סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם
סיפור בריאת השמש והירח
אמר וַהְבּ: אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השמש והירח. את השמש ברא מאור כס הכבוד, ואילו את הירח ברא מאור מסכו.
כַּעְבּ היה אומר {16} שהשמש והירח יובלו ביום הדין כאילו היו שני שוורים, ואז יושלכו אל אש הגיהינום. הגיעו דברים אלה לאוזניו של אבן עבאס, והוא כעס ואמר: ״שקר דיבר כַּעְבּ! שהרי אלוהים יתעלה דיבר בשבחם של השמש והירח, כמו שנאמר: ׳והכפיף לרצונכם את השמש ואת הירח אשר ינועו כמנהגם׳(סורה 14, 33). כיצד אפוא יושלכו אל אש הגיהינום?!״.
אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אלוהים הפקיד על השמש ועל הירח מלאכים המשלחים אותם במידה ועוצרים בעדם במידה, כמו שנאמר: ״מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה״(למשל סורה 61,22); וכך, מה שייגרע מהאחד יתווסף אל האחר.
אנשי התורה אמרו: אלוהים החל בבריאה ביום ראשון וסיימה ביום השבת, ובו ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו חג להם. אמרו הנוצרים: ההתחלה הייתה ביום שני, והסיום – ביום ראשון, ואחרי כן ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו הם חג להם. ואבן עבאס אמר: ההתחלה הייתה ביום השבת, הסיום – ביום שישי, והישיבה בגאון [על כס הכבוד] – גם היא ביום שישי; לפיכך קבענוהו אנו חג לנו.
אמר הנביא, עליו התפילה והשלום: יום השישי הוא אדונם של שאר הימים, וחשוב הוא אצל אלוהים אף יותר מחג שבירת הצום ומחג הקרבן. ניחן הוא בחמש סגולות: בו ברא [אלוהים] את אדם, בו הפיח בו רוח חיים, בו נשא [אדם] אישה, בו אספו [אלוהים] אליו, ובו יש שעה שלא יבקש בה עובד אלוהים מריבונו דבר בלא שייתן לו אלוהים את מבוקשו; ועל פי מסורת אחרת: ובלבד שאין עליו [כלומר, על מבוקשו] איסור הלכתי. [ועוד זאת]: בו יהיה מעמד יום הדין.
״ישב בגאון על כס הכבוד״ הוא משפט מהקוראן, המתקשר עם סיום מעשה הבריאה לפי הקוראן(למשל סורות 25, 59; 32, 4) ולא לפי התורה (השוו בראשית ב, 3-1).
על מקורו, על חשיבותו, על תפקידו ועל משמעותו של יום שישי(אלג׳מעה) באסלאם, כיום התפילה בציבור, ראו גויטיין, שישי. על מעמדו המיוחד של יום שישי אצל כסאאי, כגורם המאסלם את תולדות העולם החל בבריאתו, ראו שוסמן, פסאאי, עט׳ 135-134. ראו גם מהדורה, הערה 301 והקשרה.
חג שבירת הצום (עִיד אלפִטְר) חל בסיומו של צום חודש רמדאן, וחג הקרבן (עִיד אלאַדְחַא) חל בסיום העלייה לרגל למכה. הללו הם החשובים שבחגי האסלאם, שכן מקורם בהלכה האסלאמית. שאר החגים מקורם במנהגים עממיים. לפרטים ראו לצרוס־יפה, חגים.
סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם
אמר אבן עבאס: לאחר זאת ברא אלוהים את גן העדן, והוא בן שמונה גנים: הראשון – משכן התפארת, העשוי פנינה לבנה; השני – משכן השלום, העשוי אבן חן אדומה; השלישי – גן המקלט, העשוי אזמרגד ירוק; הרביעי – גן הנצח, העשוי מרגלית צהובה; החמישי – גן הנועם, העשוי כסף לבן; השישי – גן הבוסתן, העשוי זהב אדום; השביעי – גן המנוח, העשוי מושק ריחני, והשמיני – גן העדנים, העשוי דר אדמדם. לגן זה שני שערים ושתי כנפיים מזהב, והמרחק בין כנף אחת לרעותה כמרחק שבין השמים והארץ. בנוי הוא לבנים – לבנת כסף ולבנת זהב; מרצפותיו מושק, עפרו ענבר, ועשביו כרכום. ארמונותיו פנינים, חדריהם אבני חן, ודלתותיהם אבנים יקרות.
[עוד] אמר אבן עבאס: העדיפים בנהרות גן העדן הם שישה: הראשון – נהר הרחמים (אלרַחְמַה), והוא זורם בכל הגנים; אבני קרקעיתו פנינים, ומימיו לבנים מחלב ומתוקים מדבש. אחריו – נהר השפע (אלכַּוְתַ׳ר); על גדתו עצי פנינים ואבני חן, והוא שייך לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום, כמו שנאמר: ״הן הענקנו לך את השפע״ (סורה 108, 1). אחריו נהר הקמפור (אלכּאפוּר); אחריו נהר נקטר גן העדן (אלתַסְנִים); אחריו נהר המשקה הנבלע בנעימים (אלסַלְסַבִּיל); אחריו נהר היין הצלול המותיר ניחוח (אלרַחִיק אלמַחְ׳תוּם), ומאחורי כל אלה נהרות שאין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה, מפני שרבים הם יותר ממספר כוכבי השמים, וכך גם הארמונות המצויים שם.
הערת המתרגמת: הנהרות ששמותיהם מפורטים כאן – נוסף על נהר השפע של הנביא מוחמר (סודה 108, 1)- נזכרים גם הם בקוראן בהתייחס לתיאורי גן העדן ולגמול הניתן לצדיקים ולברי הלבב הזוכים להגיע אליו(ראו סורות 6-5,76, 18; 83, 28-25). ראו גם מהדורה, הערה 48.
ולגני העדן שמונה שערים עשויים זהב משובץ {1$} באבנים יקרות. על השער הראשון כתוב: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים, ומוחמד הוא שליח אלוהים״. על השער השני כתוב: ״שער המתפללים את חמש התפילות, לרבות מלוא טהרותיהן וכלליהן המחייבים״. על השער השלישי כתוב: ״שער נותני הצדקה בטוב לבם״. על השער הרביעי כתוב: ״שער המצווים על הצדק והמביאים מן הרע״. על השער החמישי כתוב: ״שער המרחיקים עצמם מן התאוות״. על השער השישי כתוב: ״שער העולים בעלייה לרגל הגדולה (חג׳) ובעלייה לרגל הקטנה (עֻמְרַה)״. על השער השביעי כתוב: ״שער לוחמי מלחמת הקודש״, ועל השער השמיני כתוב: ״שער החסידים״, הלוא הם המשפילים את עיניהם ועושים את הטוב, כמו כיבוד אב ואם וקרובי משפחה. בשערים הללו נכנסים אלה המקיימים את המצוות הכתובות עליהם.
אמר [המסרן]: עוד יש בהם [בגנים] עלמות יפות עין וצחורות עור, שלא יוכל לתאר את יופיין והדרן אלא מי שבראן. ועוד יש בהם יפות עין, במידה שלא ראתה עין ולא שמעה אוזן ולא עלתה על לבו של בן אנוש. ובהם גם כל שתתאווה אליו נפש ותתענג עליו עין, ומנעמים אין קץ ואין ספור, אשר הכין אלוהים לעבדיו ישרי הדרך, הצדיקים הגמורים.
הערות המתרגמת: על השערים הראשון, השני, השלישי והשישי הנזכרים כאן, כתובות ארבע מחמש מצוות היסוד של האסלאם, ועל השאר – מצוות נוספות שמקורן בקוראן. מצוות הצום, הנמנית גם היא עם מצוות היסוד, משום מה אינה מופיעה כאן. על מצוות היסוד בכלל ראו לצרוס־יפה, פרקים, עט׳ 101-91: למנס, האסלאם, עמ׳ 47-43; וליתר פירוט: על הצהרת האמונה, היא העדות (שַהַאדַה) – גימארה, שהארה; על התפילה – גויטיין, תפילה; על הצדקה – זיסוב, זכאת(ראו גם מהדורה, הערה 188 והקשרה); על הצום – גויטיין, צום; על העלייה לרגל, על שני סוגיה הנזכרים כאן – חַגּ׳ וְעֻמְרַה – לצרוס־יפה, חג׳ (תשל״ו). מצוות אלה עוד יוזכרו להלן בסיפורים שונים, כחלק מהאסלאמיזציה שלהם, ועל כך ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 137-126.
העלמות היפהפיות ושאר מנעמי גן העדן הנזכרים כאן, מבוססים על כמה וכמה מקומות בקוראן; ראו למשל סורה 44, 55-51; מהדורה, הערה 17 והקשרה. ראו גם גרדה, גַ׳נַּה, המביא תיאור מפורט של מגוון התפיסות באסלאם לדורותיו על גן עדן ומנעמיו.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם – עמ'51
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844
Et à Paris, on jubila
Quand, dans la liesse générale on apprit à Paris le bombardement de Mogador par le Prince de Joinville en 1844, la chanteuse populaire Célestine changea son nom en celui de Célestine Mogador. Une rue fut nommée Mogador et le cabaret Mabille où Célestine se produisait fut baptisé Théâtre de Mogador. Il fut acheté pour elle par son amant et capitaine de la frégate La belle Poule qui n'était nul autre que le Prince de Joinville.
Une des onze strophes d'un poème signé Méry et dédié aux marins de Mogador est révélatrice d'un certain état d'esprit : « Quand un barbare, assis, là-bas sur le rivage / Où le Croissant tenait la Croix en esclavage, /…/ Sur leurs forts abattus vous élevez la cendre / Et puis, quand le moment est venu de descendre, / Agiles fantassins, vous tombez en riant / Sur la terre d'Afrique où depuis mille armées, / Nos phalanges du nord, vos illustres aînées, / Meurent pour fonder l'Orient.» Il se trouva bien des bardes qui firent l'apothéose du prince de Joinville, tout comme Par Bonnebeault, ancien sous-officier de l'armée d'Afrique qui composa en 1845 un poème en l'honneur du prince : « Et ma voix, jeune prince, aurait mêlé ton nom /À celui révéré du grand Napoléon/…Un regret s'échappe aux lèvres de César / Que n'avais-je, dit-il, Joinville à Trafalgar ! » A Mogador, une chanson populaire déplora la débâcle qui suivit la mort du chef artificier : « Les frégates couvraient la mer / La poudre s'abattit sur la ville/ Ce fut un jour terrible/… Le destin nous a frappés à l'instant où /Omar El Eulj se baissa et où sa tête vola.»
