מורשת יהדות מרוקו

ר׳ יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה12-ה13) כתב בהקדמתו ל״ספר המשלים״ שלו (רק חלקים ממנו נדפסו על ידי ח. שירמן ב״ידיעות המכון לחקר השירה העברית״ ה׳ 266-209):

תְּלִיצוּן לִי וְתֹאמְרוּ לִי: / לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הַלֹּא נֶחְשָׁל!
וְהִיא תַּרְנִין לְשׁוֹן אִלֵּם / וּבָהּ יָרוּץ וְלֹא יִכְשָׁל,
לְהַלֵּל אוֹ לְגַדֵּף בָּהּ / וְחוּד חִידָה מְשֹׁל מָשָׁל.

ודברים דומים השמעו גם בתקופה מאוחרת יותר מפי המשורר טַדְרוס בן יהודה אבועאלפיה (ספרד המאה ה13-ה14) בהקדמתו לספרו ״גן המשלים והחידות״ מהדורת דוד ילין(ירושלים תרצ״ב-תרצ״ז):הַעִידוֹתִי בִּי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בַּעֲבוּר תִּהְיֶינָה לִי לְעֵדוּת, 

כִּי לֹא לִדְבַר פֶּשַׁע / וְחָלִילָה לִי מֵרֶשַׁע / וְלֹא לַחְטֹא וְהִתְכַּבְּדוּת / 

כִּי אִם לְגַלּוֹת בְּדַרְכִּי הַשִּׁיר סוֹדוֹת/וּלְהַרְאוֹת כִּי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יֶעֱרָב/בַּשִׁיר כִּלְשׁוֹן עֲרָב/ 

וּמְדֻבָּר בּוֹ נִכְבָּדוֹת / מִנְהַג חֶבֶל נְבִיאִים וּמִצְוֹת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדוֹת…. (א' 2).

ח. שירמן חילק את השירה העברית בספרד, וזו של פרובאנס הכפופה לה ביותר, לארבע תקופות:

א-תקופת בראשית, מאמצע המאה העשירית עד שנת 1020 בערך. לתקופה זו, שבה נתחדש המשקל, שייכים מְנַחֵם וְדוּנָש, מדחי היסוד בהיכל השירה הספרדית.

ב-התקופה הקלאסית, משנת 1020 עד שנת 1150 בערך, ולה שייכים גדולי המשוררים העברים שמואל הנגיד, (קורדובה 993-גראנאדה 1056), שלמה אבן גבירול(מאלאגה 1021-וָאלֶנְסִיָה 1058), יצחק אבן גַּיַּאת(לוּסֵינָה 1038 – קורדובה 1089), משה אבן עזרא (גראנאדה 1055 – ספרד הנוצרית לפני שנת 1140) ויהודה הלוי (טוּדֵילָה 1075 – מצרים 1141).

ג-תקופת ההמשך, משנת 1150 עד שנת 1300 בערך, וראשי דובריה היו יהודה אלחריזי(ספרד המאה ה־12; מת לפני שנת 1235), יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה־12 – ה־13), אברהם אבן חַסְדַּאי, (בארצלונה המאה ה־13), יצחק אבן סַהוּלָה (ספרד המאה ה־13), וְטַדְרוֹס אַבּוּעַאלַפִיָּה (טולידו 1247 – ראשית המאה ה־14).

תקופת הירידה, משנת 1300 עד 1492, שנת גרוש היהודים מספרד. לה שייכים יוסף אבן סוֹלִי(טולידו המאה ה־14, קלונימוס בר קלונימוס (איש פרוֹבָאנס, אַרְל 1286 – אמצע המאה ה־14), יצחק פּוֹלִיקָאר (קאסטיליה המאה ה־14), שלמה דֵיפִיאֶרָה(קאטאלוניה 1340 – אחרי שנת 1417) ושלמה בוֹנְפִיד (קאטאלוניה המאה ה־14 – ה־15); אמנם גם בתקופה זו נצנצו לפרקים כשרונות הראויים לשמם.

עיקר החידוש בשירה הספרדית היה בשירי החול שבה, אבל גם בשירי הקודש נשמע טון חדש. המשוררים החלו להשתמש גם בהם בְּמִשְׁקָל ובצורות שאולות משירת החול.

הרי דוגמה משירי הקודש של רשב״ג:        

שְׁזוּפָה נְזוּפָה / בְּשִׁבֹּלֶת שְׁטוּפָה
מָה–לָךְ כְּפוּפָה / בְּלִי קוֹמָה זְקוּפָה
תֵּשְׁבִי עֲטוּפָה /כְּשׁוֹשַׁנָּה קְטוּפָה?…

(שירי רשב״ג ב' 13).

ורבי יהודה הלוי שר:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וּקְנֶנָּה בְּחֵיקֵךְ / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָהּ בַּיְּעָרִים
וּמִכָּל עֲבָרִים / פֹרְשֵׁי מַכְמֹרִים
וִיסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים
וְהִיא בְּמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים… (דיואן רי״ה ד׳ 67).

בדומה לערבים היו גם לעשירים העברים משוררי החצר, ששרו להם שירי הלל ושבח כשתמכו בהם ביד רחבה (בלשונם כש״ידיו יזלו גשם נדבות׳/ לשון הראב״ע), ושירי בוז ולעג כשקפצו את ידם, כשהעבים מנעו את גשמם.

רבי משה אבן עזרא משבח את הרופא אבו עמר [יוסף1 בן קמניאל בשירו ״אולי בקרבת אהבים״ ואומר:

הַמּוֹשְׁלִים יָדָיו לְעָבִים – סִלְּפוּ / צֶדֶק וְקִשְׁרֵי הִפְלִילָה פָּקוֹ.
עָבִים בְּהַגְשִׁימָם פְּנֵיהֶם רָעֲמוּ, / פָּנָיו בְּהַשְׁאֵל שׁוֹאֲלָיו – צָחֲקוּ

(דיואן סי׳ קצט, ע«׳ ר).

והעניין קרוב לשירו של משורר ערבי:

אִם כָּתַב יָדֵךְ דּוֹמֶה לִפְנִינִים
אֵין בְּכָךְ שׁוּם תֵּמַהּ:
הֵן יָדֶיךָ הוּא יָם(הַנְּדִיבוּת)
וְהַיָּם מוֹצִיא פְּנִינִים

(מהרן, די ריטיריק דר אראנר, עט' 99).

שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 143

ארגונים ללימוד השפה העברית בתוניס. מזכירות תנועת הצופים קיבלה כמות גדולה של ספרי היסטוריה ציונית, שירי ביאליק, וביקשה גם את ספריהם של גורדון והרב פישמן בצרפתית ומפה של פלסטין. חבר בתנועת 'יושבת ציון' בעיר בג'ה, פנה גם הוא לקבל ספרים בהיסטוריה ציונית וארץ ישראל. בראיון עם מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' ש"הבסיס לפעילות התנועה היה קבוצת 'דורשי גאולה ישראל')'דג"ל'  שצמחה עם תנועת הנוער של בני עקיבא". כהן אישר קבלת ספרים רבים שחלקם היו בעברית, אנגלית וערבית. עם זאת, ציין שהפדרציה הציונית בתוניס ]…[ "לא מצאה עד היום מעון אשר בו יתאסף כל הנוער ותתקיים ספרייה בשמה". הכותב היה בדעה שהקמת ספרייה מרכזית תהיה מקור משיכה לנוער. הוא ביקש שהסוכנות היהודית תמשיך לשלוח ספרים כדי להפיצם ברחבי תוניס. הוא זיהה גם את המחסור במורים ומדריכים לעברית בתוניס כבעיה המרכזית בכל הקשור ללימוד השפה העברית.

