מורשת יהדות מרוקו

פרשת נח

דָּם רֹבִּי, חָסְנִי נֶחְסַן / לִי, מִבְטָחִי, וַיַּחְמֹל —
נֶפֶשׁ נְקִיָּה / הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

מִדּוֹר לְדוֹר בְּכַחְשָׁם / רִגְזוּ, דָּהֲרוּ אֶל מוּל —
גֵּו מַאְפֵּלְיָה / זָקֵן נַעַר וְעוֹלֵל:

כנפי שחר

דם רובי — נדם ופסק המבול היורה בי. חסני חסן לי — ה' מעוזי וחזקי היה לי למעוז. הוציא יקר מזולל — הציל הצדיק ולא נספה עם הרשע. בכחשם רגזו — הכעיסו הי בכזבם. דהרו… — רצו כסוס אל תוך האופל. זמה… — נפשם, תאותם רק לשחת דרכם.

זִמָּה–וְשַׁחֵת נַפְשָׁם / דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּ, וּגְמוּל —
לָהֶם לֹא נִהְיָה / וְעוֹד לִבָּם מִסְתּוֹלֵל:
מִשֹּׁרֶשׁ גֶּזַע שָׁרְשָׁם / יָצָא צַדִּיק, וַיַּעְמֹל —
לִבְנוֹת אֳנִיָּה / בְּאִמְרַת כָּל מְחוֹלֵל:
וּבְתַעֲלוּלִי בָּאְשָׁם / נִכְּלוּ יָמִין וּשְׂמֹאל
דּוֹר זִעוּמֵי יָ–הּ / בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל:
רָם עַל כָּל–רָמִים הִשָּׂם / מֵחַכְמָתָם וַיָּמֹל
כִּסְלָתָם חִיָּה / וּבִינָתָם מְחוֹלֵל: דַּם:

לוּ אַף יְיָ יֶעְשַׁן / יִמְחֶה פִּשְׁתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹל
בָּנֶיהָ וּבְרִיָּה / רַק אִם אֹמֶר יְמַלֵּל :
דַּרְכֵי כָּל–אִישׁ כְּכוֹשָׁן / יִלְמוֹד לֹא יָסָף לִמְעֹל
בְּחֵטְא רְמִיָּה / רֶשַׁע סוֹבֵא וְזוֹלֵל:
וְנֹחַ יָשַׁן נוֹשָׁן / וְלֹא עָמַד בְּמִשְׁעוֹל
רַק נַפְשׁוֹ חִיָּה / לֹא עָמַד לְהִתְפַּלֵּל:
דִּבְרִי יוֹצְרוֹ, כִּמְדֻשָּׁן, / שָׁמַע וְנָשָׂא בְעֹל
קוֹרֵא בַּצְּדִיָּה / מַבּוּל רַב עוֹד יְחוֹלֵל:
קוֹל כִּשְׁמוּאֵל בְּבֵית שָׁאן / אֹזֶן נָעֲלוּ נָעוּל
כָּל–נֶפֶשׁ חָיָה / זֵכֶר וּנְקֵבָה תַּכְלֵל: דָּם:

אֵין עוֹד אֵזוֹר לְחַבְּשָׁם / וַעֲוֹנָם לֹא אֶסְבֹּל
יָדִי נְטוּיָה / אַרְאֶה חֶטְאָם בַּעֲלִיל:
יָדְךָ תְּמַלֵּא אָסָם / מִנִּי אֹכֶל, לֹא תִבּוֹל —
נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה / חִנָּךְ עֲלֵיהֶם הַצְלֵל:

כנפי שחר

רק לשחת דרכם. לבם מסתולל — אוחז באותה מסלה. כול מחולל — ה׳ יוצר הכל. ובתעלולי באשם — במעשיהם המגונים. נבלו… — זממו לעשות רע בכל אשר יפנו. השם מחכמתם וימול — השכיח והכחיד מהם חכמתם. בסלתם חיה… — טפשותם הגביר ובינתם הרג, החליש. בניה ובריח — ארץ ויושביה. ככושן… — הרגילו עצמם לעשות רע בלי הפסק ככושן רשעתים (שופטים ג, ח). ונח ישן… — נרדם ולא עמד בפרץ. במדושן — כמאושר שינצל. ונשא בעול — עשיית התיבה. קורא בצריח… — קריאתו ״מבול רב עוד יחולל״ היתה בקורא בחלל ריק. בצדיה — לי נצרו עריהם מבלי איש (צפניה ג, ז). יחולל — יוריד, ל׳ על ראש רשעים יחול (ירמיה בג, יט). קול בשמואל… — קולו של נח היה בקולו של שמואל,כמו שלא שמעו לשמואל (שמואל־ א ח, יט), (אך לא מצאתי שהיה זה בבית שאן). נעלו — אטמו, סתמו. כל נפש חיה… — כולל זכר ונקבה, יביא אל התיבה להחיות. אין עוד אזור… — תחבושת, כבר אין תרופה למכתם. בעליל — בגלוי. אסם — אוצר. לא תבול נפש… — שלא תכחד נפש וגויה, אדם ובהמה, ברעב

מִן בְּהֵמוֹת שָׂא רֹאשָׁם / שִׁבְעָה שִׁבְעָה לֹא תַּחְבּוֹל —
נֶפֶשׁ דּוּמִיָּה / הִשָּׁמֵר פֶּן תְּחַלֵּל:
חָיָה וָעוֹף מֵרִבְצָם / בָּאוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל —
חַדְרֵי שְׂכִיָּהָ / מִיץ בְּמִינוֹ מִתְבּוֹלֵל:
זֶרֶם מַיִם הֶחְלִישָׁם / בִּרְאוֹתָם כִּי מִזְּבּוּל —
שְׁמֵי עֲלִיָּה / גֶּשֶׁם כַּבִּיר יְחוֹלֵל: דָּם:

קוֹל הָרַעַם כְּנָסָם / מַיִם רַבִּים בַּהֲמוֹל —
עֹז פְּלִילִיָּה / קוֹל הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל:
בָּאוּ מַיִם עַד נַפְשָׁם / נִמְחָה כָּל–הַיְּקוּם מִמּוּל —
רַב עֲלִילִיָּה / אַךְ נח כְּמִתְהַלֵּל:
עַד אַרְבָּעִים יוֹם עִשָּׂם / תָּפְתֶּה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה / רַק יְשִׁימוֹן יְיֵלִיל:
בְּחֶמְלַת צוּר שֶׁעָשָׁם / זָכַר אוֹתָם וַיַחְמוֹל
וּבְעֵין צוֹפִיָּה / רָזַם לִתְהוֹם וַיְמוֹלֵל:
מַעַיְנוֹת סָכְרוּ מִכְסָם / חֲרוֹן אַף קָמַל קָמוֹל —
גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / לֹא יוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל: דָּם:

הוֹצִיא הַיּוֹנָה מִשָּׁם / כִּיצִיאָתָהּ מִן הַלּוּל
פָּרְחָה בִּצְדִיָּה / טָרְפָה נוֹף וַתְּהַלֵּל:
וּבְיוֹם בּוֹ נִתַּן חֲפָשָׁם / פֻּקְּדוּ בְּתַעֲלוּל —
פְּרִיָּה וּרְבִיָּה / הִקְרִיב עוֹלָה וְכָלִיל:
בְּרַךְ אוֹתָם וְהִרְשָׁם / בְּהֵמָה עַד שַׁבְּלוּל
אַיָּה וְדַיָּה / תַּחַת יָדָם יִתְגּוֹלֵל:

 כנפי שחר

חינך… — פרוש עליהם חן חמלתך. לא תחבול… — ל׳ חבלה. נפש דומיה — בעלי־חיים שאינם מדברים. השמר… — פן תפר את הצווי. חדרי שביה — כאן: חדרי המחסה. מתבולל — דבק, מעורב רק במינו. גשם כביר — רב. יחולל — יוריד ה׳, ל׳ רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, בג); או: כביר — תואר לה׳, בהמול עוז… — בתוקף הדין הסער הסתובב כבמחול. עישם — מעך אותם כעיסה. תפתה — גיהנם. רזם לתהום — רמז. וימולל — התיבש, לי ימולל ויבש (תהלים צ, ו). סברו מכסם — מנעו חלקם מלירד. קמל — נחלש. פרחה בצדיה — בחלל הריק, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. טרפה נוף — חטפה עלה זית מצמרת, מגובה העץ. פוקדו… — נצטוו על מעשה פריה ורביה. והרשם… — התיר להם הכל באכילה. שבלול — שרץ רכיך. יתגולל — יתבוסס בדמו, ישחט.

שֶׁבַע מִצְוֹת קִדְּשָׁם / הֶרֶג–נֶפֶשׁ וַיִּכְלוֹל —
גַּם מִיָּד חַיָּה, / אִם הָרְגָה, דִּין יְעוֹלֵל:
קַשְׁתּוֹ בֶּעָנָן רָשַׁם / לִזְכֹּר בְּרִית בַּעֲלוֹל —
שַׁעֲרוּרִיָּה / אִם אֱנוֹשׁ דָּתוֹ חִלֵּל: דָּם:

נֹחַ מַרְפֵּא חֲרִישָׁם / חָרָשׁ זֶרַע בַּעֲמוֹל
כֶּרֶם פּוֹרִיָּה / שָׁתָה יַיִן הִתְחוֹלֵל:
בָּנָיו סַבּוּ, בְּפָרְשָׁם / הַשִּׂמְלָה, אָחוֹר אֶל מוּל —
זָקֵן יְדִידְיָה / הַצָּעִיר עָוֹן פִּלֵּל:
לִשְׁנֵי בָּנָיו הוֹרִישָׁם / בִּרְכַּת שִׂיחַ בְּחָמוֹל
כֹּוסָם רְוָיָה / רַק חַם הַקָּטָן קִלֵּל:
הִפְרִיד אוֹתָם וּפָשָׁם / בַּתֵּבֵל יָמִין וּשְׂמֹאל
שָׁכְחוּ יְרֵא יָ /הּ– בָּנוּ מִגְדָּל לְהַלֵּל:
שָׂפָה אַחַת הִיא רַחְשָׁם / עֲזָרָתַם בְּמַסְלוּל —
מִגְדָּל בַּצִּיָּה / אַךְ צוּר שְׂפָתָם בִּלַּל:

