טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני
אלברדאני
טובה בארי
החזן הגדול אשר בבגדאד
פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני
מכון בן צבי
ירושלים, תשס"ג
ספר זה מביא לפני הקורא לראשונה את מכלול שיריו של יוסף בן חיים אלברדאני, ראשון פייטני בבל הגדולים. אלברדאני פעל לפני למעלה מאלף שנים, במחצית השנייה של המאה העשירית, בבגדאד, ושימש חזן בבית הכנסת הגדול של העיר. כל שיריו, למעלה משלוש מאות קטעים, הם מתנת הגניזה המפורסמת של קהיר. הם נדפסים כאן לראשונה במקובץ, על פ׳ כ-450 כתבי יד.
יוסף אלברדאני היה פייטן פורה ומוכשר ויוצר בעל תודעה עצמית בלתי רגילה. יצירותיו, פרי מסורות קדומות וממוסדות, מכסות את מפת סוגי הפיוט של ימיו בשלמותה, ומציגות מהם דוגמאות מרגשות ביופיין. הן עשויות להפתיע גם את הקורא המודרני אנין הטעם, בלשונן העשירה והגמישה, בסגנונן הקליל והשקוף ובתבניותיהן המהוקצעות. בבל, שנודעה מאז כמסויגת מן השירה הפייטנית ואף כעוינת לה, מצטרפת אתן כשותפה שוות מעלה למקהלה המפוארת של שירתנו הקדומה.
ד”ר טובה בארי, חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב
תמונת השער על פ׳ צילום של בית הכנסת הגדול של בגדאד(1910), באדיבות המוזיאון של מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה
מסת״ב ל-965-235-090 א158
עיצוב עטיפה: אסף באר׳
יוסף אלברדאני וביתו
ידיעותינו הממשיות על חיי יוסף אלברדאני מעטות, אך בכל זאת אין הוא נשמה ערטילאית כדוגמת פייטנים רבים, ששמותיהם עלו מבין דפי הגניזה. כינויו ׳ברדאני׳ מעיד על מוצאו מברדאן, פרוור בעל אקלים ממוזג השוכן צפונית־מזרחית לבגדאד. כפי שנראה להלן, גם אביו של ר׳ יוסף היה משורר ואף הוא נתכנה ׳ברדאני׳. מכאן נוכל אולי לשער שהמשפחה עזבה את אזור ברדאן בשלב מוקדם יחסית ועברה להתגורר בבגדאד, עיר שבה מתועדת פעילותם של בניה במשך ארבעה דורות לפחות. יוסף אלברדאני נזכר במפורש בתעודה אחת ויחידה שנמצאה עד עתה, היא האיגרת ששיגר רב האיי גאון בשנת 1006 לקירואן אל ר׳ יהודה בן יוסף, ראש הסדר, שכבר הוזכרה בפרק הקודם. כאמור, מאן הסיק ממנה את רוב המידע השייך לענייננו כאן. רב האיי שואל את נמענו לגורלו של נחום ומגלה תוך כדי כך את יחסו החם אליו:
וחמדתנו אהובנו ידידנו מ<ר> ר<ב> נחום החזן נט<ריה> רח<מנא> בן מ<ר> ר<ב> יוסף החזן הגדול נוחו עדן, יודיענו אלוף איך הוא ואת שלומו כי אח חביב הוא לנו ועמנו גדל מנעוריו והוא נכבד וגדול ב[תורת]ו ומקומנו צריך לו הרבה כי נאספו הזקנים והוא עכשו המוקדם על כל החזנים אשר בבבל, ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב.
משורות קצרות אלו, ומעדויות נוספות, ניתן ללמוד פרטים אחדים על חיי יוסף אלברדאני. ממה שנאמר באיגרת ברור, שבתאריך שיגורה — שנת 1006 — כבר לא היה יוסף בין החיים. רב האיי עצמו היה בן שישים ושבע בשעה שכתב את מכתבו.“ מדרך דיבורו בנחום(׳כי עמנו גדל מנעוריו׳ וכו') הסיק ע׳ פליישר ששניהם היו קרובים בגיל, אם כי ייתכן שנחום היה צעיר במספר שנים מרב האיי. הנחה זו מתחזקת גם בעובדה, שבאותה עת כבר היה לנחום בן בוגר שמילא את מקומו כחזן(׳ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב׳). נוסף על כך אנו יודעים שנחום למד תורה אצל רב שמואל בן חופני, חותנו של רב האיי: כך משתמע מן המכתב ששיגר נחום אליו מקירואן בסוף המאה העשירית. לפי זה נראה שבשנת 1006 נחום היה כבן שישים, ואם כן הוא נולד בשנת 950 בערך. אם נניח פער של כעשרים וחמש שנים בין הדורות, נמצא שאביו, יוסף אלברדאני, נולד סביב שנת 925, ואביו של יוסף, חיים, ממש בראשית המאה העשירית. זמן פעילותו של ר׳ חיים אבי יוסף אלברדאני מקביל אפוא לתקופת שירותו של רב סעדיה בהנהגת הישיבה בבבל.
עדות חשובה, הנלמדת מן האיגרת של רב האיי אל יהודה בן יוסף ראש הסדר, נוגעת לפעילותם של בני ברדאני כחזנים. מסתבר שמשרת החזן של בגדאד עברה בירושה במשפחת ברדאני במשך ארבעה דורות לפחות. פועלו של נחום כחזן מתועד גם במקורות אחרים: כאמור, הוא נזכר כחזן במחזור של שירי תהילה, שנכתב בסוף המאה העשירית לכבוד אחד מנכבדי בגדאד. באחד משירי המחזור הזה מציין המחבר לשבח את שירתו של נחום, ומזכיר בהקשר זה את שלושת בניו
רמז. סוכות / מצדר
מקורות: כ״י ט״ש 6/70 ת (נ) בין מצדרים שלו לחגים; כ״י ט״ש 4/12 ת 10 (א). לפניו פזמונות של ברדאני בקדושתא לסוכות. אחריו התחלה של יוצר ליום ב של סוכות: שיר השירים אפציח לאל המיוקר; מחזור חיזונים, קעד ע״א (ב). נדפס: ברנשטיין, פיוטי מצדד, עמ׳ 144. סימן: ברדאני.
מסדר לסוכה שני יום
סוכות
רמז. סוכות / מצדר
מסדר לסוכה שני יום
בֹּקֶר אֶעֱרֹךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה
רָם לְשַׁבְּחוֹ עוֹשֶׂה כָּל פֶּה
דַּת סֻוכָּה חָקַק בְּאַהֲבָה לְטַפֵּי
אֲיוּמָּה בְּצִלָּהּ שִׁבְעָה לְהִתְחַפֶּה
נָם אַזְרִיחַ לָכֶם וַאֲרַפֵּה
יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא….. קָד<וֹשׁ>
כותרת: יום שני סוכה א מצדר ב 1 בוקר א אערוך אב 2 עושה] עשה ב יצר א 3 דת סוכה] דתות סוכה א דר סנה ב חקק] חסר א באהב א לטפי] לצפה א 4 המעתיק דילג על הטור ורשמו בראש הדף נ 5 נואמים בורא יוצר ורופה א לכם וארפה] לך ואיפה ב 6 שמי] לכם נוסף ב ומרפא א.
ביאור: 1 בקר אערך וכו': לשון הכתוב בתה׳ ה, ד. 2 רם: כינוי לה׳. לשבחו: כדי שיאמרו את שבחו הוא ברא כל פה. ועדיפה גרסת המקבילות: ׳עשה׳, ׳יצר׳. כל פה: סינקדוכה[שִׁמּוּשׁ בְּיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים] לאנשים. 3 דת סוכה: הלכות סוכה. חקק: ציווה. לטפי: הצירוף גולש לטור הבא: לטפי איומה, דהיינו לישראל. 4 איומה: כינוי לישראל על פי שיה״ש ו, ד. המעתיק דילג על טור זה, והעתיקו בראש הפיוט. בצלה וכו': לשהות בצלה של הסוכה שבעה ימים. להתחפה: להסתופף, מלשון חופה. 6-5 נם: אמר הקב״ה. וארפה: נראית יותר גרסת המקבילה: וַאֲיַפֶּה. אזריח … ומרפא: על פי מל׳ ג, כ.
טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני.-עמוד 8
פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה
דרך גביית הג׳זיה
ביום התשלום יתאספו במקום ציבורי כגון השוק. בעמידה עליהם לחכות שם במקום הנמוך והמזוהם ביותר. הפקידים המייצגים את החוק יוצבו מעל להם ויעמדו כמאיימים, למען יחשבו בלבם, הם וזולתם, כי מטרתנו להשפילם בהעמידנו פנים כאילו יורדים אנו לנכסיהם. הם יבינו כי(שוב) חסד אנו עושים עמהם מידיהם את הג׳זיה ונניח להם (בכך). אחרי כן יגררום אחד־אחד (אל הפקיד הממונה) לקבל תשלום. בעת התשלום יקבל הד׳ימי מהלומה ויידחף הצדה למען יחשוב כי ניצל מן החרב בזכות (עלבון). זה כך ינהגו ידידי האל, בני דורות ראשונים ואחרונים, עם אויביהם הכופרים, כי לאללה העוז, לנביאו ולמאמינים. (עמ׳ 811)
אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504), אחכּאם אהל אל־ד׳מה, אצל ואידה, ״כתב פולמוס״
ביום שנקבע לדבר חייב הד׳ימי — בין נוצרי ובין יהודי — להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על־ידי סוכן (וַכִּיל), בפני האמיר האחראי לגביית הג׳זיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס־מלכות; הד׳ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג׳זיה באמצע כף־ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד׳ימי למטה. אחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד׳ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד׳ימי חיש־מהר; אחרי־כן יצעדו(ד׳ימי) שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד (מן הד׳ימים) לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג׳זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין באללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה.
אל־עדאוי, משפטן מוסלמי מצרי(נפ׳ 1772)
מסורות ועמדות כלפי הד׳ימים (המאה ה־18)
מִצְר (קאהיר העתיקה) המוסלמים הם שיסדוה. כדברי בדר [בדר אל־וין מוחמד אל־קארפי(1601-1533), בעל החיבור ההלכתי דורר אל־נפאיס]. בספר אל־דורר אל־נפאיס, משמו של אבו־עוּביד:[ אבו־עוביד אל־קאסם אבן סלאם (נם׳ 838), חכם שקבע מושבו בעיראק]. ייסודן של ערי האסלאם שונה בהתאם לתנאי המקום. כך, למשל, במדינה, טאיף ותימן הושגו חוזי־שלום במשא־ומתן; שטח לא־נושב שהותוו תחומיו ונושב על־ידי מוסלמים, כדוגמת קאהיר, כּופָה, בצרה, בגדאד, ואסט; כל כפר שנכבש בכוח הזרוע ולא ראה הח׳ליף לנכון להחזירו לאנשים שמהם נכבש. אלו ערי מטרופולין מוסלמיות שאין בהם בני־החסות רשאים להציג בהן לראוה אף לא אחד מסמליהם הדתיים, למשל, להקים כנסיות, להביא יין או בשר־חזיר, או להשמיע במקוש. שום כנסיה, בית־כנסת, תא של נזיר או מקום עצרת־תפילה חדשים משלהם אינם מותרים בערים האלו, על־פי הסכמתם הכללית של חכמי־הדת. נאמר למעלה כי עירנו קאהיר היא עיר מוסלמית, שראשיתה לאחר כיבוש מצרים, בימי שלטונם של הפאטמים. לכן אין להקים בה כנסיה, בית־כנסת וכיוצא באלה. עם המצהירים כן נמנה המופתי של האסלאם, החנפי המלומד, השיח׳ קאסם בן קוטלובע׳א, [קאסם בן קוטלובע׳א(1474-1399), מחשובי האסכולה החנפית במצרים]תלמידו של אבןאל־המַאם.[ כמאל אל־דין מוחמר אבן אל־המאם (נפ׳ 1457), חכם־הלכה מצרי] ספרי האסכולה (החנפית, מ.ש.) אוסרים פה־אחד להקים כנסיות וכיוצא בהן בבעלותם של ד׳ימים בשום שטח מוסלמי. איך ייתכן אפוא להרשות זאת ביישוב המוסלמי הזה, בעיר שמעולם לא היתה בה שליטה לכפירה, מאז ראשית העיר? אמר הנביא, עליו השלום והברכה: ״אין סירוּס ואין כנסיה באסלאם״. המלה ״סירוס״, חִ׳צא, היא מגזרת פ׳עאל, כשם־הפעולה של ח׳צא, ״לסרס״. הקשר בין ״סירוס״ ל״כנסיה״ הוא בכך שהקמתה של כנסיה על אדמה מוסלמית משמעותה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל, ממש כמו שבחיי־המעשה הסירוס הוא ביטול הגבריות בבעל־חיים, הגם שהוראת המלה בהקשר שלנו היא פרישות מנשים על־ידי הצטרפות לכנסיות. הזיקה ברורה. באמרו ״אין כנסיה״ התכוון הנביא לכך שלא תיבנה כנסיה, כלומר איסור על בניית כנסיה כלשהי על אדמה מוסלמית, לפי שהקמתה של כנסיה חדשה על אדמה מוסלמית משמעה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל ההוא. דבר שאין להרשותו, ממש כמו שאין להרשות את ביטול גבריותו של גבר על־ידי סירוס. (עמ׳ 21-20)
אף־על־פי שאפשר להבין אי־אלה נתונים מן האמור למעלה, דע כי ממש כמו שאסור לד׳ימים לבנות כנסיות גם דברים אחרים אסורים עליהם. אסור להם לסייע לכופר כנגד מוסלמי, בין שהוא ערבי בין שאינו ערבי; ולא להורות לאויב על נקודות־התורפה של המוסלמים, כגון חוסר־כוננותם של המוסלמים לקרב. [המחבר משתמש בשביל האויב במונח חו־בי, כלומר תושב דאראל־הרב—משכןהמלחמה—בו יושבים הכופרים ]אסור לד׳ימים לחקות את המוסלמים בלבוש, ללבוש מדי צבא, לעלוב במוסלמי או להכותו, להרים את הצלב בעצרת מוסלמית; להוציא חזירים מבתיהם לחצרותיהם של מוסלמים; להניף דגלים בחגיהם שלהם; לשאת נשק בחגיהם, או לשאתו בכלל, או להחזיקו בבתיהם. אם יעשו איזה מן הדברים האלה, ייענשו וכלי הנשק יוחרמו. לא יהודי, לא נוצרי ירכבו על סוס, עם אוכף או בלעדיו. מותר להם לרכוב על חמורים חבושי־מרדעת. לא ילבשו.קַבַאא: (אדרת עליונה), בגדי משי, צניפים, אך מותר להם לחבוש קלנסווה(מצנפת חרוטית), תפורה בתפר־כסתות גס לראשם. אם יעברו על־פני עצרת של מוסלמים עליהם לרדת מרכובם, ומותר להם לרכוב רק בשעת־חירום כגון מחלה או יציאה אל מחוץ־לעיר, ויש להצר את שבילם. לא יחקו את לבושם של אנשי חכמה וכבוד, גם לא ילבשו בגד־מחלצות, משי, או, דרך־משל, אריג עדין. עליהם להיבדל מאתנו בלבוש, כמנהג הנוהג בכל איזור, אך בלי הידור, למען יעיד הלבוש על השפלתם, הכנעתם וקלונם. לא יהיו שרוכי־נעליהם כשלנו. במקום שנועלים נעליים סגורות ולא שרוכות תהיינה נעליהם גסות, דוחות בצבען (ללא קישוט). החברים (לנביא) הסכימו ביניהם על הדברים האלה כדי להוכיח את בזיונו של הכופר ולהגן על אמונתו של המאמין החלוש. שהרי אם יראה אותם בקלונם לא יהיה נוטה לאמונתם, ולא כך אם יראה אותם בשררה, בגאוה, או בלבוש־מחלצות, שהרי כל הדברים האלה מניעים אותו לכבדם ולנטות אליהם, בשים לב למצוקתו ודלותו שלו. וכיבוד הכופר הוא כפירה.
בספר אל־אשבאה ואל־נט׳איר נאמר:
[שורה של כרכים על ״המבנה השיטתי של החוק המפורש״. כאן הכוונה אולי לחיבורו של אבן־נוג׳ים (נפ׳ 1562), חנפי שחיבר ספרים מסוג זה.]
