Creation d'un corps de juges-notaires
Concile des rabbins du Maroc DES 10-11 Juin 1952
REGLEMENT NOTARIAL EN MATIERE DE TEMOIGNAGE
La proposition présentée à ce sujet au Concile a été adoptée à l'unanimité :
- Affirmre l'ordonnance rabbinique prescrivant, en plusieurs contrées, que le notaire ne peut pas recevoir un acte de notoriété sans l'autorisation écrite de l'autorité rabbinique.
- Recommander aux notaires de se pénétrer avec précision de l'intention des témoins.
- Recommander aux notaires de s'assurer de l'identité des témoins au moyen de pièces d'identité ou de témoignages et de mentionner au brouillon qu'ils ont reconnu les témoins ou les ont fait identifier par un tel et un tel.
- Faire signer par ceux-ci leurs déclarations sur le brouillon.
Recevoir par trois instrumentaires tout acte de notoriété sans distinction.
UNIFICATION DES REGLES DE LA "CHEHITA" AU MAROC
En conformité des décisions du Concile de 5710, des réunions de rabbins et de jugulateurs qualifiés ont eu lieu.
Ils ont convenu d'unifier certaines coutumes des différentes villes du Maroc ayant trait aux règles de la vérification rituelles des viscères des animaux de boucherie.
Cette unification a porté sur 25 coutumes qui étaient différemment appliquées au Maroc.
CREATION D'UN CORPS DE JUGES-NOTAIRES
Après avoir entendu le rapport présenté par le Rabbin DANAN tendant à :
- 1 – La nomination de 3 rabbins-notaires compétents en qualité de juges-notaires aux tribunaux des trois grandes villes : Fès, Casablanca, Marrakech ;
- 2 – L'extension de la compétence de chacun d'eux à la région proche de sa ville, toutes difficultés en la matière devant lui être soumises ;
3 – L'exercice par lui du contrôle de tous les notaires de son ressort en vue de les instruire et guider dans leur travail.
4 – L'extension de ce contrôle à la procédure des fiançailles religieuses, des actes de divorce, du lévirat, de la pratique attentive de la circoncision et aux questions relevant du rite ;
5 – La rémunération des juges-notaires par l'Administration à l'instar des juges rabbiniques ; ;
6 – Le contrôle supérieur de tout ce qui précède par le président du tribunal.
Le Concile, à l'unanimité, décide de saisir de ce projet Monsieur le Conseiller du Gouvernement Chérifien — que Dieu l'assiste.
שכונה חלוצית בירושלים- רות קרק-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי.
ארגון העדה ככולל עצמאי
מחנה ישראל לפני בניית הגשר
הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים לאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמרדות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ לארץ בעבור העדה.
בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים בירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.
בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.
ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה
המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצרים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.
נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה
אחד מן הפתרונות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה.
כבר באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:
…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…
מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.
משה עובדיה-מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו
משה עובדיה
תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו
הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.
מבוא
הקהילה המערבית בירושלים נוסדה במאה ה- 19 על ידי הרב דוד בן שמעון (1822- 1880), שהגיע ב – 1854 מהעיר רבאט אשר במרוקו. הרב דוד ראה את מצוקותיהם של בני עדתו וקיפוחם על ידי הכוללים הספרדיים מבחינת חלוקת הכספים, שהגיעו מחוץ לארץ ליישוב היהודי בארץ ישראל, על כן החליט לעזור להם על-ידי הפרדת העדה המערבית מהספרדים. בשנת 1868 הוא יזם הקמת שכונה של עדת המערבים מחוץ לכותלי העיר העתיקה בירושלים, שנשאה את השם: מחנה-ישראל. (מי שיבקר היום בשכונה זו, ימצא בה מוזיאון ומרכז עולמי למורשת יהדות צפון אפריקה מיסודו של ועד העדה המערבית בירושלים המנציח את המערבים בירושלים לדורותיהם ואת עלייתם של יהודי צפון-אפריקה לארץ- ישראל בעלייה הגדולה בשנות ה-50).
שליחי חכמים מארץ ישראל (בארמית 'שלוחא דרבנן' – שליח של חכמים), היו נשלחים לגולה כדי לאסוף תרומות לכוללים-לעדות ולמוסדות בארץ ישראל. השד״רים שימשו לא רק אוספי תרומות מהגולה אלא גם נציגי ארץ ישראל. לכן השד״רים היו תלמידי חכמים בעלי מוסר, נימוסים ומידות טובות. עצם הימצאותם בגולה היה בה כדי לעורר את יהודי הגולה מבחינה רוחנית. הם הביאו את בשורת הארץ לגולה המנותקת מענייניה של הארץ. יש להבין שהשד״רים יצאו למרחקים לכמה שנים, ונסיעתם הייתה כרוכה במאמצים פיזיים מרובים, לכן היו להם תכונות סגוליות: אומץ לב, בריאות הגוף, הסתגלות לכל מצב, בקיאות בהווי העולם, תפיסה מהירה בלימוד שפות וכישרון להיות מעורבים בין הבריות. היו שד״רים ישישים מאוד והיו צעירים בעלי המידות שהזכרנו. השד״ר היה מוותיקי הארץ, ושהכיר את מנהגי הארץ שאליה היה נשלח או עולה חדש שהגיע לארץ ויכול היה להשפיע ולהצליח בשליחותו בארץ מוצאו. השד״ר היה יכול להישלח מן העיר שבה גר או מעיר אחרת. כמה מהשד״רים יצאו לשליחות אידיאולוגית למען ארץ ישראל ולא על מנת לקבל פרם.
ועד העדה של המערבים בירושלים היה זקוק לשדרי״ם, משלהי המאה ה-19 בשל ההיפרדות מהספרדים להם היו שדרי״ם, שדאגו לקופת הכוללים הספרדים.
הערת המחבר : ראו אודות העדה המערבית במחקריהם של: אלמאליח אברהם, ״לתולדות עדת המערבים״, לוח ארץ ישראל של לונץ י״ד (תרס״ט). עמי 53- 88 ! ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים (1918-1830), ירושלים תשל״א; הנ״ל, ״העדה המערבית בירושלים במאה הי׳׳ט״, פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל״ג, עמי 140-129; גולדמן יעקב, ״קהל עדת המערבים ומחלוקתם עם הספרדים״, האסיף ד (תרע״ט), עמי 90-86; שבתי זכריה, ״בית ועד עדת המערבים בירושלים״, בתוך: ירושלים הבלתי נודעת פרקים בתולדות העיר העתיקה בדורות האחרונים, בית-אל 1998, עמי 171-157 ; רצהבי יהודה, ״קונטרס משפט לאלהי יעקב״, לתולדות עדת המערבים בירושלים, בתוך: פרס י, איש- שלום מ, שוחט ע(עורכים), ירושלים רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה ב(תשייט), עמי קמז-קעד.
ועד העדה של המערבים בירושלים היה זקוק לשדרי״ם, משלהי המאה ה-19 בשל ההיפרדות מהספרדים להם היו שדרי״ם, שדאגו לקופת הכוללים הספרדים.
מנהגי יהודי מרוקו-קבי יוסף בן נאיים זצ"ל…אסרו חג
אלהא דמאיר ענני
- מנהג דכל מי שיש לו איזה צרה, שאומר אלהא דמאיר ענני. וזאת אזכרה שרב אחד במחז״ק פאס יע״א תיקן בבהכנ״ס שלו שלא לומר בתפילת יום הכפורים ענינו אלהא דמאיר, ענינו. ענינו אלהא דבר יוחאי, ענינו. וטעמו ונימוקו דוכי ח״ו אלו הצדיקים אלוה שלהם לבדו, אחרי ימים אינה ד׳ לידי שראיתי להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ פתח עינים, במם׳ ע״ז דח יח ע״א, שב׳ עמ״ש בש״ס אימא אלהא דמאיר ענני ומתנצל וכו', וכתב וז״ל: מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותינו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר״מ ענני, ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר״מ, וכתב הרמ״ע במאמר חקור דין, סוף ח״א, שהכוונה במה שכיון ר״מ ענני באותה כוונה, עיי״ש ובמפרשי. ובזה פירש הרמ״ע שם, אשרי יושבי ביתך, הם עצמן ביתך מרכבה, כמ׳׳ש זה אלי ואנוהו, אשרי אדם עז לו בר, שמבטיחו במסילות אשר בלבבם של יושבי ביתך, זה תוכן דבריו. והשתא הנוהג כר באומרו אלהא דמאיר ענני, טוב שיכוון בדעתו שייענה באותה כוונה שכיון ר״מ, במ״ש הרמ״ע. ומכאן אתה למד שמה שנהגו לומר שמכוונים לדעת רשב״י וכיוצא וכן בתורה ובמצוות, מנהג טוב נאמר בו אשרי עכד״ק. וכעין זה אנו אומרים בעת הוצאת ס״ת בנוסח הרי אנחנו מקבלין קבלת התורה והרי אנחנו מקבלין אותה לדעת רשב״י ולדעת ר״א בנו ולדעת יותם בן עוזיהו ולדעת האר״י ז״ל. הכוונה על מה שהיו הם מכוונים.