Ce bombardement survint la veille de la bataille d'Isly qui opposa l'armée française à l'armée marocaine
L'Algérien Abdelkader menait la guerre aux Français depuis dix ans. Après la prise d'Alger, la ville de Tlemcen avait demandé à être rattachée à l'Empire chérifien, mais le sultan Abderrahmane s'y était refusé car son pays ne devrait pas se substituer à un autre pays musulman. Soutenant que les Ottomans n'étaient pas prêts à revenir, la ville de Tlemcen réitéra sa demande. Le sultan y dépêcha un Khalifa. Il soutint en armes, en vivres et en munitions les troupes d'Abdelkader. Mais, celui-ci commença à se conduire de plus en plus comme un émir indépendant. Cela le rendit suspect aux yeux du sultan, d'autant plus qu'Abdelkader prétendait appartenir à l'ancienne dynastie marocaine des Idrissides et qu'il jouissait d'appuis considérables dans le Rif. Suite à un revers, Abdelkader se retira au Sud d'Oujda, sur la frontière du Maroc. Les troupes françaises occupèrent Lalla Maghnia à une dizaine de kilomètres au Sud d'Oujda et firent une incursion à Oujda. Le général Bugeaud, Gouverneur de l'Algérie, dépêcha le général Bedeau pour parlementer avec le général marocain Al-Guennaoui. Ils ne purent s'entendre sur la délimitation de la frontière et des combats s'ensuivirent. L'armée marocaine supérieure en nombre fut repoussée par deux fois, notamment du fait du manque de coordination de ses troupes. Les Marocains exigeaient l'évacuation de l'avant-poste de Lalla-Maghnia et cette impasse fut considérée comme casus belli par les parties. Ignorant le compromis négocié par le représentant britannique, le Prince de Joinville bombarda Tanger le 6 août avant de mettre le cap sur Mogador, bombardée une semaine plus tard…
Le fils du sultan leva une troupe très nombreuse. Les armées s'affrontèrent au bord de la rivière d'Isly dans le Nord-est marocain. L'armée marocaine enveloppa le losange compact formé par les troupes françaises, tentant des attaques massives sur ses flancs. Encore une fois, la fusillade et la mitraille françaises eurent raisons des multitudes audacieuses, mais désordonnées. L'armée marocaine s'enfuit en abandonnant son camp, laissant près de 1000 morts sur le champ de bataille. Les pertes françaises furent au nombre de plusieurs dizaines.
Comment expliquer la débâcle?
Confiants dans leur nombre, les Marocains comptaient faire une seconde bataille des Trois Rois, celle qui eut raison des troupes portugaises et de leur roi Don Sébastien en 1578 et qui écarta définitivement le Portugal de cette région du monde. C'est qu'alors, le fondateur de la dynastie saadienne Abd El-Malek formé à l'école militaire ottomane, s'était montré fin stratège et avait su composer avec brio les avantages des bataillons des Andalous originaires d'Espagne, des renégats, des fantassins de la cavalerie et de l'artillerie contre l'armée portugaise spécialisée dans les opérations de siège et d'opérations côtières. La situation était fort différente : le général Bugeaud était un militaire intrépide, expérimenté par les guerres napoléoniennes. Il avait tenu bon durant les attaques marocaines et avait su optimiser sa puissance de feu. Suite à la bataille, il reçut le titre de duc d'Isly. Des stances – non signées – louèrent son talent militaire : « Honneur, Ô Bonaparte, honneur à ta mémoire ! Les Français, tu le vois, ne sont pas oublieux. Instruit à ton école, Bugeaud, avec orgueil, du maître son idole, a conservé les lois.»
Le 10 septembre, un traité de paix entre la France et le Maroc fut signé à Tanger. Il y était stipulé que les troupes marocaines devaient être réduites dans la région bordant l'Algérie et qu'elles ne devaient en aucun cas porter soutien au rebelle algérien Abdelkader. Un traité de délimitation de la frontière séparant le Maroc de l'Algérie fut ratifié le 18 mars 1845. Le 4 juillet de la même année, la ville de Mogador en liesse accueillit les 123 défenseurs faits prisonniers en août 1844, revenus de leur captivité en Algérie.
Cela ramena-t-il la paix?
En France, les opérations militaires furent présentées comme des opérations ayant ramené la paix. Ainsi, G. S.J Bertrand composa une ode révélatrice en l'honneur des militaires glorieux : « Ô Trinité noble et chérie / Isly, Mogador et Tanger /Vos noms seront dans la patrie / Comme une Arche sainte au foyer / …/ Et des bords de l'Isly jusqu'aux bords de la Seine / le canon retentit… Il a signé la paix ! » De fait, ces opérations dissuadèrent le sultan de porter un secours significatif aux Algériens qui combattaient la France.
Le Danemark et la Suède cessèrent de payer le tribut annuel qui leur permettait de commercer avec le Maroc. De son côté, l'Espagne se saisit des îles Zaffarines sur le littoral Nord du Maroc. Il y eut d'autres incidents qui pourraient être attribués à la faiblesse apparente de la France suite à la révolution de 1848 et qui suscitèrent des protestations de la part de ce pays. En 1849, un courrier du gouvernement français fut assassiné en prison. Un attaché de la mission française fut volé, sans que les coupables n'en soient châtiés. En 1851, lorsqu'un brick français échoué devant Salé fut pillé sous les yeux des autorités, la flotte française bombarda la ville. Lorsqu'un négociant français fut assassiné à Tanger par un chérif marocain, la France exigea l'exécution de ce chérif, ce sans quoi elle romprait ses relations avec le Maroc. Ce fut la première fois dans les annales qu'un crime commis par un Musulman sur un Chrétien était puni.
Le mécontentement de la population vis-à-vis du traité de Lalla Maghnia fut tel que le sultan Abdererahmane craignit un soulèvement et transféra ses biens au Tafilalet, région de laquelle la dynastie alaouite est originaire. Quant à l'émir algérien Abdelkader, il se rendit aux Français en 1847, fut détenu en France jusqu'en 1852 avant de partir vivre en exil à Damas. Il y vécut jusqu'à sa mort en 1883.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844-page 147
מַה-טוֹב מַה- נָעִים גּוֹרָלוֹ- פיוט לכבוד שבת מלכתא.רבי דוד בן אהרן חסין
מַה-טוֹב מַה– נָעִים גּוֹרָלוֹ
שיר מעין אזור בעל מדריך דו־טורי ותשע עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: א/א בבבא גגגא וכר.
משקל: שמונה הברות במדריך ובאזור. תשע הברות בטורי הענף.
כתובת: פיוט לכבוד שבת מלכתא. נועם ׳לכה דודי׳ ונועם ׳צורת עופר׳. סי׳: אני דויד בן חסין בר אהרן. גם נועם ׳די מאבל׳.
מקור: א־ כ ע״א; ק- טו ע״א.
מַה-טוֹב מַה- נָעִים גּוֹרָלוֹ / שׁוֹמֵר שַׁבָּת מְחַלְּלוֹ :
אֶרֶץ וְשָׂמִים וּצְבָאָם
אַל חַי עוֹלָם בְּהֵ"א בְּרָאָם
עָמְדוּ יַחַד בְּעֵת קְרָאָם
5 -יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ
נָאוֹר וְאַדִּיר אֵין זוּלָתוֹ
בַּשְּׁבִיעִי נָח מִמְּלַאכְתּוֹ
בֵּרְכוֹ וִיקַדֵּשׁ אוֹתוֹ
לְעַם קְרוֹבוֹ הִנְחִילוּ
10 – יוֹם זֶה קָדוֹשׁ וּלְחֹמֶר שֶׁבּוֹ
יִסָּקֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ
כִּי ה' מְאֹד אֲהֵבוֹ
מִכָּל הַיָּמִים הִבְדִּילוֹ :
דָּר שְׁחָקִים אֵין מִלְּבַדּוֹ
15 – בְּחִדּוּשׁ עוֹלָמוֹ תְּעִידוֹ
עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ
הַיּוֹם אִם תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ :
- 1. מה… נעים: על-פי תה׳ קלג, א. שומר שבת מחללו: יש׳ נו, ב. 2. ארץ ושמים וצבאם: ע
ל-פי בר׳ ב, א. 3. אל חי עולם: כינוי לקב״ה, והשווה ירושלמי, ברכות פ״י, ה״ב. בה״א בראם: על-פי ירושלמי, חגיגה פ״ב, ה״א¡ בר״ר יב. 4. עמדו… קראם: ראה בר״ר שם. 5. יום הששי ויבולו: בר׳ ב, א. 6. נאור ואדיר: כינויים לקב״ה על-פי תה׳ עו, א. 8-7 השביעי… אותו: על־פי בר׳ ב׳ ב-ג. 9. עם קרובו: הם ישראל, על־פי תה׳ קמח, יד. 10. ולחומר שבו: מפני שקדושתו חמורה. 11. יסקל… בו: כמסופר בבמ׳ טו, לה; לו. 15. תעידו: שהשבת זכר למעשה בראשית, והמקיימה מעיד כי הוא מאמין בכך. 17-16. עם… בקולו: על־פי תה׳ צה, ז.
נְרוֹמְמָה יַחְדָּיו אֶת שְׁמוֹ
הִמְטִיר מָן בַּמִּדְבָּר לְעַמּוֹ
20 – כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ טַעֲמוֹ
אִישׁ אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ :
יוֹם הַשִּׁשִּׁי יָרַד כִפְלָיִם
לְכָל אֶחָד שִׁעוּר יוֹמָיִם
כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לֵאלֹהִים חַיִּים
25 – יָדְעוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ :
דִּבֵּר הָאֱלֹהִים בְּקָדְשׁוֹ
בְּיוֹם זֶה מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ
יָגוֹן וַאֲנָחָה יָנוּסוּ
יִשְׁכַּח אֱנוֹשׁ יְמֵי אֶבְלוֹ
30 -בֵּיתָךְ יִהְיֶה כְּמוֹ גַּן רָוֶה
כָּל אֲשֶׁר נַפְשְׁךָ תְּאַוֶּה
וּלָאֶבְיוֹן כֶּסֶף תַּלְוֶה
דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ :
נֶגֶד זָכוֹר וְנֶגֶד שָׁמוֹר
35- שְׁתֵּי נֵרוֹת לְהַדְלִיק תִּשְׁמֹר
מִבְּעוֹד יוֹם תְּצַוֶּה לֵאמֹר
אַנְשֵׁי בֵתָיךְ פּוֹ יִכָּשֵׁלוּ :
- 18. את שמו: של הקב״ה. 21-19. המטיר… באהלו: כמסופר בשמ׳ טז, יד לה. 25-22. יום… חיים: על-פי שמי שם, כב-כט. 27. מן גו יגורשו: על-פי איוב ל, ה אדם יגרש מתוכו את צערו. 29. ישכב… אבלו: שאין אבילות חלה בשבת. 30. כמו גן רוה: שיהיה בו כל טוב לכבוד שבת. 33. די… לו: דב׳ טו, ח. 34. נגד… שמור: הנזכרים בעשרת הדברות בפרשת יתרו(זכור) ובפרשת ואתחנן(שמור) וראה שבת לג ע״א. 35. שתי נרות: ראה שולחן ערוך או״ח רסג, ה, ׳ויש מכוונים לעשות ב׳ פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור׳. 37-36. מבעוד… יבשלו: משנה שבת ב, ז. שאדם אומר בתוך ביתו ׳הדליקו את הנר׳. 38. חדוה… דיצה: לשונות שמחה הנזכרים בברכת חתנים.
