תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו
תא עם נענע
ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו
אשר כנפו
2014
הומור יהודי במרוקו
פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.
השפה
חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הבֶּרְבֶּרִית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סְלָא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.
בערים כמו מוגדור (אסווירא) הייתה בעבר השפעה אנגלית גדולה כך שתוכלו לשמוע שם כי לעוגיות קוראים קִיקס Cakes, לריבה, דְּזָאם, לקומקום טיפוט Tea pot וכשרוצים להגיד: ״לא חשוב,״ תוכלו לשמוע את הביטוי נברמן הנובע מהניב האנגלי Never mind. גם הספרדים השאירו את חותמם: שמלה נקראת בסטידו Vestido, חצאית נקראת פלטיטה, מגבת טובזה חולץ פקקים סאקא טרפו (שיבוש של המילים Saca tapa) ושולחן כתיבה סקוטוריו Secretario.
הצרפתית נכנסה בעוצמה לתוך השפה והשפיעה מאוד על הדבור של יהודי מרוקו ואל תתפלאו אם תשמעו איש או אישה מתחילים משפט בעברית או בערבית ומסיימים אותו בצרפתית. למרות היות שתי השפות האלו כל-כך שונות הן בהיגוי והן במבנה שלהן, הן התמזגו בפיהם של יהודי מרוקו בצורה מופלאה. שמעתי משפט כזה: ״דָקְרוֹ בַּיְינָתְהוּם" שפירושו: הגיעו להסכמה. המילה דקרו לא קיימת בערבית היא באה מן הביטוי הצרפתי d'accord שפרושו: מסכים. לקחו איפוא את הביטוי הצרפתי ויצרו ממנו פועל ערבי לכול דבר. אדם עצבני במקום להגיד לבעל ריבו: תן לי מנוחה, יגיד לו: כליק טרנקיל Tranquille (שקט). שמעתי אישה אומרת לילדיה: ״טוֹנְטוֹנְכּום זא?" האם הדוד שלכם בא? המילה ״טונטונכום״ מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא טונטון – דוד מהמילה הצרפתית Tonton החלק השני (כום) הוא סיומת ערבית שפרושה: שלכם. מישהו שרוצה להביע את הזלזול שלו כלפי מישהו יאמר ביטוי הנשמע ערבית לכול דבר: "זִנָאפוֹ עְלִיהּ,״ אבל זהו שבוש של הניב je m'en fous (לא איכפת לי), צחקנו מאוד כאשר אמרה סבתא לחברתה: "חְנָא, לָ זֶנֶס" (אנחנו, הנוער). חנא (אנחנו בערבית) ל זנס La jeunesse. (הנוער). הסבתא ששמעה את הביטוי הזה בנערותה חשבה "תנא, ל זנס" פרושו: בינינו לבין עצמנו.
בליל השפות הזה שנטמע בשפה הערבית המדוברת של יהודי מרוקו הפך אותה למרתקת, מצחיקה ומיוחדת מאוד. היהודי והערבי במרוקו אמנם יבינו זה את שפתו של האחר, אבל הם מדברים שתי שפות שונות לחלוטין.
הפתגם
הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכול מקום ומקום בו חיו. דודי, ר׳ מכלוף כנאפו ז״ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?
הפתגמים שימשו את היהודים בכול מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם בטאו את השמחה, אך ככול שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לפדולי תאי יכלס ממשכרתו (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), די זאב לעסא יתכאל ביהה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד, בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: ״תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְק״ (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל לאיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. ״סי מאי בִית סי מאי סבאח!״(אחד לא ישן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים או שני דברים גרועים באותה מידה.
כאלה ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לבם של הגברים: דז׳אז׳א פלמות אועיניה פְדְפְרְפִיש (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדיין תרה בעיניה אחרי התרנגול-המחזר). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה בין תרנגולת שחוטה התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככול שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר. המצב הקשה בו היו נתונים היהודים יצר פתגמים רבים בהם היהודי בא חשבון עם אדון הארץ: ״סְלָאם עְלָא עַרְבִּי, תְּכְסְר כְבְּזָה״ (אמור שלום לערבי, תפסיד כיכר לחם, במשמעות: לא כדאי לך להתיידד עם ערבי). יש אפילו שבפתגם אחד היהודי יכול לבוא חשבון, בו זמנית, עם כמה גורמים: הנה למשל פתגם שנובע מכעס שהיה לחזן מסוים על בני קהילתו שהיו מתקנים אותו ללא הרף על כול שגיאה קטנה. פעם, כאשר קרא: יֵגְדַּל במקום יִגְדֶל כול המתפללים צעקו לעברו: יִגְדַל! יִגְדַל! הוא כל-כך כעס שאמר לאשתו: תראי מה עשו לי בשביל חיריק אחד! נמאס לי מהיהודים, אני מתאסלם! בשבת שלאחר מכן כאשר ישב לאכול, הגישה לו אשתו מרק קר.
״מה זה?״ השתנק היהודי, ״אין שְׁכִינַה – חמין היום?״
״מה פתאום שְׁכִינָה? הרי התאסלמת!״
״מה, אין אפילו בידה? – הביצה של החמין.״
״אין!״
״אז לא כדאי להיות מוסלמי, אני חוזר להיות יהודי!״
מזה יצא הפתגם: ״תְּסְמַד עְלָא חִירִיק וּרְזַע עְלָא בַּיְדָּה," – נשתמד בגלל חיריק וחזר בו בגלל ביצה. וכך, בפתגם אחד, האיש שלנו בא חשבון עם קהילתו, עם האיסלם ועם עצמו. יש והעוקץ של בדיחה הופך לפתגם כמו אותו אורח שישב עם מארחיו לסעודה ומתוך גינונים לא אכל דבר. אמרו לו ״כלתי מה כלתי פלמידה חדרתי,״ – אכלת או לא אכלת, ישבת ליד השולחן ועל-כן זה נחשב לך כאילו אכלת. או כמו הסיפור על אותו קמצן ששאל את אורחו מה ישתה תה או קפה? וההוא עונה לו: "לּאהּ יִרְחֵם בָּבָּכּ לִי כָּאן יִעְטִיהוּם בְּזוּז,״ – שהאל ירחם על אביך שנהג להגיש את שניהם, וכך הוכיח האורח את מארחו על קמצנותו.
הפתגמים המפוזרים בספר זה נבחרו בשל הקשר שלהם לאחת מהבדיחות.
הכינויים
לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוּ-לְכְּלָאב!!! (בעל הכלבים) שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בו-לכלאב שלושה סימני קריאה? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.
ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי. למשל: בן־טנה (הבן של סולטנה), בן־נגרו (בן הכושי), בן־לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לספרו. מיד זכתה לכינוי: תטואני, היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לספרו).
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 10
La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste
La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste
Professeur shlomo Ben Ami, ministre des Affaires Etrangères d'Israël
Passage d'un discours lors de la cérémonie annuelle commémorant la clandestinité et l'immigration illégale d'Afrique du Nord et le souvenir des victimes du bateau Egoz, Ashdod, 11.1.2000.
Le judaïsme nord africain possède plusieurs visages. Il y a le visage de la tradition, du travail agricole, du service militaire dans Tsahal – et aussi il y a le visage de l'aspiration à Sion, d'un point de vue de l'aspiration messianique. Peut-être que nous n'avons pas toujours réussi dans l'affaire de l'immigration clandestine, et l'affaire du bateau Egoz nous permet d'essayer de comprendre que l'immigration des juifs d'Afrique du Nord en Israël n'était pas un déroulement messianique d'un acte unique.
Les juifs d'Afrique du Nord ne se sont pas levés – principalement les juifs du Maroc – un beau matin clair, et allèrent à Sion seulement parce qu'ils eurent un quelconque dévoilement messianique, ainsi que beaucoup le pense. L'Alyah était aussi un acte sioniste dans le plein sens du terme, acte sioniste-politique, et pas seulement un acte religieux. Et ceci a une conotation qui va beaucoup plus loin, car le bateau Egoz et l'histoire de l'immigration clandestine du Maroc place l'immigration d'Afrique du Nord dans un angle que le public israélien n'est pas habitué à voir. Le public israélien est accoutumé à voir l'immigration d'Afrique du Nord comme quelque chose qui s'est produit en un jour, sans qu'il y ait eu de mouvements de jeunesse sionistes, sans qu'il y ait eu d'éducation intérieure profonde dans son sens politique.