ארגונים ללימוד השפה העברית באלג'יר. חברי תנועת 'צעירי ציון' מההכשרה בריווט, אלג'יר, ביקשו מ'הקיבוץ המאוחד' לשלוח חומרי חינוך ועיתונים שיצאו לאור על ידי הסתדרות העובדים כדי להכין צעירים לחיי הקיבוץ. התנועה אישרה למזכירות 'הקיבוץ המאוחד' את קבלת הספרים בעברית. התכתבויות מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים ממרוקו, תוניס, אלג'יר ולוב לשמר את הקשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו מספר שנים ולנמענים נאמר שהתשלום עבור הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם עבור חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י והצורך בריכוז הפניות ניכר בתשובות גופים אלה. ניתן להניח, שהמגמה – הייתה לא לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב. אספקת חומרי הסברה על הציונית וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמדו בדרכה של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה. הייתה זו שפת המקרא ושפת חז"ל העברית היחידה המדוברת – בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית צרפתית- – עברית בעוד שהיו בין פקידי הסוכנות שהתקשו בקריאת כתב רש"י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היה ניסיון לרכז את הפעילות הציונית במסגרת אחת. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה, כאמור, בשיחה של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון. יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. ניתן לשער, שהגיבוי שאגודת 'שארל נטר' בקזבלנקה קיבלה מהסוכנות היהודית ו'ברית עברית עולמית' הייתה טקטיקה שהסוכנות היהודית נקטה כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון אפריקאי לבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ ישראליים בשליחותם הראשונה והשנייה לא פעלו בחלל ריק. פעילותם הייתה אמנם בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת 'החלוץ ההסתדרותי האחיד' שמטרתה הייתה ]…[ "חיסול הגולה בצפון אפריקה".  נוספה לה הפעילות החינוכית של השליחים ומודל ההכשרה החלוצית, סמי חקלאית, – הצפון אפריקאי. הקהילה היהודית בארצות אלה תמכה בפעילות הציונית הזו והעמידה לה משאבים שסייעו להכין את הרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה ולטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב אחרי המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב. ולמרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב' לספק שלוש ספינות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בד בבד עם לימודיו התורניים הוא למד באופן שיטתי את מסורת הפיוטים של מראכש, ועם צאתה לאור של האנתולוגיה שיר ידידות (1921), שגובשה ונערכה במוגאדור, היה לחסיד נלהב של השיטה המוסיקלית שהיא בנויה עליה. הוא למד את קורפוס הפיוטים על בוריו אצל האחראי על הוצאת האנתולוגיה במראכש, ר׳ חיים עטאר, שהיה ידוע כפייטן מומחה ובעל ידע רב במסורות הפיוטים של מראכש ומוגאדור. לימים, הודות לביצועיו הנמשכים והמרשימים של מסורת זו ולהכשרתו של דורות של פייטנים לאורה הפכה מסורת שיר ידידות למסורת הפיוטים העיקרית ואף הבלבדית של יהודי מרוקו, והחליפה בקרב יוצאי כל הקהילות כמעט את המסורות השונות והמגוונות שהיו קיימות בהן במשך מאות שנים. בגלל ביצועיו המקצועיים והידע המוסיקלי הרב שרכש הן במסורות היהודיות והן במסורות המוסלמיות של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית הפך רד״ב חיש מהר בקזבלנקה לפייטן ראשי ולמנהיג חבורת פיוטים פופולרי ביותר. עצמת קולו ואמנותו עשאוהו גם חזן מבוקש, שאת שירותיו שכרו בעלי שמחה ובתי כנסת בקזבלנקה ובקהילות אחרות לניהול התפילות של שבתות שמחה משפחתיות ולהשמעת חזנותו ופייטנותו.

הערת המחבר: רד״ב ערך במשך שנים רבות בבתי כנסת שונים בקזבלנקה מעין ״עונג שבת״ כזה בשבתות שלא נהגו לקום בהן לבקשות, כנראה בלחצם של חובבי הפיוטים. לפגישות אלה, שנקראו קוראי עונג ונערכו בין מנחה לערבית לרוב בבית הכנסת של יוצאי לאראש שבצפון מרוקו (״צלאת לעראייסיין״), נהרו חובבי שירה רבים מכל בתי הכנסת של העיר. רד״ב ביצע אז בעיקר משיריו ומשירים קיימים שהרכיב על סדרות מסודרות של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. פרטים אלה שמעתי מפיו של הפייטן נסים שושן מקרית שמונה, מתלמידיו המובהקים של רד״ב, ומפיהם של מסרנים נוספים.

 בשנות השלושים והארבעים הוא אף היה זמר מבוקש שחבורת נגנים בראשותו של שלמה אסוירי (אבן־חיים) ליוותה את ביצועיו בקזבלנקה ובקהילות הגדולות. רד״ב השלים את פעילותו הפייטנית בקזבלנקה בהקמת מקהלות של ילדים ונערים שלמדו במוסד החינוכי ״אם הבנים״. הילדים והנערים ליוו אותו לפעמים בביצוע הפיוטים. כן באו חובבי פיוטים רבים להסתופף בצלו של הפייטן המהולל, קמו אתו בהתמדה לשירת הבקשות בלילות השבת שבין שבת בראשית לשבת זכור ובאו לשמוע את ביצועי הפיוטים שלו אחרי תפילת מנחה של שבת בבתי כנסת שונים של קזבלנקה בחודשי האביב והקיץ. רד״ב המשיך בפעילות פייטנית אינטנסיבית זאת בקזבלנקה וביתר הקהילות הגדולות גם לאחר שאיבד את מאור עיניו בשנת 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלות שונות. עיוורונו, שאילץ אותו לוותר על הוראתו ועל הופעותיו כזמר, הניעו להתעסק באופן בלבדי בחזנות ובפייטנות. אז גם ביקשו פרחי פייטנים לשהות במחיצתו וללמוד מפיו את מסורת הפיוטים על בוריה ואת סודות המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ומקצביה. בשנות החמישים למדו אצלו רבים מן הפייטנים המובילים היום בארץ, כמו ר׳ יצחק רווח, נסים שושן וחיים לוק. עיסוקו זה הפך עקב מגבלותיו הפיזיות למקור פרנסתו היחיד, והוא השקיע בו את שארית כוחותיו הגופניים והנפשיים על אף כל המכאובים והייסורים שהיו כרוכים בדבר. באחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הבודדים שלו הוא העלה את הפרדוקס הכרוך בעיסוקו זה, שמהותו לשמח ולבדר את קהל השומעים והמתפללים שעה שהפייטן עצמו סובל ממכאוביו הנמשכים והקשים. אין הוא מצליח להתעלות עליהם ולשלוט בהם אלא הודות לחובת עינוג שבת, המצווה עליו לשמוח הוא עצמו כדי שישמח אחרים ומשכיחה ממנו עקב כך את יגונו ואת סבלו.