חֶדְוָהגִּילָּהוְרִנָּה דִּיצָה
תִּהְיֶה לָכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה
40- בְּיוֹם זֶה סְעוּדוֹת שְׁלֹשָׁה
דּוֹדִים שְׁתוּ רְעִים אִכְלוּ :
סְעוּדוֹת אֵלוֹ בָּם סְגֻלָּה
מְקִימָם יֵשׁ לוֹ הַצָּלָה
מִגּוֹג וּמָגוֹג וְדִין שְׁאוֹלָה
45- וּבִימֵי מָשִׁיחַ מֵחֶבְלוֹ :
יוֹם זֶה לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה
בִּכְנִיסָתוֹ כּוֹס יַיִן קְחָה
חַי מָלֵא, שְׁטִיפָה הֲדָחָה
לְקַדְּשׁוֹ וּלְהַלְּלוֹ :
50- נֹכַח שַׁבָּת קֹדֶשׁ שְׂשׂוֹנִי
כָּל הַיָּמִים אָשִׂים מַעְיָנָי
לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'
וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ :
בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה
55- לִפְנֵי אֱלֹהִים תִּשְׁפֹּךְ שִׂיחָה
בְּרָכָה רְוָחָה הַצְלָחָה
יַשִּׂיג הָאָדָם בִּגְלָלוֹ :
רְכַב צְלַח זְכֹר אַל-תָּפֵר
דִּבְרִי אֱמֶת עֶזְרָא הַסּוֹפֵר
60- לְהַשְׁלִים פָּרָשָׁה בַּסֵּפֶר
שְׂבֵעָה אֲנָשִׁים יַעֲלוּ :
- 40. סעודות שלושה: שמצות היום בשלוש סעודות וראה משנה פאה ח, ז. 41. דודים… אכלו: על־פי שה״ש ה, א. 45-42. סעודות… מחבלו: על־פי(שבת קיח ע״א) ׳כל המקיים שלוש סעודות ניצול משלוש פורעניות׳. 47. כוס יין: כדברי חז״ל: ׳זכור לקדשו על היין׳. 48. חי… הדחה: מהלכות הקידוש. 54. כערבית ושחרית ומנחה: שיש בהן תפילה מיוחדת לשבת. 61-59. דברי…יעלו: שהקריאה ומספר העולים מתקנת עזרא..
אָמְרָהשַׁבָּת: שִׁמְעוּ יָדִיד
אָרִיק בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי
אֲכַבֵּד אֶת מְכַבְּדָי
65- וּבוֹזַי מֵעַצְמָם יֵקָלּוּ
הַט אָזְנֶיךָ יִהְיוּ מַקְשִׁיבִים
אִם רַגְלֶיךָ מִשַּׁבָּת שָׁבִים
וּמָשַׁלְתָּ בַּגּוֹיִים רַבִּים
וְהֵם בְּךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ
70- רָצִים לִקְרָאתָהּ לְהַשִּׂיגָהּ
אֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ
כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בֶּן-זוּגָהּ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ :
נֶאֱמָן, קָרוֹב לְכָל קוֹרְאָיו
75- יְהַלְּלוּהוּ כָּל צְבָאָיו
מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו
בָּעוֹלָם טוֹב וְאָרוּךְ כָּלוּ :
- 63. אריק… די: על-פי מל׳ ג, י. 65-64 . אכבד… יקלו: על-פי ש״א ב, ל. 68. אם… שבים: על-פי ׳אם תשיב משבת רגלך׳(יש׳ יח, יג). 69-68. ומשלת…ימשולו: ע ל־פי דב׳ טו, ו. 70. רצים לקראתה: שיוצאים לקראת שבת(והשווה ׳לכה דודי׳) 71. אורח… נוגה: על-פי מש׳ ד, יח. 72. כנסת… זוגה: של השבת. 73. אשרי… לו: על-פי תה׳ קמד, טו. 77. כעולם… כולו: ראה קידושין לט, ע״א.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד
פרק ה: פיתוח האינטליגנציה
- 1. זכרון ולימוד
יכולתם השכלית של ילדי צפון־אפריקה כבר שימשה נושא למחקר, המהווה לדעתנו תרומה ראשונה בשטח זה הטעון עדייו הסבר ותיאור. מחקר זה העלה כמה נקודות מעניינות המבהירות לנו את המנטאליות של ילדים אלה, את קשייהם ואת הליקויים שבחינוכם, ומאפשרת לנו להסיק כמה מסקנות פדאגוגיות
- רמת פעילותם האקטואלית של ילדים מצפון־אפריקה נמוכה במידה ניכרת מזו של ילדים אירופיים (הילדים האירופיים שנבחרו לצורך השוואה במחקר היו בדרך כלל שוויצריים, כלומר בני סביבה יציבה מבחינה חברתית, שבה כמעט כל ילד מבקר באופן סדיר בבית־ספר). אמנם לא בדקנו את כל הפונקציות השכליות, אך בשטחים השונים שנבדקו עד כה, מצאנו כמעט תמיד כי כושרם של ילדי צפון־אפריקה נופל מזה של ילדים אירופיים. יש לנו יסוד חזק לומר כי הבדלים אלה נעוצים, לפחות בחלקם המכריע, בסביבה התרבותית׳ ובעיקר — בסביבה הלימודית. במחקרים מיוחדים, שפורסמו במקום אחר, צויין כי הישגי הילדים השתנו בהתאם לסוג בית הספר בו למדו.
- לא מצאנו אצל ילדים נורמאליים מצפון־אפריקה כל דבר העלול להתפרש כאי־יכולת ללמוד. מימצא זה הוא חשוב מאוד, כיון שהיפוכו היה יוצר מכשול חמור בהסתגלותם לסביבה הישראלית, שרמתה הממוצעת דומה בערך לזו שבאירופה. למזלנו מסוגל הילד הצפון־אפריקאי ללמוד; ולפיכך אפשר לגשת לחינוכו תוך תקווה להקטין עד כמה שאפשר את ההבדלים בין רמתו ובין זו של הילד בן הסביבה המפותחת. עד כמה אפשר לצמצם את הפער הזה ? האם אפשרויות הלמידה הן מוגבלותו עדיין אין באפשרותנו להשיב על שאלות אלו. בינתיים יש לפעול כאילו הכל נתון בידינו. מובן מאליו שככל שהילד צעיר יותר, כן יהיה נוח לשינויים וייטיב ללמוד. לדאבוננו, גילם של הילדים העולים ארצה במסגרת עליית הנוער, הוא גיל גבוה למדי ביחס לסיכויי פיתוח אינטלקטואלי. תקופת ההתבגרות המינית הקרבה והולכת קובעת כמה וכמה דפוסי התנהגות וקווי אופי; היא קובעת ללא ספק גם צורות מחשבה מסוימות ודרכים מסוימות של הפעילות השכלית. אין בכוונתנו לומר כי ילד בן 15 אינו מסוגל עוד ללמוד דבר, אך הננו מדגישים את העובדה כי הוא לא ילמד עוד באותה ספונטאניות ובאותה קלות המצויות אצל ילד בן 5, לפיכך מצווים אנו לגשת מיד לעבודה ולחפש בהקדם האפשרי את דרכי ההוראה המותאמות ביותר לילד.
מה מתרחש כאשר אנו לומדים משהו חדשי תחילה אנו תופסים נתונים מסוימים! הם נשארים בחלקם בזכרוננו; נוצרת הקבעה (fixation). עם כל הפיסה מחודשת של אותם הנתונים, גדלה ההקבעה בכמות ובאיכות — כך נוצרת הרכישה. אדם בעל זכרון טוב, שיכול לשפר את רכישתו — יש לו נתונים חשובים ללמידה. מה יוכל ללמוד וכמה יוכל ללמוד, דבר זה תלוי בגורמים אחרים, כגון כושר ניתוח הנתונים וכושר ראיית היחסים שבין הנתונים השונים. הזכרון הוא פונקציה מסובכת מאוד ואנו מכירים אותה בעיקר על פי תוצאותיה המעשיות. כאשר אנו לומדים, אנו יכולים לגייס את כל אמצעינו השכליים.
מהו כוחו של הזכרון אצל ילדי צפון־אפריקה? כיוון שאין בכלל זכרון טהור, כי אם הקבעה של סוג מסויים של חומר (כמו מלים, טקסט, עצמים, ציורים צורות גיאומטריות), קשה לומר אם ילדי צפון־אפריקה שווים בכוח זכרתם לילדים אירופיים. יתכן שהרמה הנמוכה של הישגיהם נובעת מקשיים הקשורים בטיב הנתונים שיש לשננם ובהבדלי רמה באינטגראציה של הלשון או בבניית המרחב.
בכמה ניסויים פשוטים מאוד שנערכו בקרב הילדים נתגלו מימצאים מענינים. בקבוצה בת 190 ילדים מרוקאיים וטוניסאיים ערכנו מבחן שנושאו — הזכרון החזותי באספקט האסוציאטיבי שבו.
תחילה מראים לילדים סידרה של ציורים פשוטים, שכל אחד מהם מתאר חפץ מסויים. לאחר מכן חוזרים ומראים לנבדקים ציורים של אותם חפצים ובאותו סדר, אולם הפעם הציור אינו שלם ומפורט אלא נמסר בצורה סכימאטית מאוד. על תהליך זה חוזרים פעם שלישית כאשר פרטי הציור סכימאטיים עוד יותר ודומים יותר לסמלים מאשר לציורים. הילדים נדרשים לקשור אסוציאציה בין הציורים לבין הסכימות או הסימנים המזכירים אותם. הנבחן צריך להכיר את העצמים על פי סימנים ואחר כך עליו להיזכר בכל הסידרה מבלי להיעזר עוד בסימנים הללו הקשורים קשר אסוציאטיבי אל הציורים (ניסוי של א. ריי).
