Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- L'operation Yakhine -Isser Harel
L'operation Yakhine
Malgré les succès sur le terrain, j'étais parfaitement conscient que par ces seules voies on n'arriverait pas à résoudre le problème des juifs du Maroc. Début 1961. le roi Mohammed V disparut soudainement et son fils Hassan monta sur le trône. Après une période de tâtonnement, le nouveau souverain essaya de se forger une nouvelle ligne politique indépendante. Il devait essayer, avec prudence, de se détacher des liens trop étroits avec Nasser et sa politique violemment antioccidentale. Il avait besoin du soutien économique de l'Occident et était arrivé à la conclusion qu'il lui fallait améliorer l'image de son pays aux Etats-Unis et en Europe – mais sa politique envers Israël et la Alyah ne subit aucun changement à ce stade. C'est pourquoi nous avons poursuivi notre double pression sur le jeune roi: en continuant la Alyah clandestine et en faisant appel à l'opinion internationale.
Je pensais que notre activité clandestine et les persécutions contre les juifs finiraient par devenir un fardeau insupportable pour le nouveau régime. Il était indispensable de briser le cercle vicieux et d'arriver à un arrangement quelconque avec le gouvernement du nouveau roi.
Par l'intermédiaire de personnes juives et de personnes de bonne volonté non- juives, nous avons établi des liens avec des personnalités hauts-placées de l'entourage du souverain. Ce fut le début de négociations secrètes harassantes, au cours desquelles nous devions en permanence être sur le qui-vive de crainte qu’on n'essaye de nous mener en bateau.
Nos interlocuteurs marocains nous avaient posé quatre conditions:
La sortie des juifs serait officiellement dirigée vers un autre pays, autre qu'Israël.
La sortie doit se faire le plus possible dans le secret.
Paiement d'un dédommagement financier important.
Cessation des activités clandestines jusqu'à l'accord.
Les trois premières conditions ne nous posaient pas de problème. Par contre la quatrième nous mettait face à un grave dilemme – de crainte qu'on ne s'en serve uniquement pour nous tromper – mais nous avons fini par l'accepter, le coeur lourd, afin de ne pas manquer cette occasion historique.
Les négociations prirent ensuite un cours pratique. Il fut conclu que la réalisation de la Alyah du Maroc sera confiée à l'organisation juive américaine, la HIAS. Les hommes de la Misguéret devaient occuper en fait les postes de commandement. Il fut aussi conclu que les départs se feraient avec des passeports collectifs, chose qui était en notre faveur. Puis ce fut l'heure de la première épreuve. Les Marocains avaient exigé un premier versement important sur le compte des opérations futures. Je me suis adressé au ministre des Finances Levy Eshkol qui m'a dit simplement: "d'abord je ne dispose pas d'une telle somme, et second, qui me garantit qu'on ne va pas nous mener en bateau?"
J'ai demandé alors l'aide de Ben-Gourion qui m'a posé la question: "quelle preuve as-tu que ce n'était pas une tromperie?"
Je lui ai répondu qu'il n'y avait aucune garantie mais que cela valait la peine de ne pas rater une occasion aussi historique. Sur le champ, Ben-Gourion a appelé Eshkol et lui a intimé l'ordre devant moi de trouver la somme nécessaire. L'opération " Yakhine" pouvait commencer.
Malgré nos doutes, les Marocains ont tenu parole et respecté leurs engagements et au bout d'un certain temps la merveilleuse opération prit son envol. Alors des milliers de olim ont entamé leur sortie du Maroc par avions par bateaux, et après un court transit en Europe, arrivaient en Israël.
Sous la pression de l'opposition marocaine et de la propagande de la Ligue Arabe, il y eut des périodes d'arrêt et de suspension; des périodes de grande tension, mais après chaque interruption l'opération devait reprendre jusqu'au départ du dernier juif qui le désirait. Quant à ceux qui restaient, ils pouvaient également être sûrs de pouvoir partir quand ils le voudraient; l'obtention de passeports ne posait plus de problème.
Au cours de l'opération Yakhine quelques 85,000 juifs marocains sont montés en Israël et dans le cadre de la Alyah clandestine, quelques 25,000 juifs avaient quitté le Maroc; soit au total 110,000 depuis l'indépendance marocaine. Il est difficile de décrire la coopération et l'atmosphère de délivrance qui emporta le judaïsme marocain – des juifs qui étaient disposés dans toutes les circonstances et dans toutes les conditions de répondre à l'appel de Sion.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– L'operation Yakhine –Isser Harel-page 103
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אושפיזא – אושפיזין luspizin ,spizin ,uspizin – אורח, כינוי לנשמות אבות האומה הבאות, לפי הקבלה, להתארח בסוכה בחג הסוכות:
1)האד לפראנק די כא נעטי לעני בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא האדא בשביל יצחק אושפיזא קדישא ־ הפרנק הזה שאני נותן לעני [הוא] בשביל חלק אברהם (…), זה בשביל יצחק (…)
. 2) אושפיזין קדישין כא יבארכוה [־מברכים אותו [לכבוד די אושפיזין קדישין, שבעה אושפיזין]
אות lötiyöt ,ötiyöt ,öt – אחת מאותיות הא״ב:
1) אוו סי אות די כצצו גיר יתסקל… ־ [בחול המועד אסור לכתוב., אבל אם היה…] או איזו אות שחסר רק להבריק אותה [מילולית: אותו] מותר להבריק אותה
2) עטאני פידי זוז דלאותיות =נתן לי בידי שתי אותיות
בדוק לקותיות = באותן האותיות…
אות באות: יקרא… אות באות תיבה בתיבה ־ יאמר [תיקון חצות] אות באות תיבה בתיבה
אות ברית קודש – לשון נקייה לאיבר הזכרות: כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובפרט מ״אות ברית קודש״ שלו.
אז: ולכתיר תפלה דנהאר תאני די ר״ה דאז רחמים גוברים = [על האדם להתפלל בכוונה] ובמיוחד ביום השני של ר״ה, שאז רחמים גוברים .
אזכרה lazkara ,lhazkara ,azkara (ד) — ציון יום פטירתו של אדם:
הערת המחבר: מילים נוספות לציון אותה משמעות: פקידה [pquida] בפ״א דגושה — בעיקר בפאס (ראה פקידה); יארצייאט(דוגמה 2, וראה גם ערך יארצייאט); משמרה mesmara]]: למשמרה די איכא, לילת למשמרה (מ) — לא מצאתי לה תיעוד בכתב. על פי לסלאו, (עט׳ 67) המשמעות של המילה משמרה היא מצומצמת יותר — סעודת האבלים אחרי שבעת ימי האבל; אולם לדברי האינפורמנטים המשמעות היא אזכרה חודשית או שנתית.
1) תעמאלת תפכירא (אזכרה ) להאדוך נאס די מאתו פלגיררא = [בערב יום העצמאות] נעשתה אזכרה (אזכרה) לאותם אנשים, שמתו במלחמה
2) יעמלו (יארצייאט) ״אזכרה״ די 2 דננאס = יעשו (יארצייאט) ״אזכרה״ לשני אנשים [שהיו מגדולי ישראל, הרצל וביאליק]
אח] – כינוי חיבה הפותח ביטויים שיש בהם פנייה ישירה או עקיפה לציבור:
1) אחי ועמי.
2) אחינו היקרים
3.) ודאבא אחינו בני ישראל, כיפאס מא תקבדנאס לכלעא… ־ ועכשיו, אחינו בני ישראל, איך לא יאחז בנו הפחד…
4) אחינו שבגולה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 106
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו
בשנת תרע"ב 1912 מרדו שוב ערביי פאס במלך חפיד, ופשטו על המללאח, שדדו ורצחו אירופאים רבים ויהודים. חיל המצב הצרפתי במקום לא יכל להחזיר הסדר על כנו. רק לאחר שביצעו את זממם הגיעה תגבורת ממכנאס ואז הפגיזו העיר, ונפגעו שני בתי כנסת ובהם כתבי יד רבים, יהודים רבים נשארו מחוסרי כל, רעבים ללחם. ויהודי צפרו הגישו עזרה ליהודי פאס סך 750 דורו.
בשלהי שנת 1912, נסע מולאי חפיד לצרפת, על כסא מלכותו עלה אחיו הצעיר מולאי יוסף שנשאר מלך עד מותו בשנת 1927.
בסיון שנת תרע"ד 1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, אף שמרוקו רחוקה הייתה מזירת הקרב, הורגשה המלחמה בה היטב. מוצרים רבים התייקרו, ומצרכים אחרים נעלמו מהשוק. בעיקר היה מחסור בסוכר ובנפט, חומר הבעירה היחיד בו השתמשו אז.
בשנה זו ביקר החוקר ד"ר נחום שלוסץ, איש נכבד וחשוב בעיני הממשל הצרפתי, בערי מרוקו. הוא נתקבל גם בצפרו בכבוד גדול, לקח אתו כמה כתבי יד יקרים שהיו בצפרו, ביניהם "ספר התקנות", ספר יקר בו רשמו תקנות הקהילה מיום היווסדה.
התקופה החדשה
אף שהצרפתים נכנסו למרוקו בשנת 1911, לא הספיקו לפתח שום פעילות עד שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, וכל המשאבים הופנו אליה. רק לאחר המלחמה בשנת 1919, התפנתה הממשלה הצרפתית לביסוס שלטונה במרוקו, לארגון מנגנון יעיל לספק שירותים שונים לאזרח, לחקיקת חוקים, שיכניסו סדר חדש ולכינון משטר מתקדם בחברה המרוקאית.
בין היתר הוצאו בשנת 1919 כמה דהירים הנוגעים לארגון הקהילות ומוסדותיהן.
חוקי בתי הדין הרבניים.
בערים הגדולות נקבע "תקן" של בתי הדין של שלושה דיינים, הנחשבים פקידי ממשלה [[fonctionnaires d'etat, ומשכורתם משתלמת על ידי הממשלה. בערים הקטנות תקן של דיין אחד, [Delegue]הכפוף לבית הדיו האזורי, ומשמש כנציג בית הדין האזורי בעיירתו. בפאס נתמנה הרב וידאל הצרפתי לראש בית הדין (חשון תר"פ). בצפרו נתמנה רבי שלום אזולאי לדיין העיר, הכפוף לבית הדין של פאס, בתפקיד זה כיהן עד פטירתו בט"ו בשבט תרפ"ב.