פעילות פייטנית זאת היא כנראה שהניעה את רד״ב לחבר פיוטים רבים עוד במרוקו על פי מנגינות של שירים ערביים עממיים בני תקופתו, מרוקניים ומצריים במיוחד, שהופצו החל משנות השלושים ברדיו, בקולנוע ובתקליטים. גם אם אין אפשרות לתארך כיום את רוב הפיוטים שכתב במרוקו, יש להניח שרד״ב התחיל בכתיבת שיריו כבר בשנות השלושים. במרוקו הוא כתב בעיקר שירי גלות וגאולה וכן שירי מוסר וקריאה לחזרה בתשובה, נושאים העומדים במרכז שירת הפיוטים והבקשות הכללית. כל עוד היה במרוקו הוא הקדיש רק לעתים רחוקות שירים לאירועים אקטואליים, כגון שתי הקינות, האחת בעברית והשנייה בערבית יהודית, שקונן על קרבנות רעידת האדמה של אגאדיר בפברואר.1960 גם במלחמת העצמאות ולאחריה הוא הקדיש פיוטים אחדים לגודל הניצחון והתקומה ולקריאה לשלום בין עם ישראל לשכניו.

הערת המחבר: רד״ב חיבר את הפיוט על פי הלחן של השיר הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״ שכתב חיים גורי וששרה יפה ירקוני. השיר היה ידוע במרוקו כמו שירים ישראליים רבים נוספים. מפיו של הפייטן צבי תורג׳מן (כיום בירושלים) למדתי, שהוא שלימד את המנגינה לרד״ב לאחר שהוא עצמו התוודע לה בשנת 1952 בארץ, שבה שהה תקופה קצרה לשם השתלמות בהוראת העברית.

רד״ב כתב עשרות רבות – אולי אפילו מאות – של פיוטים בעברית, בערבית יהודית ובשתי הלשונות גם יחד מסוג ה״מטרוז״ במרוקו ולאחר מכן בישראל. אף על פי כן לא ראה את עצמו כמשורר, ומעולם לא שעה להפצרות תלמידיו וידידיו לפרסם את שיריו או לכנס אותם. הוא גם לא חתם מעולם את חתימת שמו בכל צורה של אקרוסטיכון בגוף שיריו, והוא מן המשוררים העבריים הבודדים בכל תולדות השירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל בחמש מאות השנים האחרונות שנהגו כך ביצירי רוחם בשירה.

מה הסיבות לכך? תלמידיו וחסידיו מעלים בנדון את ענוותנותו הרבה. גם הוא רמז על כך באחד ממכתביו הבודדים ששרדו, שבו הרחיק לכת ושלל כל ערך מתמיד מיצירי רוחו.

הערת המחבר: ״מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס. על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התבה קולטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום״, כתב רד״ב בשנת תשי״א. ראה שד״ה, עמ׳ 404.

 אם כך, מדוע כתב כל כך הרבה שירים, כמאה וחמישים לפחות? התשובה לכך נעוצה כנראה בעובדה שרד״ב ייחס חשיבות בעיקר להיבטים הפייטניים והמוסיקליים של מומחיותו עם דגש מיוחד על ביצועיו הקוליים האמנותיים, וראה משום כך בשיריו העבריים והערביים־היהודיים כאחד נשאים מילוליים בלבד של המלודיות והמנגינות החדשות והישנות, שהוא החליט לאמצן או לנצלן למטרות פייטניות. בלא תמליליו המקוריים לא יכול היה לבצע את המנגינות הקליטות של השירים החדשים בהקשרים הליטורגיים והפארה־ליטורגיים שבהם הוא שר אותם. זו גם, כנראה, הסיבה לעובדה, שכל עוד ישב במרוקו הוא העדיף להרכיב את רוב שיריו על מנגינות של ״להיטים״ חדשים, מצריים, תוניסאיים או מרוקניים שמשכו את אוזני המאזינים לשירתו ולפיוטיו, והזניח את המנגינות הישנות של אלפי הפיוטים העבריים ששרו במשך דורות בקהילות היהודיות במרוקו.

אולם כשם שסירב לכנס את שיריו ולפרסמם כך סירב בעקשנות להתיר הקלטה של ביצועיו הקוליים ושל שירתו. נראה כי חשש שהטקסטים שלו ישובשו בפיהם של פייטנים הדיוטות, וגם ביקש למנוע אולי את תפוצת זמרתו שמא יתמעטו ההזמנות שקיבל, שהרי קולו וביצועיו היו כל פרנסתו. הדבר מתמיה עוד יותר כשלומדים, שעל פי עדויות רבות הוא נהג להפריש כמחצית מהכנסותיו למתן צדקה בסתר לעניים ולתמיכה קבועה בפייטנים זקנים שאיבדו את מקור פרנסתם. רק הודות לעקשנותם של אחדים ובזכות קרבתם הרבה של כמה מחסידיו ותלמידיו נותרו בידינו הקלטות בלתי מקצועיות מעטות. גם על פי מסמכים קוליים אלה ניתן להתרשם מעצמת קולו ומאמנותו המיוחדת בביצוע הפיוטים ובלימודם לתלמידיו. עקב עיסוקו זה בפייטנות בלבד היה רד״ב בין הבודדים בתרבות יהודי מרוקו שהתפרנסו בכבוד ממקצוע זה, שכן לגבי כל היתר הפייסנות הייתה רק עיסוק נוסף, שלא שימש להם כמקור פרנסה עיקרי.

הערת המחבר: בשנת 1957 הצליח פרופ׳ חיים זעפרני להקליט את רד״ב שעות רבות בביצועי פיוטים וקטעי תפילה. מהקלטות אלה הוכן תקליט אריך נגן בבית התפוצות בשנת 1984, והוא הוצא לאחרונה גם בצורה של תקליטור. השווה שיטרית, שירת רד״ב. הפייטן הדגול ביצע גם כמה מפיוטיו וקטעי חזנות בתכנית היהודית השבועית של רדיו מרוקו, ששודרה בשנות החמישים לפני תום הפרטוקטורט וגם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה. תכניות אלה הוקלטו על גבי תקליטים; חלק מהם נמצאים בידי ח׳ זעפרני, ורובם אבדו כנראה. מלבד ואת הקליטו תלמידיו של רד״ב את מורם אם באישורו ואם בהיחבא, וניתן למצוא אצלם עד היום הקלטות שונות של ביצועיו, אך לרוב לא ברמה מקצועית סבירה.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו-עמוד 324

