יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
א-טלעא אל-פרשה(העלייה לפרשה)
במכנאס, כאשר הילד התקדם בקריאה השוטפת, הוא הצטרף לכיתה (א- ארבאעא). (מובן הכיתה כאן, הוא עניין של חמישה־ שבעה תלמידים ועימהם החבר). ליד ה- רבבי עמד חבר עוזרים שנקראו א-סחאב (חברים). כל אחד מהם היה ממונה על הניהול והטיפול בכיתה(רבאעא). בכל כיתה למדו חמישה שבעה תלמידים, וישבו כאמור על הריצפה בחצי גורן מול ה-סאחאב (החבר) שמילא את התפקיד של ממונה, משגיח ומחנך. בכל בית־הספר היו אם כן מספר כיתות, ותפקידו של המלמד היה רק לפקח על כלל התלמידים. בערב כאשר הקטנים חזרו לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך, ה-רבבי ישב עם ה״חבריסם״(א-סחאב) ולימד אותם גמרא כי הם היו די מתקדמים.
התלמיד החדש הצטרף איפוא לכיתה ולמד עם חבריו בני גילו. הורי התלמיד שילמו לחבר (סאחאב) כמה פרוטות כל שבוע, כדי שישגיח וישים עין על בנם. ברוב המקרים, החבר היה גם מלווה את הילד מביתו לבית-הספר (א-סלא) ומחזירו להוריו בסוף היום, תמורת תשלום כמובן. אולם רק בעלי יכולת הירשו לעצמם את המותרות האלו.
ה-סאראח (פירוש הטקסט)
התלמיד החדש שהצטרף זה עתה לכיתה מתחיל בשלב ראשון ללמוד את הפרשה עם ה-סאראח או תפ׳סיר, היינו תרגום מילולי לערבית, שנקבע מדורי דורות מפי רבני התקופות.
תרגום זה נועד להבהיר את המקור העברי לתלמידים החדשים. אבל הצרה הייתה שאף ילד לא הבין אותו משום שהיה קיים הבדל עצום בין שפת התרגום(ה- סאראח) לבין שפת הדיבור הנהוגה. המלמד תירגם איפוא כל פסוק ופסוק, והילד שינן ודיקלם מבלי להבין את המשמעות. המלמד גם לא טרח לוודא אם התלמיד הבין אלא דאג שהוא ישנן היטב את הפסוק מן הפרשה, וידקלם את הפסוק המקביל ללהג המקומי ה-סאראח, וכך עשה: ״וידבר ה׳ אל משה=לאמר. ותבללם אללאה אילא משה ליקול״.
הערת המחבר: מסופר על הרב רפאל ברדוגו ממכנאס, המכונה ״המלאך רפאל״ (נפטר התקפ׳׳ב), שירד פעם לדרומה של מרוקו וביקר בכמה קהילות יהודיות, הוא בדק את שיטת הלימוד ואיך המלמדים מתרגמים את התנ״ך לערבית בעבור התלמידים שלהם. הוא מצא שהמלמדים אינם בקיאים די הצורך בתרגום התורה לערבית, ואו נאלץ הרב לתרגם את התנ״ך לערבית מרוקאית (כת״י התנ״ך המתורגם נמצא היום במכון בן־צבי בירושלים תחת המספרים 1303 ו-1329, ראה גם קהלת צפרו, ח״ג, עמ' 207, הערה 12; גולוון, עמי 19: שפת התרגום אינה דומה ללהג המקומי.ע"כ
מסיבת העלייה לפרשה
כאשר הילד למד לשנן טוב את הקטע הראשון מהפרשה_ובשלב זה ללא טעמים, אבל עם התרגום לערבית, הוריו ערכו מסיבה די גדולה הנקראת לחלאווא די טלוע לפרשה, עוגות וממתקים לכבוד העליה לפרשה. ייתכן ששם זה מורה על המתיקות של לימוד התורה שבפי התינוקת של בית רבן וכבר נאמר ״דבש וחלב תחת לשונך״(שיר השירים ד, יא). ההורים הביאו לבית-הספר שני מגשי נחושת: באחד הניחו חומש חדש שקנו לבנם לכבוד המאורע, ובשני עוגות, קומקום תה וסוכריות (פ'אניד), לתלמידי בית-הספר, במיוחד לחברי בנם הלומדים עימו בחברותא בכיתה.
ההורים בעלי יכולת נתנו ל-רבבי מתת כסף כנדבה וזה הרעיף ברכות בשפע על ראשו של הילד ואיחל לו שיזכה לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואימו, קרוביו ומיודעיו וכו'. באותו מעמד קרא התלמיד מתוך החומש שהביאו לו הוריו, אל-מקטע (הקטע) הראשון עד ה״שני״ של הפרשה, כפי שנהגו המלמדים לשנן לתלמידיהם עם התרגום לערבית, מלה במלה, מעברית ללהג המקומי. המלמד נהנה לא פחות מההורים ומהקרובים הנוכחים, וכולם הרעיפו ברכות על הילד ועלה-רבבי. הברכות היו מלוות כרגיל בקריאות גיל של יו יו יו!
טעמי המקרא
הילד שעלה זה עתה ל״פרשה״, עלה במקביל בדרגה, כי הוא מתחיל ללמוד עכשיו את פרשת השבוע בטעמי המקרא עם סילסולים. במכנאס נהגו המורים ללמד את תלמידיהם את הטעמים עם הניגון, אחרי קריאת כל מלה, כך: ״ויאמר, ה׳ (קדמה) אל משה: (זקף קטן)״. הילד קרא את שם הטעם במקביל לטקסט ובניגון כאילו הוא מפזם. הוא עשה זאת, כשהוא מנענע את ראשו ואת כל גופו אנה ואנה, בבחינת ״כל עצמותי תאמרנה״
הלימודים העונתיים
לימוד התורה (פרשת השבוע), היה המקצוע העיקרי והראשי ב־חדר. פרשת השבוע נלמדה יום־ יום לאורך כל השנה כמעט. אך היו עונות שלימוד החומש הוחלף בחומר אחר.
ימים מספר לפני פורים נלמדה מגילת אסתר. מיד אחרי פורים התחילו בלימוד ההגדה של פסח, תפילות החג ומנהגיו. כל תקופת ״העומר״ אהרי-פסח, הוקדשה ללימוד מוסר ולהכשרת לבבות לקראת קבלת התורה בחג השבועות. למטרה זו הם לימדו את מסכת אבות ואת ספר משלי. השיעורים של אחר הצהרים הוקדשו ללימודי פרקי אבות וספר משלי עם תרגום לערבית. גם מגילת רות ואזהרות היו מעניינא דיומא.
אחרי חג השבועות לימדו את ספר איוב. מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לימדו את מגילת איכה וקינות. מתשעה באב התחיל לימוד ספר דניאל ותפילות ימים נוראים. כמו יתר הספרים, גם ספר דניאל נלמד עם התרגום לערבית, דבר שהיה מאד קשה, וזה נמשך עד חג הסוכות. דבר מעניין הוא שבמכנאס כמו ברוב המקומות, המלמדים לא לימדו את ספרי הנביאים כיחידות שלמות, אלא רק ההפטרה של כל שבוע ושבוע. במילים אחרות, בית־הספר הכין את התלמיד להווי בית־הכנסת, לליטורגיה ולחיי הדת.
א-תטלוע(לימוד בעל-פה)
אחרי חג הסוכות, החל מפרשת בראשית, התחיל א-תטלוע (השיעורים), כלומר דיקלום קטעי קריאה בעל־פה. הלימוד בעל-פה נמשך כל החורף עד ערב פסח, או שבוע לפני כן. החומר הלימודי התחלק לכמה שלבים, בהתחלה הוטל על התלמיד ללמוד בעל־פה את הקטע הראשון של אות אלף מאלפא-ביתא (תהלים קיט) ולדקלם את שמונת הפסוקים שבו, לפני ה-רבבי או ה-סאחב (החבר). זה היה יומיום, לפני שהתלמיד הלך לארוחת צהרים. לאחר מכן עבר התלמיד לשני קטעים יומיום ותמיד בע״פ עד שהגיע לשנן לו חמישה מזמורים בבת אחת.
מאלפא-ביתא עבר התלמיד ללימוד התהלים מההתחלה, וגם כאן הוא התחיל במזמור אחד כל יום, ולאט לאט הוא התקדם עד שדיקלם בע״פ חמישה מזמורים בנשימה אחת. מספר תהילים עבר לספר קהלת, וכל יום היה עליו לשנן בע״פ מספר פסוקים עד שבסוף הוא ידע את כל הספר עם תרגום לערבית.
תלמידים מוכשרים, למדו גם ספר משלי וספר איוב בע״פ עם התרגום. אחר כך למד התלמיד את פרקי המשניות, שאנשי מעשה נוהגים לקרוא בשבת לפני שלוש הסעודות. על התלמיד היה לשנן בע׳׳פ את עשרים וארבעת הפרקים של מסכת שבת (משנה), וכך נחקקו הלימודים על לוח ליבו.
לימודים אלה היוו כעין שיעורי-בית, והילדים למדו בלילות החורף הארוכים, כשהם יושבים יחד עם בני המשפחה, סביב כירה (נאפ'אך) עם גחלים שעמדה באמצע החדר. בני הבית ישבו מכורבלים ושמעו מעשיות וסיפורי נסים מפי האב או הסבא שהוחזק ברוב המקרים כתלמיד־חכם.
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 190
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour
Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz
Dr Yaron Tsour
Et quelles furent les réactions en Israël à propos de la catastrophe? Comment est- ce que le Egoz et son naufrage permirent le lien entre l'immigration du Maroc et le mythe de l'immigration clandestine d'Europe avant la création de l'état d'Israël? Le Dr Yaron Tsour se penche sur ces questions dans son étude "L'immigration clandestine et l'élaboration de la société nationale", qui traite de l'influence de l'immigration secrète du Maroc jusqu'à la relation entre Israël et les juifs du Maroc. Plus loin, un fragment de cette analyse.
La catastrophe d'Egoz suscita en Israël un large écho. A partir du 12 janvier 1961, nous fumes témoins d'un nombre non négligeable d'informations et de réactions dans les journaux sur la catastrophe, qui générèrent un large écho publique. Malgré le caractère sensible de l'évènement d'un point de vue politique internationale, même le gouvernement fut contraint de réagir, quand bien même fut-ce de façon assez retenue. Golda Méir, alors ministre des affaires étrangères, fit une condamnation à la Knesset du pouvoir marocain qui empêchait la libre immigration. Dans ses propos elle s'adressa aux juifs du Maroc, déclara l'identification du peuple en Israël avec eux et leur douleur, et elle promit "qu'ils ne sont pas seuls dans le combat" (le sujet mériterait une analyse en soi et il est préférable, dans ce contexte, de comparer l'écho que provoqua la catastrophe d'Egoz avec celui que provoqua une autre catastrophe qui endeuilla l'immigration nord-africaine dans la période légale, "la catastrophe d'Oslo" (20.11.1949). Dans cette catastrophe périrent dans un accident d'avion vingt-sept enfants juifs en route vers un centre médical en Norvège, et de là ils étaient censés immigrer en Israël dans le cadre de l'immigration de la jeunesse.
Malgré ces protestations, des voix se sont élevés en Israël faisant allusion à la réaction officielle et publique sur la catastrophe Egoz qui d'après eux fut assez limitée. Cette relative réserve, fut dictée probablement par une politique orientée, qui priorait d'eviter une réaction acerbe et qui serait susceptible, plus tard, de constituer un obstacle dans l'élargissement de l'immigration en provenance du Maroc. Les réactions du publique israélien sur la catastrophe d'Egoz, aussi peu nombreuses qu'elles furent, reflétèrent justement la contrepartie positive qui s'était opérée dans le statut de l'immigration du Maroc en comparaison à celui qui prévalait dans les premières années de la création d'Israël, l'endroit ici n'est pas propice pour présenter et disséquer en détail les réactions des journaux et du publique sur la catastrophe. Nous préciserons seulement, que pour la première fois de son histoire, l'immigration marocaine devint le foyer d'inquiétude et d'identification générale. En cela, un fait bien sûr aida à ce que la catastrophe maritime se lia à la conscience publique comme l'un des mythes centraux de la lutte nationale sur le chemin de la fondation du pays – le mythe de l'immigration clandestine, c'est-à-dire, les efforts souterrains héroïques et martyrs pour parvenir à la terre d'Israël.
Dans ce contexte s'esquissèrent, consciemment ou non, des fondations supplémentaires dans le développement de l'organisation de l'Alyah du Maroc: d'une entreprise dominée par le département de l'immigration de l'agence juive l'un des bras de l'institution sioniste qui ne jouissait pas d'un prestige particulier à une entreprise dominée par le "Mossad', peut-être le bras le plus prestigieux des institutions de l'état dans la conscience du public israélien; d'une immigration qui entre par irruption et en nombre d'immigrants important, dont le statut dans la hiérarchie "de l'image de marque" qui se développait en Israël était des plus bas, à "l'immigration de sauvetage", certes naturellement réduite, de juifs qui ne demandaient qu'à se libérer du joug d'une vie dans un pays arabe.
L'immigration secrète et la catastrophe maritime qui l'endeuilla contribuèrent, cependant, à l'élévation du statut de l'image de l'immigration en provenance du Maroc dans la société nationale qui se développait en Israël. De façon paradoxale, la catastrophe remplit un rôle positif dans le rapprochement du judaïsme marocain vers l'homme de la rue israélien.
On peut résumer en disant que nous avons devant nous un exemple de la façon dont contribua l'immigration clandestine du Maroc, grâce à son caractère particulier, secret et "sécuritaire', à apaiser le conflit intérieur qui rendait difficile la creation de l'homogénéité et de l'harmonie dans la société israélienne. De cet exemple, il est peut-être possible d'apprendre sur le potentiel enfoui dans l'immigration clandestine en général, en tant que catégorie particulière d'immigration, pour l'apaisement des conflits semblables et le rapprochement des immigrations dites non élitistes dans la société nationale.