עם פטירתו היו שני מועמדים לכס הרבנות, רבי אבא אלבאז ומור אבי זצ"ל. (המחבר). בבחירות הראשונות נבחר מור אבי ז"ל. משראו אחדים מהקהל שמור אבי ז"ל נבחר, דבר שלא היה לרצונם, סיבבו פני הדברים, עד שנערכו בחירות אחרות ובהן עלה בידי תומכי הרב אבא אלבאז ז"ל להביא לידי בחירתו.
הוא כיהן בתפקיד רב העיר עד שנת תרצ"ח. עם פטירתו נתמנה מור אבי ז"ל לדיין העיר. בשנת תש"ב –נפל צור אבי זצ"ל למשכב, ונתמניתי אני הקטן כממלא מקומו. ביום כ"ג תמוז תש"ב 1942 – ובחודש כסלו 1945 נתמניתי רשמית לדיין העיר בחיי מור אבי זצ"ל. עד שנת תשכ"א, כשקטנה קהילת צפרו בגלל העליה לארץ ישראל, ולא הוענק לה יותר תקן של משרת דיין העיר.
חוק ועדי הקהילה.
באותה שנה הוצא דהיר המחייב מינוי ועד קהילתי. בצפרו נתמנו כחברי הועד : מרדכי צבח הנ"ל, אהרן אזולאי, אלישע אג'ייני, אליהו אסודרי. הועד הוא גוף המייצג את הקהילה אצל השלטונות. כמו כן מונו שני נציגי הקהילה במועצת העיר. הראשונים שמונו לתפקיד זה היו, שלמה פוני ואליהו אזולאי.
מינויים של הועד, ושל הנציגים במועצת העיר, חודש כל שנתיים ללא בחירות. רק לאחר שהצרפתים ביססו את שלטונם, בוטל הממשל הצבאי, ובמקומו נתכונן ממשל אזרחי, הונהגו בחירות לועד ולמועצת העיר.
חוק סופרי בתי דין.
בחודש אדר תרע"ט – 1919 – יצא דהיר לקביעת סופרים מוסמכים שישמשו כנוטריונים מוכרים ליד בתי הדין הרבניים. לשם כך, כל הסופרים שבכל הערים, חוייבו לעבור בחינה שבעקבותיה תוענק להם תעודת כושר לשמש כסופרים. לסופרים מפאס ומכנאס וצפרו נערכה הבחינה בעיר פאס, מור אבי ז"ל, שהיה סופר ותיק ומנוסה, נתבקש על ידי רבי וידאל הצרפתי, אב בית הדין של פאס להכין שאלון הבחינה. ואכן הוא הכין שאלון, והוא עצמו נבחן בו. ומאז היה אבא סופר בית הדין בצפרו עד שעלה על כסא הרבנות.
תעודה מספר 278
פאס יע"א 16 אדר 679
רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.
צפרו יע"א.
לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.
והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.
ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…
פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.
ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.
והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.
תרגום תעודה מספר 278.
לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.
דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.
ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.
ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.
הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.
וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים ךפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מרנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.
ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.
והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון
סוף התעודה
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 175
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58 נשיא נכבד !
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה.
י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58
נשיא נכבד !
ברשותך, ברשות שולחי, וברשות כל הקהל הנכבד הזה כמה מלים על אלה הראשונים, חלוצי יסוד המעלה ומייסדיה. קשה לנו מאוד כיום לתאר בדמיוננו איך לפני 75 שנה, התאספה קבוצה קטנה של יהודים בעיר מזריץ שבפולניה, אשר מספרם היה פחות ממניין, יסדו אגודה אשר שמה לה למטרה : לעלות לארץ, לרכוש אדמה, להתנחל בה, לעבדה ולשמרה.
יהודים אלה אשר היו מסודרים בפרנסתם במקום מגוריהם ; מי שעסק כרגיל אצל היהודים במסחר, מי בשילוח דוברות עצים מעל פני הוולגה, מי נגר ומי נפח. הצד השווה שבהם, אצל כולם הייתה הפרוטה מצויה והתפרנסו שם ברווח לפי המושגים של אז.
יהודים אלה לאחר שהתאגדו למטרת קודש זו, קמצו מלחמם ומלחם בני המשפחה וחסכו. כל אחד מהם חסך ואסף כמה מאות רובלים – בזמנו היה לסכומים קטנים אלה ערך לא קטן – לשם המטרה הנ"ל : רכישת נחלה בארץ הקודש, להתיישב בה, לעבדה ולשמרה.
הראשון אשר הצטרף לאגודה זו אשר מקומה היה במזריץ העיר, היה רבי אפרים פישל סלומון מבריסק, אשר במשך הזמן היה הפעיל ביותר באגודה במעשיו למטרה הנ"ל. הוא הפך להיות הרוח החיה, המעודדת והמחזקת בין קומץ יהודים אלה. הוא היה עמוד התווך של האגודה, אשר קיים את האגודה, חיזק ועודד את חבריה, בכוח אהבתו ומסירותו לארץ, אמונתו הגדולה באלוקי ישראל וביטחונו בו שיעזור להם בראשית קיבוץ גלויות זו, אשר בסופו יביא למדינת ישראל או כמו שהוא אומר : יחזור ויקבץ את נידחי עמו בארץ ויקים את מלכות ישראל….
כאשר קיבל עליו הרב פישל את השליחות הזאת – לעלות לארץ ולרכוש נחלה לחברי האגודה למען שיבואו אחריו להתנחל בה – עשה זאת מתוך התלהבות דתית עמוקה. בהגיעו לארץ לנמל חיפה העיר אשר הייתה אז לא יותר מכפר, לא נסע לירושלים כמצוות יהודים מלומדה, אלא תחילה יצא למלא את שליחותו החשובה, כי זו הייתה מטרתו העיקרית.
ברכיבה על חמור, יצא לתור ולחפש מקום מתאים להתנחלות של חברי האגודה. בהתאם לדרישתו הוא ודרישת חבריו, חברי האגודה, הציעו לו אדמה ע"י עיון קרה (על ידי ראשון לציון). אדמת חול זו לא נראתה בעיניו. העבירו אותו לכפר עגר – הוא עקרון כיום. אף שטח זה לא שפר עליו. משם יצא ברכיבה על חמור כשסכנת דרכים מלווה אותו – לצפת, בירת הגליל. לאחר התייעצות קלה עם אנשי צפת, יצא מצפת ל "גוש חלב", שם לא הייתה לו פגישה מעניינת עם הכומר הקאתולי של גוש חלב, אשר הוא, הכומר, תמך ברעיון של שיבת עם ישראל לארצו והעמיד את עצתו לעזר לו. על פי הצעתו יצאו שניהם יחד עם כמה מלווים מגוש חלב לאדמת איזבד, היא יסוד המעלה.
המקום, משטח אדמה רחב ידיים, לחופו של מי מרום, לקחו ושבו את לבו, כי זה הזכיר לו את האדמות על חוף הוולגה. מיד התקשר למקום ברגשי געגועים ואהבה, השתטח על פני האדמה, נשק לה במו פיו באמרו לה : הרי את מקודשת לי לעולם….
לאחר שגמר מתוך קשיים מרובים ובמזל טוב את קניית האדמה והכל נכתב ונחתם, כשטר מכירה כדין ואושר על ידי הבד"צ בצפת ביום ט"ו מנחם אב תרי"ג עלה לירושלים למלא את תשוקתו הדתית ככל יהודי דתי והוא היה דתי קיצוני. בהגיעו לירושלים ובעוברו את חומת העיר ההרוסה, קרע "קריעה" כנהוג והלך להתרפק ולהשתטח ליד הכותל המערבי.
בהגיעו לכותל, ראה את כל העלבונות והזלזולים שנוהגים בני המקום הנוכרים בכותל וביהודים המתפללים על ידו. קם מלוא קומתו, עמד בגאווה, קרא בקול עז ורמר : ריבנו של עולם ! אם לך ניחא לגור כך בכפיפה אחת עם "בני הגר" תגור לך עמהם כך ! אני לא יכול לשאת זאת ויותר לא אוסיף לבוא הנה עד אשר תוקם מדינת ישראל (מלכות ישראל) ! מיד עזב את המקום יצא את ירושלים לתימהונם של יהודים אשר הספיקו להכיר אותו.
אם כי ירושלים יקרה לו מאוד, שמר על הכרזתו זו וקיים את דבריו אלה עד יומו האחרון. היו מקרים אשר צריך היה לגשת לקונסול הרומי אשר מקום מושבו היה בירושלים, למען סדר את ענייניו כנתין רוסי ולא עשה זאת עד אשר זימן לו הקב"ה – כך אמר – את הקונסול בחיפה ואז, רק אז, נסע אליו לחיפה לסדר את ענייניו עמו.
גם בעניין זה של הנתינות היה קיצוני. החזיק בנתינות הרוסית ובשום אופן לא רצה להתעתמן, באומרו כי נתינותו זו לא ימיר אלא בנתינות של מדינת ישראל……
אני מעביר לפני עוד טיפוסים הראשונים כמו רבי אברהם כהן פלמן, אשר קראו לו רבי אברהם בורר (זקן), כי זקן גדול עבות ורחב מידות היה לו. מקצועו בחול היה נגר. בא לארץ ולמד אל ידיו להחזיק בצמד שוורים ולנחותם במלמד הבקר.
ליפה לוב ליבובסקי, איש אשר חי בניו יורק אשר באמריקה העשירה, עזב את מקום מושבו שם, את פרנסתו אשר הייתה לו בשפע, בא לארץ, הצטרף לקבוצה המזריצות. אף הוא למד וסיגל את ידיו לעבודת אדמה אם כי לא היה זקוק לזאת.
ראוי לזכור כי השוני בין ניו יורק ואיזבד לפני 75 שנה היה גדול פי כמה מהיום. לעזוב ארץ מפותחת בעלת שפע שאין דוגמתו בעולם. לבוא ולהתנחל בארץ אשר התחבורה שלה הוא החמור והגמל וכשצריך להעביר משפחה עם ילדים מקום למקום, היו מכניסים אותם, את הילדים, לתוך ארגזים של נפט, הקשורים לגב החמור כאילו היו אלה עגבניות או שאר ירקות.