Le judaïsme d'Afrique du Nord, et du Maroc en particulier, fait partie de l'expérience sioniste de la renaissance du peuple d'Israël des temps nouveaux. Ce n'est pas seulement un acte religieux, c'est aussi un acte religieux. C'est pourquoi la signification d'Egoz – d'un point de vue pédagogique, d'un point de vue éducatif, d'un point de vue sioniste – repousse plus loin les bornes. Nous respectons la religion et la tradition, et ils sont un des aspects essentiels dans l'identité de la communauté juive nord-Africaine, mais elle possède en outre d'autres aspects: même celui de la lutte politique de la renaissance d'Israël, même la lutte pour la fondation d'une agriculture moderne dans les régions du Lakhish, du Adoulam, des tanakhim et aussi pour l'indépendance d'Israël – avec des jeunes qui, lorsqu'ils sont descendus du bateau à Haïfa, la première chose qui se produisit fut qu'ils reçurent en main un fusil et allèrent dans les combats sanglants à Latrun. Même cela est l'immigration nord-Africaine. L'Alyah nord-Africaine est les villes de développement, la deuxième étape dans l'esprit pionnier sioniste, Dimona et Yérouham, Nétivot et Kiriat-Shmona – et non seulement monter se recueillir sur les tombeaux des saints. C'est une emtreprise sioniste unique sur la ligne frontalière, sur la ligne de l'histoire sioniste, même ceci fut, et est l'esprit pionnier. C'est pourquoi, les membres de l'organisation des actifs de la clandestinité, de l'immigration clandestine et des Prisonniers de Sion en Afrique du Nord méritent un merci particulier pour leur importante contribution au véritable héritage de l'immigration juive nord-africaine.
Vous faites une très grande œuvre en ceci que vous conservez la flamme du flambeau du souvenir, de l'expérience sioniste en Afrique du Nord. Vous contribuez d'une façon considérable à placer à l'endroit exacte la communauté juive du Maroc dans la mosaïque israélienne, et c'est sa place exacte. C'est une communauté qui possède plusieurs faces, dont la contribution à la renaissance du peuple d'Israël dans ces temps nouveaux est plus grande que celle que les jeunes générations en ont conscience. Il faut introduire cela dans les livres d'école, et il faut introduire ceci dans l'action sociale.
Je vous remercie pour cet évènement et je vous adresse mes bénédictions pour le travail qui a été accompli et je sais qu'une grande partie de ce travail n'est pas visible aux yeux du public.
Méir Knafo a rappelé la publication d'un livre, qui décrira neuf ans d'actions au Maroc et la part prise par les émissaires et ceux qui ont été enrôlés dans cette action. Nous parlons de livres, d'études, de séminaires, de journées de consultation, de symposiums – tentative réelle d'un groupe de volontaires qui désire transmettre, à travers le travail qu'il effectue, non seulement la mémoire ponctuelle des immigrants clandestins d'Egoz, mais aussi, ainsi que je l'ai dit, la place particulière de l'immigration nord Africaine – avec un accent particulier pour l'immigration du Maroc. Il n'y a rien à faire: lorsque l'on parle de l'immigration des juifs d'Afrique du Nord, on parle principalement des juifs du Maroc, qui représentent la communauté juive la plus importante. Vous faites ici un travail très important et je salue les personnes qui le font.
Je m'incline, ensemble avec vous, au souvenir des victimes du bateau Egoz. Je serre dans mes bras, ensemble avec vous, les familles endeuillées, et je souhaite pour nous tous des jours meilleurs d'unité en Israël, de paix courageuse qui comprend la sécurité et la justice sociale.
Voici les noms des 44 immigrants clandestins d'Egoz
[entre parenthèses – l'âge des disparus. C.T.I: corps transporté en Israël]
|
Azoulay Hanania (44 – C.T.I.) |
Edery Chaba (32) |
|
Azoulay Zazou (17 – C.T.I.) |
Edery Mordehaï (13) |
|
Azoulay Shalom (9 – C.T.I.) |
Edery Rosa (9) |
|
Azoulay Yaffa (7) |
Edery Anette (7) |
|
Azoulay Méir (5 ־ C.T.I.) |
Edery Marcelle (5) |
|
Azoulay Rachel (1 – C.T.I.) |
Edery Haïm (4) |
|
Edery Albert (2) |
|
|
Benharoch Raphaël (53 – C.T.I.) Benharoch Tamar (45 – C.T.I.) |
Elkouby David (14) |
|
Benharoch Jack (27 – C.T.I.) Benharoch Denise-Dina |
Elmaliah Izak-Itzhak (40) |
|
(Barchechet) (22 – C.T.I) |
Elmaliah Alia (32 – C.T.I.) |
|
Benharoch Jacqueline (20 – C.T.I.) |
Elmaliah Albert (12) |
|
Benharoch Gabriel (14 – C.T.I.) |
Elmaliah Simon Shimon (10) |
|
Elmaliah Suzanne (4) |
|
|
Benlolo Rachel (70-C.T.I.) |
Elmaliah Messodi (2 – C.T.I.) |
|
Benlolo David (60 – C.T.I.) Benlolo Miriam (52 – C.T.I.) |
Gozlan Fréha (70 – C.T.I.) |
|
Benlolo Alice (18) Benlolo Yéochoua(16) |
Libraty Esther (57 – C.T.I.) |
|
Dadoun David (33) |
Mamane Henri Aharon (42 – C.T.I.) |
|
Dadoun Daniella (8) |
Mamane Rivka (40 – C.T.I.) |
|
Dadoun Jacky (6) |
Mamane Gisèle (11) |
|
Mamane Florence (13 – C.T.I.) |
|
|
Dahan Yéhuda (19 – C.T.I.) |
Mamane Haïm (5) |
|
Edery Nessim (36) |
Serfaty Haïm (28) |
Que leur mémoire soit bénie !
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
A Meknès, le 18 août 1940, les Services de Renseignements rapportent :
« Les vérifications des stocks préconisées par les autorités régionales, effectuées hier après-midi au mellah ont, en général, produit un bon effet sur la population indigène. Cependant certains, sous l’impulsion de leurs sentiments antisémites, disent qu’elles n’ont pu donner de très bons résultats car les Israélites possèdent de nombreuses cachettes secrètes, à l’abri de toute tentative de perquisition en ville et en dehors de la ville… »
A Casablanca, de jeunes militants du Parti Populaire Français cassèrent, dans la nuit du 12 septembre, les devantures de cinq magasins juifs. Ces manifestations intempestives d’antisémitisme étaient loin de servir la cause du Protectorat, en ces heures délicates, comme le soulignait le général Noguès dans son rapport urgent à Vichy :
< La nuit dernière, quelques jeunes gens ont cassé, avec des galets portant l’inscription P.P.F. les devantures de cinq magasins juifs, fermés d’ailleurs depuis peu par l’autorité administrative, qui avait ainsi sanctionné des hausses de prix illicites sur certaines de leurs marchandises. Ils ont par ailleurs apposé des papillons avec les mots : " Vive Pétain ! Vive Doriot ! "
Je n’ai pas besoin de souligner les dangers de ces faits qui apparaissent comme de véritables provocations et dont la répétition risquerait d’entraîner des désordres graves. J’ai en tout cas, dès ce matin, prescrit au chef de la Région de convoquer le chef du P.P.F. au Maroc, et de signifier à ce dernier qu ’au cas où de nouvelles manifestations de cette nature viendraient à se produire, je le tiendrais personnellement responsable de l’atteinte portée aux intérêts les plus évidents du Protectorat… »
A Marrakech, le 20 septembre 1940, un jeune Juif fut condamné à 15 jours de prison et à 200 francs d’amende, pour avoir injurié un militaire indigène alors que la population européenne " accueille avec satisfaction " la condamnation de 13 commerçants juifs reconnus coupables de hausse illicite des prix.
A Fès, ce même 20 septembre au soir, le mellah fut l’objet d’une attaque partisane qui souleva une vive émotion dans les milieux juifs, craignant la nouvelle atmosphère d’hostilité ne débouche sur des violence: incontrôlées. Le rapport du Contrôleur Civil essayait vainement d’en minimiser la gravité :
« Un sous-officier de la Légion Etrangère détaché à l'infirmerie de la garnison de Fès et quelques militaires tirailleurs et légionnaires, pris de boisson, ont provoqué le 20 septembre, vers vingt heures-trente, une bagarre dans le quartier juif. Armés de quelques fusils, couteaux et matraques, ils firent irruption au mellah et commencèrent à distribuer, à tort et à travers, coups de fusils et de matraques. Un Israélite a été tué et six autres blessés, dont un grièvement. L’incident auquel l’intervention de la police et des patrouilles réglementaires mit très rapidement fin, n’a eu aucune répercussion sur la population musulmane. Les coupables ont été arrêtés sur les lieux mêmes de l’incident. L’affaire se limite à un acte d’indiscipline de quelques militaires appartenant à des corps différents. Je fais cependant pousser l’enquête pour vérifier s’il n’y a pas eu préméditation et si le sous-officier responsable avait ou non des rapports avec certains éléments français qui se sont signalés tout dernièrement par des manifestations antisémites… »
La tension devait en effet rester très vive, encore des semaines, dans la capitale intellectuelle, la rumeur annonçant un mouvement antijuif de grande envergure qui servirait de prétexte à l’entrée des troupes espagnoles dans le nord de la zone de Protectorat français.
Cette inquiétante répétition d’incidents concernant des troupes revenues du front avec un état d’esprit dangereux amena les autorités à envisager d’écarter les troupes marocaines des centres des grandes villes, pour éviter les heurts avec la population juive.