מִשָּׁם הָא–ל הֱפִיצָם / כָּל–עַם וְעַם תְּבַלּוּל
אֶרֶץ נָכְרִיָּה / תָּעוּ וְעָבְדוּ אֱלִיל:
עַד זֶרַח נָגַהּ שִׁמְשָׁם / מִמִּזְרָח קָם הֲנִמּוֹל
דּוֹר עֲשִׂירִיָּה / קִיֵּם עוֹלָם וַיְפַלֵּל:
דָּם רֻבִּי, חָסְנִי, נֶחְסַן / לִי, מִבְטָחִי, וַיַּחְמֹל
נֶפֶשׁ נְקִיָּה/ הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

שבע מצות… — דינין, ברכת הי, ע״ז, ג״ע, ש״ד, גזל ואבר־מן־החי. הרג נפש… — עונש ש״ד חל גם על החיה. בעלול… — בבואו לעשות כליה. נח… — היה תרופה לחרישם (ראה רשי׳י-ה, כט). בעמול — ביגיעה. התהולל — נטרפה דעתו. הצעיר… — חם, בנו הצעיר, עשה עון חמור. לשני בניו — שם ויפת. ברכת… — שיח־שדה בחמלתו עליהם. ופשם — ברבם לפרות ולרבות, מה שגרם להם למרור. ירא י-ה — נח. רחשם — דבורם. עזרתם… — אחדות שפתם עזרה אותם לבנות מגדל גבוה. במסלול — לי סלסלה ותרוממך(משלי ד, ח). בלל — בלבל. תבלול — כאן: בליל עמים. עד זרח… — אברהם. דור עשיריה — עשרה דורות מנח ועד אברהם.

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

ואכן, רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חוויתו המשכילית תיאר ר׳ דוד אלקאים כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה בטחון:

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ [אוֹר זוֹרַחַת?
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי; / לוּלֵא כִּי [יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי [רָקַח מִרְקַחַת.. (שם עמ^׳ 164.

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא, ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

"יוֹמִי וְלֵילֵי טָפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַׁנָּה יָרַחְתִּי, / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת; נַפְשִׁי, מִמַּרְבִת אַהֲבָתָהּ, נַתֲלֵיתִי, וְעָלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי, [רַבָּה נִזְנַחַת.
וְאִם רְחוֹקָה הִיא, בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי; / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין [אַיֵּה לָקַחַת?
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עָלִי נַפְשִׁי רִוְיָתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמּוֹר [בּוֹ נִמְשַׁחַת. [……. ]
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, נִיב מְפָרֶשֶׁת, גַּם רוּחִי וְנִשַּׁמְתִּי רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי כְּבַת יוֹרֶשֶׁת. (שם).

ברם, מבוכתו זו לא היתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה אשר אף העלילו עליו — כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד — שחדל לקיים את התורה והמעוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

"לֹא זוֹ אַף זוֹ, שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.
לְאַל חָשְׁבוּ מִלָּתִי וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת". (שם).

לגבי דידו, לא היתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוף ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה, הרי הוא לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את כושר ביקורתו ואת מפוקחותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

"קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת; תּוֹרָה הָיְתָה חוֹטֵר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחַקֵּה לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָן תִּקְוָתִי תּוֹךְ [לֵב עוֹמַחַת,
מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוֹת עֲבוֹדָתִי, / אֲחַבְתִּיָה בְּעַיִן נִפְקַחַת". (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהוא חוה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו, הרי גם לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו. שכן, בעולם בו הוא חי, אין מכבדים את החכמה אלא את הממון. בהיותו עני, אין חכמתו נחשבת. ״פיוט זה, כותב הוא בכתובת שבראש שיר נוסף, מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון — נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם; והמסכן — לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכן, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר ר׳ דוד אלקאים בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטֳנִי / מִמָּתְנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,
הָס מִלְּהַזְכִּיר חַכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ,
מִנִּי נִבְצְרָה מַחֲשַׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל — טוֹב מַרְעָפוֹ. (שם, עמ^׳ 167).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בפתח השער

ה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חכמי התורה, בעת סיום כתיבת פרקי חייו של האיש הגדול שכולו תורה – תולדות זקננו הקדוש, אדוננו מורנו ורבנו, הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל, ראב״ד מקנס ומחבר הספר ״קיצור שלחן ערוך השלם״.

אין אדם עומד על דעת רבו אלא עד לאחר ארבעים שנה (ע״ז ה ע״ב, ועיי רש״י דברים כט ו), ועל כן דווקא עתה, בהיותנו סמוכים למועד יובל שנים להסתלקות רבינו, יכולים אנו להתבונן ביריעת חייו הגדולה, להתחקות אחר קצות דרכיו והנהגותיו ולסקור את פועליו, מתוך הסתכלות רחבה הצופה על פני הכלל תוך שאיננה מתעלמת מן הפרט. ובסייעתא דשמיא עלה בידינו להעלות עלי ספר תמונה מפרקי חייו, תולדותיו והליכותיו בקודש, למען תעמוד לנגד עינינו דמות דיוקנו ונקבל מושג כלשהו משיעור קומתו הגדולה ופרשת ימי חייו שכולם שווים היו לטובה ברצף אחד של עמל התורה ועבודת ה׳ ובמסירות נפש למען עם ישראל.

אכן ככל שנגלו לעבר פנינו מעט מהמון פעליו, כך נתעצמה הרגשתנו שלא זכינו אלא ליגע במקצת בשולי אדרתו וקצות דרכיו, אולם גם המעט הזה יש בו כדי ללמד במידה גדושה תלמוד ומעשה רב, הן מהליכותיו בקודש על התורה ועל העבודה, וממסירות עמלו בחינוך בניו וביתו אחריו, והן מהנהגת הכלל בניהול עדתו וניווט ספינתה מול סערות ומשברי התקופה ואתגריה, כאשר התנשא רבינו כארי לעמוד בפרץ ולקומם לבל ייהרסו, ולהניח את יסודות עולם התורה הספרדי לדורות.

קווים לדמותו של גדול בישראל בכלל, ושל רבינו בפרט, לא יעניקו לקורא תמונה נכונה, אם לא יכיר ולו במעט את נסיבות התקופה ומאפייני הסביבה בהם חי ופעל. לפיכך הרחבנו מעט אודות הרקע ההיסטורי ותהפוכות הימים בהם פעל רבינו הגדול, בבחינת בינו שנות דור ודור.

בהקשר זה, שומה עלינו לייחד אי אלו דברים אודות יהדות מרוקו בעת החדשה,עת רבת עלילות ותהפוכות, בתוכה פעל רבינו ואת תהפוכותיה צלח, ומתוכה ועל גבה הנחיל מורשה לשעה ולדורות.

מעטות הן הקהילות היהודיות, לאורך ולרוחב ההיסטוריה היהודית כולה, שחוו גלים רצופים כל כך של טלטלות תהפוכות ותמורות משמעותיות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, כפי שחוותה יהדות מרוקו בתקופתו של רבינו.

עד לשנת תער״ב (1912), עוד חיו יהודי מרוקו בין חומות ה׳מלאח; דורות על גבי דורות בעולם משלהם בו הקפידו על קלה כבחמורה, דבקים בה’ ובתורתו, ללא יוצא מן הכלל. הם היו נתונים מחד להתעמרות השליט המוסלמי, אך מוגנים מאידך מפני השפעות זרות שמחוץ לחומות. אך בשנה זו(1912) הפציע הכיבוש הצרפתי, ויהודי מרוקו הושלכו באחת למציאות חיים שונה לחלוטין, שוני שהתבטא מחד בשיפור מעמדם האזרחי וזכויותיהם תחת השלטון החדש, אך מאידך התלווה אליו איום רוחני כבד בדמות שינוי ערכים רעיוני שהביאה עמה את התרבות החדשה אל בין החומות, איום שביקש לחולל מהפך כולל ומקיף בחיי הכלל והפרט, כאשר במרכזו הקמת בתי הספר של היאליאנס' בקהילות רבות, שנוסדו במטרה מוצהרת לשנות מן היסוד את אורחות החיים של יהודי מרוקו.

טרם הספיקה יהדות מרוקו להסתגל למציאות חדשה זו, וכבר נתרגשה ובאה עליה צרת פעילות החילוניות הציונית לגווניה, ששיאה בימי ״עליית הנוער״ משנת תש״ט(1949) ואילך, יוזמה־מזימה נפשעת עד מאד, אשר הצליחה לנתק רבבות ילדים מבית אבא, ניתוק פיזי רגשי ורוחני, מתוך מטרה מוצהרת לנתק דור שלם ממורשת בית אבותיו, לחנכו ולעצבו מחדש ברוח כפרנית ומנותקת.

בתוך כך התחולל שוב מהפך שלטוני במרוקו, עם סיום הכיבוש הצרפתי וקבלת העצמאות המרוקאית, זעזועים פוליטיים ותמורות פנימיות שגרמו לקהילה היהודית להידלדלות שורותיה, כאשר חלק ניכר עוקר לצרפת, קנדה ואף בריטניה, ואילו מרבית בני הקהילה עולה לארץ ישראל ופוגש בה מציאות חיים חילונית, ובכך נעקר שוב באחת מחיי קהילה מגובשת וסדורה לחיי מהגרים עולים נטולי מסגרת קהילתית, תחת ממסד מנוכר ומתנכר לכל היקר והקדוש, ומציאות חיים כללית שכמוה לא העלו על דעתם.

תוך פרק זמן של פחות מיובל, התמודדה אפוא יהדות מרוקו עם שרשרת רצופה של זעזועים ותהפוכות, עם אתגרי המודרנה, ’השכלה’ ותרבות זרה, ציונות והגירה, הידלדלות הקהילה והתרופפות מוסדותיה עד לעליה ארצה אל תוך מציאות קשה – תהליכים שבגלויות אחרות התפרסו על פני משך זמן של מאות שנים, התחוללו במרוקו בפרק זמן של עשרות בודדות של שנים. כה מהירים ופתאומיים היו השינויים, עד שבני הדור שנולד לתוך התקופה הצרפתית, התקשו אף לזהות את מרוקו הישנה עליה שמעו מאבותיהם, וגם תקופתם השתנתה במהירות בדור ילדיהם, בני הדור הבא שנולד בתקופת חידוש השלטון המרוקאי והעליה לארץ ישראל. פערים שכמעט בלתי ניתנים לגישור נפערו בין אבות לבנים, ושושלת המסורה מדור לדור ניצבה בפני סכנה קיומית.