ועוד אנשים בעלי השכלה כמו רבי משה אמיתי ורבי מיכל דוד גרינקר כולם עשו יד אחת, לימדו את ידיהם הענוגות, אשר לא עשו מלאכה כל ימי חייהם בעבר – לעבוד עבודת אדמה, בתנאים ובכלים של הבדווים דאז שוכני המקום ולהסתפק ואף לברך על שכר של פת (קרי פיתה) דורה אפויה על גבי "סג" (כיפת פח לאפיית לחם פיתות)
אין ברצוני להלאות אותך נשיא נכבד ולהאריך בדברי, רק אומר כי בטוח אני כי אילו רבי פישל וחבריו בחיים כיום, היו יוצאים לקבל את פניך – פני נשיא המדינה, כשספרי תורה בידיהם. בעיני דמיוני אני רואה זאת באופן ברור, איך היו מקבלים את פניך אדוני הנשיא בספר תורה ורוקדים אתך יחד ריקוד חסידי עליז ושמח……
כאיש אשר זכה לצקת מים על ידיהם של הראשונים האלה שמעתי מפיהם ובמקרים מסוימים הספקתי גם להשתתף כאן במקום הזה בקבלת פני וזירים ופחות, להבדיל אלף אלפי הבדלות. במקום הזה קיבלו הראשונים את פני אבי היישוב ופמלייתו. מרגיש אני כי רגבי האדמה כאן תחת רגלינו, רבים ביניהם כרגע. זה אומר : עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה וזה אומר לא כי עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה, כי בזמנו סבלתי סבל, צער וייסורים גדולים בשעה שדרכו עלי רגלי הוזירים והפחות, שונאי היישוב בארץ ושונאי ישראל.
אבל אל דאגה, מרגיש אני כי עוד מעט קט, יתאחדו כל הרגבים והיו לאחד וכפות רגליך נשיא יקר תדרוכנה על ככר אדמה אחד, על אותו ככר אדמה אשר רבי פישל וחבריו שוכנים בו לנצח ומהווים חלק בלתי נפרד מכבר זה, המקבל את פניך ופני רעייתך מתוך צפייה ממושכת של דורות ובהתרגשות עזה….
אני בני " יסוד המעלה " דור שני, שלישי ורביעי, להבדיל בין חיים למתים, שותפים לרוח מחשבתם של שוכני עפר אלה המקבלים את פניך, פני נשיא המדינה, מתוך געגועים, אהבה ורצון טוב ומעמידים את עצמנו ביום חגנו זה לפקודתך, לשירות המדינה
תחי מדינת ישראל !
יחי נשיא המדינה ורעייתו !
יהודה גרינקר, יסוד המעלה\ ב' דחול המועד סוכות תשי"ט
דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. סיום הספר
חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973
סיכות פריפה עירוניות
תטואן; כנראה המאה הי"ח
זהב; מעשה ריקוע, חירור וחיקוק; פניני בארוק, אבני אודם ואזמרגד
גובה 12 ס"מ, הרוחב 6 ס"מ
התמונה למעלה
נרכשו בטנג'יר , בנראה במאה הי"ט
טיפוס עתיק, מורה דומה מכסף מופיעה אצל כפריות באיזור האטלאס התיכון
זהב, נעשה ריקוע קידוח וחיקוק
הגובה 9.5 ס"מ
מויזאון ישראל
התמונה למטה מצד שמאל
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
קצידה — סי׳ מזמור לדוד קים-הנושא: מתוך הפרשיות תולדות-ויצא-אעירה שחר-קצידה מס 178 כרך א'
(178) — קצידה — סי׳ מזמור לדוד קים
בחוזר ובסיום (דרידכה)-ויצא
בשקל ״בסאלי אסתפכּר יא חפפאצ'י
וולא בסאלו ענד ללי עארפין ג׳ולאן״
מְיַחֵל וּמְצַפֶּה יוֹם אָבִיו בּוֹ יֻקְטָב
יָשִׁישׁ הוֹדַע לוֹ, כִּי בְּאָמְנָה / בִּרְכָתוֹ מְזֻמָּנָה / לוֹ נִתְּנָה לְמָנָה
(781) הנושא: מתוך הפרשיות תולדות-ויצא. (כז, לז— לא, כט).
מיחל — עשו. יוקטב — יוקטף, ימות. ישיש… — יצחק הודיע לעשו כי בא יעקב ולקח ברכתו
קְרָאוֹ, צִוָּהוּ, הִדְרִיכוּ וַיֵּיטֶב
טָרְפֵי צִמְחִי הָרָיו מִבִּרְכוֹתָיו הִרְטִיב
אֹרַח מְסִלָּתוֹ עֵת עָזַב / שָׁנָה שִׁלֵּשׁ בִּרְכָתוֹ בְּיוֹם עֲזָבוֹ —
מַחֲמַת אַדְמוֹנִי / אָזוּר נְקָמָה חָגוּר חֶרֶב וְשִׁרְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
זָקֵן צִוָּהוּ, כִּי אַחֲרִיתוֹ יוּטָב
מִבְּנוֹת לָבָן קַח לָךְ אִשָּׁה / בַּת כְּנַעַן לֹא תִּשָּׂא / עֵינִי עֲשָׁנָם עָשְׁשָׁה
עֵשָׂו שָׁוְא נִתְעָה וְקַו מִשְׁטָר שָׁם הִקְטִיב
לְבַת יִשְׁמָעֵאל אֲחִי אָבִיו שַׂם נָתִיב
יַעֲקֹב לִבְאֵר שֶׁבַע נֶעְצַב / פָּגַע בְּהַר מוֹר, סֻלָּם חָלַם מַצָּבוֹ —
בָּאָרֶץ, וְהִנֵּה / יְיָ נִצָּב עָלָיו, בֵּרְכוֹ מִמַּעְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
מֵאֵ–ל שָׁמַע כִּי לְאַרְצוֹ עָתִיד יוּשַׁב
חָזָק הִתְחַזֵּק נָשָׂא רַגְלָיו / נִגְלָה מִמֶּרְחָק אֵלָיו / בְּאֵר וְאֶבֶן עָלָיו
וּשְׁלֹשֶׁת ;עֲדָרִים זֶה רוֹבֵץ זֶה יוֹשֵׁב
שָׁאַל עַל לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיַּקְשֵׁב —
הֵן רָחֵל עִמָּנוּ תִּתְחַשָּׁב / יְעָצָם הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, שַׁאֲבוּ,
לֹא עֵת אֱסוֹף מִקְנֶה / הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּרְעוּ כָּל–מִקְנֶה וְקִנְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
וְהִנֵּה רָחֵל בָּאָה, הוֹד זִיוָה תָּאָב
כֹּחוֹ הִרְאָה, הָאֶבֶן גָּלָל / הִשְׁקָה הַצֹּאן בְּמִכְלָל / רָאֲתָה וַתִּתְהַלָּל
הִגִּיד לָהּ, כִּי בֶּן–דּוֹדָתָהּ הוּא עֹז הִרְהִיב
כִּשְׁמוֹעַ לָבָן שָׁמְעוּ בָּא בְלֵב מַלְהִיב
כנפי שחר
קראו — יצחק ליעקב. טרפי… — שעלי וצמחי אדמותיו יהיו רעננים. אורח מסלתו… — בעת שעמד ללכת לחרן שוב ברכו אביו פעם שניה ושלישית. מחמת… — מחמתו וחרון אפו של עשו. ושריין — מגן. ימי חלדי — קורות ימי אבותי. מתי… — מתי אחסה גם אני בצל ה' מפגעי הזמן? עיני… — מעשן תקרובת ע״ז של נשי עשו החתיות כהתה עיני. עשו שוא נתעה… — טעה בשפיטתו ובדרך בה אחז, שחשב לתקן מעוותו בכך, שישא בת ישמעאל. יעצם — נתן להם עצה. גלל — גלגל. במכלל — השקה הצאן כולם. עוז הרהיב — התאזר. פניו צהבו — האיר לו פנים
בא אל ביתו ואותו אהב / לקץ חדש ימים לו פניו צהבו
חנם תעבדני ? / הגידה שכרך לי, לא אהיה נשין:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
רָמָה קַרְנִי, עָנָהוּ, אִם אֵ–לִי רֹב רַב
אִם אֶמְצָא לִי בָּךְ עֵת חֶנְנָה / אֶעְבָדְךָ בֶּאֱמוּנָה / בְּרָחֵל הַקְּטַנָּה
שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפִים בֹּקֶר עַד עֶרֶב
עָנָה, טוֹב תִּתִּי לְךָ מֵאִישׁ רַב–עֶרֶב
עָבְרוּ שָׁנִים עֵת רוֹדִים קָרַב / קָרָא, הֵן שֻׁלַּם נִשְׁיִי, הָבָה וְאָבוֹא —
אֶל אִשְׁתִּי אוֹר עֵינִי / זֵעַת עֲבוֹדַת שֶׁבַע שָׁנִים וּפִרְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
לְעֵת עֶרֶב שָׁאַב רַעֲיוֹנוֹ מֵי אַכְזָב
מִרְמָה וְעָרְמָה בּוֹ נִמְצְאָה / בְּעֵת חֹשֶׁךְ הוּבְאָה / בֹּקֶר וְהִנֵּה לֵאָה
אָמַר, מַה–זֹאת רִמִּיתַנִי וַתְּכַזֵּב ? !
הַלֹּא בְּרָחֵל עָבַדְתִּי בְּאֵין מַכְזִיב!
עָנָה, הֵן רָחַקְתִּי מִכָּזָב / רַק בִּמְקוֹמֵנוּ הָעוֹשִׂים כֵּן יֻתְעָבוּ
אֱזוֹן, אַל תִּתְאַנֶּה / קְנֵה לָךְ גַּם אֶת רָחֵל וּבְנֵה לָךְ בִּנְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
דַּע, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲבֹד בְּמַחְשָׁב
עָבְרוּ לוֹ כְיָמִים אֲחָדִים / וְעִמָּהּ הִרְוָה דּוֹדִים / תּוֹךְ אֹהֲלִים רְבוּדִים
צוּר רָאָה, כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיַּקְשֵׁב —
עֶלְבּוֹנָהּ, פָּתַח רַחְמָהּ, וּלְרָחֵל הֶעְצִיב
אָמְרָה, כִּי הָאֵ–ל רָפָא וָשָׁב / יָלְדָה בֵּן בְּכוֹר, פְּנֵי רָחֵל צֹרָבוּ
אָמְרָה, חֹן אֲדוֹנִי / אִם אֵין בָּנִים לִי מֵתָה מֵרֹב רִיב מִדְיָן:
כנפי שחר
נשיין — לא אהיה חייב טובה למישהו. רמה קרני… — אם ה׳ יוסיף כבעבר לריב ריבי, לעמוד לימיני, הרי הוא יתנני לחן בעיניך לתת לי את רחל. רב־ערב — בן ערב־רב. שולם נשיי — נפרע חובי. שאב רעיונו… — דלה מבור מחשבתו מי מרמות, מים המאכזבים את הצמא להם. מאין מכזיב — אין מי שיכחיש זאת. אזון… — הט אזנך ואל תחשוב שהוניתיך. במחשב — בכנות, בלי רמאות. רבודים — מרופדים. צורבו — נכוו מקנאה. מרוב ריב… — מתה אני מן הריב־ומדון הרב. נקב — אמר בפירוש, בחוסר עדינות.