כיבוד הכופר הוא כפירה. מי שדורש בשלומו של ד׳ימי מתוך כבוד, חוטא בכפירה. מי שאומר לאמגושי ״הוי רבּי״ מתוך כבוד, חוטא בכפירה. וזאת משום שהם אויבי אהובנו, אדון־השליחים; והנוהג כבוד באויבו של אהובו, משפיל את אהובו. לכן אין אתה רשאי למנות כופרים למשרות ממשלתיות. המניח להם להשתרר על מוסלמי על־ידי שהוא מייפה את כוחם להכותו, לכלאו או לדכאו כדי להוציא ממנו כסף, הופך את הכופר למי שגובה מסים ממוסלמי וכל זאת מטעמו של ראש או נכבד אשר, בשל עניינים של העולם־הזה ובהתעלם מעונש בעולם־הבא, אינו מתיירא ממה שיבוא עקב מתן שררה לכופרים על מאמינים. אם כך נהג הכופר הרי הפר את הברית עם המוסלמים כאמור למעלה, והעונש הצפוי לו מיתה.
כמאל אל־דין אבן אל־המאם (נפטר 1457) אומר: ״הכופר הד׳ימי המתנשא על המוסלמים עד כדי רברבנות, רשאי הח׳ליף להרגו״.
אסור לתת להם מקום של כבוד במושב של מוסלמים, לנהוג בהם ידידות, לברכם בשלום.
אם בירך (מוסלם) בשלום אדם שנראה לו מוסלמי ונמצא למד כי הוא ד׳ימי, טוב שיאמר ״שלומי ישוּב אלי״. אם אחד מהם מברך לשלום, משיבים לו ״עליכם״ או ״ועליכם״. אם מתכתבים עם אחד מהם, אומרים ״שלום להולך בדרך־הישר״. אבל צריך להימנע מלאחל להם איחולים, לנחמם באבלם או לבקר את חוליהם, אלא אם כן מצפים לכך שהאדם שמבקרים אצלו יתאסלם. אם אמנם לכך מצפים צריך לבקר אצלו ולהציע לו את האסלאם.
[לפי המסורת המוסלמית נקבע המנהג לענות לברכת שלום של ד׳ימי במלה ״עליכם״ או ״ועליכם״ (עם ו) לפי שהיהודים נהגו לומר למוסלמים במקום ״אל־סלאם עליכם״(השלום עליכם) ״אל־סָאַאם עליכם״(מיאוס עליכם)].
אסור לכופרים להקים בנין גבוה מזה של שכן מוסלמי, אפילו ביתו של המוסלמי שפל מאד והמוסלמי משלים עם בניינו הגבוה של הכופר. אסור להם לקנות ספר קוראן, או ספר בדיני האסלאם או של מסורת הנביא, או לקחת ספר כזה כמשכון. לא זה אף לא זה יסכון. אין לקום לכבודם ולא להתחיל לברכם בשלום, כאמור למעלה. אם מוסלמי מתלווה אל הכופר שאותו ברכו בשלום, יכוון את הברכה אליו, ואל יפליג בלשון ״כיצד השכמת וכיצד הערבת, ואיך אתה, ומה מצב־בריאותך?״ רשאי אתה לומר, ״יכבדך אלוהים וידריכך בדרך הישר״, שפירושו לעבר האסלאם. רשאי אתה לומר, ״יתן לך אלוהים אריכות־ימים, רוב עושר וצאצאים״, שמשמעו התשלום של הרבה מסי־גולגולת.
כמו שחייבים מוסלמים להיבדל תכלית־הבידול מן הכופרים בחיים, כך גם קבריהם חייבים להיבדל בבירור מקברי הכופרים, ועליהם להיות רחוקים מהם. (עמ׳ 57-55)
אל־דמַנהוּרי (נם׳ 1778), אִקאמת…
פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה
עמ' 173
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי
המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי
העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:
תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."
אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.
קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.
כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.
מתוך האינטרנט:
דבשירמה שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת
אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.
קשרים עדתיים
בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.
מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:
כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.
כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.
ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.
(איכה ג, 30-28)
הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134
סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء
סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי
Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets
محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء
תיאור הגיהינום
אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אשר לגיהינום, לה שבעה שערים, אשר המרחק בין כל שניים מהם מהלך חמש מאות שנה. בכל שער שבעים אלף סוגי עינויים, כגון: כבלים, מוסרות, אזיקים, שלשלאות, אש לוהטת, מים רותחים ועץ הזַקוּם. השער הראשון קרוי גיהינום (גַ׳הַנַּם). השני קרוי אש מתלקחת (לַזַא) (סורה 70, 15) ונועד לעובדי האלילים. השלישי קרוי מרסקת (חֻטְמַה)(סורה 104, 5-4) ונועד לגוג ומגוג ולכופרים כיוצא בהם. הרביעי קרוי אש תבערה (אלסַעִיר), ונועד לשטן, כמו שנאמר: ״והבינונו להם [לשטנים! עונש באש תבערה״ (סורה 67, 5). החמישי קרוי אש התופת (סַקַר), ונועד למי שאינו מקיים את מצוות התפילה והצדקה, כמו שנאמר: ״מה הורידכם אל אש התופת? יגידו: לא היינו במתפללים, ואביון לא האכלנו, ונסחפנו עם הנסחפים, והכחשנו את יום הדין, עד אשר בא עלינו {19] הקץ הוודאי״ [כלומר: המוות](סורה 74, 47-42) השישי קרוי השאול (אלגַ׳חִים), ונועד ליהודים, לנוצרים ולבני דת זרתוסטרא. השביעי קרוי התהום (אלהאוִיַה), ונועד למתחסדים הפוסחים על שתי הסעפים, כמו שנאמר: ״המתחסדים יהיו במדור התחתון של האש״ (סורה 145,4). כל הדברים הללו לקוחים מדבר אלוהים יתעלה: ״יש לו שבעה שערים, ולכל שער תוקצה קבוצה מתוכם״ [מהנוהים אחר השטן](סודה 15, 44).
אמר אבן עבאס: גן עדן שוכן לימין כס הכבוד, והגיהינום נמצאת לשמאלו, ולה שבעה ראשים. אמר כַּעְבּ אלאַחְבָאר: לה שבעה מדורים, שבעה שערים ושבעה ראשים. בכל ראש שלושים ושלושה פִיות, ובכל פה לשונות אשר לא ימנה את מספרן אלא אלוהים יתעלה, והן משבחות את אלוהים בגוני תשבחות. בתוכה אילנות מאש, אשר ענפיהם הדוקרניים ברמחים זקורים והם מתלהטים בלהבות. על האילנות פירות מאש, ועל כל פרי נחש, האוחז בשפתותיו את עין הכופר ואת שפתיו, ומפיל את בשרו על רגליו. ובו מלאכי חבלה, שבידיהם מוטות ברזל. בראש כל מוט שלוש מאות ושישים עמודי אש, אשר תקצר ידם של שדים ושל בני אנוש משאתם, ועליהם תשעה עשר מלאכים, כמו שנאמר: ״[אש התופת…] את הבשר היא חורכת, תשעה עשר מופקדים עליה״(סורה 74, 30-29), ״אשר לא יפרו את פקודת אלוהים ויעשו את אשר יורום״(סורה 66, 6).
