L'esprit du Mellah-J.Toledano-Le Poids des Mots
Le Poids des Mots
El klam eldid Douces paroles et bonnes manières
Yhel oukha biban el-hdid Ouvrent même les portailles de fer
Buenas palabras finden piedras Les bonnes paroles fendent les pierres
L'Orient croit en la force de la parole, Juifs et Musulmans se retrouvent dans ce culte du Verbe comme il sied à des peuples qui basent leur religion sur la parole révélée. Le sage d'entre les sages, le Roi Salomon écrit dans ses Proverbes: "La douceur des lèvres augmente la force de persuation (proverbes 16:21); "Un doux parler brise la plus dure résistance" (25:15) Il n'y a rien qui peut resister à la douceur des paroles qui apaisent la colère et font oublier l'affront. Les Juifs au Maroc etaient passés maîtres dans cet art et savaient désarmer l'hostilité de leurs voisins par l'amabilité de leurs paroles (que les Européens prenaient pour de l'obséquiosité), donnant au plus simple des Musulmans des titres de noblesse, Chérif, Sidi, capables de faire fondre toute intention agressive La politesse en Orient est de toujours bien recevoir ses hôtes, de ne pas les vexer quitte, pour leur faire plaisir, à leur dire ce qu'ils veulent entendre et certainement pas leurs quatre vérités. Cette capacité de si bien recevoir et demain de mener une révolte, avait amené les Européens à dire que les Marocains manquaient de sincérité, faisaient preuve de fourberie et de duplicité.
AU MOINS CELA J'AI APPRIS CHEZ LES JUIFS!
La symbiose judéo-musulmane prenait parfois un visage très concret et inattendu: des Musulmans qui ayant vécu toute leur vie en milieu juif finissaient par en adopter le langage, le comportement et même la mentalité. Hdda était l'un d'eux. Placé comme mitron dans son enfance, il était devenu à l'âge adulte, masseur au bain turc, autant dire qu'il connaissait maintenant les Juifs dans leur plus stricte intimité. Une année nous le prîmes avec nous camper dans la montagne comme aide-cuisinier et homme à tout faire. Tout le monde le sollicitait, pour un thé ou un café, et à tous il répondait avec la même politesse: "tout de suite mon frère "Un jour je lui fis remarquer qu'il savait bien qu'il ne pouvait servir tout le monde "tout de suite", alors pourquoi mentir?
- Mentir, qui parle de mentir, c'est simplement de la politesse. Au moins cela j'ai appris chez les Juifs, le lasson
Le lasson est le mot hébreu qui veut dire la langue, mais dans le parler des Juifs au Maroc c'était le mot de code pour la douceur des paroles, le langage qui n'engage pas mais garde les convenances extérieures, on disait de quelqu'un qui savait amadouer par la douceur de ses paroles, qu'il avait du lasson.
La même Hdda vint un jour me conter ses malheurs. Son rêve de promotion sociale était de devenir fonctionnaire comme gardien de l'école et justement le poste était vacant. Je lui demandai pourquoi il ne se présentait pas à ce poste et il m'expliqua alors qu'il y avait un obstacle infranchissable: le fonctionnaire qui avait le pouvoir de décision était un. . . Musulman!
- Tu comprends si c'était un Juif j'aurais su par où l'attaquer, par sa famille, son père, son frère, son beau-frère, mais celui-là c'est un maudit Musulman et je ne sais par quel bout le prendre!
- Salam — Ytsri bel klam La fin de la guerre — Par les paroles s'acquière
Une parole bien placée peut désarmer l'hostilité et arrêter une armée, tandis qu'un mot malheureux peut déclencher une guerre. Si on veut faire la paix avec quelqu'un il faut d'abord cesser d'en dire du mal, de le vexer par des paroles méchantes. La paix s'achète avec de bonnes paroles. Le fer croise le fer mais les douces paroles le brisent.
- El Isan ma feh a 'dam La langue n'a pas d'os
Ou li touah ma inedem Et qui la plie ne le regrette pas de sitôt
Le Roi Salomon déjà avait dit: le silence est d'or, la parole est d'argent.
Eli bela ' klam — Ma bla ' a 'dam Avaler un mot — N'est pas avaler un os
Il faut retourner sept fois sa langue avant de parler dit le proverbe français. Il faut savoir garder son sang-froid et ne pas répondre à l'insulte par l'injure, exercice difficile dans un pays au temperament chaud.
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
בבהילו בבהילו
בזרבא זאוו לאמיריכאן במהרה באו האמריקנים
הא לחמא הא לחמא
האד לוזה דעאף הפנים החלשות האלה
די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר
זמיע זיעאן יתסארא ויכאף כל דכפין יתהלך ויפחד
זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר כל דצריך ברעדה מתעופף
האד סנא הנא השתא הכא
סנא זאייא פלהנא לשנה הבאה בשלווה
האד סנא הנא בלמארסי נואר השתא הכא בשוק השחור
סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין
בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה קיימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.
מה נשתנה מה נשתנה
אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע
די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו
ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף והלילה הזה איננו פוחדים
די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה
ולילא האדי לפרחא פזזוף והלילה הזה בלב שמחה ( או בגוף ) די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו שבלילות ההם במצוקות הורעלנו
ולילא האדי תפררז וסוף והלילה הזה התבונן וראה
די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו
גיר כאייפין ונהרבו רק פחדנו וברחנו
ולילא האדי פלהנא מתכיין והלילה הזה בשלווה אנו מסובין
עבדים עבדים
עביד כוננא להיטלר לעדו עבדים היינו להיטלר הצורר
ופכוננא ליזאליי מן יידו ( les allies ) ויצילונו בעלות הברית מידו
בייד קוויא ובדדרע ממדודא ביד חזקה ובזרוע נטויה
ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים
מא ענדנא פככאן הרי לא היינו ניצולים
לא חנא ולא אולאדנא לא אנו ולא בנינו
ולא אולאד אולאדנא ולא בני בנינו
מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו
ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים
כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה ויודעים מה עתיד לקרות לו
וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו
טרא האדא משכור הרי זה משובח
מעשה מעשה
זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני אירע מעשה בימי של מוסוליני
היטליר וגורינג לממזר היטלר וגרינג הממזר
רבינטרוף וסיאנו טאליאני רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי
כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה
טול האדיך לילא כל אותו הלילה
חתתא זאו מלאכי חבלה עד שבאו מלאכי חבלה
והזזוהום ייא סיאדנא וטלטלום, הוי רבותינו
וורמאוהום פלכושא דצבאח והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר
אמר רבי אלעזר אמר רבי אלעזר
קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור אמר מר רוזולט בנאום
טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר
הדים לאלמאן פליאלי בלכור הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות
חתתא דרשהא מוסיו שורשיל עד שדרשה מר צ'רצ'יל
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית
פטריק מאצאר בדרך ארץ מצרים
טול ייאמך וייאמי כל ימי חייך וימיי
נתפככר מא צאר אזכור מה אירע
טול איים חיאתך ליאלי כל ימי חייך, הלילות
ולעלמא קאלו וחכמים אומרים
טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה
ברוך המקום ברוך המקום
מבארך אללאה ברוך הוא מבארך הווא ברוך המקום ברוך הוא
מבארך די זאב לינגליז ולאמריך מבארך הווא ברוך שהביא את האנגלים ואמריקה ברוך הוא
מקאבלת רבעא דלולאד תכללמת תורה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
לינגליז כייס, היטליר דאלם אנגליה חכם, היטלר רשע
ומוסוליני מא יליקס להדרא ומוסוליני שאינו ראוי שידברו בו
חכם חכם
לינגליז לכייס אס הווא יקול אנגליה, חכם, מה הוא אומר
לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה
חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח
ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?
כל רגיפא בכורא עלא למיצאח כל מצה בפצצה על המצח
בלכור צחאח בפצצות חזקות
רשע רשע
היטליר דאלם אס הווא יקול היטלר – רשע מה הוא אומר ?
לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד העבודה והעינויים כולם ליהודים
ליהוד לאייס אילו ליהודים ולא לו
עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם
כפר פליהוד התאכזר ליהודים
חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו
פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת
אילי ולאייס אילו לי ולא לו
ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים
תם תם
לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת
ותקול אילו, גיר ברופלאניס ואמרה אליו : רק במטוסינו
נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו נציל את העולם כולו מיד הצורר
ושאינו יודע ושאינו יודע
ומוסוליני די מא יליקס להדרא ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?
נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק את פתח לו, שנאמר
לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה
עמל אללאה נס וזאס לינגליז ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים
כררזהום מטריק מאצאר ויוציאם מארץ מצרים
ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור
יקדר מן ראץ שהר יכול מראש חודש
יתעללם הווא והיטליר סריך ילמד הוא והיטלר השותף
פאס זא לאמיריך אללאפריך כאשר באו האמריקנים לאפריקה
יקדר מן מאזאל נהאר יכול מבעוד יום
תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא
תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )
מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות
מתחלה מתחלה
מן לוול כאן קרי קווא כבירא לחראמי די היטליר
מתחילה היה היטלר הממזר חזק מאוד
ודאבא קררבת רוסיא תקאדילו כדמתו ועתה התקרבה רוסיה לכַלות את עבודתו
פחאל מא קאל לפסוק, ותכללם סתאלין לקאומו בלכיר שנאמר, ויאמר סטלין אל כל העם בטוב
האגדא קאל תימוסינכו פסתאלינגראד כה אמר טימושנקו בסטלינגרד
נחרכו עליה ומא נכלליוהס פאיין יטיר ננוע לעברו ולא נשאיר לו מקום שאליו יברח
טירא נטיירוה מן הנא חתתא למכלייתו נעיפהו מכאן , עד למקום חורבנו
ונכררזולו מדאפע אוכרין ונוציא כנגדו תותחים אחרים
ואקח את אביכם ואקח את אביכם
וכודת אבוכום שורשיל פנהאר מברוך ואקח את אביכם את צ'רצ'יל ביעום מבורך
ועבביתו לטריק טאליאן וכתתרת קוותו ואולך אותו לדרך ארץ איטליה וארבה את כוחו
ועטית אילות וברוך ואתן לו את טוברוק
ומנור מא חבת נקוותו ומאחר שרציתי לגרום לו קורת רוח
כללית מוסוליני פכן גאזי מטרוך השארתי את מוסוליני בבגאזי נטוש
ועטיתו לאתריפוליתאן חתתא לםרונתייר די תונס ואתן לו את טריפוליטניה עד גבול תוניסיה
ולאמריך מן לור ולינגליז מן לגדדאם ואת אמריקה מאחור ואת אנגליה מלפנים
ברוך שומר ברוך שומר
מבארך די עאון לאמיריך ולינגליז מבארך הווא ברוך עוזר לאמריקה ולאנגלים ברוך הוא
די מוסיו רוזווילט מכמם לו לחד די עמל שמר רוזוולט חישה את הקץ לעשות
סאיין תוקאל פלאכונפיראנס דאנפא כמו שנמאמר בוועידת אנפא ( קזבלנקה )
פלהאעד באיין טרקאן בברית בין הדרכים
פחאל מא קאל לפסוק, וקאללהום רוזווילט עריף תערף שנאמר , ויאמר אליהם רוזוולט ידוע תדע
אין קויין חנא פשמא ופלבחאר כי חזקים אנו בשמים ובים
ונהכלכוהום ונעדדבוהום בלעדאב לחרר ונדכאם ונייסרם בעינויים קשים
וחתתא לגנוס די יכדמו מעאה נשארע אנא וגם את הגויים אשר יעבדו עמו, דן אנוכי
ומנורא דאלך נגלסו פלהנא לכתיר ואחרי כן נשב בשלווה גדולה
והיא שעמדה והיא שעמדה
הייא רוסיא די וקפת לזהדנא ולינא והיא רוסיה שעמדה לאבותינו ולנו
די לייאם די הטליר בוחדו ואקף עלינא ליפנינא שלא היטלר לבדו עמד עלינו לכלותינו
אילא מוסוליני וזיד וזיד ואקפין עלינא ליפניונא אלה שמוסוליני ועוד ועוד עומדים עלינו לכלותינו
וליזאליי מבארכין נומא פככונא מן ידיהום ובעלות הברית ברוכות החן הצילונו מידם
צא ולמד צא ולמד
כרז ותעללם אס פתש לממזר די גוירינג יעמל לזדודנא
צא ולמד מה ביקש גרינג הממזר לעשות לאבותינו
די היטלר לא מן גזר אילא עלא ליהוד שהיטלר לא גזר אלא על היהודים
וגובליס פתש לי יקללע כולסי וגבלס ביקש לעקור את הכול
פחאל מא קאל לפסוק, לכדדאע די היטליר עדונא שנאמר, הרמאי היטלר צוררנו
והבטלהום למזל וסארו מקהורין באמר אללאה ברוך הוא
וייפול מזלם ורוחם נִדכאה בדבר ה'
ונזל עליהום סכט כביר קוי וכתיר וירד עליהם חרון אף גדול, עצום ורב
וירד וירד
ונזל רומיל מן טריק מאצאר וירד רומל מדרך מצרים
מקהור והרבאן וראץ מחנייא אנוס ונסוג וראשו מורכן
ותתבעתו לא ויתיים ארמי בלבטר ותלך בעקבותיו הארמייה השמינית מיד
תעלמו מא נזל גיר לכטייא מלמד שלא רק ירד לאָבדון
איללא גיר יתגררק פיהא אלא, גם, שקע בו
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
וקאל רומיל אילא היטליר פטריק לאליבי ויאמר רומל להיטלר בדרך ללוב
תממא מונתוגומירי פסך לי קלבי שם קרע מונטגומרי את לבי
אין קוי זזוע פארד טאליאן כי כבד הרעב בארץ איטליה
ודאבא ראה הנא מהלוכין פארד תוניס ועתה מובסים אנו בארץ תוניסיה
במתי במתי
בנאס קלאל, פחאל מא קאל לפסוק במתי מעט, כמה שנאמר
בשבעין רופלאן כא תזי עלינא פכול טריק בשבעים מטוסים שבאו עלינו בכל דרך
ודאבא די זאו לא פורתריס בולאן בתפריק ועתה הנה באו מפציצי המבצר המעופף והם פזורים
כיף נזום שמא לכתרא ככוכבי השמים לרוב
ויהי שם ויהי שם
וכאן תממא לקאום כביר ויהי שם לגוי גדול
יתעללם די כאנו טאנגאת מוזודין בעדא מלמד שהיו טנקים מצויים שם
לעסכר קוי וכתיר לצבא גדול עצום ורב
פחאל מא קאל לפסוק כמו שנאמר
ונאס דרוסייא טמרו ודבבו ותקוואו בלעדדא ואנשי רוסיה פרו וישרצו ( וירבו ) ויעצמו בתחמושת
ותעממרת לארד ביהום ותִמָלא הארץ אות
שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו – יוסף שטרית
- 3. שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו
הצגנו כאן פרטים בולטים בלבד בחייו של רש״ח כפי שהם משתקפים בשירתו. יש להניח, או לקוות לפחות, שבחינה רב־ממדית של הטקסטים השונים שהוא השאיר תעזור לנו לחדור עמוק יותר בהבנת מנגנוני הכתיבה השירית שלו וייחודה ברצף היצירה העברית בצפ״א בכלל ובמרוקו בפרט.
3.1 הצורן במודל פואטי לתיאור שירתו של רש״ח
לגבי דידנו, בחינה כזאת צריכה להתייחם אל הטקסט השירי כאל מכלול המורכב מרמות שונות ומשולבות של צורות, מבנים, משמעים ואסטרטגיות כתיבה, שמטרתם לבנות היצגי עולמות סמנטיים־פרגמטיים במסגרת מסורת פואטית מסוימת ובמסגרת תרבותית מוגדרת. כדי לחשוף ולתאר תיאור משמעותי ומפורש את מגוון רמותיו של השיר על מרכיביהן הקונסטיטוטיביים השונים ועל השתלבותן המסובכת בתוך הטקסט הסגור יש לנסות ולבנות מודל תאורטי של מבנה הטקסט השירי בכלל ושל מבנה השיר העברי בצפון־אפריקה ובמרוקו בפרט. מודל זה יהיה עליו להתייחם למשאבי הכתיבה והיצירה — הציבוריים — העומדים לרשותו של המשורר בתרבות מסוימת ובתקופה מסוימת, ולתת להם היצגים משמעותיים ומפורשים. משאבים אלה נוגעים למערכות המבנים, הצורות, המשמעים והאסטרטגיות השונים והמשולבים בטקסט השירי:
א. מבנה השיח השירי עם הפרדיגמות הפרוזודיות־מקצביות הייחודיות או הכלליות, החדשות או המסורתיות, והשתלבות! בתחביר השיח, המבעים והמשפטים של שפת השיר.
ב. מבנה הזרימה הפנימית והחיצונית של התכנים, הערכים וההקשרים התרבותיים־ סימוליים ו/או האישיים־יצירתיים שביסוד העולמות הסמנטיים־פרגמטיים הנבנים בשיר.
ג. מבנה העולמות הסמנטיים־פרגמטיים והאיזוטופיות המשמעיות והרטוריות, כולל הצפיפות הרטורית המייחדת את הכתיבה השירית, המרכיבות את העולמות ואת התמטיקה הייחודית או החוזרת במכלול של שירים, וכן מבנה היצגיהן הלשוניים, הלקסיקליים והתחביריים של האיזוטופיות הבאות לידי שימוש בתוך הטקסט השירי הסגור.
ד. מכלול אסטרטגיות השיח ואסטרטגיות הכתיבה המופעלות להצגת ה״אני״ האחראי לכתיבה, על ממדיו הפסיכולוגיים, החברתיים, התרבותיים והשיחיים הרבים והמגוונים, והמשתתפות בבניית האתוס של השיר או של מכלול השירים.
ה. ייעודיו וגורלו של הטקסט, היינו כוונותיו ומטרותיו של המחבר במסגרת התרבותית והטקסטואלית שבה הוא יצר את הטקסט שלו, צורות התקבלותו או דחייתו של זה בידי קהל צרכניו הטבעיים וציבורים אחרים, השימושים המקובלים והלא־מקובלים שעושים בטקסט קהלי צרכניו השונים, והשפעתו של הטקסט במסגרת התרבותית שלו ובמסגרות אחרות.
אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת.יי בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסוד שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליות שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלך העיון.
3.2 המשקל הכפול
הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפ׳׳א במאה הי״ח, אסכולת המשקל ההברתי־פונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש כתרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך להיות חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא בשם שיטת המשקל הבפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.
אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע — קוליים במיוחד — פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־פונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־עברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר — ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת — והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסס על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת מזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מלה בצלעית הבאה או בטור הבא. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־פונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־עברי להשלמת מבנים חסרים.
ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה הי"ט יוסף שטרית
בקוניונקטורה חברתית־פוליטית מיוחדת זאת, שהייתה רבת סתירות אך פתוחה באותו הזמן להתנסויות חדשות עבור בני הקהילה, התגבשו בשנות השמונים חוגי המשכילים העבריים והערביים־יהודיים בתוניסיה. כפי שכבר נאמר, משכילים אלה היו כמעט כולם יוצאי השכבות החלשות והבינוניות של הקהילה. בפעילותם היצירתית, העיתונאית והחברתית הם הפכו לאחת האליטות החדשות והפעלתניות שצמחו כתוצאה מהתמורות שעברו על הקהילות במחצית השנייה של המאה שעברה, וביתר שאת לקראת סופה. תהליכים אלה הורגשו בעיקר בתוניס, שבה התרכזה קהילה של קרוב לארבעים אלף יהודים, אך השלכותיהם לא נעדרו מאחדות מקהילות השדה, כגון גאבס, ספאקס, סוסה או מהדייה, שבהן פעלו תלמידי חכמים ורבנים משכילים, אולם כיחידים וכבודדים יותר מאשר במסגרת חוגים מאורגנים. בקהילות אחרות, בעלות ממסד דתי רב עצמה ומסורת יהודית־קהילתית מיליטנטית, כגון ג׳רבה, לא קמו כלל באותה העת חוגי השכלה, לא צרפתיים ולא עבריים או ערביים־יהודיים.
בתוניס, כאמור, התקיימה הפעילות המשכילית האינטנסיבית ביותר. בתקופה שבין שנות השישים של המאה הי״ט לתחילת המאה העשרים צמחו שלושה דורות שונים של משכילים שניהלו פעילות משכילית בעברית או בערבית יהודית, ותרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של תרבות עברית ויצירה ערבית־יהודית ראויות לציון.
