגלים להשתלב בגרעין E.I.F  שם. הקריטריונים של מועמד טוב היו שליטה טובה בעברית ויהדות, והיותו בעל מקצוע. לפני עלייתם לארץ ישראל היו מועמדים אלה חייבים לעבור תקופת הכשרה בת חודש בחווה חקלאית בדרום צרפת, לא הרחק מהעיר טולוז. אשר אוחיון שימש להם מדריך ומלווה בדרכו לארץ, והן הצטרפו לגרעין הצופים בניר עציון.

אשר אוחיון ביקר במחנות הקיץ של הרי האטלס התיכון, שבהם שהו במשך הקיץ כ – 3.500 חברי הצופים ו " היחידות העממיות ", בנים ובנות. אולם הוא היה מעוניין במדריכים בלבד, כי בהם התמקדה שליחותו. היה צורך להדריך את ראשי הקבוצות בפעילות ציונית ובאורחות החיים בארץ, על מנת שראשי קבוצות אלו יעוררו בקרב הצופים הצעירים במרוקו עניין בציונות ובהישגי מדינת ישראל הצעירה.

במראכש ארגן אשר אוחיון בספטמבר 1951 מחנה הסברה עבור ראשי הקבוצות – בנים ובנות מדרום מרוקו, מהערים סאפי, מראכש, מזאגאן, ואגאדיר – שלא השתתפו במחנה טיומלילין במשך הקיץ. המחנה הוקם במרכז החקלאי של מראכש. נטלו בו חלק 28 משתתפים שהתכנסו בכיתה מקושטת בתמונות של נופי ארץ ישראל, גרעין של עשרה בוגרי צופים היה מוכן לעלייה, אחרי תקופת הכשרה קצרה בצרפת, יחד עם אשר אוחיון, בדרכו חזרה לארץ בתום שליחותו.

לפני שעזב את מרוקו התווה אשר אוחיון תוכנית פעילות חינוכית הולמת לארץ ישראל בשנת 1952 : הגברת הפעילות הציונית ; מבצע נטיעת יער בן עשרת אלפים עצים בארץ על שם ארמונד פלג ; ארגון מחנה מיוחד של מועמדים לגרעין של צופים בארץ ישראל ; שליחת קבוצת בוגרי E.I.F  למכון מדריכי חו"ל בירושלים.

אשר אוחיון שב ארצה בינואר 1952. כאמור לעיל, הוא פנה לשליחות שנייה, שהייתה אמורה להימשך למעלה משנתיים. היא החלה באוגוסט 1954 והופסקה לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב – 2 במרס 1956. לאחר ששליחותו הראשונה נועדה בעיקר להביא לעלייתם של רשאי קבוצות לארץ, הדגישה השליחות השנייה את הפצתן של היהדות והציונות. נראה אפוא שהמנהיגים הציונים בירושלים חשו שנגע ההתבוללות התפשט עוד יותר בקרב הנוער היהודי במרוקו בשנים 1952 – 1955.

אשר אוחיון לא חדל מלהתעניין בראשי הקבוצות של הצופים, שהיוו עבורו את אוכלוסיית היעד שלו, בוודאי בקשר להקמת גרעין צופי לקיבוץ שדה אליהו. שאלת עלייתו של הנוער היהודי ממרוקו וקליטתו בתנאים הטובים ביותר הייתה תמיד בראש מעייניו. כך הגה את הרעיון לארגן במקום הכשרה קצרה לחברי הקבוצות העצמאיות שהיו מועמדות לעלייה – אלא שכאמור תוכניותיו נקטעו באבן.

רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט

עמוד 153

נוער בסערה

תנועות הנוער היהודיות במרוקו

אריה אזולאי

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.

ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.

ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״

במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.

עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.

בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.

 

פרק ראשון: התנועות היהודיות הקהילתיות

א. כללי

תנועות הנוער הצופיות היהודיות במרוקו היו עד 1947 המסגרות הלגאליות היחידות שבהן התקיימה פעילות בני נוער בגילאי 10־22 במתכונת של תנועות נוער, על כל המשתמע מכך.

עם השלטון (הפרוטקטוראט) הצרפתי, שהחל בשנת 1912 והתיישבות של צרפתים ואירופים רבים במרוקו הועתקו אליה בשנות העשרים מסגרות החינוך הלא־פורמלי שפעלו בצרפת. ביניהם נוסדו סניפים של תנועות הצופים הצרפתים שהיו קיימות באותה עת בצרפת.

תנועת הצופים של הכנסייה הקתולית (S.d.f. – Scouts de France) שפעלה בצרפת משנת 1920.

תנועת הצופים של הכנסייה הפרוטסטנטית .Eclaireurs Unionistes) – E.U.F de France), שפעלה בצרפת משנת 1920.

תנועת הצופים הצרפתים החילונים (E.D.F. – Eclaireurs de France) שהייתה אמונה על ההפרדה בין הדת למדינה. היא פעלה כהמשך לחינוך הפורמלי בבתי הספר הממלכתיים הצרפתיים. קבוצה זו נוסדה אמנם כבר ב־1911, אך מיסדה את פעילותה בצרפת רק החל משנת 1920.

הפדרציה של הצופות הצרפתיות (Fédération Française des Eclaireuses – .F.F.E) הייתה תנועת הצופות הנשית הצרפתית הכללית, שבתחילה הורכבה משתי סקציות: אחת פרוטסטנטית (Unioniste) והאחרת חילונית. שתי הסקציות החלו לפעול בצרפת ב־1921. ב־1928 הוסיפו סקציה שלישית – מחלקה לצופות יהודיות Eclaireuses Israélites)). הקתולים לא השתתפו בפדרציה של הצופות הצרפתיות והקימו ב־1923 סקציה עצמאית שלהם בשם.Guides de France

תנועת הצופים היהודים הצרפתים (E.I.F. – Israélites), נוסדה בצרפת ב־1923 על ידי רוברט גמזון. חבריה השתתפו בפעילות הצופית הכלל־צרפתית, אך צורפו למשרד התיאום של התנועות הצופיות(.B.I.F) רק ב־.1938

הסקציה היהודית של הצופות בצרפת קיבלה מעמד מיוחד בפדרציה של הצופות הצרפתיות והכרה בייחודה כמחוברת בנושאי הצופיות לפדרציה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, היתה קשורה לתנועת הצופים היהודים הצרפתים בנושאים יהודיים ובהכשרת קאדרים, והיתה נהוגה בה שבועה צופית מיוחדת שתאמה את היותה תנועה יהודית.

התנועות הצופיות בצרפת התבססו כולן בנושאי הצופיות על תורתו של באדן פאוול, אך הוסיפו את הגוונים הדתיים או החילוניים שאפיינו את החברה הצרפתית באותה תקופה. התנועה הצופית שהלכה והתפשטה, תחילה באירופה ולאחר מכן בכל העולם, הייתה מסגרת חינוך לא פורמלית, המבוססת על חינוכו ועל עיצובו של הצעיר לפי גילו מבחינה פיזית, רוחנית, מוסרית וערכית. הקבוצה הקטנה(Patrouille), המדריך הצעיר, חברת השווים, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע, פיתוח מיומנויות של חיים בריאים בחיק הטבע, ההווי המבוסס על שירה, ריקודים, חיי מחנה, משחקים, מדורות אש, תלבושת אחידה, סמלים, שבועה – כל אלה משכו את לבם של בני הנוער והבטיחו להורים מסגרת חינוך בריאה וערכית.

מבחינה ערכית־חברתית החובה לשרת את החברה, לסייע לפרט ולזולת, והנאמנות לעם, למדינה ולחוקיה הבטיחו לתנועת הצופים גיבוי, הן מטעם מערכת החינוך הפורמלית והן את תמיכתה של המדינה על כל מוסדותיה. עם העתקתן והקמתן של תנועות אלו במרוקו, הן משכו אליהן את הנוער הצרפתי המקומי וזכו בגיבוי של הרזידנס (Résidence) – הממשל הצרפתי בראשותו של נציג צרפת במרוקו.

ב. .E.D.F – תנועת הצופים הצרפתים החילונים במרוקו .F.F.E – הפדרציה של הצופות הצרפתיות

בני הנוער היהודי שלמדו בבתי הספר ״אליאנס״, וחלק מהם, בעיקר בני השכבות האמידות, שבאו ממשפחות בעלות אזרחות צרפתית(או שהן היגרו למרוקו מאלג׳יריה) או אזרחות זרה אחרת, נמשכו לאותן התנועות, בעיקר לתנועת הצופים הצרפתים החילונים (.E.D.F) שבתנועה חילונית לא כפתה סמלים ונהלים דתיים (קתוליים או פרוטסטנטיים) על חניכיה. השבועה האלטרנטיווית של תנועה זו היתה שונה מזו של שאר התנועות בכך שכל חניך יכול היה להישבע לפי אמונתו ודתו או בכלל לפסוח על אזכור המושג ״אלוהים״ בשבועתו.

