טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

 

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

 

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.

ארבעים שנות הבלבול ואי סדר במשטר המלכותי בתחלת המאה הה'. אהרן בן משעאל מושל יהודי במבצר תאזה. גזירות בשנת ת"ו מטעם הנציב בו-בכיר בפאס ובתיטואן ואלקצאר. הריסות בתי כנסיות ובמ"ד וביטול תלמוד תורה. צמיחת ממשלת העלאוויין מתאפילאלת.

מולאי ארשיד הכובש. ראשית כיבושו בתאזא. הריגת המושל היהודי אהרן. שנת תכ"ח גירוש יהודי אזאוויא במספר י"ג מאות בעלי בתים והתיישבותם בפאס ובצפרו, תנועת שבתי צבי במרוקו. התפלגותם של יהודי מרוקו לכתות שונות. גירוש יהודי הכפרים הפליטים במחוז תאדלא וגזירות מראכש בפקודת מולאי ארשיד.

מות מולאי ארשיד בשנת תל"ב והמושל החדש מולאי ישמעאל אחיו הנציב במכנאס. יחוסו הטוב בראשונה אל היהודים וביחוד ליהודי העיר מכנאס. התעלות המשפחות טולידאנו ומאימראן בחוג ממשלת מולאי ישמעאל. רבי דניאל טולידאנו ובניו יוסף וחיים יועצי המלך וסגניו.

חיים ואברהם טולידאנו בני אחיו של רבי דניאל סוכני מכונות בחצר המלכות. ירידת האיש אברהם טולידאנו ומאסרו. בני משפחת מאימראן. הנגידם יוסף ואברהם בנו, וקרוביהם. מות הנגיד יועץ המלך אברהם. אחיו שמואל נתפס במאסר. ויצחק בן שמואל נהרג.

המאה החמישית וכן גם המאה שאחריה, הששית, הם היו כמעט יותר מכל מאות השנים החולפות, מצוינות ברדיפות המיוחדות כלפי היהודים במרוקו, אם מקנאת הדת, או משאיפת המושלים להון היהודים ורכושם. מלבד זה לא חסרו – כנהוג – גם צרות מדינה מפני בלבול מלחמות וריב אחים ויוקר ורעב וכדומה, ואלה מזה ואלה מזה, צרות המדינה והמקרים הרעים, עם הרדיפות נגד היהודים, המיטו אסון נורא על יהודי מרוקו אז, ושוד ושבר באו כתומם עליהם במאה הזאת ושאחריה. עוד בתחלת המאה הזאת, החמישית, שררו במרוקו ימי אי סדר ומהומות רבות בהמשטר הממלכותי. הימים ההם שארכו כארבעים שנה, נודעים בספרות הערביים לקורות מרוקו בשם " ארבעין סנא די לפתנא " לאמר " ארבעים שנות הבלבול, משפחה ברברית  אחת שישבה בנפת שאווייא סמוך לתאדלא משבט אדילאיין, כבשה לה לראשונה את המלוכה, אכן מפני אי ידיעתה לעצור ברוח העם ולהנהיג את שלטונה ברחבי המדינה, התקוממו פה ושם מורדים שונים אשר איש במקומו משלו בזרוע, בפאס לבדה היו בה ארבעה מושלים שכל אחד לקח לו חלק מיוחד מהעיר, וביניהם נמצא גם בר כוחו של המושל אדילאיי, בו בכיר, ויהיו מתגרים זה בזה, בנוף סוס משל איש אחד, אדמימי, במראכיש משאר למושל מולאי מוחמד בנו של מולאי זידאן, בהמבצר תאזא וסביבותיה משל איש יהודי גיבור חיל שמו אהרן בן משעאל, כה שרר מצב של אי שלטון כללי בכל מרוקו אז בראשית המאה הזאת משך זמן ארבעים שנה בערך.

ובהמצב של של לא סדרים הזה, כמובן הגיע גם ליהודים סבל ותלאות ומצוקות. בשנת ת"ו – 1646 שלח המושל הדיאלאיי שהיה קנאי דתי מאוד, פקודה לבו בכיר פקידו בפאס, לנתוש ולנתוץ את כל בתי תלמודי תורה כנסיות ומדרשות אשר ליהודי פאס, וכן הרס השר בו בכיר ההוא, ראשונה, את בית הכנסת של היהודים התושבים, ואחרי כן ביום כ"ג אלול של השנה הזאת נהרס בית הכנסת של המגורשים, ואחריו בית הכנסת של " אתאזי ". וביום ג' בתשרי שנת ת"ז נהרס בית הכנסת שבו היה גם התלמוד תורה הגדול, בערב יום הכיפורים נהרסו שני בתי מדרשות הישן והחדש, ובכ"ד בתשרי בית הכנסת של חכם אחד רבי יצחק אבירג'יל, ולא נשארו כי אם שני בתי כנסיות, האחת על שם רבי סעדיה רביח, והשנית שעל שם הנגיד יעקב רותי, שניצולו על ידי שוחדות, כן גזר עליהם לבטל לימוד תינוקות של בית רבן, וכמעשהו בפאס כן עשה גם בתיטואן להרוס עד היסוד את כל בתי כנסיותיה, וכן בעיר אלקצר וכל סביבותם מקום שיד המושל אדילאיי שולטת, בתיטואן נהרגו עוד שלשה יהודים על קידוש השם, ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.

וגם נטל על הקהל לשלם סכום גדול, כן גם אחרי כן כאשר רבו המתקוממים על המושל האדילאיי ההוא, רבו עוד יותר הצרות על היהודים, והננו מסיימים דברי הקורות האלה כפי שכתבם אחד מרבני הדור רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, בלשונו בעצם 

"ובימיו (של המושל אדילאיי ההוא) היו המושלים מורדים בכל המדינות ובפאס אזדיד, החדש, היה המושל מוחמד אדרידי…והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד חדש תשרי( בשנת ת….?) שקם אחד ממשפחת בני עאמר והרג אחיו של הדילאיי שהיה שקול כמו מלך ושמו סידי למשנאווי…ומאותה שנה ירד ממעלתו ובכל זאת היהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום מן השר בו בכיר שהיה מושל עוד בפאס והיה מחזיק עדיין באמונת אדילאיי הנזכר, ואנשי פאס אלבלי היו בהסכמה אחת עם המורדים, ואחר כך שלחו אחר שריף אחד מתאפילאלת שמו מולאי מוחמד והמליכוהו עליהם, והיו שערי פאס אזדיד סגורים חמשים יום ובראש חדש תמוז בא מולאי מוחמד מתאפילאלת ופתחו לו שערי העיר ונתפס השר הצורר ההוא (בו בכיר) ואסרוהו באזיקים והמלך הלך והנה פצ'אר אזאווייא ויבאו כל בני פאס אלבלי לקראתו, ועשו לו כבוד גדול, ובחמשה לאב הוציאו את השר בו בכיר הנזכר ונקבו שני עקיביו וגיררוהו עד למרמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו כן יאבדו כל אויביך ה'.

בדור שני זה של ההשכלה העברית בלט משכמו ומעלה העיתונאי שלום פלאח, הן בפועלו החינוכי העברי ובמאבקו הממושך נגד סדרי החינוך של כי״ח, הן בניתוחיו של המציאות החדשה, בכתיבתו חדת הראייה והמחדשת בעיתונות העברית ובהוצאתם לאור של עיתונים ערביים־יהודיים, הן ביצירתו הספרותית בעברית ובערבית יהודית, והן בפעילותו הקהילתית והפובליציסטית למען דמוקרטיזציה של הארגון הקהילתי ולמען אחדות בין פלגי הקהילה. הוא התחיל את חייו הפעילים כסוחר, אך שנים מעטות לאחר מכן פתח עם ידידו וחברו ללימודים יוסף כהן גנונא בית־ספר עברי מתחרה לבית־הספר של כי״ח. כפי שהעיד עליו יעקב גולדמן, שלום פלאח היה ער להיבטים הפדגוגיים והדידקטיים של הוראת העברית והמקצועות העבריים ברוח הזמנים המודרניים, ולאחר מכן אף הוציא ספרי לימוד — ראשונים בצפ״א — להפצת שיטותיו, כולל הוראת העברית כשפה טבעית וחיה. את מאבקו החריף נגד החינוך של כי״ח הוא מיקד בנושא הוראת העברית ומקצועות היהדות, ״ובפרט הדבור בלה״ק [=לשון הקודש] ולימוד התנ״ך ע״ד [=על דרך] ההגיון׳ ועל קידום חינוך מקצועי במסגרת בי״ה. הוא לא הרפה ממאבקו זה כל עוד לא נתקבלה תכניתו. לקראת סוף המאה הוא אף נתמנה אחראי על לימוד העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה. בד בבד עם כתיבתו בעיתונות העברית הוא היה בין הראשונים שערכו והוציאו לאור עיתונים ערביים־יהודיים או כתבו בהם.

 את דעותיו הברורות על התמורות הרצויות והבלתי רצויות של העת החדשה, על הרגש הלאומי, ובמיוחד על יישוב האמונה הצרופה עם ההשכלה, הציג לא רק בכתיבתו העיתונאית, אלא גם בכתיבה ספרותית־ עממית בערבית יהודית, בצורת פרסומם של חיבורים, של סיפורים בהמשכים בעיתונים שהוא ערך או בצורת עיבודם של סיפורים עבריים. את פעילותו הציבורית הוא כיוון להשתתפות בהקמתם של ארגונים קהילתיים חדשים, כגון החברה ״נצח ישראל״, מיליטנטיים ודמוקרטיים, שאמורים היו להתמודד עם בעיות האנטישמיות או ההתבוללות ולהגיש עזרה ועידוד לנצרכים בקהילה היהודית בצורה של חברות צדקה ומוסדות רווחה חדשניים. הוא גם נדרש לעתים קרובות לפילוג הקהילתי בתוניס בין הליוורנזים לתושבים, ואף הקדיש לפילוג זה חיבור שלם בעברית כדי להטיף לאיחודה מחדש של הקהילה. אולם, לאחר שנתמנה ב־1897אחראי על הוראת העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה, הקדיש את מיטב מרצו לתפקידו זה ומיתן כנראה בהרבה את פעילותו הפובליציסטית והציבורית. בגיל שבעים, בשנת 1928, נתמנה רבה הראשי של קהילת סוסה, והחזיק במשרתו זו עד לכניסתו ב־1936 לבית־האבות היהודי, שאת הקמתו הוא יזם עוד בסוף המאה הי״ט.