אמצעי עינוי אלה נזכרים במקומות שונים בקוראן המתארים את עונשם של הרשעים. עץ הזקום צומח בגיהינום, ופריו משמש מאכל לפושעים. ראו סורה 43,44 והמשך הקטע שם, המתאר את העינוי הנגרם על ידי אכילתו ועינויי גיהינום נוספים, כנגד מנעמי גן העדן הניתנים לצדיקים, כאמור במהדורה, הערה 30.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם-עמוד 53
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
ניהול הקהילה על ידי קבוצה אוליגרכית מצומצמת גרם מעת לעת לפגיעה בעקרון השוויון והצדק. על פי המתועד בספר הפרוטוקולים כאשר חשו חברי החונטה כי הייתה פגיעה כזאת או כי חרגו מסמכותם ביקשו לתקן את הדברים ולעשות רפורמה כדי לשמור על הלגיטימציה להנהגתם. למשל בעת הבחירות השנתיות לקראת שנת 1863 הוחלט לקיים אחת לחודש רוטציה בתפקיד הנשיאות, אך ההחלטה בוטלה לאחר כחודשיים משום שהנשיאים לא חשו אחריות מספקת למלא את תפקידם קצר המועד. החונטה בחרה אפוא 'פה אחד', כלשון הפרוטוקול, נשיא חדש, ללא הטלת גורל, בתקווה שינהל את העניינים כראוי. כשנה מאוחר יותר פתחה החונטה את דיוניה לשאר נכבדי
הקהל, ובשנת 1870 נפתחה ההצבעה לחונטה לכלל נכבדי הקהל. אם כן ספר הפרוטוקולים חושף רכיב חשוב בשיח של החונטה: היא תפסה והציגה את עצמה כמי שמבקרת את עצמה, כדי לשמר את זכותה להנהיג את הקהילה. מטרתה העיקרית המוצהרת הייתה לתרום לרווחת הקהילה, ולשם כך נדרשה לקיים את מנגנוניה המסורתיים אך גם להתאימם למציאות המשתנה. חשיבות רבה הייתה ללגיטימציה הדתית להנהגת החונטה. אליעזר בשן תיאר את מערכת היחסים המסורתית בין הדיין, רב הקהילה, ובין העילית השלטונית–הכלכלית בקהילות מרוקו. נכבדי העיר מינו את הדיין וקבעו את תנאי משרתו, אך לעתים הוא ישב בראש האספה שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בעיקר שירותי דת. גופים אלו לא בלמו האחד את סמכותו של האחר, אלא דווקא השלימו והעצימו זה את זה. מקובל היה על הכול כי למרות יכולתם של היחידים לתקן תקנות, הן היו מקובלות יותר ככל שאישרו אותם רבנים מכובדים ורבים יותר.
החונטה הראשונה נבחרה באספה כללית (junta general) שכינס הדיין, רב הקהילה, ובה העניק קבל עם ועדה, ליתר דיוק בפני העילית של הקהילה, לגיטימציה משפטית–הלכתית לקיומה של החונטה. כותב הפרוטוקול הראשון ציין כי 'לשם כך ]הענקת סמכות לחונטה[ באספה הכללית העניקו את הסמכות לדייננו מרדכי בנג'ו נר"ו ]נשמריא רחמנא ושזויניא[ לבחור את הנפשות שייראו לו, בהתאם לכישרונו, כראויים ביותר לדבר'. ובתחתית אותו פרוטוקול מופיע בפעם היחידה בספר טקסט מלא בעברית, ובו ניתנה לחונטה במפורש לגיטימציה דתית: 'ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן התקנים העיר בהנהגה ישרה על פי דברי תורה ולהקים דגל התורה'. חברי החונטה נזקקו ללגיטימציה מסמכות דתית כחלק מתפיסת תפקידם בחברה בתור מנהיגי הקהילה מכוח המסורת, ולשפה העברית הייתה חשיבות בהקשר זה ככלי לגיבוש לגיטימציה שלטונית מסורתית.
בשבועות הראשונים לקיומה של החונטה הִרבה הרב בנג'ו להתכתב עמה, ונראה כי היה בעיני חברי החונטה חלק בלתי נפרד מן השכבה הפוליטית המנהיגה את העיר. אולם הוא מיעט להופיע בפני החונטה ולהשתתף בדיוניה, ונטה לעשות זאת בעיקר כאשר עמד על הפרק עניין רב חשיבות מבחינתו. במקרים אלה זכה לכבוד בספר הפרוטוקולים, כפי שמשתקף בין היתר בכתיבת שמו בראש הפרוטוקול, ויש להניח שכך היה גם בכינוס עצמו.
עירובו של רב הקהילה בעניינים פוליטיים חשובים היה אפוא עבור החונטה ועבור הקהילה בבחינת חובה מסורתית. עם זאת החונטה השאירה בידי הדיין בעיקר את סמכות הפעלת שיקול הדעת המשפטי על יסוד
בקיאותו בהלכה היהודית. למשל כאשר התעורר צורך לתיקון בדיני חזקות, כלומר בדיני קניין, ניתנה לו סמכות מלאה להחליט 'לפי ראיית עיני הדיין', והדברים נכתבו במקור עברית, ומכאן שנתפסו כעניין משפטי–הלכתי החורג מסמכותה. החונטה העניקה לרב גם את הסמכות להעניש על עברות מוסר
דתיות, כמו קניית בשר נבלה באטליזים לא כשרים. העונש במקרים אלו, כמו ברוב המקרים שבהם נדרשה החונטה לעברות מוסר פנים–קהילתיות כאלו, היה חרם קהילתי שהסתכם בשלילת הזכות להשתתף בטקסי הקהילה, כגון 'שלא]יוכלו[ להשלים מניין עמו, או שיערכו טקס ברית מילה לבניו וכו' וכו' וכו", בלשונה של החונטה. יש לציין כי היחסים עם העילית הכלכלית השפיעו על הרב בנג'ו בכל הקשור לתפיסתו את אירופה ואת השינוי התרבותי שהביאו נציגי אירופה לעיר.
בזכות מעמדם הרם של חבריה קיבלה החונטה לגיטימציה גם מגורמים חיצוניים. הנציגויות הזרות בעיר וארגונים בעולם הכירו בה כנמען הרשמי הראשי בפנייה אל יהודי טנג'יר ואל כלל יהודי מרוקו. במקרים מסוימים ראו גורמים כאלו בחונטה אחראית למוסר הדתי של יהודי העיר, אולי בגלל קשריה עם רב העיר והיותה גורם מתווך יעיל לשם התכתבות עמו. כך היה למשל במקרים שבהם אישרו קונסולים לחונטה להעניש יהודים בני חסותם אשר עברו עברות מוסר בפומבי. תלונות על בני חסות אירופית ששלחה החונטה אל קונסול בריטניה האי התקבלו ב'מלוא הכבוד', כלשון הפרוטוקולים. הכבוד וההכרה מצד גורמים חיצוניים היו מרכיב מרכזי בשיח המודרניזציה של החונטה. היא ראתה עצמה כגוף בר סמכות היכול לייעל את התפקוד המסורתי של בעלי המאה, לא רק בשל היותה גוף מסודר, אלא גם בזכות הקשרים הטובים עם אדוני הכוח האירופים.
בד בבד ביקשה החונטה לזכות להכרת השלטון המקומי בסמכותה להנהיג את הקהילה. הסלטאן טיפח כאמור עילית סוחרים בורגנית כדי להציבה כחומת מגן מקומית אל מול החדירה האירופית אל אשיות החברה. בחברה שהקונסולים האירופים נתפסו בה כאדוני הכוח החדשים החל גם השלטון המקומי לשנות את מדיניותו ואכן ראה בקבוצת הבורגנים היהודים מנהיגים ראויים לקהילה. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל במקרה שבו תמך השלטון בחונטה במאבקה המהותי אל מול סמל ההנהגה המסורתי, שיח' אליהוד, כפי שתואר לעיל. על כל פנים כך בחרו לתאר חברי החונטה את ההתרחשויות בספר הפרוטוקולים, והדבר מלמד על תפיסתם את מוסדם החדש כבעל לגיטימציה רחבה מהשלטון המרכזי וכמייצג הבלעדי של הקהילה היהודית לפניו. גם מוטיב זה היה מרכיב משמעותי בעיצוב תהליך המודרניזציה שאליה חתרה החונטה.