- אסרו חג
- מנהג במערב היהודים החונים על חוף הים וכן בשאר הערים החונים על הנהרות, נוהגים לצאת ביום אסרו חג הפסח ויושבים על שפת הים ועל הנהרות ורוחצים רגליהם וידיהם ממימי הים והנהר. ושמעתי טעם לזה שעושים זה זכר לקריעת ים סוף, לנס שנעשה לאבותיהם ועברו בתור הים ביבשה. ומזה נמשך המנהג שיוצאים ביום אסרו חג כל בעלי בתים ויושבים בשדות ופרדסים ואוכלים ושותים ושמחים, הכל עושים לזכר הנסים שעשה להם הקב״ה שהיו יוצאים לשדות ליבש הלבנים והצילם הקב״ה וגאלם.
- מנהג במוצאי חג הפסח הנשים מקבלים קמח לעשות שאור, או מקמח של המצות שמחביאים אותו מקודם הפסח, לעשות ממנו שאור ללוש העיסה שלאחר הפסח. או עושים שאור מקמח של חמץ, ונותנים בקערה כדי להתחמץ, להיות שאור להחמיץ העיסה. ונועצים תור השאור ההוא פולין עדיין ירוקין בקליפתן, ושיבולי דגן ושעורים בקש שלהם, ותמרים שלמים ומטבעות בסף, והכל לסימן טוב. תמרים להיות השנה מתוקה, פולין ירוקין להיות שנה טובה וירוקה מכל מיני ירקות, מטבעות להרויח מעות בשנה ההיא. ובכל בתים כוס תלוי בשלשלת מועד לכל חי שאחר המות, מדליקין אותו בשמן זית לעילוי נשמה. בלילה הזאת נותנים בו חמשה רייאלי״ם כסוף, לסימן טוב להרויח מעות בשנה ההיא. ובלילה הזאת צועקים אנשים בשווקים וברחובות, כל אחד אומר לחבירו תרויח, וכן חבירו מברכו תרויח. ויש בני אדם שלומדים ארבעה קפיטלים ראשונים מם׳ משלי, שיש בהם דברי מוסר. ויש בני אדם שצועקים ואומרים שלשה פסוקים אלו: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. כי בי ירבו ימיר ויוסיפו לר שנות חיים
כל ימות הפסח נותנים על גבי השלחן שאוכלים בו ובפרט בליל מוצאי החג, לימוני״ס תפוחי זהב ליתיני״ס, האלרנז, עשב הנקרא בבוני״ז, שיש בו ורדים וריח טוב. .וטעם הדבר בכל שמות הללו, רמוז בהם שם נם בנוטריקון כי למוני״ס, למו נס. ליתי״ן, ליתי נס. רזוני״ס, ראו נס. באבוני״ז, בבוא נם. ונותנים על השולחן קערה מליאה חלב, וכל מי שיבוא יטעום מהחלב. ונותנים על השולחן מיני מתיקה ותמרים, מגדנות ומרקחות וקערה מליאה תמרים. ומי שיבוא לבית איש או אישה נותנים לו חמשה תמרים או ארבעה או שלשה או שנים, ולצד הפחות אחת — מי שאין ידו משגת. ויש משפחות שמטבילין התמרה בדבש או בחמאה. ויש משפחות שאינם מוציאין מן הבית שום דבר בלילה הזה וכשנותן לו תמרה אומר לו לאוכלה שם, וגם הגרעין יניח אותו שם, כדי שלא יוצא דבר. וכל אחד מנהג משפחתו בידו, יש שעושין לביבות ויש שעושי! כוסבוסו ומחלקין לקרוביהם.
La vie Juive a Mogador-Logement
Logement
Je ne peux parler de cette question que dans la limite de Mogador, actuellement Essaouira, si l'on veut dire son nom de toujours en Arabe, car on est partagé sur la dénomination de Mogador.
Il y a plusieurs légendes qui courent sur l'origine des deux noms. Je ne citerai que celles qui sont les plus répandues.
On prétend que le Sultan qui a fondé la ville, Sidi Mohamed Ben Abdallah, en fermant la ville d'Agadir, port principal du Sud, lança une pioche pour choisir la parcelle du terrain sur laquelle on posa la première pierre. Alors par hasard, quelqu'un émit un mot considéré néfaste – Y a Khali ! (Qui a deux sens : 1. Ah mon oncle maternel ! 2. C'est la ruine !) Alors on passa à un autre endroit, cette fois la pioche fut lancée juste à l'endroit qui apparut tel un paysage de carte postale.
D'autres disent qu'une apparition se présentait chaque fois sous l'image d'une femme qui allait d'un point à un autre, jusqu'à l'endroit où est tombée la pioche en dernier. Juste à ce moment quelqu'un a interpellé son ami en disant : Eh ! Embark ! – Ce qui veut dire "chanceux" ־ et là, on construisit la ville.
Mais pour être plus terre à terre, le nom d'Essaouira, qui veut dire image, peut s'appliquer à la ville de Mogador à cause de son aspect extérieur. Pour accéder à la ville on grimpe d'abord sur une colline qui surplombe la ville distante de six kilomètres, de là on domine la vue générale et quand il fait beau elle apparaît comme une tasse dans sa soucoupe, avec ses minarets blancs et ses hautes constructions blanchies à la chaux, entourées de hautes murailles crénelées. Le tout est plongé dans la mer calme et bleue ou houleuse et toute blanche d'écume pendant l'équinoxe quand elle est démontée. Alors là, elle a vraiment l'aspect d'une carte postale en couleurs, et les premiers touristes ou visiteurs ont dit : cela est beau comme une carte postale.
Le nom de Mogador, lui a été donné par les Français, (car comme on le sait, le plan de la ville a été conçu par un architecte français, qui s'appelait "Cornut"), à cause d'un saint enterré à deux kilomètres de la ville appelé : Sidi Mogdoul.
Comme je vous l'ai déjà dit, la ville a commencé par une espèce de château fort entouré d'une haute muraille. Ensuite les Juifs venus des autres villes se sont agglomérés d'un côté de la ville donnant sur la plage de Safi. Car la ville avait deux plages : une du côté de la route de Marrakech et l'autre de celle de Safi. Celle de la porte de Marrakech, s'étendait à perte de vue et si on le suivait à pied on arrivait à Agadir.
Après quoi, on a entouré le quartier juif qu'on appelait Mellah d'une autre muraille ; quelque temps après on construisit des maisons spacieuses du côté sud, que l'on a appelé Jdida ou nouvelle. Car la première partie est appelée Kdima (ancienne). Au bout on a la suite du Mellah. Des Arabes sont venus s'agglomérer eux aussi, au nord de la ville. Mais il paraît que les Arabes avaient protesté et n'ont pas voulu habiter après les Juifs. Alors le Sultan avait ordonné que l'échange soit fait entre Arabes et Juifs, ce qui fait que les Arabes sont venus occuper le Mellah d'alors et les Juifs sont allés occuper les logis arabes. C'est pour cela qu'on trouve encore les noms des rues du Mellah en Arabe comme, Derb El Hadj Taïbi, qui était obscure comme un four ou Derb Zouînat "jolies femmes" le quartier des belles péripatéticiennes.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
בוחן סמנטי: מקורה של המילה יהיה מותנה במשמע שבהקשר.
למשל: רזק דייאלו ענדנא אמנה ־ רכושו נמצא אצלנו אמנה [־פיקדון](מ״ב). המילה אמנה היא אמנם מילה עברית, אך במשמע פיקדון המילה ערבית היא.
יבדדל לחול מן שבת = יבדיל את החול מן השבת . הפועל הערבי baddel משמעו להחליף, להמיר וכיו״ב. לעומת זאת הוראת הפועל במשפט זה היא להבדיל, להבחין, ולכן אני סבור שזהו פועל עברי שמקורו אולי בהשפעת הביטוי העברי ״המבדיל בין קודש לחול״.
דין דליהוד . המילה דין במשמע הלכה היא עברית, אך במשמע דת או חוב היא ערבית: |מא כא נסיבו באס נרדדו אדדין די סללפנא לעיד = איננו מוצאים במה להחזיר את החוב שלווינו לחג.
מוצ׳אע- Moda3 נקי ־ מקום נקי . המילה nqi במשמע לא מלוכלך היא מילה ערבית, וברבים nqiyen. אולם המילה נקי במשמע טהור או קדוש היא עברית ומופיעה בגלוסר כדין כל יסוד עברי אחר.
כאתקדש לגוף די בנאדם = מקדשת את גוף האדם . הפועל לקדש במשמע לעשות קדוש קיים גם בערבית qeddes, ולכן הפועל ערבי הוא.
לעומת זאת במשפט קדדשהא פחאל דין די ישראל ־ קידש אותה כדת ישראל , הפועל עברי הוא, כי ההוראה לתת לאישה קידושין אינה מצויה בערבית.
מן זיהת לגופות כא נתסבהו לתמר = מצד הגופות אנו דומים ל[עץ ה]תמר . המילה תמר בהוראת פרי היא מילה ערבית, ונהגית tmer אך בהוראת עץ מקורה עברי, ומקומה בגלוסר. (הסבר אפשרי נוסף בדוגמה זו הוא, שהמילה מתייחסת לפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שיר השירים ז 8).