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
וַיִּחַר אַפּוֹ, וּדְבָרִים קָשִׁים נָקָב
הָא–ל הוּא אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ / פְּרִי בִּטְנֵךְ וְרַחְמֵךְ / זֶה חֶלְקֵךְ בְּעוֹלָמֵךְ
אָמְרָה, בּוֹא אֶל אֲמָתִי בִּלְהָה אַל תַּעְקִיב
בִּי אֲדוֹנִי, וְאֶל תִּדְרוֹךְ בִּי כְיֶקֱב
הֲיָבוֹא בְּעַצְמוֹתַי רָקָב ? / שָׂרָה הֵבִיאָה לְאַבְרָהָם בִּמְסִבּוֹ —
הָגָר ,פֶּן תִּבָּנֶה,/ גַּם אָנִי , יְיָ יִהְיֶה לִי לְדַיָּן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
דָּוֶה לִבּוֹ מִדִּמְעַת נְוַת בֵּית חוֹבָב
בָּא אֶל בִּלְהָה, רְצוֹנָהּ מִלֵּא / שָׂמְחָה כְמַר מִדְּלִי / יָלְדָה דָּן וְנַפְתָּלִי
לֵאָה עָמְדָה מִלֶּדֶת, נָתְנָה קוֹל יַבֵּב
נָתְנָה שִׁפְחָה צְעִירָה לוֹ וַתְּלַבֵּב
גָּד וְאָשֵׁר יַלְדָה וּבִלְבַב / יַעֲקֹב הִרְבְּתָה לוֹ שִׂמְחָה בִּסְבִיבוֹ
בְּנוֹת אִשְּׁרוּנִי / רָאָה יְיָ עָנְיִי, הֵן לִי רֹב מִנְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
קַיָּם זָכַר אֶת רָחֵל, דִּמְעָתָהּ קָשָׁב —
הָרְתָה, אָמְרָה, אוֹדֶה וְאוֹסִיף / יַלְדָּה בֵּן, יָפְיוֹ כוֹסֵף / וְתִקְרָא שְׁמוֹ יוֹסֵף
יוֹסִיף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר, אָז אָשִׁיב —
לִמְחָרְפֵי נַפְשִׁי, אוֹמְרִים, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב
בֵּין נָשִׁים עֲקָרוֹת אֶתְחַשָּׁב /.יַעֲקֹב רָאָה פְּנֵי לָבָן עָצֵבוּ
בִּקֵּשׁ, תֵּן קִנְיָנִי / יְלָדַי וְאֶת נָשַׁי וְאַעְדֶּה עֶדְיָן:
בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?
כנפי שחר
אל תעקיב — אל תרמה, או: אל תעכב. ואל תדרוך בי… — לי נקיה, כלומר אין לי הנאה מתשמיש בלי פריון. כיקב — גת לדריכת ענבים. במסיבו — אל חדרו. דוה לבו… — דמעותיה הציקו לו. נות… — עקרת ביתו של יעקב החביב. כמר מדלי — שמחה מועטת כטיפת מים. קול יבב — יללה. ותלבב — מושכת לב. רוב מנין — רוב מספר הבנים. יופיו כוסף — כל רואהו חומד להיות לו בן כמוהו. ואעדה עדיין — אתפאר ואתענג בהם. נחשתי בחלדי — על זמני וראיתי שנשתנה לטובה בגללך.
דרידכה
עָנָהוּ, נִחַשְׁתִּי בְּחֶלְדִּי / וַיבָרְכֵנִי בִּגְלָלְךָ אֵ-ל חָנָן
נָקְבָה שְׂכָרְךָ, בְּמַעַבְּדֵי/ יָדֶיךָ, מָה אֶתֵּן ? אַל תִּתְאוֹנָן
הֱשִׁיבוֹ, אַל תִּתֵּן בְּיָדִי / אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶתְבּוֹנָן
עֶשֶׂר פְּעָמִים בּוֹ מְרַדֶּה / לוּלֵא נִגְלָה לוֹ הָאֵ–ל בֶּעָנָן
קָרְאוּ נָשָׁיו בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה / אָבִינוּ מְכָרָנוּ בְּאֶתְנָן
הָעוֹד לָנוּ חֵלֶק בִּלְעֲדֵי / א–לַהִנּוֹ וְאֵלָיו נִתְחַנָּן
קוּם וּסְעָה מִקְנֵנוּ תְּדַדֶּה / וִילָדִים בְּמִרְכֶּבֶת שַׁאֲנָן
בָּרַח עָבַר כְּאִישׁ מְשַּׂדֶּה / לָבָן שָׁמַע, בָּא בְּלֵב מִשְׁתּוֹנָן
הִשִּׂיגוּ בְּהַר הֲגִלְעָדִי / הִרְעִים בְּקוֹלוֹ דִּבְרוֹת אוֹנָן
הַזֶּה הוּא גְּמוּלְךָ עִמָּדִי ? / מָה–זֹּאת עָשִׂיתָ לִבְנוֹת רַעֲנָן ?
לוּלֵא הָאֵ–ל גָּדַר בַּעֲדִי / שְׁמוֹ יִתְגַּדַּל בְּבַיִת מְכוֹנָן:
כנפי שחר
נקבה… — ברר לי כמה יהיה שכר מעשי ידיך. אל תתאונן — אין לך מה לדאוג ולהתרעם. מרדה — משעבד. באתנן — במחיר עבודת י״ד שנים. תדדה — תוליך לאס. במרכבת שאגן — ברכיבה נוחה, על הגמלים. משדה — כאיש שודד. משתונן — בלב חרוץ, בזריזות. הרעים — צעק בקולו. דברות אונן — דברי התמרמרות. לבנות רענן — לבנות העידון והפינוק. גדר בעדי — הגן עלי. בבית מכונן — בנוי על תלו.
יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982
יסודות מאגיים
בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה
פסח שנער
מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.
אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים:
(א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים;
(ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים.
עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהערר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.
האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר:
(א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור.
(ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.
על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים,, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול. על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי (ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי (כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.
הערת המחבר: קשה לאמוד, ולו באופן כללי, את חלקם של היהודים בצורפות ובתכשיטנות המגרבית. להלן כמה נתונים חלקיים; באלז׳יר במאה ה־18 היתה צורפות הזהב כולה בידי היהודים (אוידל, עמ,35). משום כך לא הופיע ברשימת ראשי הגילדות שמו של ראש הצורפים כי לא היה מוסלם <שם.88). ברשימת הצורפים הותיקים באלז׳יר כל השמות הם יהודיים <שם, 135). גם בקונסטאנטין עסקו רק יהודים במלאכה זו(שם, 437). באוראןפעלו22 צורפים יהודים, בתלמסאן — 30. בכל מחוז אוראן היתה הצורפות כולה בידי יהודים (שם, 412). בלגואט היו 13 צורפים, מהם 12 יהודים (שם. עמי 344). אשר למארוקו קבע,1949 ,R. LeToumeau, Fes Avant le Protectorat , עם, 352. כי מספר ניכר של יהודים היו צורפי כסף וחוטי תיל זהב. לפי טראם, עמ׳ 93, כמעט כל צורפי הזהב העירוניים במארוקו היו יהודים. גם שאמפו(עמי 5) מדברת על רוב יהודי במקצוע זה. על כפרי צורפים יהודים ממגורשי ספרד באנטי־אטלס (בפרט תאהלה) ראה ביזאנסנו, עמ׳ xiv-xv. אשר לתוניסיה מצא אבראהימי(1975) כי 60% של התכשיטנים המורשים היו יהודים (וזאת אחרי היציאה הגדולה של היהודים מארץ זו). לינדן־מוזיאום עט׳ 57.
אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית).״ האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר (קיג, קיר) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבליס (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם., בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומו, מהתקופה הקדם־ אסלאמית.
דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.
דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יה פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.״
יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982 –עמוד 31
הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו
גם בקרב המשהדים יש סיפורים שתושיית הנשים מתגלה תוך שמירה על המבנה הפטריארכלי. דוגמה יפה מבחינת אמינות התמונה שנבנית בה היא סיפור על איש שהתעייף מתלאות האונס ומגבלותיו, וביקש מאשתו לבשל עבורו בשר טרף. בלא להמרות את פיו, ובלא עימות, בערמה, תוך שימוש בתחומה כאשה וכאם, הגישה לו האשה את האוכל, באומרה ״בשר טרף פותר אותך היום מברכת המזון ומרחיק ממך את אשתך וילדיך. לנו יש פינה חלבית משלנו״. בידודו של הבעל בתוך ביתו הביא לנצחונה של האשה ולהנצחת מעמדו של הבעל כראש המשפחה כאחד. דומה לכך היה השימוש שעשו הנשים בלבוש הצ׳אדור הארוך, כמעטפת לצורך חלוקת בשר כשר בהחבא בין בני הקהילה.
אולם בסיפורים שהובאו לעיל (והם סיפורים שלא סופרו על ידי אשה) זהו רק פן אחד של המציאות. כאן עשו הנשים שימוש במעמדן הנחות – סייגי הצניעות שהחברה המוסלמית כפתה עליהן מצד אחד והפטורים הדתיים שהחברה היהודית העניקה להן מצד אחר – לצורך תפקיד של שמירה, שאינו תפקיד נשי אופייני. תפקידי שמירת הבית הם באופן מסורתי תפקידו של הגבר, והלגיטימציה למעמדו העדיף במשפחה נובעת מיכולתו לפרנס את משפחתו ולגונן עליה. על אנוך פאוול (Enoch Powell), התאורטיקן הראשון של ״הימין החדש״ בבריטניה, מסופר כי הגדיר את האומה כ״שני גברים או יותר, שמגינים-על טריטוריה ועל הנשים והילדים״. בחיפושו אחר מאפיינים אוניברסליים של הגבריות גילה החוקר דיויד גילמור שאף כי אין אפשרות לומר שיש דגם אחד של גבריות החוצה תרבויות, בכל זאת יש שלושה מאפיינים יסודיים משותפים: מוליד, מזין, מגן. העברת תפקיד השמירה לידי האשה דווקא, תוך ניצול ההגבלות המגדריות המוטלות עליה, מוכיחה כי החיים במחתרת נתנו בידיה הזדמנויות חדשות ותפקידים חדשים, ובהשפעתן השתנתה תפיסת מקומה של האשה ומעמדה כאחד.