בשנים הראשונות לקיומה של החונטה הבנו חבריה במעשיהם ובתיאורם בספר הפרוטוקולים את מהותה של המסגרת הארגונית שייסדו. המוטיבים המרכזיים בשיח המתפתח על מהות החונטה היו סדר, כוח וקִדמה, ועל כן אין תמה כי החונטה ביקשה לעצב לה תווית זהות רשמית והחליטה למשל להכין לה חותמת רשמית ולחתום בה על כל המסמכים שתשלח אל גורמים רשמיים מחוץ לקהילה. חברי החונטה ראו בארגונם החדש מסגרת המאפשרת התייעלות ארגונית בהנהגת הקהילה, וביקשו להטמיע תפיסה זו בקרב הקהילה על ידי שילובה בשיח המסורתי על הלגיטימציה לאדוני הכוח בחברה ועל חובתם העיליתנית. מתוך כך העלו למעשה חברי החונטה את קרנם שלהם כמנהיגי קהילה ראויים.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. מגוון המסלולים נועד, כנראה, להסוות את פעילות העפלה הבלתי לגאלית ו'הבריחה' מארצות המגרב. מפעל ההעפלה בהתרכז באלג'יר שהייתה המדינה הנוחה ביותר לבצע משימות ציוניות תחת עינם הסגורה למחצה של השלטונות הצרפתיים. עם זאת, לריבוי המסלולים היו סיבות נוספות. כחודש אחרי הפלגת הספינה 'שיבת ציון' מחוף אלג'יר התברר שעם מעצרן של 'גשר הזיו' ו'שיבת ציון' נחקרו המעפילים בידי הבריטים בנמל חיפה לפני גירושם לקפריסין.
בעקבות החקירה נשלח קצין בולשת בריטי לתוניס כדי "להשלים את חקירת דרכי העפלה מצפון אפריקה". בשלב זה התהדק הלחץ הבריטי על שלטונות צרפת להפסיק את ההעפלה מהמגרב. ניתן להניח, שכשנודע דבר החקירה למטה המוסד לעלייה ב' בפריז הוחלט להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן קיבל הודעה מוניה פומרנץ ]זאב הדרי[ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן נזעק וראה בהחלטה זו "שגיאה היסטורית שאת תוצאותיה אין לראות מראש" והפעיל את תנועתו, 'הקיבוץ המאוחד' בארץ ישראל, כדי לשנות את רוע הגזירה כי ]…[ "אי אפשר לעצור את השיטפון". הוא נענה על ידי משה קליגר ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ]…[ "שקריאתו לבחון את ההחלטה להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה הועברה לכל האנשים שיש להם השפעה בענייני העלייה והתזוזה". למרות ההתנגדות 'הקיבוץ המאוחד' ההחלטה נשארה בעינה. פעילות ההעפלה נמשכה באופן בלתי פורמלי ולא ממוסד לפחות עד להקמת המדינה וזו הייתה 'הבריחה' הצפון אפריקאית.
ההחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה במונחים של עלות תועלת פוליטיים. המאבק – בהחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה העמיד בפני המוסד לעלייה ב' ברירה: האם ראוי להמשיך לקבל אפילו באופן לא גלוי את תמיכת הממשלה הצרפתית שהתבטאה באי הערמת קשיים על פעילותו באלג'יר ובנמלי צרפת ולאפשר את המשך ההעפלה של שארית הפליטה מרחבי אירופה ויהודים מצפון אפריקה שכבר הגיעו למחנות המעבר במרסיי ובכך לסייע בבניית תשתית אנושית עבור המדינה שבדרך בארץ ישראל. או, האם להמשיך להעלות מעפילים מוגרבים ישירות מהמגרב ובגין זאת אולי לפגוע בהעפלה מצרפת ולהפסיד את תמיכת הממשל הצרפתי שהיה מודע להתעוררות הלאומיות ערבית שעוברים על ארצות המגרב תחת חסותו ועמדתם נגד תכנית החלוקה שאושרה במהלך הפלגת ספינת 'הפורצים' שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי.
עם הפסקת ההעפלה הרשמית הופסקה גם הזרמת המשאבים למפעל ההעפלה מהמגרב. במחנות באלג'יר נשארו כ- 2,200 מעפילים פוטנציאלים. שלושה חודשים אחרי העפלת ספינת 'הפורצים' שלח פרידמן דיווח כספי לפריז על העלות הצפויה בגין החזרת חלק מבין 2,200 היהודים שהמתינו להעפלה במחנות העלייה באלג'יר לארצות מוצאם על פי דרישת השלטונות הצרפתיים באלג'יר. עלות מבצע כזה תומחרה על ידי פרידמן בכמיליון פרנקים צרפתיים. הוא ציין, שהקהילה היהודית באלג'יר תממן חצי מהסכום, אך לא ציין מי יממן את היתרה. לא ידוע אם התקיים דיון כזה בין המטה המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית על המשך ההעפלה מהמגרב.
הדיווח הכספי של פרידמן נועד, כנראה, להציג בפני המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ו'הקיבוץ המאוחד' את העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול במעפילים שנשארו במחנות באלג'יר ואולי כתוצאה מכך הם יתרצו לבטל את ההחלטה. הסבר אפשרי נוסף הוא, שעלות רכישת ספינות להעלאת מאות הממתינים באלג'יר עשויה הייתה להיות קטנה מעלות החזרתם לארצות מוצאם. פרידמן לא סיים לכתוב את ספרו המתוכנן על פעילותו בצפון אפריקה והשערות אלה תשארנה עומדות ותלויות ללא מענה. בדיווח אחר פרידמן הוסיף, שכ- 200 מבין המעפילים שהמתינו באלג'יר הועברו לצרפת באישור הממשל באלג'יר "על אפם וחמתם של חברינו בפאריס" שהתנגדו לצעד זה. ו – 50 יהודים מטריפולי הוברחו מתוניס למרסיי.
השליחים והפעילים פעלו ללא ליאות לתחזק את מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן וחבריו השליחים היו אמנם נציגי הסוכנות היהודית, אבל גם נציגי 'הקיבוץ המאוחד' שפעלו לפי הוראות המוסד לעלייה ב'. לאורך דרכם בצפון אפריקה הוערמו בפניהם קשיים אישיים – – אי תשלום — משכורתם במשך כמה חודשים ומוסדיים – – הקצאת כספיים למימון הפעילות בצפון אפריקה והתנאי — שהעמיד המוסד לעלייה ב' בפניהם לגייס מינימום 650 מעפילים כדי לקבל ספינה להעפלה מצפון אפריקה. יתכן שתנאי זה גרם ללחץ על השליחים והפעילים לא להקפיד בבחירת המעפילים והתוצאה הייתה של עלייה מעורבת של צעירים מתנועות נוער ושל משפחות מצפון אפריקה.
'הבריחה' והאתוס הציוני. תנועת 'הבריחה' מצפון אפריקה החליפה את מפעל ההעפלה הרשמי. היקף 'הבריחה' מצפון אפריקה לא היה בממדי 'הבריחה' של יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה,צ שהסתייעה בחיילי הבריגדה היהודית ובתקציבים וכוח אדם של הסוכנות היהודית. בשיחה של נדיה כהן עם יצחק טבנקין במלונו במינכן, לאחר הופעתה בוועידה העולמית של תנועת 'דרור' )מאי 1947 ,) היא שאלה אותו מדוע אין מספיק שליחים לצפון אפריקה ? הוא כעס עליה והחליט לקחת אותה לסיור במחנות העקורים כדי שתיווכח במו עיניה מהו סדר העדיפויות של התנועה הציונית. אבל למרות השליחים הרבים ועובדי הסיוע הארץ ישראלים הרבים שפעלו במחנות העקורים הייתה, כנראה, סיבה לביקורו של דוד בן גוריון במחנות אולי כדי למנוע הגירת העקורים ל'גולדן מדינע' אמריקה ולא – – לפלשתינה א"י. פעילות שנוהלה בהצלחה על ידי הג'וינט והיא"ס, ארגוני סיוע יהודים אמריקאים, – שהתמודדו מול הסוכנות היהודית על אותו משאב העם היהודי.
אפשר לשער שאלמלא הופסקה ההעפלה הישירה מצפון אפריקה פוטנציאל ההעפלה היה עשוי להיות גדול יותר ממספר המעפילים שאותר במאגר. אילו הייתה אוזנה של הסוכנות היהודית כרויה וקשובה למידע שהגיע מהמגרב. ה'תשתית הציונית' בצפון אפריקה הלא ממוסדת של יחידים ואגודות וולונטריות ופעילות תנועות הנוער הציוניות בשנים 1948 1945 הגיעה לבשלות שאיפשרה לשליחים להעביר ליהודי המגרב את מסר חשיבות העלייה ארצה. לפי אברהמי, מהגרעין הצפון אפריקאי בקיבוץ בית אורן, פוטנציאל ההעפלה מהמגרב היה כדלקמן: ב"תוניס יש כ- 800 חברים בוגרים בתנועת 'צעירי ציון' וקרוב ל- 2,000 חברי תנועות 'שארל נטר' ו'בן יהודה' בקזבלנקה". 337 המוסד לעלייה ב' לא התייחס לנתונים אלה ולא תרגם אותם לשפת המעשה, כיוון שההעפלה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה נועדה להצלת שארית הפליטה. תעיד על כך דרישת המוסד לעלייה ב' להעלות מינימום 650 מעפילים מצפון אפריקה. תנאי שלא הועמד בדרכה של העפלת שארית הפליטה.