בעין כל הסערות הללו, התנשאה דמותו העוצמתית של רבינו זצוק״ל כקברניט נאמן לספינת דורו. הוא היה מאותם יחידים ששתלה ההשגחה העליונה בתפוצות ישראל בעתות משבר, כאשר בחוש אחריות ואכפתיות אין קץ שנתייחדו ונתברכו בהם יחידי הדורות, נשא על לוח לבו הטהור את משא הדור, ובעת בלע את הקודש התנשא כארי בקהילתו ומחוצה לה לעשות לתורה שלא תשתכח מישראל ח״ו, לכונן משכנות לאביר יעקב, ולהנחות יחיד ורבים אל בתי המדרש ואל המאור שבתורה. לא פעם יצא למסעות בני מאות קילומטרים בימים ובלילות, במרחבי מרוקו כולה, להקים בתי תלמוד ובתי חינוך, מקוואות טהרה ומוסדות קהילה, להפיץ רוח טהרה ולהעמיד בקרן אורה, ועד אחרית ימיו בארץ הקודש נטל מעת לעת את מקל הנדודים אל ריכוזי העולים ועוד הייתה אמת-הבנין נטויה בידו לקומם הנהרסות ולהנחיל מורשה לשעה ולדורות.

וכה דרשו רבותינו(מדרש תנחומא נח, ה): ”אמרו על נח שראה שלוש עולמות בחייו: עולם ישן שלפני המבול, עולם חרב בעת המבול, ועולם חדש לאחר המבול”. בדומה לכך, ניתן לומר על רבינו שראה שלושה עולמות בחייו: את עולם יהדות מרוקו הוותיק והמפואר כבדורות קדומים, את דור ההתמודדות וההיאבקות עם אתגרי ההשכלה והחילוניות, ואת דור נסיעת השורשים החדשים בארץ ישראל והקמת עולם התורה המפואר של יהדות המזרח. ולא זו בלבד שראה בעיניו את שלושת העולמות הללו, אלא בהיותו ׳האיש על העדה׳ ועמוד האש ההולך לפני המחנה, מורה דרכה הרוחני של קהילת מקנס ומדמויות המופת במרוקו כולה, אף נטל חלק מרכזי בעיצובם ובגיבושם.

לאחר שהתאבק בשנות ילדותו ונערותו לרגליהם של גאוני יהדות מרוקו, מעתיקי תורתם ושמועתם של חכמי קסטיליה, ניגש רבינו לבצר את חומות היהדות באמצעות התקנות שהנהיג בקהילתו יחד עם הדוגמה האישית אותה נתן, של יראת שמים זכה, דקדוק מופלג בהלכה, ואהבה עזה מאין כמותה לכל יהודי. מול סכנות ההשכלה והחילוניות, שינס מותניים בהקמת תלמודי תורה וישיבות, ממרחק הביא לחמו כשהוא שואב מתורתן של הישיבות הקדושות בצרפת ובאנגליה ונוטל מהן דוגמא למתכונת תורנית שיש בכוחה לחסן את הדור הצעיר מפני מדוחי הזמן.

מאוחר יותר, כאשר החלה הקרקע להישמט תחת רגליהם של יהודי מרוקו,לא היסס רבנו להיאבק במלוא כוחו נגד מגמות הכפירה והשמד של פעילי העליה הציוניים ובכך הציל רבים מרדת שחת. אף בערוב ימיו, לאחר עלייתו לארץ ישראל, לא תשש כוחו ולא נתן מנוחה לגופו, אלא הפעיל את מלוא כוח השפעתו לעורר את לב פרנסי היהדות החרדית לצורכי חינוכם של בני עדות המזרח, כאשר בעצמו נטל חלק פעיל בהקמת מוסדות חינוך, ישיבות ובתי מדרש בארץ ובעולם, למען הקם מחדש בארץ הקודש את תפארתה התורנית של יהדות ספרד המעטירה.

בכל השינויים הגדולים הללו שעברו על יהדות מרוקו, לא חל שינוי ברבינו עצמו, הוא ״רבי ברוך״ מהדור הותיק, והוא ״רבי ברוך״ מהדור המתחדש. בצדקותו ובתומו נשאר כתמיד, וממנהגי אבותיו והליכותיו בקודש לא מש ימין ושמאל. מתחילתו ועד סופו אחז הוא בדבקות במנהגי אבותיו, בהנהגותיו המיוחדות, בתפילותיו ספוגות הרגש, כפי שנודע למשל בפיוטו הנשגב ׳אשורר שירה׳, ובחוש המידה הבלתי מתפשר אשר על פיו ידע לקבוע מה לקרב ומה לרחק. כה נאמן היה רבינו לדרך אבותיו, שאף כי חייו חופפים את העת החדשה במרוקו, ניתן היה לראות בו בבואה להדר גדולתם של ענקי הרוח שקמו לה לגולת מרוקו מימים ימימה.

עד אחרית ימיו לא הסכים רבינו לדבר בשפה הצרפתית, השפה הרווחת בין כל בני דורו במרוקו, כאומר: למרות מאמציו הכבירים להשפיע על הדור הצעיר, אין הוא שייך באמת לדור החדש, אלא מחובר הוא לכבשונם הרוחני של אבות אבותיו, שושלת הזהב המפוארת רבני משפחת טולידאנו שהעמידה מקרבה עשרות דורות של גדולי תורה.

יחד עם פעילותו האדירה והרחבה למען הכלל, דאג לשמור במסירות נפש על חינוך ילדיו ונכדיו, ואכן הוא זכה להקים דור ישרים מבורך, המהווה המשך לחוליות הזהב של תלמידי חכמים יראים ושלמים, וגם הם זכו לקומם את עולם התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

מאז הסתלקותו ראינו חוב קדוש לחקוק על לוח לבנו ועל לבות כל בית ישראל את דמות דיוקנו וקצות דרכיו בקודש, למען תהי לנו דמותו למופת, נר לרגלינו ואור לנתיבות חיינו, בבחינת ”מתי יגיעו מעשי למעשי אבות^,״.

על הספר

בגשתנו אל המלאכה לשרטט מעט מקצות הליכותיו של רבינו הגדול, הסתמכנו אך ורק על מקורות מהימנים ומדויקים, הן בתיאור התקופה בכל פרטיה, והן בתיאור מעשיו והליכותיו של רבינו.

לעזר רב היו לנו שני חיבורים מופתיים: הראשון הוא פרי יצירתו של רבי אברהם עמאר [הנשוי לנכדת רבינו] שעוד בחיי חיותו של רבינו רשם עובדות והנהגות מאשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. החיבור השני הוא פרי יצירתו של רבי דוד שניאור, שחקר ודרש את תולדות רבינו מפי בני המשפחה ומפי תלמידיו הוותיקים. אף אנו הוספנו ודרשנו וחקרנו ממשפחת רבינו ובהם בנו רבי יוסף זצוק״ל, בתו הרבנית מרים מרצבך תליט״א, לצד רבים מנכדיו ונכדותיו, תלמידיו ומקורביו שחיו במחיצתו.

עבודה מקיפה נעשתה אף בקרב תלמידיו ומכריו הרבים שחלקו עמנו מאוצר הזיכרונות אשר להם. בצד כל עובדה וסיפור השתדלנו לרשום את מקור הדברים, ואף באלו שאין מקורם מצוין מעידים אנו נאמנה שכולם ללא יוצא מן הכלל נרשמו לאחר דרישה וחקירה מדוקדקת.

יצוין שמאחר ורבינו היה חסיד ועניו בתכלית, והסתיר רבות מהנהגותיו בקודש,

על כן נזהרנו בכמה מקומות ולא חשפנו את כל הנהגותיו. זאת משום שהסתפקנו שמא לא היה רצונו שיתפרסמו הדברים, ובפרט שישנן הנהגות שאינן שוות לכל נפש.

עוד יצוין שלאורך כל הספר לא כתבנו אלא תארים כלליים בלבד, דוגמת: ״רבי",

או"הרב", למען ירוץ בו הקורא.

למותר לציין שכל הערה תתקבל בברכה, ובנוסף פונים אנו לכל היודע על עובדות והנהגות נוספות שלא נרשמו בספר, שישלחם אלינו כדי לשלבם, בע״ה ובל”נ, במהדורה הבאה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

מהו"סולם התלמידים"?

לא היה קל להיות בכיתה שכמעט כולם חדשים עבורי וכולם גדולים וגבוהים ממני. הייתי צריך למתוח את רגלי כך שקצות אצבעות רגל ינוחו על הרצפה . נראיתי בעיני אחדים נטע זר שבא אולי לאיים על מקומם ב״סולם התלמידים" . אז, מהו אותו"סולם תלמידים" ?

שיטה צרפתית מיוחדת הייתה לדירוג תלמידים בכיתה. קודם כל , כדי שיתקיים "סולם התלמידים" היה צורך במחברות מבחנים שהיו שמורות בארון ליד שולחן המחנך. בסוף כל חודש , המחנכים בכיתות הנמוכות רשמו על גבי גיליון הציונים של כל תלמיד את הציון שקיבל בכל המקצועות . מכיתה ה' ועד כיתה ח' נדרשו התלמידים לכתוב בכתב רהוט בגיליון את הציונים שקיבלנו, בדיוק כמו שהיו רשומים במחברת המבחנים, כי היה אמון מוחלט בין התלמידים למחנך בעיניי! זה. בתום השיעור החזירו

התלמידים את הגיליונות ואת מחברות המבחנים לבדיקה של המחנך .

חשוב לציין כי על גבי גיליון הציונים כתבנו בעט נוצה , כלומר עט בעל ציפורן ממתכת שאותה טבלנו בכסת דיו כדי שהאותיות והמספרים יופיעו בכתב נאה ורהוט. קסת הדיו היתה עשויה מחרסינה לבנה , מעין כוסית קטנה ולה פתח צר שמספיק לטבילת הציפורן. הכוסית היתה שקועה בתוך חור עגול שהיה בחלקו הקדמי של שולחן התלמיד . הלוח העליון של השולחן , שעליו כתבנו או הנחנו את הספר , היה מחובר בצירים אל גוף השולחן כך שיכולנו להגביהו ולשלוף מבפנים את בקבוקון הדיו , אשר הכנו בעצמם בבית או את הנייר הסופג שהנחנו על העמוד אשר עליו כבר כתבנו.