Cette nuit, vous êtes enfin arrivés chez vous
Tsiona Sher
En décembre 1992, furent rapatriés du petit cimetière d'Aluceimas au Maroc les ossements de 22 victimes d'Egoz, et furent inhumés au mont Hertzl, à Jérusalem. A la cérémonie nationale d'inhumation furent présents des dizaines de membres de la Misguéret, qui vinrent leur témoigner un dernier hommage. Parmi les présents, se trouvait Tsiona Sher, l’épouse de Hertzel Sher, qui était chef de la Misguéret à Gibraltar pendant la période des opérations du bateau Egoz.
Hertzel. mon mari, était parti seul en émissaire à Gibraltar. Notre fille et moi- même sommes restées en Israël. Pendant une longue période nous avons reçu des cartes postales, jusqu'au jour tant espéré où nous sommes parties en bateau le rejoindre à Gibraltar. Là-bas nous étions l'unique famille israélienne. Hertzl se trouvait souvent en déplacement, et moi j'étais l'unique gardienne du feu à cet endroit. Je faisais de mon nieux afin que les activités se poursuivent. Les jours les plus difficiles étaient les dimanches et les jours de fête. Gibraltar se vidait alors de ses habitants et tout le monde s'enfuyait en Espagne. A la naissance de notre petite fille, j'étais présente jour et nuit à la base et je faisais le travail qu'il m'incombait de faire. Notre maison servait de lieu de passage à ceux qui arrivaient et à ceux qui partaient, et nous nous sommes efforcés de leur donner le sentiment d'une maison bonne et chaleureuse.
Je me souviens particulièrement du naufrage d'Egoz, quelques jours avant la catastrophe Haïm Serfaty et son amie étaient nos hôtes pour un déjener à la maison. Nous savions que c'était sa dernière traversée, et qu'après, ils se marieraient. Mais la fin. nous la connaissons, c'était effectivement sa dernière traversée.
Par la suite, sont arrivés à Gibraltar les familles de Yéhuda Alboher et de Ehud Daivis, des gens merveilleux. Le jour de l'arrivée des cercueils sur le mont du "repos étemel" à Jérusalem, était pour moi la fermeture d'un cercle. J'étais arrivée seule à la cérémonie, mon mari n'était déjà plus parmi les vivants. Il n'a pas eu le mérite de voir comment ces gens merveilleux ont été conduits à leur dernière demeure en Israël dont ils avaient tant rêvé. Mais voilà, ils sont finalement arrivés, après de grands efforts. Ça m'a été difficile. Difficile aussi pour les familles et toute la population d'Israël, en ce jour de deuil national, "reposez en paix dans vos dernières demeures" avais-je murmuré au moment de l'inhumation, alors que j'essayais de reconstituer dans ma mémoire la dernière fois que j'avais rencontré Haïm Serfaty dans notre maison de Gibraltar: le dimanche 8.1.1961, était arrivé chez nous, pour déjeuner, un jeune couple. L'homme, c'était Haïm Serfaty, et l'avait accompagné son amie. Ils nous avaient amené un cadeau, un ouvre bouteille en forme de goéland. Lorsque nous avons vu l'ouvre-bouteille, nous avons échangés, mon mari et moi, des regards. Pendant le repas, nous avons appris que le jeune couple s'apprêtait bientôt à se marier, et que c'était la dernière traversée de Haïm avant qu'il ne quitte la Misguéret, il se mariera et fondera un foyer en Israël.
A partir de ce moment, lorsque Hertzl et moi avions l'occasion de voir des goélands près de la plage, je pouvais distinguer dans ses yeux un regard de tristesse. Un jour il m'a raconté la légende sur les goélands qui est racontée parmi les marins: "les marins, à leur noyade et pendant leur descente vers les fonds de mer – leur âme s'envole et pénètre dans un goéland.'
En réfléchissant à ce qui s'est passé, nous avons reçu de Haïm le goéland, et ensuite – comme tout le monde le sait – tous les immigrants clandestins d'Egoz et avec eux Haïm, sont descendus vers les abîmes, et nous, nous sommes restés avec l'ouvre-bouteille, avec le goéland et avec la légende.
J'ai décidé de remettre ce même ouvre-bouteille en forme de goéland à l'organisation des membres actifs de la clandestinité et des Prisonniers de Sion d'Afrique du Nord, car je crois que c'est l'endroit le plus respectable pour détenir cet objet.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Les réactions en Israël sur le naufrage d'Egoz-Dr Yaron Tsour page 413
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.
אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶך. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –
פרק שלישי ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר ו'הבריחה' –
הפרק יעסוק בארגון ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר ו'הבריחה' מצפון אפריקה. בפרק יוצגו נתונים על שלוש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה – איטליה וצרפת וארבע ספינות ממזרח אירופה בהן העפילו מתי מעט יהודים. 2,525 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה בין 5/1948 1/1947 . הם שוחררו בפברואר 1949 עם סגירת מחנות קפריסין. לגבי כל ספינת תתבצע השוואה מול מאגר השמות.
במרכז העשייה של המוסד לעלייה ב' עמדה הצלת שארית הפליטה באירופה. לכן, כול עוד הנסיבות אפשרו זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה שהתבטאו ברכישת שלש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לצפון אפריקה. לכאורה, לא הייתה צריכה להיות סתירה בין מטרות הסוכנות היהודית לבין מטרות עלייה ב'. אך בצפון אפריקה המאבק וחוסר התיאום בין שני גופים אלה לא תרם למפעל ההעפלה מפני שהמוסד לעלייה ב' התמקד בהעפלה והסוכנות היהודית התרכזה בחינוך ובפעילות בקרב תנועות נוער ציוניות המגרב.
ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר
מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר גיורא, בשנת – 1943 , לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג'יר ותוניס. שליחות זו התבססה על רעיון 'החלוץ האחיד' שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ ישראלית בארגון ומיסוד פעילות תנועות נוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945 1944 , התהדק הקשר עם תנועות הנוער בתוניס -צעירי ציון', בג'רבה 'עטרת ציון' ובמרוקו 'שארל נטר'. השליחות השלישי- – 1947 1946 הניבה פרי. קורס ההגנה הראשון התקיים, פברואר 1947 , ברוויגו, אלג'יר. השתתפו בו הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה וקלמנט סיטרוק מתוניס ואילן חגאג' מאלג'יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודד עם מהומות העלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים.
בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה- א"י.
צוות השליחים. השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלושת הספינות הראשונות: פרידמן אפרים וברטה )בית אורן (חמל רפאל )כברי( כלב קסטל )גבעת חיים(דוד הורוביץ )דגניה( ויאני אבידוב )(נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג'יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו עלייה לא"י.
בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית ובגיבוי המוסד לעלייה ב' וארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית מחופי אלג'יר שנבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה לאור גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר וגורשו לקפריסין: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.
הספינה הראשונה 'יהודה הלוי. רק בתחילת שנת – 1947 החל המוסד לעלייה ב' לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן ]בן חיים[ מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה "שתיצור, תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה." שאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן את רכישות הציוד והמזון עבור המעפילים. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – – לאסוף — 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. בנוסף לגיוס מעפילים הצוות נאלץ לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת 'הפוהמ"ז'. בן חיים דיווח למוסד לעלייה ב ' כבר בפברואר 1947 , על עליית 70 מעפילים 'פורשים' למרסיי, ככל הנראה, בספינה ' בן הכט' ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי 'הפוהמ"ז' להכשרה )ועלייה( עבור יהודי מרוקו.
הצוות איתר מקום מבודד, בקירבת מפרץ ליד העיר טנס, במרחק של כ- 160 ק"מ מהעיר אלג'יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את המחנה לקליטת מאות מעפילים. שם המחנה היה 'שלווה ובריאות' ונועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים. הקהילה היהודית באלג'יר סייעה אף היא בארגון המחנה בטנס. בעל השטח בו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג'יל מוק מזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין מהעפלת הספינה הראשונה 'יהודה הלוי'. השליחים גייסו הלוואות – לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג'יר סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלה הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות נשאו פרי והן התגייסו לסייע לצוות בכול הקשור לעלייה לא"י.
גיוס המעפילים. אלי אוחיון וסאם אביטבול ]אביטל[ במרוקו, נדיה כהן וחבריה לתנועת 'צעירי ציון' בתוניס, נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. אוחיון ואביטבול רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, במכנאס, סאלי, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הם הציגו בפני המתפללים, בבתי כנסת, את רעיון ההעפלה ועסקו במיון מועמדים פוטנציאלים. בזמן קריאת התורה בשבתות, ברחבי מרוקו, הוקראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה ]ברד[, פעילים ב'צעירי ציון' בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת 'בן יהודה' במועדון 'שארל נטר' ועודדו את החברים להצטרף להעפלה לפלשתינה א"י. – נדיה הופיעה ונאמה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בצפון אפריקה, בדרום מרוקו ואלג'יר ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה- א"י. לכול מעפיל הוסבר שעליו לקחת מעט מאד חפצים אישיים. בנוסף לעליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים.
אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי 'מעבירים' ]מבריחים, ב.ד[ דרך בית הקברות היהודי באוג'דה ומשם במשך הלילה למארנייה עיירה בגבול אלג'יר ומשם ברכבת לאלג'יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת 'באב אל וואד' בעיר. חברי תנועת 'צעירי ציון' קיבלו את פניהם ולאחר שהיית לילה באלג'יר הובילו אותם למחנה במשאית בה נהג אילן חגאג'. בשלביה הראשוניים הפעילות הייתה חשאית ועד מהרה "התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג'דה יצאו עמוסות." ]… [ עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג'יר פתח הצוות "מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג'יר". לסקר טען שהנהירה למחנות באלג'יר התבצעה בתשלום "בעזרת מבריחים אלג'ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד".]…[ מאוג'דה במרוקו למארניה באלג'יר ומשם ברכבת אלג'יר" אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו באפן ישיר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר אוחיון הלין על ארגון הג'וינט שלא סייע ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת". בראיון עם יוסי עקריש מסאפי, מ'המעפיל האלמוני' ואמנון בן שושן מאסווירה ]מוגדור,ב.ד[, מ'לנגב' טענו ש'מישהו' בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה א"י דרך קזבלנקה ודרך אלג'יר. שתי ספינות אלה העפילו בתחילת שנת – 1947 , לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביזמת 'בח"ד' ועברו הכשרה בדרום צרפת.
ההפלגה ממחנה 'שלווה ובריאות'. עיכובים טכניים עיכבו את הפלגת הספינה 'יהודה הלוי'. לאחר כשלושה חודשי המתנה הספינה עגנה במפרץ טנס. המעפילים עסקו מידי יום בפעילות 'מחנאית וטיולים' באזור כדי לא למשוך את תשומת לב תושבי האזור. כאשר הגיעה הספינה למפרץ טנס ירדו המעפילים כרגיל אל החוף. הם הועברו בסירות אל הספינה והעלייה לספינה התבצעה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי 'צעירי ציון'. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הג'נדרמיה ]המשטרה ב.ד.[ המקומית ותפסה את המשאית שהובילה מעפילים מאלג'יר לטנס. יחד עמם נעצר יאני אבידוב האחראי על ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב'. הם הוחזרו לאלג'יר ושוחררו אחר כך.
הספינה 'יהודה הלוי "הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות". הצלחת ההפלגה הזו הביאה ]…[ "להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה" מרחבי המגרב. לאחר 21 ימי מסע מפרכים נעצרה הספינה בחיפה, ב– 31.5.47 על ידי משחתות בריטיות ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב' נמסר שבספינה העפילו כ- 390 מעפילים.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
La tenue pour la première fois au Maroc, en septembre 1959, de la réunion des ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe, et les visites du roi Hussein de Jordanie et de Fayçal d’Arabie Saoudite donnèrent lieu à un déchaînement de propagande antisioniste, qui prit, cela devint une habitude, un ton franchement antisémite.
L’adhésion, sans réserve, du Maroc à l’antisionisme le plus militant et l’interdiction de l’émigration transformèrent l’inconfort en inquiétude, et l’inquiétude, en début de panique. Non point que les Juifs marocains n’eussent pas compris et admis que leur pays avait légitimement des obligations envers les pays arabes frères. Ce qui les choquait, c’était l’enthousiasme mis à adopter, de toutes les options, toujours la plus extrémiste, et le peu de cas fait de leur existence, de leur situation ainsi que de leurs sentiments. Le retour des difficultés sans fin pour l’obtention de passeports et les enquêtes que déclenchait cette simple requête pouvaient à la rigueur être compris, mais la goutte d’eau qui fit déborder le vase fut l’arrêt brutal, du jour au lendemain, des relations postales avec Israël.
Il était difficile, même aux mieux disposés, de comprendre en quoi un courrier innocent échangé avec des parents pouvait mettre en péril non seulement le Maroc, mais tout le puissant monde arabe ! L’inhumanité d’une telle mesure par rapport à son « avantage » était trop criant ! Car la coupure des relations postales touchait directement presque toutes les familles. Laquelle n’avait pas de proches « au pays » – on n’osait plus prononcer le mot même d’« Israël » ?
Le judaïsme marocain était cruellement coupé en deux. Au cours de l’une de ses discrètes visites au Maroc, le délégué du Congrès juif mondial, Alexandre Easterman, rappela aux autorités que, même entre pays belligérants, les relations postales n’étaient jamais totalement rompues : la Croix-Rouge internationale se chargeant généralement de son acheminement.
Conscient du caractère inutilement inhumain de l’arrêt du courrier, Abderrahim Bouabid, avec quelques autres ministres, avait d’abord acquiescé à la suggestion d’Easterman. Mais il dut faire marche arrière, par peur des réactions démagogiques de l’Istiqlal. Les Juifs faisaient une nouvelle fois les frais des surenchères partisanes. À Paris, sur la pression de ses adhérents juifs, la puissante section locale de l’Union nationale des étudiants du Maroc, acquise à la gauche, adopta une motion en faveur de l’acheminement du courrier par l’entremise de la Croix-Rouge internationale, puis se rétracta, de crainte d’être accusée de « sionisme » par l’aile droite du parti !