Parallèlement les autorités firent comprendre aux agitateurs antijuifs qu’elles entendaient maintenir l’ordre strictement et s’opposer aux troubles de rues. L’heure n’était plus aux initiatives et aux débordements individuels spontanés : l’antisémitisme devenait l’affaire de l’Etat restauré dans son autorité et n’admettant pas de concurrent.
Une idéologie bien française
Selon les idéologues de la Révolution Nationale, la France avait besoin d’expier ses fautes pour se régénérer. La défaite avait fait éclater " l’abcès " et permettait de mettre en marche la Révolution Nationale. Il fallait saisir cette occasion unique de refonte de la société française, dans le cadre de la nouvelle Europe allemande. Pour eux, l’issue de la guerre, qui n’allait pas tarder à s’achever, avec la capitulation prochaine et attendue de l’Angleterre, après celle de France, ne faisait pas de doute. Dans la perspective d’un nouvel ordre européen, la France trouverait sa place dans la mesure où elle saurait se " libérer des parasites responsables de sa décadence dont elle n’avait pu se défaire seule, par ses propres moyens : la démocratie parlementaire, les francs-maçons et les Juifs
Les révolutions fascistes et nationales-socialistes offraient, de par leur réussite, des modèles d’inspiration vivifiants à suivre. Il ne s’agissait pas pour autant de les imiter " servilement " et encore moins de chercher à les égaler. Plus particulièrement en matière d’antisémitisme. Tout en s’associant idéologiquement au Reich et à l’Italie, le nouvel État Français se prévalait d’une authentique vocation antijuive, puisée dans la tradition française, basée davantage sur la xénophobie culturelle et nationale que sur la discrimination raciale, comme le proclamait, dès juillet 1940, le nouveau ministre des Affaires Étrangères, Paul Baudoin ?
« La révolution totale dans laquelle s’est engagé le pays était en gestation depuis une vingtaine d’années. Ldévolution actuelle s’est faite en toute liberté et non pour complaire au vainqueur. Nous adopterons une solution française conforme à notre caractère, à nos besoins, dans la meilleure ligne de nos traditions.. .Le monde d’avant 1940 a été définitivement enterré… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page-88
חזן בבית המרחץ -אשר כנפו -מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו – חֲתֻנָּה
חֲתֻנָּה
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834
SIMHA s'est trouvée plusieurs fois enceinte… a avorté naturellement plusieurs fois… et a perdu des enfants en bas âge. Sarah, sa fille aînée a survécu et a fini par épouser le fils d’un commerçant de Salé qui l'a emmenée chez lui. Ses nouvelles sont devenues rares, mis à part les quelques brèves rapportées par les commerçants slaouis. Le petit Issachar a survécu, lui aussi.
Simha a porté Sol alors que le pays vivait une longue période d’épidémies, de troubles et de désordre. Une lutte sanguinaire opposait Moulay Slimane et ses neveux Moulay Brahim et Moulay Saïd fils de Moulay Yazid. Moulay Slimane avait perdu son prestige et, en fin de compte, son trône dans des batailles meurtrières contre les Berbères Ait Ou Malou. Ces derniers avaient mangé son armée et orné leurs tentes de ses armes, meubles, matelas et montures. Le sultan s’était également disqualifié dans son action injustifiable contre les esclaves Boukharis qu’il avait réunis et livrés en pâture aux tribus du Gharb, eux, leurs enfants, leurs chevaux, leurs fusils et leurs biens. Entre-temps, Fès vivait des querelles opposant deux partis de faquihs et cadis. Les partisans du cadi Taoudi, qui avaient prêté serment à Moulay Brahim, affrontaient ceux du mufti Doukali restés fidèles à Moulay Slimane. Pendant ce temps-là non loin de Tanger, à Tétouan, des mutineries portaient au trône Moulay Saïd. Les troubles ne s’arrêtèrent qu’après la destitution de Moulay Slimane et son remplacement par son neveu Moulay Abderrahmane, fils de Moulay Hicham.
Ceci n’empêcha pas Simha d’avoir des envies pendant sa grossesse. Elle eut surtout envie de dattes et de grenades de la variété sefri. Elle s’instaura reine, à la tête d’un royaume sans frontières et surtout, sans limites à ses désirs.
Elle se coiffa, mit sa robe de mariée, sa couronne, noua sur le côté de son caftan une petite poche contenant de l’alun, des graines de nigelle et du sel. Elle l’attacha avec un collier de perles noires au bout duquel pendait une main de Fatma ornée en son milieu d’une étoile à six branches.
La même étoile qui illustre les pièces frappées à Fès et à Tétouan. La même étoile qui scelle les décrets sultaniens délivrés aux familles de notables respectés, les sauf- conduits utilisés par les commerçants pour traverser les territoires makhzen et les lettres de reconnaissance aux personnels dévoués.
Simha, chaque fois que la couleur sépia s’emparait de sa tête, lançait un regard noir et criait :
Je suis entre deux âmes, bonnes gens…
Tout l’entourage avait peur que le nouveau-né arrivât avec une tâche sur le visage, une grenade ou une datte au milieu de la figure. Mais où trouver une grenade en ce début de printemps ?
Depuis l'annonce de la grossesse de Simha, les craintes de Haïm grandissaient à la mesure de son attachement â sa femme et aux petits soins qu’il lui prodiguait. Au point qu’on commença à jaser et à incriminer sa jalousie. En réalité, ce qu’il craignait c’est quelle désirât ce qu’il ne pourrait lui offrir, et que son regard tombât sur des visages que lui ne supportait pas ; celui, entre autres, de Menahem le porteur d’eau.
Chaque fois que tintait la cloche de Menahem et que s’élevait sa voix éraillée semblable au son d’un seau rouillé, Haïm hurlait comme un loup et descendait l’escalier à grands bonds pour éloigner l’intrus.
Les enfants taquinaient le pauvre Menahem qui portait et vendait l’eau. Ils l’avaient surnommé Menahem tête de cigogne, à cause de son interminable nez pointu. Ils chantaient à tue-tête en le désignant :
Menahem s'est envolé
Menahem est revenu
Son œil noir
Son œil tordu
Son bec, lame pointue…
Il les chassait et les arrosait avec son outre, alors ils s’éparpillaient comme les hirondelles de la casbah. Puis, il s’en allait finir sa tournée.
Un jour, il avait lavé sa djellaba noire et l’avait étendue sur la terrasse pour quelle sèche. Un vent fort souffla et arracha la djellaba. Menahem n’essaya pas de la rattraper. Il se mit à prier et à remercier Adonaï. Tout le monde en fût amusé. Il s’étonna de leur étonnement :
– Dieu soit béni, si j’avais été dans ma djellaba, je me serais envolé avec…
Personne n'etait épargné par les moqueries. Haïm lui- même n’y échappait pas. Lui qui descendait de la grande famille Hachuel, avait vu son nom transformé en Touil, le long, probablement pour en simplifier la prononciation. Mais comme les mauvaises langues ne manquaient pas, on rajoutait: « Long et creux, tireur de gourdes. »
L’effet des années et des skhinas du shabbat sur son embonpoint avait fini par avoir raison des quolibets.
Le but de ce genre de boutades n’était pas toujours la moquerie et la dérision.
Parmi les histoires que le rabbin Tolédano répétait tout le temps, sans relâche, au point que tout l’auditoire la savait par cœur, sans que personne osât l’arrêter, il y avait celle d’Ichou l’aveugle qui habitait avec sa femme dans un ksar de l’Atlas méridional.
Le pauvre couple vivait dans une masure en adobe, mélange d’argile et de chaume. Ils n’avaient, en guise de meubles, que quelques nattes et tapis de laine, en plus d’une étagère en cèdre et d’une cheminée qui les protégeait du froid mortel qui sévissait d’octobre à avril.
Ichou se rendait régulièrement à une synagogue que ne distinguait du reste des maisons qu’une étoile à six branches tracée au charbon sur la minuscule porte en bois. À l’intérieur, quelques vieux bancs entouraient la teva, alors qu’une armoire creusée dans le mur conservait des rouleaux de la Torah emmitouflés dans des couvertures en velours brodé. Jamais, Ichou n’avait raté les prières de shaharit, de minha ni de maariv.
Il se contentait de prier, ne demandait rien à l’Éternel. Un jour, Elyahou Hanabi l’arrêta :
- Le Très Haut veut te récompenser. Fais un vœu, un seul, quel qu’il soit, il sera exaucé instantanément.
-Je ne m’attendais pas à une si grande chose, donne-moi un jour de délai.
Ichou repartit chez lui, informa sa femme et ajouta :
- Comme j’aimerais voir le monde, te voir toi, voir la terre, les fleurs, les arbres,les oiseaux, les hommes…
Sa femme réfléchit, puis lui répondit :
-Tu as peut-être raison, mais n’oublie pas que nous n’avons pas d’enfant et que notre misère en est plus grande…
Le mari voulut en parler au naguid, chef de la communauté qui lui dit :
- Vous oubliez que vous êtes pauvre et que ce qui vous manque c’est l’argent…
Le désarroi d’Ichou n’en fut que plus grand. Alors, il décida de dormir et de s’en remettre à l’Éternel.