במציאות זו טבעי שחלק מבני הנוער היהודים, שהיו קשורים למסורת הדתית של המשפחה ושל הקהילה, רצו להקים גם במרוקו תנועה צופית יהודית ברוח תנועת הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) בצרפת. אך השלטון הצרפתי במרוקו התנגד באופן נמרץ ונחרץ לכל ניסיון להקים תנועה צופית, יהודית או מוסלמית, כתנועה עצמאית במרוקו. לעומת זאת, הוא תמך בצירוף של צעירים יהודים לתנועת הצופים החילונים (.E.D.F), או במסגרת השבטים המעורבים שלהם (שכללו צרפתים, מוסלמים וגם יהודים), או במסגרת שבטים צופיים יהודיים, שהתנהלו לפי העקרונות החילוניים של תנועת הצופים החילונים.

הנימוק הפורמלי של המנהל הצרפתי להתנגדותו היה שהחוק של השלטון הצרפתי במרוקו לא הכיר בעמותות או בארגונים חינוכיים וחברתיים של תושבי המקום, של הילידים (indigènes), יהודים או מוסלמים, שבסיס ההתארגנות שלהם נשען על זהות דתית. הנימוק האמיתי שעמד מאחורי קביעה זו היה החשש של הצרפתים מניצול התארגנות כזאת על ידי המוסלמים המרוקאים למטרות לאומיות. הם ראו בהקמת תנועה צופית מוסלמית עצמאית יצירת מוקד ומשענת לגיבוש תנועה לאומית מרוקאית שתחתור להשתחרר מן השלטון הצרפתי.

חשש כזה לא היה קיים ביחס לציבור היהודי ששאף להיטמע בתרבות הצרפתית ולא בחברה הערבית. מטעם זה ביקש השלטון הצרפתי לעודד הצטרפות של צעירים משכילים יהודים לשורות התנועות הצופיות הצרפתיות, בעיקר לתנועת הצופים החילונים שהנאמנות לצרפת הייתה מיסודותיה הערכיים ומרכיב בשבועתה. החשש העיקרי של השלטון הצרפתי היה שהערבים המקומיים עלולים לחקות את היהודים ולבקש (אם יאושר קיומה של תנועה צופית יהודית מקומית אוטונומית) שיחול אותו דין כלפיהם. בעיני המנהל היה זה פתח לגיבוש של גרעין להקמת תנועה לאומית מיליטנטית שהצרפתים כה חששו מפניה.

ניסיון להקים תנועה צופית יהודית במרוקו נעשה בסוף שנות העשרים על ידי ״האיחוד האוניברסלי של הנוער היהודי״ (..(U.U.JJ בתקנון הארגון, שהוגש לאישור רשויות השלטון הצרפתי, נאמר שהתנועה פועלת בדרכי פעולה צופיות. כמו כן, היא דוגלת ב״איחודה של ישראל ותחייתו של העם היהודי״, כולל הפצת הלשון העברית ולימוד תולדות העם היהודי. הבקשה נדחתה, כמובן, בגלל אופייה ״הציוני״ והיא לא הורשתה לפעול במרוקו.

במציאות זו מדווח בשנות ה־20 וה־30 על ייסוד של שבטים צופיים יהודיים במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים, לעתים גם בעידוד של מערכת החינוך של בתי הספר ״אליאנס״, הואיל והתנועה זו חינכה לידיעת התרבות והלשון הצרפתית, לאהבת צרפת ונאמנות לאומה הצרפתית ותכנים אלה תאמו בהחלט את יסודות החינוך שלה.

ב־1927 קם שבט הצופים היהודים בטנג׳יר, שבו השתתפו כ־50 צופים, עם הופעה ותלבושת מיוחדת, בראשותו של משה סרואה (.(Moses Seruyaכמו כן, היו קיימים שבטים צופיים יהודיים של תנועת הצופים החילונים במספר ערים במרוקו: ברבאט, בקזבלנקה, במראקש, בפאס, באוג׳דה, במוגדור ובסאפי. ברוקר הסביר שהשלטונות סירבו להכיר בצופים היהודים בשנים 1933־1934 והרשו לקיים את פעילותם רק במסגרת תנועת הצופים הצרפתים החילונים.

אריה אזולאי-נוער בסערה-תנועות הנוער היהודיות במרוקו- התנועות היהודיות הקהילתיות

עמוד 47

הצדדים השונים

גודל הקהילות: הקהילות האשכנזיות לפני השואה היוו רוב של כ-90% מכלל היהדות העולמית. היחס היום בין קהילות אשכנז לכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות הוא משהו כמו 11 מיליון קהילות באשכנז לעומת 3 מיליון ומחצית בקהילת הספרדיות. במזרח אירופה פעלו עשרות ומאות עיירות, בנאות הסהרה פעלו כ־10 עיירות.

גורל הקהילות: בשונה מן השטעטלים, שלא שפר מזלן ונכחדו בעקבות השואה, הרי הקהילות הפילאליות שרדו, והן התרוקנו רק בעקבות העלייה לארץ ישראל.

טלטלות וגזרות: בניגוד לטלטלות, לנדודי קהילות השטעטל, לעקירתן ולמעבר שלהם בפעם הראשונה מן הכפרים לעיירות ולתחום המושב ובפעם השנייה לערים גדולות ולעוינות הגויים שפקדה אותם שם עקב קנאה ושנאה, הרי הקהילות הפילאליות לא עברו כל טלטלה שלילית הן בהיותם בכפרים והן במעברם לעיירות.

השכלה והתבוללות: ההשכלה הצרפתית לא פסחה על הקהילות בערים ובעיירות הספרדיות, אבל היא לא הביאה לתוצאות שליליות. ההשכלה ניתנה בצורה מבוקרת במסגרת יהודית דוגמת האליאנס שהיה מוגבל רק לבית ספר יסודי, שבו פעל רק צוות מורים יהודי ולמדו בו רק כיתות א-ו ורק 4 ימים בשבוע (ד-ה) ולא בשבתות וחגים. בבי״ס זה למדו גם עברית ויהדות מפי צוות יהודי תורני. אמנם בוגריו תפסו משרות שאילצום לפעמים לעבוד גם בשבת, אבל הם ידעו גם להישאר במסגרת יהודית. דוגמה מובהקת היא מניין שקיימו העובדים בשבת בערים כמו מכנאס לפני לכתם לעבודה. הם התפללו, עשו קידוש ורק אחר כך פנו לעבודתם, שנתקיימה רק בבוקרו של שבת, כי אחה״צ נחשב ערב יום ראשון ששבתו בו מעבודה.

 

חילון ומסורת: כל תהליכי החילון של יהדות אירופה פסחו על הקהילות הספרדיות ששמרו על מסגרת יהודית מסורתית, שאיחדה בין כל השכבות, שלא נודעו בהם רבדים מאבחנים, כמו: דתיים, חרדים או חילונים, שלא הייתה להם אחיזה לא בתודעה ולא במציאות, וכל אחד שמר על יהדותו כפי מידתו ויכולתו בלי שמישהו הפקיע אותו מן הקהילה. המסורת הייתה חזקה הן בתחום מעגל האדם לכל תחנותיו, ברית מילה, בר מצווה, חתונה ופטירה שנעשו כולם במסגרת המשפחה והקהילה היהודית והן בתחום מעגל השנה היהודי, שהכול שמרו על מועדיו והשביתו בהם את עסקיהם: שבת, חגים ומועדים וימים נוראים כמו כל שאר המועדים חנוכה, פורים וימי בין המצרים.

פילוג ואיחוד: כל תהליכי הפיצול והפילוג באירופה שהובילו להקמת קהילות חילוניות ודתיות ובתי כנסת נבדלים לאורתודוקסים, קונסרברטים ורפורמים וזרמים של חסידים ומתנגדים לא נודעו בקהילות הספרדיות, ובתי הכנסת שימשו אכסניות תפילה משותפות לכל שכבות הקהילה.