D’Israël, le Mossad, au nom de l’Agence juive, prit le relais et organisa un réseau clandestin
alternatif d’acheminement du courrier par la France, qui, par le bouche-à oreille, connut un grand succès, obligeant de paisibles citoyens à violer collectivement et régulièrement la loi de leur pays.
À la suite de sa visite aux États-Unis en automne 1957, Mohammed V avait ordonné au ministre de l’Intérieur la reprise de la délivrance des passeports, sans discrimination. Mais, devant le flot des demandes de passeport assimilées à des décisions de départ, les autorités alarmées ne tardèrent pas dans la pratique à revenir aux restrictions antérieures, aggravant par réaction les ravages épidémiques de la « passeportite ».
L’arrestation, en avril 1959, d’un nouveau groupe d’une quarantaine d’immigrants clandestins près de Nador et d’un autre près de Melilla aggrava encore le malaise.
Le 7 avril 1959, fe Monde publia un grand article intitulé : « Les dirigeants de la communauté israélite et le gouvernement chérifien s’efforcent d’apaiser les esprits ». Le journal notait :
"Les départs sont maintenant très limités, quelque deux à trois mille par an peut-être. Encore sont-ils souvent provoqués par une situation économique affectant localement telle ou telle communauté dont l’activité vient soudain à perdre son support – c’est une des conséquences qu’a eues la nationalisation du marché du thé. L’annonce d'une mesure administrative quelconque ramène souvent en surface le malaise inavoué. Ainsi, tout récemment, la seule perspective d’une suppression envisagée par Radio-Maroc de l'émission hébraïque diffusée en langue française a-t-elle suscité une émotion symptomatique parmi les communautés juives".
Conscience déchirée et désabusée du judaïsme marocain, Carlos de Nesry écrivait dans l'Information juive d’Alger de juin 1958 :
Sur les bords de la mer Rouge, nous étions à attendre, une fois, par une nuit du printemps biblique, le miracle. Sur les bords de cette nouvelle mer Rouge que sont devenus pour certains d’entre nous le détroit de Gibraltar et la Méditerranée – Mare Nostrum ouvert uniquement aux élus -, nombre de juifs marocains attendent aujourd’hui un miracle similaire non moins transcendant. .. D'après les informations qui parviennent de la région où ces arrestations ont eu lieu, le nombre de détenus s'eleverait à trente ou quarante. Les mêmes informations parlent de sévices qui auraient été infligés à ces rêveurs de ghetto, victimes expiatoires d’une alyah décidément marquée par le destin,..
Au fur et à mesure du rapprochement avec l’Égypte, la lutte contre le sionisme prit des proportions de plus en plus ubuesques, créant un pesant climat d’insécurité. Ainsi, à la veille de la réunion de la conférence des ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe à Casablanca, en septembre 1959, la police arrêta à Meknès un commerçant honorablement connu, M. Benamram, après la découverte dans son entrepôt de sucre d’un calendrier du Fonds national juif, le Keren Kayémet Leisrael, datant de 1956-1957 ! Il avoua candidement l’avoir acheté en son temps pour quelques francs dans la rue, au moment où sa vente était légale et l’avoir oublié depuis.
La police, se fondant sur le fait qu’au verso du calendrier était imprimé l’habituel appel à la générosité et à l’unité juive, l'envoya devant le tribunal correctionnel. Celui-ci, appliquant la procédure du flagrant délit, condamna sur-le-champ le malheureux commerçant à dix-huit mois de prison ferme ! Ce jugement incompréhensible plongea toute la communauté dans la consternation. Chacun s’appliqua à bien vérifier s’il n’avait pas par hasard chez lui de document « compromettant », brûlant tout écrit ayant un rapport quelconque avec Israël, ou rédigé en hébreu !
La condamnation fut certes annulée en appel quelques semaines plus tard, mais le mal était fait. Beaucoup de Juifs commençaient à avoir la pénible impression que le gouvernement ne voulait plus d’eux, sans toutefois accepter de les laisser partir ! La politique de tolérance semblait bien lointaine tandis que la situation intérieure se dégradait de façon inquiétante.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 68
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
אברהם אליקים
מתושבי דמשק. נזכר כמגיה בשער הספר ״כסף נבחר״ לר׳ יאשיהו פינטו, וכן בתור נעים זמירות ישראל בשנת שס״א. בערוב ימיו התישב בעזה ונלב״ע שם.
חנינא אליקים
אחיו של הרב ישראל אליקים. היה מתושבי ירושלים. נזכר בשו״ת ״אהלי יעקב״ לר״י קשטדו סי, ע״ז ונמצא במו״מ של הלכה עם הרב הנ״ל. הרב יעקב קשטרו כתב עליו בזו הלשון: הארז אשר בלבנון זית רענן, יפה פרי תאר. החכם השלם וכו'. אולי הוא מחבר הספר מקיץ רדומים, הכולל תפילות וסליחות לאשמורת הושענא רבה. מנטובה ת״ח.
יום טוב אליקים
היה רב בסופיא. גדול בתורה וחסיד. אח״כ התישב בחברון. מורו ומדריכו של הרב אג'ן. מזכירו בספרו חוקי חיים ברוב ענוה וכבוד. ובס׳ מלחמת המג׳ן ראיתי כתוב שהיה חבר בבית דינו של הרב רפאל אליקים בחברון, ושם יצוין בשם ״תנא דאוריתא״ ומובאים מדבריו בס׳ ״משא חיים״ להרב חיים פלאג׳י. והרב יו״ט אליקים היה תחלה רב בצפת, ומשם בא לחברון ת״ו, והיה לו שקלא וטריא עם הרב הראש״ל אג׳ן. אחת מתשובותיו נדפסה
בס׳ חוקי חיים לתלמידו הנ״ל. חתום ראשון על כתב שליחותו של ר׳ מנחם יעקב בורלא שד״ר כוללות חברון בשנת תקצ״ט. — ובאיזו תעודות מחברון נמצאת חתימתו בשנוי אותיות ״אלקאים״ בטעות, וחתום ראשון, משמע מזה כי היה אב״ד ור״מ של הקהלה. נפטר שם ביום ט״ז תשרי תר״ו.
צ י ו נ ו : מצבת קבורת הרב הגדול מו׳״ה יום טו ב אליקים, : נפטר ב"י בתשרי ש. תר״ו.
יוסף אליקים
מרבני חברון. היה שד״ר הכוללות בשנת תקפ״ט. והרב יוסף רפאל חזן חתם על כתב שליחותו, וקראו ארי בן ארי. ובהקדמה לס׳ מלחמת המגן, נאמר כי היה ראב״ד בירושלים, ונזכר בס׳ ״שדי חמד״ להרה״ח חיים חזקיהו מדיני בכמה מקומות. חבר ספר ״וישב יוסף״.
יחיאל יעקב אליקים
בנו של ר׳ ישראל חיים יוסף אליקים. מרבני ירושלים. היה חתנו של הרב החסיד כמהר״ר דוד מאג׳אר. חבר ספר דקדוקי תודה, והוא חידושי דינים בסדר א״ב וקונטרס אחד כעין שם הגדולים לחיד״א. הצטיין בחריצותו בתור מו"ל ספרי רבנים ביניהם ״יד הרמ״ה״ לר' מאיר הלוי, שלוניקי תקס״ג, נהרות דמשק שו״ת ב״ח, להרב שלמה קאמובדו שלוניקי תקס״ב, שערי תשובות הגאונים וכו'.
ישראל חיים יוסף אליקים
מרבני סופיא שעלה בסוף ימיו לשכון כבוד בירושלים. חבר ם, שם יוםף על הרמב״ם, נדפס בשאלוניקי ש. תקכ״ט. ובאוצה״ס נזכר בטעות ״מוספיא״ תחת מסופיא. העתק הכתבת שע״ג מצבתו: איש הבינים חכם לבב צדיק באמונתו הוא הרב המובהק כמהד״ר ישראל חיים יוסף אליקים תנצב״ה. והיתה מנוחתו כבוד ר״ח אייר תקנ״א. ועל ידו גם קבר אשתו הרבנית שמחה.
משה מאיר חי אליקים
נולד בטבריה, ט״ו טבת תרל״ב. בן יחיד לאביו הרב נסים אליקים. עודנו ילד התיתם מאביו. למד והשתלם בישיבות חו״ר העיר. היה חתנו של הרב רפאל אוחנא הידוע בספריו, ראה מעשה, פרשת דאה, וכו'. בשנת תרע״א יצא בשליחות כוללות העיר למצרים ועדי המערב, ונתקבל שם בכבוד. בו בזמן עמד במו״מ של הלכה עם הרה״ג רפאל אנקווה ראש רבני מרוקו. הסכמה אחת ממנו בענין עגונא דאתתא נדפסה בם, תועפות ראם. בעקב מלחמת העולם נתעכב שם ובשנת תרע״ט נתמנה לחבר בד״צ במוגאדוד מטעם הרשות. בראשית שנת תרפ״א חזר לטבריה, ונתקבל לחבר בבי״ד של הרה״ג ואב״ד אליהו ילוז ז״ל, יחד עם הרב יעקב חי זריהן, ידידו מנוער, כעת אב״ד. בחרף תרפ״ג נסע בשליחות לאלג׳יר, ומשם הוזמן לרב בקזבלנקה. ובאדר א. תרפ״ד נתמנה רשמית לאב״ד בעיר הנ״ל. הוציא לאור אחדים מספדי אביו ז״ל. בהם דבר נאה בשנת תרנ״ה, וחדר נאה בשנת תרע״א, שבתוכם נכללו כמה מדבריו וחידושיו הוא. איזו מתשובותיו נדפסו בם, ויאסוף שלמה, להרב שלמה הכהן סקילי מדוב׳דו שהיה אב״ד במאזאגאן, ורבות מהן נמצאות תחת ידו בכ״י. הוא בר פלוגתיה של הרב חנניה חביב אזולאי, ופרטי המחלוקת עמו הובאו בהרחבה בס' מלחמת המגן אשר הדפים בשנת תרפ״ה בקזבלנקה. ספרו זה הוא כעין תשובה נצחת ורבת תוכחת, לחבורו של הרב חנניה חביב אזולאי בשם ״מגן הדת״.
נסים אליקים
יליד טבריה בשנת תר״י לערך. אבי הרב משה מאיר חי אליקים. היה מלמד גפ׳ת לאברכי העיר. נפטר בגיל צעיר, בן שלשים, ביום כ״א אדר תר״מ בטבריה. חבר ספרים שונים מהם נדפסו ומהם נמצאים בכ״י בידי בנו הרב המשמ״ח אליקים כיום דאב״ד בקזבלנקה .א. דבר נא״ה (ר״ת נסים אליקים ה'), חידושי-תורה על כוס של מצוה ושקלא וטריא על נר מצות ופרפראות לחכמה וכו'. ירושלים תרנ״ה. ב. חדר נא״ה ביאורים על התורה ירושלים תרע״א. ג. פרי נא״ה על התלמוד כ״י. בשער הספר חדר נא״ה כותב בנו המו״ל הרב המשמ״ח
אליקים: ״לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם, והעש האכזר והרקבון חגרו כחם לכלות מחמדי עין והיו לאין.״ והלאה: הרב המובהק הענו המדוכה ביסורין גדולים מעשה נסים ז״ל אשר בדמי ימיו הצעירים הקדיש עתות חלדו יומם ולילה על התורה ועל העבודה ויקיים את התורה מעוני׳ אך הן בעון כי באביב עלומיו עלה שמים בעודי ילד קטן, ורוב כתבי הקדש היו למאכלת הני עכברי רשיעי וגם העש האכזר נלוה עמם. עד שקמתי ועמדתי על דעתי בשנת תרנ״ה הדפסתי ם׳ דבר נא״ה על
כוס של ברכה וכו'.
רפאל ישראל אליקים
בנו של ר' יום טוב אליקים. רב גדול ושקדן בתורה. נפטר בירושלים ביום י״ז תשרי תרכ״ה. ר״א ריבלין סובר שהוא ״הרב המופלא ישראל אליקים״ שהיה סופר ומזכיר ופקיד ראשי לכוללות הספרדים בירושלים שעליו מדובר בס' המעלות לשלמה לר״ש חזן. כן מזכירים את שליחותו בשם חברון לערי מערב החיצון. ובהקדמת הספר מלחמת המגן לר' משה מאיר חי אליקים נאמר, כי היה ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון ומשנהו הרב יום טוב אליקים.
שלמה אליקים
נזכר בספר חדר נא״ה, פרשת וירא וס' תולדות בכ״י, בשם ״הרב הזקן הישיש כמהר״ר שלמה אליקים״. ושם הועתקו כמה מבאוריו. אודותו העיר לי הרב המשמ״ח אליקיס: בזמן מר זקני אבי אמי שהיה מסתתר בנא אמון היה שם חכם אחד זקן ושמו ר׳ שלמה אליקים, וזקני קנה מעזבונו חומש אחד מלא כתיבות וגימטריאות, והדפסתיס בתוך ס' חדר נא״ה למזכרת.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
פרק שלישי
סוגים, נושאים ותכנים סגולות שירה — השוואות ומקורות
שירי הרמ״א נחלקים כאמור לארבעה עשר סוגים: להלן סקירת הסוגים, הנושאים והתכנים כולל סגולות שירה, השוואות ומקורות.
א. שירי ויכוח והתנצחות
מבוא
הוויכוח כסוגה ספרותית – עיקרו הוא פולמוס והתנצחות בין יסודות מנוגדים: בין בני אדם, בין בעלי חיים, בין צמחים… או שילוב של שניים, כמו הוויכוח בין האדם לבעלי חיים, כאשר כל צד מונה את מעלותיו שלו ואת מגרעות היריב. שירי ויכוח עבריים ראשונים הם פיוטי ויכוח בין הקיץ והחורף המשולבים בשבתות הגשם והטל מן התקופה הקדם קלאסית קודם למאה השישית לספירה ומהתקופה הקלירית במאות ה-7-6, כפי שתיארם וסיכמם עדן הכהן. הוויכוח בין הקיץ והחורף כסוגה נמשך גם על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא, שחיבר גם שירי ויכוח בין לחם ויין, בין מועד ושבת ובין האדם ובעלי החיים.