בשנות השישים והשבעים של המאה הי״ט פעלו משכילים עבריים בודדים שקראו עיתונות עברית ואף כתבו בה, ניהלו חוגים ללימוד העברית והדקדוק העברי ופעלו לשיפור מעמדם ההברתי־פוליטי של יהודי תוניסיה. דור זה בלל בעיקר את המשכילים אברהם שמלה, מרדכי כהן גנונא ור׳ אברהם קאסטרו. אברהם שמלה(??883-18 ו) היה סוחר, וניסה דרך כתבותיו להמגיד להזעיק את יהדות אירופה ואת הארגונים היהודיים הבינלאומיים להפעלת השפעתם על משטרו של הביי כדי שייפסקו ההתנכלויות והפגיעות בנפש וברכוש שמהן סבלו היהודים לפני הפרוטקטוראט ויובטחו זכויותיהם המשפטיות־חוקתיות על פי הרפורמות של הביי מוחמד אל־צאדוק. הוא גם פעל בכתבותיו וכן בפניותיו הישירות לחברת כי״ח לפתיחת בית־ספר לחינוך מודרני בקהילה. על מרדכי כהן גנונא (1886-1830), עמיתו של אברהם שמלה, כותב תלמידו שלום פלאח:
החכם הבלשן סופר מהיר וחכם חרשים […] אשר נשא וגבה מאד בכל מיני חכמה ומדע, מלא וגדוש בש״ס ופוסקים ושו"ת. וגם דרכי הקבלה לא מוזרים לו, וידיו עשו חיל במשפטי הלשון העברית ודקדוקה, והמציא ברוח דמיונו איזה בריאות חדשות אשר לא שערום כל חכמי המדקדקים. […] הוא הצליח מאד במלאכתו המחוכמה מלאכת הספרות, כי לולא היה שוקד על המלאכה הזאת אשר ממנה מצא לחמו כי עתה העשיר את ספרותנו עשר רב, ובכל זאת ידיו עשו תושיה בבאורי התנ״ך לפי חקי ההגיון ומשפטי הלשון.
ר׳ אברהם קאסטרו ניהל במסירות רבה את התלמוד־תורה של הקהילה לפני ייסודו של בית־הספר של כי״ח, ועשה חיל בעמלו החינוכי. כך מתארו עיתונאי מתוניס:
החכם התורני, קנקן חדש מלא ישן, מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדל כחו מאד. […] הוא שמש בכהנת גזבר ת״ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החנוך, ונהל את בית הספר לפי רוח העת. […] האיש המנצח על המלאכה הפליא לעשות עם חניכיו, הוא הצעידם בדרכי הישוב ובמוסר וד״א [=ודרך ארץ] עשר מעלות קדימה, ובימיו החל הבית הזה לעשות פרי הלולים ולבכר את בכורי התורה והחכמה לפני בא עתם, כי נמצאו נערים בני שמנה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא כאחד החכמים הגדולים. הוא עבד את עבודתו בחריצות נפלאה בכל סדר ובכל משטר.
לגבי דור ראשון זה של משכילים, שפעל לפני הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי, שפת -השכלה הייתה כמעט אך ורק עברית. בה הם כתבו את כתבותיהם או את כתביהם, ואותה הם לימדו או טיפחו במסגרת החינוך הפרטי או הקהילתי. בדור השני, לעומת זאת, עם התעוררותו של הצורך להפיץ את מסריה של ההשכלה הכללית והעברית לשכבות העממיות הרחבות, הפכה מהר הערבית היהודית לשמש כשפת האינפורמציה והוולגריזציה של הידע החדש תחת עטם של המשכילים, ותוך שנים מעטות גם כשפת כתיבה ויצירה ספרותית בלעדית כמעט. רוב מנהיגי החוגים המשכיליים שהתארגנו ופעלו בשנות השמונים והתשעים היו דו־לשוניים, אך רק שלום פלאח השאיר אחריו יצירה משמעותית בשתי השפות גם יחד. על אחדים ממשבילים עבריים אלה כתב יעקב גולדמן:
מבין המשכילים הנושאים נפשם אל למוד לה״ק [=לשון הקודש] יתנוסס לתהלה המורה היקר ומאד נעלה ה׳ שלום פלאח הי״ו, הוא המקנא קנאת השפה בפיו ובמכתביו הרבים במכ״ע העברים, הוא יורה למוד השפה לילדי תוניס — וגם בנות אחדות שומעות לקח מפיו — וכל עמל לא יעצרהו מחפש יום יום תחבולות חדשות להשלים תלמידיו בלמודם. כל ספרי החנוך אשר בלה״ק, חדשים גם ישנים נמצאו אצלו, ומבין כלם ברר לו שטה חדשה לפי רוח ילדי אפריקא ולמודם הנושן, ועמלו לא יעלה לריק, כי תלמידיו יראו ברכה בלמודם באופן היותר טוב. בין דורשי השפה העברית ויודעים ומבינים בה נוכל להזכיר אחדים — כי רבים הם — והם: הרב ר׳ יוסף הכהןהי״ו, הוא האיש אשר הקדיש זמנו לדרש ולתור אחר תולדות חכמי אפריקא מלפנים עד היום הזה, וכבר נמצאו אצלו תולדות חכמים רבים שהיו במצרים, טראבלוס, תוניס עד מאראקא, מדורות הראשונים שלא נודעו ע״פ תבל, אך ספרו אינו מסודר לדפוס עדנה: את הרב החה״ש [=החכם השלם] הגביר הנכבד מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] אליהו טייב הי״ו, אותו נפגוש לפעמים במקום הזה — בהמליץ — חתום בשם אך טוב […] ואת החכם השלום [!] ר׳ דוד נאקאש הי״ו אשר לפעמים רחוקות נמצאהו במכה״ע העברים בשם ״הבוסתאן.
גם מו״ל עברי ישנו פה, המו״ל מכ״ע באותיות עבריות ובשפה המדוברת, הוא הרב החכם מוהר״ר מסעוד מעארך הי׳יו. המו״ל הנהו חכם ונבון יודע שפת עבר, ולבו עליו דוי כי לא יוכל למלא עצתי אשר יעצתיו — להאציל מקום במכתבו העתי למכתבים בלה״ק למען הרגיל קוראיו בשפה הזאת, ובנסותו הפעם להדפיס מכתבי הא׳ [=האחד] בלה״ק במכתבו העתי — אחרי הדפיסו מקודם בלשון ערבית — העלה עליו חמת קוראיו באמרם, כי גזל מהם חלק הגליון במלאותו אותו בדבר אין מועיל ואין תבונה בו, כי היו הדברים למו כספר החתום.
Un denouement tragique : La conversion du Messie
La montee d'une nouvelle dynastie
Si le souvenir des exactions et des calamités naturelles restait vivace, la situation des Juifs du Maroc, après les années ce chaos et de disette, avait en effet commencé à s'améliorer sensiblement avec la fin des Saadiens et la montée de la nouvelle dynastie des Alaouites qui ramènera l'ordre et la sécurité. Cette famille de chorfa, descendants d'Ali le gendre du prophète Mohammed, installée au Tafilalet depuis des lustres, y entretenait de bonnes relations avec ses voisins juifs. Elle ne devait développer des visées politiques que quatre siècles plus tard; quand en 1631 son chef, Mohammed Chérif, prit le contrôle du Tafilalet. Son fils Moulay Mohammed (1636 -1664) se proclama sultan et élargit son territoire vers l'est jusqu'à Tlemcen. Son frère Moulay Rachid (1664 -1672) paracheva son œuvre de conquête de l'ensemble du pays. Les Chroniques de Fès le décrivent comme un grand ami des Juifs après les persécutions des derniers Saadiens :
" Cette situation dura jusqu'à l'an 5245 (1665), date de l'arrivée de Moulay Rachid. De son temps régna une grande abondance et la bénédiction divine était sur les œuvres des hommes. Tous les fugitifs retournèrent chez eux du temps de ce souverain et le Seigneur restaura son peuple Israël… Quand dans sa lutte impitoyable contre la puissante zaouiya de Dila, il avait résolu de la détruire, il en avait expulsé les habitants berbères et donné un délai de trois jours à ses habitants juifs pour quitter la ville avec tous leurs biens. Mais ils ne purent emporter que leur or et leur argent abandonnant tout le reste. La majorité de la communauté se transporta à Fès et dans une seconde étape nombre des ses membres s'établirent ensuite à Séfrou et Meknès.
Un denouement tragique : La conversion du Messie
Cette agitation des esprits dans une population généralement calme et ne menaçant pas l'ordre public, commençant à déborder dans les rues des principales villes de son empire, le sultan de Constantinople inquiet, décida d'y mettre un terme en procédant à l'arrestation de Shabtaï Zvi en mars 1666. Mais cette arrestation au lieu de mettre fin à l'agitation, lui donna une nouvelle dimension. Au lieu de semer le désespoir chez les " croyants ", l’emprisonnement affermit leur foi, interprété comme la dernière épreuve avant l'accomplissement triomphal de sa mission. Ils baptisèrent sa prison Migdal Oz, la Tour de la Bravoure et elle ne désemplissait pas de délégations venues du monde entier lui rendre hommage. L'agitation prenant trop d'ampleur, le sultan convoqua le 15 septembre Shabtaï Zvi dans son palais et en présence de ses ministres, le somma solennellement de choisir entre la conversion sur le champ ou la mort. Dans un moment de faiblesse, le faux Messie abjura, prenant le nom de Mohammed Efendi et son épouse Sarah celui de Fatima. Il se retira provisoirement de la vie publique et vivra cloîtré encore une dizaine d'années en bon musulman. On pouvait croire qu'un aussi effroyable dénouement brisant le moral du peuple juif et l'exposant à la risée des nations, signerait la mort immédiate et sans recours du mouvement messianique. S'il perdit irrémédiablement de son élan, son agonie fut lente, accompagnée de sursauts dont l'un aura paradoxalement pour cadre une ville aussi éloignée de son épicentre – Meknès ! Cet épilogue apocalyptique permit aux opposants de sortir de la semi -clandestinité, trouvant en rabbi Yaacob Sasportas (1610 -1698) un meneur déterminé qui avait avant les autres prophétisé le danger que représentait le mouvement messianique pour la foi juive.