בוחן מורפולוגי: צורנים עבריים בשם ובפועל הם הוכחה שהיסוד עברי.
למשל: וישראל נקיים = ישראל נקיים [־טהורים]. הסימן החיצוני של הריבוי העברי מעיד על כך שזהו יסוד עברי. לו היה כתוב ״נקיין״ אפשר שהמילה הייתה נחשבת יסוד ערבי, והזיהוי היה מותנה בבוחן הסמנטי. עם זאת יש מקרים שהסימן המורפולוגי לא יעזור:
המילה קבורה, למשל, במשמע קבר ביחיד היא מילה עברית (בראשית לה 20), והרבים קבורות לעומת זאת המילה קבוראת במשמע קברים אפשר לראותה כרבים של המילה הערבית בגלל הסימן החיצוני של הריבוי הערבי¡ ואפשר לראותה גם כרבים של היחיד העברי קבורה שקיבל את צורן הריבוי הערבי, כמו המילה גמרא שריבויה גמראת.
בוחן תחבירי: כאשר מילים ״חשודות״ נמצאות בתוך צירוף עברי, יש לראותן כמילים עבריות:
אידא שרבת מנו בהמה טהורה = אם שתתה ממנו בהמה טהורה .
זיהוי המילה בהמה תלוי אמנם בהגייה, אולם כשהיא בתוך צירוף עברי אין ספק שהיא מילה עברית. הוא הדין במילה עבד (ק״מ נב, ז). בעברית ebed ובערבית c3bd אולם בצירוף אליעזר עבד אברהם המילה היא עברית.
קאלו יקום החמור = (החכם הפך את סגן המלך לחמור.] אמר לו: יקום החמור (ש״ח 62). לפנינו הפועל העברי יקום, בגלל הימצאותו בצירוף עברי! לו היה זה יסוד ערבי היינו מצפים לצירוף ערבי — יקום לחמאר.
בדרך דומה אפשר להבחין גם בין פועל עברי לבין פועל משוקע, למשל:
הפועל לגזור בצירוף גזרו עליו הוא פועל עברי בגלל צירוף מילת היחס העברית gazru calaw, ואילו הפועל בצירוף גזרו עליה gazro cliH) הוא פועל שאול.
בוחן הכתיב וההגייה: אם נקבל את הדעה שהדובר מממש פחות תנועות במילה הערבית מאשר במילה העברית, רק קריאת הטקסט תחשוף את ההגייה המבחינה למעשה. אפשר להניח במקרים אחדים שהכתיב יסייע בידינו בזיהוי ההגייה המשוערת. למשל:
הכתיב בן אדם עשוי להצביע על צירוף עברי, המשקף את ההגייה העברית ben adam; uאילו הכתיב בנאדם משקף את ההגייה הערבית bnadem. הכתיב סבה עשוי לציין את vמילה הערבית sebba, ואילו הכתיב סיבה יציין את המילה העברית sibba. הוא הדין במילים כמו זירע, עיבד המייצגות את ההגייה cibid ,zirac, והן מילים עבריות, לעומת המילים הערביות c3ebd ,z3rc. עם זאת יש מקרים שהכתיב לא יעזור¡ למשל, המילה שבת הגויה ssabbat, בניגוד למילה הערבית .sabt
אולם קריאת הטקסט בפי האינפורמנטים מלמדת שקשה מאוד להסתמך על שני בחנים אלה שכן אחד המאפיינים החשובים בהגייתם של יהודי מרוקו הוא היחטפותן של תנועות מלאות גם ביסודות שעבריותם איננה מוטלת בספק, ואף המילה המנוקדת צדיקים נקראה :״ים סדיקים.
תודעת הדובר: מילים בסיסיות כגון תלמיד, חכם, נפטר, צדיק, הן מילים עבריות בתודעתם של הדוברים, ואין שום סיבה לראות בהן יסודות ערביים.
ד״ר שלום אלדד- שיר לכבוד חברת כי״ח להרמ"א (ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)
סם בן-שטרית
הודות לכי״ח רבים הגיעו לגדולה
יהדות מרוקו חבה חוב של כבוד והערכה לחברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) על פועלה ההיסטורי והגדול הן בעריה הגדולות של מרוקו, והן בעיירות ובכפרים הנדחים בארץ רחבת ידיים זו. כי״ח הקנתה לאנשי דורי יסודות השכלתיים וכלים להתמודד בחברה תחרותית.
לולא כי״ח, אנשי דורי ואנכי, היינו נותרים נעדרי השכלה כללית כאבותינו ואבות אבותינו, שהשכלתם הסתכמה בלימודי יהדות ותפילה.
חברת כל ישראל חברים, יזמה, מימנה ופרסה רשת של בתי ספר יסודיים בערי השדה וגם תיכונים בעריה הגדולות של מרוקו, ואף בית מדרש למורים לעברית, לצרפתית ולערבית בקזבלנקה.
בבתי ספר כי״ח לימדונו מורים שהובאו מאלגייריה, תוניסיה וצרפת, את השפה הצרפתית על מקצועות חשבון, אלגברה, טבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, תחביר ועוד.. היא שיגרה למרוקו מורים לשפה העברית המודרנית, שהיקנו לנו לראשונה יסודות הדקדוק העברי, התחביר, הדקלום ושירי ארץ-ישראל. מורי אליאנס הוציאו אותנו לטיולים בטבע בשדות ובעיירות. באמונים על כללי הפדגוגיה נתנו לתלמידים הפסקה בין שיעור לשיעור,. בניגוד לייחדר" ובית הכנסת בהם למדנו על הרצפה, הישיבה בבתי ספר על כסאות סביב שולחנות, ולראשונה בחיינו ראינו לוח קיר שחור והמורים כותבים בגיר עליו.
ולא רק בהקניית ידע עסקו מורי כי״ח, הם לימדונו לראשונה כללי הגינה, צחצוח שיניים, ניקיון ציפורניים, בדיקה יומית של השיער וטיפול בכינמת, ולבישת חלוק אחיד כחולברבות הימים, רבים מחבריי ואנכי, למדנו בבתי ספר תיכוניים, ישיבות ובאוניברסיטאות.
אביא אך דוגמאות אחדות לדמויות מפורסמות מילדי מרוקו:
פרופ' משה בר-אשר – יליד העיירה "קסר-סוק", חתן פרס ישראל וכיום נשיא האקדמיה ללשון העברית. ד"ר יהודה לנקרי – יליד "בוזאד" לשעבר שגריר ישראל באו״ם ובצרפת, ראש מועצה וחבר כנסת. ארז ביטון – יליד הכפר "מחמדיה" שבסהרה, סופר ועיתונאי ושנים רבות יו״ר אגודת הסופרים העבריים בארץ. ויכול אני למנות עוד מאות ואלפים, שהגיעו לגדולות ונצורות, הודות לכלים שקיבלנו מראשי כי״ח. ניתן להוסיף שורה ארוכה של מדענים במכון וייצמן, מרצים באוניברסיטאות ובמכללות, אלופים בצה״ל, כשרובם ככולם נולדו בעיירות שכוחי אל כבנים להורים מעוטי הכנסה. התקיימה בהם אמרת חז״ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". יהדות מרוקו, הוציאה מקרבה כיום מנהיגות מובילה בכנסת, ברשויות המקומיות ובהסתדרות. ייצוג גדול מעבר לכמותה היחסית באוכלוסיה.
הכותב: מכהן כיו״ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
ד״ ר שלום אלדד
שיו לכבוד חברת כי״ח להרמ"א
(ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)
שירת ארבעת המשוררים למשפחת אלבאז מהעיר צפרו במרוקו', אינה זרה לחובבי שירה ופיוט של קהילתם בפרט ושל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו בכלל. כל המעיין בקובץ הפיוטים, שבספר 'שירי ידידותי ימצא את טביעת חותמם של המשוררים לבית אלבאז, האבא ר' יהודה אלבאז (1770 -1847) ר' שמואל בנו (1790- 1844) ור' עמרם בנו (1799- 1856) ונכדו ר׳ משה רפאל (1823-1896), בנו של ר' שמואל, המכונה הרמ״א (והמלאך). תרומתם להתפתחות ה'קצידה' ולשירת הבקשות, שרירה וקיימת, אך אינה מבטאת את כלל יצירתם הפיוטית, אלא מעט מזעיר. בע״ה אנו שוקדים בימים אלה, להשלים את פאר יצירתם הפיוטית ולהביאה לידי דפוס, על מנת להעמיד דבר דבור על אופניו, ולהוסיף תיעוד של רובד נכבד ממרכז השירה והפיוט של יהודי מרוקו בתקופה שלאחר גירוש ספרד. באופן זה, נציג בפני החוקר וחובב השירה, נופך נוסף של יוצרים אשר יצירתם השירית-פיוטית לא זכתה להיחשף במלואה ובאופן הראוי לה.