בהשפעת המקאמה הערבית נוסח אלחרירי עובר נושא הוויכוח מסוג זה למקאמה העברית על ידי ר׳ יהודה אלחריזי. מבין חמישים המקאמות שבספרו תחכמוני, שתים עשרה עוסקות בוויכוח למיניו: בין מין ומאמין, בין בחור וזקן, בין יום ולילה, בין המשוררים… ובין האיש והאישה. שירי ויכוח המשיכו להתחבר במהלך הדורות בנושאים שונים, כמו הוויכוח בין העט למספריים, בין החכמה לעושר, בין המים ליין, בין היין למשורר ובין שבת לחנוכה. חולפות מאות שנים, ונושא הוויכוח חוזר וניעור במאות הי״ט־כ׳, הפעם גם בשירה העברית במרוקו, בעיקר ב׳קצידה׳, סוג של שירים עבריים הנשענים על לחני הקצידה הערבית העממית במרוקו הקרויה ׳אלמלחון, על שם ייעודה להיות מולחנת ומושרת. מסתבר, שהקצידות העבריות עשויות אף מבחינת תבניתן ומשקלן במתכונת מקורות לחניהן, ולפעמים מושפעות גם מתוכני הקצירה הערבית.
נושא הוויכוח מפרנס גם את קצידות המלחון, שנועדו לשעשע ולשמש כיצירות תאטרליות. נושאי-ויכוח במלחון לדוגמה הם: השפחה והגברת, היום והלילה, בין פרחים לוורדים או בין ציפורים. שירי ויכוח בין פרחים ידועים גם בשירה ובפרוזה הערבית הקלאסית. שירי ויכוח קיימים גם בשירה הערבית יהודית במרוקו כמו שיר מריבה בין חנוכה ופורים או ׳קצת עמי פסח מעא סוכה' (עלילת הדוד פסח עם סוכות) או קצידה דלעזרי ולנמזווז (עלילת הרווק והנשוי)
הוויכוח כסוגה ספרותית מצוי, כאמור, גם בשירה העברית במרוקו, אבל לא במידה מרובה. נושאי הוויכוח הידועים הם: בין התלמוד למעשה לר׳ עמור אביטבול, בין המים ליין ליהודה חיון, בין האיש והאישה לר׳ שמואל עמאר ובין הנשמה לגוף לר׳ מסעוד אביחצירא. אולם השירים המקיפים ביותר בסוגה זו הם של ר׳ רפאל משה אלבאז. שלושת שירי הוויכוח לרמ״א עשויים על פי תבנית הקצירה הערבית מסוג המלחון. נושאיהם: בין האדם ובין הפשפשים (א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג).
- הוויכוח בין האדם/המשורר לפשפשים — ׳אֶעֱרֹך תְּחִנָה׳(שיר א) היתרונות והחסרונות של פשפשי הלילה
נושא הפיוט רשום בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם בן עזרא) על הזבובים… וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו׳.
יצירה זו מסוג הקצירה, רב סוגתית בתכניה – בין המעולות ביצירותיו של המשורר. היא בו בזמן שיר תלונה, שיר גנאי ושבח, שיר ויכוח והתנצחות, שיר תחרות ושיר בקשה ותפילה. בייעודה הראשוני – שיר תלונה על טרדות הפשפשים ועלילותיהם בלילות הקיץ החמים כחיקוי ז׳נרי לשיר התלונה של ראב׳׳ע. הנה שני בתים ראשונים משירו:
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי / אֲשַׁוֵּעַ מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים
אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵּׁב לְרוּחִי / בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְּאוֹיְבִים
על נושא דומה כתב גם המשורר, הדיין ר׳ יוסף אבן סהל, בן דורם של ר׳ יהודה הלוי ור׳ משה בן עזרא, שיר קצר העוסק בטרדת הפרעושים. הנה כמה בתים ממנו:
וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן…/ וְאוֹתִי מִתְּנוּמָתִי יְקִיצוּן
וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָּם / וְיָדַי מֵהֲרֹג אוֹתָם יְקוּצוּן
וְהָפַךְ מִנְּשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי / חֲבַרְבּוּרוֹת כְּמוֹ רִמּוֹן יְנִצּוּן…
אַלֵּהִים הַחֲרִימֵם כִּי בְּלִי נוּם / אֲנִי דָּוֶה וְהֵמָּה יַעֲלִצֹוּן
על הפרעושים כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי במקאמה בשבח שני משוררים (שיר הנמלה ושיר הפרעיש). להלן קטע קצר:
וַיַעַן וְיֹּאמַר עַל הֲפַרְעֹשׁ: כּוּשִׁי וְלֹא מִבְּנֵי חַם / שַׁחֹר כַּפֶּחָם / לֶחֶם רֶשַׁע יִלְחַם /
וּבְלִי שֶׁלַח יִלְחַם / וּכְתַנּוּר יֵחַם / יֶאֱרֹב כְּגַנָּב בְּבֵיתְךָ / וְיִשְׁכַּב בְּשִׂמְלָתְךָ…
וּבִנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים / יָבֹא בַּלָּאט אֵלֶיךָ / לְהִתְגּוֹלֵל עָלֶיךָ / וּלְהִתְנַפֵּל עָלֶיךָ /
וְיִמְצֶה דָּמְךָ בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם / וְיָשִׂים דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלוֹם /
וְכִי תִּדְרְשֶׁנּוּ וָיַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ…
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 27
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה
כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.
בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו
״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.
על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״ כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.
יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.
המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג. מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.
ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.
בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.
גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146
ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש-מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"
משה בן הראש
מדריד
פוֹרְטוּ/מֵסְעוֹד
מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"
אני מצפה למשהו שיקרה, מצפה למשהו תמיד. והנה כשמשהו קורה אני רק מצפה למשהו אחר. שלושים שנה לא הייתי בתטואן, לא הייתי שם. זה תמיד היה שם, שם תמידי, שם שלא נגמר, שם של העבר, שם של השכחה, שם של הזיכרון. שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אומנם אלברטו סיפר לי שהיה שם, אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל אחרים, רבים אחרים, סיפרו על לכלוך, על כך שכל העיר אינה שווה כלום, ש״זה מלא ערבים״, כאילו לא היו ערבים שם מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו אתנו, לידינו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו, אם זה היה עוזרת, תפוזים או דגים. ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה. הם מתגעגעים אלינו, הם שואלים למה עזבנו, מה היה לנו רע, ובאמת איני יודע. לא לכולם היה רע, אבל היו אחדים, כמו אימא, כמו סבתא, בעיר – הנשים -שחשו אי נוחות תמידית, הם דיברו על ישראל כעל משהו הכרחי, תמיד הנשים, הנשים הן אלה שהחליטו לעזוב לישראל; הגברים, כמוני, העדיפו משהו יותר מוכר, מדריד, פריז; מי צדק איני יודע אך כשהגעתי לישראל לביקור ב-1977 חשתי שזה היה מאוחר בשבילי, מאוחר כדי לשנות את חיי עד כדי כך שאוכל לוותר על מדריד, על הריח של הקלמרי, על דיבורים מסביב לטאפה, זה היה מאוחר מדיי, אמרתי לאבי, אמרתי לאימי, הוא הבין, היא לא. היא רצתה אותי לידה, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בפלמה דה מיורקה, שם בן דוד רצה להביאו כדי לנהל מלון, או לקנות מלון, או בקנדה, ״זה לא בשבילנו,״ אמר לי כמה פעמים, ״אני מבין אותך, זה אולי בשביל הדור הבא, הנכדים, כן בשבילם זה יהיה יותר טוב, אבל אני רואה את אחיך, את אחותך, ואף אחד כאן לא ממש בבית שלו, אף אחד לא ממש מצליח, אפילו אחיך איסקה שלא הולך בתלם, הוא מסתדר יותר טוב בניו יורק.״ לא הייתי מאמין על ניו יורק, אולי אני מבין שנסתדר טוב יותר במדריד, אפילו פריז מאשר בירושלים – אבל ניו יורק, האם זה לא רחוק מדיי? אולי לא, הכי רחוק שבו מישהו שנולד וגדל במרוקו יכול להגיע זה ירושלים, היית מאמין? ואת זה אמרתי בקול רם, ממש בקול רם ביושבי במטוס ליד סילביה, אחותי האהובה. ״מה?״, היא אמרה. ״מה הייתי מאמינה?״
״ אני לא יודע, אני לא מפסיק לחשוב, לא מפסיק לחשוב, מה המשמעות של כל הנסיעה הזאת, ומה אנחנו מחפשים, אח, אח שלא ידענו עליו, אולי אנחנו מחפשים אח שמת, אולי הוא מת כבר, אנשים מתים גם צעירים כפי שאנו יודעים, שלושים שנה זה הרבה זמן, ובמרוקו עם כל הסמים, לכי תדעי כמה אנשים נרצחים.״ ״אני גם חושבת כל הזמן.״
ביקשתי וויסקי מן הדיילת, בקבוק שלם, כוסות וקרח. הזמנתי את כולם. על אף שה 6&1 לא היה הוויסקי האהוב ביותר על כולנו, הרי שכולנו אהבנו וויסקי, ושמחנו לשתות קצת על מנת להפיג את המתח.
1974. וכן התפרקה החבילה, חלק לירושלים ואני נשארתי במדריד ללמוד, לגמור את לימודי הרפואה. אחר כך החלום הלך והתרחק, המרחק בינינו הלך וגדל, השפה השתנתה, השפה שלהם, שלי, השפה של אחיי. הם דיברו על דברים שלא הבנתי, שלא יכולתי להבין, שלא רציתי להבין, אפליות, חוסר הבנה, קיפוח, גזענות, אבל אימי לא רצתה לשמוע על הגירה למקום אחר חוץ מירושלים, הרבה פעמים אמרתי להם שיבואו למדריד, כאן תסתדרו הרי, כסף זה גם לא הבעיה, אבל שנה רדפה שנה, תירוץ רדף תירוץ, האחים הקטנים אולי כבר היו פחות מסתדרים במדריד מאשר אם היו מגיעים אל העיר מיד עם עזיבת תטואן. יש להם חברים חדשים, אמרה אימי, הם מדברים עברית וזה מה שחשוב, חשוב שנדבר עברית. אולי זה נכון, אבל חברים רבים לא היו להם, את זה אני יודע, את זה תמיד ידעתי. חלק מן החברים נמצאים כאן, במדריד, משפחה, חברים מבית הספר, ואני לא יודע למה אני חושב על כל זה שוב ושוב. אולי על מנת לברוח מעצמי, מהמצב בו אני נמצא, ממות אבי, מן הצוואה המוזרה שלו, אני רץ במחשבות שלי. כל פעם אני מתחיל לחשוב על האח המוזר הזה, חצי אח, מה אומר לו כשאפגוש אותו, מה, אולי פשוט כלום, זה אני שצריך לדבר, אני האח הגדול, אני צריך לתת את הנאום, הנה אתה, אתה יוסף, אתה הבן של אבי, מעולם לא ידעת שיש לך אבא, אבל הנה הוא זכר אותך וביקש שתהיה חלק בירושה, זהו, רשמי ביותר, פשוט תהיה חלק בירושה, תחתום כאן, תקבל מאה אלף דולר בערך, אולי קצת יותר, וזהו, אנחנו אחים, תודה רבה, אנחנו ממש מאושרים שפגשנו אותך ולא ניפגש יותר. תקבל את השיק מעורך הדין, בתוך חודש חודשיים, עד שנסדיר את כל העניין מבחינה חוקית. זהו.
אולי כך ואולי… מה? אתחיל לבכות, אני אגיד לו שהוא המחליף של ישראל, זה שנולד באמצע מלחמת ששת הימים ומת בלבנון, הוא היה הישראלי היחיד במשפחה הזאת, הוא אהב את הארץ את השפה, הוא היחיד והוא מת בלבנון, ועכשיו אתה יוסף, אתה יוסף, האח שלי, אתה מבין, אתה אח שלי זהו, הבנת.