Le matin, il alla à la synagogue, son bâton à la main heurtant murs et cailloux.
- As-tu réfléchi et choisi un vœu? lui lança Elyahou Hanabi. Ichou lui répondit calmement et sans hésiter: -Je veux regarder ma femme en train de donner à manger à mon fils avec une cuillère en or.
Quand le rabbin finissait son histoire, il s’esclaffait, laissait apparaître ses dents et son ventre plein se soulevait et tout l’auditoire riait.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 24
הספרייה הפרטית של אלי פילו-חזן בבית מרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו
חזן בבית המרחץ
אשר כנפו
מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו
בימת קדם-2010
מכוא
הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו – "חזן בבית-המרחץ", אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על-כך שהמרוקאים חסרי הומור.
לפנינו חמישים ושתיים מהתלות מחורזות, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה״פרשה" שלו.
המכלול הזה יוצר תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש בו הכול: הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. יש רמיזות על אירועים היסטוריים, התמודדות כמיעוט המוקף אוכלוסיה שלעתים היא ידידותית ולפעמים עוינת. אבל מה שיש כאן בעיקר – נשמה גדולה. ההומור הכנפואי שופע תמימות, רגש ואהבה. הוא נעדר אותה ציניות מרירה הנוכחת לעתים בספרות הישראלית. על הסיפורים משוך חוט של חסד, מה שאינו מחליש את ביקורתו הנוקבת לעתים של המחבר כלפי דמויותיו. אהבת המחבר אל אותם יהודים מהמגרב היא אבהית ולא פטרונית, ומשפיעה גם עלינו הקוראים. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל, בין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט על מצבם החומרי והרוחני בעין מפוקחת וקורצת ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.
גם יחסו לקורא מיוחד ואינטימי. כנהוג במזרח, מזמין אותנו המחבר אל עולמו מתוך הכנסת אורחים רחבת לב, אבל אין הוא מתחנף לקורא. כשם שאינו מבטל את עולם דמויותיו מפני עולמנו, אין הוא מנסה להעמיד לפנינו תמונה ורודה-מתקתקה של עולם כביכול אידיאלי שהיה ואיננו. החרוזים הקלים מכסים לעתים על מציאות קשה, אבל על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתו המידבקת של המחבר.
סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי.
איוריו של אלברט אלמוזנינו כמו נולדו ביחד עם הסיפורים ומתאימים להם ככפפה ליד. במשיכות קולמוס מהירות וזריזות הוא מחייה את הדמויות ומקנה לסיפורים ממד של אותנטיות ויזואלית משובבת. כיהודי שומר מצוות, עוסק אשר כנפו ביצירת גשרים בין העולם הדתי והעולם החילוני, עד שלעתים, מיטשטשים הגבולות המלאכותיים שהוצבו ביניהם. בפעילותו הברוכה כמחייה המסורת היהודית והנכחתה אל העכשווי, היה בין מייסדי ה״תזמורת האנדלוסית הישראלית" שהגישה את הפיוט שי לתרבות המתהווה בישראל. כמו-כן מקדיש שנים כעורך הביטאון "ברית", המעלה בסיפור, מאמר ושיר הוויה ׳הודית-מחקאית. גם שני הרומנים פרי-עטו שראו אור עד כה – "התינוק מאופראן" ו״הפ״טן, השתקן ומספר הסיפורים" מגלים לנו פנים שונות של יהדות מרוקו. דוגמה מרתקת למלאכת האיסוף הבלתי- נלאית שלו – אוסף הכתובות המרהיב המופיע באלבום "חתונה במוגדור". כיום, עוסק אשר כנפו גם במחקר ואיסוף של הלצות ודברי שנינה מפיהם של יהודי מרוקו על כל גווניהם.
אנו בבימת קדם שמחים וגאים להביא את יצירתו אל הקהל הרחב. לאחר שהתאהבנו בסיפורים, החלטנו גם להפיח בהם חיים על בימת התיאטרון. וכדברי המשורר ארז ביטון בשירו, נציע גם אנו – לנו ולכם:
"מ' שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בָּא כַּנֵּס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם."
בעצם, לא רק מי שלא היה, אלא גם מ׳ שהיה ורוצה עוד פעם. למה לא?
יצחק גורמזאנו גורן, עורך ראשי בימת קדם – הוצאת ספרים
Benichou-Benisso
BENICHOU
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, francisation de Ben Isso qui est le diminutif berbère du prénom biblique Yossef, Joseph, prénom votif donné par Jacob à son premier fils avec Rachei afin Dieu lui "en ajoute" d'autres. "Le Seigneur se souvint de Rachel: il l'exauça et donna la fécondité à son sein. Elle conçut et enfanta un fils; et elle dit: "Dieu a effacé ma honte. Elle énonça son nom Joseph, en disant que Dieu veuille encore me donner un second fils". ( La Genèse, 30: 23-24). Ichou ou Isso est aussi le diminutif berbère de Yéhoshua, Josué, prénom biblique qui a pour sens délivrance de Dieu. Le nom est attesté au Maroc et en Algérie dès le XVIème siècle. Le nom de cette famille s'est particulièrement illustré au XlXème siècle à Oran. Autres formes: Benissou,
Benisso Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté en Algérie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Sidr Bel-Abès, Tlemcen, Alger, S aida, Mostaganem, Sahara), beaucoup moins en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Midelt, Tafilalet, Agadir).
- DAVID BEN ISSO: Rabbin enterré dans le vieux cimetière d'Oufran dans le Sous, au sud du Maroc ayant vécu sans doute au XVIème siècle.
- YEHOUDA: Rabbin né au Maroc qui exerça à Tlemcen puis à Oran au début du XIXème siècle, héros d'une aventure incroyable qui aurait pu tourner au tragique, rapportée par rabbi Yossef Messas. Après plusieurs années à Oran, il décida de monter en Terre Sainte. Toute sa famille périt au cours du tremblement de terre de 1837 qui détruisit la capitale de la Galilé, la ville de Safed. Il fut le seul survivant avec sa petite fille. Il décida alors de retourner en Algérie et obtint un passeport du consul français à Jaffa. Mais le capitaine du bâteau grec au lieu de le mener à bon port, l'enleva dans l'intention avouée de se venger de ce "Judah qui a vendu le Christ". Il fixa l'exécution pour le jour anniversaire de la crucification. En attendant, il l'affama et le tortura chaque jour, le tenant enfermé dans son grenier, tandis que que sa petite fille lui servait de bonne. Un jour, un voisin vit la petite fille pleurer et lui en demanda la raison. Elle lui raconta les tortures dont ils étaient victimes elle et son père. Le voisin se rendit alors chez le tortionnaire, mais au lieu de délivrer le malheureux, exigea de le lui vendre en expliquant que son rêve avait toujours été de se venger sur un rabbin portant le nom maudit de Judah. De crainte d'être dénoncé, le tortionnaire accepta le marché. Le prisonnier changea de mains – mais pas de mauvais traitements. Un jour que son nouveau maître, l'avait envoyé vider les ordures dans la rue, il fut reconnu par un habitant d'Oran de passage dans le port grec, qui alerta aussitôt le consul français.
Ce dernier envoya ses hommes le libérer. Le géôlier fut puni comme il le méritait et rabbi Yéhouda put continuer sa route et retrouver son poste de rabbin à Oran. MOSES: Commerçant né à Tétouan qui s'installa à Gibraltar en 1788.
ABRAHAM : Président du consistoire d’Oran, il fut à la fin du siècle dernier, un des combattants contre la "colonisation" de l'Algérie par les rabbins de France et un opposant déterminé au magistère de rabbi Lazare Cohen d'Alsace, entre 1848 et 1851.
SADONI: Poète et conteur à Oran à la fin du siècle dernier. On lui doit une qsida en arabe dialectal sur l’affaire du crime passionnel qui défraya la chronique, l'affaire Bensoussan, qsida di ben shoushan (voir Soussan).
- MESSAOUD: Rabbin à Tlemcen milieu du XIXème siècle. Auteur de commenatires talmudiques publiés par ses descendants sous le titre de "Avi Shar Shalom".
HAYIM: Le chef incontesté de la communauté juive d'Oran au cours de la seconde moitié du XIXème siècle. Il fut le premier Juif élu au Conseil Municipal de la ville, maire-adjoint et sénateur. Il s’engagea avec fougue dans la vie politique locale et sa vie passionnée a inspiré à la baronne de Voisins un roman qu'elle a intitulé "L'innamovible" et qu'elle a signé Pierre Coeur. Grand ami du sénateur Crémieux qui descendait chez lui quand il visitait la ville, il fut le premier juif conseiller-général d’Oran. Au sein de la communauté, il était considéré comme le chef du clan des progressistes favorables à l'assimilation plus rapide à la France et dans ce but à la venue de rabbins de France en Algérie pour relever le niveau moral et spirituel des masses. C'est ainsi qu'il fut un des plus enthousiastes soutien du rabbin Charleville et qu'il s'opposa au Président du Consistoire Simon Kanoui. Contre ce dernier et la majorité de la communauté encore très conservatrice craignant que l'éloignement du milieu familial ne porte atteinte à la pratique religieuse, il fut en 1876 le plus ardent partisan de l'enrôlement des jeunes Israélites dans l'armée française. Simon Kanoui se présenta contre lui en 1870 aux élections départementales et lui ravit son poste de conseiller général. Le clan des Bénichou conserva de cette défaite une amère rancune et plusieurs de ses membres s’engagèrent dans la lutte anticonsistoriale qui caractérisa les années 1880-1890 à Oran.