בחיבור קצר זה, הנני מבקש להביא לפני הקורא, שיר שכתב הרמ״א לכבוד פעילותה של חברת כל ישראל חברים במרוקו. כבר הקדימני ד"ר ר' מאיר נזרי, שהביא במאמרו 'הויכוח בין היום ובין הלילה בקצידה לרבי רפאל משה אלבאז והשוואה למקאמה השלושים ותשע לרבי יהודה אלחריזי', את תיאור תולדות חייו של המשורר, וכן מידע על יצירותיו של הרמ״א, כולל שירתו ונושאיה בתוך כתב העת הזה
בתוך נושאי שירתו, כאמור, מונה נזרי 'שיר לכבוד חברת כל ישראל חברים', שעל אודותיו אנחנו מבקשים לעמוד במאמר זה., שכן הנושא המרכזי, שנבחר להתמקד בו בכתב העת הנוכחי, מציין מאה וחמישים שנה להיווסדה של חברת כי״ח.
בפיוט המובא בפנינו, מבקש המשורר להלל ולשבח את פעילותה של חברת כי״ח במרוקו בתחום החינוך:
לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה,/ כְּתָב וְלָשׁוֹן חיִדָה!(17)
לְחַנְּך אֶת הַנְּעָרִים,/ דַּרְכֵי צֶדֶק מֵיְשָׁרִים!(19)
ברם, על מנת להמשיך להתבונן וליהנות מהפיוט וממי שכתבו, אי אפשר, שלא לומר מילות הקדמה . לנושא החינוך בקהילות יהודי צפון אפריקה וקהילת צפרו, עירו של המשורר, שאינו שונה מקהילות אחרות במרוקו לפני הקמת מוסדות כי״ח, בתי ספר של 'אליאנס׳ ורשתות חינוך נוספות כמו בנים', 'אוצר התורה' ו'תלמוד תורה' במרוקו.
אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
- שוש -בהמשך לנאמר בסעיף 2 , ידוע כי בפי חלק מיהודי מרוקו, התקיים שיבוש בין האותיות השורקות (ז, ס, צ, ש,
ש), מכאן נוצר שיבוש השם מ-שוש ל-סום. ראו גם במקורותינו: "ושריֹן קשקשים הוא לָבוש", "מרקו הרמחים לבשו הסריֹנות". הדבר הובלט במיוחד במלחמת האחים בין יפתח ויושבי גלעד נגד שבט אפרים במעברות הירדן, "…וי אמרו לו אֶמָר-נָא שִׁבֹלֶת, וַיֹאמֶרֱ סִבֹּלֶת, ולא יכין לדבר כן". היתכן כי גולי שבט אפרים היו אלה שהביאו עמם את שיבוש הלשון שבין"ש" ל-ייס" לדרום מרוקו?
אכן, בדרום מרוקו אנו מוצאים מספר כפרים הנושאים שמות המזכירים את מוצא תושביהם כמשבט אפרים, כגון: "תַּאפְרָאווּת" (האפרתים?), "תַּאלתפראוות", "איפראן", "אופראן" ועוד. תאפראוות ואופראן הם שני כפרים גדולים היושבים ב"עמק-סוס", דרומית מזרחית לעיר אגדיר. הכפר תאלפראוות, יושב מול העיר גולמימה שעל כביש רוחב מם' 32, אזור בו ישב ריכוז גדול של יהודים. חלק מיהודי האזור טענו שהם מתייחסים אל שבט אפרים שגלו עם שבט יהודה. בכמה מכפרים אלה אנו מוצאים יהודים רבים שנשאו את שם המשפחה "אפריאט" (מצאצאי שבט אפרים?), או "פרץ" (מצאצאי שבט יהודה?).
כפי שציינו לעיל, דרומית להרי האטלאם הגבוה, משתרע "עמק הסוס" Sousse Valley. אורכו של העמק נמתח לכ-900 ק"מ, מגבול אלג'יריה במזרח, עד העיר אגדיר בירת המחוז, השוכנת לחוף האוקיאנוס האטלאנטי במערב (ראה מפה). לרוחבו של העמק מפוזרות ערי נפה מינהליות המשמשות כמרכזים כלכליים למאות הרבות של כפרי הסביבה. ערי וכפרי העמק שימשו למגורים ולמחיה ליהודים הרבים שחיו בהם במשך יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, בשכנות ובתוך האוכלוסיה הברברית המקומית. במרכזו של העמק, עובר "נהר סוס" המפריד בין הרי "האטלאס הגבוה" , והרי "האנטי אטלאס". זהו אחד האזורים הפוריים ביותר במרוקו. העמק משופע במי השלגים הרבים הזורמים מהרי האטלאס. ההשקייה האינטנסיבית של האדמות הפוריות, מאפשרת גידולי מטעים וירקות המספקים את כל התצרוכת החקלאית של תושבי מרוקו, ובחלקה גם לייצוא לאירופה. מחוז זה משמר את מרוקו של העבר, יותר ממחוזות אחרים, ומזכיר במידה רבה את עמק החולה בישראל. בעיר "סוס" שבלב העמק, פעלה חבורת יהודים מקובלים, בראשה עמד "הרמב"ם אלבאז (ר־ משה בן-מימון אלבאז).
לאור עזיבת היהודים שהיוו אחוז נכבד מאוכלוסיית האזור ועלית מרביתם לארץ-ישראל, נוצר צורך למלא את החלל הגדול שנוצר בתחומי כלכלה רבים בהם פעלו. עתה, במסגרת רפורמות מינהליות שנעשו על ידי שלטונות הממלכה על מנת להביא שוב לפעילות כלכלית רצויה, הם עמלים מזה זמן על תוכנית לפיתוח המחוז, יחד ובשיתוף עם האיים הקנאריים, לקידום האזור כמרכז תיירות ותעשיה בינלאומי, שייתן שירותי מסחר ותיירות לערי הלוויין הגדולות כמו מרקש, אצאווירא ואגדיר (ראה צילום פרסומת לגידול ורדים לתעשיה, באזור זה ההופך להיות אזור התיירות המשותף). אל "עמק הסוס" סופחו גם נפות "מסא" ו"דרעא", וכיום הוא נקרא: "מחוז "סוס-מסא-דרעא". מבחינה אדמיניסטרטיבית, מספרו הוא 13, והוא תופס את המקום ה-6 בגודלו(כ-71000 קמ״ר), מתוך 16 מחוזות שעל פיהם מחולקת מרוקו. ע"פ מרשם האוכלוסין, המחוז מנה בשנת 2007, יותר מ3.2 מיליון תושבים, והוא נמצא במקום השני, אחרי מחוז קזבלנקה.
- עלמין– כי מטו עָלְמִין – מסביר "הערוך": "פירוש מקום ששמו עלמין, כלומר, ירושלים שהוא "בית-עולמים". נשאלת השאלה, הכיצד ? סנחריב יַגְּלֶה את תושבי ערי יהודה שכבש, לירושלים? סביר להניח שחז״ל פשוט לא הכירו את מקומות ההגליה, ואינסו את הכתוב בהסבר שמדובר בירושלים. את השם עָלְמִין, אנו פוגשים במערבה של מצרים, בסמוך לגבולה עם לוב, וכן במרכזה של מדינת תוניס, בה יש עיר גדולה בשם "עֵין- עוֹלְמין", שם חייתה קהילה יהודית במשך מאות שנים. גם בדרום מרוקו, על כביש רוחב מסי 32, שבין א-ראשידיה (קסר-סוק) לבין ווארזאזאת, אנו מוצאים בין הכפרים הרבים בהם חיו יהודים, כפר בשם "אימיו־עולון". – imi-n oulaoun היושב מול העיר "בומאין". שמו של הכפר עשוי לחזק את השערתנו בדבר זיהויה של"עלמין" התלמודית-מרוקאית
- שׁוֹשׁ תְּרֵי, "כִּי מָטוּ לְשׁוֹשׁ תְּרֵי – אָמְרִי: עַל חַד תְּרֵין", רש״י מסביר, שהגולים הודו שהמקום יפה פי שניים מארצנו, נראה לי מאולץ. מי שמכיר את דרום מרוקו שלמרגלות האטלס הגבוה, יודע שקיימת הבחנה ברורה בין "סוס מסא", ל״סוס שטוקא" (בבֶּרְבֶּרִית "שוש האחרת"), אלה צריכות להיות, לדעתי, "שוש תרי" (שני סוס – ראו מפה). על חייהם, מנהגיהם ותרבותם של הברברים תושבי "סוס" ו״סוס שטוקא" ומגעם עם היהודים, אנו מוצאים בהרחבה אצל בּוּגֶרְט (Boogert).
למרבית שמות הערים והכפרים במרוקו, יש שמות בֶּרְבֶּרִיים-ערביים, עם פרשנות לשמותיהם, לא כן ל"סוס" שאין כל הסבר מילולי. זהו כנראה אחד מהשמות הפרטיים הסתמיים (Names of a places) של מקום. יתכן והשם "סוס" נקרא על השורשים בעלי טעם "אניס" הצומחים על גדות נהר סוס הזורם באגן ההידרו גיאולוגי הגדול המפריד בין האטלס הגבוה ובין האנטי אטלס. ידוע ששורשים אלה שהיו נקראים בפי ילידי מרוקו"ערק- סּוס" (שורש סוס), היו נמכרים לילדים שהיו מוצצים אותם, ונהנים מטעם האניס שבהם. עד כאן הובאו חמש נקודות הציון שהוצגו לדיון ממסכת סנהדרין, צד/א, עליהן התבסס מחקרנו. כולן נמצאות בעמקי "סוס-מסא-דרא" שבדרום מרוקו. יש להניח שחז״ל שדנו בסוגיה על מקומות ההגליה של תושבי יהודה ע״י סנחריב, היו בקיאים בשמות אתרי גלויות אחיהם, לפיכך דייקו בציון שמם המפורש של נקודות ההגליה.