 

נצרות מול איסלאם: הנצרות הייתה עוינת ליהדות פי כמה מן האיסלאם. הרבה פוגרומים וגזירות נעשו בארצות הנוצריות: מסעי הצלב(1095), גזרות ת״ח ות״ט (1648), ועד לתקופה הנאצית. ליהדות היו תקופות יפות עם האסלאם במשך כ-800 שנה החל מתקופת הגאונים (1200-700), שבה זכו לאוטונומיה דתית ותקופת הכיבוש הערבי בספרד, שבה הגיעו היהודים למעמד נכבד החל מתקופת חסדאי אבן שפרוט (975-915) דרך תקופת שמואל הנגיד (1056-993), משה אבן עזרא (1140) ועד יהודה הלוי(1071). והנה מיד לאחר כיבוש גראנדה על ידי הנוצרים, שבה בא הקץ לשלטון האיסלאם בספרד, ולאחר הרקונקיסטה וכיבוש הנוצרים מחדש את ספרד, פקדה את יהדות ספרד האינקויזיציה וגירוש ספרד (1492).

והיכן מצאו המגורשים מקלט ומנוח אם לא שוב בארצות שבהן שלט האיסלאם באימפריה העותומנית, במרוקו ואלג׳יריה.

 

הרמב״ם והאיסלאם: בתקופת המווחדין, שבה כפו את האיסלאם על היהודים, קבע הרמב״ם, שאין לראות באסלאם כפירה כמו בנצרות, ואין להפעיל עליו את הכלל של ׳יהרג ואל יעבר׳, אלא אפשר לקבל את האיסלאם באופן ארעי ולמראית עין עד יעבור זעם.

 

בתקופת תור הזהב בספרד רכשו היהודים השכלה ערבית כולל לימודי אסלאם והשתלבו בחברה תוך שמירה על מסגרת יהודית. הפתיחות למדעים וללימוד השפה הערבית החלו כבר בתקופתו של רב סעדיה גאון שתרגם את התורה לערבית.

רשת חברת כל ישראל חברים הפעילה בתי ספר נוסח האליאנס כמעט בכל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון כולל בגדאד, עירו של בן איש חי, בלי שעוררה התנגדות משמעותית. במרוקו פעלו כ-84 בתי ספר נוסח אליאנס וגם באזור תאפילאלת פעלו בתי ספר ממשלתיים יחד עם האליאנס. יהדות ספרד במתינותה נתגלתה כיהדות ידידותית, פשרנית, מכילה ומבינה, שלא כיהדות אשכנז הנוקטת בכלל של הכל או כלום.

יש דרך אחרת, דרך שביל הזהב נוסח הרמב״ם. לסיכום, שרידותן של הקהילות הספרדיות בעולם אפשר לזקוף לשני גורמים: מבחינת השרידות הבטחונית יש לזקוף זאת לסביבה הערבית המתונה נוסח תור הזהב בספרד ונוסח התפיסה הערבית שראתה ביהודים ששכנו בכפרים יחד עם תושביהם הערביים כבני חסות שיש להגן עליהם עם מס ובלי מס. גם החברה הערבית הכללית וגם הפילאלית הייתה כמעט אחידה באווירתה האסלאמית, בכפרים ובעיירות, אין בה זרמים ותנועות מפלגות ומקצינות, החברה הכפרית הייתה סובלנית כלפי היהודים הן כלפי מסורותיהם והן כלפי ימי שבת ומועד, שבהם שבתו היהודים ממלאכתם, והערבים כיבדו מסורת זו.

 

ומבחינה רוחנית יש לזקוף את המצב הרוחני של היהודים, ששמרו על צביונם היהודי גם למסורת היהודית מרס״ג ורמב״ם, שידעו לשלב תורה עם מדע, יחד עם חכמת ההמונים שידעו תמיד לשמור על גבולות ועל מסגרת מסורתית ועל מסגרת הקהילה וכן להנהגה הרוחנית בכל דור שידעה להנהיג את הקהילה בהשכל ובנחת, בשיטה של והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, ימין מקרבת ושמאל דוחה, לא בשיטה של תפסת מרובה לא תפסת ולא הכול או לא כלום. דוגמה לכך קיומו של בית ספר צרפתי בעיירה ארפוד, בתחילת דרכו אוכלס כמעט כולו בתלמידים יהודים. בית הספר לא בא על חשבון הלימוד התורני בחדרים ובתלמוד תורה אלא במשולב עמו. הקהילה ראתה זאת בחיוב, ולא היה מי שהתנגד או פרש כולל ההנהגה הרוחנית של אביחצירא. דוגמת יש״א ברכה שנשאל על ידי נציגי חב״ד בארפוד איך הוא מתייחס לבית הספר שהשיבם ׳אני חייב לכבד את החוק׳ ודוגמת בנו ר׳ מאיר ששלח את בנותיו לבית הספר הצרפתי לבנות. הנהגת הקהילה הייתה די חכמה לוודא הפרדה בין בנים ובנות לא רק בכיתות נפרדות, אלא גם בבתי ספר נפרדים ולא קרב זה אל זה וגם לוודא שהתלמידים לא ילמדו בשבת. אכן בתקופת היסוד בית הספר היה סגור בשבת, ובתקופה המאוחרת, שגם ערבים למדו בו, הרי לא נתקיימו שיעורים סדירים בשבת והוא נתייחד רק לשיעורי בית וזאת על מנת שהיהודים לא יפסידו חומר לימודי.

הנה כי כן, זה סוד כחה של ההשקפה הספרדית שהתוצאה שלה היא ׳אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו – אשרי העם שככה לו׳.

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

עמוד 16

המשפחה המפורסמת ביותר ממרוקו שלמדה בישיבת אור יוסף היא משפחת סניור, אשר קשרה את גורלה עם הישיבה ועם מוסדותיה מאז שהגיעה לפובלן באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20. נכון לשנת 2019 הרב אלי סניור משמש כראש הקהילה, ואחיו הרב מימון סניור הוא מנהל בית הספר היסודי בארמונטייר. בשנים האחרונות מספר הלומדים במוסדות הישיבה מתמעט עקב מספר הילדים ההולך ופוחת, ועקב נפילתו הכלכלית של אלי רוטניימר, מי שתמך בישיבה שנים רבות. מלבד זאת, מעטים הם הממשיכים באורח החיים של שיטת נובהרדוק. ברבות השנים בוגרי הישיבה שנשארו בצרפת בחרו לחיות בארמונטייר, ואילו העולים לישראל קבעו את מושבם ביישובים החרדיים מודיעין עילית ואלעד.

אלי רוטניימר יזם בנייה, חוזר בתשובה, תרם רבות להתפתחות העולם התורני בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחדים מילדיו מתגוררים עד היום בעיירה ארמונטייר.

גם בעיירה רנסי, כ־20 קילומטר צפונית לפריז, הוקמו מוסדות תורניים בשם מרכז התורה על ידי רבנים יוצאי מרוקו, בני משפחת טולידאנו. בשנת 1967 אבי המשפחה, הרב ברוך רפאל טולידאגו, יזם את הקמת הישיבה, במטרה למנוע את התבוללות בני הנוער היהודים ממרוקו שהגיעו לצרפת. לשם כך הוא הטיל על בנו, הרב יעקב טולידאנו, [הרב ברוך רפאל טולידאנו, מגדולי רבני מרוקו בדור האחרון, ראש ואב בית דין במקנס שבמרוקו.]שלמד הן בישיבת פונוביז׳ בבני ברק והן בישיבת גייטסהד שבאנגליה, לשמש כראש ישיבת מרכז התורה ברנסי. רבי יעקב הביא איתו עשרה בחורים יוצאי מרוקו שלמדו איתו בגייטסהד, ויחד הם פתחו את הישיבה בצרפת. בשנים הראשונות למדו בישיבה בעיקר תלמידים שנולדו במרוקו, אך משנות ה־90 ואילך רוב התלמידים הם צרפתים, דור שני ודור שלישי למהגרים מצפון אפריקה. אוכלוסיית התלמידים אינה דווקא חרדית, אלא דתית ומסורתית מרקע חברתי־כלכלי מגוון, בעיקר משפחות המעוניינות להעניק לילדים חינוך יהודי המשלב לימודי חול ולימודי קודש.