תוך כדי ניסוח התכנית הלאומית־עברית שלו נתן שלום פלאח גם את הביטוי הברור ביותר לתחושותיו ולעמדותיו כלפי המודרניות הצרפתית, שהלכה וכבשה חוגים יהודיים נרחבים יותר ויותר בתוניס, אם דרך הסדרים החברתיים האדמיניסטרטיביים או הכלכליים החדשים שהכניסו שלטונות הפרוטקטוראט, ואם בעיקר דרך החינוך החדש של בית־ספר כי״ח. בכתבותיו השונות הוא תיאר את ראשית התפוררותה של החברה היהודית המסורתית כתוצאה ממפגשה זה עם המודרניות הצרפתית, התפוררות שהתחילה בין בוגרי בית־הספר של כי״ח ונתנה בהם סימנים ראשונים של התבוללות. בקווים חדים לעתים ואף קריקטוריים הוא שרטט בצורה מודרנית ביותר את התהליכים שהתלוו להתבוללות זאת: התלישות של הדור הצעיר, הנתק בין הורים לילדיהם, ההתרחקות מההתנהגויות הדתיות היומיומיות וההתרחקות מהקהילה היהודית ומהרגשות הלאומיים, עד כדי יצירת ״יהודים אנטישמיים״. הוא גם היה ער לתוצאותיו הבלתי פרודוקטיביות של החינוך הצרפתי, שהכשיר תלמידים למקצועות אינטלקטואליים בלבד ולא למקצועות יצירה ומלאכה, כך שחלק גדול מבוגרי בית־הספר נשארו מובטלים מאונס, כשהם בוחלים בעיסוקים היהודיים המסורתיים, ולמשרות חדשות במנהל הצרפתי לא הגיעו. כך הוא מתאר למשל את פירותיו של החינוך בבית־הספר של כי״ח:

בכלל נוכל להחליט ולהוציא משפט אמת כי הפקידים והמנהלים אשר על ביה״ס דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והמטרה רק לעשות בנינו צרפתים גמורים. ולא זעו ולא חתו מנחת זרוע הזמן אשר כמעט כלה בנערים כל חצי זעמו, יען כי שבו עשר מעלות אחורנית(במצבם החמרי והמוסרי), כי עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם, וגם חייהם היו תלוים להם מנגד, כי חקי הלוקסוס וכו' העכירו את שארם, יען כי רבם דרבם שמו להם למטרה רק מלאכת הכתיבה, א״ב [=אם כן] כלנו כותבים, כלנו פרופיסורים וכו' ועל מי נתפרפסרו ואל מי נכתבו? הה! כמעט כל חקי הפדגוגיא עלו בתהו ולא נשאר כ״א [=כי אם] לשון צרפת, אשר בזאת היו הנערים עולים מעלה מעלה. נא אל תשגה ידידי הקורא באמרך: ראה זה איך עינו צרה בצרפתים אשר ע״כ [=על כן] הוא מתאונן מר על הנערים העושים חיל בלשון צרפת. אחלה פניך ידידי, אל תחשדני בדבר מגונה כזה, כי אוהב כל הלשונות והעמים אנכי(ורוח הפאנאטיזמום לא רחפה על פני מעודי), וגם את עמי ולשוני אנכי אוהב, כי עברי אנכי, עברי אנכי ואת אלהי ישראל אנכי ירא!! א״כ למה נגרע? ולמה נבזה ליקהת עמנו שארית מחמדנו?

מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו  ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג

מקדם ומים כרך ב'

כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי

עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.

ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.

יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.

הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".

יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.

 

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

פרק שני מתוך המאמר השלם….

אסקור להלן את שירת הבקשות על מבניה השונים, את הסדרה , ואת הצורות הפיוטיות והמוסיקאליות שלה.

• מבנה סדרת הפיוטים

שירת הבקשות כוללת חלקים קבועים , לכל שבת, והם :

(א) תיקון לאה.

(ב) 'דודי ירד לגנו'.

(ג) 'ידיד נפש' . לעומתם מצויים פיוטים המתחלפים מדי שבת, והם :

(ד)בקשה לשבת.

(ה) אסתח'בַאר  

(ו) סדרת פיוטים .

(ז) קצידה

בראש כל סדרת פיוטים מצוין שמה של פרשת-השבוע , וליד הפיוט 'דודי ירד לגנו' מצוין שמו של הטבַע (המערכת המודאלית המגרבית, רבים טובוע) שבו יושרו הפיוטים בשבת זו . כמו בנוסה , טבע זה אמור לשלוט בכל הסדרה וטובוע אלה , הם הטובוע המקובלים בנובַה האנדאלוסית. מבנה הסדרה , על המודוסים שלה , מעיד על הדגם היסודי של הנוּבַה המונח ביסודה של שירת הבקשות . מתקבל על הדעת ששירת הבקשות , על מקורותיה הקבליים – שירה הפותחת בתיקון-חצות ובפיוטים משל חכמי הקבלה ומשורריה – תאמץ לה את הדגם של הנובה האנדאלוסית , הנחשבת למוסיקה הנעלה ביותר של המגרב. אחרי הפיוטים הקבליים מושרת הבקשה , ואכן במרכזה של שירת הבקשות יעמוד פיוט שצורת בקשה לו.

אחרי הבקשה מושר הטריק ובראשו האסתח'באר : קטע חופשי המקביל לביתין של הנובה. המונח אסתח'באר אינו מוכר לערבים. ואילו בכתבי-יד עבריים רבים שנעשה בהם שימוש במחקר זה , עמד האסתה'באר בראש הפיוטים , ותפקידו , גם כפי שהפייטנים אומרים כיום , הוא להודיע על המודוס . אחרי הטריק , על האסתח'באר וסדרת הפיוטים , מושרת הקצירה . ראוי לציין כבר בשלב זה, כי שלוש הצורות האלה , הבקשה , הטריק והקצירה , גם קיימות באופן עצמאי וללא תלות כלשהי בשירת הבקשות. הטריק הוא , כאמור , מעין 'סוויטה יהודית' , המבוסס על דגם הנובה. כאשר הטריק בוצע בנפרד היה תפקידו של הקטע החופשי ברור : לבשר על המודוס )אסתח'באר משמע להודיע) ; במקרה זה , ברור תפקידו הפותח של הקטע האילתורי כמייצג את המודוס ומבטיח את אופיו בעיני המבַצֵע, האמון על מוסיקה שבעל-פה . מה תפקידו ומקומו של האסתח'באר בשירת הבקשות ? הרי במודוס זה שלו כבר הושרו שלושה פיוטים קודמים ('דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש' ו'בקשה') ! מה אם כן 'מודיע' לנו האסתח'באר במקום זה ? אנסה להשיב על כך להלן.

ברור כי מדובר כאן במערכת פיוטים , או כפי שהיא מכונה בפי הפייטנים 'סדרה' , השואבת השראתה מהדגם של הנובה אך נבנתה בהדרגה, שכבה על גבי שכבה. סביר להניח , כי שכבות אלה הונחו בזמנים שונים כתשובה לצרכים חברתיים ודתיים שהתעוררו במהלך קיומה של שירת הבקשות. עלינו לעסוק אפוא לא רק בצורותיה של שירת הבקשות, אלא גם בהתפתחותה.

עד הופעתם של 'רני ושמחי' , 'שיר ידידות' וקבצי פיוטים מערים שונות במארוקו , וגם אחרי-כן , נרשמו הפיוטים בכתבי-יד. אפילו בימינו , מקובל מאוד שפייטן מעתיק במו ידיו פיוטים משלו ומשל אחרים בפנקס נפרד . עיון בקטגוריות השונות שלפיהן חילקו הפייטנים את הפיוטים בכתבי-היד שלהם מראה, כי רובם הביאו בצורה ברורה שלוש קטגוריות ברורות :

(א) 'בקשות לשבת'

(ב) פיוטים המחולקים לפי נובאת

ג( פיוטים לחגים.

כדי להוכיח עד כמה מספר הפיוטים בצורת 'בקשה' היה זעום לפני הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' , בדקתי שני כתבי-יד מתוך מבחר :

)א) אוקספורד, בודליאנה, 4083 Add. Opp (קטלוג נויבאואר 1188 ) משנת 1745, שהועתק בידי יוסף שוקרון והיה בבעלותו של שמואל דוד לוצאטו, מביא בין היתר : ( 1 ) בקשות ופיוטים שונים. דפים 32א- 45ב . )2 )בקשות לשבת : דפים 55א- 83ב .(3 )פיוטים המחולקים לפי נובאת : דפים 84א- 201ב. )4 )פיוטים להגים: דפים . 237-א202

)ב) אוקספורד בודליאנה , 49 ן .Heb. Ms (קטלוג נויבאואר 2838 )מביא גם הוא קטגוריות נפרדות של פיוטים : ( 1 ) בקשות לשבת : דפים 11א-22ב. (2 )פיוטים לפי נובאת : דפים 24א-117א. ( 3 )פיוטים לחגים ולאירועים אישיים שונים )בר-מצוה וכדומה( : דפים 117ב- 125ב.