Rabbi Yaacob Sasportas (1610 -1698) est né à Oran dans une des rares familles de Mégourachim autorisées à rester dans la ville portuaire après l'expulsion de la communauté suite à sa conquête par l'Espagne en 1500, descendant en ligne directe de l'un des plus grands rabbins de l'histoire d'Espagne, rabbi Moshé Ben Nahman de Gérone. Intronisé très jeune rabbin, il avait été contraint de quitter Tlemcen où il présidait le tribunal suite à des démêlés avec les autorités musulmanes locales. Il trouva refuge à Salé où il épousa la fille du chef de la communauté de Meknès, rabbi Daniel Tolédano, Rachel, avec lequel il restera toujours en correspondance après son départ pour l'Europe en 1651, et qui sera un des ses plus chauds partisans dans la lutte contre le mouvement messianique. Au cours des ses années de son second séjour à Salé, il avait étudié en compagnie de rabbi Elisha Ashkénazi dont nous avons souvent parlé et des rabbins des familles Benattar, Bibas et Abensour. Après quelques années à Amsterdam, il fut nommé en 1663 premier grand rabbin de la petite communauté en formation à Londres, suite à l'abrogation par Cromwell de l'édit d'expulsion des Juifs d'Angleterre, poste qu'il quitta suite à l'épidémie de peste de 1665 pour Hambourg où la majorité de la communauté était constituée de descendants des expulsés d'Espagne, acquise dès le début 1666 au mouvement messianique. Il fut ensuite appelé à servir de guide spirituel à Amsterdam. Seul contre tous, il saisit d’emblée le danger que représentaient les tendances antinomistes du mouvement messianique – opposition pour des raisons mystiques aux commandements pratiques de la Halakha – pour l'avenir du judaïsme. Le mouvement ne se prétendait -il pas être porteur d'une nouvelle Torah, d'une religion nouvelle, comme en son temps le christianisme ? Il chercha d'abord par l'envoi de missives à toutes les communautés, à nier le caractère messianique de Shabtaï Zvi ne répondant à aucun des critères de messianité fixés dans la tradition, comme par exemple d'être descendant de la lignée du roi David et d'être personnellement un modèle de pureté et de bonne conduite. Dans une autre lettre au champion du mouvement à Salé, rabbi Yaacob Bensadoun – originaire de Meknès selon rabbi Yaacob Tolédano – il expliquait la nature du prodige dont le vrai messie aurait dû faire lui -même la preuve et non pas compter en vain sur son prophète Nathan pour le faire à sa place.
דודו אלהרר פעם תקעי לי סכין לא בי ממש-ברית -ראש השנה תשס"ה
דודו אלהרר
פעם
תקעי לי סכין לא בי ממש
אלָא שהיסיפו לשמי תאר שאין בו לא תֹאר ולא הדר
התֹאר הזה היה ארץ הולדתי
ותקעו לידה סכין
מרוקו סכין
להעיד בי אלימות מהלכת אימים
לרומני תקעו גנב לפולני שותף לפרסי מדוני וקמצן
לתימני תקעו גם שחור וגם שכל של חמור שיתחרז
ולי ולשכּמותי מרוקו סכין
בבית אכלני הכל עם כף בסכינים השתמשו רק מבוגרים
צידה של הכף אמרו לנו חד דיו
גם לא הרשו לנו להחזיק סכין סתם ככה
זה מסֻכן הסבירו אפשר להתקל או למעוד ואז אין שליטה על סכין
כמו שלא הרשו לנו ללכת יחפים שלא יחשבו עלינו
אבל את המרוקו ביחד עם סכין נשאתי עמי בצער ובשתיקה
שנים ארוכות
עד שחלפו ועברו שנות המרד וההתקוממות והבאנו להם בהפוכה
בלי סכין בכלל
בלשון חריפה וחדה כתער שזה לא פחות אלים
לגלגתם מרוקו קבלתם מרוקו רציתם סכין והנה תער
מה יצא לך ולי ולו ולנו ולכם
אדֹנָי סְלָחָה
Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)
Robert Assaraf
Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)
Sans se douter de ce qui les attendait, les dirigeants de la communauté étaient venus avec des présents accueillir le nouveau souverain. Se fondant sur ses bonnes intentions qu'on lui prêtait, nul n'avait pensé à cacher ou à dissimuler ses biens. Le pillage, un jour de shabbat, fut total. Tous les objets de valeur furent volés dans les maisons et dans les synagogues. Quelques jours plus tard, Moulay Yazid donna l'ordre aux Oudaya demeurant à Meknès d'en faire de même avec la communauté locale: La terreur semée chez les Juifs par ces événement sans équivalent depuis la période des Almohades, est perceptible dans le témoignage qu'en laissé un témoin oculaire, rabbi Eliezer Bahloul :
" Ici, à Meknès, à l'aube du 14 Iyyar, les pillards ont volé ; pillé, incendié ; violé et torturé les femmes, les vierges et les garçons dans les rues de la ville : Ils ont creusé les cours des maisons, fracassé les murs et les plafonds, n'épargnant ni les synagogues ni même les tombes du cimetière. Ils ont dévêtu et laissées nues comme au jour de leur naissance nombre de femmes qui se sont couvertes des lambeaux des rouleaux de la Loi sauvés des flammes. Il est impossible de raconter ce qu'ont vu nos yeux et de rapporter ce que nos oreilles ont entendu et cela s'est poursuivi 21 jours jusqu'aux fêtes de Shavouot quand le tyran a ordonné de surseoir aux exactions…"
La description qu'en donne la Chronique de Fès est tout à fait concordante :
” Le 14 Iyyar (28 avril), on vint annoncer aux Juifs que Moulay Yazid leur avait pardonné. Mais ce n'était qu'une ruse pour faire revenir la communauté qui s'était enfuie et pour faire sortir l'argent des cachettes. La plupart des Juifs le crurent et, après avoir été dépouillés, ils restèrent là à camper dans les rues de la ville, affamés et dénudés de tout. Ils n'osèrent ni retourner dans leur quartier complètement pillé où sévissait la famine ; ni s'en aller dans les campagnes où la mort les guettait. Ce fut une catastrophe comme on n'en vit jamais. Au bout de vingt et un jours, les Gentils eurent pitié d'eux et ils purent retourner au Mellah.; Dans la nuit du 15 au 16 Iyyar, tous les Gentils pénétrèrent dans la ville. Ils pillèrent les Juifs pendant une quinzaine de jours. Ils firent des fouilles dans toutes les maisons et y découvrirent des trésors inconnus de leurs pères et ancêtres, car tel fut le décret divin. Et cette nuit- là, se produisit une grande éclipse de lune, car ils brûlèrent là un rouleau de Loi
A Fès aussi, le 14 de ce mois, nos voisins les Abid pénétrèrent dans le Mellah pour nous piller…
Les Juifs fassis furent toutefois momentanément plus heureux que leurs coreligionnaires meknassis. Alertée par le tumulte, la mère de Moulay Yazid intervint en leur faveur et la soldatesque se retira du mellah. Ce n'était là que partie remise. Le monarque entreprit peu de temps après une tournée dans tout le pays qui s'accompagna d'exactions contre les Juifs. A Fès, il laissa aux Juifs le choix entre payer une très lourde amende ou quitter le mellah. Les habitants du quartier n'ayant pu réunir qu'une partie de la somme exigée, Moulay Yazid l’empocha et leur fit comprendre que, moyennant un « supplément », il les tiendrait quittes de toute nouvelle demande. Les dirigeants de la communauté réunirent alors une somme d'argent que le monarque encaissa avant de revenir sur sa promesse. Il leur fit savoir que « son pardon ne concernait que leurs biens et leurs personnes qui ne souffriront pas ». Ordre fut donné aux Juifs, sous peine de mort, de quitter le mellah, où s'installèrent trois mille Oudaya originaires de Meknès. Ceux-ci s’empressèrent de détruire les synagogues et d'édifier sur leur emplacement une mosquée. Les Juifs fassis durent attendre 22 mois pour être autorisés à rentrer dans leur quartier, 22 mois qu'ils passèrent dans la campagne environnante, sous des abris de fortune.
A Tanger, Moulay Yazid fit arrêter les deux frères Attal. L'aîné fut exécuté et la cadet dut se convertir à l'islam pour avoir la vie sauve. A Larache, il fit arrêter l'un des anciens conseillers de son père, le négociant Eliahou Lévy, qui accepta de se convertir pour conserver sa vie et ses biens. Lors de son entrée à Oujda, Moulay Yazid s'étonna que la communauté juive n'ait pas envoyé de représentants pour l'accueillir. Quand on lui apprit que des Juifs se trouvaient dans la foule venue lui présenter ses respects, il s'indigna de ce que ceux-ci ne soient pas reconnaissables des Musulmans par une pièce de leur habillement. Emporté par sa folie sanguinaire, il ordonna qu'on coupe aux Juifs une oreille à titre de signe distinctif et il remit en vigueur l'obligation pour les Juifs de porter des vêtements de couleur jaune.
A son arrivée à Meknès, son premier soin fut de faire arrêter tous les anciens conseillers juifs de son père, à commencer par Mordekhay Chriqui qui avait suggéré à Si Mohammed Ben Abdallah d'éloigner son fils de la Cour. Il offrit de l'épargner s'il acceptait de se convertir. Dédaignant cette proposition, Mordekhay Chriqui alla au supplice en récitant des Psaumes et en prédisant pour son bourreau une fin prochaine.
Mordekhay Chriqui avait réussi à soustraire à la convoitise de Moulay Yazid une partie de sa fortune, en la confiant à des Juifs fassis qui furent arrêtés, torturés et contraints de livrer au Trésor d'importantes sommes d'argent. Moulay Yazid fit exécuter plusieurs anciens conseillers de son père, notamment les frères Messod et Abraham Ben Zikri ainsi que Moshé Ben Jamila. Tous les trois furent pendus par les pieds à l'entrée du mellah et leur agonie se prolongea pendant plusieurs jours. Leurs cadavres restèrent exposés en public pendant des semaines avaient que leurs familles ne puissent payer très cher le droit de les enterrer.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
Dans ces poèmes généralement très longs, le poète juif marocain, lui, évoque la vie et l'œuvre des patriarches, raconte des légendes bibliques célèbres, rappelle à sa façon l'histoire de la création du monde ou celle du don de la Torah sur le mont Sinaï, résume des propos de sages du Talmud. Il reconstitue, le plus souvent, des récits de vie tels que la descente aux enfers de Joseph ou la mort de Moïse, ou encore la profondeur de la foi du premier des patriarches, Abraham. Parfois le poète se contente de donner des conseils de vie comme celui de s'éloigner de 
toute forme de vanité parce qu'un homme, quel que soit le pouvoir dont il dispose, n'est, au fond, « qu'une fourmi ». (« N'oublie pas quelle est ta place, écrit David Bouzaglo. Assieds-toi parmi les humbles. ») Parfois encore, le poète dialogue avec la Torah, elle-même considérée comme « une aimée ». Il arrive qu'il mette en valeur les vertus de la prière et les avantages ou les grandeurs de l'espérance. Ces longs poèmes écrits spécialement pour la veillée du shabbat sont toujours en rapport avec les thèmes abordés dans le texte du Pentateuque – la péricope – de la semaine. Dans d'autres poèmes, on raconte la vie de saints locaux et les miracles supposés que leur attribue la rumeur populaire.