במרוצת השנים התפתחו מוסדות מרכז התורה לרשת חינוך ליטאית־ספרדית הכוללת גני ילדים, בית ספר יסודי, תיכון דתי לבנות ותיכון דתי לבנים, ישיבה קטנה וכולל. במוסדות אלה לומדים כ־800 תלמידים, כשמסביבם קהילה יהודית חרדית המונה כ־100 משפחות (נכון לשנת 2019). מאז פטירת הרב יעקב טולידאנו בשנת 1996, הישיבה מנוהלת על ידי בנו, רבי יהודה, ועל ידי אשתו של רבי יעקב (אימו של רבי יהודה), הרבנית מישל פיקאר טולידאנו. [מישל פיקאר הגיעה למרוקו באמצע שנות ה־50 כדי להקים סמינר למורות בטנג׳יר. בהזדמנות זו שודכה לרבי יעקב]

בתי סמר תיכוניים

בית הספר אקול נורמל היוקרתי בפריז נוסד ב־ 1865 ושימש כבית ספר תיכון וכבית ספר להכשרת מורים לעולם הפרנקופוני. מנהלו המיתולוגי היה הפילוסוף עמנואל לוינס. במחצית השנייה של המאה ה־20, נערים שלמדו באקול נורמל הנחשב בקזבלנקה או בבתי ספר של האליאנס במרוקו, המשיכו את לימודיהם באקול נורמל בפריז וממנו המשיכו ללימודים אקדמיים בצרפת.

עמנואל לוינס(1995-1906) מחשובי הפילוסופים באסכולת פריז, התפרסם בעקבות ספרו שבע קריאות תלמודיות.

גם בתי הספר יבנה בפריז, בית ספר עקיבא ומרכז אשל בשטרסבורג קלטו בני נוער שרצו ללמוד לימודי חול ולימודי קודש במסגרות דתיות. בשנות ה־60 ובשנות ה־70 למדו במוסדות אלה נערים שהיגרו ממרוקו לצרפת ללא הוריהם, ולכן הם קיבלו מהשלטונות המקומיים מעטפת חינוכית ופנימייתית. המוסדות נוהלו על ידי דמויות חינוכיות מיתולוגיות כמו ברנרד פיקאר, מי שניהל את בית הספר יבנה בפריז, וד״ר בנימין גרוס, מי שניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. בשנת 1963 הוקם בשטרסבורג מרכז אשל, ישיבה תיכונית לנערים מהגרים מצפון אפריקה. בשטרסבורג זכו הנערים לסיוע רב ולעזרה מחברי הקהילה היהודית. בעשור הראשון נוהל המקום על ידי הרב שמעון ויזמ^ן והרב גבריאל טולידאנו, שניהם מהגרים ממרוקו. בשנת 2019 עמד בראש הישיבה הרב דניאל אלגרבלי ונשיאה היה רופא השיניים ד״ר אליעזר אברג׳ל.

משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.

בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.

הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.

הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 43

 

 

תפילת "כל נדרי" הפותחת את תפילות כיפור –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

 

בתפילת הנעילה – החותמת את 5 תפילות כיפור,

אנחנו ננעלים עם הקב"ה,

 עד שהוא מכפר לנו על עוונותינו.

 

חמש תפילות יום הכיפורים,

הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

 

1 נפש. 2 רוח. 3 נשמה. 4 חיה. 5 יחידה.

היחידה – היא כנגד תפילת הנעילה,

בה ננעלים עם הקב"ה עד שיסלח לנו,

היות ואנו דומים למלאכים – שאינם אוכלים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

זכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי",

כאשר זכה לחוג את יום הכיפורים הראשון בירושלים תובב"א.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על ההארה הגדולה לה זכה, כאשר פתח את ההיכל ב"כל נדרי", כאשר חגג את כיפור הראשון שלו בירושלים.

וכלשון קדשו:

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (מתוך ספרי "להתהלך באר החיים" עמ' 309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו בציבור, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת.

כמו כן, מתירים את כל הנדרים, כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד, הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת הכתוב:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,

 לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו – וּלְדָבְקָה בו" (דברים יא כב).

 

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה, בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים":

ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמיימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

 

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו:

"בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות,

 בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – דחיית העונש, אולי נחזור בתשובה.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפור. רושם החטא נשאר.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור. {במאמר עמ' 10 יש פירוט}

שנזכה כולנו – לטהרה

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

י"ג מידות הנאמרות כ"ו פעמים בתפילות כיפור:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

 

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

 רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר:

אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם,

 

 ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה –

כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם"

(ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש".

 

וכלשון קדשו:

"בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה).

 ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

 

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א).

"והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות,

 ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים:

 

 "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

 

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך:

 "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

 

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס':

"מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב".

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

 

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

 

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים:

1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי".
2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים:

 "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

 

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

 

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

 

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף"

 המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן

 בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין.

 כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל,

דבר הבא לידי ביטוי בפירגון ואמירת מילה טובה,

 ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

 רבנו הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

 

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.

 

 

 

פרק 3: הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

הקדמה

פרק זה, באופן טבעי, הוא הארוך והמפורט ביותר מבין פרקי הספר באשר המסחר היה סם החיים של מוגאדור וה être-׳Raison d של העיר, כלומר סיבת קיומה. דרכי המסחר הפתלתלות על פרטיהן הסבוכים שהשתלבו היטב במסורת ובתרבות המרוקאית לא יובאו כאן, עם זאת יובאו פועלם ותפקידם של היהודים (כפרטים ובקולקטיב) והשתלבותם עם שותפיהם המוסלמים והאירופאים, תוך שהם רושמים דפים מפוארים בהיסטוריה המרוקאית היהודית בתנאים ובמשברים קשים.

המבקר כיום בעיר השקטה הסולידית ובנמל הדייגים הקטן והפסטורלי שלחופה של מוגאדור, אינו יכול לתאר לעצב את העוצמה ואת נפח הפעילות המסחרית כלכלית-ימית שידעה העיר בימים עברו, ואת האישים הרבים שהיו חלק מפעילות ענפה זו, כפי שיבוא לידי ביטוי בפרק זה.

צעדים ראשונים

מוגאדור הוקמה בשנת 1764 בחולות והחלה צועדת את צעדיה הראשונים. היא הייתה מבודדת ומרוחקת, מעין אקס-טריטוריה, עם גישה לדרכי המסחר הפתוחות מאפריקה ועם קשר ישיר לעיר הבירה מרקש. המתיישבים הראשונים היו בעלי ניסיון במסחר, ולכן התאקלמותם הייתה מהירה ומרשימה.

החיים בעיר מראשיתם סבבו סביב הפעילות המסחרית ופעילותו של הנמל שהחלו להתעצב. תוך עשור הפך הנמל למוביל במרוקו על חשבונן של ערי הנמל, אגאדיר, סאפי, רבאט-סלה, לאראש וטטואן, שהמסחר מהן הוסט למוגאדור. אך אליה וקוץ בה, כי כל אימת שהתחולל משבר כלשהו, הוא פגע במסחר והייתה לו השפעה שלילית ישירה על שגשוגה של העיר ועל תושביה היהודים, המוסלמים והנוצרים.

האמירה המיוחסת לסידי מוחמד בהקשר למוגאדור, ״זה המגיע עני, יעזוב עשיר״, החלה להתאמת. שיטת המס המסורתית הפכה למיושנת, והחל מהיווסדה הייתה זו עיר מסחר מודרנית(יחסית לערי מרוקו). אולם זו הייתה ההתחלה, תוך עשרים שנה תמנה העיר 6,000 יהודים.

מכיוון שהיהודים שלטו בפעילות המסחרית והיו גורם משפיע ודומיננטי, הם היו גם הראשונים להיפגע מכל שינוי ומשבר ולחילופין שגשגו והתעשרו עם עליית הפעילות המסחרית ויחד איתם הקהילה כולה, כל אחד בתחומו ובהתאם לעיסוקו ולמעמדו. יודגש ש׳הקפיטליזם׳ היהודי במרוקו לא התחיל במוגאדור, אלא הרבה קודם, אך במוגאדור הוא הגיע לשיאים חדשים. לרבים האתגר היה קשה, אולם הניסיון שאיתו באו, אפשר להם להתגבר על הקשיים. ואכן הפעילות המסחרית ידעה עליות ומורדות רבות במאה וחמישים שנות קיומה, והושפעה רבות ממאבקים בין־שבטיים מקומיים או בין השבטים המורדים והסולטאן. אלו גרמו לא פעם לחוסר ביטחון בדרכים עד כדי מעשי רצח ושוד

ולחסימת דרכי המסחר ותנועת השיירות שהגיעו מאפריקה עמוסי סחורות דרך מדבר סהרה. שנות בצורת, ארבה, מגפות ופלישות גרמו לפגיעה קשה ביבולים ובגידול הצאן(ראו הפרק על שנות הבצורת והארבה). כך גם הטלת סגר על אוניות שהתקרבו לנמל הייתה אחד הגורמים להאטת המסחר, וכן הטלת מיסים והשינויים בערכי המטבעות גרמו למשברים מוניטריים, לפיחותים ולעליית יוקר המחיה. כן הושפע המסחר ממשברים פוליטיים שהובילו למלחמות כמו עם צרפת ועם ספרד) וממשברים באירופה עצמה, בהם המלחמות הנפוליאוניות.