כתבי-יד רבים נוספים מביאים בצורה ברורה שלוש קטגוריות של פיוטים :  ( 1' ) בקשות של שבת'.  )2' )פיוטים ובקשות לשבת'. ) 3 )פיוטים לפי נובאת. רשימה זו חושפת כמה דברים, שראוי לתת עליהם את הדעת : (א( מספר הפיוטים המוגדרים כ'בקשות לשבת' קטן יחסית בשני כתבי-היד )ב) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות פותחים באסתח'באר )ג(  חלקם של הפיוטים שנועדו לשירת הבקשות זעום לעומת אלה שנועדו לשירה על פי הנובאת השונות ) ד) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות אינם כוללים כל טקסט נוסף , ללא תיקון- חצות, 'ידיד נפש' וללא פיוטים אחרים שאינם נוגעים לשבת.

עקבות החלוקה הזאת ניכרים עדיין הן ב'רני ושמחי' והן ב'שיר ידידות'. בשני הקבצים באה לפני חטיבות הפיוטים סדרת פיוטים נפרדת המכונה 'בקשות'. שלא כמו 'שיר ידידות', אין 'רני הרמח" ערוך לפי 'סדרות' והוא פותח ב'ידיד נפש', ברכות השחר , פרקים מה'זוהר' וסדרה ארוכה של בקשות. בחלק השני של הקובץ ותחת כותר נפרד באים פיוטים שקבוצותיהם השונות פותחות באסתח'באר-ביתין או באסתח'באר בלבד. ניתן לראות אפוא בעליל, כי 'רני ושמחי' ממשיך את החלוקה שהותוותה בכתבי-היד : מבנה הכולל פיוטים בצורת בקשה בנפרד וקבוצות פיוטים על קטעי האסתח'באר שלהם בנפרד. !גם ב'שיר ידידות' חסכו העורכים לעצמם ולמדפיס את הטירחה של הדפסת הבקשה לשבתות השונות לצד הפיוטים וריכזו את כל הבקשות בתחילת הקובץ ; בסדרות הפיוטים הופנה הפייטן למספר העמוד שבו ימצא את הבקשה יחד עם כמה עשרות בקשות נוספות

הערת המחבר : בהוצאה המקורית של 'רני ושמחי', המשמשת למחקר זה, העמודים הראשונים של הקובץ – הכוללים את התפילות , תיקון לאה, קדיש ואת הפיוטים 'ידיד נפש' ו'דודי ירד לגנו' – אינם ממוספרים ; הבקשות מתחילות בעמ' 1 . ב'אעירה שחר' ר' חיים שושנה מקפיד ומביא את הבקשות בראש כל 'סדרה', תופעה שאינה מקובלת בכתב-יד או בקובץ פיוטים אחר לשירת הבקשות.

חלוקה זו מלמדת , כי שירת הבקשות בשלביה הראשונים היתה בנויה כנראה מן החלק הקבלי (תיקון לאה) , משני פיוטים מאת פייטנים קבליים ('דודי ירד לגנו' ו'ידיד נפש') ומפיוטים בצורת בקשה. זו היתה מעין 'סוויטה' עצמאית , ונובה יהודית שנבנתה מרצף של קטעים בעלי אחידות מודלית , כמקובל בנובה. בשלב יותר מאוחר צורפו הטרקאן , אך זה לא שינה את המשך קיומן של חטיבות נפרדות ,המכונות 'בקשות לשבת' , לצד הצורה החדשה. גם הטרקאן האלה הם , כדברי שוטן , 'סוויטות יהודיות' שנבנו על הדגם של הנובה ושפתחו כמקובל בקטע החופשי המכונה כאן 'אסתח 'באר' , לפעמים בתוספת המונח 'ביתין'. כתוצאה משילוב זה של הטריק לרצף הקודם בעל האופי הקבלי )תיקון לאה , הפיוטים 'דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש'( , נמצאים כיום קטעי האסתח 'באר או הביתין האלה , הפותחים את הטריק , באמצע פיוטי שירת הבקשות במקום להיות בראשם . הבקשות ממשיכות להוות קבוצה נפרדת כפי שהיו בשלבים הראשונים , אך עתה נוספו הטרקאן עם האסתח'באר בראשם , אלא שתפקידו כמודיע על המודוס ניטל ממנו.

ה. מנהג יום שנים ועשרים לחודש כסלו, אין אומרים בו סליחות ותחנונים ובטלים ממלאכה.

מפני מעשה שהיה במחז״ק פאס, שניצולו ממלחמה שהיתה בעיר, וקורים לו פורים דלכו״ר. כלומר שניצולו מכדורי ואבני תותח שהיו משליכים עליהם בעיר, ולא אמנע מלרשום פה המעשה. בש׳ התקצ״א – 1831- ליצירה מרדו שבט לודאיי״א במלך עב״ד ארחמא״ן, וברח המלך לעיר מקנאס ואסף חיילות אין מספר והביא עיר פאס במצור. והיה יורה כדורי אש בעיר, והוגד לו שהאלודאיא נחבאו בהאמללא״ח מקום חניית היהודים להמלט על נפשם. אז התחיל לירות כדורי אש גם על האלמללא״ח, והרבה משפחות בישראל שנעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים, ובכסליו תקצ״ג חמל ה׳ על זרע יעקב, וגברה יד המלך ופיזר שבט האלודי״א בקצות המערב, ונבלעו תור שבטים אחרים. עד שלא נשאר זכר למו להיות לנס כמו שהיו בתחלה. ובמקומם הביא שבט סראג״א ושבט אולא״ד זאמ״ע לדור שמה, ועדת היהודים שבפאס קבלו על עצמן להיות עושין בכ״ב בכסלו יום פורים, ואין אומרים בו סליחות ותחנון ובטילים ממלאכה, וקורין לאותי יום, פורים דלקו״ר.

בישול

מנהג המערבים והאשכנזים נוהגים כפסק מר״ן ומור״ם, סי׳ שי״ח ס״ד, דיש בישול אחר בישול בדבר שיש בו רוטב. הפר הספרדים שנוהגים בי״א שהביא מור״ם סט״ו, שאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר שיש בו רוטב ונצטנן. ומפני זה נוהגין לחמם ביום שב״ק מי האלקהוו״א והחמין שנצטננו וכו' פקודת אלעזר, סי׳ שי״ח ס״ד.

מנהג מצאתי בכ״י מוהר״ש אבן צור זצ״ל, דמנהג פאס בספק טריפה, שנתבשל ולא נודע עד אחר שעבר על הכלים מעת לעת דמותרים הכלים.

בית

מנהג כשנוסעים לדור בבית מכניסים לתוכו קמח ושמן זית. ויש טעם לדבר, כשרצה הקב״ה להניח לאדם הראשון הכין לו מקודם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן נח כשנכנס לתיבה הכנים תחילה מכל מיני מאכל, כן עושים ג״כ לסימן שאל יחסר לנו בבית הזה. ובס׳ אוצר מנהגי ישורון, כתב שנוהגים להכניס לבית לחם ומלח, כי האוכל טפל בלי מלח.

מלבד שירת ה׳ערובי׳ רווחים בקרב יהודי מרוקו סוגי שירה לירית ואישית נוספים, כגון ׳המוואלשכבר הוזכר לעיל, הנפוץ בכל ארצות צפון־אפריקה ואף במזרח־התיכון. המוטיבים שלו קשורים לפרידה, לבדידות ולאהבה, אר ביטוי הסבל עז בו ביותר.

מאז שנות השלושים, עם התחלת השידורים ברדיו ופיתוח תעשיית התקליטים, נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו השירה הלירית־רומאנטית, שמקורה במחברים מוסלמים. התפשטות זו ודרישת הקהל הביאו גם להתבססותם של זמרי־עם רבים מקרב יהודי מרוקו, כגון אברהם צווירי, אלברט סוויסא, סאמי למוגריבי או זוהרה לפאסייה, שעשו רבות להפצתה של שירה זו. כאמור, גם בארץ קמו בשנים האחרונות זמרים המחיים את המסורת העשירה הזאת, ועל־פי מספר הקסטות הרב היוצא לשוק כל חודש, הרי הצריכה של שירה זאת לא פחתה בקרב יוצאי־מרוקו אלא אף התגברה.

השירה החברתית

לעומת תכניה הכלליים של שירת ה׳ערובי׳ ואופייה הבלתי־רפרנציאלי המודגש, הרי ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו יוצרות שירת הזדמנות מובהקת. כל אותם יסודות לשוניים או שיריים החסרים ב׳ערובי׳ נמצאים כאן בהרחבה ומבליטים את אופייה הסיפורי, ובעיקר התיאורי, כפי שנראה, של שירה חברתית־תרבותית זאת. ואכן, היצירות המעניינות אותנו כאן חוברו כתגובה על מציאות חברתית או כלכלית מסוימת או לרגל מאורעות או אירועים שנגעו לפרט או לכלל שבתוכו הוא חי במללאח, והן באות לתאר מציאות זו ולמסור את התרשמותו ומעורבותו — גם הנפשית וגם החברתית — של המחבר, אשר לרוב חותם את שמו בסוף השיר או באקרוסטיכון. לעתים תמצא גם פרטים אוטוביוגראפיים מודגשים, אך עיקר התיאור מוסב בכל זאת לבעיה הכללית או לעניין של כלל הקהילה או כלל הציבור, המועלים בתופעה, באירוע או בתהליך ־החברתי הנדונים.

הנושאים המטופלים כאן מגוונים ביותר, אולם ניתן לרכזם בארבע קבוצות עיקריות:

א. תנאי המגורים במללאח

קבוצה ראשונה זו מתייחסת לתנאי המגורים היומיומיים במללאח או ברובע היהודי, ודנה, בעיקר, במפגעים הסביבתיים והתברואתיים שבו, היוצרים איכות חיים ירודה ומסבים סבל רב לתושבים. הדגש כאן הוא על צפיפות הדיור, על חוסר תנאי היגיינה ציבורית ועל חוסר תנאי תברואה מזעריים, המביאים לכך שבקיץ שורצים הרחובות פשפשים ופרעושים, ובחורף נהפכים הרחובות לברכות בוץ ושספונות.