La musique dont il est question ici et qui accompagne ces poèmes est d'expression vocale. Comme ces œuvres sont chantées à l'occasion du shabbat, l'utilisation d'un quelconque instrument de musique est évidemment interdite par la tradition juive, comme elle l'est d'ailleurs dans celle de l'islam. Donc ni lyre ni violon, ni oud ni tambour. A cet égard, une autre légende (un midrach) fait dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de votre voix qui m'est le plus agréable. » Serait-ce là une spécialité du peuple d'Israël ? Abraham Ibn Ezra, ainsi qu'on l'a vu plus haut, n'est pas loin de le penser.
La musique andalouse, émigrée des métropoles ibériques, sera conservée par les communautés juives avec la même ardeur et le même souci d'authenticité que dans les cercles musulmans. C'est sur les antiques mélodies de cette musique que vont se greffer les textes des poètes juifs. A chaque semaine sa nouba (son mode musical). On adapte les textes liturgiques à ceux qui, à l'origine, accompagnent cette musique chez les musiciens musulmans. Parfois les poètes juifs poussent le souci du détail jusqu'à utiliser, en hébreu, des termes qui rappellent toujours les rimes des poètes arabes. Moyen mnémotechnique, histoire sans doute de rappeler au lecteur juif l'air sur lequel il convient d'interpréter tel ou tel morceau.
La musique andalouse occupe peu à peu au sein des juifs du pays une place telle – observe dans son Tableau de la musique marocaine Alexis Chottin que lorsqu'un sultan désire renouer avec la tradition et reconstituer l'orchestre andalou de son palais, c'est dans le quartier juif (le mellah) qu'il envoie des émissaires recruter ses musiciens.
Bien plus, on dit que tel musicien juif de Mogador était unanimement reconnu comme une autorité dans ce domaine au point que si, d'aventure, un conflit technique ou doctrinal éclatait entre des chefs d'orchestre sur le rythme, l'évolution ou la définition de tel mode musical, c'est vers lui que l'on se tournait pour trancher.
David Bouzaglo fut, comme d'autres avant lui, un de ces experts que l'on consultait – et que l'on écoutait – en milieu musulman à l'heure du doute et des interrogations sur une musique qui a toujours été – il convient de le rappeler – transmise de génération en génération uniquement par voie orale. Le chercheur Haïm Zafrani, citant « un informateur », raconte que des musiciens professionnels de renom comme Abdelkrim ar-Raïs (une des célébrités marocaines), chef de l'orchestre Al-Brihi de Fès, prenaient souvent conseil auprès du rabbin Bouzaglo. De son côté, Haïm Louk atteste avoir vu des experts marocains venir chercher auprès de son maître telle ou telle précision musicale.
Mais comme dans toute transmission de cette nature, des mélodies andalouses se sont perdues pour toujours, d'autres – la transmission orale ayant des défaillances – se sont altérées ou transformées.
אהרן הסוחר והשד…. מאת דוד אוחיון
אהרן הסוחר והשד….
מאת דוד אוחיון
מתוך חוברת ברית מטעם " ברית יוצאי מרוקו…הופץ לרגל ראש השנה תשס"ה
סיפור אחד מיני רבים מתוך ספרו של המחבר המתאר בהרחבה את חיי הקהילה בה הוא חי בעיירה איניזגן הסמוכה לאגדיר
וכך ישובים היינו בשעת צהרים מאוחרת, דוהרים אל כנפי הדמיון ומאזינים לסיפורו של אבי מתוך ספר שעוד ילווה אותנו רבות. לימים, לכשאגדל ואקים משפחה משלי,יפצירו בי ילדיי, ״אבא, רוצים לשמוע סיפור״, בהיותינו ממתינים, בין מנת הדג לצלחת החמין אפצה את פי ואהגה מתוך זכרונות ילדותי את שמו של יחייא אלקרע. אותה דמות נעלמה, מאיימת בראשיתה ומעודנת באחריותה, שתשוב ותצוץ מסביב לשולחן השבת. כך אשוב אל גן העדן שבפאתי איניזגאן, אל יער ילדותי, יער משובב נפש, שם נחקקה דמותו בין זכרונותיי והיא תדהר כעבור ארבעים שנה בחיק בני ביתי.
השדים שבסיפור על יחייא אלקרע לא היו השדים היחידים שהסתובבו להם בעולם הבתולי של אינזיגן. במקום בו מתמזגים בהרמוניה תמימות ופשטות, שם מצא האימה מפני האחר, מפני הזר והלא מוכר. כאן כיכבו להם שדים, הלוא הם הגינון בשפת המקום. וכך הוא העניין הבא. באחד מהערבים שבין פורים לפסח, ואני מתקרב לגיל שבע, ישבתי לי על שפת הבאר בטבורה של חצר ביתנו. ישבתי בין מבוגרים, בעלי משפחות שאצל חלקם הזקנה זרקה שיבה בשיערם. אחד מהאורחים היה אהרון שעסק בהובלות בקו ואדי סוס בואכה קזבלנקה ומראקש. הוא נהג בין ואדיות, מתחת למדרונות הרים ובכבישים מפותלים. באותו ערב נשבה מעט רוח קרירה, וכולם היו עטופים בג׳לביות צמר, ישובים היו על גבי שרפרפים מעץ, לוגמים כוסות תה מעוטרים בעלי מנטה ובעלי שיבא. במגש הנחושת הסמוך הניחה אמי צלוחיות עם עוגיות שונות. הם לגמו ושוחחו על חוויות יום האתמול ועל יום המחר. והנה אהרון, כטוב ליבו בתה המהביל, נטה על צדו וסיפר את חוויות יומו ולילו: ״מה בפיך אהרון ?״ הישיר מאיר עטייה מבט בפניו של אהרון. ״או, ידידיי, אתם כאחים לי, בוודאי שאחלק עמכם את ימי האתמול״. ״חידה היא לנו״ התעניין אבי, ״מה נסעת עם הכוכבים הזוהרים בליל ירח ? מה תחדש לנו איש ההגה והנסיעות׳״
״יתרוני רב עליכם״. פתח אהרון את פיו וסיקרן את כולם. ״הגינון הם חוויות האתמול והשלשום שלי״.
״חלום טוב, חלום שלום״. ציחקק ואף גיחך יצחק בנו ״חלמת עליהם וכעת תשוח לתומך כי פגשת בהם״.
אמי, ממטבח הבית, הושיטה את ראשה וקראה ״יא אהרון, אל תפחיד לי את הילדים. הם ישמעו את הסיפור שלך והשינה תהייה מהם והלאה״. ״אסתר, תגעי במזוזה ותברכי את הילדים שלך בעת שאשמיע את סיפורי״, חמד לו לצון והוא פתח בסיפורו:
זה היה ביום ראשון בשבוע לפני שלושה ימים בשובו מנסיעה קצרה כשעתיים בלבד מגולימין ומאופראן לאגדיר. כדרכו החנה אהרון את המשאיות בככר הלסטאס ושם פעמיו לאורווה במדרונו של אחד הרחובות שבפאתי העיירה. הוא רכב על סוסו והדהירו במרחבים הטובלים בירק. השמיים זרועי הכוכבים והירח המלא הטילו את אורם על פני ארץ וחלל. דהר לו אהרון בינות לעצי אורנים וזית. עדר תועה באחת הוואדיות ומרחוק הביט לאורותיה המנצנצים של אינזיגן, שהלכו והתרחקו. כמו תמיד לאחר שהזיעה בצבצה במוחו, חש צורך לפוש קמעא הוא הרפה מסוסו שהיה מטרים אחדים ממנו, כמטווחי קשת. סוסו צנף והתנשף ליחך דשא וגמע מעט ממימיו של הפלג הסמוך. אהרון לא חש כי קורי השינה תקפוהו, והוא רבץ לו על האדמה היבשה. סוסו התרחק ממנו ופתח בדהרת אבירים. פרסותיו שעטו אלי מרחב וכך חייכו אליו הירח והשמיים זרועי הכוכבים.
לפתע שמע אהרון קול קורא אליו כאילו ממעמקי האדמה. הוא הביט מסביב והנה דמות משונה עומדת מולו. אמנם דמות אדם לו, אך כל גופו שחור כפחם היה ועיניו נצנצו כפנסים קטנים. ניסה אהרון לקום, אך גופו היה כבד עליו, השיתוק אחזו ופניו התכרכמו עד למאד. ״אדם״, קרא אליו היצור המשונה ״אני בא אליך מעולמות תחתונים״. ״מי אתה ?״.
״אנא ג׳ן מעולמות השדים, באתי לכאן כי הפרת את מנוחתי״. ״מה עשיתי לך ?״ תהה אהרון והרעד שבגופו טילטלו אנה ואנה. ״סוסך, שדהר באין מפריע, המית את אחת מבנותיי. פרסותיו פגעו בראשה של בתי״.
הביטו זה בזה, זה ממקום עומדו וזה ממקום יושבו. אהרון הרהר לעצמו ״מה חטאי ומה פשעי ? מה עשיתי שתבוא עלי הצרה הנוראה הזו ? וכצד אחלץ ממנה ?״
בעוד הוא חושב ומהרהר, פנה אליו הג׳ין בכעס וציווה עליו ״אדם, שב במקומך ואל תזוז! אחיי יגיעו תיכף ויחד ניקח אותך לעולמנו כדי לשפוט אותך״.
הג׳ין התרחק ונעלם מעניו של אהרון. הלה קם מרבצו והתחיל להביט לאופק הבלתי נודע. אורותיה של איניזגאן נעלמו זה מכבר ורק הוא עומד, רועד בפיק בירכיים וממתין לישועה מבוראו. ״אנא ה׳ הציליני נא!״ חזר על דבריו שוב ושוב קרא בשמות הצדיקים: ״ רבי כליפא ורבי דוד בן ברוך, רק אתם תושיעו אותי״.