כך זה יקרה, אולי זה בכלל לא יקרה, אולי נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, מכתב זה הרבה יותר פשוט, מה אני, אני בן 47, מה אני צריך אח עכשיו, יש לי כבר בן, מה אני צריך אח, בשביל מה, מה אני צריך אח, ״מה אני צריך אח?״ ״את זה כולנו שואלים.״ אמרה לי סילביה,
״באמת מה, אני חושב על זה שאולי פשוט נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, אם הוא מסכים אז הוא יענה עם מכתב של עורך דינו, אם לא, לפי הצוואה עשינו את המוטל עלינו, לא?…״
״אתה לא חושב שאולי אבא רצה שנפגוש אותו, לא חשבת על זה?״ ״אני לא יודע מה הוא רצה, עכשיו הוא מת ואי אפשר לשאול אותו. או אולי את דיברת איתו והוא סיפר לך על זה, הרי הוא היה הכי קרוב אלייך ואל רות, לא אליי, לא כל כך אליי, הוא דיבר אתך על זה.״
״לא, אף פעם, לא ממש, אבל יש כמה משפטים שהוא אמר לי שאולי מתקשרים לעניין הזה, אולי עכשיו יש להם מובן אחר, אולי כן, ואולי אני סתם ממציאה, הוא אמר לי לפני שנה שאם הוא ימות לפני אימא, אז אנחנו נצטרך לדאוג לה, והוא לא התכוון לכסף, הוא הדגיש שהוא לא התכוון לכסף, לפעמים הוא היה אומר לי שהוא הותיר במרוקו הרבה יותר מכסף. היו לו משפטים מוזרים כאלה שאולי עכשיו מקבלים מובן אחר.״
הנה מגיע האוכל, סילביה שואלת אם הוא כשר והדיילת הספרדייה מאיבריה אומרת שכל הארוחות הן כשרות, יש במה להתעסק בטיסה. האוכל יותר משהוא מספק רעב כלשהו בא למלא בטיסה עיסוק לשעות הרבות ללא מעש בתוך המטוס. אך המחשבות לא עוזבות אותי גם כאשר אני מנסה במיטב מיומנותי לפתוח את הארוחה מבלי לשפוך דבר עליי או על אחותי, עדיין נשאר קצת וויסקי, אבל הארוחה תפלה בצורה בלתי רגילה, לא כמו ארוחות של אייר פרנס בדרך לניו יורק, הנה הוא מגיע מניו יורק, איסקה, ההומאופט שלנו, בטח יתחיל לדבר איתי עוד פעם על הרעלים שאני נותן לפציינטים שלי, ואני אתווכח איתו על הכדורים של סוכר שהוא מספק להם, אבל האמת היא שאני פחות ופחות נותן אנטיביוטיקות לחולים שלי, וגם פחות תרופות, הרי בסופו של דבר תשעים אחוז מהם רוצים יותר לדבר על הבעיות שלהם מאשר לטפל במחלה כלשהי, גם הם, מתברר, לא אוהבים את התרופות ויותר ממחציתן מגיעות לפח הזבל. זה די נחמד להיות רופא משפחה, יש יותר זמן לדבר עם החולה מאשר רופא כללי, אפשר לפעמים לדעת על הסיפור המשפחתי, וזה מעניין במקרים רבים. הוא היחיד שנסע לתטואן מאז עזבנו אותה, והוא אמר שהכסף בכלל לא דחוף לו, אבל הוא רוצה לבוא אתנו שוב, לראות אותנו בעיר. הרי הוא צודק, כל הזמן הזה ברחנו מן העיר, כולנו, ברחנו, כאילו היינו כולנו אשת לוט ואם רק נביט אחורה ניהפך למלח, מה כל הפחד הזה, הרי ממדריד או מפריז מדובר רק בטיסה קצרה לטנג׳יר, ונסיעה של שעה, אפשר היה אפילו לנסוע לסוף שבוע, זה מה שביקשה כל הזמן אשתי, אז בימים ההם בהם אהבה אותי, היא ביקשה שניסע לסוף שבוע, תשובתי תמיד, מה יש לי לחפש שם, ניסע לפריז, לניו יורק, למדידה, לסרי לנקה, להודו, למדרס, לטהרן, לכל מקום, לכל מקום ולא למרוקו, ואני לא הייתי היחיד, זו הייתה תשובת אבי ואימי, וכל אחיי, מה יש לנו לחפש שם? הכל, אני אומר, הכל יש לנו לחפש שם.
״אתה מתרגש לחזור לתטואן?״
״לא מדובר בנסיבות הכי מתאימות. לא יודע, כל הזמן ברחתי מזה, אבל ידעתי שיום אחד אני צריך לנסוע לשם, לסגור מעגל, לסגור פרק. לא חשבתי שזה יקרה כך, שאני אלך לחפש חצי אח עליו איני יודע דבר, אני לא יודע אם זה הרגע, אבל כנראה שכן, כי אנחנו נוסעים לשם, תל אביב מדריד מלגה, תל אביב מדריד מלגה… המסלול ההפוך לנסיעה של 974ו, אומנם אז כבר הייתי במדריד אבל כבר קראתי מליון פעם בספרי אלברטו על הבוקר הזה בו הוא קם פתאום בשחר ברססינגה ונסע לסאוטה. כאילו הייתי שם. איך את זוכרת את זה?״
״אני שמחתי דווקא, אל תשכח שזה היה אחרי ניסיון ההפיכה של אופקיר, היו הרבה ניסיונות להרוג את המלך באותה תקופה, ואנחנו פחדנו שאם דבר כזה יקרה, זה הסוף שלנו. אז זו הייתה הקלה. אני זוכרת שהערתי את ישראל והחזקתי אותו ביד, חצי רדום נוסע לאוטו, אימא החזיקה בידיה את רות ואבא דיבר עם הנהג, בזמן שהזריחה החלה בים. זה היה מרשים. פחדנו קצת בגבול, חשבנו שאולי יקרה משהו, אבא נתן שוחד כרגיל כדי לעבור את הגבול וכולנו היינו צריכים לומר שאנחנו נוסעים לחופשה בפלמה דה מיורקה, בסופו של דבר הגענו לפלמה דה מיורקה לפני שנתיים, אבא ואימא, אני ובעלי, וגם רות ובעלה הגיעו, היה מאוד נחמד, חבל שלא באת, זה היה חופש מקסים.״
פתאום שתקה, דווקא כשחשבתי שהיא תתחיל לתת לי פרטים, משפטים, זיכרונות מן הנסיעה החצי משפחתית, היא שתקה. הכל אצלה מסודר היטב בראש, הבית, הבעל, שלושת הילדים, יציבות צרפתית טיפוסית, הכל ביטחון, האיפור נותן ביטחון, פריז, הסקוריטה סוסיאל, הבית, שתי המכוניות, הבעל וביטוח החיים שלו, הילדים ילכו ללמוד באיזה אקול גבוה, הכל מסודר, ואני בלגן אחד גדול, הנישואים שלי בבלגן אחד גדול. אף אחד לא יודע על זה, אף אחד לא יודע מה אני עובר, והם אולי עדיין חושבים שאני עדיין באהבתי הגדולה, בתוך האהבה שלא נגמרת. ואולי הם גם חושבים שאני לא צריך את הירושה, שהכסף של אשתי מספיק לי והמשכורת כרופא משפחה, מספיק למה? למשכנתא של הבית ברחוב פדרו טיישרה, למכונית החדשה, למחשב של הילדה, מי יודע למה מספיק ולמה לא, זה לא מספיק לייצר אושר, זה לא מספיק להחזיר את הרגשת החום של יום חג, כאשר חוזרים מבית הכנסת לבית ויש ריח של מאכלי החג, הבית כולו נקי, הנשים לבושות במיטב בגדיהן, אולי אז הייתה משמעות לחיים, אולי רק אז, אבל מי יודע על מה חשבו הוריי, על מה הם חלמו, אולי גם הם פחדו לא לגמור את החודש, או פחדו שלא ייצאו מן העיר בזמן ותהיה מהפכה נגד המלך והכל יתמוטט. בכל אופן בגיל עשר זה היה נראה לי שיא הביטחון, שיא הבהירות, אני מעולם לא שמעתי את אימי דואגת לכסף, כמו אשתי, ויש לנו אולי יותר ממה שהיה להם אז, ויש לנו רפואה ציבורית ורפואה פרטית ואת כל הביטוחים בעולם, ואנחנו לא מרוצים, היא רצה למספרה הכי יקרה בגרן ויאה, לחנות הבגדים הזאת והזאת, איני יודע לאן, אני רק רואה את כרטיסי האשראי תופחים ואני לא יכול לומר כלום, כלום, זה גם הכסף שלה, הבית הוא לא מקום בטוח, לא בטוח כפי שנראה פעם, זה היה נראה כמו סמל הביטחון, כמו סמל החירות, המקום שאליו תמיד ניתן לחזור כשהשמים סוערים, יותר כסף ופחות ביטחון, ככל שיש יותר כסף יש פחות ביטחון, ככל שיש יותר שירותים, יותר דברים שברורים מאליהם, כך הפחד לאבד אותם הולך וגדל. אולי היא תחבק אותי, אני רוצה שאחותי תחבק אותי, למה שאני לא אעשה את זה, אני פשוט יכול לכרוך את ידי סביבה, היא בטח תשמח, אבל אני לא יכול, לא יכול לחבק, לא יכול לתת אהבה. אני מחייך אליה, אחותי, אני רוצה לומר, אחותי, איפה האהבה שאהבנו כשהיינו ילדים, איפה החיבוקים שחיבקנו, איפה הריבים שרבנו, איפה הטיולים שטיילנו, איפה אנחנו, למה אנחנו כל כך רחוקים, ירושלים, פריז, מדריד, ניו יורק, מפוזרים על פני תבל, חמש מאות שנה המשפחה שלנו חיה באותו מקום, מרחק של שני קילומטרים רבועים, עברנו מבית לבית, אבל היינו תמיד באותו מקום חמש מאות שנה, ועכשיו אנחנו במרחק של חמשת אלפים קילומטרים, העולם נהיה אולי קטן, אפשר לבקר אבל אנחנו רחוקים, אני רוצה לבוא אלייך לבכות לך על אשתי, לומר לך כמה העניין קשה אחותי, אבל אני לא יכול לקחת מטוס בשביל זה. גם שם, כשאנשים היו קרובים כל כך הרבה היה נדחק לשכחה, אנשים אז לא דיברו, וזהו, היו בעיות שלא דיברו עליהם.
נפגשים בחתונה, בהלוויה, נפגשים בברית מילה, אולי באיזו חופשה לכמה ימים, ואז הכל מנסים להיות שמחים, מנסים לא לדבר יותר מדי על הבעיות הקשות, על החיים הנפרדים, על המרחק, המרחק שהולך ומתעצם דווקא כשאנחנו נפגשים, כי אז, רק אז אנחנו רואים אותו, אנחנו רואים עד כמה כל אחד הלך לכיוון אחר, עד כמה כל אחד הלך לשפה אחרת, תרבות אחרת, אלברטו יתחיל לדבר איתי על הבעיות עם האשכנזים, מה אני יודע על זה, אני מניח שהוא צודק, אבל מה זה נוגע לי, את תדברי על הכלב החולה שלך, ואיסקה על הומאופטיה, ורות, על מה אדבר איתה, על הילד הבא שלה, בת שלושים, ושישה ילדים, מה היא עושה כל הזמן, רק ילדים, הבעל שלה לומד בישיבה של ש״ס ועושה ילדים, חיים קצת מהכסף של המשפחה, הביטוח לאומי, ועושים עוד ועוד ילדים, מה אני יכול בכלל לדבר איתה, על מה, על השמלות של אשתי שעולות כמו מה שהיא מבזבזת בחודש על כל ילדיה, עולם עקום, ממש מוזר, מתי ראיתי אותה לפני ההלוויה, לפני חמש שנים, ועכשיו היא לא יכלה לבוא אתנו, ודאי, היא בחוש השמיני, לא יכולה לעלות על מטוס, היא שצריכה את הכסף יותר מכולם וכמה שיותר מהר, וישראל מת, מת לגמרי, בלי ילדים, מת והלך, איתו אני יכול לדבר, אני לא צריך מלים בשביל זה, אפילו לא מחשבות. מוות למען מדינה, מוות עם משמעות, יש לזה משמעות.
נגמר האוכל, אפשר להחזיר את המגשים האלה, אני רואה את האנשים שחרדים ממטוסים, הם זזים עצבניים, חלק מהם היו יושבים פעם באזור המעשנים ומעשנים כמו קיטור כל הטיסה, עכשיו הם רק יכולים לזוז, לנוע, להזיע… הדיילת מחייכת חיוך מאולץ, הסימן המסחרי של איבריה, אני אף פעם לא מבין איך זה יכול להיות שדווקא העם שצוחק בטבעיות הכי גדולה בעולם מצמיח דיילות שאף פעם לא מסוגלות לחייך חיוך לא מאולץ, זה מפתיע אותי יותר מטיסה לטיסה, וזה עוד יותר גרוע בטיסות הפנימיות. מעניין מי בוחר אותן.
ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש
חנה סרור ”קוסקוס”- אתר עם שורשים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו-2004
חנה סרור
שורשים וירטואליים במרוקו
”קוסקוס”- אתר עם שורשים
כולם ודאי יודעים שחלק בלתי נפרד מהאי מייל הוא השטרודל @… אותה עוגת תפוחים מהמטבח האשכנזי. אנו, חברי אתר קוסקוס, חושבים שסימן זה נראה יותר כמו שָׁבָּקִיָּיה, אותה עוגיה עגלגלה, נוטפת דבש שהמרוקאים מכינים ויש אומרים, שהיא אף יותר טעימה מהשטרודל… על כן, אימצנו את השבקייה, שהיא מְדְיָּיאלְנָא, לכתובת האי מייל של המרוקאים ומעתה יש לומר את :שם המשתמש@ (שבקןיה) שם החברה.co.il
כך זה התחיל…
אנו, בני משפחת שושנה, שגדלנו על בירכי המסורת המרוקנית, מצאנו דרך מקורית להשריש ולהנציח את מורשתה הנפלאה של יהדות מרוקו למען הדורות הבאים….אשר רק מילים ספורות מהשפה, מגמגמים.
כשנפטר אבי המשפחה, ניסים שושנה ז״ל, שנולד בסאפי שבמרוקו, נוצר הרצון לתעד על גבי דפי האינטרנט חומר כתוב שאספנו במשך זמן רב בכל הקשור בנושא יהדות מרוקו ולזכרו,הקמנו אחי הבכור, שלום שושנה, נילי, אישתו, ואנוכי, אתר אינטרנט אשר שינה את חייהם של הרבה גולשים שהתמכרו אליו: "קוסקוס-אתר עם שורשים".
בטוחתני שצפניה("ואתה שונרא״-כתב אשר כנפו- ברית 21), גולש מכור, היה נתקל באתר קוסקוס וקרוב לוודאי שהיה משנה את חייו כשם שהאתר שינה את חייהם של הגולשים בו, כיום.
ישנם גולשים שבשביל כוס חלב, (אתר קוסקוס) קנו פרה!!!(מחשב). עלייא, אשתו של צפניה, אינה מבינה מה קרה לבעלה ובאומרו שיכין לה ספל קפה, חשבה לתומה כי נסע עד ברזיל…כך בני זוגם של הגולשים אינם מבינים הכיצד כבש את לבבם- אתר אחד קטן מיני רבים!!!
זה מדהים…
איך זה שפתאום באמצע החיים , אנשים צמאים לחזור לשורשים, "קוסקוס"־ לא רק אתר עם מתכונים, אלא התחברות וירטואלית למקורות. מרוקו, ללא ספק ארץ מעניינת והאתר טומן בחובו אינפורמציה מגוונת, מעניינת ומרסנת אופקים וככל שעובר הזמן האתר מתרחב והופך להיות, מקור מידע נרחב וחשוב על מורשת יהדות מרוקו.