בקבוצה זו ניתן למצוא יצירות שונות, שהיו ידועות כבר במאה ה־19 ואולי אף לפני־כן, המתארות בהומור רב, למרות הסבל, תנאי חיים ירודים אלה. כך תמצא בכתבי יד שונים את השיר ׳קצת לברגות׳ (= סיפור הפרעושים), המתאר את סבלו של המחבר האנונימי בגלל מכת פרעושים, ואת גירודיו המתמידים; השיר מתחיל כר: ׳אס נבכּי ואם נחכּי חתא אוזעני חנכּי׳ ( = מה אבכה ומה אתנה עד שתכאב לי לסתי). שיר נוסף מהמאה שעברה הוא ׳קצת לפיראן׳ ( = סיפור העכברים) לנסים לבאז, המתאר בהומור ובקלילות מכת עכברים במללאח בו הוא גר (כנראה פאס), את ההרס הרב שגרמו מכרסמים אלה לביתו ולחפציו, את אזלת־ידו וחוסר האונים שלו להתמודד עם מזיקים אלה המתעתעים בו, וכן את רגשי הבושה שלו מפגי ׳מה יאמרו׳ השכנים כתוצאה מהשמות שעשו העכברים בביתו.

כמו־ כן ניתן למצוא בקבוצה זו שירים מאוחרים יותר, למשל ׳ ק צ י ד א דלבק או עדאבהום׳ (= סיפור הפשפשים ועינוייהם) מאת חנניה כהן, וכן ׳קסידא דלבק פלחן ד ל ק ר א ע ׳  ( = סיפור הפשפשים על־פי הלחן של שיר 'בעל הגזזת׳) מאת מחבר אנונימי.״ הראשון מתאר את הימצאותם של הפשפשים בכל מקום בביתו, את עקיצותיהם, את אי־יכולתו להימלט מהם, את נדודי־השינה שהם מנת־ חלקו ואת הסבל הרב, שהוא סובל כתוצאה מפגע זה. השיר השני חוזר על אותם סממנים, אר מרהיב את היריעה למכלול תנאי הדיור ב׳פאטיו די בוחנא׳ (= שיכון בוחנא), כנראה בקזבלנקה. בקיץ חוגגים הפרעושים והפשפשים והופכים את החיים בשיכון לבלתי־נסבלים, ובחורף מצטברים ברחובות מי שטפונות והצפות, בוץ ולכלוך; בבתים הגגות דולפים ובתי־ השימוש המשותפים מטונפים, בתנאים אלה כל ניקיון הוא בלתי־אפשרי, ובגדי הילדים מזדהמים מהר. בסוף השיר מתפלל המחבר לחיי עושר, כדי שיוכל לקנות דירה ואולי אף וילה, וכן מתפלל לגאולה מהגלות, לחיי חרות ׳בזכות שלושת האבות׳ ולעלייה לירושלים.

תפילה דומה מושמעת בשיר נוסף, הדן באותו נושא של צפיפות הדיור מהיבט שונה. הכוונה ל׳קצידא דלקרא זדידא פלחן מא תקולהאס למאמאךּ׳ (= סיפור שכר־הדירה החדש על־פי הלחן של השיר ׳אל תאמר/י זאת לאימך׳), המתארת את היחסים המתוחים בין בעל־הבית לבין שוכר הדירה״ כולל העלאת שכר־דירה, איסור ההשכרה לדייר־משנה, תשלום דמי־קדימה, הפניות למשטרה ולבתי־המשפט והדאגה המתמדת של הדייר, שאין ידו משגת לשלם את שכר־הדירה במועד. לבסוף פונה המחבר אל השומע או אל הקורא:

 

יא כואני נוצציכום רתאוו עלא                   (אחי, אייעצכם: חוסו על כספכם,

פלושכום

טלבו רבבי יעאוונכום באס תסריוו               בקשו שהאל יעזור לכם לקנות את

קאצלכּום.                                           ביתכם.

למללאח דייאק בינא ורבבי יוסעהא               במללאח צר לנו המקום, והאל ירחיב

עלינא.                                                לנו.

משיח בן דוד יפכנא ויעבבינא                    משיח בן דוד יגאלנו ויקחנו

לירושלים בלאדנא                                לירושלים עירנו

תממא נבניו דיורנא ונרזעו                        שם נבנה בתינו ונחזור למקומנו,

למכאננא

פחאל מן לוול די כונא ונבניו                     כפי שהיינו בימי קדם, ונבנה

מקדאשנא.                                           מקדשנו.)

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

פרק ראשון מתוך המאמר השלם….
שירי ידידות ושירת הבקשות

מאמר זה זכה בפרס על-שם ד"ר ג'ו לוי ז"ל מקאזאבלאנקה' לשנת תשמ"ז. הפרס ניתן באמצעות מכון בן-צבי.

 מבוא

 'שיר ידידות 'הוא שמו של קובץ פיוטי 'שירת הבקשות' של יהודי מארוקו והוא מהדורה משופרת של קובץ פיוטים אחר, 'רני ושמחי' יהודי מארוקו נוהגים להשכים קום בשבתות שבין סוכות לפסח , ולבצע בבתי-כנסת את פיוטי שירת הבקשות מתוך 'שיר ידידות' . הקובץ כולל פיוטים משל פייטני שירת ספרד המוקדמים עד הפייטנים בני דורם של העורכים ואף פיוטים משל העורכים עצמם , כמו ר' דוד קיים.

הערות המחבר : רני ושמחי' יצא לאור במוגדור בשנת תר"ן בעריכת יצחק בן יעיס. 'שיר ידידות' יצא לאור במראכש בשנת תרפ"א , בעריכת ר' דוד יפלח , ר' חיים אפריאט , ר' חיים בן-עטר ור' דוד קיים.  קובץ זה שוב יצא לאור, תחת הכותר 'אעירה שחר', בעריכת ר' חיים רפאל שושנה , מלווה פירוש נרחב, והפיוטים מאורגנים ומוצגים בו על-פי משקליהם , חרוזיהם וצורות הפיוט – ראה אמזלג, שושנה , עמ' 125-127.

 2 על שירת ר' דוד קיים ( או קאים, אלקאים או אלקיים , נפטר סביב 1940 – 1941 – ) ראה : חזן , קיים ; שיטריח, אפריון ; סיטרית, מבוא

מקורה של שירת הבקשות הוא בצפת , שם היא נוצרה בעקבות הקבלה הלוריאנית, והובאה למארוקו ככל הנראה על-ידי שדרי"ם . לאתר גירוש ספרד הגיעו למארוקו מוסיקאים ופייטנים יהודים שחיזקו את המאוויים הדתיים והלאומיים. מאוויים אלה זכו לביטוי מוסיקאלי-פיוטי מפי מאות פייטנים.

שירת הבקשות התפתחה במארוקו בשלבים הראשונים במסגרות מצומצמות , והיא נכללה בקבצי פיוטים של קהילותיה ובכתבי-יד של פייטניה , בצורת פיוטים מיוחדים ל'בקשות' . עד ראשית המאה ה-20 היה חלקה היחסי של שירת הבקשות ברפרטואר הכללי של הקהילות במארוקו זעום לעומת חלקם של סגנונות מוסיקאליים אחרים. בטרם נעשתה שירת הבקשות לגורם מרכזי במוסיקה של יהודי מארוקו, שלטו בה , כפי שנראה בהמשך, שתי צורות מוסיקאליות : הטָרִיק והנוּבַּה . הטָריק ( דרך , רבים טרקאן ) הוא רצף פיוטים , שמהירותם הולכת וגוברת והם מושרים בקבוצות הפותחות בקטע אילתורי . שוטן מגדיר את הטריק כ'סוויטה יהודית על לחנים אנדאלוסיים , אנלוגית לסוויטה ובנויה על המיזאן'.'דרך' כמונח עברי לטריק הופיעה לראשונה בכתב-היד של שלמה טוב עלם (בן לאדוני משה) משנת תקפ"ז ( 1826/7 ) . הטריק מורכב מרצף של לפחות שלושה פיוטים , כאשר הראשון , הנקרא אסתח'באר הוא בדרך-כלל בעל אופי חופשי בנוסח הביתין (בסגנון האנדאלוסי) , או המואל (בסגנון הדג'ירי) , הפיוטים האחרים בנויים מקצתם במיזאן ואַסַע (רחב , איטי)  ומקצתם במיזאן מצרף (מהיר) . הטריק קיים במוסיקה של יהודי מארוקו גם כרצף פיוטים נפרד, המבוצע בהזדמנויות שונות ללא קשר לשירת הבקשות, מזכיר במבנהו את הדגם של הנובה המונח ביסודו.

עד הופעתם של 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' רוב הפיוטים שהושרו היו קבוצות של פיוטים עצמאיים , שהושרו ברצף על-פי מפתח מודלי וללא קשר לשירת הבקשות. רפרטואר אחר שהיה כנראה מקובל מאוד הורכב מפיוטים שהושרו בלחני הנוּבאת השונות. הושרו גם פיוטים רבים לכבוד השבת, אך לא במובן של 'בקשות לשבת' אלא פיוטים המזכירים את השבת. עד הופעת של 'רני ושמחי' התקיימה שירת הבקשות בנוסחים שונים והושרה מתוך קבצי פיוטים שנכתבו בידי פייטנים מקהילות שונות למען קהילות אלה. במשך הזמן הלכו והתגבשו קבצי פיוטים נפרדים לקהילות שונות, ואלה התרחבו כתוצאה מפריחה רוחנית של העדה , מתמורות שחלו במעמדה של שירת הבקשות ומגיבוש מעמד הפייטנים בתוך קהילותיהם, הפיוט התרחב גם עקב מגע קרוב עם מוסיקה ועם צורות פיוט מקומיות חשובות, כגון הצנעה והקַצִידַה.