רווח והצלה עמדו לו ממעמקי האופק. קולות שהלכו וקרבו אליו:״ אהרון, אהרון, היכן אתה?״
וכאשר הקולות הדהדו חזק באוזניו, האזין להתלחשויות ההולכות וקרבות והבין כי הוא ניצל. חיש אספו אותו שלושת אחיו בין זרועותיהם, ורק אנחת רווחה נפלטה מפיו והתהלך בינותיהם לאיניזגאן. עוד זה מדבר ולביתנו נכנסו עזיז הברברי, ידידו של אבי יחד עם מוסטפה שחנותו בשוק גבלה באיטליז של אבי. לבוש אף ג׳לביה עבת צמר, שכן קרירות הערב לא אפשרה לבוש אחר.
״עלא סלמתכּום ליהוד כוואָנא״ קרא עזיז בקול מלא שמחה. ״ברכת אללה עליהם״. החזיר להם אבי וידיו פרוסות כמזמינם להתחבר למפגש רעים ולשיח גברים. ״תתכבדו״, הציע להם. ״אסתר, הואילי להכין לנו בראד של תה חם ״.
״מה בפיכם היום אחיי ורעיי?״ שאל עזיז בסקרנותו כי רבה. ״הרבה בפיו של אהרון״ נזעק בנו יצחק להשיב: ״ השדים משתוללים פה באיניזגאן״.
הוא סיפר בקצרה את אשר אירע לאהרון והוסיף משלו: ״ אין זה כי אם חולמי חלומות הם יושביה של עיירתנו״.
Inezgane (tifinagh (Tamazight): ⵉⵏⴻⵣⴳⴰⵏ ; arabe : إنزݣان) est une ville du sud du Maroc, située entre Agadir et Aït Melloul, dans la vallée du Souss. Inezgane est le chef-lieu de la préfecture Inezgane-Aït Melloul, dans la région administrative Souss-Massa-Drâa.
La ville, réputée pour son activité commerciale, compte un nombre important de grossistes et de magasins de détail. L'économie de la ville est axée essentiellement sur ses nombreux marchés : le souk tleta du mardi, le petit marché quotidien, le grand marché de gros, plaque tournante du commerce de fruits et légumes de tout le Maroc, le souk du cuir, le souk du bétail, le souk des céréales. Elle est considérée la deuxième capitale économique du pays après Casablanca.
Inezgane est l'un des nombreux villages des Imazighen où résidait, à l'époque coloniale, le caïd nommé par les Français. C'était, avant la colonisation, le souk central de la tribu berbère des Aksimen (Ksima en arabe). Les principaux quartiers de la ville sont Tarraste, Mellah, El Jihadia.
Inezgane comprend encore les quartiers Elmouadafin, Jerf, Boulamane, Taghzout, R'mel. On y trouve les écoles Elmansour Dahbi, Rahal ben Ahmed, Abdallah ben Yassine, Ibn Zohr, Al-Falah, Al-Atlas.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-השוק, יופיו, הדרו וריחותיו…תיאורו המרתק של המחבר
כמקום עוין והרה־סכנות הטילה המדינה את חתיתה על היהודים שלא העזו לבוא בשעריה אלא לצורכי שעה, לבד מיהודים כמו סבי ז״ל שפרנסתו חייבה אותו לצעוד שמה ובחזרה יום־יום וגם לספוג עלבונות ומכות מדי יום. אמי ז״ל הייתה לקוחתו של רופא שיניים שחור מאפריקה, שמרפאתו הייתה בגינה נאה בעיבורה של המדינה. היא לא העזה ללכת אליו אלא בליווי, שהיה פסיכולוגי יותר מממשי, כאשר זאטוט כמוני מתחת לגיל עשר היה אוחז בידה שלא תפחד ובא אתה עד לגינה המבושמת והקרירה, שבה הייתי מביט וחולם עד שסיימה את הטיפול. בדרך היינו עוברים בשוק הבשמים והתבלינים, שעושר צבעיו וריחותיו עולה עדיין בדמיוני ובנחירי כל אימת שאני מהרהר בו. 
לצרכים יום־יומיים היה סוחר תבלינים יהודי במלח, אך מי שרצה לגוון מראותיו, להעשיר עיניו,לפנק את חכו ולהשביע את אפו היה שם נפשו בכפו והולך לשוק התבלינים במדינה, שלא היה תחליף לו ושום דבר לא התקרב לקרסוליו. אותו יהודי שמכר תבלינים במלח, יוסף דביקו שמו, תמיד הקסים אותי בילדותי, ואינני יכול לשער כיום כמה שעות ביליתי לצפות בו ובפעולותיו, וגם היום זכרו אינו סר ממני בכל פעם שאני קונה או צורך תבלינים. הייתה לו חנות כמין מגרעת בקיר, שהופרדה מן הרחוב בדלת עץ שהוגפה כלפי מעלה. כשבא השכם בבוקר ופתח אותה, החליקה הדלת למטה, ובליטה שבה שימשה לו דרגש לעלות בו כדי להיאחז בחבל עבה ושחוק משנים שהשתלשל מתקרת החנות הזעירה. בתנועה זריזה לאיש שלא היה רך בשנים, דילג מעל לשקי התבלינים שהקיפו את מקום מושבו, ובתנופה של החבל שיקע עצמו היישר במושבו כי בחנות לא הייתה אף לא פיסת רצפה נוספת מזומנת לו. מוקף בשקיו מדיפי הניחוחות המשכרים, היה אוחז כף עץ עמוקה וארוכת ידית שהיה משלח לעבר הקונים וגובה בה את תשלומיו, ובאותה כף עצמה היה מחזיר להם את מרכולתם ששקל וארז בדקדקנות בעודם מביטים בו מלמטה למעלה ומשתאים לזריזותו.
לא רחוק ממנו הייתה בילדותי עוד חנות, שאך בקושי ראויה לשם זה, שהייתה שייכת לימין עולו, עושה הסופגניות האגדי. ידוע שיהודי מרוקו היו אוכלים מיני בצקים מטוגנים, שלבד מטעמם שהיה חביב עליהם היה בהם חיסכון גדול כי באו במקום ארוחה בשרית, שלא כל יד משגת להעמידה על שולחן המשפחה מרובת הילדים פעמיים ביום. היות ומאכלי חלב היו נדירים וארוחות קלות לא היו מוכרות כחלק מן התזונה, אלא כאחד מסגנונות הכיבוד הנהוגים, שבושת פנים הייתה לא להסביר בהם פני כל אורח מזדמן בכל שעות היום והלילה. אולם גם בעלי בתים, שהיו גם בעלי אמצעים, נחו מדי פעם מהארוחות הדשנות שהיו לחם חוקם, ובדרך כלל אימצו בערבי ימי השישי(ימי ה׳ בערב) ארוחה חלבית של מאפים מתובלים בחמאה ובדבש, בהם המַרקוּד (ריבועים או מעוינים של בצק מותפח שטוגנו בשמן), הספנג׳ (סופגניות דמויות־בייגל שטוגנו בשמן עמוק), הח׳רינגו (קרפ עבים ומחוררים שנאפו במחבת חרם לוהטת), או הקוסקוס (גרגירי סולת מגולגלים בקמח ומאודים, עם ירקות דלעתיים וגרגירי חומצה זרויים עליהם) בגרסתו החלבית המתוקה, או המַפְלְטָה ;רקיקי מאפה הנאכלים חמים וטבולים בחמאה ובדבש) – הכול בליווי תה נענע מתוק ומהביל. לקראת ארוחת ערב שבת העשירה שציפתה למחרת היום, היה זה קביל ומקובל ״להסתפק״ בארוחה ״קלה״ שכזו. כארבה היינו אורבים סביב אימא שטיגנה או התקינה את אחד המזונות הללו ובולעים אותו בעודו לוהט בשמן בלי שנתנו לו שהות להתיישב על תחתית הכלי שהוכן לקולטו. מכל אלה היו הסופגניות השגורות ביותר מפני שאכלנו אותן לארוחת הבוקר עם תה, וכל מי שהלך לתפילת הבוקר טרם היציאה לעיסוקי היום היה מתבקש לבוא אל פתח חנותו של ימין עולו ולהביא מחרוזת של סופגניות טריות וחמות. הסופגניות הושחלו על חוט רפיה, שממנו היינו תולשים אותן על ידי חיתוך באמצעיתן, כי לאיש לא הייתה סבלנות להמתין להתרת החוט למרות מחאותיה של אימא. מחאותיה גברו עד לייאוש כאשר הייתי שב עם המחרוזת נוטפת השמן כרוכה על צווארי, וכל עמלה להלבישני בכותונת נקייה ומגוהצה לקראת בית הספר היה יורד לטמיון.
ומשם לשוק התבלינים המשכר, ובו מדורים לא רק לחנווני התבלין, אלא גם למיני מתיקה, למטעמי חמוצים, לפרות מיובשים, לקטניות ולשאר מאכלים אקזוטיים. ובכול שולטים צבעים מרהיבים, צורות מלאות דמיון, סדרים שובי־עין ומעוררי התפעלות, ריחות ממריצי תיאבון, כמין בזאר מלא גוונים ובני־גוונים המפעיל את כל החושים בד־בבד. ואינך יכול לפטור עצמך בלא להתעכב על יד דוכן זה או זה, לטעום, להריח, לפלוט הערה, להתבשם ולהתמזג עם היופי המוחשי הזה, העוטף אותך מכל עבר בתוך מוזיקה אנדלוסית ערבה לאוזן. וכל הערמות השופעות המונחות לפניך – בין אם הן עולות מתוך שקי יוטה ששוליהם מופשלים לאות כי העמיקו לחדור לתוכם, או מתוך תיבות עץ או קרטון – מתנשאות בחרוטים סדורים בקפידה, שכל אימת שראשיהם נקטמים, שבים החנוונים וממלאים את החסר בחיבה ובליטוף ומייצרים חרוטים חדשים. תוך שאתה מהלך כשיכור בתוך העולם ההזוי הזה, אינך יכול לא להשתומם על הסדר הזה, הכמעט נורדי או יפאני, בארץ שסביבותיה אינן מדיפות ניקיון מדרך הטבע.