בנוסף לדיון שהתבסס עד כה על זיהוי המקומות הגיאוגרפיים, ניתן להוסיף עוד הערה אחת על מקורם של שמות מקומות ואזורים שיש בהם כדי להעיד על תושביהם המקוריים, כלומר, אותם גולי-יהודה שהובאו למרוקו בידי סנחריב, השלימו עם ביתם החדש, במקביל, שימרו לזיכרון את מקור מחצבתם כדוגמה להלן.
שבט "אַיְתּ בְּן-הְדו"
ידוע שבמרכז דרום מרוקו, במרחק מה מהעיר וארזאזאת, לרגלי האטלס, שוכן כפר גדול בשם קְסְבְּתּ "אַיְתּ בְּן-הְדּוֹ", זו אחת הקסבות המרשימות בדרום מרוקו. חומותיה ובתי המגורים בנויים מאבן חול אדומה. היהודים שחיו לצד הברברים במקום, למדו מהם את דרך כינויי השמות הפרטיים, כמו למשל: יעקב, כינויו היה עְקָאן, שלמה=סְלָאם, יצחק=חַאקִי ועוד כינויי-שמות רבים מהסוג הזה. כך גם עם השם יהודה, כינויו היה: הדו". לפיכך "אַיְתּ-בְּן-הְדוֹ" הוא "שבט בן-יהודה"!!! האם יתכן שאותו שבט בֶּרְבֶּרִי נקרא על שם "פָרֵץ בן-יהודה"? – בנו בכורו של יהודה מתמר כלתו. בראשית לח-29. וכי תושביו שימרו את מוצאם משבט יהודה? ידוע שמשפחות פרץ רבות מוצאן מכפרי האזור, ובכלל זה גם מאַיְתּ בְּן־הְדוּ". רבים ממשפחות פרץ מאשרות שאכן הם מצאצאי פרץ בן יהודה שגלו למרוקו לפני חורבן בית ראשון.
יש לסכם ולומר איפא, כי סנחריב הגלה חלק גדול מתושבי ערי יהודה, אל מערבה של ארץ ישראל, אל אפריקה, להרחיקם מאחיהם שבמזרח, על מנת שלא לתת בידי הגולים אפשרות של צבירת כח והתארגנויות, העשויות להביא לתסיסה ואולי אף למרידה במלכות. כך אנו מוצאים את ההתיישבות היהודית הראשונה במרוקו, עוד מהימים שלפני חורבן בית ראשון, כלומר, משנת 701 לפנה״ס.
מארק אליאני – יהודי מרוקו במונטריאול, לאן? מסורת, מודרניזציה והתחדשות
הקשר לישראל:
יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא פנו עורף לישראל. הקשר שלהם למסורת היהודית בא לידי ביטוי באהבתם העמוקה לישראל. רבים מהם מבקרים בישראל ויש שילדיהם נשלחים ללמוד זמן מה בארץ. הם גם מארחים ישראלים רבים באירוע שמתקיים אחת לשנתיים והמעלה על נם את מורשת יהדות ספרד וישראל.
אינטגרציה ומודרניזציה:
יש שהביעו חששות, שהקשר ההדוק למסורת וההתארגנות סביב הזהות הספרדית יובילו להתבדלות. אולם מעבר לדבקות בעוגן המסורתי שסיפק בטחון וזהות קהילתית מגובשת, יהודי מרוקו במונטריאול השתלבו בקהילה הסובבת כאשר שמו את יהבם על רכישת השכלה ועל יוזמות עסקיות מגוונות. שיעור יהודי מרוקו שרכשו השכלה אקדמית גבוה בארבעים אחוז מזה של האוכלוסיה הסובבת אותם, כמו כן, יש להם ייצוג מכובד בייזמות עסקיות, במסחר ובמקצועות חופשיים.
המשכיות והתחדשות גיך דורית:
אם עוגנים במסורת היהודית שירתו את דור המהגרים הראשון שהתיישב במונטריאול, נשאלת השאלה אם הדור שגדל או נולד בקויבק ירש משהו מעוגנים אלה של מסורת ואם הכניס לתוכם מאפיינים אחרים. המחקרים הרשומים בהערה מעידים על כך שהדור הצעיר נשאר קשור למסורת ההורים תוך דבקות בתהליך של מוביליות חברתית, שמאפשר להם להשתלב בהצלחה בחברה הקנדית.
נשים, למשל, ממשיכות למלא תפקיד חשוב בגיבוש הזהות המשפחתית, ויחד עם זאת הן משתלבות יותר בחברה הרחבה אם באמצעות רכישת השכלה ואם בשוק העבודה. תהליך השילוב הזה הביא על פי רוב לשוויון תוך-משפחתי, אך גם לקונפליקטים שהגיעו עד גירושים, כדוגמת המקובל בחברה הסובבת אותם.
הדור הצעיר מתאפיין בשיעור ילודה נמוך יותר מזה של דור ההורים. קשרי המשפחה המורחבים הצטמקו, אם כי עודם הדוקים יותר מאשר בקרב הקהילה האשכנזית או הקנדית בכלל. נשים ממוצא יהודי מרוקאי ממשיכות ליחס חשיבות לקשרי משפחה הדוקים, גם כאשר גברים מאותו רקע, נותנים עדיפות לערכי חופש, שמאפשרים להם מוביליות חברתית וכלכלית גבוהה יותר. הבדלים בדגשים בין נשים לגברים מצביעים על מתחים פוטנציאליים וחרדה לגורל הקהילה. השאיפה להשכלה ולמוביליות חברתית וכלכלית דוחפים בהכרח לפיזור רחב יותר, לעתים קרובות מעבר לגבולות מונטריאול וקויבק, בהן השפה הצרפתית דומיננטית. לימוד השפה האנגלית פתח את שערי אמריקה הצפונית בפני הדור שנולד או גדל במונטריאול ובו זמנית איפשר העתקת המגורים למקומות מרוחקים, מחוץ למחוזות דוברי צרפתית, לצורך השכלה או קידום קריירה. כך, השפה הצרפתית נדחקת למעמד משני, שפה בה מדברים במשפחה, עם דור ההורים, ואולי גם לצרכי תעסוקה, אם נשארים בקויבק ובמונטריאול. כיום, רכישת השכלה בשפה האנגלית נפוצה יותר בקרב הדור הצעיר, לכן המשיכה למקומות מרוחקים גדלה, לאור השאיפות העזות למוביליות חברתית וכלכלית.
דיון
הזהות היהודית המסורתית העניקה בטחון ליהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול ואיפשרה להם להתארגן בארצם החדשה ולהסתגל אליה בתקופת מעבר קריטית, ללא משבר משמעותי. בכך הם שונים מאחיהם שהיגרו לישראל והיו נתונים ללחצים שהביאו אותם במהרה לנטישת זהותם המסורתית. במונטריאול, יהודי מרוקו הצליחו לשמר את זהותם הישנה, עם לכידות קהילתית בונה, ותוך כדי כך לרכוש משאבים שאיפשרו להם להשתלב בחברה הקנדית. למרות הזהות הקהילתית החזקה יחסית בקרב הדור הצעיר, מרחב הזדמנויות גדול, אם בהשכלה ואם בתעסוקה, והוא גורם לפיזור קהילתי רחב. בסופו של דבר, המרדף אחרי הגשמת שאיפות פרטניות גובר על הלכידות הקהילתית.
מאפייני המהגריס – מיטוסים ומציאות.
יש הטוענים שמשכילי ועשירי מרוקו בחרו להגר לצרפת וקנדה ולארצות מערביות ודרום אמריקאיות, ואילו ענייה עלו לישראל. אין שום בסיס עובדתי לטענות אלה. לפי מחקרים השוואתיים. אנשים בעלי מאפיינים דומים היגרו גם לישראל וגם למקומות אחרים. אולם מרחב ההזדמנויות שניתן לאלה שבחרו ביעדים מחוץ לישראל, היה גדול בהרבה.
אין ספק שגם יהודי מרוקו שהיגרו לישראל זכו לשיפור משמעותי ברמת חייהם. יחד עם זאת, ברור לכל, שיהודי מרוקו בישראל היו נתונים לאילוצים ומיגבלות שצימצמו את מרחב ההזדמונויות שלהם. די לציין לשם כך את הריכוז הגבוה של יהודי מרוקו בספר הישראלי, בעיירות פתוח ובמושבי עולים מבודדים, כדי להבין עד כמה מרחב ההזדמנויות המצומצם בישראל פעל לרעתם. ההגירה למונטריאול שבקויבק לעומת זאת, פתחה בפני יהודי מרוקו מרחב הזדמנויות מגוון, ויהודי מרוקו השכילו לנצל אותו היטב.