התוצאות שנתקבלו במבחן זה זהות כמעט עם אלו של ילדים אירופיים. אם נשווה עובדה זו לעובדות שתתוארנה להלן, נצטרך להודות כי הילדים הצפון־אפריקאיים אינם מגלים כל קשיים מיוחדים בכוח הזכרון כאשר מדובר בחומר פשוט מאוד. אולם יש לציין עובדה אחרת מענינת יותר: הילדים הטוניסאיים שהיו כלולים בקבוצה זו עלו על הילדים המרוקאיים בהשכלתם והישגיהם במבחנים האינטלקטואליים היו בדרך כלל טובים יותר. לפיכך היינו צריכים לבדוק אם השוויון בהישגים הממוצעים של ילדי צפון אפריקה ושל ילדים אירופאיים לא נגרם עקב הכללתם של הילדים הטוניסאיים בקבוצה. השווינו את התוצאות של הילדים המרוקאיים ושל הילדים הטוניסאיים בכל אחד משלבי המבחן. באותו חלק של המבחן, בו חייב היד, הזכרון להישען על הציורים הסכמאטיים והסמליים, היו הישגיהם של הילדים הטוניסאיים טובים יותר. עליונות זו בלטה יותר ככל שגורם התפיסה היה חשוב יותר. אולם באותם חלקי המבחן בהם נתבקשו הילדים למנות בע״פ וללא כל משען חזותי את כל הציורים שראו, היינו להשתמש בכוח הזכרון ותו לא, התברר כי עליונותה של הקבוצה הטוניסאית היתד, למעשה אפסית.
מכאן אנו למדים כי הילדים המרוקאיים — שעברם הלימודי דל והם החלשים ביותר שבין ילדי צפון־אפריקה — הם בעלי זכרון תקין, כל עוד אין מתערבב שום גורם המסבך את שמירת הנתונים. אך אם מתבקש ילד לזכור חומר מסובך קצת יותר, למשל — ציור גיאומטרי מסובך, גורמת בעיית הארגון של המרחב הגיאומטרי והבעיות הגראפיות בציור להישגים ירודים שבהם דומה הפער לזה שמצאנו במרבית המבחנים השכליים.
העובדה שהפער במבחן ציור עפ״י זכרון אינו גדול יותר מאשר במבחן העתקה עפ״י דוגמה, מצביעה על כך כי הסיבה לפער שנמצא אינה הזכרון עצמו, כי אם התהליכים המיוחדים הנחוצים לארגון נכון של הנתונים (התהליכים המיוחדים הקשורים במבחן זה ישמשו נושא להערות בפרקים הבאים).
נעבור כעת לאספקט הרכישה הפרוגרסיבית של הזכרון. הניסויים שנערכו בשטח זה דרשו אף הם סטרוקטוריזציה (בינוי) מסוימת שאינה תלויה בגורם השמירה בזכרון בלבד.
בשני מבחנים, שבאחד מהם משתמשים בעפרון ונייר, ובשני — בחומר מוחשי, מתבקש הילד לזכור מספר מסוים של מצבים קבועים מתוך מכלול מצבים אפשריים. תחילה מראים לו את ציוני המקומות או שהוא מוצאם בעצמו. אחר כך עליו לציירם או למוצאם שנית. ככל שהילד ימהר לארגן את הנתונים, כן תהיה רכישתו מהירה יותר. במבחן השני מציגים לפניו בזה אחר זה 4 לוחות, אשר בכל אחד מהם יש 8 כפתורים נעים וכפתור אחד קבוע. תחילה צריך הנבחן, תוך חיפוש חופשי, למצוא בכל לוח את הכפתור הקבוע ואחד כך עליו למצוא אותו שנית, בלי לגעת בכפתורים הנעים. המבחן מסתיים כאשר הנבחן מוצא ללא טעות, שלוש פעמים בזו אחר זו, את הכפתורים הקבועים בארבעת הלוחות.
קשיים בארגון המרחב, הבחנה בלתי מספקת בין שמאל לימין, בין ״למעלה״ ל״למטה״, חוסר שיטתיות בחיפוש המצבים שיש לחרתם בזיכרון, גישושים סתמיים, קושי בעצירת האימפולס הראשון בכדי לחשוב ולמנוע טעות (עצירת התגובה המוטורית המידית) — כל אלה מהווים מכשולים לרכישה מהירה ויציבה.
מכל הניסויים הללו ניתן להסיק שתי מסקנות: הראשונה היא שקיימת אמנם אפשרות למידה; השנייה היא כי הרכישה קשה — התהליך אצל ילדים מצפון־אפריקה הוא איטי וקשה יותר מאשר אצל ילדים אירופאיים בני אותו גיל. במבחנים אלה נמצא כי ממוצע הטעויות וממוצע הנסיונות הדרושים לרכישה אצל ילדים צפון־אפריקאיים בני 12—16 שנה דומים לאלה של ילדים מג׳ניבה בני 8—10 שנים. ניתן להניח כי ילדים מצפון־אפריקה מתקשים בארגון הנתונים שעליהם לקלוט.
על יסוד הסתכלויות אלה נוכל להציע כמה הנחיות פדאגוגיות מועילות:
היות וככל שהפרט מתקשה בארגון נתונים חדשים, כן תכבד עליו קליטתם, לכן נוכל לחסוך זמן אם נקנה לילד קודם כל את הטכניקות האלמנטאריות ביותר אשר מאפשרות לו לארגן בהדרגה את הבעיות המסובכות יותר. למשל: בשני המבחנים שתוארו ברור שאורינטאציה טובה והבחנה מדויקת ויציבה בין המושגים ימין-שמאל, למטה־למעלה, בצד-באמצע, עשוייה להקל ולאפשר את ארגון החלל. ארגון זה של נתונים מהווה תמיכה חשובה בתהליכי הרכישה והזכירה.
אם ננסה, מיד מן ההתחלה, ללמד את הילד דברים מסובכים מדי בשבילו, כלומר — דברים שלהבנתם ולתפיסתם הנכונה חסרים לו נתונים בסיסיים — נוציא את זמננו לריק: הוא ילמד באיטיות ומבלי לעכל כראוי את הנלמד. לגבי כל בעייה פדגוגית עלינו לשאול את עצמנו מה הם הדברים שהילד הספיק כבר לרכוש, ולבסס את ההוראה על מה שכבר נרכש. להלן נביא כמה עובדות וכמה הצעות הקשורות לבעייה זו.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד
פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'
פרק עשירי
אוכלוסיה וכלכלה
התקופה הראשונה
ימי רבנותם של רבי דוד אראג׳יל, ר׳ משה ן׳ חמו, רבי ישועה בנו, רבי יוסף עטייה, עד שנת תק״י, 1750
בתחלת תקופה זו צפרו היא עיירה קטנה בסופה כבר כותבים בגט ״מתא״ צפרו. אמנם ר׳ יעקב ן׳ צור מהסס אם להכשיר את הגט, שהוא מסופק אם צפרו הגיעה לכלל עיר, אבל מזה שתושבי המקום כתבו ״מתא״ משמע שראו את עצמם כעיר. בכמות אוכלוסיית הקהל היו עליות וירידות.
דומה שבימיהם של ר׳ דוד אראג׳ל ור׳ משה ן׳ חמו התרחבה העיר. ״צלא לכבידה״ (=בית הכנסת הגדול) היחידה בעיר בימים אלה, מכילה כ־400 מקומות. לא נטעה אם נניח שהקהל מנה אז כ־250 משפחות. כתוצאה מרעב ורדיפות נדלדלה אוכלוסיית העיר.
בית כנסת זה הוא העתיק ביותר בצפרו. בימי ר׳ דוד חלקוה. וחלקה הקטן הנקרא ״צלא דלחכם״ יוחד לרבי דוד, והכנסותיו היו לו.
בשנת תצ״א, כשהוטל מס על הקהל, ברחו עשירי עם ל״זאווייא די סידי בועלאם״. בשנת תצ״ח, כשהיה רעב בכל מארוקו, ״ורבים מתו וחלקם נדדו לערים אחרות. אז נסגרה ״צלא דלחכם״. ימים אלה הם ימי מרידות. מלכים קמו ונפלו, עד שמולאי מוחמד ן׳ עבדאלה תפס את רסן השלטון. הנגיד הבולט בפעילותו רבת־הפנים בתקופה זו הוא יהודה ן׳ הרוש, יוזמם של כמה תקנות שיש בהם משום קביעת סדרים לקהלה. על תקנות אלו חתומים החכמים תלמידי ר׳ משה ן' חמו ופני הקהל.
תקופה שנייה
ימי רבנותם של ר׳ אהרן ן׳ זכרי, ר׳ שאול אביטבול, ור׳ שלמה אביטבול, שנים תקי״א—תק״ע.
בשנים תקי״ב—תקי״ז, רבתה אוכלוסית העיר והוצרכו לפתוח מחדש ״צלא דלחכם״ כדי לקלוט את המתפללים. הודות לכתבים ואגרות של ר׳ שאול ן׳ אביטבול נשארו לנו שמות רבים של אישים ועסקנים של הקהל, על מצבת קבורתו של ר׳ שאול נחקק שהוא מל למעלה מאלף וחמש מאות ילדים. בפנקס המילות שלו רשם לעצמו בין השנים תקכ״ב—תקמ״ט למעלה מ־700 נימולים שנימולו על ידו וודאי שהיו מוהלים אחרים זולתו. ואף שהיתה תמותה גדולה בין התינוקות, בפרט בקיץ, ניתן להניח שבימיו מנה הישוב היהודי בצפרו כ־450 משפחות. ולפני שנולד רבי שאול כבר נבנה בית כנסת הנקרא ״ע״ש אתאזי״ שקבע בו את ישיבתו הוא ובית דינו. בשלהי תקופה זו חלה ירידת מה באוכלוסיית העיר כנראה לרגל פרעות מולאי אליאזיד. רבים יצאו לכפרים. עם זאת, היה צורך בבית כנסת נוסף. וכשרצה ר׳ שלמה אביטבול, לבנות בית כנסת לעצמו, טען בין היתר, שצריכים להרשות לו מפני שיש ״נמנעים מלהתפלל מהמת שאינם מוצאים מקום להתפלל בבה״ך אלא הולכים לישב ברחובה של עיר מחמח הדוחק״.