כעת, נצא למסע וירטואלי ברחבי מרוקו…
ישנם סיפורים אישיים המלווים בתמונות מרהיבות מכל הזמנים ממגוון תחומי החיים. יש לחבר את הרמקולים כדי להוסיף את חוויית השמיעה לחוויית הצפייה – שהרי צריך לזרום עם התקדמות הטכנולוגית..
היכנסו לכל מנוע חיפוש ברשת האינטרנט והקלידו: "קוסקוס"- חיפוש, ומיד יעלה ויבוא הדף הראשי של האתר עם הקישורים, לסיור השורשים. ואם תרצו לבחור בדרך עצמאית הרי לפניכם הכתובת: www.couscous.co.il
שיר ילדות נשכח…
חלק נכבד מתאר את חיי היומיום במרוקו אז והיום. למשל טקס התה המרשים, סמטאות "המלאה" בערים השונות, בתי הספר השונים, משחקי ילדים ושירי ילדות נשכחים..קחו לדוגמא שיר נשכח לגמרי, קחו את בנכם או בתכם או הנכדים על הברכיים ושירו לו את השיר הבא, כשיגדל ויהיה לו ילד משלו הוא יעשה בדיוק
אותו הדבר:.
אַזְ'מִיל גוֹע גוֹע ,/ג'אדי טמונָא,/אל גְ'רִיפָה מְסוּסָה,
הייאק על אְלְמְרָאפָע / סואטִיטָה אל עווִיפִיָיא /תְפָאתוֹ אֵל מוֹיְמָא / סְרְבְטוֹ אֵל בְּגְארָה
לַיין ג'אדי ג'אדי ג'אדי / אש קלתי אוסְרְבְתִי / פיין הייא אל ג'ריפה / פיין הייא אלמראפע, פיין הייא אל עוופייא / פיין הייא אֵל מוּאימָא /פיין הייא אל בגארה
זַ׳א עַמִי חְדִידָאן או טּבֵּחְהָא..
אמונות ומנהגים
כאן תוכלו לשייט בין מנהגי החגים, מנהגי חתונה, טקס החינה המרשים- מלווה בתמונות, ומגוון האמונות אשר אתם גדלנו והזכורים לנו מבית אבא ואמא. פתגמים… יהודי מרוקו ידועים כאנשים האוהבים לתבל את דבריהם בפתגמים אין ספור. לכל מצב ולכל עניין, עומדים לרשותם כמה וכמה פתגמים עסיסיים. באתר תוכלו למצוא מספר רב של פתגמים הכתובים על פי סדר האי-ב', ניתן גם לשמוע אותם אם תפעילו את הרמקולים. בלחיצה על הרמקול. הפתגמים, יעזרו לכם לומר את דבריכם באופן מכובד, תרבותי ובלתי פוגע. לדוגמא: "רבאעא דנשא, או אל גרבא יבשא"- מקהלת נשים ונאד המים יבש.. ובקצרה- נשים עצלניות!
"אנא מיר ונתינא מיר, או שכון ישוג אל חמיר?" והכוונה ברורה ״אם כולם טוענים לכתר- מי יעשה את העבודה השחורה?
פרינא וירטואלית
במקום חמים ונעים זה תראו שפע מתכונים על טהרת המטבח המרוקני הידוע כמטבח מגוון, מתובל ואיכותי. כל גולשת תורמת מרזי מטבחה האישי וריח הניחוח.. עולה מבעד למסך.. ישנם מאכלים ששמם יזכיר לכם טעם של פעם… האמפואור מעא סלאדא דל דראוש (מתכון? באתר).
ניתן ללמוד על המנהגים השונים שהיו נהוגים כגון: במימונה- יש שאוכלים את המופלטה הנפוצה אך יש האוכלים קוסקוס חלבי או מתוק. יש מתכונים שתהליך אפייתם ובישולם שונה, והמאכל נושא את אותו השם כגון: החרינגו (המטוגן) הבר'ירר (האפוי) ושניהם מהמטבח הספרדי… הציורוס הטעים להפליא. מתכונים?..נכון, באתר!!
תרופות סבתא
מי מאיתנו לא הרגיש את התזת המחייא מפי אימו היישר לביטנו הכואבת? מי מאיתנו לא הרגיש את טיפות שמן הזית החמים בתוך אוזניו?… לפעמים, כשכאבה לנו האוזן, הייתה חולטת אימא, פיגם מצוי(הרוטא), מקררת ומטפטפת לתוך האוזן… זה משכיח כאבים, כך אמרה, ולפעמים נתנה לנו לשתות מי רוטא״ ״תמיד שבאה עם החליטה התפללתי שזה מיועד לאוזן ולא לקיבה!!! בימים שכואב קצת הגרון…אל תחכו – גרגרו עם מי מלח, והעיקר״.שתהיו בריאים!
הדלקת נר
בית עלמין וירטואלי, מכובד ומרגש להדלקת נר הדולק קבוע. להוספה מיידית של יקירכם על 1,314 הנרות שהדליקו עד לרגע כתיבת שורה זו, יש ללחוץ במקום המתאים.
צדיקים
תוכלו לצאת לסיור מודרך בערי מרוקו ובכל עיר תפגשו בשמות הצדיקים והרבנים שהיוו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של האנשים במרוקו.
מעשיות, סיפורי עליות וסיפורים אמיתיים
היו וישנם אנשים הידועים כמספרי מעשיות וכישרון זה בא לידי ביטוי בקובץ נדיר של מעשיות שלא כתובות בשום מקום! קראו והיווכחו.
כל אדם הוא עולם ומלואו וכל אחד מאתנו אוצר בתוכו סיפור עלייה שנחקק בזיכרונו לכל ימי חייו. כאן נתן לכותבים אפשרות לבטא על ידי סיפור עלייתם, את מה שרצו תמיד לספר ולא נתנה להם הזדמנות. בקרב עולי יהדות מרוקו יש אינסוף סיפורים מעניינים, כואבים, מרגשים ומורכבים וחבל שנושא זה לא בא לידי ביטוי בהיקף הנכון בתוכנית הלימודים של בתי הספר אתר קוסקוס בא למלא חסר זה. באתר, ישנן עבודות שורשים של תלמידים מרחבי הארץ שמצאו לנכון לשתף את גולשי האתר בגילויים שלהם.
פורום חברים
באתר מאות גולשים המהווים פורום חברים. חברי פורום החברים באתר גולשים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. בפורום מתקיימים דיונים לבביים, מעניינים, מרתקים ומרחיבי אופקים. הנושאים? ככל העולה על דעת החברים בעיקר אם הם קשורים ליהדות מרוקו. באמצעות הפורום המלים מתמלאות רוח חיים, נרקמים קשרי ידידות, והדבר בא לידי ביטוי בזרי הפרחים הוירטואליים, הכי זולים במדינה, הנשלחים מאחד לשני לשבתות ולחגים. לקראת שבת ברכות 'שבת שלום' משייטות מחבר לחבר, מביאות אינפורמציה על זמני כניסת השבת ומוסיפות חידושים ופנינים מפרשת השבוע. כל חבר חדש מתקבל בברכה וכולם לו אומרים:
"ברוך בא ביק לאתר הכי מדליק"… לכל גולש יש כינוי, במרוקאית כמובן, וכולם מחכים בקוצר רוח לראות מי מאחורי המסך והמקלדת …
הקוסקוסיאדה
"הקוסקוסיאדה" היא מפגש חברתי שנתי של גולשי אתר קוסקוס. השנה התקיימה הקוסקוסיאדה ברוב עם, באולמי 'לה-ממוניה' באשדוד. חברי הפורום הגיעו מכל קצווי הארץ מאילת עד קריית שמונה. המפגש התקיים בפורים ומלבד החוויות הנהדרות של המפגש והאוכל העשיר על טהרת המטבח המרוקני, נהנו באי המפגש מתכנית אומנותית עשירה שכללה הופעת אורח של הסופר אשר כנפו אשר הגיש בחן רב חלק מתוכניתו "הומור אנדלוסי", הופעה מענגת של אנסמבל מתוך התזמורת האנדלוסית הישראלית בכיכובו של הפייטן־זמר אמיל זריהן ־ הסולן הראשי של התזמורת, הופעת תיאטרון אל-מגרב שהעלה הפקה מיוחדת לערב זה, פרודיה על"אגדת דג הזהב" בעיבודו ובבימויו של אשר כהן. אני רוצה לסיים את הדברים האלה בסיסמת האתר שלנו:
"והעיקר חברים יקרים אל תשכחו:
"תִרְבְּחוּ וְתִּגְלְשׁוּ"
חנה סרור- ברית מס' 22 בעריכת מר אשר כנפו-אביב 2004- עמוד 99
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador Fondation de Mogador-Salomon Hai Knafo
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador :
Ce texte a été écrit en 1963.
J’ai dit que la construction de la ville datait d’environ deux cents ans. Ceci est vrai pour la nouvelle Mogador, car d'après les recherches effectuées aux environs de la ville et dans l'île de Mogador qui se trouve à vingt minutes en barque du port, il s’avère que la ville existait ou a existé déjà il y a deux mille ans.
Mais l’histoire qui nous intéresse pour le moment se rapporte à la nouvelle Mogador.
Le Sultan, Sidi Mohamed Ben Abdallah, ayant fermé le port d’Agadir au commerce extérieur, voulut créer un autre port pour servir de centre commercial avec l’étranger. Certains disent pour servir de refuge à ses bateaux pirates. Pour peupler la nouvelle ville, il pensa aux Juifs, entreprenants et ambitieux. Il fit appel à diverses familles de Marrakech et d'autres villes marocaines. Ainsi on retrouve parmi les familles qu'il fit venir les Corcos, Elmaleh, Afriat, Aflalo, Cabessa, Levy, Acoca, Zagury, Pinto et d'autres. Ces familles furent investies d’un pouvoir presque illimité. Il mit à leur disposition terrains, finances et pouvoir, avec pour mission de commercer avec l’étranger, et de prendre part à la direction de la ville.
Ainsi, le commandant du port était juif. Les droits de porte, les impôts directs étaient perçus par les Juifs. Donc ces Juifs, étant installés dans la première enceinte de la ville appelée Essaouira, attirèrent d’autres Juifs qui s'installèrent comme je l’ai dit plus haut, à côté de cette enceinte, d’autres se sont ajoutés après puis les Arabes aussi.
Les Arabes étaient tous des fonctionnaires ou des soldats au service du Sultan. Ce n’est que bien plus tard que la ville s'est peuplée de Musulmans qui n'étaient pas forcément au service du Sultan.
C’est donc cette élite juive qui avait formé le Comité de la communauté juive.
Au commencement, cela marchait tout seul, le besoin d’un comité ne se faisait pas sentir, comme dans l’histoire juive à la période de Joseph avec Pharaon.
Ce n’est qu’à la mort du Sultan, avec l’extension de la population juive, que le besoin de s’organiser commença à se faire sentir. Tout de suite, deux clans se formèrent. Les habitants de la Casba d’un côté, et ceux du Mellah d’un autre.
Le pouvoir est resté longtemps aux mains des Casbaouis, les habitants de la Casba. Comme ils finançaient la caisse communautaire, ce sont eux qui dirigeaient la population juive. Leur premier acte important fut l'institution d'une caisse de bienfaisance.
Ils se cotisèrent et chacun fit don d’une somme importante. Avec le capital recueilli, ils achetèrent des bâtiments dont la population pauvre pouvait avoir besoin : le cimetière, la synagogue, les maisons d’hôtes, les établissements scolaires. Ils avaient formé une société commerciale dont le bénéfice était versé à la Yechiva où les nécessiteux séjournaient pour l'étude du Talmud.
Quand les besoins de la communauté grandirent, ils établirent une taxe sur l’importation, sur le sucre, le thé et les produits de luxe ainsi que sur la viande. Toutes ces taxes alimentaient la caisse.
L’instauration de cette caisse n’empêcha pas les riches de continuer à donner individuellement. Car malgré le rapport des taxes diverses, la caisse ne pouvait pas faire face à tous les besoins de la population. L’argent de cette caisse, suffisait pour la distribution toutes les semaines et tous les mois aux pauvres et aux étudiants de la Thora. Bientôt les diverses institutions demandèrent de l’aide et même, des sommes importantes. Mais les fonds ne suffisaient pas aux besoins de ces institutions, comme par exemple, la Hevra Kadicha, qui s’occupait des morts et qu’on appelait Hevrat Hessed Veemet, – Société de bienfaisance et de vérité. Cette Hevra s’occupait aussi des malades et des agonisants.
Il en était de même pour les écoles de l’Alliance qui, au début couvraient la totalité des dépenses grâce à l'argent venant des fonds de l'A.I.U (l’Alliance Israélite Universelle) mais quand l'école grandit, elle se trouva devant de tels besoins qu'elle finit par obtenir le versement d'une participation prise sur les collectes faites pour les Rabbins de Jérusalem, envoyés à Mogador pour ramasser de l'argent afin de le redistribuer aux résidents de la Terre Sainte.
Cette collecte tenait une place importante dans la vie mogadorienne. Elle pouvait durer plusieurs jours ou plusieurs semaines, parfois plusieurs mois. Le Rabbin dit Rav del Colel, restait chez une famille aisée, mangeait, dormait, était soigné et dorloté. Parfois, parce qu'il comprenait qu'il n’était pas une charge légère, il changeait de famille. Quand c’était le même qui revenait après une période relativement longue, il s'adressait à la même famille en disant du maître de céans : Baal habaït cheli – C’est mon hôte. L’arrivée d'un ou de plusieurs Rabbins à la fois, souvent il en arrivait tellement que l’on ne savait plus à qui imposer ces dépenses, donnait un air de fête à la ville. Car pour obtenir plus d’argent, ces Rabbins choisis par ceux qui les envoyaient, déployaient une verve étourdissante, se faisaient inviter par les synagogues pour y faire des discours avec force Pilpulim. Plus ils étaient érudits, plus les dons étaient importants Les plus admirés étaient reçus à des dîners dans les grandes familles qui considéraient que c’était un honneur d’avoir hébergé tel ou tel Rabbin.