מיני המתיקה עולים בגיוונם על כל מה שאפשר להעלות על הדעת: גלוסקאות לבנות, אדומות וירוקות, מהן ליום־יום ומהן לימי מועד, מהן ממולאות מרצפן מתובל במיני בשמים ומשובץ סוכריות זעירות ומבהיקות, בצקים מטוגנים או אפויים מאובקי־סוכר או ספוגי דבש, עוגיות יבשות ואחרות מדיפות לחלוחית מתוקה ונודפות ריחות משכרי חושים, מהן מרובעות ומהן עגולות, כדוריות או מעוינות, משולשות או כוכביות, רפודות סוכר או דבש, עטופות צלוחיות נייר או עומדות במערומיהן, וסדורות זו ליד זו וזו על גבי זו מעשה פירמידה שובת לב. ובשוני תהומי מול כל העושר הזה, וללא מעבר בין המינים והטעמים, מתפרשים עשרות דוכני החמוצים, שאתה תוהה כיצד זה בחייך מעולם לא שזפתם עינך, על אף שדרכך לא להדיר מפיך מאכלים ערבים לחיך. לפניך היו מגוון זיתים, גדולים וקטנים (עד כי אתה תוהה על כוונת רבנן שקבעו את מידת ״כזית״), ירוקים ושחורים וסגולים, וגם הם ערומים בקערות חרם צבועות ומעוצבות, עטויות גלזורה זוהרת, מעשה חרוט שראשו נוטה לתקרת החנות. בסידור מופלא של כל מין של זיתים בטורים חצי־אנכיים על צלעות הפירמידות הבנויות לתלפיות, נראים הפרות הצנועים הללו כפנינים לחורזות הערוכות זו על זו, ומבהיקים בנוזלי השמן העוטפים אותם מכל צריהם ומעניקים להם חזות של טריות ורעננות מתמידות. קרנות הפירמידות הללו רפודות לימונים שלמים, גם הם זה על גבי זה כעמודי שש, שסומכים את כל המבנה הזה ומשווים לו דמות של יצירה אדריכלית שלא מעלמא הדין. ולידב עוד ירקות מחומצים שאנו רגילים בהם – מלפפונים גדולים וזעירים, גזר וכרוב. לפת ובצל, חצילים וכמהין, וערוכות למלוא העין עוד ערמות שקשה לזהות אר. תוכנן והן מוסיפות הדרת צבע וריח לכל החגיגה המלבבת הזו.
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-אלישבע שטרית-תרומת החינוך לשחרור האשה
- תרומת החינוך לשחרור האשה
מהיבטים שונים היה בית הספר לבנות במראכש, כמו בכל מקום אחר, הנדבך החשוב ביותר בתהליך השתחררותה של האשה היהודייה מכבלי העולם הישן. הלימוד בבית הספר פתח בפניה עולם חדש והציב אתגרים אינטלקטואליים שלא היו קיימים בעבורה בעולם הישן. יתר על כן, היכולת האינטלקטואלית של הנערה זכתה להכרה לאחר שעמדה בהצלחה במבחנים ארציים בסיום הלימודים וקיבלה תעודת סיום לימודים (certificat d'etudes primaries) .
בשנת 1905 נפתחו בבית הספר סדנאות להכשרה מקצועית ובהן לימדו את מקצועות המחט (תפירה, רקמה, סריגה). מאז הפכה ההכשרה המקצועית חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים של בית הספר. לימוד המקצוע בצד רכישת השכלה הקנו לבנות כלים שעזרו להן להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. בכך נפתחה לפני הנשים אפשרות להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בראש המשפחה.
ההכשרה המקצועית בבית הספר שנעשתה לחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים הגדילה משמעותית את מספר התלמידות בבית הספר. כאמור, בשנים הראשונות לקיומו לא למדו בבית הספר הילדות העניות, והבנות מהמעמד הבינוני נטשו את ספסל הלימודים לטובת לימוד מקצוע אצל ה״מעלמה״ [ = המומחית]. אולם, בעקבות ההכשרה המקצועית גם הבנות העניות הצטרפו לבית הספר. וכך נעשה עניין הלימוד של הבת לנחלת הכלל ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התפיסה שאפיינה את אנשי הקהילה בשנים הראשונות לייסוד בית הספר לפיה: ״הלימוד יאה רק לבנות עשירות, המבקשות תעסוקה כדי למלא את זמנן הפנוי״ פינתה את מקומה לתפיסה הרואה בהשכלה אמצעי חשוב לקידום כלכלי ולניידות חברתית.
למעשה, רק מחסור בכיתות לימוד מנע בין השנים 1939-1912 מבנות רבות להגשים את שאיפתן לרכוש השכלה ומקצוע במסגרת בית הספר. בשנת 1933, למשל, נרשמו לבית הספר 2,542 בנות, אבל היה מקום רק ל־700 מביניהן. בשנת 1937 שיגר נשיא הקהילה, הרב פנחס הכהן, מכתב למפקח על בתי הספר של כי״ח במרוקו ובו הוא ביקש לסייע לקהילה בהרחבת בתי הספר (של הבנים ושל הבנות). בין הנימוקים שהוא מעלה הוא מציין:
אנו מודאגים מאוד ממצב בתי הספר בעיר שלנו. בעיה זו חוזרת על עצמה מידי שנה…יש לנו למעלה מ 1,500 ילדים וילדות הנותרים מחוץ לכותלי בית הספר בגלל מחסור במקום…הם עלולים לעבור את גיל החינוך והם יאבדו לתמיד את התקווה ללמוד אי פעם…המצב בעירנו הוא הקשה ביותר לעומת כל הקהילות האחרות במרוקו…״אם ילדים וילדות אלו לא יידעו צרפתית, הם לא יוכלו לרכוש לעצמם מקצוע מכובד, שכן כל המקצועות המודרניים יהיו סגורים בפניהם.
מכתבו של הרב פנחס הכהן מצביע בבירור על השינוי החיובי שחל ביחסה של הקהילה ושל הנהגתה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט.
בית הספר לבנות שקד לא רק על השכלת הבת ועל הכשרתה המקצועית, אלא ביקש גם לעצב את דמותה ברוח המודרנה ולפתח את מודעותה העצמית. כך כתבה קוריאט זמן קצר לאחר בואה למראכש:
עלינו לפעול לכך שהילדות תהיינה בעתיד לנשים שונות מאימותיהן. בשיעורים שלנו אנו עושות הכול על מנת לעזור להן בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בגחמות של הבעל. מן הדין שתינתן חשיבות לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. עם מעט חינוך והדרכה מחשבתן תהיה בהירה יותר, והבעלים ימהרו לגלות שנשותיהם יכולות לשמש להם חברות לחיים. חברות שעצותיהן ודעותיהן ראויות להישמע. וכך האשה לא תהיה עוד חפץ מיותר או נלעג, אלא חברה שיש לה דעה עצמית משלה והיא תהיה לבעלה עזר כנגדו. ברור מאליו שרק כעבור זמן נוכל להשיג תוצאות… תקוותי היא שהעצרת והלקחים שהן לומדות יום יום יהיו להן לעזר רב ערך למען אושרן בעתיד. זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו יהיו קודש להשגת המשימה הזו.
פיתוח המודעות העצמית היה נושא חשוב, אולי החשוב ביותר, בתהליך חתירתה של האשה להשתחררות. על ידי הרמת קרנה בעיני עצמה ואחר כך בעיני אחרים, היה טמון המפתח לשינוי במעמדה. רק ״אשה שיש לה דעה משל עצמה״ לא תחשוש עוד להביע אותה באוזני בעלה ובאוזני הזולת. לפיכך החינוך וההשכלה הם האמצעי שבעזרתו יוכלו הבנות לפתח את ״כושר השיפוט והאינטליגנציה׳׳ שלהן.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.
פה ופה היסוד הלא עברי, שהוא היסוד המוכר יותר לקורא, הוא המובא בסוגריים או במרכאות: כא יעמלו עליהום ואחד למצבה ״מונומא״ = הם עושים עליהם מצבה, ״מצבה״ [=יד זיכרון] פרז ואחד לחוק (דאהיר) פישראל = יצא חוק (חוק) בישראל . והעצבות (לגייאר) . למעשה אין קביעות בדרך הרישום. לצד דיפלום ״תעודה״ (אנו מוצאים גם ותעודה (דיפלום) , לוצאייא (צוואה), וגם צוואה .
לעתים היסוד העברי שבעלונים אינו מתרגם ממש את היסוד הלא עברי, וגם אינו בא במקומו, אלא משמש לו מעין תמורה: נאס דלבלאד (אזרחים) = אנשי העיר (אזרחים)¡ ישראלית אצילייא (אזרחית) = ישראלית אמתית (אזרחית); למוואדע (גבולות) = מקומות (גבולות)¡ יעטי ראי (יועץ) = יתן עצה (יועץ); נסא די כא יעאוונו (מחזיקות) ־= הנשים שעוזרות (מחזיקות)¡ תרתתב גנסהא וארדהא (יישוב ארץ ישראל) = תיישב / תסדר את עמה וארצה (יישוב ארץ ישראל)¡ לגיררא די ישראל (מלחמת השחרור) = המלחמה של ישראל (מלחמת השחרור)¡ בנק אוכרא (סניף) = בנק אחר (סניף)¡ לגנס די ענדו ננאס ״קולות׳ = העם שיש לו אנשים ״קולות״ [־קולות בהצבעה]¡ לכביר די האד לפריגאטא (רב חובל) = הבכיר של הספינה הזאת (רב חובל).
יש ששתי מילים עבריות מקבילות עומדות זו ליד זו. בדרך כלל המילה שבסוגריים היא המילה השגורה בלשון הדיבור: סאכנין גיר פ״בית החיים״ (למיעארה) ־ גרים רק בבית החיים (מערה) (ע׳ 17). דוגמות מעטות אנו מוצאים גם מחוץ ללשון העיתון: חייב באס יעמל למזוזה (שם שדי) = חייב לעשות מזוזה (שם שדי) (מ״ב נט, סח ע״א). הביטוי העממי והמקובל הוא והוא המובא בסוגריים.
כפל לשון:
צירופים שבהם היסוד העברי והיסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מופיעים זה ליד זה, שווים או קרובים במשמעם, וברוב המקרים מחוברים על ידי ו׳ החיבור. כפל הלשון משמש לחיזוק התכונה: וגביר ומזהד = גיבור ובעל כוח . כאן גבור קווי = [אפילו דוד המלך, ש]היה גיבור חזק, [דהיינו גיבור אמתי].|כבוד כביר וגדול – כבוד גדול וגדול [דהיינו גדול מאוד].