ואז נבנה בית הכנסת שלו ״צלא דלפוקי״ (ביהכ״ן שבעלייה״) השלישי בעיר.
תקופה שלישית
(ימי רבנותם של ר׳ יהודה אלבאז ור׳ עמרם בנו, ור׳ עמור אביטבול, תקע״א—תרט״ו (1855—1811)
ימים אלה הם ימי האידיליה בצפרו. האוכלוסיה רבתה. מהומות ופרעות שבכוחן לשבש חיי הקהלה לא היו. בין רבי עמור ורבי יהודה שררו יחסי ידידות ורעות. שניהם היו מכובדים על כל רבני המערב. ר' יהודה לבד מל בין השנים תקע״ב—תר״ו כ־300 נימולים. כפי שרשום בפנקסו ודאי היו מוהלים אחרים בצדו. ניתן להניח שעד סוף תרט״ו, היו בעיר כ־600 משפחות.
תקופה רביעית
(ימי רבנותם של ר׳ חיים אליהו אביטבול ורבי רפאל משה אלבאז. תרט״ו—תר״ס (1900—1856)
מימים אלה, השאיר לנו ר׳ רפאל משה הנ״ל, תיאור מפורט של אוכלוסיית העיר והרכבה. הוא אמד את אוכלוסיית העיר ל״שבע מאות איש״ מלבד נשים וטף. בימיו מל ר׳ שאול אלבאז בין השנים תר״ה—תרנ״ד כאלף נימולים. אז נבנה בית כנסת הנקרא ״צלא די מאיר״. שנבנה על ידי ר׳ מאיר צבע ומשפחתו. ר׳ משה צבח בנו, שהיה תלמיד חכם, שימש בה כשליח צבור ורב. הוא נבנה אחרי שנת ״יקח מצות״ (=תרמ״ט) לרגל הצורך ״יען כי צר להם המקום בכל בתי כנסיות עומדים צפופים, ובפרט בשבתות ובימים טובים הם בדוחק״. בית כנסת זה שימש כ״ישיבה״ לת״ח. אף ר׳ רפאל משה עצמו, בנה בית כנסת משלו, בביתו, הנושאת את שמו.
תקופה חמישית
(ימי הרבנות של ר׳ אברהם בז שטרית, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ אבא אלבאז, ר׳ רפאל מאמאו ומר אבי הרב ישמ״ח עובדיה, תר״נ—תש״ה (1945—1890)
בתהלת תקופה זו סייר הצרפתי Ch. de Foucauid במארוקו, והתארח בצפרו, אצל דוד ן׳ עולייל. הוא שיער שהיו בצפרו כאלף יהודים1. אך ודאי לא דק. ולא התקרב למספר הנכון.
בחוברת בדפוס שראיתי בעיר צפרו, תחת השם Israelites de Sefrou כתב, שלפי כרוניקה מקומית היו בעיר צפרו 2200 יהודים, שהם 550 משפחות, ב־64 חצרות שכוללים 542 חדר. הוא מונה 5 בתי כנסת בעיר. גם כרוניקה זו אינה מדוייקת. שהרי ר׳ רפאל משה אלבאז שירד לפרטים, וחזקה עליו שבדק את הדברים בטרם כתב את הדו״ח שלו לחברת כי״ח, קבע שהיו 700 בעלי בתים כלומר משפחות. ויתכן שבעל החוברת מונה כמשפחה אחת אב ובניו הנשואים. גם המספר 2200 נפש יצא לו מזה שייחס לכל משפחה בממוצע 4 נפשות אבל בשים לב לילודה הרבה, בצפרו בימיו אלה, יש לייחס ממוצע גדול יותר לכל משפחה.
בתקופה זו נבנה בית כנסת החדש, הנקרא ״צלא־אזדידא״, או ״בית כנסת של הר׳ דוד אזולאי״, בו נקבעה הדרשה המרכזית של מו״ר אבי ז״ל בשבתות. בית כנסת זה היא הראשונה שנבנתה בה ״עזרת נשים״.
בעצם תקופה זו, קיבלה הממשלה הצרפתית את המנדט על מרוקו (1912). האוכלוסיה רבתה בעקבות העלאת רמת החיים, ורמת הרפואה. המללאח לא הספיק לאכלס את כל היהודים. הבנייה היתה צפופה מאד. עד ארבע וחמש קומות. ראש העיר Marechal הרשה ליהודים לגור ולבנות בתיהם גם מחוץ לאלמללאח בשנת תרפ״ו, כאשר ״בית הכנסת החדש״, הנ״ל, נעשה צר מהכיל את המתפללים, פרש חלק מקהל בית הכנסת ופתח בית כנסת אחר באחת העליות שעל גבי בית הכנסת ״צלא לכבירא״ ונתנו לה שם בית הכנסת ״אם הבנים״. כי אותן עליות שהיו על ״צלא לכבירא״ שימשו ככתות גבוהות ו״ישיבה לתלמידי ביה״ס ״אם הבנים״. הכנסות בית הכנסת הנ״ל, היו קדש לחברת ״אם הבנים״.
בשנת תרצ״ה, כאשר נבנה הבנין הגדול של ביה״ס ״אם־הבנים״ מחוץ לחומת העיר, בנו לידו בית כנסת מפואר שנשא אף הוא את השם בית כנסת ״אם הבנים״.
עד אז המוסלמים לא הרשו ליהודים לגור או לבנות מחוץ למללאח, בטענה שלפי דת האיסלאם, יש להבדיל בין ״טהור״ ל״טמא״ (ר׳ שיש״א, א, סי' א; חק ומשפט, סי' עא) אף גוים לא יכלו לגור בין היהודים מאותו נימוק. (ר׳ דברי משה, סי׳ ד) de Foucauld, מוסר שראה בצפרו במללאח ״בתים עם הרבה קומות״ (Reconnaissance,הנ״ל עמ׳ 38).
בשנים אלו בערך, החלו יהודים עשירי הקהל, לבנות בתיהם ״בעיר החדשה״, המיוחדת לצרפתים. הם בנו רחובות מיוחדים ליהודים. ושם בנו בית כנסת הנקרא ״צלאת טובאלי״ על שם מר יעקב טובאלי שבנה אותו.
התקופה הששית
(ימי הרבנות שלי, תש״ה—תשכ״ד, 1945—1964)
האוכלוסיה המשיכה להתרבות בימים אלה עד קום המדינה בשנת תש״ח. אז נוסדו מוסדות חינוך הגדולים שמנו ביחד כאלף ושלש מאות וחמשים ילד. מספר המשפחות גדל. מצבם הכלכלי השתפר. הקהלה שגשגה והיתה דוגמה לקהלות אחרות.
חברת אליהו הנביא ייסדה בית כנסת נוסף בקומה שלישית על גבי בית הכנסת הגדול (״צלא לכבירא״) ונקראת ״צלאת חברת אליהו הנביא״, שם היו מתפללים חברי ״אליהו הנביא״, וכל הכנסותיה קדש לחברה זו. גם בעיר החדשה נתרבו בתי היהודים, עד שהוצרכו לבנות בית כנסת נוסף. מר משה אזולאי, בנה בית כנסת יפה ומפואר הנושא את שמו ״צלאת משה אזולאי״, והכנסותיו קדש לישיבת העיר, ״בית דוד״.
מעת קום המדינה, רבים עזבו את העיר ועלו לישראל מתקופת ההעפלה ואחריה. במפקד האוכלוסין של שנת תשי״א, (1951), ירד מספר היהודים שהיה עד אז למעלה מ־7,500, ל־4,360 ». כיום (תשל״ג) נשארו בעיר כ־100 יהודים בלבד.
פרק עשירי-אוכלוסיה וכלכלה-קהלת צפרו-ר'דוד עובדיה-כרך ג'
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש
הקדיש
א. אמירת הקדיש
מבוא. הקדיש נאמר חמש פעמים בתפילה וכולל ארבעה סוגים או נוסחים: א. קדיש ׳על ישראל׳ או קדיש ׳דרבנן׳ הנאמר פעמיים בתפילת שחרית: 1. אחרי פרשת הקרבנות, לפני ׳הודו׳; 2. אחרי הקטורת, לפני ׳עלינו לשבח/ ב. ׳חצי קדיש׳ הנאמר על ידי החזן בתחנות שונות בתפילה: לפני העמידה של שחרית, מנחה ומוסף, לפני ׳ברכו׳ בערבית ועוד. ג. קדיש ׳תתקבל׳ הנאמר לאחר העמידה או לאחר התחנון שלאחריה. ד. קדיש ׳יהא שלמא׳ הנאמר לאחר מזמור של יום או לאחר ׳עלינו לשבח׳ בכמה קהילות, ובכללן תאפילאלת.
על פי שער הכוונות לאריז״ל, הקדיש נאמר במעברים של תחנות התפילה המייצגות ארבעה עולמות העולים ויורדים. תחילה עליית העולמות: עולם העשייה מהתחלת התפילה עד ׳ברוך שאמר׳; משם ועד ׳יוצר אור׳ קרוי ׳עולם היצירה׳; העמידה או תפילת ׳שמונה עשרה׳ קרויה ׳עולם האצילות׳; משם תחנות התפילה מייצגות את ירידת העולמות: א. עולם הבריאה מ׳אשרי׳ ועד ׳תפילה לדוד׳; ב. משם ועד ׳אין קדוש כה״ – עולם היצירה; ג. משם ועד ׳עלינו לשבח׳ – עולם העשייה. בין כל ׳עולם׳ נאמר קדיש.
הקדיש האחרון שאחר ׳עלינו לשבח׳ אינו מייצג שינוי בעולמות התפילה, אבל בכוחו של הבן היתום להעלות את אביו ממדרגה למדרגה להכניסו לגן עדן, והוא קרוי ׳קדיש בתרא׳ או ׳קדיש יתום׳.
- קדיש של החזן – אין אומרו אלא החזן, וקדיש יתום – אין אומרו אלא האבל.
- אין החזן אומר ׳יהי שם ה׳ מבורך… בכל הארץ׳ לפני קדיש.
- בראשונה בארפוד היה אומר ׳קדיש יתום׳ רק אחד מן האבלים, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה התקין שכל האחים והבנים יאמרוהו ביחד.
- אמירת קדיש על ידי בן ואחי האב – עדיפות לבן.
- מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת, שכל ׳קדישי יתום׳ נמכרים אחת לחצי שנה כשאר המצוות, אבל הקונים מתחשבים במי שנפטר לו קרוב ומאפשרים לו לומר קדיש חודש ימים.
- מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת, לומר תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳ של כל התפילות: חול, ראש חודש, שבת ומועד. קדיש זה הקרוי ׳קדיש יתום׳ או ׳קדיש בתרא׳ אינו נפוץ בשאר קהילות מרוקו והוא מקובל באשכנז ובקהילות דרום תאפילאלת, כנראה בהשפעת הרמ״א או אף בהשפעת קבלת האריז״ל. בשאר הקהילות אין אומרים אלא ׳חצי קדיש׳, או שאין אומרים קדיש כלל.״
נוסח הקדיש
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן – יהא שמיה רבה …
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. אָמֵן
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן
האומרים קדיש פוסעים שלוש פסיעות לאחור עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן
הטעם הוא שתהיינה כ״ח תיבות מן ׳יהא שמיה׳ עד ׳בעלמא/ ועד בכלל, כנגד כ״ח אותיות דמילוי הוי״ה. ראה יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, שו״ת חלק או״ח, סימן מח. גם במראכש אומרים ׳מן כל ברכתא׳(זוכר אבות, עט' 33), וכן נוהגים גם בשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כט). בעניין זה מובאות שלוש דעות בבית יוסף סימן נו: א. לומר עד ׳דאמירן בעלמא׳ כמניין כ״ח תיבות. ב. לומר עד ׳עלמיא׳ כמניין כ״ח אותיות. ג. עד ׳יתברך׳
ג. עניות לקדיש
- עונים בקול רם ׳יהא שמיה/.. עד ׳דאמירן בעלמא', ועד בכלל.
- בנוסח ׳ואמרו אמן׳ החזן או אומר הקדיש אומר ׳ואמרו/ וכל הקהל עונה יחד עמו ׳אמן/
- בקדיש ׳יהא שלמא׳ הקהל עונה ׳חיים ושבע׳ וכן ׳לנו ולכל עמו ישראל׳ בלי ׳ואמרו אמן/
- אחרי התיבה ׳תתקבל׳ הקהל עונה ׳תקובל ברחמים וברצון/
- אחרי ׳על ישראל ועל רבנן׳ הקהל עונה ׳עליהם השלום/
- כל העניות של הקדיש, ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳ נאמרים בקול רם על ידי הקהל, גדולים וקטנים.
- מרא דאתרא יש׳׳א ברכה נהג להזהיר את הקהל לענות בקול רם ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן/
- אין הציבור עומד בקדיש מכל סוג.
- בשלושה קדישים נהג מרא דאתרא יש׳׳א ברכה לעמוד: בקדיש של ליל שבת לפני ׳ברכו/ בקדיש לאחר חזרת הש״ץ בשחרית ובמנחה ובקדיש ׳תתקבל׳ של ערבית.21
ד. כריעות ופניות בקדיש
אומר הקדיש שאינו חזן מכוון עמידתו במקום שעומד, ולאו דווקא לכיוון מזרח.
נוהגים לשחות קצת בקטעים האלה:
כשאומר ׳יהא שמיה רבה׳ שוחה קצת. ב. כשאומר ׳בחייכון׳ פונה לצד ימין, ׳ביומיכון׳ – פונה לצד שמאל, ׳ובחיי דכל בית ישראל׳ – פונה חזרה קדימה.
וכן ב׳עושה שלום במרומיו׳ פונה לצד ימין, ׳הוא ברחמיו׳ – פונה לצד שמאל, ׳יעשה שלום׳ – פונה חזרה קדימה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש-עמ'51
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-es- chrab u mahia -Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie
6 -Qseda d-es- chrab u mahia –Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie
A khwani / tsennto l-had el-qseda /
Laïkun ta‘mel si faida/
Fe-qlob er-rzal u-n-nsa /
‘Azz biya di ka nsof el‘dab /
D-el-molo ‘in b-mahia u-s-srab.
‘Ammer s-srab maya‘mel r- rbeh.
Di ka isker/kif -l-kelb ka inbeh.
Es-sekran ma daiza-s slato
Bin en-nas ma tfut-s- sehdato
Ma y a ‘ref la ulado wala mrato
Ka yen ‘el f-ed-din u-l-mella
Bab zahnnam / leh /mehlola.
Sahb-es-srab / dima f-el-qhawe
Hetta ka yebqa bestamo khawe.
T-Tora di Mosse Rabeno
Wossatna/men s-srab netba‘do
Traduction
Ballade sur le vin et l’eau-de-vie Oyez mes frères cette Qasida !
Peut-être vos cœurs en tireront profit.
Je souffre de voir ceux qui s’adonnent à la boisson sans répit. Jamais du vin n’est sorti quelque profit.
Celui qui s’en imbibe, comme un chien aboie.
L’ivrogne, sa prière n’est point agréée,
Son serment, toujours refusé.
Il ne connaît ni sa femme ni ses enfants.
L’injure est dans sa bouche tout le temps.
Il maudit son peuple et sa foi.
Aux portes de l’enfer, il va tout droit.
Dans les cafés, il traîne sa douleur
Et son porte-monnaie crie malheur.
La Torah de Moshe Rabbeno
Recommande de s’éloigner de la boisson illico
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-es- chrab u mahia –Qasida du vin et de la mahia et de l’eau-de-vie
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר
20-אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטְבּוֹ וְגָמַר; / נָטָה גַּלְגַּלִּי, / יָרֵאתִי
]וָאֶתְחַלְחַל.
יוֹמִי עוֹמְמִי, / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סוֹגֵר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת
]מְכוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמֵי / פֶּרֶץ נַחֲלֵי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי, / כִּפְלַיִם רוּחוֹ
]חִבָּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו, וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ
[וְנִבָּל.
- 20- אך רוב אשמתי… ואתתלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, על פי ״כי אשמה רבה לנו״ (דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה על פי ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״(הושע יג, יד); יראתי ואתוולחל: על פי ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
- 21- יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: על פי ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: על פי ״ויתנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, על פי ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״(איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, על פי ״לאסר מלכיהם בזקיס ונכבדיהם בכבלי ברזל״ (תהלים קמט, ח).
- 22- רמשי רועמי… רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, וגרם פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הביטוי הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת – כינוי לעם ישראל בארצו, על פי ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); מעם גר: איוב כח, ד; כפלים רוחו חבל: על פי ״כי לקחה… כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
- 23- לא כן אדמה… ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה קשה כל כך; לא כן אדמה: על פי ״והוא לא כן ידמה״ (ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות – רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפל׳ שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, על פי ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).
אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר, / וּמְחִי קַבָּלִי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25-בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב
]וּגְבָל.
מִרְדִי בִדְמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכָּר, / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרָף גָּדִישׁ
]נֶאֱכָל.
וּבְנֵי עוֹלָמִי, / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי, / קִוּוּ חֶרֶב
[מְאֻכָּל.
עַמִּי וּלְאֻומִּי, / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ
[מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוֹבִי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא
[לֹא אוּכַל.
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי
[וְהֵיכָלִי
24-אויבי וקמי… כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, על פי ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שב כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.
25-בני עם רמי… ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים – ״רמי קומה״ ו״קומותיהם רמות״; חשו לשלל׳: על פי ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: על פי ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״(תהלים פג, ז־ח).
26-מרדי בדממי… גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: על פי ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״(תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: על פי ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).
27-ובני עולמי… חרב מאכּל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכּל: על פי ״ואם תמאנו… חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).
28-עמי ולאומי… מפתן ההיכל: תפילתם של בני ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה ל׳: על פי ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).
29-סוב׳ ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שיבוא קץ לפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אלה מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכּר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: על פי ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי
[וְהֵיכָלִי
-30 מבית הלחמי… והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, על פי ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״(שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: על פי ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״סבו ציון… ספרו מגדליה״ (תהלים מת, יג).
הערות המחבר
-3 שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שב״ ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט
- שֶׁבּיִי וְלִשְׁמִי, / צִבְעָם אֲפֵלוֹ בְּמַחְבַּר; / חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי, / דָּאָה הוֹדוֹ
[וְנִדְלָל.
דָּחָה מַנְאוּמֵי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר; / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר
[הַזֹּהַר בְּמִכְלָל.
שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי, / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר; / חָשׁ וַיִּכָּלֵא, / בְּקִרְבּוֹ לְבַד
[חָלָל.
עָרֵל וְטָמֵא, / חוּט פִּלְכָּם – שְׂפָתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטָלֶא / צַמְרוֹ,
[אַף אִם מִתְגּוֹלֵל. - 10- שב״… במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שב״ ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״ (שמות כח, יט; לט, יב); צבעם אפלו: האפילו, החשיבו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר – צורה שנתחדשה בידי רד״א; חטאו… ונדלל: חטאו ־ צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי – על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.
- 11 – דחה… אתימר: בהתחלה חשב המשורר שלא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה התגאה כל כך; חן שפתי: על פי ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: על פי ״חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו; אור׳ חשמלי, אור הזוהר במכלל: כינויים מפארים לשפה העברית, על פי ״במראה זהר כעין החשמלה״(יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת,על פי ״מציון מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).
- 12 -שחה איש… ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו על המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול רם ובתוקפנות; איש חרמי: על פי ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכים א ב, מב); ויתמרמר: על פי ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״(דניאל ח, ז); חש ויכלא… חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערותם ונפל לבם בקרבם; ויכלא: על פי ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהלים מ, י); בקרבו לבו חלל: על פי ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים קט, כב).
- 13- ערל… משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והולכת ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הטלה, גם כשהם – לדעתו של המשורר – בשפל המדרגה ומתפלשים בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, על פי ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: על פי ״והיית להם למשמר״ (יחזקאל לח, ז); מתגולל: על פי ״ועמשא מתגלל בדם״ (שמואל ב כ, יב).
אוֹצַר אֲסָמִי – / אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר; / חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִּמְגִלָּתִי
[מְגוֹלָל
15 מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לָשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר; / דַּיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד
[אֶתְפַּלַּל.
קָשְׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלֵי / זֶמֶר
[פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
צָפוּ בְּיַמִּי / יָם שִׁירָתִי לִי כְּעַמַר; / שָׁטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.
טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר, / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוּ לֹא
[תִּבְחַל.
חָלַי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי, / אָזְרוּ כֹּחַ
[נִשְׁחָל.