תפקידן המיוחד של הנשים בשימור האמונה נקבע היטב בזיכרון הקהילתי. הוא בא לידי ביטוי בציון נאמנותן הדתית כגדולה מזו של הגברים, עד כדי ייחוס להן את התפקיד של משיכת הגברים לשוב לחיק אמונת האבות אחר שהמירו את דתם. נאמנותן היתרה של הנשים ידועה גם בקהילות אנוסים אחרות, גם לא־יהודים: ההוגנוטים בצרפת והמורים בספרד. לנאמנות היתרה ניתן למצוא הדים גם בעדות בת הזמן, המציינת כי את צום כיפור שחל מיד לאחר ההמרה שמרו רק נשים וזקנים. הנשים התנגדו להתאסלמות, וזו נכפתה עליהן כי הן התנגדו להתבוללות הבעלים. מלבד מעט הבנות שנלקחו במהלך פוגרום השמד כמעט לא צוינו בנות שנלקחו למוסלמים – אם כי יש לומר כי בהתחשב בגיל הנישואין הצעיר, ובחלקן הסביל של הבנות בקביעת בני זוגן, אין עובדה זו נוחה ביותר להוכחת נאמנותן הדתית.
ניתן לטעון כי זכרון תפקידה של האשה כמו בא לגדר אותה משנה גידור בתפקידיה המסורתיים. לכן אולי אין זה מפתיע כי העלאת תפקידן ההיסטורי של הנשים על נס חזר על רקע ויכוח בקהילה המשהדית האמריקאית בשנות התשעים של המאה העשרים סביב זכויות בחירה לוועד בית הכנסת, כפי שדרשו הנשים ולא קיבלו עד לאותה שעה. אולם הטיעון עלה מן התומכים בנשים ולא מן המתנגדים, והוא בא אפוא להשתמש במוסכם – מעמדן החשוב של הנשים בחברת העבר – על מנת לשכנע לגבי מה שעדיין לא היה מוסכם: מעמדן בחברת ההווה.
מרבית הנשים נשארו, ״בתוקף תפקידך, אנונימיות עבור כלל הקהילה ואינן זכורות אלא במסגרת משפחתן שלהן. יש על כן בזכירתן כ״כלל״ אנונימי, העצמה מסוימת, כבאה לקבוע הכללה על כלל הנשים ואפילו להביע תביעה מן הגבר להציג נאמנות דומה. ככלות הכל, אם כך מסופר על הנשים, הגבר המצווה ילמד מסיפור גבורתן על עצמו בקל וחומר. עם זאת, שתי דמויות עיקריות נשתמרו בשמן ובעיסוקן, ויש במשיכות קולמוס המעטות שבהן הן צוירו, אפילו צל של דמויות של ממש, בשר ודם. הדמות האחת היא זו של רחל שעיסוקה (בפרסית היה בהכנתן ובייפוין של הכלות טרם כניסתן לחופה: ממכירת בדים, איפור, ועד להכנתן הרוחנית. מסופר עליה כי בעודה שוקדת על הכנת הכלה ומראיתה החיצונית היתה מלמדת אותה להיות צופייה הליכות ביתה ושוקדת על פנימיותו היהודית. במהלכה מבית לבית מכרה לא רק דברי סדקית למיניהם, אלא מרכולתה הראשית היתה דברי כיבושין לחיזוק המסד היהודי של הבית. עד כדי כך הרשימו הדברים, שאחד הכותבים הראשונים של תולדות העדה, יעקוב דילמניאן, לא התקררה דעתו עד שכך כתב עליה:
פעמיים בשנה אספה כספים מבתי היהודים וחילקה אותם בין העניים. היא ניצלה את היתרון שהיה בידה לבוא אל בתי האנשים ועודדה את הנשים לקיים היהדות בביתן.
היא הסיתה את נשות המתבוללים שלא לתת לבניהן ללכת בדרכי אבותיהן אלא לגדלם כיהודים נאמנים… פעילותם המוגברת של הרבנים ושל רחל משאטה החלו נושאים פרי בקהילה… רבים עמלו על שמירת נאמנותנו ליהדות למרות התנאים במשהד. החשובים ביותר היו, ללא ספק, רחל המשאטה, חאג׳ מולא אמין ומולא מוראד.
לא רק שרחל משאטה הועמדה כשווה בין שווים עם הרבנים בהשפעתה על רוחניות הקהילה, אלא אפילו, במקרה או במכוון, הושמה ראשונה ברשימה המקוצרת והראשית. אישיותה החזקה ויוצאת הדופן התבטאה גם בעצמאות הכלכלית ובקשר עסקי, של שותפות, שקשרה עם גבר מוסלמי, קשר יוצא דופן ביותר על רקע תקופתה.
הדמות האחרת שזכרונה נשתמר, גוהאר הקרבלאי שמה. היא הצילה את הקהילה כשהקהילה היתה על סף פוגרום נוסף, בתאריך שאינו ברור, בעשורים האחרונים של המאה הי״ט (שנים אפשריות: 1893,1885,1870). אירוע דומה, כמה עשורים קודם לכן, באמצע שנות החמישים, הביא לגילויו של שוחט ולהוצאתו להורג יחד עם כל מי שנמצא קשור אליו. העילה של המוסלמים באירוע המדובר (״של״ גוהאר), היתה חשד (נכון, יש לומר) ש״המוסלמים החדשים״, הג׳דידים, מקיימים את מנהגי טהרת המת וקבורתו לא כפי מנהגי המוסלמים, אלא משמרים את מנהגי דתם הקודמת. המוסלמים דרשו לראות נפטרת בארונה והיו עלולים לגלות כי הג׳דידים אכן נהגו לקבור לפי מנהגי דתם הקודמת. מכיוון שנתפסו באמצע הלוויה, לאחר שהיה כבר מאוחר לשנות את תנוחת הנפטרת בארון, היה חשש כי גם הפעם, כמו בפעמים אחרות בעבר, יסתיים הדבר באסון כבד. מזלה של הקהילה היה שמאחר שהיה מדובר בנפטרת, לא יכלו הגברים להציץ לארון מטעמי צניעות, ופנייה של כמה מגברי העדה לגוהאר היא שהצילה את המצב. זו, שלא נראתה שייכת לג׳דידים, לא בלבוש ולא במבטא, באה והעידה כי הכל נעשה על טהרת האסלאם ובכך הצילה את העדה.
הערת המחברת: לגירסאות שונות של סיפורה של גוהאר ראו: פטאי, ג׳דיד אלאסלאם, עט׳ 188-182; יעקב דילמניאן, עמי 58,57-33. כן ראו גירסה נוספת המספרת כי הבת אחזה בדרכי אמה – שרה זלפה כהן, עמי 49-46; היא מוסיפה אשה נוספת שעסקה בטהרת המת של ״חברא קדישא״, ובכך מודגש עוד יותר חלקן של הנשים כ״שומרות הסף״ לכניסה לעדה וליציאה ממנה כאחד: גם רחל גם גוהאר מוצגות כ״שומרות הסף״ – רחל היתה שומרת הסף של הנכנסות אל הבית היהודי וגוהאר אפשרה לנפטרת לעבור את הסף אל העולם הבא, על פי מנהג אבותיה. לשמות של נשים נוספות שנחשבות חשובות, ללא ציון הסיבה לכך, ראו שם, עמ, 52. וראו גם אלבום.
דמותה של גוהאר שונה מדמותה של רחל כרחוק מזרח ממערב, ויש אפשרות לראותה כהיפוכה. בעוד רחל מתוארת כמי ששורשיה נמשכים (וידועים) אחורנית עד לגלות בני ישראל בבית ראשון ומקור משפחתה היה מקשמיר, על אמהּ של גוהאר דבר לא ידוע ומתקבל על הדעת מנוסח הסיפור כי לא היתה יהודיה כלל. היא היתה בתו של יָהיָה, משהדי שיצא ממשהד וחי בין התורכמנים ונשא אחת מהם ואחר שב לחיות בין אחיו במשהד; אם התגיירה אשתו אם לאו, אין לדעת. מכל מקום, גוהאר לא דמתה לבנות העדה המשהדית ולא התלבשה כמותן. לפי גירסה אחרת גוהאר היתה נשואה למוסלמי והתאלמנה; יתר על כן, לפי גירסה נוספת היא היתה זונה. מול אשה אחת שהיתה מאושיות הקהילה, הסמל החיובי ביותר לנשיות, האחרת (במקרה הטוב) חיה בשוליה, ואפשר אפילו לראותה כדמות השלילית של האשה. ובכל זאת קו משותף היה לשתי הנשים בחייהן: הקשרים שלהן עם המוסלמים נוצלו לטובתה של הקהילה ולהצלתה; שתיהן נזכרות בשרות שעשו לקהילה בשימורה: כשם שרחל עשתה למען שימורה הרוחני של הקהילה כך עשתה גוהאר למען שימורה הגופני. בכל סיפור המעשה על גוהאר אין ולו מילת ביקורת אחת כלפיה, כלפי חייה או כלפי מקורה. סוף דבר, גוהאר עלתה לירושלים ושם כילתה את שנותיה בשלווה.
הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו-עמ'80
שבת ויצא-סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק-אעירה שחר-בקשה מס 156-כרך א'
שבת ויצא
דודי ירד לגנו — רמל-מאיא או צביהאן
ידיד נפש — נועם ״מזולזלת״ בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה
(156) — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק
אָעִיר כַּנֶּשֶׁר / קִנִּי מֵאֹשֶׁר / לֵאמֹר מִזְמוֹר שִׁיר / לְיוֹם הַשַׁבָּת:
נוֹדֶה שִׁיר מִזְמוֹר / בְּמָּרָה אָמוּר / זָכֹר וְשָׁמוֹר / אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:
יוֹם קָדּוֹשׁ סֶלָה / בְּמַחְשֵׁב עָלָה / בּוֹ מַעְשָׂיו כִּלָּה / וְגַם בּוֹ שַׁבָּת:
סוּת יְפִי סוּתָן / וּבְגִנַּת בִּיתָן
כִּי הַשֵּׁ"ם נָתַן / לָכֶם הַשַּׁבָּת:
עַל עַרְסוֹתֵיכֶם / שִׂימוּ לְבַבְכֶם / בְּמוֹשְׁבוֹתֵיכֶם / בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
דּוֹדִים לוֹ דִּרְשׁוּ / צֳרִי צוּף דִּבְשׁוּ / חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ / וּמִדֵּי שַׁבָּת:
יוֹם תַּעֲנוּגִים הוּא / יַיִן מִשְׁתֵּהוּ / לֶחֶם אִכְלֻהוּ / הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת:
הַצָּרִים קָמִים / שׁוֹאֲלִים לִפְעָמִים
מָה יוֹם מִיָּמִים ? / תָּשִׁיב: מִשַּׁבָּת:
שִׂמְחַת רַעְיוֹנַי / עִם סוֹד חֶזְיוֹנַי / דִּבֶּר יְיָ / שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת:
וְאָדָם בָּרָא / בִּדְמוּת וְצוּרָה / לְהַלֵּל נִבְרָא / כָּל–יוֹם הַשַּׁבָּת:
רִקְמָה הִלְבִּישׁוּ / וּבְפַז שִׁבְּצוּ / תַּעֲנוּג עָשׂוֹ / כָּל–יוֹם הַשַּׁבָּת:
אוֹרוֹ גַּם הוֹדוּ / נָתַן בְּיָדוֹ
לִשְׁמֹר וּלְעָבְדוֹ / חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת:
קָרָא בְּשֵׁמוֹת / חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת / לְיוֹצֵר יְמוֹת / מוֹעֵד וְשַׁבָּת:
יוֹצֵר–כָּל בָּרָא / מִצַּלְעוֹ עֶזְרָה / לִהְיוֹת לוֹ חֶבְרָה / לִפְנֵי הַשַּׁבָּת:
חָזָק חַי נֶעְלָם / אֶת עַמּוֹ כֻּלָּם / יִזְכּוּ אֵל עוֹלָם / שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת:
כנפי שחר
(56ו) הנושא: קימה ל״בקשות״ בלילי שבת.
קני — בני ביתי או קהלתי. במרה אמור — שמירת שבת היא אחת מעשר מצוות שנצטוו במרה (סנה׳ נו:). במחשב עלה — והיא אחת מעשרה דברים שעלו במחשבה (פדר״א ג). סות יופי… — מלבוש מפואר. ובגנת ביתן — בבית הכנסת. ערסותיכם — מטותיכם. דודים — חביבים. לו דרשו… — דרשו ברבים מתיקות יום השבת. שמחת רעיוני… — שלוות הנפש בעוה"ז וסוד הטובה לעוה״ב רמוזים בכפל ״שבתון שבת״. ואדם ברא — וברא אדם. תענוג עשו — עשה אותו, את יום השבת, תענוג. אורו… — מסר לו התורה לעסוק בה (פדר־א יב). ליוצר… — שגם להקב״ה קרא שם
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
ירושלים של מרוקו
צביונו של המלאח היהודי
המלאה היהודי הישן של מקנס היה מקום קטן – רק שלוש מאות מטרים רוחבו וארבע מאות מטרים אורכו. מאות בתים היו דחוקים ומגובבים זה לצד זה וזה בתוך זה, וביניהם סמטאות וחצרות, רחובות מעוקלים, חנויות ודוכנים.
בין דמויות המופת שעל סיפוריהן גדלו ילדי המלאח היו דמותה של הקדושה ללה סוליקה הי״ד שמסרה נפש על שמירת הצניעות; היה את סיפורם של קדושי אופראן, חמישים יהודים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם בשמחה לאחר שמיאנו להתכחש לאמונתם בשעת השמד; והיו גם דמויותיהם של אבות משפחת טולידאנו עצמה – רבי דניאל ׳ראש רבני קסטיליה׳ אשר יצא בראש גולים בעת גלות ספרד, ורבי חיים טולידאנו עליו אמרו כי זכה לגילוי אליהו.
המלאח: שמורת טבע רוחנית
חומות המלאח שתי פנים להן: מחד, מגינות הן על היהודי מפני הסביבה המוסלמית העוינת; מאידך, חוצצות הן בינו לבין העליבות השוררת מחוצה לו.
עד להגעת הצרפתים הרי בהתהלכו מחוץ למלאח היה מעמדו הרשמי של היהודי מוגדר כד׳ימי – כלומר אדם נחות-דרגה שקיומו נסבל רק כל עוד שילם את מס הג׳יזיה וסבל בדומיה את חרפת הקלון שהמיטו עליו המוסלמים. לעיתים אף נדרש לחלוץ את נעליו בהתהלכו ב״מדינה״ המוסלמית או לשאת על בגדו תו מזהה – והכל על מנת להשפילו ולבזותו. אולם בהגיעו לבין כותלי המלאח שב היהודי והיה לבן־מלך. כאן יכול היה לבנות עולם רוחני עשיר של תורה ומעשים טובים, עולם שזר לא יבין ושהגיע לשיאים של אמונה ויראת שמים שמעסים היו כמוהו.
בתקופה בה אנו עוסקים חיו במלאח של מקנס כששת אלפים יהודים. מספרם הלך וגדל עד כדי תשעת אלפים נפש ערב הקמת המלאח החדש בשנת תדפ״ד (1924). כל אלה חיו בכ-250 ״חצרות״ – ממוצע של ארבע משפחות לכל חצר. בקרב יהודי המלאח רק מעטים זכו להתגורר בחצר פרטית משל עצמם. מרבית החצרות היו משותפות וסביבם מספר דירות הבנויות בקומה אחת או שתיים. בכל דירה התגוררה משפחה שלמה. בחדרים הסמוכים חיו בני המשפחה המורחבת ובהם הסבא והסבתא ולעיתים אף הילדים הנשואים.
חומה עבה הקיפה את המלאח ובה שער גדול שהוגף מדי לילה. חומות המלאח התוו את גבולות עולמו הפנימי של היהודי הדר בו ומבחינתו המתרחש מעבר להן שייך לעולם אחר. כאשר יהודי אמר"כל העולם יודע" כוונתו הייתה ״כל המלאח יודע״. החומה היוותה חיץ פיזי בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי, אך לא פחות מכך גם הייתה גדר רוחני ששמר מפני ההשפעות השליליות שבחוץ.
צנועים ופשוטים היו חייהם של מרבית יהודי מקנס, אך כנגד הדלות החיצונית מה מאירים היו חייהם הפנימיים. לא בכדי כינו אותה ״ירושלים של מרוקו״. בתחומיו הצרים של המלאח ספון היה עושר רוחני ללא שיעור. בכל סמטה ופינה נמצאו תלמידי חכמים ונקיי דעת, מופלגים בחסידות ובעיון התורה. רבים מהם לא התפרסמו לפי שהמצאת הדפוס טרם באה למרוקו והספרים שחיברו לא ראו אור, אולם בני הקהילה ידעו להעריך את גדלותם וקדושתם. במקנס גם בעלי המלאכה והסוחרים הפשוטים ביותר היו ספוגים יראת שמים ומאוגדים במסגרות מיוחדות ללימוד תורה. ענייני הצבור נחתכו על פי הוראת הרבנים שסמכותם היתה איתנה והכל סרו למרותם. השבת נשמרה בקפדנות ואמונה תמימה פעמה בכל הלבבות.
שירת הבקשות
״קום, בני, קומה נא!״
ברוך חש את מגע ידו החמימה של אביו מעוררת אותו מהתנומה שנפלה עליו. הוא פקח את עיניו. נרות השבת עדיין בערו בצלוחיות השמן. ניחוח הסכ׳נה – החמין השבתי הנפלא שהכינה אמו הרבנית – עוד היה מורגש בחלל הבית.
רבי יעקב טולידאנו, מדייניה הנכבדים של מקנס, ליטף בחיבה את בנו וקירב אליו נטלה מלאה במים. ״הזדרז ליטול ידיים״, דחק בו. ״תיכף מתחילה שירת הבקשות״.
ברוך דילג בזריזות מעל יצועו. הוא אהב להצטרף לאביו בלילות השבת הארוכים של חודשי החורף עת היו יהודי מקנס מתכנסים בבתי כנסיותיהם כדי לשורר ולרנן לפני מלך מלכי המלכים.
בחוץ שרר קור עז והכוכבים הבריקו ברקיע כמו פנינים קטנות. ברוך הידק לגופו את הג׳לביה המחממת העשויה צמר גס ולפת את כף ידו הגדולה של אביו. הם צעדו בשתיקה, ברוך הקטן מנסה לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אביו. מפעם לפעם דילג מעל שלולית מרופשת, שכן רחובות המלאח הישן לא היו מרוצפים. בעודם צועדים הצטרפו אליהם יהודים נוספים שהגיחו מהחצרות והסמטאות. עד מהרה ליוותה אותם קבוצה נכבדה. כולם סבבו את דמותו התמירה של הרב טולידאנו, שמעיל ה׳זוכא׳ השחור ומצנפת הדיינים שלראשו ציינו את מעמדו הרם.
מרחוק כבר הבחינו באורן של מנורות השמן הרבות שהבליחו בעד החלונות של ׳צלאת שמואל טולידאנו', בית הכנסת הוותיק בו התפללו בני משפחת טולידאנו מדורי דורות. ככל בתי הכנסת שבמרוקו הצניעה הפשטות החיצונית של המבנה את הקדושה הספוגה בין כתליו. בית הכנסת קידם את פני הנכנסים בניחוח בדי הדסים הסובבים את התיבה ובריחם המתקתק של ספלי תה מתובלים בעלי נענע.
מאות המתפללים נעמדו בחרדת קודש בעת כניסתו של הרב, שכן נערץ ואהוב היה רבי יעקב טולידאנו על הכל. סיפורי מופת התהלכו על גדלותו בתורה ויראת השמים המופלגת שלו. רבים ניגשו לנשק את ידיו. רבי יעקב תפס את מקומו וסימן לפייטן להתחיל.
פתח הפייטן בסלסול:
״דודי ירד לגנו לרעות בגנים / להשתעשע וללקוט שושנים
קול דודי דופק פתחי לי תמתי / שערי ציון אשר אהבתי״
והקהל השיב לו בנעימה:
״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך / ומארץ רחוקה אקבץ פזורך
עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך / וגם אמנה את אחותי"
וכך, חרוז אחר חרוז ופיוט אחר פיוט, עלתה שירת תפילתם של בני קהילת מקנס, עד שאפפה את כל סמטאות המלאח הנם את שנתו. אף רבי יעקב עצמו נתן קולו בפיוט וזמר, לפי שגדול היה כוחו בחיבור פיוטי קודש כמסורת רבני משפחת טולידאנו, ולכל פרשה ופרשה ידע להתאים פיוט המביע את רחשי הקודש המפעמים בליבו לפי ענייני דיומא.