MARDOCHEE: Fils de Haïm. Il hérita de son père le goût de la vie publique et fut à la fin du siècle dernier conseiller municipal et conseiller général. Unanimement apprécié à Oran, non seulement parmi les Juifs mais également parmi les Français et les Musulmans pour ses qualités humaines. C'est ainsi qu'après l'échec de leur révolte, les indigènes du Sud Oranais lui demandèrent d'être leur médiateur auprès des autorités françaises. Au cours de la grande vague d'antisémitisme qui déferla sur Oran dans les années 1895-1898, il en attribua en partie la responsabilité au manque de maturité des électeurs juifs subjugués par Simon Kanoui et votant en bloc selon ses consignes, faussant ainsi le jeu démocratique. Soucieux de ramener la paix civile, il alla jusqu'à proposer que les Juifs cessent de voter jusqu'à leur émancipation complète de l'influence trop exclusive du Consistoire et de son chef. Sa proposition ne fut naturellement pas retenue.
MENAHEM: Surnommé El Ghali, fils de Shalom, il succéda à son père à la tête de la communauté, poste qu'il occupa pendant 30 ans jusqu’à sa mort en 1922. il fut longtemps adjoint au maire d'Oran.
MAKHLOUF: Président de la communauté de Sidi Bel-Abes dans les années trente.
ADELAÏDE BENICHOU-AZOUBIB:
Femme de lettres et militante sioniste à Alger. Elle publia en 1917 "En méditant les Livres Saints", accueillant avec enthousiasme dans sa préface la Déclaration Balfour par laquelle l'Angleterre se disait favorable à l'établissement d'un Foyer National juif en Palestine.
RAYMOND (1890-1955): L'intellectuel par excellence et la conscience du judaïsme algérien au XXème siècle. Sans occuper aucune position officielle, il fut le conseiller écouté aux heures difficiles, fournissant la réponse juive aux problèmes intellectuels et spirituels de son temps. Descendant de deux des plus illustres familles du judaïsme algérien, par son père du célèbre rabbin Simon Ben Sémah Duran, et par sa mère, Adélaïde de la famille Azoubib. Né à Alger, il passa son enfance à Oran la ville natale de son père, Mordekhay. Mobilisé en 1914 il fit la Première Guerre comme officier dans l'artillerie. Après une année d'études au séminaire rabbinique, il obtint la licence es lettres, et l'agrégation de philosophie, Toutefois, il ne put jamais enseigner dans un établissement public en raison de sa santé fragile. Il publia des dizaines d'articles et d'études dans les revues scientifiques et philosophiques. Il lutta particulièrement contre l'enseignement du mépris propagé par l'Eglise, comme dans son étude parue en 1952; "La nostalgie de la Genèse chez les premiers Chrétiens. Une source de l'anti-judaïsme religieux."
Défenseur passionné des droits de l’homme, il fut avec Elie Gozlan, un des animateurs les plus passionnés de l’Union des Croyants Monothéistes regroupant Juifs, Chrétiens et Musulmans luttant pour une Algérie fraternelle et égalitaire contre des forces qui devaient s'avérer en fin de compte bien plus fortes. Il mourut avant de voir son rêve d'entente des trois religions voler en éclats au moment de la guerre d’Algérie. Sur le plan communautaire, il fiit un des militants de l'association pour la diffusion du patrimoine juif et de la promotion du Sionisme, "Kol Aviv" et un des collaborateurs réguliers de "L'Information Juive" dès sa parution. Conférencier de talent, ses conférences attiraient toujours les foules. Ses écrits sur les questions juives ont été réunis dans un recueil publié à sa mort: "Ecrits juifs – Les Juifs algériens et la vie publique" (Alger, 1957).
BERTHE BENICHOU-ABOULKER:
Epouse de Raymond. Auteur d'une pièce de théâtre en trois actes et sept tableau en vers. "La Kahéna, reine berbère" (Alger, 1933), racontant les hauts faits de la reine juive des Aurès qui arrêta un moment l'invasion arabe, retardant la conquête de l'Algérie et du Maroc par les Arabes à la fin du VIIème siècle, et d'un recueil de poésies "Pays de flammes" (Paris, 1935).
JULIETTE: Ecrivain française née en Algérie. Auteur d'un roman autobiographique "Colle la paille dans le vent" (Paris, 1997).
MARCEL: Fils de Raymond, né à Alger en 1931, président depuis 1991 du conseil d'Administration de l’Office National Français d’Etudes et de Recherches Aérospatiales. Il fit de brillantes études à l’Ecole Polytechnique et à l’Ecole Supérieure d’Aéronautique de Paris.
FABRICE: Boxeur français d’origine algérienne, né à Madrid en 1965, dans une famille originaire d’Algérie. Deux fois champion du monde des super-coqs, championnat qu’il a disputé 7 fois. Il remporta en 1992 le titre de champion d’Europe.
JACQUES: Fils de Joseph. Ingénieur français né à Constantine en 1922. Ancien élève de l’Ecole Polytechnique de Paris et de l’Ecole Nationale Supérieure d’Aéro- nautique, il a fit carrière dans l’Admins- tration qui le le conduisit au poste d’ingénieur en chef de l’Air du cadre de réserve. Président directeur général de la Société Nationale d’Etude et de Construction de Moteurs d׳Aviation, la SNECMA. Président d’Honneur du groupement des Industries Françaises Aéronatiques et Spatiales.
PIERRE DANIEL: Fils d’André Benichou. Journaliste né à Oran en 1938. Ancien rédacteur à "Paris Jour", grand reporter à "Jours de France". Rédacteur en chef adjoint de la revue "Adam". Directeur adjoint de la rédaction du "Nouvel Observateur" depuis 1985.
Benichou-Benisso-page 192
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא
ג. מבוא לשירה העברית בתאפילאלת
- 1. השירה העברית הפילאלית הקדומה
העיר סג׳למאסא, ובה קהילה יהודית ידועה מן המאה התשיעית, נוסדה בדרום מזרח מרוקו, ובתקופה מאוחרת נהפכה לאזור הקרוי תאפילאלת. הקהילה היהודית בסג׳למאסא נתקיימה מן המאה התשיעית ועד סוף המאה ה-13. במאה ה-16-14 נעלמה מן המפה ומן התודעה. במאה ה-16 השם סג׳למאסא שציין לראשונה שם של עיר נודע במקביל גם בשם תאפילאלת המציין מכאן ואילך גם שם אזור המכיל עשרות יישובים ובתוכם כמה קהילות יהודיות פזורות המרוחקות זו מזו בין ארבעה קילומטרים לכ-120 קילומטרים, ומספרם במאה ה-20 הגיע ל-15. מסוף המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-20 ידוע לנו על רצף קיומי של קהילות יהודיות בתאפילאלת. החל מן המאה ה-19 קהילות תאפילאלת מונהגות על ידי חכמי אביחצירא ומהוות מעין אוטונומיה עצמאית הרחק מערי המרכז במרוקו, כמו פאס ומכנאס. הן מתאפיינות במנהגים ייחודיים משלהם ובאסכולה של שירה משלהן נטולת השפעה מן השירה האנדלוסית ומן הבקשות נוסח שירי ידידות.
השירה בתאפילאלת שלפני היצירה הפיוטית נוסח ׳יגל יעקב׳ למשפחת אביחצירא, על פי החומר שבכתבי היד הידועים לנו, אפשר לומר שיש בה כדי לפרנס מהדורת פיוטים שלמה כשלעצמה. כאן עולות השאלות: מה שרו בקהילות תאפילאלת שלפני הנהגת משפחת אביחצירא? מה היה הרפרטואר השירי של הפיוטים הקשורים במעגל האדם: חתונה, ברית מילה, בר מצווה וקינות לנפטרים ושל הפיוטים הקשורים למעגל השנה, שירי שבת ומועדים, ימים נוראים, סוכות, שמחת תורה, פורים, פסח ושבועות? אם כן, מי חיבר שירים אלה ומתי פעלו? ומה המקורות לכך. בדי לחדד את השאלה נציין כי קובץ ׳יגל יעקב׳ אינו מספק את הרפרטואר הפיוטי הנחוץ לקהילה הן במעגל האדם והן במעגל השנה. במעגל האדם בולטים בהיעדרם פיוטים לברית מילה(חוץ מאחד), לפדיון הבן, לתפילין ואף לאירוסין ולכלולות של החתן והכלה, וגם קינות אישיות לנפטרים וקינות לאומיות אין בו. אשר למעגל השנה אמנם יש בו פיוטים לשבת, ליום מתן תורה ומעט לפסח, אבל בולטים בהיעדרם פיוטים למועדים אחרים: לימים נוראים, לסוכות, לשמחת תורה ולפורים. גם פיוטים הנאמרים בתחנות התפילה בשבת ומועד כבשאר קהילות במרוקו חסרים, במו רשויות לפני ברוך שאמר, לפני נשמת ורשויות לקדיש לפני יוצר. אף על פי שהשאלה האחרונה אינה תקפה כל-כך בתקופה המתחילה בהנהגת משפחת אביחצירא, שבה לא נאמרו פיוטים לאחר ברוך שאמר בגלל הפסק תפילה בהשפעת הקבלה, שחכמי אביחצירא נהרו אחריה והושפעו ממנה, עדיין יש מקום לשאלה על התקופה שלפני השפעת הקבלה ולפני הנהגת משפחת אביחצירא. תשובה מלאה לא נוכל לספק בשלב זה, אבל גם פטור בלא כלום אי אפשר.