המלצות של הממשל הבריטי

ב־12 בנובמבר כתב מונטיפיורי ביומנו שהלך למשרד החוץ כדי לקבל את מכתבי ההמלצה לקראת נסיעתו למרוקו, ונועד עם ראש העיר ועם כמה נכבדים שהתעניינו בשליחותו. ובאותו היום, ב־12 בנובמבר 1863, הודיע שר החוץ לדרומונד האי שמונטיפיורי מסר לו שהוא עומד לצאת דרך מדריד למען שני היהודים האסורים באשמת סיוע לרצח האזרח הספרדי בסאפי. בפרשה הזאת כבר הוצאו להורג שני יהודים. השר מורה להעניק לו כל סיוע כדי שמשימתו תצליח. ואם יבקש מונטיפיורי לבקר במקומות אחרים בשטחה של מרוקו כדי לשפר את מצב היהודים שם, על דרומונד האי לצייד אותו במכתבים של הקונסוליה שמופנים לממשל המאורי באותם המקומות

תעודה מספר 44:

F.O. Nov[ember] 12 1863

FO 99/116 Draft

Sir J. D. Flay Separate

Sir,

Sir Moses Montefiore having informed me that he is about to proceed to Morocco through Madrid in the hope of being of service to the two Jews now imprisoned on a charge of being concerned in the murder of a Spanish subject at Saffi on account of which two other Jews have already been executed, I have to instruct you to afford to him all such assistance as you can with propriety in carrying out his object, and if he should desire to visit other places in the Moorish dominions in the hope of improving the condition of the Jews residing there you will furnish him with letters to Her Mfajesty’s] Consular officers, & as far as may be to the Moorish authorities at such places.

12 בנובמבר 1863 – שני אסירים שוחררו

ב־12 בנובמבר 1863 כתב דרומונד האי לקונסול ספרד מכתב מפורט בקשר לפרשה זו, והנימה בו פייסנית. ואלה עיקרי הדברים:

ידוע שאין שגריר ספרד במרוקו קשור לפרשה, והספרדים לא ידעו מראש על המשפט שנערך לנאשמים היהודים על ידי ממשל הסלטאן. הוא ביקש ממנו לשפר את היחס לשני האסירים. הוזיר ברגאש הודיע להאי שאין הממשל של ספרד נוטה להפסיק את ההתנכלויות ליהודים. דרומונד האי ביקש מברגאש שיסירו את הכבלים מן האסירים היהודים ויתנהגו אליהם יותר בהגינות. נאמר גם להאי ששני האסירים היהודים יוגלו לתיטואן. סגן הקונסול של בריטניה בתיטואן דיווח לדרומונד האי כשפינתה ספרד את תיטואן, הבטיח המושל המאורי לקונסולים שבעתיד לא ייענשו היהודים בעונשים גופניים. לבסוף שוחררו שני האסירים היהודים אזואלוס ובן עטר לפי הוראתו של קונסול ספרד .

ב־13 בנובמבר 1863 נכתב בנושא מאמר מערכת ב־JC בכותרת: The Mission‘

’to Morocco. במאמר הועלו נימוקים לחיוניות שליחותו של מונטיפיורי למרוקו כדי לשחרר את האסורים המעונים. המערכת המליצה שאחינו בני ישראל יתפללו לשלומו ולהצלחת שליחותו.

תפילות בבתי הכנסת להצלחת שליחותו של מונטיפיורי במרוקו

ואכן, בשבת ב־14 בנובמבר ביקר מונטיפיורי בבתי הכנסת Duke’S – Bevis Marks Place ובבית הכנסת של האשכנזים שבלונדון, והרב הראשי אדלר והרב ברנט אברהמס, ראש בית המדרש לרבנים בלונדון, ניסחו תפילות מיוחדות וברכות להצלחת שליחותו ולשובו בשלום.

נוסחאות התפילות השונות

תפילת הספרדים בבית הכנסת Bevis Marks

אב הרחמן, מכל היצורים את האדם בחרת, ואת זרע ישרון מכל העמים הבדלת, חקים ומשפטים אותם צוית, ומבחר תבל להם לנחלה נתת, ואף כאשר על חטאתם ועל פשעיהם עליהם קצפת ובכל קצות הארץ אותם הגלית, גם אז לא עזבתם ולא געלתם, ובכל דור ודור העמדת להם נדיבים ושועים ותט להם מסד לפני מלכי הגויים למען ועמדו לימין עמף ונחלתך.

ועתה ה׳ השקיפה נא ממעון קדשך מן השמים וברך את השר משה מונטיפיורי אשר זה ימים כבירים התנדב לשום נפשו בכפו לבוא לפני מלכים ואדירים למען דבר טוב על עמו, וכעת הערב את לבו ללכת אל ארץ מרחקים ולהוציא לאור משפט אביונים.

צור ישראל וגואלו, כאשר עד הנה גנות עליו כן מעתה ועד עולם היה עמו, פצה אותו והצילהו מכל צרה ומצוקה ומכל מחלה ונגע והגיעהו לשלום אל מחוז מפצו. תן חנו בעיני השרים והרוזנים, הדריכהו בדרףך הנכונה להועיל, ואתה ה׳ תגמר בעדו והשיבהו לונה שאנן בהשקט ובטחה יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויזכה לעמד על משמרת הקדש עד עת ביאת גואל במהרה בימינו, אמן.- המגיד כ"א כסלו תרכ"ד-2 בדצמבר 1863

תפילת האשכנזים

רועה ישראל, אתה הודעתנו על ידי נביאיך כי אבינו אתה, באהבתך ובחמלתך תשאנו ותטלנו כל ימי עולם. אתה קשרת לבות בני ישראל להיות אגודה אחת וציוית להם לפתח חרצבות רשע ולשלח רצוצים חפשי. בכל דור ודור שלחת להם מושיעים אשר הלבישו צדקה כשריון ויעטו כמעיל קנאה. בך בטחו ולא בשו לעמד בפרץ מעד העם נגד הקמים עליהם ולהתפלל ולהתחנן בעדם.

גם הלום נשיא אלקים בתוכנו השר משה מונטיפיורי, זה פעמים .רבות שם נפשו בכפו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לגֹל מעליהם חופת חורפיך ולהוציא לאמת משפטם.

גם עתה נדב לבו לשום לדרך פעמיו ולארץ מורוקו להמליץ בעד אחינו האמללים אסירי עני וברזל לבוא לעזר הנאנחים ונאנקים על לא חמס בכפם להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי חשך.

שלח נא מלאכיך לפניו ולפני כל הנלוים אליו לשמרם בדרך אשר ילכו להביאם אל מחוז חפצם. אל ימעטו לפניך כל התלאות אשר ענה בדרך כוחו בימי זקנה ושיבה. זכור עינו הפתוחה ואזנו הקשבת וידו הפרושה אל העשוק ואל הרצוץ, לא תאנה להם רעה צאתם ובואם יברך.

אל הרחמים, אשר לב מלכים בפלגי מים תטנו, הופע חסדך עליו בהתיצבו לפני נסיכים היה עם פיהו גם הפעם בהוכיחו למישור את ענוי הארץ ולהוציא לאור משפט דלים. אוהבי רע יאחזמו רעד. יעלזו כל תמימי לב.