לאחר שהעתקנו את הציונים מתוך מחברת המבחנים אל תוך גיליון הציונים נדרשנו לחבר את סך כל המספרים , שנעו בין הציונים הגרועים 'חלש – חלש מאוד' לבין הציונים הגבוהים 'טוב מאוד- מצו״ן', את סך כל מספרי הציונים רשמנו בתחתית הטור ליד המילים "סך הכל ״. הסך הכל של הציונים קבע את מעמדו של התלמיד בכיתה מבחינה לימודית וחברתית והוצג בכיתה ב״סולם התלמידים" , מ׳ למעלה ומי למטה. מ׳ שצבר ציונים גבוהים נעמד ליד שולחן המורה ומי שצבר ציונים נמוכים עמד בסוף הטור וקרוב אל דלת היציאה מן הכיתה. המורה חבש על ראש התלמיד הנכלם "כובע של ליצן" והכריזו עליו "ליצן הכיתה". ריחמתי עליו ולא אהבתי את ההתעללות הזו.

היינו כבר בסיומו של שליש שני ועמדנו לקבל את התעודות כדי להראות להורים. אני זוכר היטב שבסיום שליש א' לא השתלבתי בין עשרת הראשונים בכיתה. אני גם זוכר שבבית לא הרימו גבה על ההישג הלא כל כך מזהיר . זו כבר לא אותה תעודה של הצטיינות מהשנים הקודמות . אבל הפעם הירגשת׳ שאני הולך להיות בעשיריה הראשונה.

לאחר שמסרנו את גיליונות הציונים ומחברות המבחנים למחנך , התחילו התלחשויות בין התלמידים , כמו למשל : "מהו הסכום שקיבלת?" …"מהו סך הכל הציונים שלך? "ושלך ?".. הסכומים עברו בין התלמידים מפה לאוזן , וכך התמונה הלכה ונתחוורה ל׳ , אך לא רק לי….

צלצול הפעמון שיחרר אותנו מהלחץ בו היינו נתונים ויצאנו בריצה אל החצר. שיחקנו וצהלנו כרגיל ובתום ההפסקה שבנו למקומותינו , מחכים להוראות המחנך. המחנך נכנס ואמר :

– בשעה שאני בודק את מה שכתבתם וסיכמתם , אתם רשאים לקרוא להנאתכם , לצייר או למלא תשבצים.

לא היה צורך לדרוש שנשב בשקט ובוודאי שלא להרעיש , כולם היו במתח לדעת מה יאמר המחנך לאחר שיסיים את בדיקת הגיליונות של הציונים.

מקום ראשון בכיתה ?

עשינו כמצוות המחנך , אך לא היה תלמיד שלא הציץ כדי לראות מה עושה המחנך . לפתע נשמע קולו הרועם:

– התלמיד אסרף, גש הנה !

הייתי מופתע , חששתי גם. זה בוודאי מקרה חריג לגשת אל שולחן המורה. ניגשתי קרוב לשולחן והמחנך הושיט לפני את גיליון הציונים ואמר :

מה זה צריך להיות ?! טעית בחישוב! רשמת לעצמך סכום ציונים גבוה בהרבה ממה שמגיע לך !

דברי המורה נפלו על אוזני כרעם ביום בהיר. העפתי מבט מהיר לעבר התלמידים וראיתי שכמה מהם נראו שמחים לאיד, כאילו רצו לומר, זה עתה הגיע וכבר רוצה לכבוש את הבכורה בכיתה ועוד במרמה…

שוב נשמע קולו הרועם של המחנך:

• קח את הגיליון וסכם כאן ועכשיו !

הסתכלתי על גיליון הציונים ולא האמנתי למה שראו עיני. הדיבור נעתק מפי ורק עיני הזילה דמעה. המחנך פנה אלי הפעם בטון מוכיח :

• אהא ! אתה בוכה , סימן שאתה מצטער…. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי :
• אדוני המחנך, כאן , כאן וכאן לא אני כתבתי.
• תבהיר את דבריך ! למה אתה מתכוון ?

־ אדוני המחנך יודע שמעולם לא נתת לי ציון גרוע . יש כאן כמה ציונים נמוכים שאינם בכתב ידי.

המחנך נראה נסער, קם וניגש לארון, שלף את מחברת המבחנים שלי ושב לכיסאו. נראה היה כאילו כל עולמו חרב עליו כי הבין שמישהו מעל באמון שהוא נתן בתלמידיו.

– מי היה בכיתה בזמן ההפסקה?! מ׳ הם התורנים היום?!

עם הצלצול לקח המחנך את שני התורנים אל המנהל.

למחרת סיפר המחנך כי אחד התורנים הודה במעשה ושבאותו יום הוזמנו הוריו לשיחה . התברר גם כ׳ התלמיד הורחק מבית הספר לפרק זמן לא ידוע .

לא סיפרתי להורים במשך זמן רב על האירוע הזה כ׳ לא היה טעם לצער אותם . אישית, כאב ל׳ מה שקרה לתלמיד, שהיה התלמיד המצטיין בכיתה . כל כך קיוויתי שיחזור לבית הספר כדי לומר לו שאני מוחל לו אך לא זכיתי לעשות כן. ההחלטה הנמרצת והמהירה שנטל אבא שינתה את כל התוכניות . ההכנות לעלייה שלנו היו בעיצומן ובכל זאת קיוויתי כי ביום האחרון של הלימודים אזכה לראותו ולתופף עמו על הילקוטים שלנו ולשיר מחדש :

יי שמח תלמיד, שמח תלמיד / הגיע החיפש לתמיד .

שלשלום, שלום ולא להתראות / למבחן,  להכתבה ולמחברו

מחוץ לבית הספר נשתולל / נשיר, נשבר ונתהולל"

אך זה לא קרה. באותה תהלוכה של סוף שנת הלימודים כבר לא רציתי לשיר ולהשתולל. נותרה ב רק התקווה שיבוא יום ואפגוש אותו . אני עדיין ממתין לו ושרק לא יהיה מאוחר מדי.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד  

עונשים

תלמיד שלא הכין את שיעוריו כנדרש, ולא ידע לדקלם בעל־פה את המזמור או את הקטע לפני ה-רבבי או ה-סאחב, זכה ל-תחמילא (מלקות). רגליו הושמו ב- פאלאקא, וה-רבבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות. אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דווקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ של מרוקו היה של שלוש-עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים עח, לח). שאר התלמידים ליוו כל מכה במלה מהפסוק ובקולי קולות, כך שתחנוניו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה הצוהלת.

שיטת הלימוד בצפרו

שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות בצפרו שונה במקצת מזו של מכנאס, והיא מתחלקת לארבעה שלבים כמו שפורטו ב״קהלת צפרו״:

 שלב א׳: (תביזארא): לימוד קריאת שמות האותיות(לחרוף) והתנועות(א-נקוט).

 שלב ב': (תכ'מים מחשבה): לימוד הגיית האות עם תנועתה, שלב הנקרא גם אסאקאר סביר (לבכיר.

שלב ג׳: זדי (צירוף הברות): לימוד קריאת האות עם תנועתה ובהוספת אות אחרת בלי תנועה או מנוקדת בשוא (הברה סגורה).

שלב ד: (מטלוק לאט): לימוד צירוף הברות למילה (ו־יא-מר), נקרא גם ״פרשה דתביזארא״.

בשנה השנייה, לימדו את הפרשה(התורה) בשלושה שלבים:

שלב א׳: (מטלוק)כעין חזרה על מה שנלמד בשנה הראשונה, אלא שהקריאה הפעם נעשית מתוך החומש עד שהתלמיד מגיע לקריאה שוטפת.

שלב ב׳: (טעם)_קריאת הפסוק עם הטעמים. בהתחלה לומדים את שם הטעם ואת ניגונו, ואחר כך שרים את הפסוק בשלמותו.

שלב ג׳: תורה עם תרגום בערבית_הילד קורא קבוצת מילים ומתרגמן לערבית שלב זה ברוב ערי מרוקו נקרא לפרשה בסאראח (הפרשה בתרגום).

לפי מחבר קהלת צפרו שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו, גובשה עוד במאה השמונה-עשרה.

החינוך בדבדו

כמו בכל הקהילות שבמרוקו, גם בדבדו החינוך המסורתי התקיים בשנות העשרים של המאה הנוכחית בבתי־כנסת אשר שימשו כחדרים וכישיבות ללימוד תורה. התלמידים למדו כל היום והחינוך ניתן בחמישה שלבים.

כאשר הגיע הילד בפעם הראשונה אל המלמד, הוריו הביאו דברי מתיקה וסופגניות בדבש וכיבדו בהם את ה-רבבי והתלמידים. הדבש והממתקים הם לסימנא טבא, ורומזים על מתיקות התורה שבפי התינוקות של בית רבן ככתוב ״דבש וחלב תחת לשונך׳(שיר השירים ד,יא).

בשלב ראשון, המלמד לימד את הפעוט להכיר את האותיות והתנועות(לחרו-ף תקוט-להיזא): ה-רבבי לימד את הילד לקרוא את האות עם התנועה. אחרי שהילד קלט את החומר, הוא עבר לשלב השני: צירוף אותיות ותנועות וקריאת מילים ופסוקים.

בשלב השלישי, למד הילד קריאה שוטפת במקרא, ותרגום הפסוקים לערבית.

בשלב הרביעי, למד הילד את טעמי המקרא על בוריים.

בשלב האחרון, החל ללמוד רש״י, הלכות וגמרא. בשלב הזה, הורי התלמיד ערכו חגיגה לקרובים, והביאו דברי מאפה וממתקים לכיתה של בנם. המוכשרים נשלחו לעיר הגדולה פאס או לתאפילאלת כדי להמשיך בלימודיהם התלמודיים. המבחנים לתלמידים התקיימו בשבתות. הרבנים בחנו את התלמידים אחר־הצהרים במקצועות התנ״ך והגמרא. כמו בכל קהילה יהודית במרוקו, עם בוא הצרפתים נפתחו בתי-ספר של כל ישראל חברים (אליאנס), והחינוך השתנה לחלוטין .