להלן נתונים בסיסיים להבנת הרקע ההיסטורי לפעילותה של היצירה הפיוטית בתאפילאלת. ההנהגה של משפחת אביחצירא בתאפילאלת נפתחת בתקופתו של ר׳ יעקב אביחצירא (תקס״ח-תר״מ/1808- 1880) ונמשכה בהנהגת צאצאיו עד התרוקנות הקהילות בסוף המאה ה-20 ועלייתן ארצה. ידיעות על קהילה יהודית בתאפילאלת שלפני ר׳ יעקב אביחצירא יש לנו מן המאה ה-17, כ-150 שנה לפני הולדת ר׳ יעקב. מקור לכך הוא קינה המתארת חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה שפרצה בה בשנת התל״ט/1679 וחיסלה בתוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו ב-4600 נפש. עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ-5000 נפש. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה. קהילה כזו יש להניח נתקיימה לפחות כמאה שנים לפני כן, כלומר החל מ-1580. יצירה אירועית שנייה מ-1727 שכתב כנראה ר׳ סלימאן מתארת סבל שעברה קהילת תאפילאלת עם מותו של מולאי אסמאעיל, שנמשך כמה חודשים. יצירה אירועית שלישית גם היא בערבית יהודית משנת 1790 מתארת אירועי פרעות של מולאי יזיד באזור תאפילאלת, שאף על פי שלא הותירו נפגעים בנפש בקהילת תאפילאלת, הרי הטילו מורא ופחד בקרב הקהילה היהודית. לענייננו, יצירות אלו מ-1679, מ-1727, ומ-1790 מעידות על רצף קיומי של קהילת תאפילאלת במשך 111 שנה. אם נוסיף עליהן עוד במאה שנה שבה נתקיימה קהילה לפני 1679 הרי לנו רצף היסטורי של 211 שנים. 1790, תאריך בתיבת היצירה השלישית, קודמת להולדתו של ר׳ יעקב בכ-15 שנה. קהילות תאפילאלת התרוקנו סופית לקראת סוף המאה ה-20, ב-1980. מכאן שאפשר כבר לדבר על רצף היסטורי של ב-400 שנים לקיומן של קהילות בתאפילאלת, כלומר מ-1580 ועד 1980. כאן מתחדדת השאלה מהו הרפטואר הפיוטי של קהילות תאפילאלת במעגל האדם ובמעגל השנה בתקופה שלפני ר׳ יעקב אביחצירא.
שני כתבי יד מקיפים של פיוטים מתאפילאלת יש בהם בדי לתת מענה חלקי לפחות על שאלתנו: קובץ פיוטים מגריס היא גולמימא בשמה החדש וקובץ פיוטים מריש. קובץ הפיוטים מגרים מתאפיין בחותמיו של ר׳ משה אביבזר ואביו בחתימות המופיעות בין חלקי הקובץ. קובץ זה נמסר לי לעיון על ידי הרב יצחק ברוך יהודיוף, ראש בית מדרש דוד מירושלים. הקובץ השני המקיף יותר נמצא באוצרו של ר' מבלוף לעסרי מצפון תאפילאלת ונמסר לי לצילום על ידי בניו – ר׳ אשר ור׳ משה. להלן סקירת שני הקבצים: קובץ פיוטים מגריס / גולמימא: קובץ פיוטים זה נחלק למעין מדורים בחתימות משה בן יוסף ה׳ן אביכזר ובחתימות אביו. אוסף הפיוטים הזה עשוי בצורת פנקס בינוני הכולל כמה מדורים בכתב יד קטן בדרך כלל המשתנה לרוב מקובץ לקובץ. נושאי הפיוטים במדורים הראשונים הם גלות, גאולה ובקשות, אחריהם מופיעים מדורי פיוטים הקשורים בתחנות של מעגל האדם: לחתנים, לברית מילה ולבר מצווה. המדורים האחרונים של האוסף מוקדשים למעגל השנה: פיוטים לסוכות ולשמחת תורה, לפסח ולשביעי של פסח, לשבועות ולמתן תורה. כמה ממחברי הפיוטים ידועים לנו, בהם ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד בן חסין ור׳ ישראל נג׳ארה. יש גם כמה פיוטים בודדים לר׳ מסעוד ארוואח, אברהם קוריאט, משה דהאן, יצחק רוואטשאן ואף אסף כליפא. בולטים בהיעדרם משוררים ממשפחת אלבאז בצפרו ואחרים והמשוררים הקדומים מתאפילאלת: סלימאן בן דוד חמו, יהודה בן סוסאן ושלמה דיין. כאן המקום לציין את אחד המדורים שבאוסף המוקדש לברית מילה הדומה מאוד בפיוטיו לפיוטי המילה בתאפילאלת כולל נוסח החדקא, שהוהדרו על ידי על פי כתבי יד פילאליים אחרים.
מסקנת ביניים: אוסף זה, ששימש את קהילת גריס, אין בו סממנים מיוחדים פילאליים ולא משוררים מתאפילאלת, והוא דומה ברובו לשאר כתבי יד ממרוקו ששימשו מקורות פיוטים לרוב קהילות מרוקו, כולל תאפילאלת.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 30
הספרייה הפרטית של אלי פילו-תא עם נענע -ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו- אשר כנפו
תא עם נענע
ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו
אשר כנפו
2014
הומור יהודי במרוקו
פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.
השפה
חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הברברית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סלא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הספינה השנייה 'שיבת ציון'. – לאחר סגירתו של מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת 'צעירי ציון דרור' בקירבת העיר אלגי'יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו – – במחנות רוויגו, ריווה, ול'ארב. רווקים רוכזו בבאראקי לילדים ואמותיהם במחנה סידי פרוש. גם מחנות אלה קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג'יר. קרוב ל – 700 אנשים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה 'שיבת ציון'. במקביל, יהודים המשיכו להגיע לאלג'יר. קבוצת יהודים מתוניס – שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג'יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג'יר. השהייה במחנות הייתה קשה וההמתנה להגעת הספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתים באלג'יר החלו להערים קשיים ורק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב' בצרפת אפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג מחוף גיוטוויל ממערב לאלג'יר שוב עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב' העפילו בספינה כ- 430 מעפילים. היא נתפסה, ב- 28.7.47 , על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין.
דוד אלפסי, ממעפילי ספינת 'שיבת ציון', תיאר את העפלתו, "הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה". הוא הוסיף שאחרי שהגיע לצרפת נאמר לו: "היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו".
הספינה השלישית 'הפורצים'. – היהודים המשיכו להגיע לאלג'יר ולמלא את מוסדות הקהילה: – — בתי ספר ובתי כנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון – הצרכים במחנות הזמניים. אולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג'יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה של פלשתינה א"י, בכ"ט בנובמבר – 1947 , ערב הפלגת 'הפורצים'.
מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מפני תגובות הערבים מהמשך ההעפלה מאלג'יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג'יראים מהעיר. רק איומיו של בן חיים שיהיה עליו להתעמת
עם היהודים שביקש לגרש גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג'יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו אבל הוא נסוג מדרישתו נוכח איומיו של בן חיים. גם פלאבון, מזכ"ל הממשל הצרפתי באלג'יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג'יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל בן חיים מהשלטונות הצרפתים המקומיים אורכה של שבוע עד להגעת הספינה שנועדה להעלות כ- 600 איש. אולם רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה מאחר והג'נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. הספינה הצליחה לפרוץ את המצור הבריטי, ב – 4.12.47 , ולהעלות את המעפילים לחוף.