השיבה לנו ששון ישעך ורוח נדיבה ותתמך ארצנו ונספר בציון שמך ותהלתך בירושלים אמן.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'64

קשרים עם קהלות מרוחקות במערב. ר׳ שלמה אביטבול כותב לדאדש הרחוקה, בדרום מארוקו, כדי לברר השמועה ששמע אודות מלחמותיהם, ויחוסם על עשרת השבטים. ר׳ יהודה אלמאליח מתיטוואן, שהה בצפרו ואף הכניס סדרים חדשים בשררת השחיטה». חכמים וסתם אנשים מצפרו נסעו למקומות אחרים ושהו שנים מספר, ולעתים לא חזרו למקומם, ונשתקעו במקום מגוריהם החדש. ר׳ אברהם אצ׳יני תלמיד ר׳ שאול ישועה אביטבול נסע לאלג׳יר ונשאר שם שנים ». ר׳ רפאל בן יתאח נסע לקסנטינה שבאלג׳יריה, שם מונה כמלמד גמרא לתלמידים והיו מרוצים ממנו; ר׳ רחמים יוסף אזייני אף הוא נוסע לאלז׳יר ומגיע עד לתוניס. שם הוא לומד עם החכמים ומעתיק את רוב ס' ״משכנות הרועים״. נסים אלקובי מצפרו נסע לתלמסאן ונשאר שם שנים רבות. ר' אליהו ן׳ הרוש מצפרו שירת בקדש זמן קצר בק״ק ארזילה הסמוכה לתיטוואן. בכל המקרים דלעיל, מלבד יציאתו של האיש למקום האחר, התפתח קשר מכתבים בגללו בין חכמי צפרו לחכמי הקהלה אליה הגיע, בהם ביקשו להחזירו לאשתו שנשארה עגונה, דרשו הספקת מזונות לאשתו וכיוצא. כמו כן הם נתנו המלצות בידי הנוסע ובכך הגיע שמעם למרחקים.

יחסים עם קהלות מרוחקות מעבר למערב כגון אירופה, איטליה ותורכיה אין לק״ק צפרו. אך בימי התסיסה הגדולה במארוקו, ערב כניסת הצרפתים החלה התענינות יהודי אירופה בגורל אחיהם שבמערב. חברת כל ישראל חברים שלחה לחכמי הקהלות במארוקו לכתוב דו״ח על מצב קהלותיהן. באותה הזדמנות כתב ר׳ רפאל משה אלבאז דו״ח ארוך על קהלת צפרו בזמנו, ושלחו להם על ידי ר׳ מרדכי ן׳ ג׳ו דיין טנג׳יר. גם לארצות הברית שלח ר׳ רפאל משה אלבאז מכתבים על דבר הקונסול Felix a. Mattheros שנתמנה קונסול ארה״ב במארוקו בשנת התרכ״ט (1869) וישב בטאנג'יר. פיליכס הג״ל פעל כנראה רבות להטיב תנאי קיומם של יהודי מארוקו. כשרצתה ממשלת ארה״ב להחזירו למולדתו, כתבו יהודי מארויקו בקשות להשאירו בתפקידו. ר׳ רפאל משה כתב לועד היהודי הראשי בארה״ב, ובקשם להשתדל שישאר על כנו. עם כניסת הצרפתים למארוקו נתחזק הקשר ביו יהודי מאירוקו ואחיהם בארצות איירופה. בשנת תרע״ד (1914) בא למארוקו ר׳ זאיב הלפרין מרוסיה וייסד ישיבות עם סדרים מיוחדים בכמה מערי מארוקו, ומכללים גם בצפרו. עתונים יהודייים החלו לחדור גם למארוקו. בין השאר הגיעו עתוני הצפירה, העולם, ההד ועוד.

כשהיה פוגרום ביהודי רוסיה, נאספו קהל צפרו בביהכ״ן הגדול כדי להספידם, ונתחברה תפלת ״יזכור׳" מיוחדת לזכר חללי הפוגרום.

THE FOREIGN SERVICE OF THE

UNITED STATES OF AMERICA

Ambassade des Etats-dnis d'Amerique, Rabat, Is 10 octobre 1963.

Monsieur le Grand Rabbin David Obadia, 62, Rue Cuny,

Fes.

J'ai recu votre lettre du 10 julllet 1963 que J'ai adressee a "!'Historical Office" du Department d'Etat.

Selon les Archives du Departement, Felix A. Matthews, de Oalifornie, fut nomme Tanger le 16 avril 1869, prit possession de son poste le 9 septembre 1869 et se demit de ses fonctlons le 31 mars 1870. II fut de nouveau nome Consul a Tanger le 9 juillet 1870, occupa son poste le ler octobrs 1870 et se demit de ses fonctlons le 4 mars 1887. II fut nome une troisieme fois Consul a Tanger le 12 fevrier 1890, occupa son poste le ler mai 1890, y fut promu Consul General le 13 aout 1890 et exerca cette function jusqu'au 13 decembre 1893. Matthews mourat le 17 avril 1899.

Certaines des depeches de Matthews ont ete publedes dans les volumes sulvants de la publication periodique du Departement intitules relations Exterieures des Etats-Unis" (Washington, 1861): 1873, page 711; 1877, pages 430-1878, pages 840-846; 1880, pages 799-805.

Cette correspondance comprend un resume des efforts de Matthews pour ameliorer le sort des minorites opprimes au Maroc.

Malheureusement, nous n'avons pas ces publications ici a  Rabat, mais les originaux des depeches de Matthews sont, conserves a la Section Diplomatique, Juridique et Fiscale du Service National des Archives et des Enregistrements, Batiment des Archives Nationales, Washington 25, D.C. (the Diplomatic, Legal and F'iscal Branch of the National archives and Records Service, National Archives Building, Washington 25, D.C.). On a tire des microfilms de ces depeches: le microfilm en question est connu sous le nom de Kicrocopie T-61, y compris les bobines 9-15 et 17-19: une serie de ce microfilm peut etre obtenue aupres du Service National des Archives et des Enregistrements pour la somne globale de 45 dollars.

 On pourrait naturellerment obtenir des photocopies des pages des "RelationExterieures" citees dans ce qui precede, a un prix moins eleve.

Je continuerai a  rechercher des details supplementaires concernant la mission de Matthews. En attendant, si je peux encore vous aider, n'hesitez pas a m'ecrire.

Veuillez agreer. Monsieur le Rabbin, 1'assurance de ma consideration distinguee.