לפי טיעון מטעה אחר, מרבית יהודי מרוקו שהיגרו לישראל היו'כפריים', שלא כמו אלה שהיגרו לארצות אחרות. אולם סקרים שנערכו בקרב יהודי מרוקו מצביעים שמרביתם היו עירוניים, ורק חמישה עד שמונה אחוזים התגוררו בספר הכפרי בעודם במרוקו. בנוסף לכך, אפילו היהודים שגרו בספר הכפרי, היו בעלי מאפיינים עירוניים מבחינת עיסוקיהם. אין ספק שהיו הבדלים בין יהודי מרוקו, כמו בכל חברה אחרת, אולם הטיעון שהיו הבדלים משמעותיים בין אלה שהיגרו לישראל לבין אלה שהיגרו לארצות אחרות מוטעה ומטעה. האוחזים בטיעון מטעה זה רצו להצדיק בצורה זו או אחרת קליטה לא מוצלחת של יהודי מרוקו בישראל מטעמים שאינם ראויים לפרט כאן. יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול לא היו שונים מאלה שהיגרו לישראל. יש ביניהם שעברו דרך ישראל, אבל מצאו לנכון להגר משם למונטריאול בגלל קשרי משפחה וגם בגלל שהחברה הקנדית העניקה להם מיגוון הזדמנויות רחב יותר, בלי דעות קדומות ובלי סטיגמות מגבילות.
גורלו של הרכוש הציבורי היהודי-חיים ביינארט
ויטוריח (Vitoria) 
שתי תעודות מוסרות פרטים על גורל בית הכנסת בוויטוריה." ב־6 ביוני 1492 נמסרה הודעה לחואן מרטינס די אוליוואריUlivari או Uribari , שקנה את בניין בית הכנסת בעיר, שאסור לשום אזרח לקנות נכסים אלה ש'כן בכל המלכות אין נכסים אלה נמכרים ואין מתירים שיימכרו:
אם לא קנה עדיין שלא יקנה, ואם קנה שלא ישלם את המחיר שהבטיח לשלם, ואם שולם שיבקש בחזרה את כספו… בית הכנסת יישאר כמו שאר כל בתי הכנסת. אם ינהג אחרת יהא הנכס בגדר חפץ שאין לקנותו ואין למכרו׳. ב־30 ביוני 1493 שנה ויותר לאחר איסור זה והקפאת הקנייה נענה הכתר לפנייתו של חואן די מרקמה(Marquina) שפנה אליו מטעם הכנסייה סנטה מריה לה מאיור (Santa Maria la Mayor) שבוויטוריה. לפי דבריו, נעשות מזה שש שנים עבודות בנייה בכנסייה. בגלל עוניים והיעדר כל הכנסה (renta) מחוץ לנדבות הניתנות לה [על־ידי המתפללים בה] ויוקר העבודות היא זקוקה לכספים רבים. לכן ביקש שהכתר יעניק לכנסייה את בית הכנסת, המגרש ואת המצבות.
הכתר היה מוכן להיענות לפנייה, אך מכיוון שמן המסים שהיהודים שילמו ומס האלקבלה על היין היהודי השייכים לכתר לא שרדו כספים כלשהם, ביקש הכתר שהכספים לצורכי הכנסייה יבואו מן הרכוש הציבורי היהודי. אם בית הכנסת לא הוענק לשום אישיות משפטית algunas universidades מוסר הכתר בשלמות וללא כל אפשרות של ביטול לכל החיים את בית הכנסת והמגרש הסמוך לו ואת מצבות בית הקברות למבקשים. על שופטי המקום להעביר לרשות הכנסייה את הנכסים הללו ועליהם לדאוג ששום אדם לא יוכל לפעול נגד מענק זה. שטח בית הקברות יהיה שדה מרעה ואחו לעיר ויטוריה, ואם ביום מן הימים תתעורר תביעה או שיהיה ספק כלשהו, יובאו אלה לפני השופטים החילוניים של הכתר ולא לפני שופטי הכנסייה.
ב־16 בספטמבר 1493 עמדה ראשות העיר על דעתה לקבל את בית הכנסת לצרכיה וכדי למסור את הבניין לפדרו דיאס די אוריאוינדו(Uriondo), שהגיע לעיר לשם הקמת בית אולפנא. ב־10 בינואר 1495 הורה הכתר לאלקלדי של ויטוריה לתת כיסוי בסך של 1,000 מרבדי על חשבון שעבוד שהיה לעיר על מסי היהודים. היה זה תשלום שהקהילה התחייבה לשלם מדי שנה לתחזוקת החומות. ב־5 בפברואר הורה הכתר לאותו אלקלדי להוציא למכירה פומבית את המצבות והלבנים ומן התמורה לשלם לעיר את סכום השעבוד הנ״ל. אם אלה לא יגיעו לתמורה הנדרשת ישלם חואן מרטינס די אוריבארי סך של 15,000 מרבדי לעיר והוא יחזיק בבעלותו בבית הכנסת כפי שקנה אותו בשעתו.
טואי(Tui)
ככל הנראה לא היתה בטואי שבצפון והסמוכה לפורטוגל שכונה יהודית נפרדת. לראשונה נזכרים שם יהודים במחצית הראשונה של המאה הט״ו. ברי שהיו לקהילה בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת נמצא ברחוב הנקרא היום Rua da Olivera בסמוך לחומה שמימי המלך פרנאנדו השני. עם הגירוש נמסרו נכסי הקהילה להגמון ולכמורה שבקתדרלה.60
טולידו(Toledo)
גזירות קנ״א ותלאות המאה הט״ו השאירו בטולידו מספר בתי כנסת מועטים. למעט בית הכנסת שבנה שמואל הלוי בשנות החמישים של המאה הי״ד ובית הכנסת הישן, שנמצא בשכונה והפך כנסייה בידי ויסנטי פרר בשנת 1411 ונקרא בשם סנטה מריה לה בלנקה, איננו יודעים הרבה על גורל בתי הכנסת ובתי המדרש האחרים. בעיות בתי הכנסת נתעוררו שם במיוחד, כפי שהדברים כבר נתחוורו לעיל, לאחר הגירוש עם אבדן ההכנסות מן המלוות שלהם שועבדו הכנסות ממסי היהודים. כך אירע לפרנאנדו דאוואלוס, אלונסו דאוואלוס ופרנאנדו סוארס, תושבי טולידו, שפנו על כך אל הכתר. השלושה הפסידו את הכנסותיהם עם הגירוש, והכתר, כדי להיטיב עמהם בזכות שירותיהם בעבר לכתר ובזכות השירותים שהם עתידים לתת לכתר, העניק להם את בית הכנסת הישן וכל מה שהיה שייך לבית הכנסת, על מנת שיימכרו אותו במכירה פומבית שיוציא אל הפועל פדרו דל קסטיליו, חבר מועצת המלכות והקורחידור של טולידו. את התמורה יש לשלם לשלושת הנזכרים לעיל וכן לכל מי שבידו מלווה משועבד למס השנתי, מס השירות ומחצית השירות וההכנסה מן המקולין היהודי. הקורחידור יחלק את התשלומים לפי המגיע לכל אחד בשעבוד שנתחייבו לו. ברם, לא נמצא לבית הכנסת קונה והוא עבר לבעלותם של השלושה. ב־7 בינואר 1497 הם מסרו את המבנה בחכירה לשם הכנסה (censo) לסוחר דיאגו די ויליאריאל ולאשתו אלווירה לופס תמורת 5,000 מרבדי ועוד חמש תרנגולות שישולמו מדי שנה. דיאגו די ויליאריאל הוציא בשלוש השנים הראשונות 30,000 מרבדי לצורכי תיקון המבנה ובבנייה חדשה. במשך שבע שנים שולמו לבעלים 22,500 מרבדי. הכתר הסכים להורדת סכום זה מן החכירה.
בנוגע לבית הכנסת של שמואל הלוי, שנתכנה לאחר שהפך כנסייה בשם טראנסיטו(sinagoga del Transito) , פנה מגואדלחרה הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה ב־ד ביולי 1494 אל הכנסייה בטולידו וביקש פרטים על העברת בית הכנסת למסדר קלעתרבה, כחליפין לכנסיית סנטה פי שנמסרה לנזירות. באותו מכתב מסר הקרדינל שבחודש אוגוסט 1492 פנה הכומר של כנסיית סן תומי(הסמוכה לבית הכנסת) וביקש שהבניין יוענק לו. מסדר קלעתרבה התנגד לכך וטען שבית הכנסת נמצא בתחום שיפוטו. הקרדינל נמנע מלהיענות לכומר של סן תומי. הוא ביקש פרטים על כנסיית סנטה פי, אם היא שייכת למסדר קלעתרבה ואימתי נמסרה לנזירות. איננו יודעים מה היתה תשובת הכמורה. לפי נתוני הזמן לא פסקה בעלות המסדר על בית כנסת מפואר זה וכך היה במשך מאות בשנים. מכל מקום, נמצאנו למדים מצו הכתר מן ה־14 באוקטובר 1494 לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בטולידו, כי בעלות הכתר על נכסי היהודים שרירה וקיימת. נראים הדברים בתעודה שמדובר בראש וראשונה ברכוש פרטי שהיהודים השאירו במקולין ובבתים שהיו בבעלות הקהילה. ברשימה זו נזכר בית בסמוך ליבית הכנסת החדש׳. איננו יודעים אם הכוונה לבית הכנסת של שמואל הלוי או לבית כנסת אחר שנבנה לאחר תום בניית בית הכנסת שנשא את שמו.