וטרוד ומסגול = טרוד ועסוק [דהיינו עסוק מאוד]. דרן ארץ וצוואב = דרך ארץ ונימוסין. ולחכמה ולעקל = חכמה ושכל [דהיינו חכם מאוד] . !לאונור ולכבוד דשבת = הכבוד והכבוד של השבת [כלומר הכבוד הרב] . חסוירוס טלעלו לכאעאס וזאה סם = אחשורוש עלה לו הכעס ובא לו הכעס [כלומר כעס מאוד]. המן לחראמי לממזר = המן הממזר [דהיינו הממזר הגדול] .
דרך אחרת להדגשה היא כפל תצורה, כגון דלי דלים, הבלי הבלים, שקרי שקרים,
כפי שציין כבר בר-אשר, וכמותם שמעתי גס בפי האינפורמנטים.
גיהיני גיהינום, חיני חינם, ריני רננות ועוד…
דוגמות מעטות בלבד בלשון הכתובה, כגון: ואכא ימסי ויטלע כפלי כפליים = אפילו ילך ויעלה כפלי כפליים (ש״ח 7). ואפשר גס: קדוש ומקודש, רשע מרושע.
EVOLUTION DE LA COMMUNAUTE 1921-1939
EVOLUTION DE LA COMMUNAUTE 1921-1939
Mais revenons aux événements qui ont présidé à la fondation, au développement, et au peuplement juif de Colomb-Béchar : le mouvement migratoire des Juifs tafilaliens et autres qui a commencé vers 1906, s'est prolongé jusque dans les années 1927-1928, avec des effets plutôt positifs pour l'économie locale, notamment en ce qui concerne les échanges avec les régions voisines :
«les nouveaux arrivés à Colomb servirent d'intermédiaires entre leur petite patrie d'adoption et l'ancienne. C'est pendant la période de 1914 à 1917 que, parallèlement au développement de l'émigration juive, les échanges entre Colomb et le Tafilalet furent à l'apogée de leur importance. Colomb exportait surtout du sucre, du thé, du savon, des bougies, des tissus, en particulier la merzaia et le khent, toile bleue qui sert à la confection du costume des Sahariennes et faisait l'objet d'un trafic de 15 000 pièces environ. Il recevait en retour, du Tafilalet des peaux, du cuir préparé, le filali, des dattes, de l'huile d'olives, des amandes amères et douces, plus rarement des fruits (…) Tout échange entre Colomb et le Tafilalet a cessé en même temps que l'émigration.»
J'ai tenté de retracer l'évolution de Colomb-Béchar, dans les trente premières années de son existence :
«Au terminus de la voie ferrée du sud et de la ligne Méditerranée-Niger (…) une petite ville européenne tire son double nom de celui du général de COLOMB, célèbre dans l'histoire de la pénétration au Sahara, et du nom de la montagne, le djebel Béchar, qui la domine de ses douze cents mètres d'altitude.
Jadis, cité guerrière, Colomb-Béchar était le point d'attache, le havre des rudes gardiens de la sécurité du sud, vaillants adversaires des farouches Beraber qu'ils continuaient à poursuivre sans pitié après les avoir définitivement chassés des oasis que ces nomades pillards rançonnaient depuis des siècles.
Dans la rue centrale de cette ville militaire c'était alors, aux heures de liberté, un va-et- vient continu de soldats du désert. Les Tirailleurs bronzés voisinaient avec les Légionnaires au masque buriné par le soleil et par le vent. Des Spahis au double burnous blanc et rouge élégamment relevé sur les épaules, conversaient avec animation autour d'une table sur laquelle des tasses minuscules contenaient le thé à la menthe. Parmi la foule bigarrée, des hommes vêtus de la grise djellaba marocaine, le visage presque noir creusé de rides profondes, allaient lentement, l'allure noble sans qu'un muscle de leur physionomie ne bougeât, échangeant de-ci de-là, quelques saluts en portant la main droite à leur turban. C'étaient des goumiers des Ouled-Djerir et des Doui-Menia qui furent longtemps nos adversaires acharnés, pour devenir, par la suite, nos dévoués auxiliaires. (…)
Colomb-Béchar, territoire de guerre il y a une quinzaine d'années à peine, est devenue une ville coquette, très vivante, certainement appelée à un important développement industriel et commercial si les espoirs se réalisent. Les belles avenues, encadrées de confortables villas et de bâtiments administratifs, ne sont plus fréquentées par les rudes guerriers ; ces derniers ont été remplacés par des agents de police, armés du bâton blanc, qui assurent la circulation des nombreuses automobiles et la protection des piétons. A proximité de la ville européenne se trouvent le ksar indigène de Taagda et l'oasis d'Ouagda. Le village n'offre rien de remarquable. C'est un dédale de petites rues étroites, couvertes pour la plupart, bordées de maisons dans lesquelles grouille une population d'origines assez diverses. Le quartier juif ne manque cependant pas de pittoresque. Tous les corps de métier s'y rencontrent ; dans les échoppes envahies d'odeurs malodorantes, bijoutiers, cordonniers, brodeurs, tailleurs, travaillent avec activité et fabriquent ces jolis ouvrages en cuir filali rouge qui seront vendus, plus tard, dans les riches magasins de l'Algérie et du Maroc…»
La présence des habitants juifs eut bien d'autres avantages : elle permit de rapprocher les deux autres composantes de la population, le groupe arabo-musulman, d'une part, et le groupe européen ; ce fut d'ailleurs ainsi dans les trois pays du Maghreb, où les Français se sont appuyés sur les Juifs, ce que traduit, d'une certaine façon, la fréquence du patronyme Tordjman (en arabe : traducteur, interprète).
La période suivante, celle qui a suivi l'installation et l'adaptation des Juifs à Colomb- Béchar s'est ouverte pour la communauté bécharienne par une tragédie : le 13 janvier 1948, des commerçants juifs béchariens, au retour d'un voyage d'affaires dans l'Oranais, furent victimes du premier et terrible déraillement du train de voyageurs reliant Oran et Colomb-Béchar: si M. Elie ABIHSSIRA est rescapé miraculeusement, la communauté déplore quatre morts qui laissent des veuves et de nombreux orphelins :
Bensemhoun Moise
Benchetrit Moise
Benhamou Joseph
Illouz Isaac
Dramatique à son début, cette période allait pourtant être celle de l'évolution la plus nette. En ce temps-là Colomb-Béchar était encore une petite ville, promise à un bel avenir, sans doute, mais encore bien isolée, éloignée de tout, comme tendent à le montrer certains témoignages.
Lorsqu'elle atteignit le chiffre de 3000, la population juive de Colomb-Béchar fut un élément dynamique encore plus important pour le développement de cette ville qui allait connaître un essor exceptionnel, grâce à ses nombreux atouts :
reliée directement par avion et téléphone avec Oran, Alger, et Paris, Colomb-Béchar est plus que jamais à la fois la «porte du Sahara» et la plaque tournante : les activités de l'aéroport venaient compléter les échanges par voie ferrée avec le Maroc et l'Algérie, l'important nœud routier en en permettant d'autres entre le Maghreb et l'Afrique occidentale ;
Les ressources minières importantes : charbon de Kenadza et Ksi ksou (298000 tonnes produites en 1952), les réserves de fer, de manganèse…
La position stratégique de Colomb-Béchar avait permis l'installation du C.I.E.E.S. (Centre Inter-armes d'Essais d'Engins Spéciaux), à partir de 1955, et l'installation d'un centre d'expérimentation et de lancement des premières fusées françaises à Hammaguir : engins guidés, puis Véronique, l'ancêtre des Ariane actuelles. Un peu plus tard sera installé le centre d'essais nucléaires de Reggan, à 650 kilomètres plus au sud.
«La région saharienne de Colomb-Béchar est devenue le banc d'essai des engins téléguidés français depuis qu'un centre inter-armes a été créé par arrêté ministériel en 1947. Le centre du Guir bénéficie de l'existence de l'importante agglomération de Colomb- Béchar en même temps qu'il contribue à la prospérité de celle-ci, à cause de l'importance des effectifs militaires et civils…»
Si les effectifs étaient encore bien modestes en 1952 (60 officiers, 417 sous-officiers et 1500 hommes), ils allaient connaître une augmentation quasi exponentielle du fait de l'implantation des centres d'essais de fusées, des apports de troupes massées à la frontière marocaine et de l'installation de centaines de familles de militaires.
Un détail significatif : lorsque l'électrification de Colomb-Béchar fut achevée en 1947, et que le courant a pu être distribué aux habitants de la ville, le nombre des abonnés est allé croissant, régulièrement – 230 en 1948, 1020 en 1953 -. Or, il se trouve que les Juifs en furent les premiers et les plus nombreux bénéficiaires. Cette volonté de progrès s'est manifestée concrètement lorsque la traditionnelle gargoulette fut abandonnée et remplacée par le réfrigérateur électrique, dont Meyer Amar fut le fournisseur dès avant 1950. Ce fut le début d'une période de véritable prospérité, pour la ville et pour une communauté juive particulièrement dynamique ; leur développement, en parallèle, fut tel qu'il est difficile de savoir lequel entraîna l'autre.
Désormais, certains commerçants, soucieux de satisfaire leur clientèle européenne, devaient aller se fournir en métropole et ouvrir des boutiques de prêt-à-porter masculin et féminin, des magasins de meubles, d'appareils électroménagers*65, de produits de beauté… Tout cela ne manqua pas d'influencer le mode de vie de certains, et particulièrement des jeunes de la Communauté, dont nous avons pu voir que, scolarisés quasiment à 100%, ils réussissaient fort brillamment aux examens ; ils s'habillèrent délibérément à l'occidentale, et, parfois choisirent d'abandonner leur prénom traditionnel pour en adopter un moins marqué : Abraham devint Albert, Isaac se changea en Jacques, Haïm en Emile, Salomon en Roger…
Il devenait évident que les Juifs de Colomb- Béchar, dans leur immense majorité, venaient de choisir, consciemment ou non, la voie moderne du progrès et du développement. Ce ne fut en rien un reniement, les Juifs béchariens demeurant attachés à leurs racines et à leurs traditions ; depuis quelques décennies, tout cloisonnement avait disparu et les différentes composantes de la communauté avaient fini par se rapprocher, même si chaque groupe avait sa synagogue, ses rites… Désormais constituée en association la communauté juive de Colomb-Béchar s'organisa et connut son épanouissement.