הערת המחבר: המלחמות הנפוליאוניות הן סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות ברית שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה.

מדיניות הסולטאן הייתה אף היא גורם מרכזי לקשיים במסחר, כאשר הוא בחר לסגור או לצמצם את המסחר עם אירופה, כמו בתקופת הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן. גם מצבי רוח של השליט או החלטה כזו או אחרת של יועץ או פקיד היה בהם לגרום לזעזועים, על אחת כמה וכמה מות הסולטאן או הדחה בהפיכת חצר והכתרת סולטאן חדש תחתיו. לכל אלה יש להוסיף גורמים נוספים שפגעו במסחר ובאופן ישיר בכלכלת העיר, כמו טביעת אוניות תכופה והתקפות של שודדי ים ששלטו זמן רב בימים ובחוף המזרחי של מרוקו.

בשני העשורים הראשונים של תחילת המאה ה-19 היה מספרם של ׳סוחרי המלך׳ מוגבל מאוד ומשתנה בשל הסיבות שנמנו לעיל, וחרף זאת פעילות הנמל והפעילות הכלכלית נמשכו, זאת במקביל לעליות ומורדות, פשיטות רגל וחיסולי עסקים ותנועה מתמדת של אוכלוסייה שבאה והלכה לאורך כל ההיסטוריה של העיר.

הערת המחבר: בשנת 1805 היו רק שישה סוחרים אירופאים ושני יהודים מרוקאים ובשנת 1828 מספר הסוחרים היהודים היה תשעה-עשר. בשנת 1841 היו תשעה-עשר סוחרים, ביניהם ארבעה-עשר יהודים, ובשנת 1866 נמנו 52 סוחרים, ביניהם שלושים יהודים, ארבעה-עשר אירופאים ושבעה מוסלמים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 33

הקדוש המקומי

הקדוש של הכפר נקרא ׳מול אנמאי׳. אגדות רבות נקשרו אודותיו ומעשי נסים רבים סופרו עליו. למעשה, הידיעות אודותיו דלות מאד, עד כדי כך שישנן כמה מסורות מהו שמו של הקדוש! מפאת מחסור במקורות מהימנים אציין כאן מספר פרסים ותו לא.

שמו של ׳מול אנמאי׳ לא ידוע. מסורות אחדות טוענות ששמו ר׳ דוד או שמואל אשכנזי. מסורות אחרות, שרווחו במאה ה־20, טוענות ששמו ר׳ יעקב נחמיאש אשכנזי. באגדות הקדושים סופר שמול אנמאי היה שד״ר, כפי שסופר על רבים מהקדושים במרוקו, מסיבה זו הוצמד לשמו השם 'אשכנזי^,.

הכינוי 'מול אנמאי׳ הוא ככל הנראה בגלל שמו הקדום של היישוב,ושיערו 'בעל אנאמי' (ראו לעיל). כיום, מכיוון שרבים אינם יודעים את מקור הכינוי, רווח לומר שפירוש שמו הוא ׳בעל המים׳.

זמנו של מול אנאמי לא ידוע. על פי האגדות חי בזמנו של סידי־רחאל, שחי בסוף המאה ה״15 ובתחילת המאה הבאה.

בימים עברו הקבר לא היה מסומן, מיקומו היה ידוע לתושבי האזור. תייר צרפתי שביקר במקום בשנות ה־40 כותב על מבנה מכוסה בעצים. בתוך המבנה אין זכר לקבר. מסביב למבנה יש ערימות אבנים הפזורות סביב שהושחרו מהנרות שהדליקו עליהן. גם יהודי שנהג לעלות לקבר מספר שבתחילה הקבר היה מסומן באבנים, ולא היתה מצבה. בשנת 1946 בנה דוד אלקאיים, מראשי קהילת מראכש, את המצבה ושיפץ את המבנה, בעקבות התגלותו של הקדוש לאשתו. לצורך הבנייה נעזר אלקאיים ביצחק אלמאליח, שעסק רבות בארגון פולחן הקדושים במרוקו. על מצבתו של מול אנמאי נחקק:

מצבת קבורת הרב, שמו נודע בשערים, במדינות ובכפרים.

אשר כל הבא על קברו עושה לו בקשתו. זה שמו הרה״ג יעקב אשכנזי. הנודע בכינויו ׳מול אלמאי׳.

מסביב למצבה נבנה מבנה מעוטר בפסיפס. בתוך החדר היה מקום ברווח לעשרה עד חמישה עשר איש. בסמוך לציון נבנו עשרה חדרים ששימשו את העולים לרגל. ההילולה המרכזית לזכר הקדוש היתה נערכת ב־ל״ג לעומר. להילולה היו באים מאות יהודים מהאזור, ממראכש ואפילו מקזבלנקה. היו מוכרים כוסות ערק לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ושלוש כוסות לכבוד מול אנמאי. החוגגים היו מסתובבים עם נרות סביב הקבר, שרים שירים ומדליקים נרות.

בשנת 1992 (אב תשנ״ב) שופץ המבנה. על הקיר נתלה שלט ובו שמות התורמים והמסייעים. הוקמה מצבה חדשה שעליה נחקק נוסח זה:

מצבת קבורת הרב הקדוש. מה מתוק מדבש ונפת צופים. זכר צדיק יסוד עולם. חד מן קאמייא ומה עז מארי דבי עלאי. הארי שבחבורה. עמו עז וגבורה. תורה וגדולה במקום א׳[חד], שניהם כאחד. אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, עדה קדושה. הרב הכולל. סיני ועקר הרים. ענותן כהלל. סבא דמשפסים. שמו נודע בשערים. המקובל האלהי המפורסם בנסים. כמוהר״ר רבי יעקב נחמיאס זלה״ה. והוא מזרעו של הרה״ג מרה רבי מסעוד נחמיאס זצ"ל.                   

הערות המחבר:

היהודים היו משתטחים גם על קברי קדושים אחרים, ביניהם: מולאי יגי ור׳ דניאל השומר (על זיארה אצל מולאי יגי, ראו להלן. על גוי שבנה חדרים עבור יהודי סידי־רחאל ליד קבר ר׳ דניאל, ראו עמאר, מעשה נסים, עמ׳ 8; בן־עמי, יהדות מרוקו, עמ^׳ קעס).

אביא כאן מעט מקורות על שמותיו של מול אנמאי. דוד או שמואל אשכנזי: וואנו, עמ^׳ 21. דוד או שמעון אשכנזי: הירשברג, מבוא השמש, עמ^׳ 155. דוד: קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט. יעקב אשכנזי: כך קורא לו ר׳ רפאל עבו (הקטע יובא להלן במלואו). יעקב נחמיאש אשכנזי: פלמאן, ב, עמ^׳ 41; מסמכים וכתובות של בני משפחת נחמיאש; מלכי רבנן, סח ע״ב, קיט ע״א. אציין ששם המשפחה נחמיאש לא מצוי אצל יהודי סידי־רחאל (קיימת עדות על ר׳ שלמה חמייאש ממראכש שנקבר בסידי־רחאל, ויש להתייחס בזהירות למסורת זו: בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 566). אציין מקור נוסף, שבמקום אחד מעתיק את נוסח המצבה של מול אנמאי וכותב ׳יעקב אשכנזי׳, ובמקום אחר כותב ששמו דוד אשכנזי(גולדנברג, זכרונות, עמ׳ 101,79). גם הכינוי של הקדוש משתנה ונכתב לפעמים ׳מול אלמאי׳.

השם אשכנזי בפי יהודי מרוקו הוא כפשטו מי שהגיע מארצות אשכנז, הצירוף 'נחמיאש אשכנזי, הוא תמוה, אבל גם לקדושים אחרים צירפו שם מרוקאי ואת השם ׳אשכנזי׳ כדוגמת ר׳ דניאל השומר אשכנזי(שם המשפחה אשומר מצוי בין יהודי מרוקו. בן-עמי,  יהדות מרוקה עמ קעא). דומה שיש להתייחס לחניכה המרוקאית, מכיוון ש׳אשכנזי׳ נוסף לאחר שהומצאו המסורות על היותו של הקדוש שד"ר י(וואנו עמוד 21, ׳ כותב שהיהתים טוענים שמול אנמאי הגיע מירושלים ויש אומרים שהגיע מרוסיה).