הופעת 'רני ושמחי' , ומאוחר יותר 'שיר ידידות' , נועדה כנראה ליצור נוסח אחיד ומגובש של שירת הבקשות , שיהיה מקובל על כל יהודי מארוקו , לקהילותיהם השונות. נוסח זה אכן נבנה על הדגם של הנוּבה ובזמנים שונים נצברו על גביו שכבות חדשות, כתוצאה מאירועים שהתרחשו בחיי הקהילה. 'שיר ידידות' כולל כ-550 פיוטים, המאורגנים בסדרות לפי פרשיות השבוע. מספר הפיוטים בסדרה נע בין 16 (פרשת חיי-שרה) ל- 23( פרשיות וישב, מקץ)  . סדרת הפיוטים מורכבת מפיוטים המושרים מידי שבת ומפיוטים המיוחדים לשבתות השונות. לסדרת הפיוטים קודם 'תיקון לאה' – וזו עדות ליסודותיה הקבליים של שירת הבקשות.

בשעה טובה ומוצלחת, לפניכם הסיפור כולו כולל החלק הרביעי…

סיפור מספר 1

תולדות הסיפור הזה נעוצים המה איש שם במעמקי אתר " קוסקוס " החלוץ לפני המחנה בנושא מורשת מרוקו, שהיווה אבן יסוד בהחדרת תודעת מנהגי וחיי היהודים במרוקו.
בין היתר הובאו באתר זה שבעה סיפורים מאישה משלומי שאת שמה איננו ידועים יען כי רצתה היא, לשמור על פרטיותה..סיפורים אלה ניצלו מאוד האש ושמורים עמי בארכיון מיוחד, אך נשכחו המה ולא הועלו לאוויר…
לאחרונה התודעתי לדף אשר עיסוקו העיקרי הוא השפה היהודית מוגרבית, והמנהל המכובד מר שלמה פרץ הזכיר את סיפורי שלומי…והשאר הוא לפניכם…
תודתי נתונה ראשית לאתר " קוסקוס " וגם לשלמה פרץ שהדליק את הניצוץ הכבוי מימים ימימה

נ.ב…הבאתי קטע קטן שהועתק באותיות ערביות למען הסקרנים ויודעי השפה…אשמח מאוד לקבל מכם תגובה לנושא הזה…אם תהיה דרישה…אזי אעתיק את כל הסיפור באותיות ערביות…..
חג שמח לכל הגולשים…

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

קּאל־לכּ כּאן (אל)לה פ־כּל מכּאן חתא כּאן ואחד (אל)תאז׳ר ואז׳י ל(הא)דאכּ (אל)תאז׳ר, מא כּאנ־ש ת־יולד. בקא יצום ויפררק (א)לפלוש ויכּתב ויזור והאדא… חתא כלאקת לו ואחד (א)לבנת ת־תקול ל(ל)שמש (א)ד׳ווי או(א)נד׳וי. אללהּ די — כלקכּ כלקני: מן (אל)זין, מן(אל)טול מן(א)ליבאד׳ מן(א)ל חמורא, מן כּל־שי מכּמולה.

 

قال (ل) لك كان الله في كل مكان حتى كان واحد التاجر…واجي لهاداك التاجر، ما كانش تيولد.بقى يصوم ويفرق الفلوش ويكتب ويزور وهادا…حتى خلاقت لو واحد البنت تتقول للشمش ادوي او اندوي لله دي خالقك ..خلقني : من اطول …من البياض… من الحموره … من كل شي مكموله

 

אומר לך , היה אלוהים בכל מקום עד שהיה עשיר אחד. בוא לעיר זה וראה שלא היה מוליד. נהג לצום, לחלק כסף, לכתוב קמיעות ולבקר בקברי צדיקים, עד שנולדה לו בת אחת. הייתה אומרת לשמש " האירי, או שאאיר על אלוהים בוראך ובוראי ". ביופי בגובה בלובן, באודם – מושלמת ככל המעלות.

הערת המחבר : פתיחה אופיינית למעשייה של יהודי מארוקו. הפתיחה מזמינה להאזנה, מדגישה את יסוד הקדושה ובאה למקד את תשומת־הלב למאורע, שעליו יסופר. עד הרגע המסופר היה האלוהים בבל מקום, אך מעתה אנו מתרכזים בגיבור הסיפור.

 

כּברת (א)לבנת ואחד מא יכטב פיהא יקול־להום: ״די מא עטאני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא (א)נעטי־לו בנתי.״ יקולו־לו: ״פאש תלאתח ד,(א)לקנאטר ד־(א)למאל?״ יקול־להום: ״ואחד ד־(אל)זין, ואחד ד־(אל)שעאר חתא תּ־תמשי עליהּ וואחד ד־(אל)סבר״.

גדלה הבת, ולבל אחד שביקש את ידה היה האב אומר: ״מי שלא יתן לי שלושה קונטר ממון לא אתן לו את בתי.״

אמרו לו: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר להם: ״אחד של יופי, אחד של שיער, שהיא מהלכת עליו, ואחד של סבלנות.״

קונטר : יחידת משקל שהייתה נהוגה גם בארץ ישראל

 

קאם ואחד (א)לואחד קאל־לו: ״(אל)זּין ת־נראוהא באין מזיאנה מא כּאין-ש פ־חלהא וּ(אל)שעאר ת־נראוהא באין מא ענד חתּא וּחדא פ־חאל האד (אל)שעאר ו(אל)סבר אילא מא כּאנת־ש סבּארה?״

קם אדם אחד ואמר לו: ״היופי, אנו רואים שהיא יפה מאין כמוה¡ השיער, אנו רואים שאין לאף אחת שיער כזה; אך סבלנות — ואם לא תהיה סבלנית?״

 

 יקול־להום: ״אילא מא כּאנת־ש סבּארה זווז׳ו מעהא (א)לעאם (אל)לוולי, אילא מא סברת, (א)נרד — לכוס(א)לקנטאר דיאלכּום ד(אל)סבר״. יאללה, יאללה, יאללה, דאז׳ו עליהא (א)ולאד (א)לבלאד כּאמל חתא ואחד מא ענדו תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא סאבו־שי ענדהום, (א)למג׳בּונין דראוש.

 

אמר להם: ״נסו אותה, ואם לא תהיה סבלנית בשנה הראשונה, אחזיר לכם את קונטר הכסף שנתתם עבור הסבלנות.״

ביקשו את ידה בחורי העיר כולם, אך לאיש לא היו שלושה קונטר ממון; לא השיגה ידם, המסכנים.

 

ואחד (אל)נהאר והומא גאלשין פם ואחד (א)לקהווה ת־ילעבו, (הא)דוכּ (א)ל־עזארא כּאמלין, משאת ללחמאם וּז׳איא. ז׳א ואחד (אל)תּאזר ז׳אי מן ואחד (א)לבלד ז׳איב זוז׳ ד־(א)ל באליזאת פ־ידו ד(א)לורקה מעמרין ב(א)לפלוש, וזאי ת־יתפאיש.

יום אחד, כשישבו כל הבחורים האלה בבית־קפה ושיחקו, עברה הנערה על פניהם בדרכה לבית־המרחץ.

בא עשיר אחד מעיר אחרת, הביא שתי מזוודות מלאות שטרי כסף ורצה לבלות.

 

סאב האדוכּ (א)לולאד גאלשין פם דיכּ (א)לקהוא. קאל־להום: ״אש ת־תעמלו?״ קאלו־לו: ״גאלשין ת־נלעבו (א)לכּארטא או־לא (אל)דאמא או־לא שי חאז׳ה.״ גלש מעהום. קאל־להום: ״כלּסתו (א)לקהווה די ת־תשרבו, או־לא מא כלסתו־ש, (א)נכלּסהּא יאנא.״ קאלו־לו: ״האדי מכלסה ולא חבתי תזיד־לנא כּאש אכוד, זידו־לנא פאבור.״ ״מא אכפאת להום הומא?״(י) – זו תוספת בעברית של המספרת

 

מצא את הבחורים יושבים בפתח בית־הקפה. שאל אותם: ״מה אתם עושים?״

אמרו לו: ״יושבים ומשחקים קלפים, או דמקה, או משחקים אחרים.״

ישב אתם. אמר להם: ״האם שילמתם עבור הקפה שאתם שותים? אם לא שילמתם — אשלם במקומכם.״

אמרו לו: ״הקפה הזה כבר שולם, אבל אם רצונך להוסיף לנו כוס אחרת — הוסף, למה לא?״

 

הומּא זבד — להום (א)לכּישאן וּת־ישרבו. הזּ עיניהּ ת־יראהא דאיז׳א ג'יר (הא)דיכּ (א)לגאדה  ת־(ת)ד׳ווי. הוא ראהא והוא יבש פ־מודעו פ־חאל אילא תקאסּ.

הביאו להם את הכוסות ושתו. הרים האיש את עיניו וראה את הנערה חוזרת, והיא יפהפיה מזהרת. ראה אותה וקפא על מקומו, כאילו נעקץ.

 

קאל־להום: ״(א)נתומא עזארא אולא מזווז׳ין?״

קאלו: ״חנא עזארא״.

קאל־להום: ״ענדכּום האד (א)לכּמיה כּאמלה, מא מזווזה מא מלּכּה, מא ואלו?!״ ״קאל־לו: ״מא מזווזה, מא מלּכּה, מא ואלו.

באקיה ג'יר עזבה״. קאל־להום: (א)נתומא מייתין אַו עאישין? ענדכּום האד (א)לכיר ומא תזווז׳ו — ש?״ קאלו: ״(א)בוהא חכּמנא פ־תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וחנא מא ענדנא־ש.

כּאמל (א)ולאד (א)לבלאד כטבּנא פיהא חתא ואחד מא חב יעטיהא־לו. מא ענדנא־ש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד(א)למאל״. קאל־להום:״אנא (א)נעטיה שתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל יזווז׳הא־לי (אל)לילה הייא (אל)לילה, ראה, חבת (א)נמות״.