Si la famille n’était pas tellement riche, elle déployait tout de même un effort pour élever le niveau de vie quotidien.
Il n’était pas rare qu’un de ces Rabbins prenne femme chez nous et s’installe définitivement dans la ville.
A part ces Rabbins officiels si l’on peut dire, il en venait d’autres pour leur compte personnel : ils venaient d'Israël, de Pologne, d’Allemagne, de Russie, de pays arabes ou balkaniques ou même d'autres villes du Maroc. Ces Rabbins devaient déployer encore plus d'érudition au cours de leurs joutes oratoires pour convaincre les habitants de leur mérite.
Tous ces Rabbins, grâce à leurs sermons, leurs enseignements et leurs discours, maintenaient un niveau moral assez élevé au sein de notre ville. De plus, ces voyageurs apportaient des nouvelles fraîches de ce qui se passait au-delà de Mogador et cela était important car les moyens de communication n’existaient pas encore et la télégraphie n’est apparue qu’avec l'avènement du protectorat français au Maroc.
A ce propos, à Marrakech, un peu avant le protectorat, le Dr Marchand avait été assassiné parce qu’il avait un poteau télégraphique sur sa terrasse.
Le Pilpoul est une des maîtrises de l'étude du Talmud qui consiste à discuter un problème jusque dans ses détails les plus infimes.
Après quelques générations, la direction de la communauté n’était plus le monopole des descendants des protégés du Sultan.
D'autres familles s'étaient substituées à ces anciennes familles et avaient pris des fonctions au sein de la communauté en formant un comité. Les membres de ce comité assistés du Grand Rabbin, procédaient à la distribution de dons à la population. Ces distributions se faisaient presque exclusivement au profit des familles issues du Mellah.
Quoique la population du Mellah se soit développée, la direction des affaires est restée très longtemps entre les mains des gens de la Casba. Il semble que la tendance à cette séparation dont je parlais au début devait aller en s'accentuant. Les différences entre les personnes âgées n'étaient pas trop grandes, les gens de la Casba pouvaient rencontrer ceux du Mellah à la synagogue ou dans le commerce et la vie courante. Les choses changèrent quand les Casbaouiins qui avaient peu d'enfants, les envoyèrent faire des études en Europe où ils subirent l’empreinte du modernisme.
Les filles allaient dans les écoles anglaises créées par des dames venant d’Europe. Ainsi les mœurs changèrent et le snobisme s'est introduit et développé et atteignit des sommets…
Alors se forma une société presque fermée aux gens du Mellah. Les langues, l’éducation, les amusements, tout devenait européen. La musique et la danse se sont implantées dans les "bonnes familles". Des clubs se sont créés et il était bon d’y adhérer et de se frotter aux Européens. Il y eut même quelques mariages mixtes, mais très peu, quoique les liens entre Européens et Juifs aillent en augmentant.
Les gens du Mellah, eux, semblent avoir subi l’influence des nouveaux habitants venant des villes du sud marocain où les choses allaient de mal en pis pour eux.
L’influence du Sultan ne s'étendait pas jusque là, et les gouverneurs ou Caïds se conduisaient avec les Juifs comme bon leur semblait.
Il y avait aussi des régions qui n’avaient pas de Caïd détenant son pouvoir de la grâce du Sultan. Elles se gouvernaient elles-mêmes, comme des petites républiques. Elles ne reconnaissaient le pouvoir du Sultan que dans leur prière. En effet, il y a une prière ou tout Musulman doit citer le Sultan. Mais à part cela, elles ne lui obéissaient pas.
Les Juifs étaient donc protégés par ceux qui les abritaient et dans le territoire contrôlé par eux. S'ils passaient d’un endroit à l’autre, ils étaient toujours en danger, car il suffisait que deux tribus soient en désaccord pour que l’une attaque les Juifs de l’autre.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador :page 55
M'hamed Ahda-Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31
Dans ces mêmes communautés encore peu reliées les unes aux autres, commence à se mettre en place une classe de marchands et d'artisans, fidèles à l'esprit mercantile et aux vieilles techniques commerciales du Machreq sémitique ainsi qu'aux techniques artisanales : travail des métaux précieux, teinture, tannage, verrerie, "Le métier de maçon est réservé spécialement aux Juifs" Les Juifs semblent avoir rempli une fonction déterminante dans l'économie maghrébine à toutes les époques et dans tous les domaines "on les trouve tout d'abord dans l'agriculture et l'élevage en plus grand nombre que dans aucune partie de la diaspora." Ils furent longtemps les vrais habitants des ksours.
Au Tafilalet, comme dans le reste des axes commerciaux de l'époque, les Juifs semblent avoir constitué des centres importants de commerce et de culture au cours des dix premiers siècles de l'ère chrétienne. Ils semblent avoir assuré en effet une part notable de l'activité économique, leurs communautés naissent et se développement au sein des régions les plus actives sur le plan commercial. L'essor de la communauté juive du Tafilalet parait quasi parallèle à celui du commerce caravanier de la région. Conséquence de l'une des réformes importantes de l'Islam, interdiction de l'usure (riba), les non musulmans, en l'occurrence les Juifs, deviennent les prêteurs à gage officiels, ce qui a fortement contribué à tendre le climat sociopolitique entre les deux communautés, ce qui explique l'action des Almohades qui ont essayé de les obliger à se convertir à l'Islam, mais en fin de compte se sont contentés de leur imposer une tenue vestimentaire distinctive.
En 1492 à la suite d'une violente propagande religieuse à Sijilmassa et au Touat. Al Maghili y faisait massacrer les Juifs qui s'exilaient en partie au Bilad es Soudan et au Bilad Chingith. Au cours de cette même année une partie de la population juive de Fès fut massacrée alors que la persécution contre les Juifs est devenue une politique des royaumes de Castille et d'Aragon.
Al Maghili : homme de science. On dit que les Juifs avaient tué son fils. En réalité, les Juifs bien implantés dans le Touat par vagues d'invasions succéssives avaient acquis dans cette oasis, une situation prédominante, notamment par leur richesse ce qui a provoqué une réaction de la population sous la direction de cette personne.
Dès l'époque Mérinide, le pouvoir commence à les isoler dans des Mellahs (quartiers réservés pour les Juifs). Le sultan Abou Said II a construit un Mellah en dehors de la Médina de Fès, et depuis cette initiative tous les quartiers des Juifs en province portent ce nom dans le Tafilalet comme dans la plupart des groupes sociaux du Maroc, les Juifs étaient liés entre eux par les liens du sang, du mariage et par leurs intérêts économiques. Au-delà de ces facteurs jouait une réelle solidarité religieuse.
A l'époque des "Banou Wattas", les Juifs de Fès avaient réussi à tisser des liens particuliers avec leurs frères des oasis et au Bilad es Soudan afin de monopoliser tout le commerce du pays. Les commerçants du Sud se méfiaient de ces liaisons, par contre les habitants de Fès continuaient à assurer la protection de ces Juifs. Lorsque l'intolérance devint en Espagne un des axes de la politique de gouvernement des rois catholiques du moyen âge, plus exactement à la fin de la deuxième moitié du 15eme siècle "les Juifs persécutés d'Espagne, du Portugal et de Provence, affluèrent en grand nombre", des milliers de Judéo ibériques préfèrent l'incertaine "dhimmitude" du Maghreb islamique à l'implacable inquisition de cours de Castille et d'Aragon. L'édit du 31 mars 1492 qui ordonne l'exécution de tout Juif se trouvant sur le territoire de l'Espagne Catholique, n'a toujours pas été abrogé. Une terrible nouvelle part du palais de l'Alhambra (Alhmra) le 30 juillet de la même année selon laquelle:
"Il ne devait pas rester un seul Juif dans ce royaume uni d'Aragon et de
Castille et dans ses dépendances; les îles de Sicile et de Sardaigne. A l'expiration du délai nul ne pourrait échapper à la mort que par la conversion."
La seule différence entre les Juifs d'Espagne et les anciens judaïsés du Maghreb c'est que les premiers représentaient des groupes ethniques ayant abandonné le secteur agricole pour se spécialiser dans le commerce.
La population Juive de Tafilalet.
Comme nous l'avons déjà souligné l'essor de la communauté juive du Tafilalet est quasi parallèle à celui du commerce caravanier, il est curieux de constater la judaïsation de la voie qui mène de Fès au Tafilalet (Tariq As Sultan), certains Juifs paraissent installés depuis le temps immémorial tels ceux qui possèdent d'anciens ksour de "Todgha", le ksar d'Asfalou” par exemple. Le ksar d'Ighjd n'ussamour, aujourd'hui ruiné, était habité par les Juifs, aussi bien que celui de Tazrouft, près de la zawiya de Sidi Hamza. Léon l'Africain a remarqué pendant son séjour au Tafilalet l'existence d'artisans commerçants orfèvres juifs dans les ksours de la région. Mais la plupart auraient été islamisés dans le Dadés, le Farkla et le Chéris. Le ksar des Ait Taddart dans l'Ouad lslatn en pays Ait hdiddou est habité par ces convertis. Les Ait Ba-Ali ouhmad qui occupaient le Farkla (ksour d'Asrir) et le Chéris étaient probablement Juifs d'origine. Le ksar de Zrigat, principal marché de la vallée de Rteb, fort prospère, réunissait quelques 200 familles juives. Le ksar d'Abou am, après la disparition de Sijilmassa, concentre à lui seul la majeure partie du commerce, et de nombreux Juifs y habitaient. La région de Burmain Dadès et Alqalaa-des Mgouna a connu également un peuplement juif très important dans l'histoire.
D'après D.J. Meunié, "la cité juive de Tilit est réputée pour sa grande ancienneté, c'est dans son cimetière que viennent reposer tous les Juifs du Dadès et de Mgouna, les autres villages en étaient dépourvus." Les Juifs se seraient aussi installés dans cette vallée du moins à une époque relativement récente lorsque les Juifs d'Espagne vinrent s'y fixer : notons aussi cette remarque de D.J. Meunié :
" Vers le 15eme siècle, le chef de la famille des PEREZ, Juifs venus d'Espagne, avait acheté aux Mérinides une grande partie de la vallée du Dadès, notamment El-Qelaa (des Mgouna) et Tilite, ses descendants se consacrèrent au jardinage, au commerce… et furent les maîtres autonomes de ces contrées jusqu'à l'avènement de Moulay Ismail (1672) puis ils se dispersèrent et subirent l'influence du milieu berbère."
Remarquons qu'à cette époque (c'est-à-dire au 15eme siècle) la domination des Banou Maaqil était à son apogée, ainsi que l'affaiblissement du pouvoir central mérinide. D.J. Meunié confirme l'existence également à Alkalaa des Mgouna" d'un cimetière juif du 17eme siècle qui a conservé des inscriptions relatives à ce clan juif influent des Perez, venu d'Espagne.
Hypothèse brillante, mais cette question pourrait justifier de plus amples recherches, afin que divers points de détails soient réellement éclairés.
M'hamed Ahda
Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31-page72
ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת
קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת
קורות חייה של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, קשורים קשר בל ינתק עם קורות חייו של המחוז, עוד משחר פרסומו בתולדות מרוקו. יש חוקרים, כמו הירשברג, הסוברים שיש לייחס את בוא היהודים לאזור לנאמר בתלמוד הבבלי בדבר הגלייתם של חלק מיהודי סוף בית ראשון ע״י סנחריב לאפריקה, כמו שעולה מן הוויכוח המתקיים בין התנאים מר זוטרא לבין ר' חנינא, לשאלה להיכן הוגלו ישראל אחר החורבן, כמובא להלן: "…להיכא אגלי להו(להיכן הוגלו)?, מר זוטרא אמר: לאפריקי (לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוג(להרי השלג)״.כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש)…" קיימת איפא סבירות שאכן מדובר בהגליית ישראל לאפריקה, לאזור שוש (סוס) והרי סלוג(השלג)- האטלאם? דרום מרוקו? חבל תפילאלת?. אם כן, יתכן וזו העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים במרוקו בכלל, ובדרומה בפרט. מאחר והנכתב כאן אינו מתיימר להיות מאמר המציג תוצאות שלאחר מחקר בדבר קדמוניות היהודים בחבל תפילאלת, נסתפק בכך שנציג מספר עדויות מתקופות מאוחרות יותר שיאוששו שבאזור זה הייתה נוכחות יהודית קדומה, כדלהלן:
א-בעיר סיגיילמאסא', בדרומו של המחוז, ישבה בתקופת הגאונים (המאות תשיעית- עשירית), קהילה יהודית חשובה שעמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל. גם בערים האחרות ואף בכפרי השדה המרוחקים, התעניינו הרבנים המקומיים בכתבי "הגאונים" מבבל, והיו שהחזיקו בידיהם את ה״תפסיר" של ר' סעדיה גאון וכן כתבים של אבך־עזרא. כתבי-יד רבים נוספים בתחום היצירה התורנית והקבלית הוחזקו בידיהם מדור לדור, עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז, עד אז, ניתן היה למצוא אוספי שירה, פיוטים וקבצים אחרים שהילכו ביניהם, בהם פיוטים לחגים ולימי שמחה כמו ברית-מילה, פדיון הבן, בר־מצוה, חופה וכיו״ב, ולהבדיל, אוספי-קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור, מהם כתובים עברית, מהם כתובים ארמית ומהם כתובים בערבית- יהודית מקומית. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. יש הסוברים שמרביתם נלקחו בעורמה מבעליהם, בידי סוחרי ספרים ואספנים, בעת ההכנות לעלייתם לארץ ישראל, או אפילו לאחר עלותם אליה. יצירות אחרות התבלו או נאכלו בידי העש, ולא זכו לשיחזור, מחוסר בית דפוס מקומי.
תיקון פסח משה בר אשר:
http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/pesach_nisan/maamarim/barasher-tikun.htm
ב-עדותו של הטייל דוד הראובני, שבא מירושלים לפורטוגל בשנת 1527. בהיותו שם, נודע לו על חליפת מכתבים בין שלטונות פורטוגל לשריף מוחמד א-שייך, שליט תפילאלת, המספר על הימצאותם של יהודים בתחום שלטונו. בין היתר מסופר בהם על "יהודים השוכנים בהר הגדול (האטלאם), באזור 'אסוס אל-אקצא' (אזור סוס שבקצה העולם). הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים מאוד לעבודת האדמה".