» האגדות מספרות על שליטתו של סידי־רחאל באש (ובנחשים) ושל מול אנמאי במים (בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 412; צוהר, עמ׳ יט כז).

– אציין שהמוסלמים טוענים שמול אנמאי הוא תלמידו של סידי רחאל, והברברים טוענים שהוא אחד מאבותיהם. בעקבות כך היו גם ערבים משתטחים על קברו (וואנו עמ׳ 21-20; קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט; פלמאן, ב, עמ 42).

פלמאן, ב, עמ^׳ 43-42. בצוהר (עמ׳ כז-ל) מספר שהדבר קרה בעקבות נס שנעשה לאלקאיים עצמו. אלקאיים נולד ב־1913 ונפסר ב־1979, והיה מאמרגני הקדושים במרוקו (סולידאנו, משפחות, עמ׳ 412). דוד אלקאיים סייע רבות לר רפאל עבו בהקמת רשת תלמודי התורה ׳אוצר התורה׳ במרוקו(חומר רב על כך נמצא ביומני ר׳ רפאל). כינויו של אלקאים היה ׳דוד בן זואה׳. את נוסח המצבה שחזרתי על פי נוסח שמסר גולדנברג (זכרונות, עמ׳ 79) בצרפתית, נוסח שמסר פלמאן בצרפתית ונוסח שמסר ר׳ רפאל עבו (צוטט להלן). שני האחרונים לא דייקו בהעתקתם (פלמאן עקב שינוי השפה, ועבו מכיון שכתב ביומנו לשימוש אישי). בהילולה היו משתתפים גם ערבים, אחד מהם נהג לקנות מדי שנה את הכוס האחרונה שמכרו בהילולה (צוהר, עמ׳ ל-לא).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–הקדוש המקומי.

עמוד 21

נב. שפה יפה

כתובת השיר: פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר והוא על יקרת השפה.

התבנית: תבנית קבע דו טורית.

 החריזה: אב.

המשקל: 11 הברות בבל טור.

אוטוגרף מקיף לד. קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (MSS-D 3499 )עN׳ 275; עילום ב״י ׳שירי דודים/ י-ם תשמ״ג, עמ^׳ 221; יוסף שטרית, שם, עמ׳ 22 ובספרו פיוט ושירה, תשנ״ט, עט׳ 290 [מנוקד]; אפרים חזן, דף שבועי, לשבת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פקודי תשע״ט מס׳ 1310, עמ׳ 2 (מוהדר).

שָׂפָה יָפֶה כְּפֶרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ / כְּנִצָּנִים כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים

בְּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחֵי וַעֲדִי עֶדְיֵךְ / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לְמוּדִים

וּבְטֵה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵךְ / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים

 וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מִן מִפִּרְיֵךְ / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים כִּצְמוּדִים

5-בְּעֵזֶר נְדִיבִים מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים

וּדְעִי, כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

1. 1. שפה יפה: כינוי חדש לשפה העברית. הביטוי המקראי הנפוץ הוא'שפה ברורה׳(צפ^׳ ג,ט). כפרח גנה ביפןף: יפי השפה מפתיע ומרענן בפרח יפה בגינה. כנענים כשושנים מחמדים: המילים, הביטויים והמבעים של השפה העברית יפים הם כניצנים ושושנים נחמדים. כנצנים: נזכרים באן שלושה מונחים: ניצן, פרח, שושן. א. הניען הוא ראשית הצמיחה של הפרי העתידי או של הפרח ׳הנצנים נראו בארץ׳ (שה״ש ברב). ב. הפרח הוא השלב השני בהתפתחות הניצן. הפרח בנוי מגבעול ומעליו מתפתחים עלי כותרת. גם בשפה יש שלבים בהתפתחות המלים. הניצן הוא השורש ממנו נבנות המלים, השושן הוא המילה והדימוי ׳שפה יפה׳ הוא התוצר הסופי של כלל המרכיבים של השפה. 2. באל…למודים: ביטוי פיוטי לתחיית השפה העברית על כלל חידושיה הן בכתב (בפרוזה ובשירה) והן כשפת הדיבור. באל יוצרך בטחי: בתחיית הלשון העברית אחרי גלותה במשך אלפיים שנה. ועדי עדיך: ענדי עדייך ותכשיטייך הן כביטוי חגיגי לבשורת התחייה של הלשון והן בביטוי לחידושי המילים. יחדש ששונך: השמחה החדשה היא ביטוי לשפה החדשה. כלשון למודים: על פי יש׳ נ,ד. ביטוי זה נתפרש בכמה משמעים: א. לשון רהוטה ושגורה (רד״ק). ב. לשון צחה הראויה ללמד(מצודות). ג. לשון הלימוד וההוראה (רש״י). ג. לשון(קשה) המתאימה גם ללימוד המדעים (ראב״ע).
2. 3. ובטה…בלחיך: בניית השיר ממלים יקרות ונאות המטרות את בית השיר משל הן לתכשיס לשון זהב המעטר את לחי האישה. השווה ׳נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ובטה: שורש בטא על דרך ל״י בטה. בלשון זהב: על פי יהו׳ ז,כא 'ולשון זהב אחד׳ במובן מטיל זהב בצורת לשון. באן: לשון זה במובן שפה נאה צחה. בלחיך: השווה ׳נאוו לחייך בתרים עוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ואל… בבדים: הכתיבה עריבה להיות זריזה שוטפת ומובנת בלי קשיים של ביטוי במו ׳לשוני עט סופר מהיר׳(תה׳ מה,ב). 4. ו-בנות…מפךיך: בתי השיר, היחידות הרתמיות הגדולות הבנויות מביטויים וממלים יתעשרו בטעם חדש, טעם המן של פרי הלשון. ובנות השיר: על פי קדד יב,ד ביטוי שנתפרש במשני מובנים: בלי שיר(רש״י); הגרון (ראב״ע) תנועות הדיבור ומועאי האותיות (אלשיך). כאן: בעיקר המילים. עומדות…בצמודים: המילים בבית השיר עומדות עפופות המביעות הגיגים ורעיונות באמעעים פואטיים כפנינים עפופות המרכיבות את הענק או השרשרת המקשטים את העוואר. 5. בעזר נדיבים: הם חוקרי הלשון, השירה והמליצה ולתורמים לתחייתה. משכיחי עניך: הלשון העברית שקפאה במשך שנים ללא חידוש ותמורה בימי גלותה. בימי…ליהו-דים: תחיית הלשון הם בשורה חדשה ושמחה ליהודים עדה״ב אס׳ ח,טז. 6. ודעי…עבדים: ה׳ ישלם חובך ויפעך על הגלות הארוכה על ידי העשרה חדשה של השפה. יוערך: גם במובן יוער השפה עדי…עבדים: עד יום עאתך מן הגלות שבה השתמשת בלשונות הגויים. צאתך מבית עבדים: עדה״ב שמות יג,ג.

מאיר נזרי-שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נב. שפה יפה

 עמוד 540

 

"שבת תשובה" ופרשת "וילך"

במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה,

 המהוות שתי אותיות בשם י-ה-ו-ה.

 

השבת – יש לנו הזדמנות נדירה,

 לתקן את כל שבתות השנה.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

 

מצות כתיבת ספר תורה –

 המצוה החותמת – את תרי"ג מצות:

 

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ב. ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

ג. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

"כי יופי של שירה –

הוא ריבוי הקולות", כמו קונצרט.

 (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, כשהפרשה לא מחוברת עם "ניצבים".

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

 

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

 

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

 

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

 

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

 

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

 

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

 

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

 

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

 

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

 

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3337 שנים {תשפ"ד},

 

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קרשו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

 

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה

לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. ווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. 

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ

כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כתובת מצבתו של ראב״ד העיר מוגדור ר׳ דוד כנאפו זצ״ל ובה שני חלקים: החלק הראשון, מעין הקדמה שנכתבה כנראה בידי בנו ר׳ שלמה חי(עד ׳כה לחי׳). החלק השני נכתב בידי ידידו של המנוח, ר׳ חיים (רפאל) שושנה מהעיר מראכש (הביאור לכתובת מתבסס על פירושו של ר׳ חיים רפאל שושנה, בספרו ׳רחש לבי׳. החלק השני של הכתובת מנוקד במקור על ידי ר׳ חיים שושנה). ר׳ דוד כְנָאפוֹ הוא בנו של ר׳ יוסף כְנָאפוֹ המפורסם שכתובתו אף היא מופיעה לקמן. העימוד של הכתובת נשמר במקוריותו, כפי שמופיע כאן.