אמר להם: ״אתם רווקים או נשואים?״

אמרו לו: ״אנחנו רווקים.״

אמר להם: ״יש לכם הברכה הזאת כולה, לא נשואה, לא מאורסת?״ אמרו לו: ״לא נשואה, לא מאורסת, עדיין בתולה.״ אמר להם: ״ואתם מתים או חיים? יש לכם טוּב זה ולא תתחתנו?!״

אמרו: ״אביה מונע זאת מאתנו בשלושה קונטר ממון, ואנחנו אין בידינו לשלם. כל בני העיר ביקשו את ידה, והוא לא רוצה לתת אותה לאיש, כי אין לאיש שלושה קונטר ממון.״

אמר להם: ״אני אתן לו ששה קונטר ממון כדי שישיא לי אותה הלילה. ולא — אמות.״

 

ת־ירא(הא)דאכ (אל)זּין ו(הא)דיכ (א)לכּמיה מא כּאין חתא ענד ואחד קאלו: ״איוא, נג'ייתו ל(הא)דאב

(א)לּי ת-יכטב״.

( רואה את היופי הזה והברכה הזאת שאינה שייכת לאיש ) – הערת המספרת

אמרו לו: ״טוב, נקרא לזה ש׳מבקש ידיים׳ׁׁ( שדכן )

 

משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.

הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״

אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״

אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה

 

משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:

״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?

״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.

קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״_; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״

.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״

שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״

אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״

אמר לו: ״לך.״

 

משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.

הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…

טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.

 

איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.

טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.

נכנסה להריון, ילדה בן.

 

שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.

״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״

ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.

אמרה לו: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״

• ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.

אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.

הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״

• ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*

הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.

 

(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל(א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.

לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.

לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״

 

איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר(א)נעטיהו־לכּ״.

טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״

 

ז׳א פחאלו דאז׳ ללחנות דיאלו. גישל וזיהו, גשל אידיה דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״א־מדרא ?״

קאל־להא: ״איוא בנתי, שווינא, בעדא תהאדא לי קלבי שווינא. ודוזת לענד סחאבי חתא ג'שלת, מא חבת (א)נז׳יב ב־דמּי מג'ייס וּהאדי והאדי…״ קאלת לו: ״איוא אש קאל־לכּ (אל)טביב ?״

קאל־להא: ״אש קאל־לי ? קאל־לי (א)נרקר נס שאעא ו(א)נפטר ו(א)נמשי (א)נתשארא פ־(אל)טּאכּסי שואינא יהאדא (א)לחאל״.

חזר לחנות שלו, רחץ את פניו, רחץ את ידיו ונכנס הביתה.

אמרה לו: ״מה העניינים?״

אמר לה: ״טוב, הוי בתי. קצת הוטב לי, ועברתי אצל חברי. לא רציתי לבוא אליך מלוכלך בדם.״

 אמרה לו: ״ומה אמר לך הרופא?״

אמר לה: ״מה אמר לי? אמר לי לישון חצי שעה, לאכול ארוחת צהריים ולנסוע לטייל במונית לעת ערב.״

 

א־משאת־לכּ הייא. (א)כּלו, שרבו, (א)למתעלּמה די כּאנת להא פ־דאר (א)בוהא עטאהא ליהא מתּנה, ת־תכדם עליהא. לבשת, ג'שלת, חמרת, עמלת, כּל־שי רכּבת היא ויאייהּ פ־(אל)טומוביל משאו ת־ילאליו חתּא לתמניה ד־(אל)ליל עאד ז'או.

אכלו, שתו. המשרתת, שהייתה לה בבית אביה והוא נתן לה אותה במתנה, עזרה לה. התלבשה, התרחצה, התאפרה, נסעו היא והוא במכונית, טיילו עד שמונה בלילה.

 

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. ופאת (הא)דאכּ (אל)שי תשע שהור, תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידהא ל(א)לחבל קאלת: ״א־פּכּאכּ (א)לוחאיל פּכּ וחילהא״. ול(ד)ת עאוד ולד ת־ידווי, כיר מן האדאכּ.

איוא גאלשה פארחה ביהּ: הא הייא(א)לבשת לו הא־הייא אוכּלת לו הא הייא שררבת לו הא־הייא משאת ת־תפייש חתא ופא עאמאין. וסל עאמאין.

טוב, נכנסה שוב להריון. מלאו לה תשעה חודשים: שלושה — ייחום, שלושה — השמנה ושלושה — הושיטה ידה אל החבל ואמרה: ״הוי המציל מצרות, הצל אותה מצרותיה.״

שוב ילדה בן מזהיר יותר מן הראשון.

טוב. ישבה, שמחה בו: הנה היא מלבישה אותו, הנה היא מאכילה אותו, הנה היא משקה אותו, הנה הולכת לטייל אתו… עד שמלאו לו שנתיים.

הגיע לגיל שנתיים

הערת המחבר : מענין משחק המלים חבל־חבל, הרומז מצד אחד אל חבלי לידה ומאידך אל החבל שבו נהגה היולדת לאחוז כשתקפוה עירי לידה.

 

ואחד (אל)נהאר עאוד הייא גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאל: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל, חל (הא)דאכּ (אל)שי וסל עליה, פ־(א)להרי חב יעבי־לו (א)לעמר״. — ״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, (הא)דאכּ (אל)שי די פיה יז׳יהא (הא)דאכּ (אל)שי…״. דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״לאש ז׳יתיני? לייא? שיר ל(ל)טביב.״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ?״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא, תמּחן. (א)נמשי יאנא״.

ויום אחד שוב היא יושבת ובעלה בא. דופק בדלת. אמרה: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, הכאב שתקף אותי יקפח את חיי.״ — ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ נכנם הביתה.

אמרה לו: ״למה באת אלי? לך לרופא. האבוא אתך?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי. אל תתעייפי, אלך לבדי.״

 

משא עאוד, גלש פ־(א)לחנות ת־ילעב, ת־ידחכּ מעא סחאבו, ת־ילעב (אל)דאמא חתא ופא נס־שאעה

ז׳א. קאלת לו: ״אש קאל־לכּ?״

קאל־להא: ״אש יקול־לי? קאל־לי: ׳(הא)דאכּ א(ל)שי די עמלתי (אל)נובה (אל)לולא תעמלהא (אל)נובה (אל)תאניה-, אילא ענדכּ שי ולד או שי בנת, (א)דבחו ו(א)שרב (אל)דם דיאלו ותדהן ביה ותברא׳״.

קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ, תבקא ג׳יר(א)נתי עאיש״.

הלך, ישב בחנות, משחק, צוחק עם חבריו, משחק דמקה עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

אמר לה: ״הוי בתי, מה יגיד לי? אמר לי: ׳מה שעשית בפעם הראשונה תעשה בפעם השנייה. אם יש לך איזה בן או איזו בת, שחט אותו ושתה את דמו ומרח אותו ותבריא׳.״

אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך, רק הישאר אתה בחיים.״

 

עבאת (הא)דאכּ (א)לולד עאוד ג'שלת־לו, לבשת־לו (אל)סּאבּון, באשתו, עטאתהו־לו עבּאהּ עאוד כלאתו עלא כאהּ.

קאל־להא: ״א־בנתי! האדא ופא, דאבא האדא ז׳יבתהו־לכּ בן עאמאין ודאבא ופא ארבע שנין, עביה ל(ל)סכּוילא (א)לכּבירה והאדא עאוד יבקא הנא. ו(א)לי חשבתי עלייא. (א)שרי־להום באש יכטיו ובאש יפררשו ו(א)למאכּלה ד־(אל)תז׳אר ו(א)לבאש ד־(אל)תז׳אר וכל מא ת־יעמלו (אל)תז׳אר כאמל, תעמלו — להום (א)חכם־להום (א)לכאטר ומא תקול להאדא באש בא האדא ג'יר הניחום יכּברו בינאתחום ומא יקולו־ש כאי״.

לקחה את הילד השני, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה לו ונתנה לו אותו.

לקח אותו והביא אותו אל אחיו.

אמר לאשה: ״הוי בתי, את הראשון הבאתי לך בן שנתיים וכעת מלאו לו ארבע שנים. קחי אותו לבית הספר הגדול, ואת השני שוב למדי כאן, וכל הוצאותיו עלי. קני להם כמה שיתכסו ובמה שיפרשו,( סדינים )  ואוכל של עשירים, ולבוש של עשירים, ובל מה שעושים העשירים תעשי להם. והיי סבלנית אתם, ואל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי שידעו שהם אחים.״

 

איוא משא. האכדאב עמלת,

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. יאללהּ; תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידּהא ל(א)לחבל, קאלת: ״א פכּאכּ (א)לוחאיל פכּ וחאילנא״.

ול(ד)ת ואחד(א)לבנת ת־תד׳ווי כיר וכיר מנּהא

איוא ת־תחש (הא) דיכּ (א)לבנת ותקול (אל)תשעה ג'דא. הא־הייא לבשת־להא הא־הייא ג'שלת־להא; הא־הייא עבאתהא ת־תפייש ביהא הא־הייא, הא־הייא, הא־הייא, חתא ופאת עאוד עאמאין.

 

טוב, כך עשתה.

טוב. נכנסה האשה שוב להריון. שלושה — ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה לחבל, הוי המציל מצרות הצל אותה מצרותיה.

ילדה בת אחת מזהירה יותר מאמה.

קשורה לבת הזאת ואומרת: ״מחר תשעה באב.״״ הנה הלבישה אותה, הנה רחצה אותה, הנה לקחה אותה לטייל, עד שמלאו לה שנתיים.