ג-עדות נוספת היא זו של ליאון האפריקני המספר שבמאה ה-16 כאשר השתלטו שבטי "העאקיל" על שבטי הכסירים מאיזור טאזא ועד תפילאלת, היו כבר יהודים שהיו גרים בשכונה בשם "תאגאושת"(Taghawust) שבאיזור ואד נון.
ד-"דברי הימים של פאס" מעלה מקרים רבים בהם מאוזכר אזור תפילאלת, כמו המקרה של שנת 1623 בה קם על יהודי המקום מורד בשם "בוזכרי", ושם מצור כלכלי על אזור המסחר היהודי, חלק מהיהודים ברחו לצפון וחלק מתו ברעב מחוסר יכולת קיום כלכלי. עוד מציין המקור שבשנת 1699, עת עלה למלוך מולאי זידאן, תחילה פשט על הקהילה היהודית בתפילאלת, ולאחר מכן המשיך והתנכל גם לקהילת יהודי פאס .המקור גם מזכיר שבשנת 1728, התקיים קשר כלכלי רחב בין ארמון המלוכה בפאס לבין סוחרים יהודים בהבל תפילאלת.
קהילת יהודי תפילאלת מוכרת לנו גם מהתקופה הקולוניאלית-צרפתית, וגם לאחריה, כקהילה חיה ותוססת, בקודש ובחול. הדברים מצביעים על קשר רציף בקיומה של הקהילה היהודית בדרום מרוקו, במשך מאות שנים, ושמרביתה התפרס לאורך כל עמק וואד זיז, ובאזורים דרעא, מלאל, תאלוית, קובא, סוס וסיגילמאסא. בקרב יהודי מרוקו מקובלת תפילאלת כמקום בו פעלה משפחת הרבנים המפורסמת לבית אבוחצירא. אמנם משפחות רבנים נודעות צמחו במרחב זה, ואולם בראש ההנהגה הרוחנית עמדה תמיד משפחת אבוחצירא הנודעת. מקום מושבה העיקרי היה בעיר "ריסאני", השוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז. אין בידינו מידע רב על מקורותיה של המשפחה. מוצאה אפופה אגדות רבות שעל פיהם, שורשיה מתחילים מסוף המאה ה- 18, כאשר ר' שמואל אלבאז הגיע מפאס שבמרוקו לדמשק שבסוריה, בה נולד ר' יעקב (1887-1807), ומשם שב לדרום מרוקו, וקבע את מקומו בעיר ריסאני. בעיר זו נמצאים ארמונות מלכי השושלת העלאווית הראשונים, שאחד ממבצריהם שימש "מלאח"למגורי הקהילה היהודית. במרחק של כ-3 ק"מ מהעיר, נמצאת זאוויאת מולאי עלי א-שאריף, מקום קבורתו של מייסד השושלת העלאווית, שהכניסה אליה אסורה ללא מוסלמים.
עד בואו של ר' יעקב למרחב תפילאלת, לפני קרוב ל-200 שנה, ידיעותיהם של יהודי כל המחוז ביהדות היו מעטות, ושרתה בהם בערות בענייני תורה והלכות. גם הייתה חסרה להם מנהיגות רוחנית, בלעדיה לא יכלו לנהל חיי קהילה תקינים. עם בואו, נרתם להדברת הבערות ולהעלאת רמת הלימוד והתפילה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, פתח ישיבה שנקראה על שמו, ועמד בראשה. בכך חידש את המפעל התורני שהיה לפנים בעיר העתיקה סיגיילמאסא, שמאז נחרבה ונשכחה במשך קרוב לאלף שנה, רחקה מהם תורה והלכה. ר' יעקב כפה על ראשי הקהל בכפרים ובעיירות לשלוח לישיבתו ולבתי מדרש אחרים, תלמידים ללימודים תורניים. אלה חולקו לרמות שונות ולמסלולי לימוד שונים, ואחרי מספר שנים מועט, כבר ראה ברכה בעמלו. הוא עצמו התמסר לקבלה של האר״י הקדוש, והיה לא רק מקובל מוכשר, שבגיל עשרים ושבע כתב את חיבורו החשוב: "פיתוחי חותם", אלא עסק גם בפילוסופיה היהודית ושימש גם כפרנס לקהל. פעם, כאשר "וועד הקהל" רצה להטיל מם מיוחד על רוכלים וסוחרים קטנים, התנגד להם בכל תוקף, שלדידו, הכספים המועטים שיגבו מפעילותם הצנועה של סוחרים אלה, אינה מעלה ואינה מורידה עבור אוצר הקהילה. בכך נטל על כתפיו את ההנהגה העממית, לא עוד "נגידים" אלא ירידה אל העם, כעצמו ובשרו. ר' יעקב לא הסתפק בעשייתו בתפילאלת, אלא המשיך לתור אחר שאר קהילות יהודי מרוקו, גם הרחוקות. במיוחד פתח קשרים הדוקים ומתמידים עם חכמי הצפון, מצאצאי מגורשי ספרד שישבו בפאס, צפרו ומקנאס.
באחד המקרים בהם הביע בפניהם את דעתו על יציבותו של השלטון, קבע: "שבזכות העזרה שהושיטו חצרני המלך והסוחרים היהודים, ונאמנותם לסולטאנים ולבני האצולה, הם הם הסיבה להצלחותיה של הממלכה השריפית".
מר' יעקב התרחבה המשפחה ונפוצה לערים השונות שבמחוז. רבים מבניה כיהנו כדיינים ברבנות ופעלו לתיקון הסדרים הפנימיים בקהילות השונות. את חוכמתם הפנו בעיקר למען חיזוק החינוך היהודי וזהותו בקרב הילדים כבקרב יתר העם, לשם זה הקימו תלמודי תורה קטנים בהם הרביצו תורה, או בצלאוואת ("החדרים"). חלק חשוב בפעילותם למען שימור הזהות היהודית היה הקמת שלושה בתי כנסת בעירם ריסאני. הגדול והחשוב היה של ר' ישראל (הבאבא סאלי), השני שימש את המעמד הבינוני והשלישי נועד ליתר העם. אמנם בתי הכנסת נבנו מלבני חימר, אולם תוכנן הפנימי היה תמיד עשיר בשטיחים ובשאר קישוטים להידור, עם מעט ספרי קודש לתפילה. ספרי הקודש היקרים יותר, היו בבעלות משפחת אבוחצירא, שהחזיקו בידיהם ספרית קודש גדולה ויקרה שהיו בה כתבי- יד רבים וחשובים של אבות המשפחה, מאז היווסדה.
פרט למשפחה אבוחצירא, צמחו במרחב תפילאלת משפחות רבנים נוספות, כמו לעסרי, שלמעלה מעשרים דורות החזיקה ברבנות, מאב לבן. משפחות ידועות אחרות היו אמסלם, בן־הרוש, אלזרע, שיטרית ועוד. משפחת רבנים אחרת ושונה הייתה משפחת פרץ, מהמשפחות הבודדות שבאו ממגורשי ספרד לאזור תפילאלת. ראש המשפחה, יהודה בן יוסף פרץ בעל הספר "פרח לבנון", קבע את מקום מושבו בעיר ארפוד, ולאחר זמן שב לצפון כי מזג האוויר החם לא התאים לבריאות, אולם משפחתו הברוכה, משפחת פרץ, נפוצה בכל הערים והכפרים שברחבי תפילאלת, והייתה לאחת המשפחות הנפוצות ביותר. אחד הרבנים הפחות בולטים בהיסטוריה המקומית, אבל בעל עשייה רבה, היה הרב שלמה מלכה (1949-1878). הרב מלכה נולד בכפר אַסֶפְלוֹ שבמחוז, ולמד תורה בבית מדרשם של משפחת אבוחצירא. בתום לימודיו, נסע לארץ ישראל ונתקבל כרב בקהילה היהודית המערבית בירושלים. לאחר זמן קצר, נשלח לשמש ברבנות בעיר אומדורמאן שבסודאן, בה הצליח להציל מהתבוללות את הקהילה היהודית המקומית. זכורות לו במיוחד, השבת נשים שהתאסלמו לחיק היהדות.
ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'102
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים
יחסים עם הגויים
ברקע יחסים אלו, מונח העיקרון לפיו היהודים— אהל־לכיתאב— הם ״דמי״, שאין להם זכות קיום אלא כ״בני חסות״ בלבד ולא כעצמאיים בעלי זכויות. מותר אפוא לרדפם ואף מצוה לשימם ללעג. ואכן רבים הם החוקים והנוהגים שהיו בארצות האיסלאם, שמגמתם לדכא ולהשפיל את היהודים.
יהודי בעימותו עם גוי, ידו תמיד על התחתונה. אם לא שמרצה הוא את השליט בשלמונים. המקורות מלאים ספורים מהסוג הזה. יהודי שניסה להציל נערה יהודיה מידי גוי שביקש לאנסה, העליל עליו האנס שקלל את מוחמד, והוצא להורג על פיו של הגוי בלבד.
אחד שהעז לחשוד בגוי שגנב ממנו הושם בבית הסוהר וחוייב לשלם קנס לשר. ״מעשים בכל יום שהגוי מעליל על ישראל בשקר גמור וכשישראל משיב לגוי להד״מ, הגוים מתקנאים ואומרים איך אתה מכחיש לגוי… ואף כשידוע להם שהגוי דובר שקרים הם מקפידים למה יעיז ישראל בפני הגוי ויכחישהו״ 3
שנים ממנהיגי הקהל הורשעו במכירת יין לגוי על פי דברי הגוי השיכור בלבד
יהודי שהיכה את הגוי או קיללו בפני שנים, יש סכנת מות לו ולבני משפחתו הדברים אמורים בימים כתיקונם. כשהמלך שולט, ומלך במשפט יעמיד ארץ, בימים שבין ״מלכא למלכא״
בימי אנרכיה חיי היהודים היו אז תלויים מנגד ודמם נחשב הפקר. מרובים הם הפוגרומים וההתנפלויות על שכונת היהודים ואפילו אחר בוא הצרפתים. כל סכסוך שהיה לברברים עם המלך מצא לו ביטוי בהתנפלות על שכונת היהודים. בנסיבות אלה היהודים היו מתגוננים על נפשם בשתי דרכים. א) על ידי סגירת שערי־ השכונה והעמדת שומרים ולוחמים על החומה6. ב) צום ותפלה ותחנונים בבתי הכנסת. וכל זה לא עזר תמיד להרתיע את המון המתנפלים שפרצו למללאח, שדדו רצחו ואנסו נשים ובתולות. אך ליהודים לא היתה ברירה ומיד לאחר הפוגרום חזרו אט אט היחסים למסלולם הרגיל, ומחדש טופחו יחסים של שיתוף פעולה וחיים בצוותא. בימים כתיקונם הגויים נכנסים ויוצאים במללאח. יש שנתנו עיניהם באשה, נכנסו לביתה ואנסוה. במיוחד פקידי המלך שאין מי שיאמר להם מה תפעלו. נמצאו אף נשים יהודיות שסייעו בידיהם ושימשו כסרסור לדבר עבירה. ואף שהגויים גם כן הקפידו באיסור הזנות ואשה שנתפסה בזנות היא ומשפחתה היו בסכנת מות, בכל זאת לא תמיד רצו היהודים להתלונן בפני המושל על גוי זה או אחר מחשש עלילת קללת הדת וכיוצא, והעדיפו לשתוק. נמצאו משפחות שהעדיפו לעקור מהעיר במקרה של הטפלות של גוי אליהן.
שוד ורצח יהודים שיצאו לרכול בכפרים לפרנסתם הוא מהדברים השכיחים.( ביניהם היה דוד יוסף פילו, אחי אבי מהעיר אנטיפה פ.א) על מנת לגזול את כספו הדל של הרוכל לא היססו הגויים מלרצחו. ופעמים רבות נתאכזבו כשלא מצאו אצלו כלום לאחר שהרגוהו.
היו גם הטיפות יהודים, נערים ונערות שהחזיקום אצלם כדי לקבל כופר פדיונם. ילדה נשבית בידי גוי בעד חוב שאחיה היה חייב לו. לשותפיהם היהודים, רימו ואכלו את כספם במרמה. פגיעות לא חמורות ביהודים הם מעשים של יום יום.
גויים מהכפר הבאים ליום השוק, הכניסו בהמותיהם לחצרות היהודים, ללא כל צורך בבקשת רשותם. נזק שנגרם בחצרות בעקבות כך, לא עלה על דעתם כלל לשלם. ולפיכך אם נמצא החמור מת בבוקר, חוייב היהודי בעל החצר בדמיו. גנבים גויים פרצו בלילות לבתי יהודים, מחשש זה היו משכיבים את הסולמות בלילות על האדמה. גויים נכנסו לבתי כנסת במללאח לקחו נרות שעוה מתוך הפנסים לעיני המתפללים. ואי אפשר היה למונעם ממעשיהם
כשמזכירים בשטרות הנעשים בערכאותיהם את שם היהודים מוסיפים לידו את הקללה ״נעלת אללאה עלייה״ [=קללת אלקים עליו»] לשטרות שנעשו בידי סופרים יהודים לא היה כל תוקף בערכאותיהם.
בשנת תקכ״ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו היהודים קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוצרך להוציא הוצאות מרובות להציל נפשו.
בפטירת החכם ר׳ יש״י עולייל, בשנת ת״ר (1840) תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלווייה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל». כדי לרפאת מחלה שפרצה בצאן היו צריכים להשתמש בעצמות מתים. והוציאו מתי ישראל מקברותיהם כדי לעשן בעצמותם. עצמותיו של שד״ר בשם ר׳ נתן יפה שנפטר בצפרו הוצאו לשם כך.
בשנת תרנ״ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעי״ת תאזא כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כששה חדשים. האיסור על היהודי לרכב על סוס או פרד זולתי על חמור הוא מהמפורסמות.
פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 144