החריזה: בחלק הראשון, טורים 4-1 א/א // ב/ב, ובחלק השני טור 15 ואילך, ד/ה // ד/ה // ד/ה;

בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי התרצ״ח לִיצִירָה / נוֹעַד בְּיוֹם בּוֹ כַּפָּרָה

הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ לְבוֹרְאָהּ

וְיָצָא לִשְׁכֹּן יָהּ כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת / אָדָם הַמַּעֲלוֹת

הוֹד הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ / פְּאֵר עַמּוֹ וְנִזְרוֹ

5. הַדַּיָּן הַמְּצֻיָּן אֵי חָסִיד אֵי עָנָיו סַבָּא הַמִּשְׁפָּטִים

כמוהר״ר דָּוִד

בֶּן אִישׁ חַי רַב הַפְּעָלִים הָרַב הַכּוֹלֵל עַנְוְתָן כְּהִלֵּל

דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ עֲטֶרֶת לְאֻמּוֹ

כמוהר״ר רַבִּי יוֹסֵף כְנָאפוֹ זצ״ל

10. 10. שֶׁהוּא דּוֹר רְבִיעִי לַנִּשְׂרָפִים הַקְּדוֹשִׁים אוֹפְרָן יע״א

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת עֲבוֹדָתוֹ עַל כִּסֵּא הָרַבָּנוּת

אֱמוּנָתוֹ הַטְּהוֹרָה יֹשֶׁר מִדּוֹתָיו וְיֶתֶר דִּבְרֵי מַעֲלוֹתָיו

יְתָאֲרוּ הַחֲרוּזִים שֶׁחָרַז עָלָיו אֶחָד מוֹקִירָיו הַחֲרוּתִים הָלְאָה

כֹּה לֶחָי!

15. 15. בְּמַר רוּחִי אֲקַלְּלָה וְאַל נָא – / פְּצֹר בִּי כִּי כְּאֵב רַבּוּ קֵרְחָיו

וְיוֹם נִפְקַד מְקוֹם דָּוִד וּפָנָה / יְהִי חֹשֶׁךְ וְיִסָתְרוּ יְרָחָיו

וְצַלְמָוֶת אֲפֵלָה וַעֲנָנָה        / יְכַסּוּהוּ וְיִהְיוּ נָא לְקוּחָיו

הֲלֹא טָרַף בְּחִיר אִישִׁים וְעִנָּה / בְּנֵי דּוֹרוֹ וְגָזַל אֶת שְׁלָחָיו

וּמָגִנוֹ וְסוֹחֵרָה וְצִנָּה          / אֲשֶׁר אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת שְׁבָחָיו

פְּרִי-מֶגֶד יְבוּל-פַּרְדֵּס וְגִנָּה  / וּכְמוֹ עוֹבֵר עֲבָרָם מֹר-רְקָחָיו

בְּשֵׂכֶל דַּק זְבָדוֹ אֵל אֱמוּנָה / בְּלֵב טָהוֹר בְּלִי טָחִים בְּטוּחָיו

וְחָצָה מִשְׁבְּרֵי יָם הַתְּבוּנָה / וְרַק מַדָּע וְיֹשֶׁר שָׂם נְכוֹחָיו

וְדָפַק שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינָה  / וּמֵשָׁרִים וְתֹם הָיוּ אֳרְחָיו

וְעָמַד עַל אֲמִתָּתָם וְשָׁנָה / וְשִׁלֵּשׁ בָּם עֲדֵי הָיוּ אֵרוּחָיו

25. 25. כְּאַהֲרֹן וּכְבֶן עַמְרָם וְעַדְנָא / כְּעֶזְרָא מִדְּבַשׁ מָתְקוֹ לְקָחָיו

לְמֹאזְנֵי הָאֱמֶת כָּרַת אֲמָנָה / וְשָׁפַט בָּם שְׁנוֹת עֶשְׂרִים בְּטוּחָיו

עֲשׂוֹת שָׁלוֹם עֲדֵי שֵׂיבָה וְזִקְנָה / מְאֹד שָׂמַח וְחֵן עָנָה לְשׁוֹלְחָיו

וְיוֹ"ד תִּשְׁרֵי שְׁנַת תרח"ץ לְמָנָה / לְקָחוֹ צוּר לְעֵדֶן מִנּוּחָיו

 

1-כיום בו כפרה: יום כיפור. 3. כליל התחלות: כל התהילות ההאפשריות כלולות בו. אדם המעלות: אדם שכל המעלות הטובות נמצאות בו. 4. הוד הדור והדרו: ביטויי שבח וגדולה על המנוח שהיה גדול בדורו. פאר עמו ונזרו: פאר הדור וכתר לראשו. 5. הדיין המצויין: ביטוי מיוחד בעולם הדיינות הניתן רק לדיינים חכמים מחוכמים ופקחים. סבא דמשפטים: ביטוי מושאל מהזוהר פרשת משפטים ובה מאמר שכותרתו ׳סבא דמשפטים׳, המספר על חכם זקן שהסביר עניין בפרשת משפטים. וכאן, כינוי גדולה לחכם זקן שופט בצדק. 7. ענותן כהלל: עניו באופן קיצוני, כהלל הזקן בשעתו, כמסופר על ענוותנותו הגדולה במסכת שבת ל, ב. 8. דורש טוב לעמו: דרשן מופלג, הדורש דברים ערבים ומתוקים לעם שומעי לקחו. עטרת לאומו: היה עטרה וכתר לאומה כולה והיו מתקלסין בו. 9. רבי יוסף כנאפו: ראה עליו בכתובת מצבתו בפרק זה. 10. שהוא… אופראן: דברים אלו מכוונים למנוח רבי דוד. 13. יתארו… מוקיריו: הכוונה לר׳ חיים רפאל שושנה. 15. כמר רוחי אקללה: במרירות נפשי, אקלל את יום מות המנוח. ואל… בי: ואל תבקשו ממני שלא לקלל. כי… קרחיו. רבו המקומות שהפכו קרחים משל מריטת השיער. נהגו למרוט שיער בשעת צער ואבדן. 16. ויום… ופנה: יום המיתה, שבו נחסר, על דרך הכתוב בשמואל ״ויפקד מקום דוד״. יהי… ירחיו: השמש לא תאיר, וגם הירח יכוסה ולא יאיר את הלילה. 17. יכסוהו… לקוחיו: לקוחותיו, קוניו הקבועים. 18. הלוא… אישים: וכל זאת מסיבת המוות שטרף את המנוח, שהיה בחיר האנשים. וענה בני דורו: מותו של המנוח גרם בחסרונו לעינוי בני דורו. וגזל את שלחיו: המוות גזל את כל מלחמתו של בני דורו. ובהשאלה, מות המנוח הותיר את הקהילה חשופה ללא יכולת התגוננות. 19. ומגנו וסוחרה וצנח: סוגים שונים של מגינים. אשר אלא לספר: אלא, לשון לאות ועייפות. כלומר לא אספיק לספר את שבחיו כיוון שהם רבים מדי. 20. פרי-מגד: בהשאלה, העולם נהנה מהצדיק כפרי הערב לחיו. יבול: נרדף אל פרי. פרדס: גן. ובמר עובר: בושם שריחו נודף ומתפשט לכל צד. רקחיו: מעשה מרקחת, בליל סמי בושם. 21. בשבל דק: ביטוי ייחודי בשבח המנוח. לשון דקות, חריפות שכל ולשון דקדקנות, הקפדה על פרטים רבים. דק: לשון מזוקק, משובח. זבדו אל-אמונה: חנן אותו האל במתנה טובה זו. בלי טחיב בטוחיו: ללא מעטה של זיוף בקרב לבו, כלומר תוכו כברו. שלא כמו בטוחיו שהן הכליות. כלומר, לבו לא היה מכוסה כמו הכליות שמכוסות בחלב. להורות על לבו הישר. 22. וחצה… התבונה. בהשאלה, בקע את ים התבונה ועבר בתוכו. כלומר, היה שופע תבונה. ורק… נכוחיו: רק לימוד החכמה והמדע, וההתנהגות ביושר, הם שהיו נר לרגליו ונוכח עיניו בכל ימי חייו. 23. ודפק… ובינה: שקד על דלתי בית המדרש. על דרך הכתוב במשלי ח,לד ׳אשרי אן־ם שמע לי לשקד על דלתיתי יום יום׳. ומישרים... ארחיו: תום ויושר היו אורחות חייו. 24. ועמד על אמתתם: ירד לעומקם של דברים. ושנה ושלש בם: חזר עליהם פעמיים ושלוש. עדי היו ארוחיו: עד שהדבר הפך להרגל יום יומי. 26. למאזני… אמנה: כשהיה יושב בדין, כרת ברית ואמנה עם מאזני הצדק. ושפט… בטוהיו: עשרים שנה ישב כראש אב דין במוגדור. בטוחיו: הבי״ת שרשית. וכל הבאים אליו למשפט, היו בוטחים במשפט צדקו. 27. עשות… וזקנה: המנוח היה רודף שלום ופעל ללא ליאות להשכין שלום עד אחרית ימיו. מאד… לשולחיו: אופיו של המנוח שהיה נינוח כשפנו אליו להשכין שלום, שמח מאוד ונענה ברצון וחן. לשולחיו: אלו הבאים להתדיין לפניו, נהג בהם כשליח. 28. תרח״ץ: היא שנת 1937. למנה… מנוחיו: ביטוי מעודן הנושא עמו מסר של הערכה