John H.Ferguson

Ambassadeur des Etats-Unis d'Amerique

מכתב משגריר ארה״ב במרוקו בו מפורטים המקורות, לקורות ימי חייו של פ. מאטיוס

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד-141

ספרייתו

מתוך חיבורי רבי וידאל ניכר, שעמדה לרשותו ספריה עשירה ומגוונת, הוא מצטט מספרי פרשנות למקרא וספרי הגות של חכמי ספרד, מימי הביניים ואילך עד לדורות הסמוכים לגירוש. כמו כן מצטט מדברי חכמי אומות העולם. חלק מהספרים מתוכם הוא מצטט היו בכתבי יד, כי בזמנו עוד לא פורסמו בדפוס. מתוך חיבוריו משמע שהיתה לו ידיעה גם במדעי הטבע, ונראה שהיתה לו ידיעה גם' בחכמת הרפואה. דומה שרבי וידאל, הוא זה שהניח את הבסיס לסיפריית משפחת הצרפתי. חכמי המשפחה בדורות שאחריו הוסיפו בה ספרים. והפכוה לאוצר של ספרים במדעי היהדות בכל התחומים לבני העיר. היו בה ספרים נדירים. ספרים מהספרות הכללית וגם כתבי יד רבים. ספריה זו היתה קיימת בפאס עד לשנות הששים של המאה העשרים. בימינו היא היתה ממוקמת בבית כנסת של הרא״ה הנקראת ׳צלאת לחכם׳ [=בית כנסת של חכם]. כשהחלה העליה הגדולה לארץ, היורשים החליטו לחלקה ביניהם. חלק ממנה נמסר לספריה למדעי היהדות של אוניברסיטת בר אילן על ידי אחד היורשים..״

הערת המחבר: להלן מידגם מהספרים המוזכרים בחיבוריו: ׳מגלת סתרים׳ דף כא טור ג ד״ה הוא אחשורוש, בסופו 'מנחה חדשה׳ על התורה, פ׳ כי תבא; ה״ר דוד קמחי; הרש״ט בן ש״ט בפי׳ לאבות: הה״ר יהודה עוזיאל זצ״ל; האברבנאל ב׳מרכבת המשנה׳ בתחילת מגילת אסתר, ר׳ יוסף בן שם טוב, בדרשה אשר עשה על משנת בן זומא אומר; ביום אשר שברו אויבי היהודים, לשלוט בהם ב׳מבקש השם׳ פירשו פסוק; או יהיה במה שכתב בעל ספר 'צפנת פענח׳, כי שער; האברבנאל במרכבת המשנה אשר לו; עיין בספר ׳ארון העדות׳ פ״ז; פירשו בעל שולחן ערוך בפרש׳ קרח; עיין בתחלת פי׳ רות לר׳ שלמה אלקבץ, אשר נקרא שמו ׳שורש ישי׳; ומה טובו דברי רבי שלמה אלקבץ בנדון זה, בפירושו למגילת שיר השירים, בפסוק דודי צח ואדום; תהלים פב, זה המזמור פרשו בעל העקידה, שער מ״ג, גם ר׳ שלמה אלקבץ בפ׳ כלם אחוזי חרב.

חלקים מהספריה ראיתים במרוקו אצל אחד היורשים, בהם דפוסים עתיקים. הספרים בארגזים במרתף והעש עושה בהם שמות. קיימת רשימת הספרים שהיו בספריה ובה מאות רבות של כתרים בכל מגווני מדעי היהדות וגם מהספרות הכללית. אני עומד לפרסם רשימה זו ולעמוד על משמעותה.

משפחתו

דומה כי לעת זקנותו. נפטרה אשתו של רבי וידאל. לא ידועים פרטים עליה. הוא נשא אשה שניה, את בתו של רבי יעקב אבן עטר לאחר פטירתו. היא ילדה לו שני בנים יצחק ואברהם. רבי וידאל נפטר בשנת שע״ט (1619),  והותיר את אשתו בהריון עם שני ילדים קטנים יצחק כבן שמונה ואחיו אברהם קטן ממנו, לאחר מותו היא ילדה את הבת רבקה. האלמנה גידלה את ילדיה תוך שהיא עמלה קשות לפרנסתם.

היא נפטרה ביום ה׳ באב הת״ב (1642), ובנה רבי יצחק דרש עליה מספר דרשות שבהן תיאר את מעלותיה, הן בסיוע לבעלה שיוכל לשבת ללמוד תורה מתוך יישוב הדעת, הן בקיום מצות כיבוד אב ואם בטיפולה המסור לאביה, והן בעמלה עם הבנים לגדלם וללמדם תורה:

באופן שלהיות שהגברת אמי היתה אשת תלמיד חכם והיתה סיבה לשיעסוק אדוני אבי זלה״ה בתורה, אני מובטח שתחלוק השכר עם אדוני אבי זלה״ה. גם מצד היותה משרתת תלמיד חכם לאביה שהיה תלמיד חכם וחסיד…. כשנפטר (אבינו] לבית עולמו הייתי אני שאני הגדול שבאחיי מח׳ שנים או ט׳ שנים, באופן שלא זכינו שישתדל אבינו זלה״ה בלמד אותנו התורה. באופן שהגברת אמי לבדה השתדלה עלינו, והיתה עוסקת במלאכתה לילה ויום כדי לפרנסנו כדי שנעסוק בתורה. כשגדלו הבנים הרעיפו עליה אהבה. גמלו לה בהכרת הטוב ובהוקרה, כפי שניתן ללמוד מהדרשות הרבות שנשא עליה בנה ר׳ יצחק בהספדה. בדרשות לא צויין אם היא הגיעה לגיל זיקנה.

רבי אברהם, רבי אהרן ורבי יהודה הצרפתי

בתקופתו של רבי וידאל פעלו בפאס הרבנים רבי אברהם ורבי אהרן הצרפתי כשוחטים, וכנראה הם מבוגרים מרבי וידאל. רבי שמואל בן דנאן חברו של ר׳ וידאל, בתשובה שכתב בשנת שע״ז [=1617] לרבי שמואל קוריאט לתיטואן, הוא מזכיר שבתמוז שנת של״ט (1579) באה לפניהם שאלה בדבר טרפש שניקב ושאלו את ׳הבודק הגדול הרב אברהם הצרפתי י״ץ׳ והשיב שקבלה בידו מן החכמים נוחי נפש ז״ל שמצד ימין טרפה ומצד שמאל כשרה׳. ר״ש בן דנאן מזכיר בתשובתו גם את החילוק שכתב בענין זה ׳החכם הר׳ אהרן צרפתי ז״ל׳. ומזכיר באותו ענין ׳והחכם השלם רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה הצרפתי ז״ל לא ידעתי מה היה נוהג. כפי דעתי בני משפחתו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן ז״ל לא התנהגו בכאן אותו מנהג שכתבנו… ׳. מכאן יוצא ששלושת הרבנים אברהם, אהרן ויהודה הם קרובי משפחה, וכנראה רבי יהודה עבר מפאס לכהן ברבנות בתיטואן. לפי שעה לא ידוע מה היתה קירבתם לרבי וידאל ואיך הם משתלבים בשושלת משפחת צרפתי.

 רבי יוסף הצרפתי בה״ר אהרן הנ״ל, מילא את מקום אביו במלאכת השחיטה והבדיקה, קיים ממנו בכת״י קונטרס בדיני טרפות לפי מנהגי פאס, והוא מצוטט על ידי חכמי פאס.