מערכת הלימודים בקאזאבלנקה:

מערכת הלימודים וחלוקת החומר הנלמד במשך השבוע בחדר שונה ממקום למקום. החלוקה אינה קבועה ואינה על־פי תוכנית רשמית. כל מלמד והתוכנית שלו, בעיר ובכפר.

לפנינו מערכת לימודים שהייתה נהוגה בקאזאבלנקה: ימי ראשון ושני: פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית. יום שלישי: נביאים עם כתובים. יום רביעי: מבחן באמצעות שאלות ובדיקה אישית על־ידי אמירת טקסט בעל פה. יום חמישי: הפטרה. יום שישי: כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל הילד. יום שבת אחה״צ: תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מן המקרא המתקיימות בבתי-כנסת של ה״מדינה״ הישנה (שכונת היהודים), בין קבוצות מבתי־ספר שונים.

סיום הלימודים ב׳׳חדר״

בגלל דוחק הפרנסה, רק הורים מעטים יכלו להרשות לבנם להמשיך בלימודיו אחרי גיל הבר־מצווה. אבל אם הוא היה בר־אבהן ובר־אוריין, אביו מסר אותו לרב ללימודים גבוהים, כדי שימשיך את שלשלת היוחסין של המשפחה. לפעמים האב עצמו טיפל בבנו והמשיך ללמדו. אך היו גם מקרים שהורים נאלצו להוציא את בניהם באמצע הלימודים כדי לקחת אותם עימם לכפרים לעבוד כרוכלים. התקנה שבספר התקנות סימן קמ״ו, שנחתמה במכנאס על ידי ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ), מוכיחה עד כמה היה קשה להורים לתת חינוך לילדיהם.

הערת המחבר: תקנות פאס, סימן קמו, נדפס בתוך כרם חמר. התקנה מגנה את ההורים שבמכנאס המוציאים ילדיהם מן ה״חדר״, כדי לעשותם שוליות של עושי מסרקי צמר אל-קראסלייא, ואוסרת על בעלי מלאכה אלה להעסיק ילד לפני הבר-מצווה.

היה עוד קושי נוסף: בן למשפחה פשוטה מתוך עמך, לא היה יכול בין כה וכה להמשיך בלימודים, משום שגם אם הצליח וקיבל סמיכת רב או הורשה להיות שוחט ובודק, מוהל וכדומה, לא יכול היה לממש זכות זו, כי כל המשרות מהסוג הזה היו כבר תפוסות. מי שהחזיק במשרה ציבורית בעלת ערך של רב, דיין, סופר, מוהל או שוחט, העביר אותה לבניו אחריו על-פי דין השררה. מתוך דאגה לעתיד ילדיהם, העדיפו הורים ללמד את הבן מקצוע, כי משרת רבנות הייתה ממילא תפוסה ברוב המקרים, בידי אולאד א-זדלד (בני אבות), הלוא הם המיוחסים בני המעמד העליון.

הערת המחבר: מצב המלמד היה כה חמור, עד שהמוני העם במכנאס_נהגו לומר תיכ׳מיל א-סרוב, וואלא תקרייא (טוב ניקוי הביוב ולא עיסוק בהוראה) ובנוסח אחר בקזבלנקה: תכימיל למזארי וואלא תקריית א-דרארי(ניקוי ביוב ולא חינוך תלמידים, ראה לעיל הערה 33). תלמיד שאינו נמנה עם המיוחסים, אף על פי שאם היה מצליח בלימודיו, היה אולי זוכה בסוף, במשרת מלמד דרדקי ולא יותר.

השררה

השררה קיימת עד היום בכל קהילות ישראל במרוקו, ובמיוחד בערים כמו פאס, מכנאס, צפרו, מראכש, רבאט, סאלי, תיטואן, ועוד. מוהלים ושוחטים במכנאס למשל, היו רק מבני משפחות בירדוגו וטולידאנו. גם בערי אלג׳יריה השכנה, הייתה קיימת השררה. במכנאס, הורשו לשחוט עופות רק שני תלמידי חכמים ממשפחות מסוימות. לבית המטבחיים, לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט, זולת לשוחטים מבני משפחת בירדוגו. זוכרני אדם שהגיש ערעור לבית־הדין הרבני הגבוה ברבאט, נגד בעלי-השררה, אך בקשתו נדחתה והוא לא הורשה למלא תפקידי שחיטה.

הערות המחבר: בעניני השררה במרוקו, ראה: ברונו-מלכה, עמ 216 הערה 8 (השררה בפאס); מים חיים, ח״ב, על השררה במכנאס ובעוד מקומות, עמ' רלז-רסב; קהלת צפרו, ח״ג, מוסד השררה בצפרו, עמ' 70; השררה במראכש והדרום, פלאמן, עמי 197-187, שוראקי עמי 109. ״בית-דין השררה״ מערכת שיפוט שעליו הוטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה.

שני תלמידי-חכמים בלבד הורשו לשחוט עופות: אחד ממשפחת זאזון, שמאבות אבותיו הייתה להם חזקה על השחיטה. השני ממשפחת טובי, שהיה מוכר בעיר כולה כשוחט ובודק. שני תלמידי־חכמים אלה הורשו לשחוט רק עופות, אך לא בהמות. דריסת רגל בבית המטבחיים, הייתה אסורה לכל שוחט, זולת המשפחות שהזכרנו.

האיש שהגיש ערעור לבית־ הדין הגבוה היה מר אליהו הכהן, אשר בנו יהודה למד והוסמך כשו״ב, אך לא הורשה להיכנס לבית המטבחיים, כמו בני משפחת ברדוגו. ראה על כך: מים חיים, ח״ב, משפטי השררה, עמי רנא, סי׳ ד, סעיף פה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד–193

אולם עוד לפני שנודע ר^, דוד אלקאים כמשורר, יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). אח כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב — תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה הוא ביטא את עמדותיו ואת דרך חייו כלפי הנושאים עליהם הוא כתב ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות עליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאו דופן אלה הוא ראה שרידים מתורת השבתאות. בך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך הוא תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו^״. כמו־כן הוא תיאר בקוים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ'היר (=הצו המלכותי) ב-1864 למשה מונטיפיורי — צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של יהודי מראכש וכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ והאנטי־יהודי של מושל מראכש.

הערות המחבר: השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשכיל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת הענין, כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳, הצפירה, שנת תרנ״ב, גליון 208, עמ' 840.

השווה: ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותגים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״כ עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכיל, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן״, שם, גליון 237, עמי 958.ע"כ

כבר בכתבות אלה הפגין ר׳ דוד אלקאים את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אוירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, ולהבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצוה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן־הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה, גם בין השטין, רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, לה התוודע רד״א יחד עם אנשי חוגו דרך העתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא שאת כתבותיו להצפירה הוא שיגר בזמן שלעתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א — תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח ר׳ דוד אלקאים בשנת תרנ״ח ובהן הוא תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1885 —1895), בעשור השלישי או הרביעי לחייו, כתב כנראה ר׳ דוד אלקאים גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, בהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכילות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים — החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה כמו בשירים, אחרים, אין המדובר בחכמה סתם, כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל, ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות הי״ח והי״ט, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו אז את מנוחתו של המשורר.

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי שנעשה לסופרם של עתונים עבריים שונים, הצפירה, המגיד והמליץ. מסביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העתונות העברית שהוא קיבל, ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקבצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו תוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה, הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס הזה והבלתי שיגרתי כל־כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל 45.

הערות המחבר: הדברים נרמזים בשירי החכמה וההשכלה של ר׳ דוד אלקאים ונמסרו לי כמו־כן בע״פ ע״י ר׳ שלמה כנאפו ממוגאדור ששמע אותם מפי אביו ז״ל שהיה חבר בחוג זה. החוג נקרא כנראה,ע״פ עדות זו, ״יסוד המערבי״ והיה מעין סניף של חברה רומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין שחבורת לימוד נוספת בה השתתפו הרד״א וחבריו המשכילים בשם ״עץ חיים״ כנראה, התכנסה בפרהסיה ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. הרד״א הקדיש לחבריה פיוט בו הוא מתאר את תכונותיהם התרומיות. ראה עמ׳ 216

דברי ההספד שפרסמו בהמגיד דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי, אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה(!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי – י.ש.), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר^, יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות והכלכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (־במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״, המגיד, שנת תרנ״ו, גליון 286, עט׳ 1131.

רק בקרב החברים בחוג זה אותו הוא מכנה באחד משיריו ״חברת הבין, מצא דוד אלקאים את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

"וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפָצִים בְּקִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת ״. (עמ׳ 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו: ״ מֵעֵת אִשְׁרִי סָרִים כָּל מִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תָּאֵר טוֹב [נָתְנוּ לִ כְּפַחַת (שם).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

קדוש וברוך

מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו

הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל ראב"ד מקנס ומקים עולה של תורה במרוקו ובארץ ישראל, בעל הספר קיצור שולחן ערוך

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בני ברק. תשע"ט-03-6168501

ניתן לרכוש את הספר ב: אוצר הספרים 074-7037171

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

אין בית בישראל שלא מכיר את הפיוט הנשגב והמרטיט אותו חיבר הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל – ראב״ד מקנס שבמרוקו, וממקימי עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.

ביצירה מקיפה זו, פרי מחקר מעמיק של טובי הכותבים והעורכים, ניתנת לנו הזדמנות נדירה להתחקות אחר אורחות חייו המופלאים של המנהיג הדגול, אשר היה רועה נאמן לקהילת יהודי מרוקו בזמנים קשים של טלטלות גשמיות ורוחניות, והצליח במסירות נפש עילאית להציל אלפי יהודים מנטישת מסורת אבות – גם במרוקו וגם בארץ הקודש.