" Reglementation de la profession des " Mohalim
Concile des rabbins du Maroc
REGLEMENTATION DE LA PROFESSION DES « MOHALIM »
1°) Les Mohalim, ceux exerçant actuellement compris, devront chaque année justifier par un certificat médical qu'ils ne sont pas atteints de maladies contagieuses.
2") Tout Mohel devra suivre des cours d'hygiène et d'asepsie dans des centres OSE ou dans des hôpitaux civils et y accomplir un stage lui permettant d'apprendre comment éviter des accidents opératoires et post-opératoires.
3") Le Mohel sera tenu de mettre en pratique les connaissances acquises dans ces établissements et se conformer aux recommandations des médecins instructeurs.
4") Il devra également posséder un diplôme de connaissances (théoriques) religieuses délivré par le Tribunal Rabbinique du ressort.
5") Il visitera obligatoirement le nouveau-né avant et après la circoncision.
6") Il devra se faire délivrer un diplôme de capacités professionnelles par un Mohel expert notoire.
7") Les Mohalim de chaque ville se réuniront au siège du Tribunal Rabbinique ou du Rabbin délégué pour désigner, d'accord avec ces autorités, tel expert.
8") Tout Mohel qui aura cessé d'exercer deux années consécutives sera tenu de produire un diplôme nouveau.
9°) Le Mohel atteint de maladie, de déficience visuelle ou ayant la main tremblante sera exclu de la pratique de la circoncision.
10") La succion sera pratiquée à l'aide d'un instrument, non plus avec la bouche.
11") La non pratique de la succion entraînera l'interdiction d'exercer.
12°) Les Mohalim diplômés sont priés de former de nouveaux praticiens.
13°) Il est permis au Mohel apprenti de circoncire avec l'assistance d'un diplômé et sous sa surveillance.
14°) Le contrôle de la réglementation des Mohalim relève du Tribunal Rabbinique ou du Rabbin délégué.
15°) Les Mohalim diplômés seront inscrits sur des listes affichées, pour l'information du public, aux Tribunaux Rab- biniques et dans les synagogues.
16°) Les achats des instruments nécessaires à la circoncision et toutes dépenses y afférentes seront couverts par la caisse de la communaute.
Il a été décidé que dans les villes pourvues d'un centre OSE, l'application de ces mesures commencera le 1er juillet prochain, dans les autres villes leur mise en vigueur n'aura lieu qu'après prise de contact avec la Direction de la Santé Publique au Maroc.
תולדות יחס היהודים לספרד ולפורטוגאל במקורות ישראל-אליהו רפאל מרציאנו
תולדות יחס היהודים לספרד ולפורטוגאל במקורות ישראל
שבחי ספרד
תקופת ״תור הזהב״ של היהודים בספרד התחילה בימי חסדאי אבן שפרוט והסתיימה במאה הארבע עשרה לקראת שנת קנ״א – 1391.
איש מורם מעם זה ביסס יסודות חכמת התורה בספרד, וזירז את בני עמו לעסוק בתורה ובמדע. רבי יהודה אלחריזי הקדיש לאיש התורה והחסד המקנא לעמו ולתורתו פזמון תהילה וז״ל:… ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה צלחה על בני ספרד במאה השביעית רוח עצה וגבורה ושפה ברורה … בימים ההם זרח בספרד שמש התהלה הוא הנשיא הגדול רבי יצחק הספרדי בן חסדאי… כי הריק לכל שואליו ברכה עד בלי די ובימיו המון גלי החכמות ויגרשו מימיהם גביש וראמות ונצבו נחליהם כחומות … כי הנשיא ההוא החיה בטללי חסדיו מתי הסכלות ומשך בעבות נדבותיו לבות בני הגלות והעביר קול מי לה׳ אלי, וכל מחסורו עלי, ויאספו אליו כל גאון וכל רב מארצות אדום וערב, ממזרח וממערב, וערך שלחן חסדיו לפניהם, ויתקבצו אליו חכמי הדור מאורי באורי נגוהים לערוך מערכת חכמה לפני דורש אלהים וימלא אותם רוח אלהים… ומן העת ההיא פרצו החכמות בספרד פרץ, ומאלה נפצה כל ארץ…
באוירה זו עתידים לצמוח ולפרוח ענקי הרוח בספרד היהודית. המשורר גם הקדיש שיר ושבח לספרד אשר עלה בידה לגדל פירות גינוסר משובחים שריח עדין נוטף מהם עד היום … ספרד היתה תאוה לעינים ואורה כשמש בחצי השמים ורוקח עפרה מור אפים … ואוירה חיי נשמות, ואדמתה מבחר אדמות, והיא זוהר הנפשים, שמחת אלהים ואנשים, ופרחי גניה ככוכבי שחקים, וארצה חבצלת השרון שושנת העמקים …
רבי יהודה הלוי כתב בעקיפין דברים בשבחה של ספרד:… לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב… יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד…
הרמב״ן בכבודו ובעצמו לא נמנע מלהזכיר מצבם הטוב של היהודים בספרד: … אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבנו ולא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאנינו ולא כרמינו וזיתינו אשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות, כשאר העמים יושבי הארץ או בטוב מהם. ר׳ אברהם מטרוטייאל זוכר לשבח:… המלך דון אלונשו הטוב .., גם ר׳ אליהו קפשאלי כתב:… ויהי בימי מלך ספרד ר״י דו״ן פו״לו התנשאו היהודים מאד מאד וינשאם וינטלם כל ימי עולם ונתן להם עשר ידות במעלה ובגדולה מיתר מלכי ספרד אשר לפניו…
לעג ובוז לספרד ולפורטוגאל
תקופת תור הזהב באה לסיומה במאה הארבע עשרה והסימנים לכך היו האשמות הנוצרים נגד היהודים כגון פרשת הרעלת הבארות, פרשת ילדים נוצרים הנשחטים כביכול ע״י יהודי לקראת חג הפסח, וכן קנאת הנוצרים ביהודי החצר. גזירות קנ״א הראו בעליל את סופה של תקופת פז בדברי ימי ישראל.
האוירה היתה עכורה מאד ערב המשבר של שנת קנ״א-1391. זעם ההמונים פרץ החוצה ושטף קהילות ספרד. הפרעות שהחלו בטבח יהודי סיביליה התפשטו לקהילות רבות, ואם לא בהתקפות הדמים, עוד נתבעו האומללים להמיר את דתם. או אז עמד ברה שמעון בר צמח בראש אחת הקבוצות ו׳׳גירשו״ עצמם מספרד, ואת שנת מאורעות סיביליה ציין הרשב״ץ בפסוק: (מואב סיר רחצי) ״על אדום" אשליך נעלי …, ובכך רמז הרב לבוז שהוא רוחש לאדומים הספרדים. הגזירה השחצנית לשמד יותר מהתקפות הדמים היא היא שגרמה לשינוי החד בהתייחסות היהודים לספרד ולעמה.
בימי השמד הנורא חיבר יהודי ושמו פרופיט דוראן אגרת ״אל תהי כאבותיך״ … ובה הוא משחק ולועג לחבר שהשתמד ואגב כך שם דוראן ללעג את עיקרי הדת הנוצרית. ר׳ יוסף גרשון ממגורשי שנת רנ״ב מספר לנו שהספרדים התחננו בפני יהודים רבים להתנצר ובתמורה ישארו בספרד ולא יגורשו, אך בקשת הגויים נדחתה:… ואעפ״כ שהיו נותנים ממון רב לכל היהודים בספרד, כדי שיאמינו באמונת יש״ו בוז היינו מבזים אותם …
יהודי ספרד ידעו מי לחץ על פרנאנדו לבצע פקודת הגירוש, ומי הוא זה שהכריע הכף, ועל כן הלעג לאיזבל המלכה הוא חריף מאד במקורות יהודי ספרד. בכתבי המקובל ר׳ אברהם הלוי נמצא תיאור של לעג וקלס אודות איזבל:… אומר שם כי בשנת רל״ה לאלף הששי תקום בספרד דובה מלאה עינים ואמר זה על המלכה הרשעה … וידוע הוא שבשנת רל׳׳ה מלכה בספרד איזביל הרשעה והיא שעשתה את כל הרעות האלה והמשך המ״ה שנה היו משנת רמ״ה שאז התחילו הצרות והחבלים העיקריים שבאותה השנה גרשה הדובה את ישראל מכל אנדאלוס…
הרב אליהו קפשאלי מהתל במלך פורטוגאל:… ובשנת הרנ״ז נגף ה׳ את דון יואן מלך פורטוגאל וימת בקוצר ימים … בעונו אשר הריע לעשות ליהודים, ובנים לא היו לו, וקבורת חמור נקבר ולא כקבורת מלכים…, ועל מלך ספרד כתב הרב: …ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם מלך ספרד מלך טפש היה …
הרב אברהם מטרוטייאל … מכנה כמה מלכים בספרד בשם היראנדו ובקהילות המגורשים במרוקו ואלג׳יריא, עשו מהראנדו מלת גנאי לבן בליעל ואדם המלסטם את הבריות … הרשב״ץ, בעל אופי מתון וטבע נוח, מתייחס ליהודים הבודדים השבים לספרד, בבוז גדול וז״ל: …ונשאר לתקן ענין החוזרים מכאן על עקב בשתם ככלב שב על קיאו…
יהודי מרוקו בארץ ובעולם- רוברט אסרף
עלייה, שבראשיתה הייתה מוגבלת מאוד, בגלל המספר המצומצם של אשרות כניסה שהסוכנות היהודית חילקה, אשר בתחילה היו שמורות לפליטים היהודיים האירופים שהתיישבו במרוקו. רבים מהם כלל לא חשבו לבוא לפלסטינה, והעדיפו לחזור לאירופה או לנסוע לארה״ב.