מזכר של המוסד לעלייה ב' שנשלח מ'חברים' מצפון אפריקה ]אטלס[, לפני הקמת המדינה, הזהיר ש"מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכול צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה". במזכר נאמר ]…[ "שאלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה. יש צורך בהחשת קצב העלייה, בחיזוק ההגנה ובתקציב לפעולות פרבנטיות" ]מניעה, ב.ד[.שתי נקודות ראויות לציון. האחת, המזכר 'דיבר' במונחים של 'הגירה' ולא 'עלייה' של אלפי מהגרים. והשנייה, 'הבריחה' מצפון אפריקה נמצאת בעיצומה. הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' לא נקטו בפעולות להחשת העלייה מצפון אפריקה בעקבות מידע זה. כיוון שהמוסדות היו טרודים בהקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור המאמץ היה מעבר לכוחותיה. החשש להגירת מוגרבים למקום אחר מאשר לפלשתינה א"י לא – היה מציאותי לאור תפיסתם של יהודי צפון אפריקה – – לשוב לציון. גם אם המזכר הדהד עם חרדות — מנהיגי הציונות עקב ניסיונם המצטבר מפרעות ופוגרומים באירופה שגרמו להגירת יהודים למערב ולא לפלשתינה א"י לא ננקטו כול פעולות על ידי הממסד. גישה זו עמדה בסתירה לתפיסתה של הסוכנות – היהודית בדבר הצלת יהודים כפי שביטא זאת בן גוריון אחרי 'הפרהוד' בעיראק.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
סוכות
סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.
SOUKKOT
Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.
SUKKOT
Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי
פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.
הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.
גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.
על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.
יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.
וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p
״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־
נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.
התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.
הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״
מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.
על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ׳ 43
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים
החומר העומד לרשותנו מלמד, שהצדדים המסוכסכים ניהלו את מלחמתם בצורה יסודית. אפילו אדם כמו עמאר משה, שהשקיע כסף רב ומאמצים בפיתוח קבר ר׳ דניאל השומר, הועמד עוד בראשית דרכו בפני הצורך לבסס את נשיאותו בועד המקומי. במשך הזמן, החלו הקהילות הגדולות שבסביבתן היה קבר של קדוש(מראכש, דמנאת, וזאן וכו') להתערב בנעשה ליד הקבר הקדוש ולתבוע מהועד המקומי חלק מן ההכנסות. זה היה מקור נוסף לסכסוכים שהיו מגיעים להתדיינות בין הצדדים, כמו בתביעות של אנשי דראע נגד הועד של ר׳ דוד דראע הלוי.
סכסוכים מספר, קשים במיוחד, דרשו את התערבותם של השלטונות הצרפתים והמוסלמים כדי להשכין שלום בין העסקנים היהודיים המעורבים בסכסוך, דבר שלא הוסיף להם כבוד.
ריבוי ועדים מקומיים והתעצמות פעילותם הביאו להקמת ועדה מרכזית למקומות הקדושים ולהילולות בהתאם לתקנה ממשלתית מיום 23 באפריל 1947. מתפקידה היה לפקח על הועדים המקומיים ולקבוע סדרים, שיהיה בהם משום פתרון לסכסוכים שהתעוררו סביב חלוקת הכספים. המינוי היה לשנתיים ויצא מטעם היועץ של הממשלה השריפית. בראש הועדה הראשונה שבה היו ששה חברים, עמד הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. החלטות הועדה, כמו כל תקנות מועצת הרבנות, היו טעונות אישור ממשלתי.
למרות שמונתה באפריל 1947, קיימה הועדה המרכזית את ישיבתה הראשונה רק ב־8 במרץ 1949, וישיבה שנייה למחרת היום. כאשר פרץ סכסוך סביב חלוקת הכספים לא הצליחה הועדה, ובראשה הרב הראשי, לכפות את רצונה על הצדדים הניצים. מאוחר יותר נבחרה מטעם הועדה המרכזית ועדת ביקורת.
הערת המחבר: בין המסמכים הרבים הקשורים לסכסוכים אלה יש ברשותי שניים המאושרים על־ידי בית־משפט. הרי תוכן אחד מהם: ״אני הח״מ, אוחיון נסים, סוחר הגר ברחוב שטרסבורג בקזבלנקה, מאשר בזה שמנהגי הוא ללכת לקבר של ר׳ דוד דראע הלוי בכל חג שבועות. בשנה זו רציתי ללכת והכנתי הכל, ואז טילפן אלי מר ש״א וביקש ממני לא ללכת ואמר שהכביש גרוע מאוד ויהיו לי בעיות.לא נסעתי והצטערתי כי אלה שהיו סיפרו לי שחג השבועות עבר יפה מאוד וכן פגשתי בחברים אחרים שאמרו לי שנסעו לקדוש על אף ההזהרה הטלפונית של ש״א״.
בידי מסמך וזה תוכנו: ״האדונים החברים בועד של הקדוש ר׳ דניאל השומר והמעוניינים שמר משה עמר, הנשיא הנוכחי, ימשיך בתפקידו בקרב הועד, מתבקשים לחתום על מסמך זה. קזבלנקה, 7 במאי 1946 ; מאיר ביטון, שמעון יפרח, יוסף לוי, סעדיה בוהדנה, שלמה חיות, שלמה מדינה, דוד בן זגנים, חנניה אדראי, דוד דיין, מאיר אבגי, אשכנזי״. על מסמך זה חתמו חמישה מתוך אחד־עשר חברי הועד.
בידינו עדות שנרשמה מפי ר׳ מ״ג שהיה טוען רבני במרוקו והופיע מספר פעמים כטוען מטעם אנשי דראע נגד אנשי הועד.
מכתב מדמנאת (מתאריך 10.5.1951) הועבר על־ידי נשיא הקהילה שם למפקח על המוסדות היהודים באמצעות המושל האזרחי באיזור, ושם נאמר: "… מר י״א בא הרבה לדמנאת. ללא רשות. בעיקר בשבת בה האנשים משולהבים(במקור הצרפתי: surexcites). הוא מכנס את היהודים בבית־הכנסתכדי לנאום ולגרום למבוכה בקרב האנשים. פעם הוא מתקיף את הציונים, שהוא מאשימם שהם שייכים לתנועת ״דרור״, ופעם את חברת כי״ח ובתי־הספר שלה, כאשר הוא מבקש מהם לא לשלוח ילדיהם לבית־ הספר… פונה לאנשי הקהילה בעזרת שקרים מתועבים… פונה לאלה הרגילים לנסוע לקדוש כדי שלא יבואו יותר להילולה, כדי להוריד מההכנסות שלנו… ״יש בידי כמה מכתבים מן הקצינים והמושלים הצרפתים, שעליהם חותמת ”confidentiel“ (סודי ביותר), ובהם הם מתייחסים בלעג לסכסוכים אלה.
הועדה נקראה בצרפתית: ”La Commission des Sanctuaires et Pèlerinages israelites du Maroc“. ובמינוי לחברים שיצא מטעם היועץ היא קרויה: La Commission de Contrôle des Sanctuaires et“ ”Pèlerinages israelites du Maroc. בתעודות אחרות מופיעה הועדה בשמות שונים במקצת.
ואלה שמות החברים הנוספים בועדה הראשונה: מר יצחק אלמליח — תעשיין מקזבלנקה; מר לעסרי — נשיא הקהילה היהודית במראכש; מר אל־חדד — נשיא הקהילה היהודית בווזאן; מר ברדוגו —
נשיא הקהילה היהודית ברבאט; מר בן אודיס — נשיא הקהילה היהודית בסאלי; מזכיר הועדה — מר יוסף אלמליח. סופר בבית־הדין העליון הרבני. מינוים של כל חברי הועדה חודש לשנים 1953-1951 ונוספו להם עוד שניים: הרב מיכאל אנקאווה — סגן נשיא בית־הדין העליון הרבני; מר יצחק דהאן — המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות.