הביוגרפיה המונומנטלית חוצה יבשות, שפות ונופים, ומלווה בסיפור ובתמונות אותנטיות את מסכת חייו של רבינו, החל משחר ילדותו בין חומות ה׳מלאח׳ היהודי שבמרוקו, דרך שנות נעוריו והסמכתו לרבנות, כהונתו כראב״ד והנהגת הקהילה היהודית, ועד עלייתו לארץ ישראל אשר בה היה לאחד ממנהיגי העדה המרוקאית בפרט ויהדות ספרד בכלל.

זהו גם סיפורה של תקופה סוערת ורבת-תהפוכות של קהילת יהודי מרוקו המעטירה, סיפור אשר עד כה לא סופר במלואו. ביד אמן ובמבט היסטורי מקיף שוזר הספר מארג מרתק של עובדות ומעשים השופכים אור על המאבקים הסוערים שהתנהלו להצלת עולם התורה במרוקו ולקימומו בארץ ישראל, מאבקים בהם תפס רבינו מקום מרכזי.

״קדוש וברוך" מכיל מאות רבות של סיפורים מהימנים ומרגשים מכלי ראשון, בהם סיפורים רבים שמעולם לא נודעו – ומציג לנגד עינינו את חייו של אחד מגדולי הדורות האחרונים, לצד יריעה היסטורית ומרתקת המתארת את יהדות מרוקו באחת מתקופותיה הסוערות ביותר.

פריחת עולם התורה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, מקבלת אור חדש באמצעות גילוי הדמויות שמאחוריה – הגאון הקדוש רבי רפאל טולידאנו זצוק"ל, צאצאיו, תלמידיו וממשיכי דרכו.

(28) — קצידה — סי׳ א״ב (עד יו״ד) דוד קים אני ע״מ י-ה- ט-ו הגאים בפזמון

י | ט-ז | ז-ג-ה | ו-ו-ו | ה-ה | ט-ו — במחרוזות

בשקל ״א-קאדי קצה טראתלי נעתאהא״

אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי / יָדִיד מַהְלָלִי
קָצְרוּ יְמֵי חֶלְדֵי בְּמִשְׁלָם / לְהַשִּׂיג זְמָמִי:

(יָ–הּ יְדִידִי) אוֹר אֵין–סוֹף סוֹד צִמְצוּם מִמֶּנִּי רָם
חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם הוּעַד / קַו אוֹר תּוֹךְ כַּדּוּר יִצְעַד
לְקִיּוּם לַעֲדֵי עַד/וּמִסְעָד/וּמָגֵן בְּעַד —
גַּלְגַּלִּים, וַיַּטְרֵד/חֹשֶׁךְ מֵאוֹר הִפְרִיד/לֹא עוֹלֶה לֹא יוֹרֵד
רוּחַ מְדַדֶּה/עַל מַיִם יִרְדֶּה
גָּזַר אֹמֶר יְהִי אוֹר וְשָׁם / שַׂם גַּלְגַּל הַיּוֹמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ–הּ יְדִידִי) בָּרָא שְׁחָקִים סַפִּיר בְּהִירָם
בֵּין מַיִם לְמַיִם סָבְבוּ / עֶלְיוֹנִים לֹא יַרְטִיבוּ
תַּחְתּוֹנִים לֹא יַצְרִיבוּ / נֶחְצָבוֹ / לָעַד יֻצָּבוּ .
צִבְעָם לָבָן מָצְהָב / גָּבְהָם לֵבָב יִרְהַב / אֵד קִיטוֹר שָׁם יִלְהַב
אַל חַי מִשְׂגַּבִּי / צוּרִי וְאָבִי
עֶרֶב אֵשׁ וּמַיִם וְעָשָׁם / אוֹר עֶצֶם תְּמִימִי: ((אֶפְתַּח(

(יָ-הּ יְדִידִי) גְּבוּל חָקַק לְלָזָם וַיְסַגְּרָם
גָּזַר אֹמֶר אֶל מָקוֹם אֶחָד / תּוֹךְ יָם הַגָּדוֹל יַחַד
תַּאֲוָתָם כְּאֶחָד / וּפַחַד / לְבָבָם, נִכְחָד,

כנפי שחר

 (28) הנושא: מתוך פרשת בראשית.

קצרו… — ימי חיי בשלמות קצרים מכפי להשיג שאיפתי. אור אין־סוף — כבודה^,. סוד צמצום… — והסוד שצמצם, כביכול, עצמו לשם התהוות חלל, בו קבע העולמות והגלגלים, נמנע ממני להבינו. חושך…הועד — היה שרוי. קו אור… — עבר בחלל הכדורי לקיום הנבראים. ויטרד… — קו האור גירש החושך והבדילו מן האור. לא עולה… — ומאז אחד לא נכנס בגבול חברו. רוח מדדה — מרחף. על מים ירדה — ילחץ את המים שתיראה היבשה. ברא שחקים ספיר בחירם — בהירים כאבן ספיר. בין מים למים סבבו… — ובכך מנעו את המים העליונים שלא ירדו להציף את העולם, וממטירים כדי שלא יתיבשו המים התחתונים. נחצבו — נגזרו, נבראו. צבעם לבן מוצהב — כפי הרכבם, מאש ומים, הלובן מצד המים והציהוב מצד האש. ירהב — יפחד. אד קיטור — חום הביל. גבול… — קבע למי הים וכלאם. תאותם — ביאתם, ל׳ אתא בוקר (ישעיה בא, יב).

כַּחֲקִיקַת קַו שֶׂרֶד / חוֹתַם–יָדוֹ הוֹרִיד / לֹא מֵעַל לֹא מֶרֶד
גָּדַר בַּעֲדִי / הִרְחִיב צַעֲדִי
אֶרֶץ יַבָּשָׁה לִגְבוּל יָם שַׂם / חוּצָה בַל יֶהֱמֶה: (אֶפְתַּח(

)יָ–הּ יְדִידִי) דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב וְעֵץ הֲדָרָם —
רַק עַל הָאֲדָמָה נֵאוֹתוֹ / זֶרַע אִם אִישׁ בְּעִתּוֹ —
יִתֵּן, אַךְ עַל פִּי אִתּוֹ /מַחְרַשְׁתוֹ /יוֹצִיא תוֹלְדָתוֹ
וְלוּלֵא כִּי קֻלַּלְתְּ / הָאָרֶץ, בִּתְחִלַּת / אָדָם, רָבְתָה נַחְלָת
עָוֹן הוֹרָתִי / הוּא כְלִמָּתִי
תָּמוּר עֵץ פְּרִי קוֹץ דַּרְדַּר שָׂם / לְמַלֹּאות אֲסָמִי: (אֶפְתַּח)

(י–ה יְדִידִי) הֶאֱצִיל הַמְּאוֹרוֹת וְזָהְרָם
רַק בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נִתְלוּ / כִּי בְּרִאשׁוֹן נֶאֶצְלוּ
עַל הָאָרֶץ יָהֵלּוּ / עֵת חָלוּ / וְלֹא נִבְדָּלוֹ
יָרֵחַ הִתְהַלַּל / בְּאוֹרוֹ כִּי נִכְלַל / וְקָם וְהִתְפַּלַּל
מָלֵא מִשְׁאָלִי / אוֹר מֵאוֹר הַפְלֵה
מָה טוֹב אִם כִּי בְהִתְיַחֲסָם / זֶה לָזֶה לֹא דּוֹמֶה: (אֶפְתַּח(

(י–ה יְדִידִי) וְעַד כֹּה וָכֹה נִשְׁמַע קוֹל יוֹצְרָם
אָשִׂים דִּבְרָתִי לְבַד עִמֵּךְ / לְכִי מַעֲטֵי עַצְמֵךְ
וְשֶׁמֶשׁ יָאִיר צַלְמֵךְ / וּמוּמֵךְ / זֶה אֲנַחֲמֵךְ
חֶשְׁבּוֹן שָׁנִים יֻסְמַךְ / רַק עַל דַּרְכֵּךְ נִתְמַךְ / מַחְזוֹר קָטָן וָמָךְ
וּבְעֹז תִּדְרְכִי / תּוֹךְ כּוֹכְבַיִךְ תֵּלְכִי
מַלְכָּהּ תּוֹךְ חַיִל אַתְּ בְּרֹאשָׁם / וְלֹא עוֹד תִּכָּלְמִי: (אֶפְתַּח)

)י–ה יְדִידִי (זַן אֶל זַן שְׁרָצִים תּוֹךְ יְאוֹרָם
נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף / כָּל–פּוֹצֶה פֶּה וְנוֹפֵף
כָּל–מִי בְּכָנָף תּוֹפֵף / וְחוֹפֵף / וּבְצֵל יִסְתּוֹפֵף

כנפי שחר

כחקיקת… — כעיגול המחוגה נצמדו המים לכדור הארץ. לא מעל… — לא התנגדו. חוצה… — שלא יעלה וישטוף העולם. דשא… — הדרם של הצמחים רק בעודם שתולים בקרקע. זרע… — גם אם האדם יזרע בזמן עוד יצטרך לאת ולמחרשה להוציא פרי הזרע, וכל הטורח הזה רק אחרי שקוללה האדמה בגלל עונה של הורתי חוה. תמור — תחת, במקום. אסמי — אוצרי. האציל — המשיך מאצלו. יהלו — יאירו. חלו — נולדו, נבראו. כי נכלל — כלול ומושלם. אור מאור הפלה — הבדל. מחזור קטן — בן י״ט שנים, בו מונים ללבנה. זן אל זן — מינים שונים. פוצה פה — מצייץ. ונופף — ל' תנופה. תופף — ל־ תוף, קול הכנף במעופו כקול התוף.