שעות ארוכות נמשכה שירת הבקשות עד שדבקו שמורות עפעפיו של ברוך הצעיר זו לזו ובחלומו דימה לראות כי מלאכי מרום עצמם פותחים פרגוד של מעלה ומביאים את הפיוטים והניגונים כעולות וכזבחים לפני היושב במרומים.
סדר יומו של רבי יעקב טולידאנו היה עמוס בצרכי ציבור. הוא התחיל עוד בטרם עלה השחר והסתיים הרבה לאחר תיקון חצות. רבי יעקב היה ממהר לבית המדרש למסור שיעור תורה ונחפז לבית הדין כדי להכריע בדבר הלכה. עיתים היה מזדרז לקיים מצוות ביקור חולים, ופעמים אחרות ־ לדון בתקנת הציבור. עשרות דורות שימשו בני משפחת טולידאנו בקודש, ניווטו את חיי הקהילה בתקופות סוערות מתוך אחריות ומסירות, הרביצו תורה בעדרים והעבירו את שלשלת הזהב הלאה. ברוך הצעיר רץ בעקבות אביו, עקב אחר מעשיו, והדוגמה האישית שהוא רואה נחקקת בליבו הרך. מכאן הוא לומד כיצד מנהיגים ציבור. זהו בית היוצר המשריש בו מגיל צעיר כי אחריות הרבים מוטלת על כתפיו.
בבית אביו למד את העיקרון הבסיסי לאורו ניתב את חייו: כזה ראה וקדש.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 34
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני
רשה"נ – רבי שמואל הנגיד- קורדובה 992 – 1058. היהודי היחיד שזכה בארץ ספרד להיות הווזיר בבית השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, והיה הנגיד של כל קהילות יהודי ספרד, הלך בעקבות קודמו, חסדאי אבן שפרוט ( חיאין, גיאן 915 – קורדובה 970, וראה עצמו מנהיג כל קהילות ישראל בארץ ישראל, בכל תפוצות הגולה, ובייחוד ראה עצמו אחראי לקהילות ישראל בארץ ישראל, והיה קשור בציון וירושלים בכל נימי נפשו. היה שותף, ואף כיועץ עליון, למינוי ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים, דאג לפרנסת יושבי ירושלים הרבנים, העסיק את יושביה בהעתקת ספרות ישראל, והיה נושא בהוצאות המאור בכל בתי הכנסת הרבניים בירושלים. שירת ציון וירושלים הייתה נשמעת בין שיריו בקול רם מאוד, ואף היה למגדלור לכל משוררי ישראל הבאים אחריו, ואף למשורר נושא דגל ציון וירושלים רבי יהודה הלוי. רב שמואל הנגיד היה המשורר הספרדי, אשר דאג כי שיריו יגיעו לבתי הכנסת ולישיבות בירושלים, ואף ביקש, כי ישמשו שירי תפילה והודיה לקהל בתפילה בציבור. יובאו כאן רק שני קטעים מתוך שניים משיריו.
עֲלֵיכֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְתוֹפְשֵׂיָה – השיר לרבי דוד, איש יושב ספרד, אשר נתמנה למשרה בירושלים לפני עלייתו :
1-עֲלֵה נָא אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת כָּל / הָאֲרָצוֹת וְדוּן דִּינֵי קְנָסֶיה
וְדַע כִּי לְךָ דָּוִד, יְשִׁיבָה תּוֹךְ / דְּבִירָהּ כְּבֶן דָּוִד בְּכִסְיָה
הֲיוֹם מָחָר תְּמִישׁוּן אָהֳלֵיכֶם – שיר זירוז לרבי סהלאן איש מצרים לעלות ארצה כראש ישיבה :וְאָרוּץ בּוֹ אֱלֵי נוֹף, עִיר מְגוּרֵי / תְּחוֹלֶלְכֶם וְקִרְיַת סִבְלֵיכֶם
וְאֵלֵךְ עִם רְבִי סַהְלָאן אֲצִילָה / אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת חוֹלְלֵכֶים
וְאָשִׂיחָה לְשְׁכְנֵי הַר לְבָנוֹן / וְיַרְדֵּן וַאֲמַנֶּה נַחֲלֵיכֶם.
עוד יובאו כאן טורים בודדים משלושת שירי מלחמה, ושלושתם מופנים לירושלים.
3 – באחד משירי המלחמה הראשונים ( החלו בשנת 1038 ) אחרי מלחמת ידייר בקיץ תת"א – 1041
לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מֲדַמַּעַת / לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵפָעַת
וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׁרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה / בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְ חוֹנָה וְנוֹסַעַת
וְאוֹרְחַת לְבָנוֹן עַל אֲרִיאֵל בְּקוֹל זִמְרָה / תְּפַזֵּר פְּתוֹתֵי מוֹר וְקִדָּה כְּזוֹרַעַת
יְמֵי נַעֲרֵי בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל / עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת
4– בשיר עם כתובת מפורשת להעברתו לעיר ירושלים : " אליכי ירושלים עיר העתיקה אני אסכפתא שבספרד : ושיר זה שלח מן מערכת הקרב, אשר היה בחודשים מארס – אפריל 1046.
בְּהִנָשְׂאָה ) הזמרה יְשׂוּששׂוּם עַם / וְתִפְרַח וְתָגֵל כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה
וְעוֹד תּוּשַׁר בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים / א)לֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶּרֶךְ נְתִיבָה
5 – בשיר " אם תבך עלי עין גולה " אשר נכתב אחרי המלחמה על ידי סביליה – 1056, לדניאל בן עזריה, ראש הישיבה בעיר הקודש ירושלים :
מִי יִתְּנֵנִי נָא כְּבַעֲלֵי כָּנָף / אוֹ בַּעֲלֵי אֶבְרָה וְלוֹ אָעוּפָה
אֶל בֵּית אֱלֹהִים לַחֲזוֹת בֶּן דָּוִד / יָפֶה אֲשֶׁר לְמִשְׂרָה יָפָה.
ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.
מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני–עמ'248
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-
שני אבן עזרא
עוד משורר נודד המסמל את התקופה הוא משה אבן עזרא, ידידו של יהודה הלוי, שהיה קשיש ממנו. גם חייו שלו התחלקו לשניים, אבל במובן אחר. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה בגרנדה המשגשגת ושורר על גנים פורחים באביב ועל אהבה לנשים ולגברים(״דַדֵי יפת תואר לַיל חֲבוֹק״ ו״בוא, הצבי [נער מאהב]… מצוף שפתיך השביעני״), אבל גם על חוכמה וקוצר החיים. ואולם אז ניפצו המוראביטון את גרנדה היהודית ושילחו אותו למסע נדודים עד סוף ימיו. הוא נע ונד בספרד הנוצרית, מר נפש, מלא תרעומת, אינו יכול (מסיבה לא ידועה) לחזור לגרנדה אבל מסרב להיטמע בצפון, שם הרגיש ״כגבר בין פראים / ושחל עם עדת קופים ותוכים״. בחיי היהודים הוא רואה סמל לכאבה של ספרד המוסלמית הנסוגה מפני הצפון הנוצרי – כמין העתק יהודי של הרקונקיסטה.
נע ונד עוד יותר היה קרוב משפחתו הצעיר ממנו, אברהם אבן עזרא, היהודי רב־הפנים ביותר בדורו – משורר, מתמטיקאי, אסטרונום, פרשן ומבקר מעמיק של המקרא (הנועז ביותר לפני שפינוזה). כל חייו היה עני מרוד ולמעשה חי בדרכים. ב־1140, כשהפליג יהודה הלוי למצרים, שבע שנים לפני שואת המוואחידון, יצא אברהם אבן עזרא מספרד לצמיתות ופנה אל העבר האחר. הוא ביקר ברומא, פיזה, מנטובה, נרבון, בורדו, אנדה, רואן, לונדון וערים אחרות באירופה הנוצרית, כתב מאמרים ושירים, הפיץ את תרבות ספרד בקרב היהודים ורדף אחרי מזלו, אבל כמעט מעולם לא השיגו. ועם זה כמעט לא ניכרה בו מרירות והוא שמר על אירוניה עצמית נפלאה והתנחם במחשבה שאינו זקוק לכבוד חיצוני, ל״מקום״ במובן המילולי והחברתי, מפני ש״אני הוא המקום והמקום אתי״. בביטחון שלא הוכתם בהתנשאות הוא מבטיח לעצמו, ״כבודי במקומי, ואם אשפיל שבתי לא אבחר מקום כנקלים בגאונם.״ אין הוגה אחר לפני הרנסאנס המאוחר באירופה שהיטיב להביע ממנו את הרגשת ערכו הפנימי של האדם, ההרגשה שמעלותיו וסגולותיו האישיות באות במקום תוארי הכבוד החיצוניים.
מאלף להתבונן בשיאי היצירתיות שהשיגו אנשי הרוח הנודדים האלה, ובאמצעותם יהודי ספרד שנטמעו בתרבות הערבית, בתקופת שקיעתם הפוליטית והדמוגרפית הגדולה. במאה השתים־עשרה כבר עברה התרבות המוסלמית (ובייחוד השירה) את שיאה, והיא הלכה ושקעה בשגרה וקפאה על שמריה. אבל התרבות היהודית־הערבית ידעה אז תקופת בשלות וצמיחה, כמין פרץ אחרון של לבלוב על שפת התהום.