- בנוסח תקנות שנת תש״י(האסיפה השלישית) מופיע: Ces ‘Takanot’ ont e'te'soumises à la Direction des Affaires Che'rifiennes et ont reçu l’accord de Monsieur le Conseiller du Gouvernment Che'rifien suivant sa lettre no. 2301 du10.12.1951
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 152
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)
הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.
ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:
״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.
גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.
ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)
ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.
הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.
אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ
המשך העלייה מדמנאת
ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.
״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-אַהֲבָה בְּרַךְ אוֹ בָרַח
אַהֲבָה
בְּרַךְ אוֹ בָרַח
במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…
או או או
לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.
שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ
הֶעֱנִיק רַק לְאַחַת: נָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּל–צֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר
שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה
וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה
הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְ, אֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר
תּוֹךְ זְמַן קָצָר; שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְ, אוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִי, אָמַר הְוִּירִין; אֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!
אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!
יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה
כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.
אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– מְשֻׁגָּע! וּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!
חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי…
אָז לָמָּה לִדְאֹג! הָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים-פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.רבי דוד בן אהרן חסין
מג. אני את פי אפצחה
בהלכות החג. שיר אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלשה טורי ענף ושני טורי אזור.
חריזה: אאאבב. גגגבב וכו׳.
משקל: אחת עשרה הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.
סימן: אני דויד חזק. מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים
לִפְנֵי צוּר אָדוֹן עַל כָּל הָאֲדוֹנִים
נוֹתֵן לְיָעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים
צִוָּנוּ לִשְׁמֹר חֻקָּיו בְּלֵב תָּמִים
חַג-הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה שִׁבְעַת יָמִים
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
עֵת הוֹצִיאָנוּ מִנּוֹף בְּאַהֲבָה
הִקִּיפָנוּ בַּעֲנָנִים כָּתְבָה
לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מִיָּד ענמים
וּלְבַל יַכֵּנוּ שָׁרָב מִמְּרוֹמִים
וִיצַוֵּנוּ אֱלֹהֵּנוּ לַעֲשׂוֹת
סֻכָּה מֻקֶּפֶת אַרְבָּעָה מְחִיצוֹת
מִסְּכָךְ טוֹב יְהִי עֲלֵיהֶן לְכַסּוֹת
אֵין לִפְחֹת גֹּבַהּ עֲשָׂרָה שְׁלֵמִים
שִׁבְעָה עַל שִׁבְעָה רֹחַב מְצֻמְצָמִים
יַרְחִיב גְּבוּלֵךְ אֶל שֻׁכַּן שָׁמַיִם
וַעֲשֵׂה סֻכָּה רַחֲבַת יָדַיִם
גְּבוֹהָה יִהְיוּ שׁוֹלְטִים בָּהּ עֵינַיִם
וְתִהְיֶה מְעֻטֶּרֶת שִׁבְעַת יָמִים
בְּבִגְדֵי שֵׁשׁ וּמֶשִׁי מרוקמים
דִּירַת עֲרַאי כָּל שִׁבְעָה בָּהּ תָּדוּרוּ
בְּתוֹכָהּ אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ שִׂכְרוּ
גַּם שֵׁנָה מִלְּבַד אִם תִּצְטַעֲרוּ
אֵין אַתֶּם חַיָּבִים בָּהּ וַאֲשֵׁמִים
כִּי דַּרְכֵי תּוֹרָה דְּרָכִים נְעִימִים
חִזְקוּ וְאִמְּצוּ בָּנִים וְרוֹמְמוּ
לָהּ אֱלֹהִים וְקִרְאוּ בִּשְׁמוֹ
יִפְרֹס עֲלֵיהֶם סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
יְקַבֵּץ פְּזוּרִים מִבֵּין הָעַמִּים
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ צוּר עוֹלָמִים
1־2. אני… האדונים: אפתח פי לשיר ולהודות לה׳, צור: כינוי לה׳: על פי דב׳ לב, טו. אדון… האדונים: כינוי לה׳, על דרך שו״ט תה׳, יט. 3. נותן… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. ולאין אונים: ולמי שחסר כוח. 5. חג… ימים: על-פי דב׳ טז, יג. 6. דודי… מרבבה: על-פי שה״ש ה, י, ונדרש על הקב״ה בעת יציאת מצרים, על-פי שהש״ר ה, ט ומתקשר להמשך. 7. מנוף: כינוי למצרים, על פי יח׳ ל, יג. 8. הקיפנו בעננים: על-פי תנחומא נח, ז. 9. ענמים: כינוי למצרים, על-פי בר׳ י, ג. 10. ולבל… ממרומים: העננים הגנו על ישראל מפני השמש במדבר, ועל דרך הלשון בטור ושו״ע או״ח הלכות סוכה, סימן תרכה סעיף א׳. 11. ויצונו אלהינו לעשות: על-פי דב׳ ו, כד. 12. ארבעה מחיצות: לכתחילה, ובדיעבד כשרה אף בשלוש מחיצות. 13. מסכד… לכסות: על המחיצות צריך להיות סכך כשר על־פי הלכותיו, ראה טור ושו״ע שם, סימן תרכ״ט. 14. אין… שלמים: הגובה עד הסכך צריך להיות עשרה טפחים לפחות, על-פי טור ושו״ע שם סימן תרל״ג סעיף ח׳. 15. שבעה… מצומצמים: שטח הסוכה צריך להיות ז׳ טפחים אורך וז׳ טפחים רוחב לפחות, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלד, סעיף א׳. מצומצמים: לפחות. ירחיב… שמים: מידה כנגד מידה. 17. רחבת ידים: אורכה ורוחבה אין להם שיעור. 18. גבוהה… עינים: גובה הסוכה לא פחות מעשרה טפחים אך לא יותר מעשרים אמות, על-פי אחד הטעמים, סוכה ב ע״א: ׳עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא׳ ופירש״י ׳שאין רואה את הסכך׳. 20-19. ותהיה… מרוקמים: הם נויי הסוכה ומצעותיה הנאים, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט. 21. דירת עראי: כאן: כינוי לסוכה שצריכה להיות בנויה לדירת עראי, על-פי סוכה כג ע״א. כל… תדורו: במשך ז׳ ימים עושה אדם את סוכתו קבע ובה דר, אוכל שותה וישן. על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט, סעיפים א-ב. 23. מלבד אם תצטערו: מוסב על כל מה שלפניו מי שהסוכה גורמת לו צער פטור מאכילה ושינה בסוכה והטעם דכעין תדורו בעינן. ואף כל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער, על-פי סוכה כו ע״א וראה טור ושו״ע שם, סימן תרמ, סעיף ד׳ ומל״ב שם. 24. אין… אשמים: במקרה של צער אין אדם חייב במצות סוכה ואין הדבר נחשב לו לעבירה. 25. כי דרכי… נעימים: על-פי מש׳ ג, יז ועל דרך סוכה לב ע״א וע״ב על ענייני לולב. 27-26. ורוממו לד׳ אלהיכם: שבחו לה׳, על-פי תה׳ צט, ה. 29. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט. 30. צור עולמים: כינוי לה׳.
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן
הפיוט בבבל
הפייטנים בבבל
מארצישראל, מקור התפילה, הפיוט והשירה העברים, נתפלגו שלושה צינורות של מים חיים, מרכזי תרבות עברית, שהמשיכו מה שקיבלו ממקורם והשתדלו לחדש בו דבר, והם: בבל, פרס ואיטליה.
בבבל ובפרס נוצרה ספרות ארמית וגם עברית עוד בתקופות המקרא והתלמוד, ולבסוף נבלע המרכז התרבותי שבפרס בבבל. ומאיטליה ידועים נסיונות ספרותיים עצמאיים מהמאה השמינית לערך, והפיוטים הראשונים שהגיעו אלינו משם הם מן המאה התשיעית. גם מצרים היתה קשורה לארצישראל בימי קדם, והכתוב בדברים יז, טז על המלך: ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה״, מעיד על קשר למצרים שלא היה רצוי אבל היה מצוי. אלא שלא נוצרה יצירה עברית של ממש במצרים בימים ההם, והאנשים נהגו בה כתורת ארצישראל ומנהגיה, או שנשכחו מפיהם. במשך הזמן נוצרה שם ספרות יהודית בלשץ יוון.