וכבוד למנוח. ראה לשון האשכבה בסדורי תפלה.

 

העיתון Avenir illustré׳L

נפטר הרב הגדול רבי דוד כנאפו(מתורגם מצרפתית)

הרב הגדול רבי דוד כנאפו, דיין בבית הדין הרבני של מוגדור הלך זה עתה לעולמו. צאצא למשפחת הרבנים של אופראן, רבי דוד היה בנו של רבי יוסף כנאפו, מחברם הנערץ של חיבורים בהם הדת ומצוותיה מוסברות להמוני העם בכל פשטותן וחפות מכל הטעויות הנובעות מן האמונות הטפלות. בהיותו גדל בקרקע הפוריה הזאת, לדוד הצעיר, שטרם היה לרב דוד כנאפו ואשר אפילו סירב לשאת את התואר הזה, לא היה ספק שהוא מיועד לגדולות. בישמו את הכללים שהוא דגל בהם, הוא התחיל בכך שלמד מקצוע מעשי תוך כדי לימודי התורה שלו. המקצוע שהוא רכש ועבד בו(צורפות, א.כ.) השפיע השפעה מיטיבה על האינטלקטואל הצעיר, ופיתח בו רוח של שוויוניות שאפיינה תמיד את ההנהגות שהנהיג. בכל התחומים ידיעותיו היו נרחבות ומדויקות. להרצאות שלו באו בדבקות מאזינים רבים. הוא שיתף בידע שלו רבים ללא שכר ותמורה, וזאת למרות שהכנסותיו היו צנועות ביותר. חשוב מאד, לפני שזוהרה של הרבנות המרוקאית יועם לגמרי, למול הפיחות המורגש יותר ויותר והמתמשך של התפרקותן של הקהילות, להנציח למען הדורות הבאים את הדמויות הגדולות הנעלמות של מרוקו הישנה. נציין היום את אובדנה של יהדות מרוקו בדמותו של רבי דוד כנאפו. אנו מעבירים למשפחה, לרבנות ולכל הקהילה את תנחומינו הנרגשים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ-כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת.

עמוד66

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

 

עם הספר

ארפוד הינה עיירה יהודית במדבר הסהרה המוגרבי. יחד אתה פעלו עיירות יהודיות אחדות, כמו: קסר אסוק, גוראמה, אדיש, גולמימה, ועוד. ארפוד ושכמותה אינן העיירות היהודיות הראשוניות בעולם, קדמו להן עשרות אם לא מאות עיירות יהודיות במזרח אירופה, וזה מאפשר תיאור משווה. מכאן הצורך בתיאור העיירה היהודית הקדומה, שכבר שורטט בספרים ובערכים אנצקלופדיים, להלן תקציר ויקפדי.

 

שטעטל הוא מונח ביידיש, שניתן לעיירה היהודית הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלו היו פזורות מליטא עד רומניה, כשכל אחת מנתה בין מאות אחדות לאלפי תושבים. האוכלוסיה היהודית היוותה כ-50% מן אוכלוסיה הכללית של העיירה. שפת היהודים הייתה יידיש, החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות אלו נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מצד אחד, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות מצד אחר.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה־18 עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית, שהוגדרו כ״תחום המושב״, שבהם הורשו יהודים לחיות. השטעטלים נמצאו בשטחי פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, רומניה ומולדובה.

 

היהודים עסקו במסחר ובמלאכה, ועל פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שלא הושתתו על חיבה, אלא על תלות כלכלית הדדית. השטעטל שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור. בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה.

אחרי שבמלחמת העולם הראשונה רבות מהעיירות חרבו ונבנו מחדש כמעט בכל עיירה לצד המוסדות הדתיים (שלעיתים נחלקו בין חצרות חסידיות שונות, ובין חסידים ל״מתנגדים״), הייתה גם התארגנות יהודים סביב מוסדות ציוניים או משכיליים: המזרחי, הבונד, השומר הצעיר ועוד.

 

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 החלה ירידתה של השטעטל מסיבות שונות: סלילת מסילות ברזל שפסחו על עיירות קטנות, ריבוי סוחרים בין הכפריים הגויים ובעלי מלאכה, שיפור התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, דבר שפגע בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר, פגיעה במרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם, ריבוי הצקות נגד היהודים וגלי פוגרומים קשה, שפקד את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1884-1881 וב- 1906-1903.

השטעטלים נעקרו כמעט כולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה בגלל כמה גורמים: הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים ברוסיה ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית, שהניע גל הגירה גדול לערים. על רקע התרחשויות אלה החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלאך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות.

לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים בשנת 1917, נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסיה, שנבעו מהתפתחות עידן האורות ו״תקופת ההשכלה״ וגרמו ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי. רבים היגרו למרכז אירופה ולמערבה; אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, שהציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל. כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה.

עם פלישת גרמניה לפולין, העיירות היהודיות הגדולות היוו מקום לכינוס היהודים בגיטאות, והחל תהליך השמדת היהודים – חלקן ברצח המוני בבורות ירי ביערות או באתר בית הקברות היהודי של העיירה עצמה, במשאיות גז, ורובן על ידי העברת היהודים למחנות מוות, או למחנות ריכוז ועבודה. הגעגועים לעיירה וההתרפקות על העבר: אף על פי שהעיירה חלפה מן העולם, ויהודיה נכחדו בייסורי מוות, הגעגועים אליה לא חלפו, והחל גל של זכרונות ושל התרפקות על עברה. ביטוי מובהק לכך הוא הכתיבה הספרותית על ידי משוררים וסופרים. המרכזי שבהם הוא ישראל חיים בילצקי, סופר ומשורר פורה שהקדיש 50 שנות יצירה ופרסם 15 ספרים. הוא כתב מסה על העיירה ובה מעלה את העבר המפואר שלה במבע עשיר של געגועים והתרפקות לבתי הכנסת ובתי המדרש, למפעלי החסד וערבות ההדדית ועוד.

 

חלק משווה בין השטעטל לעיירה הסהרית המוגרבית

הצדדים השווים!: קיימים כמה צדדים שווים לעיירה המזרח אירופית ולעיירה הסהרית כמו ארפוד: הצד המשותף המרכזי ביותר הוא הארגון הפנימי של הקהילה, שכלל חברות גמ״ח, ערבות הדדית, הדאגה לחלש ועוד. השני בגודלו הוא אורח חיים יהודי מסורתי מאחד ומלכד. גם בעיירה הפילאלית דיברו בניב אחיד של ערבית יהודית. החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. הצד השלישי המשותף בשתי הקהילות הוא עיסוק היהודים במסחר ובמלאכה, וקיום יחסי שכנות סבירים עם הגויים. גם הרקע להקמת העיירות משותף: גם העיירות הפילאליות נוצרו עקב מדיניות השלטון הצרפתי לעודד את פיתוח הכלכלה ומעבר מחיי כפר לחיי עיירה בשטחים פנויים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. גם העיירה הפילאלית שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. ולבסוף בית הכנסת בשתי העיירות היה הלב הרוחני והחברתי ומרכז חיי הקהילה.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

עמוד 13