14- אוצר אסמי… במגלת׳ מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, על פי ״נשמו אצרות נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: על פי ״ה׳ מנת חלקי וכוסי״(תהלים טז, ה); במגלת׳ מגולל: על פי ״ונגלו כספר השמים״ (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).
15- משרתי… אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית הכנסת, ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. רד״א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור, וכך התוודע ליופייה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי – צורה מחודשת בידי רד״א.
16- קשטי בזממי… בו אתתל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, על פי ״הודיעך קשט אמרי אמת״(משלי כב, כא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: על פי ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).
17 – צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, על פי ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: על פי ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).
18- טעמו בטעמי… לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: על פי ״טעם טעמתי… מעט דבש״(שמואל א יד, מג); כנפת צוף: על פי ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״(תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).
19 -חליי ונזמי… כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; חל״ ונזמי: על פי ״נזם זהב וחלי כסף״(משלי כה, יב); עדיו עדו: על פי ״ותעד נזמה ותליתה״(הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ) בלב נכמר: על פי ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״(הושע יא, ח) – הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: על פי ״ונכשלים אזרו חיל״(שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל (אריה), מחידושיו הלשוניים של רד״א.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט עמ' 306
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
וכוכבים בלב ים נבוכים כגרים ממעוניהם גרושים (ריה"ל 'אהבת ציון', עמ' קפ"א)
פרק שני פעילות 'ציונית' ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה –
חוקרים סקרו בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, מסוף המאה ה- 19 ועד להקמת המדינה. הם התמקדו בקשריהם הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות. הם עסקו בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה שהתמקדה בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קק"ל וקרן היסוד. ובהתמודדות הקהילות היהודיות עם האידאולוגיה הציונית. במקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. כול זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכול אחת מארצות המגרב. ממצאי המחקרים הראו שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל (הקק"ל) ו'השקל הציוני'. דברים ברוח זו ביטא בראיון אישי גד כהן פעיל מרכזי באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. לשלטון הצרפתי הייתה עמדה שונה כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו סניף של ההסתדרות הציונית פעל בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, "ההסתדרות הציונית אינה רשמית היא נסבלת". בתוניס ובאלג'יר היו עליות וירידות ברמת הפעילות של התנועה הציונית, אך היא לא הוגבלה בדרך כלל בארצות אלה. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופאים שניהלו את סניף קרן היסוד באלג'יר ומשרדיה הארץ ישראלים בתוניס, במרוקו ובלוב. גם הפדרציות הציוניות במגרב שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ ישראלים עסקו בהרצאות ותעמולה לקידום הציונות וניהלו על ועדות העלייה המקומיות.
שנה לאחר מכן אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, העיד שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו קיימים מוסדות ציוניים שבראשם מונה "איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית". בעדותו הציג את מטרת הציונות במגרב, "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה להשיג תדמית של 'החלוץ הפולני'. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי ]…[ להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה[הדגשה של, ב.ד]. במילים אחרות, התנועה הציונית שהחלה את דרכה במזרח אירופה לא שכחה את שורשיה 'החלוץ – הפולני' 'החלוץ הצעיר' וייבאה לצפון אפריקה את רעיון החלוציות המזרח אירופאי בלי להתחשב – להכיר את 'רוח' המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון ללא המעטה הפוליטי מדיני של – הסוכנות היהודית. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת, בהשוואה להיקף הפעילות במזרח אירופה, נשען עליה מפעל ההעפלה לפלשתינה א"י.
הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביזמה הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת 'צעירי ציון', 'יושבת ציון' ו'עטרת ציון' בתוניס, 'בן יהודה' בלוב וקבוצות 'בן יהודה, 'מגן דוד' ו'טרומפלדור' במרוקו – שפעלו בתנאים ובמשאבים שעמדו ברשותם. תנועות אלה שמרו על קשר עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותם השוטפת. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946 הוא הביא מדבריו של צבי יהודה, "הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתרמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני, להכשרה ולעלייה". התגברות פעילותן של התנועות, המועדונים וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב.
הפעילות הציונית במגרב התמקדה גם בלימוד השפה העברית ותרבותה. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו – 1945 כ"אנדרלמוסיה איומה. הרבה חברות אשר עוסקות ביהדות, ציונות, בעברית ואפילו בהכנה חקלאית, אבל כול זה מפוזר, בלתי מאורגן בלי יד מדריכה". מטרתם הייתה לשלב את הפעילות במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית. להערכת השליחים, הפיצול גרם […] "לאיבוד כוחות ויכולת עבודה". כלומר, ניצול יעיל של משאבים לא היה נחלתה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה.
משנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות "מאחר ובמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכול ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה". בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש"כל מאמצנו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש ]נתקלו, ב.ד[ בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה". מנגד, במועד הדוח פעלו כבר שלושה שליחים במגרב. שנתיים לפני כן ציין נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרת לפרוש על כול הפעילות במגרב את חסותה 'האימפריאלית' של הסוכנות היהודית. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת 3 חברים על בסיס "תכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג'יר ומרוקו". תזכיר זה הדהד עם רעיון 'החלוץ האחיד' שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הסוכנות היהודית התמודדה עם פעילות ציונית ספורדית של יחידים ושל ארגונים וולונטריים במגרב שחלקם קיבלו סיוע מצומצם מהמוסדות הציוניים. ארגון 'ברית עברית עולמית' ('ברית'} שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית. היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא נפסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר אחרי החלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות של טריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג'יר לקבלת חומר בצרפתית כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"
קבורת המת
מלבד הכנת הקבר, מתפקידם היה לקבל את המת בבית הקברות, לקברו ולסתום עליו את הגולל. אחר כך הם הולכים לבית האבל ומכינים לו סעודת הבראה, בביצה וזיתים, ויי״ש כמנהג.
הערת המחבר: בצד תפקידים שגרתיים אלה, מוטלים עליהם תפקידים בשעות חירום. כשהיה שטפון־הנהר, או במקרה של אש וכדומה הם היו משתדלים להציל את האנשים, ולהעבירם למקום מבטחים. (ראה צלצלי שמע, בהקדמה).
חברת הרוחצים
הם מטהרים את הנפטר ומלבישין אותו תכריכין. גם הנשים לקחו חלק בפעילות חברה זו. הן טיפלו בטהרת הנשים הנפטרות, חיממו מים לחפיפת המת ורחיצתו, גזרו ותפרו את התכריכין. נשים אלו נקראו ״לגזבראת״ (:=גזברות). ר׳ אליהו ן׳ הרוש [תקע״ז— תרמג] הוסיף תפקיד אחר לאנשי הברה זו: עזרה לחולים וביקור אצלם מדש״ב. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של ר׳ אליהו הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי השגת ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים ״.
הברת אליחו או ״חברת חלווייה״
בשנת תר״ס, לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם המת הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שהביריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת. אנשי חברה זו נושאים את מטת הנפטר על כתפם מפתח ביתו עד בית הבקרות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהלים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכיו למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכיו למת.
חברה זו שאנשיה הלכו והתרבו, מצאו להם שטחי פעולה אחרים.
מצות המילה. בערב שלפני יום הברית, הם באים לביתו של בעל הברית, לומדים בס׳ הזוהר, ושרים שירים הנהוגים. אם בעל הברית איש עני, תורמים כסף לכבודו, שיוכל לשאת בהוצאות הכרוכות במצוה זו.
מצות של מצווה. קנו חטה השמורה משעת קצירה, ועשו מצה שמורה לפני פסח, וחילקום חינם לכל בני העיר.
השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
הכנסת אורחים. עד שנת תרי״א, הטיפול באורחים לא היה מאורגן, אורח שבא לעיר אם היה לו ״בעל־בית״ קבוע, נתאכסן אצלו. אחרת התקשה למצוא אכסניה לעצמו. חכם ובן־תורה שנזדמן לעיר, היה הגזבר מוצא לו ״בעל בית״ שיאכסן אותו. ת״ח היו באים לעיר בעיקר לאסוף נדבה. בשבת, בעת קריאת ספר תורה, היו מתנדבים לו הקהל. גביית נדבות אלו, נעשתה באמצע השבוע באקראי, על ידי גזבר העיר, שהיה טרוד בעניינים אחרים. היו שהתחמקו מתשלום הנדבה, דבר שהקשה על הגזבר, עד שבסוף, הגזברים סילקו עצמם מלטפל בגביית נדבות אלו. רבי עמור אביטבול הוא שהתעורר לתקן את המצב. תקנה משנת תרי״א מסדירה את הטיפול באורחים. נתמנו ״גזברים״ מיוחדים לכך. ערכו רשימה של בעלי בתים היכולים לשמש כאכסניה, והאורחים הופנו אליהם לפי התור. גזברים אלו קיבלו על עצמם לטפל בגביית הנדבות שהתנדבו הקהל לאורח. מי שהתחמק מתשלום הנדבה, מוסרים אותו לנגיד והלה מטיל עליו קנס בסך 50 אוקיות.
בנו של ר׳ עמור, ר׳ חיים אליהו אביטבול, היה רודף אחר מצוה זו. היה הולך בעצמו לפונדקים, לחפש אחר אורחים. פעם, נזדמן לו, בערב שבת סמוך לחשיכה, השד״ר ר׳ אליהו ילוז וקיבלו בכבוד גדול. (מפי מו״א הרב ישמ״ח זצ״ל).
משנוסדה חברת ״אליהו הנביא״ נטלה לידיה את הטיפול באורחים. הם רכשו שני בתים אחד לאנשים ואחד לנשים, בכל חדר שמו מטות, שלחן וכסא ומנורה. האורחים הופנו לאכסניה זו. שמש החברה מבשל בביתו ומביא את האוכל לאורחים. הסדר זה מיוחד היה רק לימות החול. בשבתות, אנשי החברה ״חטפו״ את האורחים. היו רבים ביניהם על האורחים זה אומר אני זכיתי בו וזה אומד אני זכיתי בו. בביתם זוכה האורח לכבוד גדול. הם שימחוהו במאכל ובמשקה, ובדברים המתיישבים על הלב.