הערת המחבר: הוא מוזכר בתשובה במוצב״י, ח״ב, סימן קפח, וחתומים עליה ובי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי ורבי יעקב אבן צור, ושם כתוב: ׳וכן כתב מהר״ר יוסף הצרפתי ז״ל׳. התשובה נכתבה לפני שנת תע״ג, שהיא שנת' פטירתו של ו״ש הצרפתי. ומכאן שהוא נפטר לפני שנה זו. גם בשו״ת אבני שיש, מהדורת משה עמאר, ח״א יו״ד, סימן ז, מזכיר חיבור זה, ׳נמצא כתוב בקיצוו הטריפות לכמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה בכהה״ר אהרן'. העתק מהקונטוס הזה נמצא ברשותי. בנר המערב, עמ׳ 144, ייחס קונטרס הטרפות לרבי יוסף ב״ר אברהם הצרפתי, ואחריו נגררו רבים, ולא היא.ע"כ

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ' 23

רבי דוד בוזגלו

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, ובמחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ^׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ^׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כ

מה מקור ההערצה הזאת? במה כוחו וגדולתו של רד״ב? מה היה תפקידו בתהליכים התרבותיים שאפיינו את יהדות מרוקו במאה העשרים? במה התייחדה כתיבתו השירית לעומת המסורת רבת הדורות של היצירה העברית במרוקו? על שאלות אלה ושאלות נוספות אנו מנסים לענות במחקר זה תוך הצגת יצירתו ופעולתו במסגרת חברתית־תרבותית רחבה, וזאת בהתחשב בתמורות שכיוונו את תרבותם ואת חייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים.

רד״ב פעל בשני מקומות חדשים ובשתי תקופות חשובות בחייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים. הוא נודע בתחילה בקזבלנקה, שהגיע אליה כנער בעשור השני של המאה והתגורר בה עד לעלייתו לארץ בשנת,1965 ולאחר מכן בישראל במשך שנים מעטות אך מכריעות, מאז עלייתו ועד תחילת שנות השבעים. בשני המקומות החיים החברתיים והתרבותיים של יהודי מרוקו איבדו את ההומוגניות והלכידות רבות הדורות של המסורת החד־קהילתית, והקהילות החדשות שיוועו לכוחות תרבותיים מייצבים ולדמויות מעצבות שיעגנו מחדש את הערכים התרבותיים הקהילתיים וייצקו תכנים חדשים או מבנים חדשים במסורות קהילתיות מגובשות.

2. 2. קווים לדמותו ולפועלו של רד״ב

עד לתחילת המאה העשרים הייתה קהילת קזבלנקה דלת אוכלוסין ודלת אמצעים. אמנם עוד בסוף המאה ה־18 היה בה נמל טבעי ששימש לפעמים לייצוא גרעינים ודגנים ממרוקו לאירופה, וכבר בתחילת המאה ה־19 הייתה בה קהילה יהודית קטנה; אך רק בסוף המאה ה־19, עם גבור הלחצים הצרפתיים על מרוקו, ובעיקר לאחר כיבוש העיר בידי הצבא הצרפתי בשנת 1907, התחילה הקהילה לגדול, ומאז היא שימשה מוקד משיכה ליהודים מכל רחבי מרוקו. הקמת הנמל עמוק המים והפיכתה של קזבלנקה בידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי למרכז התעשייתי והמסחרי העיקרי של מרוקו הביאו אליה מאות אלפי מרוקאים וכן עשרות אלפי צרפתים ואירופים ועשרות אלפי יהודים מיתר הקהילות, העירוניות והכפריות כאחת, שביקשו לבסס בה את מעמדם או להיחלץ ממצוקת רעב. כך נפגשו בקזבלנקה יהודים בעלי מסורות קהילתיות שונות ומגוונות, שהיו שרויות כולן באי־יציבות, מעצם ריבוין של המסורות במקום אחד ומאבדן ההרגלים והרשתות החברתיות־התרבותיות המקומיות והמקוריות המייצבות.

רד״ב פעל את פעולתו החינוכית והמוסיקלית במשך כחמישים שנה במצב קהילתי חדש זה והצליח ללכד סביב דמותו, הודות לביצועיו האמנותיים ולשירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. בקזבלנקה גם הוקמו לראשונה במרוקו מסגרות להוראת הלשון העברית החדשה, וגם בהוראה זו השאיר רד״ב את רישומו על מאות תלמידים שלמדו אצלו.

רד״ב הגיע לקזבלנקה בצעירותו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והשלים בה את לימודי הקודש המסורתיים שלו אצל תלמידי חכמים ורבנים שונים, לאחר שהתחיל אותם במראכש. בלימודיו אלה מילא את כרסו במקרא, בש״ס, במדרש, בהלכה ובפרשנות המאוחרת ונחשב לאחד העילויים של דורו, שניחן בזיכרון יחיד במינו ובכישורי שקלא וטריא מפותחים. ואולם הוא לא בחר מלכתחילה בדרך הרבנות כרבים מחבריו ועמיתיו, אלא הקדיש את כישרונותיו להרבצת תורה ובמיוחד להוראת הלשון העברית, לפייטנות ולחזנות. בתפקידיו אלה הוא לא זנח לחלוטין את עולם הרבנות, המשיך לעסוק בתורה לשמה, השתתף בחוגי עיון ולימוד של סוגיות בתלמוד ואף ניהל אותם לאחר מכן, אך מחלותיו ועיוורונו הכריעו את הכף ואילצו אותו לוותר על שאיפתו הכמוסה להתמנות באחד הימים לרבנות. בשנת 1923, בגיל עשרים לערך, הוא פעל במסגרת חברת ״מגן דוד״, שהוקמה מספר שנים לפני כן בידי תלמידי חכמים בשכונה היהודית של קזבלנקה, המלאח, לשם הפצת ערכי היהדות והלשון העברית, ונתמנה אחראי על ניסוח הודעותיה והפצתן. לאחר מכן, עם הרחבת פעולותיה של החברה בשנות השלושים, הוא לימד עברית ומקצועות היהדות במסגרת הכיתות שהחברה פתחה עבור הילדים והנערים של הקהילה, וכן במסגרת המוסד המתחרה ״אוצר התורה״.

הערת המחבר: עד לעליות ההמוניות לישראל ניתן היה רק בקזבלנקה למצוא במרוכז כמעט את מכלול התרבויות והמסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו. על מגוון זה של סוגי הקהילות ראה שיטרית, שיח ומסורת, עמ׳ 370-360. כמו בערי הגירה גדולות הוקמו גם בקזבלנקה בתי כנסת רבים לשימור נוסחי התפילה של קהילות המוצא הן בתוך השכונה היהודית הישנה גופא והן בחלקים החדשים של העיר, אך פיזור המגורים וצמיחתם של דורות שנולדו בקזבלנקה גרמו למפגש בלתי נמנע בין המסורות והתרבויות הקהילתיות ולפעמים אף לעימות ביניהן וגם לשילוב ולערבוביה בין המסורות. יש לציין שבקזבלנקה התיישבה גם קהילה חשובה של יוצאי אלג׳יריה, מן העיר והראן(אוראן) במיוחד; אלה הקימו אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר בעיר, ״צלאת לויהראנייך (=בית הכנסת של יוצאי והראן), הנקרא ״בית־אל״ כיום. בתחילת המאה התיישבה בקזבלנקה גם קהילה אשכנזית קטנה, ווו קיימה פעולות ותפילות במקום משלה. ראה על כך את עדותו של זדה שולמן, שהיה אחד הפעילים המרכזיים בקהילה זו, באוטוביוגרפיה שלו(שולמן, אוטוביוגרפיה). על קהילת קזבלנקה ראה גם צור והלל.