נוצר מצב חדש. מחד גיסא הקהילה היהודית באלג'יר חששה לגורלה ומאידך גיסא גם השלטונות הצרפתים המקומיים לא המשיכו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג'יר ואחרים המשיכו לזרום לשם. כאשר הבינו בן חיים וחבריו לשליחות שאי אפשר יהיה להמשיך את מפעל ההעפלה ישירות מחופי אלג'יר הם הפנו את מרצם לעלייה באמצעות דרכונים מזויפים למרסיי. השינוי נבע "מהמצב המדיני בטחוני שנעשה קשה יותר" – – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית. ]…[ — "וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים." משההעפלה מצפון אפריקה "הייתה לעובדה ]…[ ו"עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה". ההישג בהעפלת שלש הספינות עשוי היה למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן מניעי העלייה ממזרח אירופה "לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את 'יציאת צפון אפריקה'".]…[ "לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה ]שחוותה שארית הפליטה. ד.ב[, אם כי הייתה מצוקה". המניע העיקרי היה שיבת ציון.
ה'בריחה' מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה פרידמן טען ש"כפי שסגירתה של אירופה 'פתחה' את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית כן גורמת כאילו 'פתיחתה' של אירופה ב- 1945 לחיסול )זמני( בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית." בציטוט זה אצור ב'קליפת אגוז' סיפר ההעפלה מצפון אפריקה. מלכתחילה לא הייתה בתנועה הציונית אוזן קשבת לעלייה ולא להעפלה מהמגרב. משהחלה מנמלי אירופה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה- א"י הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה. יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש"אחרי כישלון 'הפורצים' נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב', שהפליגו במישרין מאלג'יר לארץ" ]…[ ו"מעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות". כלומר, 'הבריחה' מצפון אפריקה הייתה באופן לא רשמי חלק ממפעל ההעפלה עלייה ב'. המעפילים גויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם – 'הקיבוץ המאוחד' וברית חלוצים דתית )'בח"ד'( של הפועל המזרחי.
נדיה כהן פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. – אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 נקבעה תקנה, על ידי הגנרל ז'ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג'יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס ]חג'אג'[ מתנועת 'צעירי ציון' שנשלח להשתלם, במרסיי, בקורס לזיוף מסמכים של המוסד. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאלים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג'יר לנמלי צרפת. להערכתה, של נדיה כהן "זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף. הניירות וחוץ מזה, בין מרוקו לאלג'יר, העברת הגבול הייתה בלי ניירות".
מסלולי ה'בריחה'. בגין המחסור בשליחים הסתייעה 'הבריחה' מצפון אפריקה בפעילים ומנהיגים מקומיים: במרוקו אלי אוחיון, סאם אביטבול, ומנהיגי התנועות הציוניות רפאל בן אסרף, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. בתוניס נדיה כהן, אילן ברנס, הנרי סבאון, אילן חגאג', גבריאל גביזון ואליעזר טויטו. באלג'יר אלברט בסיס ונטף לומברוזו. כולם נרתמו לסייע ל'הבריחה' עקב הפסקת ההעפלה הממוסדת והמאורגנת מצפון אפריקה על ידי מטה עלייה ב' בפריז.
אפרים פרידמן דיווח על הדרכים בהן המשיכו מעפילים להגיע לאלג'יר בדרכם לפלשתינה א"י, – "נוסף לדרך הישנה מאוג'דה שבמרוקו למרנייה באלג'יריה נקבעו 4 מעברים נוספים: אוג'דה סעידה- – פורט סיי דרומה ומשם לאלג'יר או לאוראן; אוג'דה מרטנפי סעידה הואד קיס מרניה ומשם לאלג'יר – – – או לאוראן; אוג'דה ברגנט אל עישה בדו סידי בלעבס לאלג'יר או לאוראן וקזבלנקה או פאס מקנס – – – – מידלט ארפוד בוינדיב קולמבשאר לאלג'יר או אוראן". – – לדברי נדיה כהן פרנקו, פעילה מרכזית – בארגון ההעפלה מצפון אפריקה, הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת הייתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו אלג'יר, השנייה הייתה 'התחזות' לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית הייתה בשחייה ארוכה לאורך החוף. אף אחת מהדרכים לא הייתה בטוחה. את הסיכון נטלו על עצמם צעירים ומשפחות. ניתן לשער, שדרכים אלה הקבילו לשמות הכפרים שהזכיר השליח אפרים פרידמן למעט המעבר בשחייה. אלג'יר ואוראן היו ערי נמל מרכזיות עם קהילות יהודיות שסייעו ל'בורחים' להגיע לנמלי צרפת.
יהודה אבוטבול סיפר על ניסיון של קבוצה של 14 צעירים וצעירות חברי מועדון 'בית אל' של תנועת 'הבונים גורדוניה' בפאס להבריח את הגבול ממרוקו לאלג'יר. השליחים שגייסו אותם היו אריה – אזנאקוט וג'אק בנון. הקבוצה נסעה ברכבת מפאס לאוג'דה והתארחה אצל משפחות יהודיות. ג'אק בנון ליווה אותה מאוג'דה עד לקרבת גבול אלג'יר. מבריח הגיע כדי לסייע להם לעבור את הגבול לאלג'יר. הקבוצה נתפסה על ידי משטרת הגבולות ולאחר חקירה שוחררה והוחזרה למרוקו.
המעפיל אליהו בן הרוש היטיב לתאר את תלאות ההעפלה שלו ושל משפחתו שהטלטלה במשך – כשנה ממרוקו בדרך למדינת ישראל. הוא הזכיר עשר תחנות שהתחילו בנסיעה במונית ממרוקו לעיר אלג'יר ומשם למחנה ריוויט באלג'יר. בדרך למחנה 'לוסנדי' נולדה למשפחה בת. התנאים במחנה האוהלים היו איומים והמשפחה עברה לתחנה החמישית מחנה 'באראקי' ושם האוכל היה בצמצום. אב המשפחה חשד ש"מנהלי המחנות חוסכים מפי העולים ומכניסים לכיסם". משם עברה המשפחה לבית ספר 'אליאנס' בעיר אלג'יר. תחושה של מאסר ליוותה את המשפחה "אין יוצא ואין בא". ואז הגיע שלב ההפלגה באונייה למחנה במרסיי, צרפת. המשפחה הועברה בלב ים לספינה 'יחיעם' שהפליגה מאיטליה.
לאחר מספר ימים המשפחה הגיעה לחיפה התחנה התשיעית במסע. המעפילים ירדו מהספינה 'יחיעם' – וצעדו בין שתי שורות של חיילים בריטיים "מצוחצחים ומגוהצים" עם "צרורותיהם, לבושם דהוי ובלוי, כובעי קסקט לראשם, והנשים במטפחות ראש. ניגוד כה בולט, עוצמה של צבא מול חולשה של פליטים". התחנה העשירית הייתה הגירוש למחנה 68 בקפריסין. המסע המפרך של משפחת בן הרוש – הסתיים במחנה עולים בנתניה ביום הכרזת המדינה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami
Vallée du Draa. A Mhamid, c'est le vizir du marié qui, de l'entrée de la chambre nuptiale que lui cache un rideau, se renseigne auprès du marié et informe ensuite la famille, qui entre pour voir la mariée. Samedi après-midi, les jeunes filles et les tamzwaràt se rassemblent autour de la mariée pour chanter et danser. Les islan leur lancent des amandes. C'est le mercredi, septième jour après le mariage, que les mariés sont emmenés en procession au ruisseau. On dépose une branche au milieu du cours d'eau. Le marié et le vizir font une course entre eux, afin d'arriver le plus vite près de la branche. Si le marié est gagnant, il est chaudement applaudi, sinon il doit offrir au vizir le prix qu'on aura fixé auparavant. Le groupe se rend ensuite chez les parents de la mariée, qui leur servent un repas et offrent un tapis ou une couverture au jeune couple.
[1] Ici, comme partout ailleurs, on attache une valeur considérable à la virginité. Dans un chant de mariage chanté par les Juifs de ce lieu et que j'ai recueilli en 1965, il est dit:
"O, fille, est-ce que ta mère
t'a gardée comme un document?
Est-ce que ta mère t'a gardée jusqu'à ce soir dans un livre…"
(pour que tu aies si aisément prouvé ta virginité ! )
Quand la mariée n'est pas vierge, elle peut être répudiée sur le champ. Néanmoins, si son mari veut faire une grande "mitsva" (commandement religieux), il accepte qu'on salisse le drap avec le sang d'un poulet. Selon la croyance locale, s'il la protège ainsi, il est sûr que Dieu le protégera en récompense.
[1] Le même rôle est joué par le vizir chez les Ait Warain (Westermarck, Ceremonies, p. 244) et chez les Ait Ubahti (idem, p. 248). Chez ces derniers, le vizir est présent dans la chambre nuptiale au moment même de la consommation du mariage. Pour la même coutume chez les Berbères tunisiens, voir H. de Montety, op. cit., p. 65.