תַּנִּינִים אֵ– ל יָסַף / רַק שְׁנַיִם, כִּי סַף / רַעְלָם יֶאְסֹף נִכְסָף
בִּרְכַּת אַלּוּפִי / גַּם עוֹף כְּנָפִי
יִפְרוּ וְיִרְבּוּ בִּמְקוֹם רָחְשָׁם / וּבַאֲוִיר שָׁמַיְמִי: (אֶפְתַּח(

(יָ–הּ יְדִידִי) חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת צִבְיוֹן תָּאֳרָם
לְמִינָם זֶה מִזֶּה נִשְׁתַּנּוּ / וְכָל רֶמֶשׁ לְמִינוֹ
כָּל עֵשֶׂב כִּתְקוּנוֹ / נִתְכְּנוּ / כַּטּוֹב בִּרְצוֹנוֹ
יָצַר אָדָם אֵיתָן / בִּנְיַן עָפָר נָתַן / מִגִּנַּת הַבִּיתָן
מֵאוֹר רוּחָנִי / בְּגֵו אַדְמוֹנִי
נֶפַח בְּאַפָּיו חַיִּים נָשַׁם / ?בְּכִנּוּי אֲדָמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידִי) טָרְפֵי צִמְחִי אֶרֶץ יַחַד א-ל רָם —

לָאָכְלָה, וְשָׂם בּוֹ מִבְטָחוֹ / חַיּוּת עִמּוֹ אָרָחוּ

וּבְהֵמוֹת בָּם יִשְׂמְחוּ /יַשְׁגִּיחוּ / וְרָן יִפְצְחוּ

וְאָדָם יַשְׁבִּיחַ / יָרִיעַ יַצְרִיחַ / יַשְׁגִּיחַ בְּשִׂיחַ —

הַשָּׂדֶה, צִחֵה / צָמֵא אָז יַשְׂחֶה.—

רֹאשׁוֹ עַל אֲדָמָה כִּי תֵּשַׁם / מִגִּשְׁמִי מֵרוֹמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידֵי) יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבְרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קָרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל-חֹפֶשׁ / לְכָל-מָרִי נָפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי —

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה! (אֶפְתַּח)

כנפי שחר

וחופף — מרחף. יסתופף — יחסה. תנינים — לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. א-ל יסף — סירס את הזכר והרג את הנקבה, שאלמלי נזקקין זה לזה מחריבים את העולם. סף רעלם… — סף הרעל שלהם שואף לכלה את העולם (בתרא עד:). רחשם — זחילתם. צריון תארם — מעמר ומבנה צורתם. איתן — חזק. מאור רוחני… — נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים. בכנוי אדמי — אדם, ע״ש אדמה. חיות עמו ארחו — בחברה אחת עם אדם. ובהמות בם… — חיים עם החיות בשמחה. ישגיחו —־'החיות נזהרות שלא יזיקו. ואדם…ישגיח… — מטפל בצמחים, ואם רואה שהם נכמשים מחוסר מים כופף ראשו ומתפלל על הגשמים. יום שביעי צרפם וברם — זיכך ושכלל כל הבריאה. על כול… — יותר מכל הימים נשא השבת ברכה מאת הי.

 (יָ-הּ יְדִידִי) דַּרְכֵי הָאֵ-ל לָמַד לוֹ שְׁמָרָם

נָטַע בְּגַן עֵדֶן הַהֲדוֹם / וּפָרִים לָבָן אָדֹם

כָּל-רוֹאֵיהֶם יַחְמְדוּם / יַעַבְדוּם / וְגַם יַעַנְדוּם

שָׁכַב וְיַרְדֵּם / עֶזְרוֹ בָּשָׂר וָדָם / נֶגְדּוֹ אֵם חֵטְא-קָדָם

צְלָעוֹת גִּידִים / בָּשָׂר מַאֲדִים

אֲשֶׁר מֵהֶם נִבְנָה הָאָשָׁם / וּמִעֲטוּ צַלְמִי: (אֶפְתַּח)

(יָ-הּ יְדִידִי) וַיְצַו הָאֵ-ל עֲלֵיהֶם, הִזְהִירָם

מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכַל / בָּם תִּטְעַם כָּל-מַאֲכָל

אַךְ לֹא תִּגַּע בַּהֵיכָל / פֶּן תֹּאכַל / בְּחֶרֶב מִיכַל

עֵץ הֲרָעַת הַשֵּׂכֶל / טוֹב וָרָע, וּתְסַכֵּל / עֲצָתְךָ וּתְנַכֵּל

פֶּן אַף אֲכַלֶּה / בָּךְ מָוֶת יַעֲלֶה

דַּע כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִשָּׁם / תֻּגְרַשׁ מֵעוֹלָמִי: (אֶפְתַּח)

(יָהּ יְדִידֵי) דּוֹר לְדוֹר לֹא יִשָּׁכַח מַחְסוֹרָם

טֻמְאַת הַנָּחָשׁ בָּהּ דָּבְקָה / שַׂם בְּמָתְנָיו מוּעָקָה

אָכְלָה וְלֹא נֶחְנְקָה / וּבְמִתְקָהּ / אָדָם הֶחֱלִיקָה

זִמּוֹתָיו נִתְקוּ / לֹא שָׂם לֵב לְנִזְקוֹ / שָׁכַח א-ל מְחוֹקְקוֹ

קָרוֹב מַצְדִּיקִי / הִיא אֵשֶׁת חֵיקִי

קַיָּם אֲנִי סֶלָה לֹא אַשְׁמַ-/תִּי, לָעַד בְּתֻמַּי: (אֶפְתַּח)

דרכי הא-ל לימד לו… — ה׳ נטע תורתו בתוכו של אדם, היינו שבע מצות: דינים ברכה ה^, עבודה־זרה גלוי־עריות שפיכות־דמים גזל ואבר־מן־החי. ופרים… — שכרם — לבן וענשם — אדום ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו(ישעיה א, יח). כל רואיהם — ראיה שכלית. יעבדום — יתאוו לקיימם. יענדום — יקשרום, יתפארו בהם כתכשיט. עזרו… — רצה לעזרתו מצד חלק הבשר הרך, ומתנגדת לו מצד הצלעות, הקשות. אם חטא… — והיא היתה מקורו של החטא הראשון, הבא מצד אודם הבשר וקושי הצלעות והגידים. אם — ל׳ אם למקרא. בהיכל — עץ הדעת, שיש להתרחק ממנו כמבית קודש הקדשים. פן תאכל… — פן תלקה בחרב הטמונה בו, והיא ידיעת טוב ורע, שבגללה תסכל, תקלקל עצתך ותמיט עליך מיתה. שם במתניו… — הנחש אזר חלציו, השתדל לפתותה. ובמתקה… — ובמתק שפתיה החליקה, הדיחה את בעלה, שאיבד עשתנותיו. קרוב מצדיקי… — כך הוא מתנצל ומצטדק, שאין לו חטא מות מכיון שהוא מוסת מצר אשתו.

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל

מאת יוסף שיטרית

תשמ"ג

ר׳ דוד אלקאים נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ שיר ידידות  אנתולוגית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם, ואשר היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית המבוססת על פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל מגילת אסתר. עם פרסומו של הדיואן המלא, מתברר שכתיבה תנכ״ית זו היוותה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול; מתוכם שניים נכתבו בערבית־יהודית ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אם כי השירים אינם מתוארכים, הרי נדמה שנכתבו כולם עד לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם ״שירי דודים״. עדות לכן אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים — המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. ע״פ הסכם זה נקבע ש״דוד אלקאים ה׳(=האמור] יקח לו חלקו ה^׳ [=האמור, היינו שליש מהרווחים — י.ש.] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה״י [=עזרת ה׳ יתברך]. ר^׳ דוד אלקאים לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו ע״י דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט, ערך את הספר והיה גם העשיר מבין השלושה.

הערת המחבר: פרטים אלה התבררו לי מתוך ריאיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים כ״שיך״ של קהילת מוגאדור והיה ידוע בעשרו ובהדרו. יחד עם אחיו הוא בזבז הון רב על לימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול את דעתו בעניני המוסיקה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״. מפיו שאב ר^, דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו כמיקצבים לשיריו של המשורר.ע"כ

כתב־היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים משה, המתגורר כיום באגאדיר שבדרום מרוקו והשומר עליו עד היום. כתב היד המתפרסם כאן במהדורת צילום הינו העתקה מהמקור, שנעשתה ע״י ר׳ מרדכי זעפראני ז״ל, שהיה סופר סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. המעתיק רשם גם בסוף כה״י שני פיוטים מפרי עטו.

למרות המוניטין שיצאו לר׳ דוד אלקאים בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו, לא נכתבו עד כה כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו ופעלו של המשורר ולא על שירתו. ובכן, מי היה זה ר׳ דוד אלקאים — או רד״א בראשי תיבות — אשר לבטח עוד ידובר בו וביצירתו בשנים הבאות?

ר׳ דוד אלקאים חי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הכ׳, באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות בקרב יהדות מרוקו. זוהי מוגאדור, או אצווירה ע״פ שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו. הוא נפטר שם בשנת 1941, בגיל של למעלה מתשעים שנה. רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ ואשר הכירוהו אישית אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל בתו החיה כיום בטבריה. כולם זוכרים בעיקר את כשרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים שהתנהלו כמעט על סף העוני.

ע״פ העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו, דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, הרי ניחן ר׳ דוד אלקאים בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים שמהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או — להבדיל — דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונות צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכל בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה למשל, פנו תמיד לר^, דוד אלקאים. שלישית, הוא כתב כתובות על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתירה וכעל יצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרט עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה. חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו־כן בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות, וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור הוא לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות לפחלצם.