מגן דוד: נמצאים ברשותי צילומים מדו״חות הישיבות של החברה בשנות קיומה הראשונות (1924-1919) שהעביר אליי חנניה דהן ז״ל מבת ים.

אוצר התורה: פעולותיה של החברה השתנו תכלית שינוי לאחר שפעילים ציוניים וחילוניים בקזבלנקה לקחו על עצמם את האחריות להוציא לפועל את תכניותיה החינוכיות המקוריות, ובמיוחד הוראת הלשון העברית החדשה, וניהלו דרכה פעילות ציונית בקרב הנוער של הקהילה. ראה גם שיטרית, שירת רד׳׳ב, הערות 7-5, וכן צור והלל, עמ^׳ 111, 270.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן  עַם
[בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו
עמוד320

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402

התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון

כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.

חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:

תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…

כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.

הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות^. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.

הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו^.

'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו

שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.

רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.

בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52

פיוטים אלה שופכים אור חדש על השלכות הופעתו של דוד הראובני על יהודי מרוקו, על התסיסה המשיחית הרבה שהתפתחה בעקבות זאת – הן בקרב התושבים והן, אולי, בעיקר בקרב המגורשים ובקרב מנהיגיהם – וכן על הופעתם של עשרת השבטים באותו זמן בדרום מרוקו. השיר הארוך והמפורש ביותר שבהם נתחבר כנראה בידי יעקב הסופר עצמו, לאחר שחזר לפאס מביקורו אצל דוד הראובני, ואנו מפרסמים אותו כאן מתוך כתבי־יד רבים. שיר זה מוסר לנו מידע על הנסיבות והסיבות שהניעו את יעקב הסופר לנסוע לפורטוגל כדי לבקר את דוד הראובני, על הסוד הכמוס ש״המלך דוד״ גילה לו ועל השליחות שזה הטיל עליו – וזאת נוסף על הזכרת הדגלים והחותמות שהוא ראה בביתו. יתר השירים יתפרסמו במקום אחר.

בספר מסעותיו דוד הראובני מספר על הסבת אחד מרגליו על שמו של ר׳ אברהם אבן זמירו מאספי ועל מסירת דגל אחר ליעקב הסופר כדי שיעבירו לקהילת פאס עם שני חותמות זהב, האחד לידי נגיד הקהילה (שהיה כנראה עדיין הנגיד עמי שם טוב בן ר׳ אברהם) והשני לידי ר׳ יעקב רוזאליש. האומנם עשה זאת הראובני רק לאות הערכה כלפי אישים אלה? על פי שירו של יעקב הסופר חרגה משמעותו של מעשה זה מן היחסים האישיים בינו לבין מנהיגים אלה, שכן הדגלים והחותמות היו אמורים לשמש את תכניתו המשיחית שהם היו מעורבים בה – או שהוכנסו בסודה – באמצעותו של יעקב הסופר. ביסוד המעשה עמדה תכניתו של דוד הראובני להקים צבא בראשות יעקב רוזאליש, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים. ומעניין לבדוק את הסיבות שהביאוהו לתכנית זו: האם היא נתעוררה לאחר שהראובני שמע על הופעתם וגבורתם של השבטים במרוקו, או שמא חסידיו הם שארגנו את הופעת היהודים החמושים כדי להתסיס את יהודי מרוקו ולתמוך בשמועות המשיחיות שלו בקרב יהודי צפון־אפריקה ? על פי נימת הדברים של פיוט כתוב בערבית יהודית, ובו תיאור הופעתם של בני משה במרוקו – פיוט שנכתב כנראה בתקופתו של דוד הראובני – יש להניח שהסברה השנייה קרובה לאמת.

הערת המחבר: על פי השתלשלות האירועים המתוארים בסיפור קשה לקבוע, מתי בדיוק ביקר יעקב הסופר אצל דוד הראובני, אך קרוב לוודאי שהוא עשה זאת לפני סוף שנת רפ״ו, כך שנגיד הקהילה היה עדיין עמי שם טוב בן אברהם, והוא שהיה בקשר עם דוד הראובני. על פי עץ חיים, עמ^׳ 106  הועבר נגיד זה מתפקידו בשנת רפ״ז, ובמקומו נתמנה ר׳ שם טוב בן ר׳ שאול בן רמוך (בידי המלך אחמד הווטאסי, שהחליף את דודו בו חסון). קשרי הראובני עם הנגיד יתבררו בשירו של יעקב הסופר. נמעני החותמות שנשלחו לפאס מפורטים ברשימתו של שלמה כהן בלבד(אשכולי, הסיפור, עמ^׳ 139), ואינם מופיעים בגוף הסיפור(עט׳ 96). על עמי שם טוב בן אברהם ראה גרבר, פאס, עמ׳ 89, 117, 119. המחברת טוענת בטעות, שזה שם של שני נגידים שונים.ע"כ

מתברר אפוא, שדוד הראובני עמד במרכזה של תסיסה משיחית שסחפה רבים במרוקו – ובאלג׳יריה ־ ובכללם שני מנהיגי הקהילה החשובים ביותר, והעשירים ביותר במרוקו של אותה תקופה, שקשריהם עם דוד הראובני היו הדוקים. האחד היה ר׳ אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל כאמור באספי ובאזמור, והאחר ר׳ יעקב רוזאליש, שפעל בפאס. שניהם עמדו בראש המגורשים מספרד ומפורטוגל, ולמעשה בראש הקהילות היהודיות במרוקו, משום מעמדם אצל מלכי מרוקו: הם שמרו על קשרי עסקים ומסחר עם פורטוגל, וכיהנו לעתים גם בתפקידים דיפלומטיים. הופעתו של דוד הראובני הגבירה בוודאי את הציפיות המשיחיות של מגורשי ספרד ופורטוגל שהתיישבו במרוקו ובמערב אלג׳יריה, ואשר חלק מבני משפחותיהם חיו כאנוסים בארצות מוצאם. חלק עיקרי בתכניתו המשיחית של דוד הראובני היה שחרור אנוסי ספרד ופורטוגל בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ולשיבת ציון.

בשיר המתפרסם נזכר דוד הראובני במפורש, בשם המלך דוד, ומוזכר בו הסוד שגילה ליעקב הסופר כששהה כחודש בביתו. לפי הסברה מחבר השיר הוא יעקב הסופר עצמו. הוא מתאר את האווירה המשיחית ששררה בקהילתו, את מניעי שליחותו, את סוד הגאולה שהראובני גילה לו ואת הדמויות שהיו קשורות לביקורו אצל ״המלך דוד״. בשיר אין זכר לסיפור הבדוי של דוד הראובני בדבר מוצאו מחבש, או מארץ תבור או חבור, ולא לייחוסו לשבט ראובן. להפך: על פי אחד הרמזים שבשיר ייתכן אפילו, שדוד הראובני הציג את עצמו באוזני המבקר ממרוקו כמגורש גם הוא, או בן למגורשים, שכן כך הוא מתאר אותו: ״קרוב לנו האיש <דוד>, מגואלינו הוא״(טור 56).

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני…עמוד 10