אנוסי האסלאם
הימים אכן היו קודרים. משהתרסק מעמדם הפוליטי של היהודים עם בוא השושלות הבֶּרבֶּריות החל גם מספרם לקטון במהירות בשל הגירה המונית אל הצפון הנוצרי וגלי המרה כפויה לאסלאם. כבר המוראביטון ניסו לאסלם את היהודים, והצלחתם היחסית ניכרת מתוך שורותיו העצובות של יהודה הלוי על ה״יונה״ (העם היהודי), ש״יסיתוה זרים באלוהים אחרים והיא במסתרים תבכה לבעל נעורים״. יש סיפור על כובש ספרד המוראביטוני, שאמר לרבנים שהנביא מוחמר התיר ליהודים להמתין עוד 500 שנה למשיח, ואחר כך יהיה עליהם לקבל את האסלאם. מאחר ששנותיהם של המוסלמים קצרות משל היהודים (בשבעה חודשים מדי 19 שנה) הודיע הסולטאן שהארכה שנתן להם מוחמר עומדת לפוג בקרוב. בסופו של דבר קנו היהודים את הצלתם בכסף – פתרון קלסי אבל ארעי בלבד, שיעילותו פחתה מאוד בימי המוואחידון. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם דיכוי היהודים בידי המוואחידון היה מתוכנן או אקראי, רצוף או קטוע, אבל אין חולק שבימיהם השפילה ספרד את היהודים והמסתערבים יותר מבבל תקופה לפני כן. מפעם לפעם אוסלמו יהודים ונוצרים בכפייה, בכוח הזרוע, לפעמים במספרים גדולים. כך אירע שבימי הסהר האפל חזרו והופיעו בספרד מומרים בכפייה – אנוסים – בפעם הראשונה מאז ימי הוויזיגותים. לא כל האנוסים הם יצירת ספרד הנוצרית ויש מהם שהמירו את דתם בספרד המוסלמית, ומדובר אפוא בתופעה חוזרת ונשנית בתולדות ספרד.
המרות דת רבות היו שטחיות בלבד. חובתו של המומר הייתה לקבל ולדקלם בקביעות את האני מאמין המוסלמי (״אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו״) ועוד כמה תפילות יסוד. מומרים רבים היו מבטלים בלבם את מה שהגו בשפתיהם. מקצתם היו מקיימים את מצוות היהדות בבתיהם, עברה שעונש חמור בצדה – לפעמים אפילו עונש מיתה – אם התגלתה, אם כי החוק לא נאכף בקפידה. ואף על פי כן היה עליהם לנקוט זהירות רבה. בתוניסיה היו משפחות יהודיות שנמנעו מלקבל אורחים בימי חג עד המאה העשרים – בניגוד למסורת היהודית, אבל לפי כללי הזהירות שהשתרשו 800 שנה לפני כן, בתוניסיה ובאנדלוסיה כאחד.
חלק מהמרות הדת נעשו מרצון. דברי התנצלות נוגעים ללב של מומר כזה נשמעים בשיר מאת יצחק אבן עזרא, בנו של אברהם. כן, הוא אומר בהתרסה, חטאתי, אבל האם לא חטאו כל גדולינו? האם לא ניפץ משה את לוחות הברית שעשה אלוהים? האם לא נאף יהודה עם כלתו תמר, שמשון עם דלילה, המלך דוד עם בת־שבע? אני עצמי נמנעתי תמיד מלאכול בשר טרפה בהיותי מוסלמי, וכשהצהירו שפתי שה ״משוגע״ (מוחמר) הוא נביאו של האל השבתי בלבי תמיד במילים, ״מכזב אתה!״ עכשיו ״כבר שבתי לצל כנפי שכינה,/ אבקש ממך, האל, מחילה.״
[המשורר מודה שהמיר את דתו] השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן שיר מספר 287
יצחק בן אברהם אבן-עזרא
יְרִיבוּנִי עֲלֵי עִזְבִי בְּרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.
הַלֹּא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,
וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָּא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,
וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֶל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.
טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַׁבְתִּיהָ בָּשָׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,
וְאִם אֹמַר "מְשֻׁגָּע הוּא נָבִיא אֵל" / וְאוֹדֶנּוֹ בְּרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה
בְּפִי אֹמַר–וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!
כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.
תשובה לאנשים המאשימים אותו בהמרת הדת. — משקל השיר: המרובה.
2—4. דוגמות מן המקרא המראות, בי גם גדולי האומה פשעו וחטאו. 5. בעודי — כל זמן חיי. 6. משוגע — מוחמד; ואותו — בזה מודה המחבר שהתפלל לפי דת האסלאם.
משה בן מימון והאנוסים
עוד איש רוח נודד מגלם את רוח התקופה. הרמב״ם (משה בן מימון, אבו עִמראן מוסא) היה עילוי צעיר בקורדובה שהתקרב לגיל בר מצווה כשאירע אסון המוואחידון ושילח אותו לנדוד ברחבי אנדלוסיה עם אחיו ואביו הדיין. למרות חיי הנדודים המשיך בלימודיו וקנה לו השכלה מעולה, מן התנ״ך והתלמוד וספרות חז״ל ועד כל דבר שהצליח להניח עליו את ידו בפילוסופיה היוונית־הערבית, בבלשנות, במדעים (ובכלל זה רפואה, מקצועו לעתיד), וגם בשירה. זה היה שילוב אופייני לספרד – לימודי קודש וחול, אבל בעיני הרמב״ם, על כל פנים בבגרותו, לבשו גם לימודי החול ממד מקודש; הפילוסופיה ומדעי הטבע, טען, אינם חורגים מן התחום הדתי; נודעת להם חשיבות דתית עמוקה כשהם לעצמם, חשיבות יסודית כל כך עד שהצדדים האחרים של הדת – הנבואה, ההתגלות, המשל העממי, האגדה ומערך המצוות – כל אלה מושתתים בסופו של דבר על היסודות הרציונליים־הפילוסופיים האלה.
סמוך לשנת 1160 עברה משפחתו של הרמב״ם את הים התיכון למרוקו – היישר אל לוע הארי, אל לבה של הממלכה הרודפת. לא ברור למה עשו זאת. ייתכן שעיר הבירה הייתה מתונה יותר מן המחוזות, או שבאותו הזמן כבר המירה המשפחה את דתה לאסלאם, גם אם למראית עין בלבד(הראיות לכך ממשיות אבל אינן מכריעות). על כל פנים, זמן מה לאחר מכן כתב הרמב״ם את איגרתו הידועה בזכות האנוסים, שבה יצא בחריפות נגד דבריו של אחד הרבנים, שגינה את המומרים מכול וכול, יהיו מה שיהיו נסיבותיהם ומניעיהם. הרמב״ם גייס את מחשבתו ההגיונית לניתוח הסוגיה הבוערת (ואולי האישית) הזאת, הבדיל בין כמה צורות ודרגות של המרה, ופסק שעל האנוס לצאת מארצו ולהשתדל להגיע למקום מבטחים: ״אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו.״ ובינתיים עליו לקיים את מרב מצוות היהדות בסתר.
הרמב״ם פעל לפי עצתו שלו, וב־1165 חצתה משפחתו את גבולות ממלכת המוואחידון אל מצרים והשתקעה בפוסטאט (Fustat, קהיר העתיקה). הוא שימש רופא בחצרו של צלאח א־דין, ולאחר זמן היה לרב ראשי(נגיד) לכל הקהילות היהודיות במצרים. אף על פי שזמנו החופשי היה מועט, עלה בידו, בזכות כושר מחשבה וריכוז נדיר וזיכרון יוצא דופן, לחבר שני ספרים שונים בתכלית ולא תלויים זה בזה, שעשו אותו לסמכות הרבנית והמשפטית העליונה של יהודי התפוצות, ולפילוסוף היהודי החשוב ביותר לפני שפינוזה.
עליו נאמר הפתגם ״ממשה [הנביא] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה״. בספרו משנה תורה(1180) הרמב״ם מציג בארבעה־עשר פרקים את ההלכה היהודית בניסוחה המקיף, השיטתי והמאורגן ביותר. הספר נועד לשים קץ לרוח התלמוד, לפלפולים ולפרשנות האינסופית על כל מצווה והלכה, ולהחזיר את ההלכה למה שנועדה להיות ביסודו של דבר – שורת הנחיות לפעולה. בכך התכוון הרמב״ם לשחרר את מרצם האינטלקטואלי של היהודים ולכוון אותו אל המקום שבו ראוי להשקיעו: חקר האל ובריאתו, כלומר המטפיזיקה הרציונלית ומדעי הטבע, שהנביאים עצמם, לטענתו, חקרו וביטאו בדרכים אלגוריות ברובד הלשוני הנסתר של המקרא. על המהפכה הזאת הצהיר הרמב״ם בלשון חשאית למחצה ביצירתו הפילוסופית הגדולה מורה נבוכים (1190). הספר אמנם הורה את הדרך למביני דבר אבל בה־במידה הטיל במתכוון מבוכה בלבותיהם של אחרים, מפני שהוא מכוון למיעוט משכיל ונאור, ולא פעם נוקט ביטויים כפולי משמעות וסתירות שנועדו להסתיר את כוונתו ממי שכונו בפי הרמב״ם ״המון הרבנים תופסי התורה״.
מפעלו של הרמב״ם היה נועז ככל שיכול אליטיסט יהודי ספרדי־מסתערב להעלות על דעתו, אבל מן הבחינה ההיסטורית נחל כישלון. ״המון הרבנים״ הם שגברו בסופו של דבר. אמנם משנה תורה זכה למעמד רב יוקרה וסמכות ביהדות, אבל מורה נבוכים, משלימו הלא־נפרד, נתקל ביחס חשדני מראשיתו. בשיא הפולמוס הוא אף הוחרם ונשרף, ולבסוף נדחק לקרן זווית של חיי הדת היהודיים, שבה הפילוסופיה והרציונליזם נאבקים על מקומם הלגיטימי נגד העליונות המוחלטת והתקיפה של לימודי הגמרא ונגד התפרצותה המחזורית של המיסטיקה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהתלמוד שמר על עליונותו בלימודי היהדות, אלא – אירוניה כפולה ומכופלת – גם משנה תורה עצמו היה לנושא לפלפולים בנוסח התלמוד ולתלים של פרשנות.
כך נותק הקשר הקרוב ביותר ללבו של הרמב״ם – בין יצירתו הרבנית ליצירתו הפילוסופית. זה היה כישלונו האישי, אבל גם עוד ניסיון כושל של יהודי אנדלוסיה להקנות לשאר העולם היהודי את השילוב המיוחד של קודש וחול שאפיין בכל צירוף שהוא את תרבותם הייחודית ורבת־הפנים.
ואולם בתוך חצי האי האיברי עדיין היה השילוב הזה תקף ופעיל, ועכשיו עשה את דרכו אל צפונה של הארץ, שם התכוננו הספרדים הנוצרים לשלב המכריע של הרקונקיסטה, ולשם הועתק עתה מרכז החיים היהודיים. הכוכב היהודי פנה עורף לסהר המקדיר ונע לעבר הצלב.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ'- 54
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
מואֶט על מצבם של היהודים
במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהתחלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.
׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.
לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.
יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.
בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״
שלטון אסמאעיל
דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רואים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.
לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי, המפורסמים. נאמנותם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנקיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במרחק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואותם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.
מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימותיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.
(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד] היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
-עמוד 262