חברת מושב זקנים
הברה זו נוסדה בשנת תרצ״ב. במשפחה המארוקאית, טיפלו בזקנים בכבוד ובמסירות. בניו ובני ביתו של אדם מטפלים בו לעת זקנתו. וכל מחסורו עליהם. העניים שביניהם קיבלו תמיכה מקופת הקהל. ממילא לא היה צורך במוסד מיוחד שיטפל בזקנים. ברם, תעסוקה לזקנים לא היתה. הם היו מתאספים ב״רחבה״ של עיר, ליד שער הכניסה לאל־מללאח. שם ישבו שורות שורות לראות בעוברים ושבים, לשמוע חדשות היום, ולשוחח שיחה בטלה של יושבי קרנות. המראה של זקנים, לבושים בלבושם הדל, חרושי־קמטים, ונפולי פנים, קידם את כל הנכנס לשכונת היהודים. המראה לא היה מן המעודדים. בשנת תרצ״ב, קיימת היתה חברת ״בעלי חנויות״ (=חוואנתייא״), אלה שהיו להם חנויות במללאח העיר. הללו נוהגים היו לסגור חנויותיהם בשעת הצהרים, כדי ללכת לאכול ארוחתם, ולנוח מנוחת־צהרים. וללכת אחר כך לבית הכנסת. ״די מאיר״ שם התכנסו לאחר הסעודה מיד, למדו זוהר ותהלים. משהגיע זמן מנחה קטנה, התפללו וחזרו לחנויותיהם. בהתחלה הצטרפו לסדר זה זקנים מספר. והללו הטיפו מוסרם לזקנים אחרים. אמרו להם: עד שהם הולכים בטל, בואו ללמוד ותזכו במצוה. דבריהם מצאו אוזן קשבת והזקנים הלכו ונתרבו ב״תיקון״ של בעלי החנויות. אז התעורר לבב ״יחידים״ מבעלי החנויות, ושידלו את הזקנים ללמוד כל היום, והם יאספו תרומה מרעיהם בעלי החנויות ויתנו להם פרם שבועי. מעתה כל הזקנים יושבי הקרנות נאספו לבית הכנסת ללמוד כל היום. ככל שנתרבו בעלי החנויות, וגבו יותר, גדלה התמיכה שניתנה לזקנים. ברבות הימים, בראותם לבושם הדל של הזקנים, תיקנו לחלק להם מלבוש חם בימות הגשמים ומלבוש קל לימות החמה. יום חלוקת המלבוש היתה ״חגיגה״ של החברה הם הזמינו את ראשי הקהל, חכמים ועשירים. כל הנוכחים תרמו למפעל בעין יפה. גם נשים תרמו את חסכונותיהן למפעל זה והחברה המשיכה להתקיים עד ימינו אלה.
ביקור חולים
ניצניה של חברה זו הן די קדומים. כבר בימי ר׳ אליהו ן׳ הרוש, ראינו שהטיל על חברת הרוחצים גם טיפול בחולים העניים לספק להם צרכי פרנסה ורפואה. כך נמשך הדבר עד שנת תרפ״ז. בשנה זו נוסדה חברת ״ביקור חולים״, שהלכה ונתבססה. בשנת תש״ב, הרחיבה את פעולתה עד שזכתה להכרה כמוסד חיוני הן על ידי ועד הקהלת והן על ידי הממשלה.
חברה זו הגישה עזרה רפואית שכללה ביקור רופאים, תרופות ואף מצרכי מזון בסיסיים כחלב, בשר וכיוצא. הם פתחו בית מרקחת משלהם, ואף קנו ״אמבולנס״ להוביל חולים ויולדות לבתי חולים ממשלתיים בפאס במקרה הצורך. תקציב החברה כוסה בחלקו על ידי תרומות מאנשי הקהלה אנשים ונשים, ובחלקו על ידי הקצבה קבועה מועד הקהלה והממשלה .
חסד ואמת
חברה זו נוסדה בשנים האחרונות, בחדש תמוז תרח״ץ (1938), מאחר והקברות בבית החיים הישן [בשפולי ״זבל לקביר״ — הר הגדול] התחילו להתמוטט ויש שנהרסו כליל, ומי הגשמים נסחף אליהם. רב העיר מוא״ב ז״ל עם ועד הקהלה ייסדו חברה כזו לשיפוץ בית החיים בכלל בועד הפועל של חברה זו שהיה מחשובי הקהלה הייתי גם אני הצעיר ועל ידינו נרכש שטח אדמה שהיה יוצא דופן מצד האדמות המוקדשות לקבורה. ובהשתדלותו של יו״ר הועד מר רחמים טובאלי, נכנס ההר הנזכר בשם ״שערי רחמים״ לספר אחוזה ממשלתי ״טבו״, מכלל קרקעות השייכים לרכוש הקהלה.
מלבד חברות אלה שעסקו בחומר ורוח, היו אחרות אגודות ״ללימוד תורה ועבודת השם״. רבות מהן נתגבשו כתוצאה מיזמה של יחידים, שנתאספו ללמוד זוהר ומשנה, ולשמוע מוסר מפי חכם, במוצאי שבתות וחגים. כל פעם היו הולכים לבית אחד החברים לפי החור. ובשנים האחרונות נתייסדה חברה בשם ״נעים זמירות״ בנצוחו של מר רפאל זכרי בן יעקב ״לשורר בקול נעים זמירות ה׳ בתפילות בחגים ובמועדים״.
על חברות שעסקו ב״חינוך״ כגון ״עץ החיים״ וחברת אם הבנים ראה בפרק שבעה עשר החינוך בצפרו.
בדומה לחגיגת ה״הלבשה״ ליתומים שהיתה נהוגה בשאלוניקי ותוגרמה בכלל.
דו״ח חברה זו ראה תעו׳ 316 הנ״ל. ויש לציין שהודות למר אחי חכם ונבון רבי מימון עובדיה יחשל״א שעבד במסירות רבה, וטפל בחולים. וברפואתם ועל ידו הלכה ונתבססה החברה, בשנותיה הראשונות, זכות הרבים תלוי בו וצדקתו עומדת לעד.
קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"-עמוד 108
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ – לשבת נחמו-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ
לשבת נחמו. פיוט מעין איזור בן חמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. טורי הענף מתחלקים לשניים.
חריזה: א/ב א/ב גג ד/ה ד/הגג ופו׳.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.
כתובת: שיר לשבת נחמו.
נועם ׳ימשול בעמי׳.
והסימן: לדוד חזק. מקור: ק- טז ע״ב.
לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ / הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ
אַתָּה אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / גֹּאַלְנוּ שְׁמֶךָ
בַּשֵּׂר אֱמֹר : שׁוּבוֹ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
דִּבַּרְתָּ בְּתוֹרָתְךָ / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם
בְּבוֹר צָרָה וַחֲשֵׂכָה / אַל תָּפֵר בְּרִית אִתָּם
שׁוֹמֵר, עַד מָתַי יְחָרֵף צַר אֵל עֲזַבְכֶם
אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.
וּבָא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל / בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
וְצַר צוֹרֵר וּמִתְגָּאֵל / לָעַד לֹא יִרְדֶּה
גְּמוּל, ה' הוּא יָבוֹא וְיוֹשִׁיעֲכֶם
אַתֶּם נִצָּבִים כֻּלְּכֶם טַפְּכֶם נָשֵׁיכֶם.
דּוֹדִי, לְךָ הַמוּ מֵעַי / מַר מִמָּוֶת עַזְבָךְ
זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי / בְּאַשְׁמוּרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ
חוּשַׁי, וּמַעְיָנַי לַעֲבוֹדָתְךָ אֶמְשְׁכֵם
אָמוֹר אֹמַר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם.
חִשְׁקֵךְ מְאוֹד גָּבַר עָלַי / יוֹנָתִי תַּמָּתִי
זְמַן שְׁנַת קֵץ גְּאוּלָי / קָרְבָה יְשׁוּעָתִי
חַכֵּה אֲחַכֶּה לַחֲנָנְכֶם וְאָרוּם לְרַחֶמְכֶם
רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם.
- 1. לישועתך יה קוינו: על-פי בר׳ מט, יח. השיבנו אליך: על-פי איכה ה, כא. 2. אתה… גואלנו: על-פי יש׳ סג, טז. 3. שובו לכם לאהליכם: על-פי דב׳ ה, כז, וכאן הכוונה לארץ־ישראל. 4. נחמו… אלהיכם: יש׳ מ, א, והוא על-פי ייעוד הפיוט לשבת נחמו. 5. ואף… בהיותם: וי׳ כו, מד. 6. בבור צרה וחשכה: ציור לאפלת הגלות. אל… אתם: על-פי יר׳ יד, כא. 7. שומר: כינוי לקב״ה, על־פי השיבוץ מן הטור הבא (8). עד…צר: על־פי תה׳ עד, י. אל עזבכם: זו טענת המוסלמים והנוצרים, כי ה׳ נטש את ישראל ובחר בהם, כביכול. 8. אמר… בקר: יש׳ כא, יב. שוב אשוב אליכם: על־פי בר׳ יח, י, ורמז לחידוד המפורסם, המיוחס לראב״ע: ׳אבי אל חי שמך׳(ראב״ע לוין, ב׳ עמ׳ 529־530). 9. ובא… גואל: על-פי יש׳ נט, כ¡ א, כז ופיתך המשורר הפסוקים זה בזה. 10. ומתגאל: המתלכלך בחטאיו. 11. גמול: על-פי איכה ג, סד. 12. אתם… נשיכם: דב׳ כט, ט. 13. דודי: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, ד ועוד. לך המו מעי: מרוב אהבה, על-פי יר׳ לא, יט. מר ממות עזבך: שישראל דבקים בה׳, גם אם שונאיהם מאיימים עליהם במיתה והמיתה עדיפה בעיניהם מלהמיר דתם. 14. זכרתיך… בך: שכל מחשבותיי בך, על-פי תה׳ סג, ז. 15. חושי ומעייני: גופי ומחשבותיי. אמשכם: אשלוט בהם ואשתמש בהם לעבודתך. 16. להם: לעם ישראל. שמעו… נפשכם: על-פי יש׳ נה, ג, וכיוון לבשורת הגאולה וראה טור 17. יונתי תמתי: כינוי לישראל. במחרוזת זו באה תשובת ה׳. 18. זמן… גאולי: זמן הגאולה עתה ולא סיים דבריו והמשיך ׳קרבה ישועתי׳, על-פי יש׳ סג, ד. 19. חכה אחכה לחננכם: על-פי יש׳ ל, יח ועניינו כאן ציפיה של קוצר רוח. 20. רוחי אתן בקרבכם: על־פי יח׳ לו, כז.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.
ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.
רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.
וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.
לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.
רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.
אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.
ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.
ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.
רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.
רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.
רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.
רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.
רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.
רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.
רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית
עמ' רג