לאחר ויכוחים מרים, אשרות-הכניסה הללו ״שינו כיוון״ הועברו לתנועה הציונית המרוקנית אשר העניקה אותם לתנועות נוער ציוניות, המקורבות לזרם הציוני סוציאליסטי.
עשר האשרות הראשונות הוענקו לכן, בין היתר, לאלי מויאל מסאלה, סגן־שר התקשורת לעתיד, לצייר הנוף שאול צבי זיני מספרו, ולצייר משה גבאי מקזבלאנקה. כשהגיעו לפלסטינה, נשלחו לקיבוץ בית השיטה, שם מצאו יהודים צעירים בני טוניסיה ואלג׳יריה, שיחסיהם איתם היו מסוכסכים למדי. הטוניסים פרשו והקימו את קיבוץ רגבים, ואילו המרוקנים, אחרי קשיים רבים, הקימו את צאלים.
עולים חדשים נוספים ממרוקו הגיעו אחריהם, והקימו את קיבוץ יטבתה, לא הרחק מאילת, בהנהגתו של אליעזר אביטן , אחד מחלוצי הציונות המרוקנית.
הזוכים הספורים באשרות-עלייה נתקלו בקשיים רבים כשרצו לעזוב את מרוקו, עקב סירובן של הרשויות הצרפתיות להסדיר את הדרכונים שלהם ואת אשרות היציאה. התברר, שאם ברצונה של הסוכנות היהודית למשוך עולים, עליה למצוא דרך לעקוף את המכשול הכפול: זה שביציאה ממרוקו, וזה שבכניסה לפלסטינה. היה כמובן תקדים לכך – ״עלייה ב׳״ מאירופה; אולם המצב במרוקו היה שונה לחלוטין. באירופה, המועמדים לעלייה היו פליטי שואה, ששכנו במחנות פליטים או ״עקורים״, ולכן היו מוכנים נפשית לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת. במרוקו, צריך היה לעקור משפחות שישבו באותה ארץ מזה דורות רבים, ואשר, לכאורה, לא היו נתונות בשום סכנה.
יתר על כן, אם בארצות המוצא האירופיות מהן הפליגו הספינות, צרפת ואיטליה, לא הציבו כל מכשול בדרכן, ואף פעלו בשיתוף-פעולה איתן, הרי היה ידוע שבצפון-אפריקה הרשויות תעשינה הכול כדי למנוע את יציאתן.
ב־1947 החליטה הסוכנות היהודית לפעול בקנה־מידה גדול, ולארגן מבצע של יציאות משותפות בכל המאגרב. למפקד ההגנה בצפון-אפריקה התמנה אפרים פרידמן בן־חיים, שהגיע לאלג׳יר בינואר 1947, והיה מוסווה כשליח מטעם הקק״ל. מעשהו הראשון היה לארגן את הסמינר הראשון להכשרה מטעם ההגנה, בהשתתפות חברים בתנועות הנוער החלוציות בטוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. מרוקו הייתה מיוצגת על ידי שני אנשי חינוך צעירים מ״אגודת שארל נטר״ בקזבלאנקה – סם אביטבול, שעמד בראש ״קבוצת בן יהודה״, ואלי אוחיון, מזכיר הפדרציה הציונית המרוקנית.
השליח הארץ-ישראלי קבע, שההפלגה תצא ישירות מן החופים הצפון־אפריקנים, ולא דרך הסניף הצרפתי, כפי שהדברים נעשו עד אז בקנה-מידה קטן. זאת, על פי המסורת ה״אקטיביסטית״ של תנועתו ״הקיבוץ המאוחד״, ובגלל סיבות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות, יותר מאשר בגלל מניעים מעשיים.
פעילים ואוהדים מקומיים סייעו בהקמתו של מחנה מעבר במרחק של כמאתיים קילומטרים ממזרח לאלג׳יר, סמוך לטֶנֶס, במסווה של אתר חופשה בשם Repos et Santé – ״מנוחה ובריאות״. כששבו סם אביטבול ואלי אוחיון למרוקו, הסתייעו ברשת השמועות, והפיצו בכל המלאח׳ים במרוקו את הידיעה על פריצת הדרך לארץ ישראל. באפריל 1947, אחרי פסח, החלו להעביר בחשאי לאלג׳יריה, באזור אוז׳דה, את הקבוצות הראשונות שהתקבצו מכל רחבי הארץ.
עם הגעתם של המועמדים לעלייה לאלג׳יר, אספו אותם והובילו אותם למחנה, שם היו אמורים לשהות ימים אחדים, אך בפועל שהו שם קרוב לשישה שבועות. המיפגש בין העולים המרוקנים לבין האחראים הציונים הצרפתים לא התנהל על מי־מנוחות. רפאל האמל, שנשלח מן הבירה האירופית לנהל את המחנה בטנם, לא הסתיר את כעסו:
"עד מהרה נוכחנו לדעת שנמצאים בקרבם רק אחוז קטן של חברי תנועות ושל [אנשים שיש להם] פוטנציאל פרודוקטיבי. מספר החברים בתנועות הנוער נע בין 20 ל-25; וזה של בעלי מלאכה ופועלים סביב 60. כל היתר, 250 עד 300 איש, היו שייכים למעמדות הנמוכים; היו אלו פרזיטים שחיו מהברחות בשוק השחור, שהתפתו לבוא עקב אי-החוקיות ונמשכו על ידי האידיאולוגיה של ׳הארגון.״
היציאה הסתיימה בכישלון-למחצה. המפרצרן, שנבחר בתחילה להפלגה, היה מסוכן מדי. המיקום החדש שנבחר סבל מחיסרון גדול עיקרי: הספינה הפנמית ״אנאל״, ששמה הוסב ל״יהודה הלוי״, לא יכלה להגיע ליבשה ממש, והיה צורך להעביר את העולים בסירות עד לספינה. לשם כך נאלצו לשכור את שירותיהם של מבריחים מקצועיים – למורת רוחם הרבה של נכבדי הקהילה היהודית באלג׳יר, אשר לא שמחו בקשרים מעין אלו. רק בלילה של 10 במאי 1947, ״יהודה הלוי״ הטילה עוגן סמוך לטנס. הייתה זו ספינה בנפח 250 טון, שהוכנסו בה שינויים לצורך אכסון 600 נוסעים. אף כי הז׳אנדרמריה – שתשומת לבה התעוררה, ללא ספק, עקב ההפלגות הלוך־ושוב – תפסה ועצרה כמאתיים עולים, הרי 460 האחרים הצליחו לעלות לסיפון הספינה, שיצאה במהירות הימה והפליגה לעבר פלסטינה.
כך אירע שמשפחות התפצלו: חלק מהן הפליג לארץ ישראל; חלקים אחרים נאלצו לחזור למרוקו. כך אירע גם לשאול בן שמחון שחזר לפס, ועסק שם בניסיון לתעל את זרם המועמדים ליציאה.
״יהודה הלוי״ אותרה על ידי ספינות ה״רויאל נייבי״ ־ הצי המלכותי האנגלי – ליד אלכסנדריה, והובלה לקפריסין מיד עם כניסתה למים הטריטוריאליים של פלסטינה. היא הובאה לנמל חיפה בליווי, ועם הגעתה היוותה סנסציה. סופסוף, היה מדובר בעולים חדשים שהגיעו בחשאי – לא מאירופה כי אם מצפון-אפריקה. כפי שכתב אחד מן המארגנים של המבצע הזה, אפרים בן-חיים פרידמן:
העתונות העברית הדגישה, שזו הפעם הראשונה שלא היה מדובר בפליטים ממחנות הריכוז באירופה, או בפליטים מסיביר, כי אם ב׳׳אחינו האוריינטאליים החיים בשלווה מזה דורות בצל האיסלם בצפון-אפריקה" (״הצופה״). בטאונה של ההסתדרות, ״דבר״, כתב ש״הספינה הזאת היא הוכחה לכך שאין זה נכון לזהות את הבעיה היהודית עם יהודי אירופה בלבד: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך?' כתב המשורר, אשר הספינה נושאת את שמו. אסירי ציון קיימים לא רק באירופה.״
ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.