 

ופאת עאמאין. ואחד(אל)נהאר הייא עאוד גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאלת: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, האד( אל)נובה לכּלּ אכּפש מן (אל)נובאת כּאמלין! האד(אל)נובה חב יעטי (א)לעמר חתא פ־(אל)טריק״. —

״א ידוורוהא, יחיירוהא, יקררבוהאו״ קאלתלו: ״עלאה מא משיתי־ש ללטביב?״

קאל־להא: כופת נקול־לו שי כּלמה אוכרא יקול־לי שי כּלמה אוכרא״. קאלת־לו: ״גייר שיר, (א)לּי קאל־לכּ, אילא קאל־לכּ חתא יאנא תדבחני ותשרב (אל)דם דיאלי תברא (א)נעטיהו־לכּ״.

מלאו לה שנתיים, יום אחד היא שוב יושבת ובעלה בא ודופק. אמרה: ״מי?״

אמר: ״פתחי, הפעם הזו גרועה מן הפעמים הקודמות. הפעם כמעט ומתי בדרך.״

• ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ אמרה לו: ״למה לא הלכת לרופא?״

אמר לה: ״פחדתי לומר לו, שמא יאמר לי שוב מה שאמר לי בפעמים הקודמות.״

אמרה לו: ״רק לך, מה שיאמר לך תעשה. אם יאמר לך, שחט גם אותי ושתה את דמי ותבריא. אתן לך אותו.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבּו ת־ילעב ת־יד׳חכּ ת־יהדר פ־(א)להרי דיאלו חתּא ופא נסּ שאעה ז׳א. קאלת־לו: ״אש קאל־לכּ?״

— ״אש יקול־לי א־בנתי? קאל־לכּ עאוד אילא ענדי שי בנת או שי ולד, (א)נדבחו ו(א)נשרב (אל)דם דיאלו ו(א)נדהנו  ביה ו(א)נברא״.

קאלת־לו: ״הא הייא מדוורה מקררבה עליכּ. ג'יר תבּקא (א)נתי עאיש״.

הלך. שוב ישב עם חבריו, משחק, צוחק מדבר בחנות שלו עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

• ״מה יאמר לי, הוי בתי? אמר, שאם יש לי איזו בת או איזה בן אשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואבריא.״

אמרה לו: ״הנה היא מסובבת ומוקרבת תמורתך, רק הישאר אתה חי.״

 

ג'שלת־להא, (א)לבשת־להא ובאשתהא (א)למג'בונה באשתהא זוז׳ ד־(אל)בושאת עטאתהא־לו עבאהא. כלטהא עלא כואנהא.

רחצה אותה, הלבישה אותה את לבושה, מסכנה, נשקה אותה שתי נשיקות ונתנה לו אותה.

לקח אותה אל אחיה.

 

קאל־להא ללמורה: ״האדי, תכון (א)עז מן האד (א)לולאד כּאמלין״. מן האד(א)לולאד כּאמלין״. ת־יג'ית־להא התא מא יראוה־ש (א)לולאד. — ״האדאכּ דאבא ופא שת־שנין. האדא ארבע שנין, האדי בנת עאמאין. ודאבא הא הומא. (א)לּי סרפתי עליהום, ואככא תסרף עליהום מיאת מיאת אלף לירה פ־(אל)שהר, (א)נעטיהו־לכּ״.

— איוא, באש (א)לולידאת באש (א)לבניתה.

ומא תקול־ש הייא (א)כתהום, מא תקול־ש לחתא ואחד שי באש, ואחד כא ואחד. הניהום יכּברו בינאתהום האכּדאכּ״.

אמר למורה: ״זו תהיה היקרה ביותר מכל הילדים.״ היה קורא למורה, כשהילדים לא ראו אותם: ״הראשון מלאו לו שש שנים, השני — ארבע שנים והילדה בת שנתיים. מה שתוציאי עליהם, אפילו מאה אלף לירות בחודש, אתן לך.״

טוב. נשק לילדיו ונשק לבתו.

• ״אל תאמרי להם, שהיא אחותם, אל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי לדעת זאת.״

 

איוא ז׳א פ־חאלו עטאתו עאוד(א)כל, פטרו, רקדו, ג'שלו, משאו תשאראו פ־ (אל)טובוס חתא (אל) תמניה ד־(אל)ליל עאד ז׳א.

טוב, חזר. הגישה לו אוכל, אכלו, ישנו, התקלחו ונסעו לטייל באוטובוס עד שמונה בלילה. חזרו.

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד ופא תלת־אעש (א)לעאם (א)לולד (אל)לולי.

ואחד(אל)נהאר משא, מא ז׳א־ש יפטר. ז׳א פ־(א)לעשייה ז׳אב־להא כנשה ד־(אל)חלאואת. קאלת־לו: ״פאין כּונתי? עלאה מא ז׳יתי־ש תפטר?״

קאל־להא: ״ואחד(א)ליהודי ת־(א)נערפו ומשית (א)לואחד (א)למילה די־ואחד(אל)תּפילים, (אל)תּפילים דיאלו, עמל(אל)תּפילים לבנו ומשית ללמג'בון דרוויש, ועבית־לו שי פלישאת

או…״ קאלת־לו: ״עלאה מא עביתיני מעאכּ?״

קאל־להא: ״אש(א)נעביכּ ג'יר(א)לכלא. שאכּן פ־ואחד אל־מושב מא מז׳יאנ־ש; אנא ראז׳ל כּיף מא כּאן. (א)נתי, מעא מן תגלש? מעא (א)למשלמאת? מעא(א)ליהודיאת?!״

עטא־להא(הא)דיכּ (א)לכנשה ד־(א)לחלאואת הווא עמל(אל)תפילים לבנו (אל)כּביר (אל)לולי יאללה יאללה, יאללה.

• טוב, חלפו שנים. גדל הילד ומלאו לבכור שלוש־עשרה שנים.

יום אחד לא חזר הבעל לאכול בצהריים, חזר בערב והביא לאשתו שקית עוגיות. אמרה לו: ״היכן היית? למה לא באת לאכול ארוחת צהריים?״

אמר לה: ״יהודי אחד, שאני מכיר, הזמין אותי לבר־מצווה של בנו, והלכתי אליו, המסכן והעני, והבאתי לו קצת כסף…״

אמרה לו: ״למה לא לקחת אותי אתך?״

אמר לה: ״לשם מה אקח אותך? המקום מקום שממה. הוא גר באיזה מושב לא יפה. אני גבר, אך את, עם מי תשבי? עם הערביות? עם היהודיות?״

נתן לה את שקית העוגיות. והוא עשה בר־מצווה לבנו הגדול, הבכור.

 

האכדאב עאוד־תאניכּ ופא תלת עש(ר) (א)לעאם, עמל־לו (אל)תּפילים מא ז׳א־ש עאוד יפטר. קאלת לו: ״פאין כונתי?״

קאל־להא: ״ואחד (א)ליהודי אכור עמל (אל)תּפילים לבנו, ומא ענדו־ש (א)למג'בון ועבית־לו שי פלישאת ודאבא ת־יקול־לי: האכּ האד(א)לחלאוואת עביהום (א)למראתכּ חתא תדוקּהום׳״.

עבר זמן. לבן השני מלאו שלוש־עשרה שנים. ערך לו האב בר־מצווה. שוב לא בא לאכול בצהריים. אמרה לו: ״היכן הייתה?״

אמר לה: ״יהודי אחד עשה בר־מצווה לבנו, ואין לו אמצעים למסכן. נתתי לו קצת בסף, והנה הוא נתן לי את העוגיות האלה ואמר: ׳קח אותן לאשתך שתטעם מהן׳.״

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד, כּברת (א)לבנת ופאת שבעתעש(ר) (א)לעאם. בנאת (א)לחדית ד׳גיה ת־יכברו. ופאת שבעת־עש(ר) (א)לעאם, ת־יראהא, ואחד(א)לבנת, (א)כיר ו(א)כיר מן אומהא.

קאל־להא: ״א־בנתי! (א)נתי עזיזה עלייא. ו(א)נקול־לכּ ואחד (א)לכּלמה, אבל- מילה זו נאמרה בעברית על ידי המספרת –  מא תפקע־ש״.

קאלת־לו: ״מא (א)נתפקע־ש, אש מא קולתי־לי מא (א)נתפקע־ש״.

קאל להא: ׳׳(א)לולידאת די כּאנו, עבאהום (אל)להּ ודאבא חבת (א)לולידאת ואש אנא תאז׳ר  קדּאש — (א)נהוא וגדא ימות וּמא ענדו חתא מן יחכּם האד (א)לפלוש דיאלו, והאד (אל)שי דיאלו״.

קאלת־לו: ״ב(א)לפרחה, אנא (א)נמשי (א)נבטבהא־לב ו(א)נז׳וזהא־לב או־(א)נעמל־לב בל־שי או־(א)נעמל לב אנא. גיר וררי־לי(א)לבנת(א)לי חבתי, אנא(א)נכטבהא־לכּ״.

קאל־להא: ״(א)נעביכּ חתא לפמ (א)לדאר אנא מא(א)נדכל־ש מעאכּ (א)נעביכּ חתא לפמּ (אל)דאר. ואחד(א)לבנת ת־תדכל מעא ואחד (א)למרא מזיאנה, בנתו ת־תדכל מעא ואחד(א)למורה מזיאנה. האדיכ הייא(א)לי חבּת. קול־להא תעטיחא־לכּ לואחד(א)ליהודי ת־תערפו תאז׳ר קדאש (א)נהווא ומא תזיד־לכּ לא פלוש לא חתא חאז׳א, תרפדהא פ־(א)לכּשווה די עליהא, עריאנה״.

טוב, חלפו שנים. הילד גדל, הילדה גדלה, מלאו לה שבע־עשרה שנים (הבנות בסיפורים גדלות מהר*). מלאו לה שבע־עשרה שנים ואביה רואה שהיא יפה יותר מאמה.

אמר לאשתו: ״הוי בתי, את יקרה לי ועלי לומר לך דבר מה, אך אל תכעסי.״

אמרה לו: ״לא אכעס. כל שתאמר לא אכעס.״

אמר לה: ״הילדים שהיו לנו לקחם אלוהים ואני מתאווה לילדים. אני עשיר כל־כך, ואם אמות מחר לא יהיה מי שיירש את כספי ואת רכושי.״

אמרה לו: ״בשמחה. אני אלך לשדך לך אשה, ואשיא לך אותה, ואערוך לך חתונה, אני עצמי. רק הראה לי את הנערה שאתה רוצה בה, ואני אלך לשדך לך אותה.״

אמר לה: ״אקח אותך עד לפתח ביתה ואני לא אכנס אתך. אקח אותך עד לפתח הבית, ושם תראי נערה אחת נכנסת עם מורה (בתו!״). את זו אני רוצה. אמרי לה, שתתן לך אותה בשביל יהודי אחד שאת מכירה, עשיר מאין כמוהו, ולא תוסיף לך לא כסף ולא כל דבר אחר. קחי אותה בשמלה שעליה.״

 

וררא־להא (אל)דאר משאת דכלת. ת־יראוהא משנשלה ב(אל)דהובאת ו(הא)דאכ (אל)זין די עטאהא מולאנא קליל. קאמת (הא)דיכ (א)למורה ת־תבאוש מעאהא עלא (אל)שלאמה עלא (אל)שלאמה, אש חבתי אש ג'ייר־לכ כאטרב, עלא־ש ז׳יתי (א)ליום?״

קאלת־להא: ״א־בנתי, קאלו־לי ענדב ואחד (א)לבנת כבירה ומזיאנה, ודאבא תעטיהא־לי. ואחד (א)ליהודי ת־יז׳ינא ומא תזיד־להא לא. פלוש לא חוואיז׳ לא חתא חאז׳ה. (א)נרפדהא עריאנה״.

קאלת־להא: ״נאכו(ד)־באשכ (א)נעטיהא־לכ תכון לכ מתעלמה, מושי אילא תזווז׳הא־לו״. קאלת־להא: ״דאכל (אל)זמעה, (אל)רראחה. דאבא, (א)נמשי מן דאבא ואנא (א)נקד׳י. דאכל (אל)ז׳מעה תכון (אל)רראחה״. קאלת־להא: ״ואככה״.

 

הראה לה את הבית. הלכה ונכנסה. ראו אותה עדויה בזהב, והיופי שהעניק לה אלוהים — מועט. קמה המורה, מתנשקת אתה: ״בואך לשלום, בואך לשלום, בואך לשלום. מה רצית? מה הרע את מצב רוחך? למה באת היום?״

אמרה לה: ״הוי בתי, אמרו לי שיש לך בת גדולה ויפה, ועתה תני לי אותה בשביל יהודי אחד, מכר שלנו ועשיר, ואל תוסיפי לה לא בגדים ולא שום דבר אחר. ניקח אותה עירומה.״

אמרה לה: ״יחולו עלי צרותיך. אתן לך אותה אפילו למשרתת, ולא כדי שתשיאי לו אותה.״

אמרה לה: ״באמצע השבוע תיערך החופה. כעת אלך ואכין את החופה.״

 

איוא משאת ז׳יירת, חדקת, כייטת, חכּת(אל)לואני, מא הנאת… עמלת (א)לחלאואת, מא הנאת מא עמלת.

טוב. הלכה, סיידה, תפרה, שפשפה את הכלים, לא הותירה דבר. לא הותירה דבר לעשותו. הכינה הכל לליל הכלולות.

 

לילת(אל)רראחה מא בקא־ש, (אל)רראחה טבכת כל־שי איוא (א)לבנת ז׳את. עאם הוא, לבש (א)לחואיז׳, לבש (אל)סאבון ז׳א(א)בוהא ב(אל)בלול וב(א)לכשווה (א)לביד׳א וקפוהא חדאה. ואחד(א)ליהודיה חאכמה (אל)שמאעה (אל)ניר. חאכּמאהא וראהא, ורא מראת (אל)תאז׳ר והייא תשעל־להא ואחד (אל)שניתפה פ־שערהא.

טוב. הנערה הגיעה.

הוא התקלח, התלבש. הביאו אותה עם הינומה ובשמלה לבנה והעמידו אותה לידו. יהודיה אחת החזיקה את הנר מאחורי אשת העשיר, והנה התלקח מעט משערה.

 

קאלת־להא: ״מראת (אל)תאז׳ר, מראת (אל)תאז׳ר, (אל)שמאעה משעולה — לכּ פ־שעארב, (א)לעאפיה רפ(ד)ת־לכּ פ־שעארכּ״. קאלת־להא: ״מושי(א)ל עאפיה רפ(ד)ת־לי פ־שערי (א)לעפיה רפ(ד)ת־לי פ־קלבי״.

אמרה לה: ״אשת העשיר, אשת העשיר, הנר נדלק בשערך, האש אחזה בשערותיך.״ אמרה לה: ״לא אחזה האש בשערי, אלא אחזה האש בלבי.״

 

היא קאלת (הא) דיכּ (א)לכּלמה וראז׳להא רפדהא, נז'ל מן עלא (א)למידה ורפדהאה עמלהא עלא כתאפו ת־ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח. קאל־להום: ״פאין הווא נסיבי די קאל־לי (א)נעטיה (א)לקנטאר ד־(א)למאל עלא (אל)סבר דיאלהא?״.

אך הוציאה מלים אלה, ובעלה ירד מעם השולחן ולקח אותה, הניח אותה על כתפיו והחל מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.

אמר להם: ״היכן הוא חותני, שביקש לתת לו קונטר ממון עבור סבלנותה?

 

גייתו־לו. קאל־לו: ״(א)נעטיכ דאבא, (א)נזיד־לכּ שתה ד־(א)לקנאטר אוכרין ד־(א)למאל; שכּון די(א)נעבי־להא תלאתה ד־(אל)דרארי דיאלהא ויתקול־לי ידוורוהום עלייא ויקררבוהום עלייא?!״ איוא אז'י א־בנתי, הא(אל)זוז׳ ד־(אל)לולאד דיאלכּ. (אל)כנשה (אל)לולא די ז׳יבת־לכּ־ (אל)תפילים (אל)לולא, אלכנשא א(ל)תאניא ד׳ ז׳יבת־לכּ־(אל)תפילים (אל)תאניה והא בנתכּ הא הייא.

קראו לו.״

כשבא אמר לו: ״כעת אוסיף לך ששה קונטר ממון נוספים. מי האשה, שאקח ממנה את שלושת ילדיה ולא תבכה, ולא תזיל דמעה, ותאמר לי שיסובבו אותם עלי ויקריבו אותם תמורתי?! טוב, בואי, הוי כתי, הנה שני ילדיך. השקית הראשונה שהבאתי לך — מן הבר־מצווה של הראשון הייתה, והשקית השניה שהבאתי לך — מן הבר מצווה של השני. והנה בתך, הנה היא.

 

וגייתו ל(ל)חכם די חבּ יעטינא גיייתו־לו. קאל־לו: ״א־חאכם! ת־נחב מן אללה או־מנכּ תזיב־לי ואחד (א)לולד (א)למכייר די ענדכּ פ־(א)לקראיה ומזיאן ואככה מא יכּון ענדו חתא סולדי, ג'יר יכון מזיאן ומכייר ז׳יבהו־לי״.

וקראו לחכם שרצה לעשות לנו קידוש.״ קראו לו.

אמר לו: ״הוי חכם, אני רוצה מאלוהים וממך, שתביא אלי את הנער הטוב ביותר בלימודים והיפה ביותר. אפילו אם לא תהיה לו אגורה ויהיה יפה וטוב — הבא אותו אלי.״

 

ז׳אבוהו־לו זבד־לו כּשווה ז׳דידה. אלבשהא־לו ורווח מעא בנתו. והוא עבא מראתו או־משאו ללדאר ב־(אל)זג'ארית. איוא קאל להום: ״א־אולאד חלאבא!- שם מקום –  דאבא שכּון לי רבח פיכּום? יאכּ האדא הווא (אל)סבר? אמא וחדא תסבר ותעטי־לכּ תלאתה ד־(אל)לולאד ותקול־לי ידוורוהום עלייא יקררבוהום עלייא, וילא חבתני חתא יאנא (א)דבחני! חבתו (א)כּתר מן האד (אל)סבר?! שכּון שי וחדא תעמל האכּדא?״

הביאו לו אותו.

הוציא לו חליפה חדשה, הלבישו לו אותה והשיא לו את בתו. והוא לקח את אשתו והלך לביתו בקריאות שמחה.

טוב. אמר להם: ״הוי בני חללאבה, מיהו זה שזכה בינינו? נכון שזוהי הסבלנות? איזו אשה תתן שלושה ילדים ותאמר: ׳יסובבו אותם עליך ויקריבו אותם תמורתך, ואם אתה רוצה גם אותי — שחט אותי.׳ האם אתם רוצים סבלנות גדולה מזו? איזו אשה תעשה כך?״

 

איוא עבאהא(הא)דאכּ (א)לוקת עאד רז׳ע הווא וייאהא פחאל (א)לעויתקה ו(א)לעז'רי וּ(אל)מחבה, וּ(אל)דניא, וּ(א)למפאיזה ובנתהא ז׳ווז׳ת (הא)דאכּ(אל)רב. שרא־להא דאר, שרא, להא(אל)ררחיל, שרא־להא כל־שי. אולאדו זיידהום ללקראיה (א)לכּבידה ת־יכלּס עליהום ותקאדאת (א)לחדיתה מעא (א)ללולד ובקינא מעא (א)לז׳ואד.

 

טוב, לקח אותה וחיו כזוג שזה עתה נישא, חיי אהבה ובילויים.

ובתה נישאה לרב. קנה לה האב בית, קנה לה רהיטים, קנה לה הכל. את ילדיו שלח ללימודים גבוהים ושילם עבורם.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.