אכן, פעילות מקצועית ואמנותית עניפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שתתבטא למשל בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו־כן, פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו, לו הוא נתן פורקן ברבים משיריו. על כך, למרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא היתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור, לא הספיקו לו אמונתו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא מציג את חכמתו כ״חכמת העני״ עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר: אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי ע״פ הפתגם הערבי־מרוקאי: ״סבע צנאיע, וחק צ'איע״, ובתרגום חפשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובעים את ר׳ דוד אלקאים כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה עסקו רובם ככולם בשירה כעיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1673 —1753), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1720 —1790), ר׳ יעקב ברדוגו(מכנאס, ? — 1843), ר׳ רפאל משה אלבאז (צפרו, 1823 —1896) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו ולא עסק במקורות המסורתיים של היהדות אלא למען הלימוד לשמו. כפי שמתברר מתוך שירתו, הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה, הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, יסודות שיהפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה כל כך. פרט לעברית ולערבית־היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת ״הקצידה״ המוסלמית, שלט כנראה ר^, דוד אלקאים גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא למד מתוך לימוד עצמי בלבד.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

שירה ופיוט

בצד חכמתם בהלכה, נתברכו חכמי צפרו גם ברגש ובדמיון מפותחים. כמעט כולם כתבו שירים, פיוטים וקינות. בין המשוררים הבולטים ביופי לשונם ובדקות ביטויים יש למנות את ר׳ שמואל בן ר׳ יהודה אלבאז שחיבר: א) ״נועם שיח״, פיוטים וקינות על חרבן בית המקדש והגלות; ב) אזהרות, על מנין המצוות כדוגמת האזהרות שכתב ר׳ יצחק ב״ר ראובן. רבי עמרם אחיו, שחיבר ספר שירים ופיוטים בשם ״קול זמרה״, ר׳ רפאל משה אלבאז בן ר׳ שמואל שחיבר ספר ״שיר חדש״, ר׳ שלום אזולאי(נפטר בשנת תרפ״ב), כתב שירים המצטיינים בלשון צחה וציורית מלאת רגש ונראית כאילו היא המשיר ישיר לשירת משוררי ספרד ר׳ שלמה בן גבירול או ר׳ יהודה הלוי. מפורסם ביותר שירו בשבח התורה ״לי אמרה נעימה״, שהבית הראשון שלו אנו נותנים כאן:

שפע יופייך הדורה

נוגה זרחך כיסה כלימה

עש כסיל כימה

ובושה חמה

אספו וחפו זהרם

הפשיטו סות פארם

 והשליכו ציץ נזרם

מלהב יופייך

ולהט לחייך

איילת אהבים, יעלת־חן, עדינה, תמה.

 לו יראך האדם כי ימות — וחי

בטל אורך תעירה

ישני מערה.

המשורר מדמה את התורה ליעלת חן, שיופייה ואורה מכלים ומבייש את אור החמה עש כסיל וכימה. תוך שינוי סדר המלים הוא משתמש בפסוק ״לא יראני האדם וחי״ ומשמעותו משתנה לחיוב. האדם כי ימות יראה את אור התורה— וחי. כי טל אורה הוא טל תחיה המחיה אף ישיני מערה. הדימויים בשיר קולחים ומשתנים בזה אחר זה. ומעניקים לשיר עוז ביטוי ותנועה שובבה. השפה ציורית, השורות קצרות עם חרוזים מלאים ומתחלפים. שתי השורות הארוכות בבית נראים כשיא התמונה. בהם כאילו לא יכול המשורר לעצור בלשונו מלתאר התורה בשפע תארי־שבח, שהשיא בהם הוא היותה מחיה את המת. שירתם של החכמים הנ״ל, היא בעיקרה שירת קדש. הם שרו:

הערות המחבר: על הגלות והגאולה הנכספת. ברוב שיריו מתלונן ר׳ רפאל משה אלבאז על אורך הגלות ועל העלבון הצורב שיש בכך שישראל משועבדים ״לממשל ניני אמה״. בשיריו משתקפת הציפיה לגאולה, האהבה והערגה שבלבו לארץ ישראל: אל עיר קדש כמה בשרי כלה שארי

מלבד משוררים אלה ידועים עוד חכמים אחרים שכתבו שירה כגון ר׳ יוסף עטייה, ר׳ עמוד אביטבול שספרו שבכתב יד. עט הזמיר, כולל גם פיוטים רבים ונדפסו גם בסוף ספר מנחת העמר; רבי אליהו ן׳ הרוש שיריו נדפסו בסוף ספרו ברכת אליהו, ״מהלל אל״ למר אבי זצ״ל, בסוף ספרו תורה וחיים. ר׳ ראובן אג׳ייני שספרו ״שפתי רננות״ נדפס בסטנסל בירושלים תשל״ג.

מאין יבוא עזרי

בה רעיוני וסעיפי דבקו.

שירים לחגים ומועדים. חגיהם של יהודי המערב הצטיינו בשפע השירה שהיהודי שר בעת סעודתו, תפלתו, ובמפגשי רעים וקרובים. השירות הללו השרו אוירה מיוחדת לכל חג, עד שבמשך דורות כל חג נזדהה והתמזג עם מנגינות השירים המיוחדות לו. המשוררים במארוקו כתבו כולם שירים לחגים ולמועדים, בהם סיפרו על ענייני דיומא ועל המאפיין את החג, וסיימו באיחולים לגאולה ולביאת המשיח.

שירי מוסר: ר׳ רפאל משה כתב שירים על מאבקו של האדם עם יצרו הרע, בהם הוא נותן עצות לאדם כיצד להשמר ממנו, להתרחק ממדות רעות, ולהדבק בטובות:

אני לדודי פאר המדות אוהב טהר־לב

שפל ברך וקומה

אדם להבל דמה

 יתרון דעת וחכמה

דורש טוב עמו

נתן מלחמו

בתומו

הולך רצוף

אהבה לבו לא גבה

לא מינה לא מקצתה.

אחי אתה הסר כעס מלב

כי היא מדה מגונה

ואת פושעים הוא מנה

מי פתי יסור הנה

איש אף יגרה

אפו יחרה

 הוא יורה

חצים ואש־להבה

 הוות בקרבה

כי דרכי שאול ביתה

על מדת הגאוה כותב רבי רפאל משה בשירתו .

מה יתאונן אדם ילוד אשה

 שני חייו כמלונה במקשה

הבל הבלים חרפה ובושה

איך יתגאה כארי יתנשא

 ליום עברות נפשו יבשה

קצר ימים לא בכח יגבר

בשצף קצף או מת או נשבר

מה יענה ביום שידובר

 יצריח ועל אויביו יתגבר

כל טובו ויופיו חמק עבר

בקרוב עליו בוגדים עם מריעים

 יהפך עליו למשחית הודו

אז יתן חשבון על כל פשעים

אין שכחה לפני כסא כבודו

אם יעלה לשמים שיאו

יתבונן מוצאו ומובאו

מים סרוחים ממנו יצאו

ידל כחו לרעבו וצמאו

איך ירום ונשא לפני בוראו

 לו חכמו ישכילו זאת ויראו

במה נחשב תולעת קטנה

מעבר מאוס עבר ושנה

 יתפעם אם עקצתו כינה

ועל פת לחם פניו נשתנה

איש אשר אלה לו למנה

 מה אחריתם רוש ולענה

משפט כתוב חבורות ופצעים

מלך אדיר דנו ומעידו

גאים ורמי קומה גדועים

 יעלו בתוהו ויאבדו

שירים לכבוד התורה ו ל ו מ ד י ה. שתפקידם חינוכי, לנטוע בלב ההמון אהבה לתורה ויראת־כבוד לתלמידי־חכמים. ולסוג זה שייכים שירי תפארת ששרו לכבודם של חכמים ואישים שהיו נדיבים ורודפי מצוות. ולהיפך קינות לפטירתם של בני העדה, תלמידי חכמים ומנהיגים.

שירי שעשועים. שירתו של ר׳ רפאל משה הצטיינה אף בחוש הומור. הוא כתב שיר על ״מקקים״, ״בק״ בערבית. בנושא זה התכתב בשירה ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, ויכוח בין איש לאשה בה כל צד מונה את הצד שכנגד ^.

משוררים במארוקו כתבו שירים אף בשפה הערבית. שירי מוסר. כגון השיר: ״תובו ללאה יא נאס״ [שובו לאל הוי אנשים] לר׳ עמור אביטבול. ״מארית מן הווא האני״ [לא ראיתי מי שהוא בטוח] לר׳ רפאל משה.

אף ר׳ דוד אראג׳יל רבה הראשון של צפרו, כתב כנראה שירים רבים וממנו נשארת תוכחה— מוסר לאדם.

כל אגרותיהם של החכמים כתובות במליצה בסגנון המקאמה. גם בזה גדל כחם של רבני צפרו. ר׳ עמור אביטבול חיבר ספר ״עט הזמיר״, ר׳ שלמה אביו כתב עט סופר; ר׳ רפאל משה אלבאז כתב ספר ״שקל הקדש״  . ר' שמואל אלבאז כתב "עט דודים".

גם חכמות כלליות ידועות היו לפחות לכמה מחכמי צפרו. מסורת בידינו שר׳ דוד אראזיל היה מכיר את חכמת אלכימייא. ר^, משה בן חמו ידע את השפה הערבית וספרות הישמעאלים — ספרות הפיק׳ה— על בוריין. ״בקיא בלשונותם בחסיריהם וביתרותם, עד שפנו אליו בשאלות חכמי הגויים.

ברפואה היו להם ידיעות אלמנטריות, על צמחים שמועילים לרפואה. רשימות שונות של תרופות השאירו בידינו. בשטה זה היו בידם מסורות שבכתב, אף מנשים זקנות שהיה להן נסיון רב ומסורות שבעל פה, בשימוש בצמחים ותרופות אחרות. הם ידעו להרכיב חיסון נגד חולי אבעבועות. יהודי צפרו השתמשו הרבה בקמיעין וסגולות לרפואה. מערים אחרות פנו אליהם בבקשה לכתיבת קמיעין.

הערת המחבר: ראה תעודות 227, 305, 307, 309. ביניהם התכתבות בין ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ור׳ יהודה אלבאז בהם מבקש ממנו קמיעין ורפואות שונות. בקשר לרופאים, הנוהג היה כמו שאמרנו שכל זקנה שהיה לה קצת נסיון ושומעת על חולה הולכת לבקר אצלו ומיעצת למשפחה לנסות רפואה זו או אחרת, ולפעמים בלטו אנשים שהצבור נתן להם כנוי רופא אברהם אטביב = הרופא, משה אטביב או שלמה אטביב; זכורה לי האגדה שספר לי אבא ז״ל על רופא שזכה לכנוי כזה, ורצה לרכוש גם מסמכים על מקצועו, הוא פנה אל רב אחד שהיה פקח ולקחו לגבות עדויות מהחולים שנתרפאו על ידו, אחרי שבקרו אצל כל החולים שברשימה אשר ביד הרופא התנהל דו־שיח בין הרופא והרב; הרב מבקש שיתלוה עמו הרופא לבקר עוד במקום אחר לגבות עוד עדויות, הרופא, באיזה מקום, הרב, בבית הקברות, הרופא ומה לנו עם המתים, הרב, עד עתה שמענו עדויות מפי החיים שנתרפאו על ידך, מעכשיו עלי לפנות למתים לשמוע כמה מתו בטפולך.ע"כ

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-156