Le marié et le vizir font une course entre eux Sur une variante de cette coutume, voir Westermarck, Ceremonies, p. 283 : ici (chez les Ulad Bu-Aziz), la course a lieu entre le marié et deux ou trois des jeunes gens vers la tente. Chez les tribus berbères du Mzab, selon Goichon, op. cit., p. 95: "A quarante ou cinquante mètres de la hajba, amis et ennemis partent en une course effrénée. Si l'un des mariés ou l'un des vizirs arrive le premier, tout se passe sans autre incident; mais si c'est l'un des autres agresseurs, il ferme brusquement la porte. Sans refuge, le malheureux marié et sa poignée de défenseurs sont livrés à toute la bande, car l'honneur leur défend de s'enfuir".
Vallée du Todra. Dès que le mariage est consommé, la mère de la mariée entre dans la chambre et pousse des "youyous". Le drap est montré à toute la famille. Jeudi, "yom alhdïya" ou "le jour du cadeau", tous ceux qui ont assisté au mariage viennent donner leur grama. Vendredi après-midi, le marié soulève sa femme sur ses épaules et l’emmène dans la cour. Là, il plante au sol un piquet, sur lequel elle frappe, pendant que les sosbinim crient: "La femme restera, la femme restera, ici elle aura des enfants". Le soir, les jeunes gens et d'autres invités se réunissent chez le marié. Ils passent la nuit à chanter des cantiques religieux.
Samedi est le "sebt elkbir" ou "le grand samedi", que les familles passent ensemble.
Jeudi, huit jours après la cérémonie nuptiale, le marié va au marché. Il achète un panier, qu'il remplit d'amandes, de noix et de blé. Accompagné de ses amis il va chez ses beaux-parents, chez qui ils mangent du couscous. A son départ, il reçoit un pain de sucre. A la maison, le marié remet à sa femme le panier. Pendant qu'elle prépare du couscous, il doit moudre le blé. Les assistants les bénissent, en disant: "Que jamais le blé ne manque dans cette maison". Dans l'après-midi, les sosbinim viennent ouvrir les tresses de la mariée. Elle est ensuite conduite au bain et fardée par une tamzwarâ, qui lui met du 'ker et du swâk aux lèvres. Le soir, on répétera pour la première fois les "sept bénédictions". A cette occasion, le rabbin sonne du sofar et les femmes lancent des zgarit.[ C'est la première fois que nous retrouvons l'usage du Sofar lors des cérémonies de mariage].
Lmeghrane. Jeudi matin, la mère de la mariée ou une tamzwarâ entre dans la chambre, prend le drap Sali et le montre à toute la famille. Les femmes dansent tout en soulevant le linge; cinq tamzwarât lanceront à tour de rôle des zgarit. Tous ceux qui viennent ce jour-là contemplent le linge exposé. Chez les Juifs d'Imedra, dans la zaouia de Beni-Azem, le marié quitte la chambre dès que la mère de la mariée rentre. Accompagné d,islan, il va à la synagogue. A la sortie, un groupe de tamzwarât l'acueille en chantant. Le soir, les mariés ,accompagnés de tamzwarât et d ,islan, vont à la source, tenant d'une main un seau et de l'autre de la menthe. Pendant que les femmes chantent, dansent et poussent des zgarit, les islan crient :
“Le sultan arrive (trois fois).
Faites vos offrandes, serviteurs de Dieu.
Faites vos offrandes au sultan” (deux fois).
Arrivés à la source, les mariés remplissent les seaux et reviennent, toujours accompagnés, à la maison.[ Les mariés vont à la source jeudi soir, vendredi et dimanche soir. A part ces sorties organisées, il leur est interdit pendant huit jours de quitter la maison].
Jeudi matin, à Imeghrane, la famille offre aux mariés du sucre et des habits. A midi, au cours du déjeuner où se retrouvent les deux familles, les islan et plusieurs invités, le père de la mariée s’exclame, en prenant un bout de mhemmer et un verre de mahia : “Celui qui vient chez nous, l’aisance viendra chez lui”. De suite après, il dépose sur la table une somme d’argent. Tous les membres de sa famille suivent son exemple. C’est ensuite le tour de la famille du marié et des invités. La somme reçue est remise au marié.
Le couple ne peut quitter sa chambre même aux heures des repas. Il doivent être toujours ensemble. Les gens disent à ce sujet: “Que le vent ne passe pas entre eux”. Quand les amis rendent visite au marié, les amies de la mariée se groupent autour d’elle. Aucun d’eux ne peut être laissé seul pendant ces huit jours.
Samedi, les parents de la mariée offrent au jeune couple cinq paniers pleins de fruits secs, d’œufs, de sucre et de viande. C’est pour cette raison que ce samedi est ici intitulé “le samedi des paniers”. Le matin, après l’office à la synagogue, le marié sert aux assistants de la mahia et du mhemmer. Les islan le soulèvent et dansent tout en le portant. Le soir, on célèbre une fête animée de chants et de danses, qui dure jusqu’au matin.
Mercredi, septième jour après le mariage, est “le jour du bain”. Les mariés sont emmenés au ruisseau et, pendant qu’ils se baignent, la mère lave leur linge. Au retour, ils répandent dans un champ le contenu d’un seau plein d’épis de blé. Ds se permettent de cueillir dans un jardin des fleurs et des légumes, qu’ils mettent dans le seau, sans attirer la colère du propriétaire musulman. En cours de route, les parents des mariés offrent aux passants de la mahia et ces derniers déposent une grama dans le seau. A la maison, le marié met à sa femme le même hzàm avec lequel on l’avait attaché la veille du mariage. Un repas de couscous à la famille terminera les cérémonies de mariage.
A Imedra, les mariés reçoivent chacun un poisson, qu’ils essayent de nettoyer le plus vite possible, pendant que les femmes chantent. Le mari doit, à ce moment, ecraser le pied de la mariee, mais s'il n'est pas alerte, la femme lui .marchera sur le pied
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-page 82
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים
סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.
בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :
" למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית "
רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם של הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה.
באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש. הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית.
יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גוּלוון, תאג'ורי, ברינוֹ ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה. אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות. המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.
הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.
למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :
כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.
כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים. בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נטו בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרבּ. במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים.
דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו. בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.
הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד. בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם.
לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.
קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ'-112
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת
פרק רביעי
שבת קודש
חלק א: ההכנות לשבת
א. לחם, בשר ופרות
1-בכל קהילות תאפילאלת, הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות.
2-קניית פֵרות וירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי.
3-הבשר בארפוד נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, ובקצר א־סוק שוחטים ביום שני.
4-יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת.
5-בריסאני היו שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי.
ב. התבשילים לשבת
התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר.
ההכנות לשבת נעשות רובן על ידי נשים.
יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.
ג. הכנת קדדות החמין והתה לשבת
לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות את החמין לכל מרכיביו בקדרה אחת כמקובל בערי המרכז במרוקו, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך, מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש בנוסף לקנקני התה.
וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי חיטה (=להריסה) בחורף. תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית.
נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש: בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים מלפני שבת וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור.
בכל קהילות תאפילאלת אין שותים קפה בשבת.
מנהג ריבוי הקדרות – יש שעדיין מחזיקים בו גם בארץ, כגון משפחת שטרית מנצרת.
מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמש עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה.
אין מנוס מלסדר את הקדרות בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות.
סדר הנחת הקדרות הוא באופן של כל הקרוב – קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר.
את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים וכיוצא בהם, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק.
לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של שבת.
הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית על ידי נשות הקהילה, ולא על ידי גוי כבשאר קהילות במרוקו.
ד. הכנת הפרשה והעירוב
יראים ותמימי דרך מהדרים לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת ׳חיק לישראל׳, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין.
אחרים משלימים במהלך היום או בשבת.
מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ ביום שישי בבוקר בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש.
עירוב חצרות נעשה על ידי מרא דאתרא סמוך לערב שבת על כיכר לחם, מזכה על ידי שליח ובוצעו בסעודה שלישית.
ה. הכנות הגוף לשבת
הרחצה: הרחצה לכל הגוף נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. 0 הרחצה לגברים לכבוד שבת נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני ובקצר א־סוק הולכים ביום שישי אחר חצות.
התספורת: תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה, מקפידים לקבוע את זמן תספורת השער בערב שבת לפני חצות, אבל שאר העם מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.
הטבילה במקווה: במהלך היום חסידים ואנשי מעשה, ובראשם חכמי אביחצירא, טובלים במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכן המנהג גם בריסאני ובקצר א־סוק.
סדר הטבילות וכוונותיהן הוא לפי החיד״א, ומרא דאתרא יש״א ברכה ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.
רחיצת פנים, ידיים ורגליים: מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שתלמידי חכמים ואנשי מעשה רוחצים פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת לפני מנחה, ואף על פי שכבר התרחצו לפני כן בבית המרחץ לכבוד שבת.
סדר הרחצה: ממלאים ערֵבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן, שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי.
נטילת הציפורניים: מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן, והמנהג בריסאני לקצוץ ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.
בערב שבת אוכלים רק סעודת עראי, ואנשי מעשה נמנעים מאכילה אחר חצות מפני כבוד השבת.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת-עמוד60