ודאי כי לכל מקום שישראל גלה לשם הביא אתו גם את תפילותיו ואת פיוטיו, אבל עם שינוי המנהגים, כגון קיום יום טוב שני של גלויות, סיום קריאת התורה במשך שנה אחת, ולא במשך שלוש שנים כמנהג ארצישראל, וכדומה, בא גם שינוי בסדר התפילות ובפיוטים ובתכנם. ומובן כי גם שינויים בלימוד התורה והשפעת הסביבה הקרובה גרמו להתפתחות ולשינויים. וכאן יש להבדיל בין בבל לאיטליה. באיטליה, ואחרי כן באשכנז, ובצרפת נתקיימו התפילות הארצישראליות יחד עם תפילות ופיוטים חדשים. שם נהגו להשתמש בימים טובים גם בפיוטיהם של פייטני ארצישראל וגם בפיוטים שנתחדשו על ידי פייטניהן, והם עדיין נמצאים בכפיפה אחת במחזורינו. ולא כן היה בבבל. תחילה ראו גם יהודי בבל את ארץ ישראל כ״מרכז רוחני״ ומרותה נתקבלה. אבל בימי הבית השני החלה תסיסה לבטל את מרותה, ותסיסה זו המלווה חיכוכים שונים הלכה והתפשטה, ואף הוציאה פרי, את התלמוד הבבלי על יד התלמוד הירושלמי. חכמי בבל השתדלו בכל כוחם להשתחרר מן ההגמונייה הרוחנית של ארצישראל, וממילא גם מן הפיוט שלה. ר׳ זירא אמר: ״אווירא דארץ ישראל מחכים״ (בבא בתרא קנח, ב) והוא גם אמר: ״הני בבלאי טפשאי״(ביצה טז, א; נדרים מט, ב). ר׳ אסי אמר: ״מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים, לפי שאינן בני תורה״(שבת קמה, ב). ולאידך אמר רב יהודה: ״כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל״ (כתובות קיא, א). ועי׳ במאמרו של מיכאל דוד שלמה דוידוביטש, ״הניגודים בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל״ ב״הסוקר״, שנה ה׳(תרצ״ז-תרצ״ח) עמ' 109-101 וש. ספראי ״ארץ ישראל והתפוצות בתקופה העתיקה״ ב״האומה״ 6 (תשרי תשכ״ד) עמ' 109-101. בהדרגה, בהדרגה הוציאו כמעט את הפיוט הארצישראלי כולו מסדר תפילותיהם והשתמשו רק בפיוטיהם הם, אם כי גם הם היו עשויים לכתחילה כמיטב המסורת הארצישראלית. לבסוף גבר כוחם והשפעתם חדרה גם לפיוט הארצישראלי, החל במאה האחת עשרה, ואף הגיעה למצרים, שעמדה בקשרים גם אתה. אף היתה במצרים קהילה בבלית חשובה. וכן ידוע בית כנסת של הבבלים בירושלים.
השפעתה של בבל הלכה וחדרה בעיקר לספרד, ששם נתחדש הרבה בשירה ובפיוט, ומשם יצאה השפעת גומלין לבבל, מצרים וארצישראל, ומהן גם לשאר ארצות המזרח. ולבסוף הגיעה השפעת בבל גם לאיטליה, ודרכה לאשכנז ולצרפת, ושם במידה מועטת בלבד.
השפעת בבל גברה בעולם גם משום סדרי התפילה שסידרו גאוניה והתפשטו בעולם היהודי, והם מן הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו. אמנם גם לפני כן היו סדרי תפילה, ומהם נזכרים במסכת ברכות ובשאר דברי חז״ל. בשם רבי יוחנן נמסרה אגדה במסכת ראש השנה יז, ב: ״אלמלא מקרא כתוב (״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, שמות לד, ו) אי אפשר לאומרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפגי כסדר הזה ואני מוחל להם״. אבל סדרי תפילה אלה היו בדרך כלל קצרים, ורובם ככולם נתקנו לשליח ציבור ולא לקהל. אנשי הקהל לא ידעו קרוא וכתוב ויצאו ידי חובתם על ידי שליח ציבור.
יהודה, ניסי אלנהרואני, רב סעדיה גאון
הפייטן הבבלי, יהודה, שמנחם זולאי פירסם שרידים מפיוטיו בדיסרטציה שלו ,Zur Liturgie der Babylonischen Juden שטוטגארט 1933, ושחי כנראה במאה השמינית, מושפע עדיין כולו מפיוטי יניי והקלירי, ואין לראות בהם שום חידוש. והרי דוגמא מאחת מקרובותיו:
זֶה הַנִּשְׁבָּע בְּחַיָּיו כְּמוֹ הַנִּשְׁבָּע בְּחַיֵּי עֶלְיוֹן'
הַנּוֹדֵר בְּכִנּוּי כְּמוֹ הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם מֵרִים אֶבְיוֹן.
חֵטְא נְדָרִים הֶגְלָה עַם–זוֹ סַנְחֵרִיב [בָּבֶ[לָה בְּבִזָיוֹן,
לָכֶן יֵאָמֵר 'לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה' בְּצִּיּוֹן…
אָדָם אִם יִהְיֶה פָּרוּץ וּשְׂפָתָיו חֹטוֹת
בִּשְׁבוּעָה וְנֵדֶר לְבַטוֹת,
בִּטִּיתָ לַצִּיר טְרִיָּתוֹ לְהַטּוֹת:
וִידַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ר[אשֵי] הַמַ[טְּוֹת] (בַּמִּדְבָּר ל, א)
גַּדְתָּ לִקְהַל הֲמוֹנָי,
מַקְדִּישׁ אָדָם קֹדֶשׁ לְפָנַי –
דְּבָרוֹ לֹא יָחֵל בְּעִנְיָנָי:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לִייָ… (שם, ג)
(ע«׳ 31).
וייזכר עוד אחד מן המובחרים, והוא נִסִּי אַלְנַהֲרַוָאנִי, כלומר מן העיר Naharavanשבבבל, כי משם מוצאו, ושם אביו היה כנראה: ברכיה. הוא היה בן דורו הקשיש של רב סעדיה גאון, והוא גם הזכירו ב״ספר האגרון״. ב״סדר עולם זוטא״ מסופר עליו, שנכנס בעניין המחלוקת שבין כהן צדק ראש ישיבת פומבדיתא וראש הגולה (״ריש גלותא״) דוד בן זכאי(ישיבה זו היתה מרכז תרבותי חשוב עוד מתקופת התלמוד שחשבה לגבי שאר הארצות כארצישראל לגבי חוץ לארץ). וכך מסופר ב״סדר עולם זוטא״: ״והיה שם אדם א, מאור עינם נודע בניסים ראש כַּלָּה נהרואני, והיה נכנם מיהם בדרך שלום, אולי יכול יוכל להנהיג אותו [את בן זכאי] על ישיבת פומבדיתא, שיתרצה בו כהן צדק ראש הישיבה, עד שהלך לילה א׳ והיה פותח כל מנעולי בבל בשם [ו]פתח אותו הלילה י״ד מנעולים, עד שהגיע אליו ועמד על ראשו ומצא אותו גורס בחצי הלילה. כיוון שראהו כהן צדק חרד לקראתו ושאל לו על עסקי ביאתו. ואמר לו, חי נפשך אדוני, לא הגעתי אליך עד שפתחתי י״ד מנעולים. אמר לו, ומה רצונך עכשיו. אמר לו, [בקשתי] שתברך ראש גלות ותנהיגהו על עצמך. השיבו שיעשה כדבריו. יצא משם נסי אל ראש גלות והודיע[ו] וקבע לו זמן ביום אשר יבוא בו, וחזר אצל כהן צדק והודיעו הזמן״… (סדר החכמים וקורות הימים ח״ב עט, 79). והוא בצדו, כשנתבקש להיות ראש ישיבה, סירב לקבל ונימק את סירובו: ״ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא, והו[א] חֲשׁוֹכָה דעלמא״(שם עט׳ 80).
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן