מבצע ״מוראל״ משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)
מבצע ״מוראל״
משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)
מבצע מוראל מספר 1
במהרה הסתבר שהתוכנית המקורית, של ריפוי בהרים או הבראה, היתה בלתי מעשית לחלוטין, והחלטתי לרכז את מאמצי בי׳חופשות״ לילדים בריאים. ב־23 במארס כתבתי לגב׳ להמן כי עדיף לרכז את משאבינו ואת מרצנו בתקופת הקיץ. לקראת סוף יוני. הצעה זו לא זכתה להערכה רבה במרסיי ובפאריס. כנראה ציפו למעשי פלאים, ושלושה חודשים היו זמן ארוך מדי, במיוחד שהממונים עליהם בירושלים עלולים לאבד את סבלנותם. יותר משליח אחד שוגרו למרוקו בשנים האחרונות ללא כל הצלחה ובהוצאה ניכרת. הילד היהודי היחידי שהצליחו להוציאו ממרוקו עד כה, בתוכניות דומות לאלו, היה תינוק שנולד לאשתו של רופא־שליח יהודי. התעודות הרפואיות שסיפק הלה למועמדים היהודים היו עשויות בקפידה רבה, אך לרוע המזל הוא לא מצא דרך לשכנע את הרשויות המרוקניות לספק להם דרכונים לשם ״הבראה״ בחו״ל.
סיפור דומה סיפר לי אחר־כך מר ריינהארד באריכות ובהומור רב על ביקורה של גברת אחת במשרדו בקזבלנקה (גב׳ וארבורג, אשתו של בנקאי בלגי, כמדומני). היא ביקשה את עזרתו בארגון איחוד משפחות של ילדים יהודים ממרוקו עם הוריהם וקרוביהם בישראל, והוא הודיע לה כי עזרה כזו איננה באפשרותו. בכל זאת שאל, כבדרך אגב, בכמה ילדים מדובר. כשאמרה שהיא חושבת על סדר גודל של כ־6000, הוא הוכה בתדהמה, כי שיער שהיא מדברת על 3-2 ילדים בלבד. מדוע לא העלתה את העניין בקונגרס היהודי בראבאט, בו השתתפה כצירה, שאל אותה. היא הלבינה וענתה בעצבנות רבה כי זה בלתי אפשרי. הוא העיר כשהוא מגחך: ״תאר לעצמך, הם חוששים לדבר על הגירה המונית בגלוי בראבאט, ובכל זאת הם חושבים שאני יכול לעשות את זה. הרי אילו העליתי ולוא רק ברמז רעיון כזה בפני אישיות כלשהי בשלטון, הייתי נאלץ לעזוב את המדינה תוך 24 שעות!״
ה׳׳כיסוי״ שלי התפתח יפה. דאגתי להדפיס 1000 תעודות רפואיות ואף הוספתי טקסט שחלקו כתוב ערבית בעלוני הפרסומת של ״אוסאן״ שהבאתי עמי, ובהם תמונות של ״הבית ביער״ שבמורג׳ין(קנטון ואלה). ב־27 במארס חזרתי לראבאט, וכך עוד כמה פעמים, כשאני עורך פגישות ובודק אפשרויות. אחת הפגישות החשובות ביותר היתה עם מר ו. ראש המחלקה הקונסולרית והחברתית במשרד החוץ, שנתן עצות מועילות והציע שיתוף פעולה. הוא הציע אפילו לדאוג להפצת חוזרים בין מושלי הערים בהן התגוררו המועמדים.
הקשר הראשון עם ״ג׳ורג׳ ״ בקזבלנקה
בערך באותה תקופה פגשתי את איש הקשר שלי מ״המוסד״, שנעדר מהמקום בין ה־16 ל־26 למארס. ״ג׳ורג׳״ (שמו המלא נודע לי רק אחריכך: גד שחר, נולד בתוניסיה, ממייסדי קיבוץ רגבים) סיפר לי מאוחר יותר שהוא הופתע כשבאתי לפגישה בקפה ׳׳דון קאמיליו״. ״ניראית לי כה גבוה (1.93 מי) וכל־כך ׳יהודי׳ מעבר לכל צל של ספק, ששאלתי את עצמי כיצד יתכן שמשהו כה בולט נבחר למשימה כזו. כששמעתי את הצרפתית שלך התייאשתי עוד יותר.״ (הצרפתית שלי באותם ימים היתה רחוקה מלהיות שוטפת: בקושי שנתיים עברו מאז פגשתי את ג׳יזל). ג׳ורג׳ מצא כי אני מאוד נאיבי ובלתי מנוסה למשימה כזו, אבל הבין כי אין כל אפשרות אחרת ויש להפיק את המירב מהחומר האנושי שבידיו. הוא הקשיב בתשומת לב לדברי על הקשרים הראשונים שלי, ואחר־כך הדריך אותי ביסודיות, יעץ לי רבות, ואף הסביר לי איך ליצור איתו קשר בעתיד – תמיד מטלפון ציבורי, כשאני מדבר בשפת סתרים, שתישמע הגיונית. קבענו מה יהיה מקום
המפגש הבא שלנו, כך שלא יהיה צורך להזכיר את שמו בטלפון על־ידי איש מאיתנו. הוא עמד על כך שאמצא משרד בקזבלנקה ולא ברבאט.
כבר הספקתי לעבור ממלון ״סרני״ הבלתי מתאים למלון ״נואי״(Noailies), ומר ריינהארד יעץ לי לנסות לשכור דירה קטנה בצמוד למלון ״אנפה״(Anfa) המפורסם (המלון שהתגוררו בו באי ועידת קזבלנקה בינואר 1943, בה הכריזו רוזוולט וצ׳רצ׳יל על דרישתם לכניעה ללא תנאי של גרמניה), שוודאי יתאים יותר לאשתי ולתינוקת כשיגיעו. התמזל מזלי ומצאתי דירה כזו, שהיתה אמורה להתפנות בי15 באפריל; וכך הפכנו לשכניו של מר ריינהארד. המזל האיר לי פנים גם במה שנוגע למשרד של ״אוסאן״, ששכרתי בקומת קרקע ברחוב דומונט ד׳רוויל d'ürville) (Rue Dumont מס׳ 105 – שני חדרים מרוהטים בצניעות שביניהם דלת, ולכל אחד מהם כניסה נפרדת מהמסדרון.
קזבלנקה היא עיר גדולה ביותר. לא יכולתי לסמוך על התחבורה הציבורית ולא על מוניות שיביאוני מקצה אחד של העיר לשני – לפעמים פעמיים ביום – מלבד נסיעות תכופות לרבאט וגם למקומות אחרים. מכונית היתה חיונית לעבודתי. ובכל זאת המעסיקים שלי לא כללו אותה בתקציב. למעשה, הם שללו זאת באופן קטגורי. מובן שהאדונים האלה לא היו מאושרים מהרעיון לחתום על הוצאה כה גדולה עד הקיץ, עבור משימה שכבר החלו מאבדים את בטחונם בהצלחתה – מכונית היתה הקש האחרון! פעם נוספת איפשרה לי עצמאותי הכלכלית לפעול בהבנתי לטובת העניין. רכשתי מכונית יד שניה (רנו דופין משנת 1956) ב־31 במארס – היום בו הגיעה ג׳יזל דרך פאריס. היינו שוב יחד ויכולנו לשתף פעולה נוכח המשימה המסובכת שעמדה בפנינו. לאחר שהחלטנו להביא אלינו את דיאנה, מהר ככל שיתאפשר, תוך חודש.
מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
שרת סיכם אז את הדיון באומרו כי יהודי מרוקו יושבים על לוע של הר געש. השואה איננה עומדת אמנם מאחורי הכותל, אך דווקא משום כך חובה לתכנן את מדיניות העלייה. לדעתו של שרת, אם יותר להעלות לישראל יהודים מעבר לכושר הקליטה של המדינה – תגבר תנועת הירידה מן הארץ. מאידך, שרת היה מודע לכך שהציונים הכלליים, וכן גם מפלגת אחדות־העבודה, תבעו את הגדלת מכסת העלייה. על־כן, לדעתו, יש לומר להם בפומבי כי התוכנית היא להעלות ב־1955, 25 אלף יהודים. אך אם הם רוצים להגדיל בשנה זו את מספר העולים ל־40 אלף נפש – אזי עליהם לדעת בבירור כי הדבר יצריך קורבנות כספיים גדולים. יהיה צורך לומר לציונים הכלליים ולאחדות־העבודה כי אין אפשרות להוסיף ולתבוע בנשימה אחת – הגברת העלייה, תוספת שכר וגם הקלות במס הכנסה.
בהתאם לסיכום זה, הודיע גיורא יוספטל, ב־7 במארס 1955, כי לנוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, מגיעים עתה לישראל כ־2,500 עולים לחודש. מתוך מכסה זו, מחצית העולים מופנים להתיישבות ומחצית לאזורי פיתוח, לצורך ביצוע עבודות ציבוריות יזומות, כמו ייעור והקמת חוות חקלאיות. אך אם הממשלה והסוכנות היהודית יחליטו להגדיל את מספר העולים ל־40 אלף נפש – יהיה צורך בתוספת תקציבית של 8 מיליון דולר ו־20 מיליון ל"י, ואין הוא יודע מנין יבוא הכסף. יוספטל הציע, על כן, מאמץ מוגבר לגיוס כספים בארץ ובחו"ל. על־ידי ביטול הסובסידיות, יוכל האוצר לחסוך סך 13 מיליון ל"י ואילו מס על חומרי בנין, יכניס לאוצר עוד 7 מיליון ל"י.
בהתייעצות נוספת במסגרת הנהגת מפא"י, הציע בן־גוריון להכריז על מלווה פנימי למימון העלייה. אולם יוספטל טען כי מלווה כזה יכניס לאוצר לא יותר מ־3 מיליון ל״י ועל כן, לא יהיה מנוס מאמצעים פיסקליים נוספים. משה שרת הביע חשש פן ביטול הסובסידיות יגביר את ההתייקרות ויעודד אינפלציה ואילו המס על חומרי בנין – יפגע בענף הבנייה ויעודד אבטלה. גורם אחר: הציונים הכלליים לבטח יתנגדו להטלת מס על חומרי בנין ומכאן שיתכן ויפרוץ משבר ממשלתי.
בן־גוריון נטל שוב את רשות הדיבור והביע דאגה מחוסר ההתקדמות באיכלוס הנגב. הוא טען כי אם הגברת העלייה תביא להקמת ישובים נוספים בנגב – הוא יתמוך בכך בכל לב. ברוח דברים אלה, סיכם לוי אשכול את הדיון. הוא אמר כי נוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, יש הכרח לזרז את קצב העלייה מרוקו, וכי דבר זה יצריך " התגייסות לאומית ", לקליטת מספר רב יותר של עולים.
אד בעוד שבירושלים סוכם להגביר את קצב העלייה ממרוקו, נתקבלו בראשית מארס בפאריס, ידיעות מדאיגות על כוונתו של הנציב העליון הצרפתי, פרנסים לקוסט, להגביל דווקא את יציאת היהודים. הועלתה הטענה כי היהודים שומרים ברובם על נאמנות לצרפת, ועל־כן עלייתם לישראל, תחליש את כושר עמידתם של הצרפתים במרוקו.
לקוסט זימן אליו את עמוס רבל, שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה ואמר לו: ״אתם שולחים לישראל יותר מדי אנשים. לפי הנתונים שבידינו, יוצאים ממרוקו קרוב ל־2,000 נפש בחודש. לא נוכל לסבול עלייה בממדים כה גדולים. עליכם להגביל עצמכם לקצב הגירה של 700 נפש לחודש בלבד ".
בעקבות דיווח זה של עמוס רבל, מינה השגריר צור את היועץ המדיני, יעקב כרוז לטפל בנושא זה בפאריס, בעוד ששרת הטיל על השגריר אמיל נג׳אר, לקיים את המגע בעניין זה עם שגרירות צרפת בתל־ אביב. צרפת מעולם לא נימקה באופן רשמי את נטייתה להגביל את העלייה, אך בקזבלנקה רווחה ההשערה כי מדינות ערב הפעילו לחץ כבד על צרפת להפסקת העלייה ממרוקו. הערבים טענו כי " העולים היהודים מצטרפים לצה"ל ובכך הם מסייעים למאמץ המלחמה של ישראל נגד הערבים ".
ב־21 במארס 1955, בתום סיור של חודש ימים במרוקו, הכריז חבר הנהלת הסוכנות מטעם אחדות העבודה, יהודה ברגינסקי, באוזני כתבים בפאריס, כי כמחצית מכלל 250 אלף יהודי מרוקו רוצים לעלות לישראל. ברגינסקי קרא לפינוי 3,500 יהודי האטלס מ־42 כפרים ( שמונה כבר פונו ) וציין כי 5,000 עולי צפון־אפריקה שהופנו לעיירות פיתוח, הוכיחו שהם כוח עבודה טוב וחרוץ. כולם נקלטו יפה במכרות הנחושת בתימנע, בייעור ובעבודות סלילה והם למדו עברית בקלות. הוא גילה עוד כי בתקופה אוקטובר 1954-מארס 1955, עלו לישראל 15,000 יהודים מצפון־אפריקה וכי 9,000 מהם הלכו למושבים, 5,000 לעיירות פיתוח ו־1,000 בלבד לקיבוצים.
מיד לאחר שמסר הודעה זו, נקרא ברגינסקי לשגריר ישראל בפאריס וננזף על ידו. השגריר צור טען כי בין ישראל לצרפת נרקמים עתה " יחסים טובים ומועילים ", בתחומי המדיניות, הצבא והכלכלה. על כן יש להיזהר במתן הצהרות פומביות בנושא העלייה מצפון־אפריקה. צור אמר לברגינסקי כי המאבק המר באלג'יריה מוכיח שצרפת איננה מתכוונת לעזוב את צפון־אפריקה ועל כן היא מגבילה את יציאת היהודים משם. צרפת רואה ביהודים ״בעלי ברית״. צור טען עוד כי מאחר שהיהודים פזורים בערים ובכפרים רבים, אזי הם משמשים לצרפתים מקור מידע מהימן. משום כך אין הצרפתים מעוניינים ביציאה המונית של היהודים, אלא להיפך – הם רוצים בהישארותם במרוקו. צור רמז כי יתכן וממשלת ישראל נתנה אפילו " הבטחות מסוימות " לצרפת בעניין זה.
צור דיווח לירושלים על שיחתו עם ברגינסקי והאשים אותו ב"יצירת פניקה " בקרב יהודי צפון־אפריקה. בעקבות אותה שיחה, שיגר שגריר ישראל ב־27 במארס, את המברק הבא לירושלים: ״מתרבים הסימנים המדאיגים ביחס לכוונת שלטונות צרפת להגביל את העלייה היהודית.
ההדים המגיעים ממרוקו, מעידים על רוגז השלטונות בראבט, בשל ריבוי המבקרים והמשלחות ובשל ריבוי השיחות וההכרזות הפומביות, בישראל ובאמריקה. המצב מחייב זהירות מוחלטת, כדי לא לתת חיזוק לגורמים המעוניינים בהחלשת העלייה״. השגריר צור הציע להימנע משיגור משלחות למרוקו בתקופה הקרובה, לבקש את העיתונות הישראלית להמעיט בכתיבה בנושא זה, וכן לבקש מהארגונים היהודיים בארצות הברית לגלות איפוק בפרסומיהם.
A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth CENTURY
A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth 
CENTURY
by
E. BASHAN
From the sources published up to now, it is known that from the beginning of the XlXth century, or possibly from the end of the XVIIIth, Jewish traders and craftsmen were organized in their own guilds. Five documents (July-December 1706) from the Levant Company's archives, published here, give evidence on Jewish traders in Smyrna, who were organized and represented by "Deputation of the Jewish Nation", at the beginning of the XVIIIth century. It is mentioned in minutes of assemblies of the English factors, who negotiated through their consul with that "deputation" on the "unreasonable extravagant reward of brokerage" taken by Jews, who dominated the selling of grogram yarn to English traders. The English demanded that brokerage should be \\% ad valorem, instead of 10%. The Jews agreed to 6%. The resolution was taken by the English, who called the chief merchants of the Greek and Armenian nations to join them. They committed themselves not to pay more.
Probable reasons why the Jews were willing to reduce their profits were the fear of Armenian & Greek competition, who might offer their services to the British and other European traders, also competition of Jews who did not belong to the guild. Until 1819 no regulation was adopted by the Smyrna Jewish community prohibiting Jews to encroach on others who served as brokers.
It is not known whether the Jews finally accepted the demands of the English. Other sources, however, indicate the decisive role played by the Jews in the economic activity of the English in Smyrna, in buying and selling them various materials. From these documents one can also derive information on the important part of the Jews in international trade carried on in Smyrna.
משפחת אפרתים – גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו-תולדות שושלת הזהב לבית פינטו
משפחת אפרתים
גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו
״ואעשך לגוי גדול" – 123/ ר׳ חיים בן עטר הראשון – 124/ ר׳ שמואל דא אבילה – בעל"כתר תורה" ו״אוזן שמואל" – 126/ סבלו הרב של ר' שמואל
- 128 / "רב אד׳׳א" – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה – 130/ תאב ואוהב לפקודי ה׳ ־ 131 / לענין כזה די במקלי! – 132 / הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק ־ 133/ אני הוא המהרש״א – 134/ כוותיה דרב אד״א נקטינן – 135/ דמיונו כאריה – 136/ זה האיש מרעיש הארץ -137/ ״נהר – דעה" עולה על גדותיו – 138/ כותב על השלחן… – 140/ פטירתו מן העולם – 41 ו / חתנו ר׳ שלמה דא אבילא – 142/ שלשת בניו של ר' שלמה
- 143/ סיפור השתלשלות הדפסת הספרים"תקפו של יוסף" ו״עוז והדר"
145 / תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת "תקפו של יוסף" – 148 / זרי תהילה – 150 / עדות ר׳ יעקב טובייאנא – 151 / עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו! – 152/ רבנות סאלי וגיברלטר – 153/ ויהי ה׳ את יוסף – 154/ נחל נובע דבש וחלב – 156/ זרעו לברכה – 156
משפחת אפרתים
גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו –
״ואעשך לגוי גדול״
דרכו של עולם, למעט הונו ולהכחיש אונו, של הנודד מארץ מכורתו.
כאילן הנעקר מיניקתו, שפירותיו נושרים, עליו נובלים, וקומתו שחה – כך אותו נודד, המהלך בודד.
בגלותו, לא רק שבניו אינם אתו, וממונו מתמעט מטלטול הדרכים, אלא גם שמו מתמעט, כי מי יכירנו חוץ למקומו.
לפיכך הוצרך הקב״ה לתת הבטחה נאמנה לאבינו אברהם, שבעת צאתו מבית אביו, מקום הולדתו, לא די שלא יגרע ממנו מאומה, אלא להיפך יעלה ויצליח דווקא בדברים אלו, בניגוד גמור למנהג העולם. כאמור לו (בראשית יב,ב): ״ואעשך לגוי גדול״ – היינו, ירבו צאצאיך, כשתילי זיתים סביב. ״ואברכך" – ממונך יבורך בברכת שמים, וירבה בכפל כפלים. ״ואגדלה שמך״ – שמך, האמור להישכח בהיותך נע ונד, יתפרסם בכל העולם. וכמידתו של בורא עולם, הוסיף לו בעין טובה: ״והיה ברכה״ – שיהיו הברכות נתונות בידו, ומעתה יברך את אשר יחפוץ, (על פי רש״י שם).
אף אנו נאמר, כי למעין בחינה זו, זכה רבינו שלמה פינטו זצ״ל. שהרי בנדידתו למרוקו התברך בשלשת הדברים האמורים: פריו נבט, זרעו התרבה מאד בארץ נדודיו, ואדרבא דווקא שם, הרחק מארץ מכורתו, פרח והתקיים בטהרה עד ימינו. ממונו התברך, הונו גדל עשרת מונים, ובבואו למרוקו הצליח מאד במסחרו והתעשר, עושר שפיאר את בעליו. שמו הטוב, גדל על פני כל הארץ, צדקו כנגה יצא, ושמו התפרסם בכל קצווי מרוקו. אכן גולת הכותרת היא, אותה תוספת מיוחדת של ״והיה ברכה״, בה זכה, ומכוחה החזיק זרעו אחריו במסורת הברכות, לברך את עם ישראל בברכת הצלחה וישועה.
כבר עמדנו בפרק הקודם, על הנסיבות שהביאוהו לגלות מארץ הולדתו למרוקו הרחוקה, לשם נדד עפ״י הזמנת רעו וידידו הצדיק רבינו כליפא בן מלכא. כאמור לעיל, בהגיעו למרוקו פנה לעיר אגאדיר, שם התגורר ידידו, ובה נשא את אחות ר׳ כליפא, הצדקנית מרת שמחה לאשה.
הערת המחבר : בספר שנות חיים הו״ר עמי י״ג, כתב, שביד ידידו דוד בן יעקב קורקוס, ישנו מכתב בכתב ידו של ר׳ כליפא, בכתיבה טיטואנית, בלשון לאדינו, ובו מספר על כך.
טרם נמשיך לספר על תולדות חייו של ר׳ שלמה, נעמוד קימעא על צור מחצבתה של אשתו, ושל גיסו – אחיה, רעו וידידו ר׳ כליפא בן מלכא – הרכב״ם. נרחיב גם בפועלו של הרכב״ם, אורחותיו, ומשנתו הרוחנית. סקירה זו תלמד אותנו גם על יחוסו הרם של בנו – ר׳ חיים פינסו הגדול מצד אמו, וממנה נסיק כיצד התעבר שורשם החסון של צדיקי המשפחה, שכן מכאן ואילך השתלב בקרבם גם גוון הצדיקים לבית בן עטר, דא אבילה, ומלכא.
ר׳ חיים בן עטר הראשון
רבינו כליפא בן מלכא, פנינה בוהקת במשפחת אפרתים היה. מצד אמו התייחס למשפחת בן עטר המפוארת, מן העתיקות והמיוחסות בשושלות רבני מרוקו.
אבי משפחת בן עטר היה, הרב המפורסם, נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו, ר׳ חיים בן עטר הראשון. מקום מגוריו בעיר סאלי, בה נולד וחי בין השנים ת-ת׳׳פ (בערך). בצעירותו קיבל תורה מפי השדרי״ם, הגאונים מפורסמים, מגדולי ארץ ישראל: ר׳ אלישע אשכנזי זצ״ל, ור׳ חייא דיין זצ״ל. גאון בתורה, ועתיר במעשים טובים, היה ר׳ חיים, חכמי דורו תארוהו: ״זה האיש ירא ה׳, כתר ציץ נזר קודש התורה מוכתר, ובעטרת צבי פאר המעשים מעוטר״.
ר׳ חיים נחשב לאחד הגאונים שהניחו את הבסיס לפריחת חיי התורה בכל ארצות המערב, וכך היללוהו:
״איש חיל, רב פעלים, מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל״.״גדול דעה, רב ועצום, שלא היו בדורנו כמעט גדול ממנו בחכמה יבמנין, הרב הגדול והקדוש״.
ר' חיים עמד בראשות ישיבה בעיר סאלי, ומבחירי תלמידיו היו: נכדו ר׳ חיים בן עטר בעל ה״אור החיים״ הקדוש, וחתן בנו, ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל.
ר' חיים סבל יסורים מרים כלענה, צרות ורדיפות הקיפוהו מכל עבר, וכמה פעמים נאלץ לגלות ממקום מושבו, מעיר לעיר. אולם למרות הכל, לא פסקה ישיבה ממעונו, ובכל מקומות גלותו, גלתה ישיבתו עמו.
התמדתו בלימוד התורה היתה לשם דבר, ובתשוקתו הגדולה אליה, לא עבר עליו חצות לילה בשינה. לילה לילה היה קם קודם חצות, מקונן בבכיות נוראות על חורבן בית המקדש, ולאחר מכן הוגה בתורה בקדושה וטהרה עד עלות השחר. משגדלו נכדיו, היה מלמדם תורה בשעות אלו, ומחנכם למסור נפשם עליה.
ר' חיים נפטר לבית עולמו בשנת תפ״א.
בנו של ר׳ חיים היה, הגאון הצדיק ר׳ משה בן עטר, מחכמי סאלי, (חתנו ר׳ שמואל דא אבילה מביא בספרו אוזן שמואל דרוש א׳ את אשר הקשה לו חמיו ומה שהשיב). על שלשה מילדיו – בן, ושתי בנות, ידוע לנו:
בנו האחד ומיוחד, הרי הוא, עיר וקדיש, הרב החסיד, רבינו חיים בן עטר, בעל ה״אור החיים״ הקדוש, המפורסם לתהילה בכל קהילות ישראל, ושמו מוזכר בסילודין בפי כל.
קורות חייו ידועים לכל, לכן לא נעסוק בם, ונציין רק פרט אחד הנוגע לספרנו. בעת נדודיו מפני נוגשיו, שהה תקופת מה בעיר מוגאדור. בהיותו שם, הסתגר בחדר מבודד באחד מבתי העיר, בו שקד על תלמודו בקדושה וטהרה כדרכו. לאחר כמה שנים התגורר בבית זה נכד אחותו, הרי הוא רבינו חיים פינטו הגדול זצ״ל. ומכאן ואילך התגוררו בו צדיקי משפחת פינטו לדורותיהם.
אוירת קדושה אפפה את החדר המיוחד בו עסק האור החיים בתורה, וצדיקי משפחת פינטו הרבו גם הם להתבודד ולהתקדש בו, בעת עסקם בתורה ועבודת ה׳. מאב לבן עברה המסורת על חדר זה, ובו נולדו בני המשפחה לדורותם. חדר זה עודנו קיים גם היום.
בתו האחת (ככל הנראה, היא ואחותה היו גדולות מאחיהם ר׳ חיים), היתה אשת הגאון הצדיק ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל, ובתו השניה היתה אשת אחד מבני משפחת בן מלכא, אמו של ר׳ כליפא בן מלכא, עליו יסופר בפרק הבא.
JUIFS ÉMIGRÉS ET IMMIGRÉS DANS LE PORT DE LIVOURNE PENDANT LA PÉRIODE NAPOLÉONIENNE P. FILIPPINI
JUIFS ÉMIGRÉS ET IMMIGRÉS DANS LE PORT DE LIVOURNE PENDANT LA
ממזרח וממערב כרך ד
PÉRIODE NAPOLÉONIENNE
- P. FILIPPINI
L'annexion de la Toscane à l'Empire entraîne l'extension à l'ancien royaume d'Etrurie des mesures de police prises dans l'Empire contre les ennemis, c'est-à-dire, pour ce qui est de la guerre maritime, contre les Anglais. Il en résulte un contrôle très strict des entrées et des sorties des passagers, sous la forme d'un interrogatoire des passagers arrivés dans le port et de la délivrance de passeports et d'autorisations de séjour dans l'Empire, étant bien entendu que ces mesures concernent aussi bien les citoyens français que les étrangers, qui entrent dans le port ou en sortent. C'est à travers de semblables documents et les suppliques pré sentées par les sujets barbaresques et par ceux de l’empire ottoman, qui sollicitent l'autorisation de rentrer dans leurs pays respectifsque l'on peut se rendre compte des déplacements des Juifs entre le port toscan et le Levant et l'Afrique du Nord, aussi bien pendant la période napoléonienne que pendant la période antérieure, grâce aux détails fournis par les dossiers des personnes souhaitant entrer dans le port toscan ou en sortir.
[1] Le Ministre de l'Intérieur écrit, à ce propos, à son collègue, le Ministre de la Police générale, le 12 octobre 1809: "J'ai reçu la lettre que Votre Excellence m'a fait l'honneur de m'écrire le 6 de ce mois, et je m’empresse de lui transmettre, conformément à ses désirs, copie de celle que j'ai adressée, le 29 juillet der. au Préfet du département de la Méditerranée, touchant l'obligation imposée aux voyageurs au Levant et en Barbarie de se munir d'un passeport de Sa Majesté Impériale et Royale, contresigné par le Ministre des relations extérieures", Archives Nationales Paris (A.N.P.) F7 8852 dossier 8595; deux années plus tard, la lettre envoyée par le Préfet de la Méditerranée, Capelle, le 21 mai 1811, dans laquelle il demandait: "si l'induction, tirée par Mr le Commissaire général que l'admission d'un Etranger sur le territoire de l'Empire, autorisée par décision ministérielle, emporte avec l'autorisation du retour du même individu, ne porterait point atteinte aux ordres de Son Ex. le Duc Ministre de la police générale du 23 juin dernier portant qu'aucun individu, soit français soit étranger, ne peut s’embarquer dans un port de France, sans un permis spécial de Son Excellence", est annotée ainsi: "toute introduction d'étranger dans l’empire comme tout embarquement quelconque doit être autorisé par une décision spéciale" (8 juin), A.N.P. F 8850 dossier 5683.
Les limites des renseignements fournis par ces documents sont évidentes en raison même des circonstances, dans lesquels ils ont été établis. Livourne, du fait de son annexion à l'Empire, est plongée dans une guerre maritime totale, qui prend la forme d'un blocus du port (de là, la rareté des bâtiments allant en Afrique du Nord ou en révérant), ce qui entraîne, par voie de conséquence, de graves difficultés économiques, qui touchent toutes les catégories sociales livournaises. Livourne perd, donc, son pouvoir d'attraction et, même, devient un foyer d'émigration. Il n'est, par conséquent, pas possible d'étendre à la période antérieure, comme à la période postérieure, les résultats d'ordre quantitatif obtenus pour l'époque napoléonienne. Mais, la richesse des dossiers de la police nous permet de raisonner sur les motifs qui présidèrent aux entrées et aux sorties des Juifs non seulement pendant la période napoléonienne, mais encore sur la période antérieure et, partant, sur les structures socio-professionelles de l'immigration en provenance d'Afrique du Nord (pour le Levant, le peu de dossiers que nous possédons, nous interdisent d'analyser un mouvement migratoire d'importance, semble-t-il, plus réduite), sur les liens existant entre ces Juifs et la Communauté de Livourne (et, par là, sur les structures familiales), sur le problème très délicat de leur "toscanisation" et sur les effets de la crise provoquée par la guerre sur la vie de la Communauté de Livourne.
De même les données fournies par un dossier sur les passagers d'un navire anglais, "Il Rinaldo", qui se rendait de Malte à Gibraltar, pris, en décembre 1809, par un corsaire français, "le Décidé", commandé par le capitaine Antoine Ytier, ont seulement une valeur indicative pour les déplacements des Juifs du Levant vers l'Afrique du Nord: "Io Calderón Semtôb, natif de Jérusalem, âgé de 26 ans, Rabbin, chargé par les Rabbins de Tabaria de faire des quêtes pour leur compte. Il se rendit d'abord à Alexandrie, et en partit il y a quatre mois pour Malte, où il recueillit 40 piastres: il avait l'intention de se rendre à Gibraltar, et ensuite dans les divers ports de Barbarie; 2° Cohen Joseph, de Bagdad, âgé de 56 ans, ayant un fils, juif indigent, qui mendie des secours avec les lettres de recommandation des Rabbins de Saffet, de Tabaria, de Constantinople et de Smyrne; 3° Kalam Joseph, d'Alep, âgé de 27 ans, il est dans la même situation que Cohen, il est muni d'une circulaire des rabbins de Jérusalem, et d'un rabbin de Tabaria. Nta Les papiers de ces trois personnages, au nombre de 25 pièces, ont été soigneusement examinées par le chef de la Synagogue de Livourne, qui a reconnu toutes les signatures". Dans la lettre, que le Commissaire général de Police, Oudet Ducrouzot envoie, le 12 janvier 1810, il écrit à propos de ces passagers: "Quant aux trois Juifs passagers, je crois devoir les laisser en liberté, sous la garantie de deux notables de leur religion, ils devront partir sur le premier bâtiment qui mettra à la voile pour la Barbarie ou le Levant", A.N.P. F 8844 dossier 2050.
החלוצים….
הקוסקוסיאדה….
ער ט"ו באב חג האהבה
נפגשנו חבורה קטנה סבבא
קוסקוס האתר שעולה לגובה
ביוטבתא עם מצב רוח חובה……
היגיעה קבוצה קטנה ומכובדת
שלום ונילי, חנה ובן זוגה
פילו אסף ואדרי מהסביבה
עליזה ושם טוב ודוד לידה
מילים דוד עייש, שאינו מזכיר את עצמו אך מופיע בתמונה…
בקרוב אפרסם תגובות החברים שנכחו במפגש הראשון – למעשה השני – בביתי
אם יש למישהו התנגדות, אזי לא אפרסם את תגובתו…
התגובה תובא ככתבה וכלשונה…ללא תוספות או הערות ממני….
עצתי לכם, מי שמעוניין, קדימה לשמור…כי זו ההזדמנות האחרונה….
שילחו חומרים רבותי קדימה….
כמסו לאתר שלי…בנושא " קוסקוס אתר עם שורשים, שם תפורסמנה כל ההודעות לפי סדר כרונולוגי…
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano
CONTAGION MAROCAINE
Cette propagande shabtaïste commença à se répande largement au Maroc à partir du milieu de l'année 1665, colportée par les négociants en contact avec les centres du mouvement en Europe, et en premier lieu Amsterdam. C'est par le port de Salé qui centralisait le commerce avec les Pays -Bas, qu'arrivaient les nouvelles colportées ensuite dans l'intérieur du pays.
L'anarchie qui avait suivit la mort de l'illustre sultan El Mansour, emporté en 1603 dans l'épidémie de peste qui ravageait le Maroc depuis 1588 ,avait signé le début de la décadence de la dynastie saadienne qui se prolonger un demi -siècle jusqu'à l'avènement d'une nouvelle dynastie. Le pays s'était divisé de fait en deux royaumes rivaux, ayant Fès et Marrakech pour capitales.
Aux tourments politiques, persécutions et extorsions de fonds, devaient s'ajouter les calamités naturelles, avec le terrible cycle de famines des années 1604-1606; 1614 – 1616 et 1621 -27 et 1658.
Cette atmosphère de chaos et fin du monde sur le plan politique et la diffusion de la kabbale sur le plan spirituel et intellectuel, peuvent expliquer le surprenant succès rencontré au Maroc par le message messianique venu du lointain Orient, en particulier dans la communauté de Meknès qui allait sortir de l'anonymat et se révéler comme un centre de Torah. Les deux émissaires de Terre Sainte en mission au Maroc à cette époque ont dû également contribuer à la rapidité de son succès. L'un originaire du Maroc, revenu en mission dans son pays natal, rabbi Yéshaya Dahan. L'autre originaire d'Allemagne, en mission pour Jérusalem dont nous avons déjà parlé, rabbi Elisha Ashkénazi, le père du prophète du mouvement messianique. Il avait déjà effectué une première mission dans le nord du Maroc en 1654 -56, laissant en particulier à Meknès, un souvenir impérissable. Il avait apporté avec lui un trésor inestimable, deux livres de base de Kabbale introuvables au Maroc, Maguid Yécharim de rabbi Yossef Caro et le commentaire du Zohar de rabbi Abraham Galanti, Yaréah Yakar qui furent recopiés à la main par plusieurs rabbins locaux. La copie de ce second ouvrage avait été commencée par rabbi Haïm Tolédano. N'ayant pu la mener à son terme, il avait chargé un autre illustre rabbin de sa ville, rabbi Daniel Bahloul, de prendre la relève et d'achever l'ouvrage. Lors de son double séjour à Meknès, avant et pendant la crise shabtaïste, rabbi Elisha avait regroupé autour de lui des cercles d'études auxquels avaient participé notamment ce rabbi Daniel Bahloul, rabbi Yaacob Abensour, rabbi Yaacob Benattar et son hôte pendant les deux dernières années de sa vie, rabbi Shémaya Maimrane. (La célèbre synagogue du vieux mellah; slat rebbi shemaya portait son nom). Au cours de sa seconde mission au Maroc, au moment du paroxysme de la crise, il avait fondé une yéchiba à Salé. Bien que nous ne possédions pas de documents spécifiques à ce sujet, il ne fait pas de doute qu'il a dû contribuer à la propagation des idées de son fils Nathan, dont il était très fier. En 1671, il quittait Salé pour s'établir définitivement à Meknès où il devait mourir en 1673, entouré de l'estime de tous, opposants comme anciens croyants en Shabtaï Zvi. Son tombeau était jusqu'à nos jours l'objet d'un grand culte entouré du respect qui se doit pour cet illustre rabbin kolel de Jérusalem "
LE TEST DU JEUNE DE TICHA BÉAB
De même que la Kabbale pratique était descendue des sphères intellectuelles de la spéculation pure, la propagande shabtaïste, au -delà des concepts abstraits, s'adressait aux masses dans un langage plus concret lié à la vie religieuse quotidienne. La venue prochaine du Messie était l'occasion de se libérer du carcan trop rigide des commandements de la Halakha rabbinique. Toutefois, on n'a pas d'échos de la propagation au Maroc des débordements sexuels prônés et pratiqués par le faux messie lui -même et ses proches compagnons dans l'Empire ottoman. Plus prosaïquement, ce dépassement des commandements prit au Maroc la forme de l'annulation du jeûne et du deuil de Ticha Béab, le 9ème jour du mois de Ab, commémorant la destruction du Temple. Cette commémoration était devenue incompatible avec la croyance de l'arrivée proche du Messie qui allait reconstruire le Temple. Au contraire, il fut proclamé jour de joie et de réjouissances. La manière de le célébrer était devenue au Maroc le test de la foi messianique, délimitant la frontière entre croyants et non -croyants ou hésitants, le point de rupture le plus visible entre la majorité – adhérant à la nouvelle foi – et la minorité – refusant, avant l'arrivée effective du Messie, de changer la Halakha.
Si la majorité était disposée sans réserve à croire en la mission messianique de Shabtaï Zvi, les réticences étaient grandes même au sein des croyants à sauter le pas et renoncer à la célébration traditionnelle de cette date funeste. Aussi le principal meneur du camp messianique au Maroc, rabbi Yaacob Bensadoun de Salé, devait -il pour essayer de convaincre les lettrés, d'affiner encore plus les arguments développés par Nathan Achkénazi, en y ajoutant sa propre interprétation. Pour simplifier, il fit appel au précédent historique de la reconstruction du Temple après le retour de l'exil de Babylone :. " Continuerai -je à pleurer au cinquième mois (Ab) en pratiquant des abstinences comme je l'ai fait plusieurs années ? Alors la parole de l'Eternel me fut adressée en ces termes : " Porte à tout le peuple du pays et aux prêtres la parole que voici : quand vous avez jeûné et gardé le deuil au cinquième et au septième mois, et cela durant soixante -douze années, est -ce donc pour moi que vous avez observé ce jeûne ? Et quand vous mangez et que vous buvez, n'est -ce pas pour vous qui mangez et n'est -ce pas vous qui buvez ? " (Zacharie 7; 3)
Ce n'est donc pas en l'honneur de l'Eternel que ces jeûnes avaient été institués ni même comme expression de remords pour les péchés du passé, mais simplement pour commémorer volontairement, et non sur ordre divin, des malheurs terrestres et qu'importe donc à Dieu que vous jeûniez ou pas, c'est pour vous et non pour lui que vous le faites ! Et maintenant que Dieu vous a pris en pitié et va vous ramener à Jérusalem, c'est à vous, et à vous seuls; que revient la décision de continuer ou non à jeûner et à prendre le deuil ! " Il en découle que quand il n'y a pas de paix et qu'Israël en exil est victime de persécutions, le jeûne est obligatoire, mais dans les pays où il n'y a pas de persécutions et d'intolérance, ceux qui le veulent jeûnent, et ceux qui ne le veulent peuvent légitimement s'en abstenir. Et c'est bien le cas de notre pays le Maroc, et à plus forte raison pour les communautés d'Amsterdam, de Hambourg et d'Angleterre …"
תקנות גאונים בביטול מודעה – אברהם בארי
״תקנת״ נוסח הביטול
מצאנו בתשובת רב נטרונ
אי :
ובשביל עבד שאמר לרבו שחרר את בני ואי לא אשתמד ועמד ומסר עליו מודעה ושחררו ואח״ב בא העבד ואמ' בטל לי מודעה ובטל וחזר רבו וכתב מודעה על מודעי וע(תה) הרי ראובן מבקש למכור את בן העבד ובא העבד ותפלין – ותבעו – בדין ישראל והוציא גט שחרור שלו ורבו מוציא מודעה שמסר עליו והעבד מוציא בטול מודעי והרב מוציא מודעא על בטול מודעי. כך הדין יראו ב״ד אותו שטר בטול מודעא שביד העבד אם כתוב בו הוו עלי סהדי דבטלתיה לההוא מודעה דהוה מסרית על גט הרות דפלוני בן עבדי בהדין לישנא מודעא קדמאה בטיל ומודעא דמודעא לא בטיל ובטיל גט חרות וההוא בן עבד, עבד גמור הוא ואי מזבין ליה רבו שפיר זבין דהא אבטיל גט חרות דיליה ואם תאמי כבר בטליה למודעה דמסר עליה דגט כבר מסר ליה מודעא למודעי אי אמרת בשלמי מהני מסר מודעא על מודעא משום הכין תקינו בתי דין ראשוני׳ למכתב ובטילי מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי אלמי לא דייקי עדי׳ הכין איפשר למימסר מודעא על מודע׳ ולא בטיל מודעא דאנוס הוא ואיכא בין הכי להכי טובא אבל אי כתבו מהדי בהדין לישנא דקנינא מן ראובן דבטיל כל מודעא ומודעי דמודעי דמסירין על גט חירות דפלוני בן עבדי וקיימתי לגט חירות דיליה בטילי להר כל מודעי וההוא גט חירות מעלי׳ הוא וההוא בן עבד בן חורין הוא וכשר הוא ולא יכול ראובן לזבוני ואע״ג דזבניה לאו כלום עבד וזביניה לאו זביני ״.
בתשובה זו מוזכר, כי ״בתי־דין ראשונים״ תיקנו תקנה הקובעת נוסח מיוחד וקבוע לביטול מודעות, הכולל לא רק ביטול מודעה אלא ביטול ״כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי״. היינו, גם אם נמסרה מודעה על עצם ביטול המודעה, תיבטל אותה מודעה מכוח הביטול האחרון והמפורט. הנוסח צופה גם אל העתיד, ועל־כן כלול בו גם ביטול כל מודעה עתידית, אף כשזו באה לבטל תוקפו של ביטול זה.
רקע התקנה
מהו הרקע לתקנה זו ? כאמור, נקבעה האפשרות ההלכתית לביטול מודעה, ובגט כפוי אף נפסק כי הביטול הוא חלק בלתי נפרד מנתינת הגט. אך היו שעקפו ביטול זה על־ידי מסירת מודעה נוספת על הביטול עצמו, בטענה כי הוא נעשה באונס ולא מרצון המבטל . יתירה מזו, יש שבנוסח המודעה עצמו הוסיפו כי כל ביטול שייעשה בעתיד לא יהיה בר־תוקף. אמצעים אלו הפכו את ביטול המודעה לכלי הסד כל תועלת מעשית. במטרה לסתום פרצה זו נקבעה פסקה מיוחדת בתיקון הנוסח, שמשמעותה לא רק ביטול מודעה שנמסרה על הגט או על העברת הממון, אלא ביטול כל מודעה ובכלל זה מודעה על הביטול. ״ומשום דאיכא מאן דכד מאסר מודעא אמי לשהדי למודעה דאי אפילו מבטילנא ליה להלין מודעא לא ליבטול תקיגו להנפושי מילי ולמימר ומודעי דנאפקין מיגו מול׳ על סוף כל מול׳ לסלוקי ספיקי״ ״.
תשובה זו מתייחסת לגט שחרור, שמהותו ההלכתית מושווה לגט אשה. סביר מאוד להניח, כי תקנה זו תוקנה בראש־וראשונה לעניין גיטין מעושין; שם ביטול המודעה הוא יסוד חשוב להכרת תוקפו של הגט, ונדרש פתרון הלכתי שימנע עקיפתו. עם זאת, העקרון כשלעצמו כוחו יפה גם לעסקות ממון. ובעיה שתעסיקנו בהמשך הדברים תיסוב על שאלת היקף תקנה זו.
זמן התקנתה
אימתי נתקנה התקנה ? רב נטרונאי מוסר, כי נתקנה בידי ״בתי־דין ראשונים״ — מושג מעורפל שיש בו כדי להעיד על קדמותה של התקנה, אך לא על זמנה המדויק ״. הרב אסף טוען, כי:
אין כל ספק שנוסח זה של ביטול מודעה הוא קדום מאד ונמצא בתקון שטרות קדמונים, וגם רב האי בן שרירא וגם השואלים שפנו אליו ידעו אותו מן השמוש התמידי. ואמנם נוסח זה מצאנוהו כבר בתשובות רב נחשון והוא מגיע כנראה עד לימי הסבוראים או הגאונים הראשונים כי רב נטרונאי כותב משום הכין תקינו רבנן הראשונים למיכתב ביטולי מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי.
הערת המחבר : אכן התעוררה הבעיה מה יגבר על מה: האם המודעה הראשונה שכל ביטול בעתיד לא יהיה תקף, או שמא המודעה האחרונה — הודעת ביטול אומרת כי כל מודעה קודמת בטלה ? ונפסק, כי ההודעה האחרונה היא הקובעת. ראה ״הלכות פסוקות״ (ראו) ותשובת רב נטרונאי (הערה 13, לעיל). ונצטט כאן מ״הלכות פסוקות״, שם: ״ומי שמוסר מודעא במודעו אע״פ שאמר לעדים בשעה שהוא מוסר מודעא שאם אבטל מודעי לא יבטלו לא אמר כלום אם מבטל מודעיו אותו שעה ממנו אע״פ שאמר בזמן מודעא אם אבטל מודעא לא יבטלו בטילין״. רק לאחר פסיקת הלכה זו יש מקום לתקנת הנוסח. וראה ״אוצר השטרות״ לגולאק, עמי 268. והשווה הרמב״ם הלכות גירושין פ״ו ה״י, שדעתו שונה.
הערת המחבר : הבסיס ההלכתי לביטול מבוסס על בירור דעתו ורצונו האמיתיים של מוסר המודעה. מבחינה זו, אין העקרונות של עסקות ממון ושל גט שונים, אם כי מצויים הבדלים בנוסח המודעה עצמה. ועיין להלן.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה
אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת. בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסר שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליוז שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלן העיון.
3.2 המשקל הכפול
הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפון אפריקה במאה ה־,18 אסכולת המשקל ההברתי־הפונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש תרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת, הסטרופה והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא שיטת המשקל הפואטי הכפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.
הערת המחבר : ר׳ יעקב אבן צור (1752-1673) היה ככל הנראה המשורר האחרון בעל שיעור קומה במרוקו שכתב פיוטים על פי המשקל הכמותי. ראה עליו בר־תקוה, יעב״ץ. כל המשוררים שצמחו במרוקו במאה ה־18 ואילך חיברו את שיריהם בלא יוצא מן הכלל על פי המשקל ההברתי־הפונטי, או נכון יותר על פי מה שמכונה כאן ״המשקל הפואטי הכפול״. על המשכה של האסכולה הספרדית בצפון־אפריקה ראה יהלום, רנסאנס עברי
אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע – קוליים במיוחד – פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־הפונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־העברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר- ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת – והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסם על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת בצזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מילה בצלעית העוקבת או בטור העוקב. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־הפונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־העברי להשלמת מבנים חסרים.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו- יעקב בהט
הוא הדין במושגים ידועים ומוכרים מהמקורות, כגון "דכל משה פלענן = נכנס משה בענן . זהו הענן שליווה את בני ישראל במדבר; בהקשר היום-יומי אנו מוצאים את המילה הערבית המקבילה. הבאר היא הבאר במדבר, שאליה אסף משה את בני ישראל, ונתן להם מים; כדי לציין סתם באר משמשת המילה הערבית לביר. הלוחות הם תמיד לוחות הברית. העגל הוא עגל הזהב. המרגלים הם המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. והאתון היא אתונו של בלעם.
לעתים משתמשים במילה העברית משום שהיא זמינה. למשל: "חבלת בדודקים = הרתה בדודאים. המילה נמצאת רק בסיפור המקראי, שהוא המעשה המסופר. "כא נתסבהו לתמר ־ אנו דומים ל[עץ] התמר . המילה היא חלק מפירוש הפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״(שיר השירים ז 8). אותו הדין למילה קדשה, המתקשרת לסיפור המקראי על יהודה ותמר; שלא בהקשר זה משמשת בדרך כלל המילה העברית (!) זונה לצדה של המילה הערבית.
השימוש ביסוד העברי עשוי לנבוע מאסוציאציה למקורות: "ושבעו מליח אכול והותר = ושבעו היטב אכול והותר. אסוציאציה אפשרית ל׳׳ואכלת ושבעת והותרת״ שבבברכת המזון. "אבייאד לחלק דייאלו = אשרי חלקו [בענלם הבא], ברקע ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״(סנהדרין י, א). "ודי ווער עלא ראצו… הרי זה משובח = ומי שמחמיר על עצמו הרי זה משובח (ק״מ נא, ה); ברקע ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. " שתגל בלהבלים די האד לעולם = התעסק בהבלי העולם הזה . ברקע – דברי קוהלת. " ודוד זא בלכנור דייאלו = ודויד בא בכינור שלו , ידועה האגדה על כינורו של דוד.
הלשון העברית משמשת כדי להביע בלשון נקייה מילים וביטויים שיש להם נגיעה למין, לניבול פה או לעניינים אחרים שאינם ״נקיים״, כגון הפרשות גוף: "וורלום בירית מילה דייאלו ־ [יוסף] הראה להם את ברית המילה שלו [להוכחת זהותו]." כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובמיוחד מאות ברית הקודש שלו . שני הביטויים הם שימוש בלשון נקייה לציון איבר הזכרות. וכן: "כא נרגבך לא תבוא עלי = אני מבקשת אותך [ש]לא תבוא עלי ." חראם יכון משמש מטתו = [חדר שיש בו תפילין או ספר] אסור שיהיה משמש [בו] מיטתו . " עמל מים קטנים אוו גדולים = עשה מים קטנים או גדולים . דרך נשים = נידה, טבילת מצוה = טבילה אחרי הנידה, תשמיש המטה, גבורת אנשים = כח גברא.
גם בביטויי הסגר, שיש בהם מעין התנצלות על הזכרת אותם עניינים, משתמשים ביסודות עבריים: " וזא ואחד לכלב חוץ מן הכבוד ועמל מים קטנים = ובא כלב אחד, חוץ מן הכבוד, ועשה מים קטנים . " וצאבו חוץ מהשכינה ראזל ומרא גאלסין… = ומצאו, חוץ מהשכינה, איש ואישה יושבים…
לשון סתרים: היהודים נהגו לשלב בלשונם יסודות עבריים שהוכנסו בהם שינויים קלים כדי לעשות את השיחה בלתי מובנת לגוי. המילים העבריות שימשו למעשה כמילות צופן, המובנות ליהודים, ובעזרתן הסתירו את כוונתם האמתית מן הגויים. לשון סתרים ״ מכונה במרוקו ״לשון״, והיא משמשת בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה. אולם ה״לשון״, מטבע הדברים, קיימת בעיקר בלשון הדיבור, ואינה מצויה בלשון הכתובה, שנועדה מראש ליהודים.
היסוד העברי משמש בלשון סגי נהור: " ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רוואח ולא… = [המומר מציע לגזור גירוש והרג על היהודים] ולא יישאר בשונאיהם של ישראל [־היהודים] לא נפשות ולא…
בדוגמה שלהלן יש משחק מילים המחייב את השימוש ביסוד העברי: " פעוואד לענג תא יעמלהום נגע וצער גדול = במקום עונג הוא גורם להם נגע וצער גדול . אלא שזו דוגמה יחידה, וגם היא איננה מקורית, שכן החילוף ענג / נגע מצוי במקורותינו.
קוסקוס אתר עם שורשים-זכרונות מן העבר.
בקטגוריה הזו, מורי ורבותי, אביא בפניכם את החומרים ששמרתי….ושעדיין זורמים אלי מהחברים הוותיקים, חלקם רוצים להזדהות, וחלקם מעדיפים להישאר בצל…אך עדיין פעילים….
באתר הזה אין אפשרות לאחר מלבדי לפרסם בו פוסט או מודעה, ולכן מבקש אנוכי מן החברים היקרים במידה ויש ברשותם, חומר רלוונטי, אותו רוצים הם לפרסם, לשלוח אותו אלי למייל שמופיע בדף הראשי של האתר, וליתר ביטחון ארשום אותו כאן…..
epilo@012.net.il….
זכרונות, סיפורים, תמונות כל מה שקשור לאתר קוסקוס, החלוץ לפני המחנה של הפצת מורשת מרוקו…ביוזמתה של משפחת שושנה…אני משאיר כאן מקום למשפחת שושנה להעלות על הכתב את סיפור האתר…
כיוון שאינני בקיא בעיצוב של תמונות אשמח לקבל הצעות אחרות מעוצבות יותר
בברכה
מעמד היהדים בחברה המוסלמית – המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם.
מעמד היהדים בחברה המוסלמית
המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם.
מעמדם המשפטי של היהודים והיחס העקרוני כלפיהם לא נקבעו בראשית האסלאם, והדבר היה תלוי בנסיבות, ועבר שלבים שונים.
מוחמד, נביא האסלאם, לא חשב תחילה ליצור דת חדשה, אלא ראה את עצמו כאחד הנביאים בשרשרת נביאי המקרא, וקיווה שהיהודים יקבלו שליחותו. לאחר שהתברר לו במפגשו עם שבטי היהודים ביתריב, היא המדינה, שאינם מכירים בו ומתכחשים לשליחותו, שינה יחסו ליהדות ואף לחם נגדם, עד שנאלצו לגלות ולמצוא מקלט ביריחו ובאדרעי. יחס מלחמתי זה לא חזר בהמשך מגעיו של מחמד עם היהודים.
מעתה הקו שלו הוא, כי אין לכפות על היהודים והנוצרים, השייכים למסגרת אחת של בני הספר, את קבלת האסלאם, בניגוד לעובדי עבודה זרה, עליהם יש לכפות האסלאם או להורגם.
הביוגרף של מחמד, אבן האשם, מת בשנת 824 לספירה, מוסר, כי הנביא כתב אל שליטים דרום ערביים, כי כל מי שעומד על יהדותו או על נצרותו, אין להעבירו על דתו. אולם כתמורת הזכות לחיות בצל האסלאם והגנתו, עליהם לשלם מס גולגולת המוטל על כל בוגר, אם זכר אם נקבה, אם בן חורין ואם עבד, דינר אחד או תמורתו בבגדים, ואשר יתן זאת לשליח אללה, הרי חסות אללה וחסות שליחו תהיה לו לחוק. ואשר ימנע מלשלם, הריהו אויב לאללה ולשליחו.
אולם אין מוחמד עקבי לגבי תשלום המס בכסף דווקא. באגרת מפורטת משנת 630 לספירה המופנית ליהודים תושבי מקנא ( בחוף המזרחי של ים סוף, כ – 40 ק"מ צפונה מהאי טיראן, ממנו גורשו היהודים על ידי הביזנטים, כ – 100 שנה לפני מאורע זה ) והמובאת על ידי הכרוניסטי הערבי בן המחצית המאה ה – 9 בלאד'ורי, בספרו פתוח – אלבלדאן – כיבוש ארצות – כותב מחמד בין השאר :
משתגיע אליכם אגרת זו, אתם בביטחון ולכם חסות אללה וחסות שליחו..שליח אללה יגן עליכם כמו שהוא מגן על עצמו. ולשליח אללה אריגיכם היקרים, עבדיכם סוסיכם ושיריוניכם ומלבד זאת עליכם לשלם רבע ממה שמפיקים דקלי תמריכם, רבע מציד הדגה ורבע מטוית נשיכם. לאחר מכן אתם חופשיים, ושליח אללאה משחרר אתכם מכל מס גולגולת, ועבודת כפיה.
מוחמד והנלווים אליו היו זקוקים למזון, לבגדים, לסוסים ולשריון למטרות כיבוש נוספות ואלה היו עדיפים בעיניהם בתנאי המדבר על כסף. אולם בעיקרון אין הבדל אם נדרשו מזומנים כמס גולגולת או שווה כסף.
מס גולגולת ומסים אחרים.
התוקף הדתי למס גולגולת נמצא בקוראן, בפרשת התובה, פסוק 29 :
" הלחמו באלה אשר לא יאמינו באלוקים ולא ביום האחרון ולא יאסרו את שאר אסר אלוקים ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר נתן להם ספר, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים.
מס הגולגולת תפקידו איפוא להשפיל את בני המיעוטים הדתיים המונותאיסטים, באשר מוסלם אינו משלם מס כלל, ולכן הוא מס חסות. היהודים והנוצרים הוגדרו כאהל אלד'ימה, בני חסות הקונים זכות במס גולגולת. מס זה היה מקובל אצל הפרסים והביזנטים, מהם למדו המוסלמים דרכי ניהול מדינה וגם פרט זה.
בערבית נקרא ג'יזיה, ובימי הביניים המאוחרים בפי היהודים בשם ג'ואלי, המזכיר את המלה גלות. כלומר, מס גולגולת נתפש על ידי היהודים כמס המאפיין את גלותם. אולם למס הגולגולת רק משמעות שלילית. הדבר גם מחייב את שלטונות המוסלמים.
- לאפשר לבני החסות לחיות בקרבם בביטחון חיים ורכוש, עד כדי החזרת המס במקרה שהמוסלמים אינם יכולים להגן עליהם, כלומר הדבר מחייב גם הגנה אקטיבית.
- חופש דת ואוטונומיה פנימית.
- שחרות משירות צבאי.
תשלום סדיר של המסים הבטיח אפוא חייהם של היהודים בארצות האסלאם, והם אף היו מעוניינים לשלמו במידה ולא נדרשו סכומים מופרזים ושרירותיים. אופייני הסיפור על נטריא, סוחר ובנקאי יהודי חשוב בבגדאד, שפעל עם עלייתו של הח'ליף העבאסי אלמעתצד 892 – 902 עד 916 בימי הח'ליף אלמקתדר.
הראשון הציע לו ביטול המס מישראל, אמר לו נטריא " אי, אדוני, היהודים ישמרו דמם רק במס, ואם תבטלו יהיה דמם מותר ".
גובה מס הגולגולת היה שונה ממדינה למדינה ומתקופה לחברתה, ותלוי היה בח'ליף או בממונה המקומי. גם האסכולות המשפטיות השונות בשריעה הסונית, המד'הבים, דהיינו השאפעית, חנפית, חנבלית, מלאכית, חלוקות היו ביניהן לגבי הסכום הנדרש מעשיר, בינוני ועני. מכל מקום, בדרך כלל נתקבל העיקרון של תשלום פרוגרסיבי לפי שלוש הדרגות הכלכליות דלעיל.
מדי פעם התעוררה בעיית גובה התשלום, כנראה על רקע ערעור של הסובלים ממנו. למשל בין 1228 ל-1233 הגי שפקיד הדיוואן הממונה על אנשי החסות בשם אבו פצ'לאן, חווה דעתו זו לח'ליף העבאסי אלנאצר :
" לפי שיטת האימאם השאפעי, המס הנגבה מאנשי החסות מדי שנה בשכר ישיבתם בעיר השלום ( בגדאד ) אין החוק הדתי קובע לו שיעור שאין להוסיף עליו. אלא קובע לו שעור של דינר אחד שאין לגרוע ממנו, אבל מותר לגבות עד מאה דינר, כפי שהיד מגעת לגבות מהם " .
נוסף לג'יזיה, הוטלו על היהודים מסים נוספים כמו הכ'ראג' – מס קרקע -, שגרם במידה רבה לנטישת החקלאות בעיראק ובארץ ישראל, באשר המסים נגבו לפי השטח ולא לפי היבול, במהלך הזמן, בעיקר בתקופת השלטון הממלוכי 1250 – 1517 ובתקופה העות'מאנית, הוטלו מסים חדשים שהעיקו ביותר על המיעוט היהודי, כגון מס דרכים, מס על מכירת היין, תשורה לראש המנגנון עם כניסתו לתפקיד, מסים מיוחדים בשעת מלחמה, ואצל העות'מאנים מס בגדים. כל המסים הללו היו שרירותיים, ומבחינת ההלכה המוסלמית בלתי חוקיים. המס החוקי היחיד הוא ממס הגולגולת, באשר הוא נזכר בקוראן.
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19
3
10 באפריל 1873. שגרירי בריטניה וצרפת במארוקו פנו לסולטאן, שיתן הוראה למושל מאזאגאן שיחזיר את יום השוק משבת ליום שני כפי שהיה בעבר
Marocco 10th April 1873 Memorandum Kaid Doe and the Poor Jews of Mazagan
The poor Jews of Mazagan are in great distress in consequence of Governor Doe having prevented them from attending the market on El Isnin ( Monday) in Oolad Dweeb. The undersigned knowing His Majesty the Sultan's well known clemency and regard for his poorer subjects, do therefore intercede in their behalf, and beg that His Majesty may be pleased to direct Kaid Doe to reestablish the market on Monday as it has always been during His Majesty's present reign and in the time of His Majesty's ancestors.
S(igne)d C. Tissot
& J.H. Drummond Hay
4
24 באפריל 1873. מזכירו של הסולטאן לשגריר הבריטי. עונה לתלונתו שמושלי רבאט ומכנאס אילצו יהודים לעבוד בשבת. הסולטאן לא ידע על כך, נזף במושלים והזהירם לבל יחזרו על כך.
24th April 1873
Translation of a letter addressed by the Secretary of the Sultan Seed Drees Ben Drees to Sir John Drummond Hay, dated 24th April 1873 To the esteemed and judicious Minister Plenipotentiary at the Shereefian
Court (After compliments) The statement you have made regarding the complaints of the Jews that the Governor of Rabat compelled them to work upon Saturday and to salt heads on that day; and that the governor of Mequinez also compels the Jews to work on a Saturday, has been made known to our Lord the Sultan. His Majesty has replied that he had no knowledge of this and had the Jews complained to his Shereefian presence, His Majesty would have afforded them redress, and He, may God glorify him, has written therefore to the aforementioned two Governors to reprimand them on this account, and he has ordered that they should never repeat such conduct; and this order is in accordance with the orders which have been repeatedly given to all governors, as it our practise (of doing justice) with all men Finished 25th Sefar 1290 (signed) Drees Ben Mohammed Ben Drees
5
24 באפריל 1873. שגריר בריטניה במארוקו לשר החוץ. מזכיר את התזכיר המשותף שלו עם שגריר צרפת בקשר לאילוצם של יהודי רבאט ומכנאס לבצע עבודות בשבת. מתייחס גם לנושא העברת השוק מיום שני לשבת במאזאגאן
Marocco 24 April 1873
The Right Hon(orable) The Earl Granville K.G. My Lord,
With reference to my despatch No 18 of the 13d March transmitting a letter I had addressed under flying seal to Mr Cremieux, in reply to the communication I had received from him regarding the tyrannical conduct of certain Governors in Marocco towards the Hebrew population, I have the honor to transmit herewith the translation of Memoranda which the French Minister and I presented ( No 2 Jews of Rabat & Mequinez) to this Government on the subject and of the identic replies we have received.
As Mr Tissot will no doubt have made known to Mr Cremieux through the French Government the result of our joint representations, I have not thought it necessary to write again to that gentleman. With regard to the conduct of Governor Doe, I was informed by Seed Moosa, to whom I had made known the marked hostility and fanaticism evinced by the functionary towards Christians and Jews and of his inattention to Mr Tissot and myself, when we passed through the district he governs, that an officer of rank with a troop of twenty five horsemen had been despatched with a letter from the Sultan reprimanding him severely, demanding explanation for his conduct and intimating that he would be removed from office if there was a repetition of such misconduct. Kaid Doe will not only have to renumerate the Officers and troopers who convey to him the message, but I am told that he will be required to pay a very heavy price to the government for his misconduct, which I trust may have a salutary effect, not only as regards himself, but also upon other governors who may hear of his disgrace. The complaint alleged to have been against the Jews, is for disorderly conduct at the market of Dweeb, and was occasioned, I understand, by one of the numerous Hebrew subjects of the Sultan, who are protected by the United States Consul General at Tangier, having infringed the market regulations and indulged in offensive language towards the Moorish authorities and Mohammedans in general.
I have the honor to be, with the highest respect, My Lord,
Your Lordship's most obedient humble servant J.H. Drummond Hay
25 באפריל 1873. תשובת הסולטאן למכתב המשותף של שגרירי בריטניה וצרפת בקשר להתנהגות המושל כלפי יהודי מאזאגאן
Marocco 25 April 1873
Translation Reply of the Sultan to the Joint Representation made by the British and French Ministers regarding the conduct of Kaid Doe towards the Jews of Mazagan.
With regard to the complaint made by the poor Jews of Mazagan that the Market held weekly at Owlad Deweeb had been changed from the Monday to the Saturday, the Jewish Sabbath, His Majesty replied that this market is established especially for the benefit of the "Kabyle", or Tribe, of the provinces, and therefore the governor is justified in selecting the day which will best meet the wishes of the "Kabyle". Moreover it had been previously reported to His Majesty that the day had been changed in consequence of the irregular proceedings of certain Jews( N.B. These Jews, informed were natives, taken irregularly by the United States General under his protection & thus exempted from Moorish Jurisdiction) of bad conduct, who had acted in a disorderly manner contrary to the Requestions, established by the government. Nevertheless His Majesty will cause enquiry to be made by impartial persons as to the real cause of the alteration of the day and if it is proved to His Majesty that the Kabyle had complained of the prejudice which had been caused to them, and had therefore requested that the day should be altered there will be no grounds for changing it again, and thus compelling them to submit to what is injurious to them, but if it should appear that the act has emaneted from the governor alone, the market day shall be reestablished as it was before.