שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש
רבי יוסף מספר:
למדנו בחדר אצל הרב. זאת הייתה כיתת בנים בלבד. ילדות סייעו לאמהות בבתיהן והתחילו את לימודיהן בגן ילדים הסמוך לביתן ולאחר מכן בבתי הספר היסודיים והתיכוניים מחוץ למלאח. אך כל יום בשיעור גמרא, ביקרה נערה ושמה איסתיר.
איסתיר הייתה עדינת נפש ועיניה הכחולות בלטו במיוחד כדבר לא שיגרתי בקרב הנערות אשר גדלו יחד עמנו בשכונה. אהבתי להתבונן בנקודת החן שהייתה ממוקמת תחת עינה השמאלית. בעודה ממתינה לאחיה הגדול ממנה שיסיים לשתות מן התה אשר הביאה עבורו מבטה היה מופנה אלי. גם ספנג' שאימה הכינה עבורו ועבור מי שירצה להתכבד מהם הביאה עמה איסתיר. ריח הספנג' והתה עם הנענע הצליח לשכר את כל התלמידים אך אני, הייתי מרוכז ביופייה המדהים של איסתיר, המלכה שלי. לא פניתי אליה ולא דיברתי איתה מעולם. עקבתי אחריה שעות מבלי שתבחין בכך וכאשר הגעתי לגיל שש עשרה, התחלתי לבקר בשיעורי ערב אצל רבי חזוט.
ולילה אחד, כאשר הלכתי לחדר מלווה בחברי נסים, הבחנתי בחושך האופף את הכיתה שלנו. בפינת החדר, לאורו של פנס נפט, ישב לו כבוד הרב עם גבר חסון אשר נתן גבו אלינו ושוחח עמו בלחש מוגזם. לא הצלחתי להבין מילה אחת אך הבחנתי בו כלובש בגדים אירופאיים ולא גילאבה כמנהגנו. מגבעתו השחורה הסתירה את עיניו המושפלות מטה והאור המעומעם האפיל על דמותו. חברי ואמי השתוממנו עם על הדמות המוזרה היושבת מול כבוד הרב. ולרגע הוא נתקל בספל פח שהיה מונח ליד הברזייה שבפתח הכיתה. צליל הספל המתגלגל חולל רעש כמו פצצה בחלל הריק של הבניין והשניים קפצו ממקומם בבהלה. "מה מעשיכם כאן בשעה כה מאוחרת? אתם ז'נון (שדים)? שאל הרב. וכשהכיר אותנו פנה אל האיש: אלה תלמידים שלי… ״
"כבוד הרב, אמרתי, ראינו אור ונכנסנו, חשבנו שאלו גנבים או שודדים חלילה, מי הוא הילל ?"
"חוצפה, לכו אל ביתכם ואל תספרו לאיש מה שראיתם, אפילו לא להוריכם, שמעתם? ולא תחכה לכם הפלאקה מחר בבוקר…!"
במהרה עזבנו את הרב ואת חברו הילל. הילל אינו שם מרוקאי ואיננו מכירים שכן בשם זה. אשאל את אמי… לא… נכבד את בקשת הרב ונשתוק… הנה איסתיר… מה היא עושה בשעה זו בחוץ? עם מי היא משוחחת ? הנה הם מתרחקים… אל לנו לרדוף אחריהם… מחר נפתור את התעלומה! למחרת בבוקר, הלכתי כהרגלי לשיעור גמרא. נכנסתי בשקט לכיתה ולא העזתי להעיף מבט לעבר הרב. הוא מצידו ידיו מאחורי גבו, התחיל להלך בינינו. אני חש את נשימתו הכבדה מאחורי גבי. הוא שם את ידו על כתפי ולחש: "הישאר כאן אחרי השיעור… ״
גופי החל להזיע ונשימתי התקצרה. יתכן ואקבל את מנת הפלאקה שלי לא על ידי תלמיד אלא על ידי הרב עצמו ? האם שוחח עם אמי ? מה יש לו לאמור לי? השיעור היה קצר מן הרגיל והרב שיחרר את התלמידים מוקדם מהרגיל. אך אחד התלמידים קורא בצאתו החוצה: "רבי יעקב חזוט אל מזוט ! – רבי יעקב חזוט הקרח." רבי יעקב מביט בו במבט זועף אך לא כהרגלו, נועל אחריו את הדלת. האם שכח להעניק לתלמיד הסורר את מנת הפלאקה שהגיעה לו בהחלט? כעת הוא יושב מולי, פניו אדומות מזעם, מחליק בידו את זקנו הארוך ומנגב את הזיעה הנוטפת בראשו הקירח בממחטה דהויה ומקומטת. הוא פונה אלי כך:
"יוסף, ראיתיך אמש עם נסים ואני בטוח שהבחנת באחייניתי איסתיר בצאתכם מכאן… ״
"אחייניתך איסתיר ? היא אחייניתך? איך ידעת שהבחנתי בה? לא רציתי לספר לאיש… איך אתה יודע זאת?"
"הקשב לי היטב. האיש שישב עמי אמש, הילל, הוא פעיל עלייה מפלסטין הרחוקה. הוא מסייע לנו להעלות יהודים לפלסטין. כל היהודים שנעלמו עד כה עלו לשם. בעזרת איסתיר ועוד תלמידים אחרים אנחנו מסייעים להם לעלות ארצה. אך אסור שאיש יידע על זאת. ביום אני רב ובלילה פעיל עלייה. אני יודע שאתה מאוהב באיסתיר. אך עלי להזהירך שמא תתקרב אליה. מאז שהיא נולדה מיועדת היא למכלוף בן דודה. כך שלך אין סיכוי ולו הקלוש ביותר להתחתן עמה ביום מן הימים. אני מקווה שהדבר ברור לך. חוץ מזה, אם אראה שאתה אמין ואתה יכול לסייע לנו במידע כלשהו, אשמח לגייס אותך למחתרת שלנו. אך קודם כל עליך להוכיח את עצמך ולא לדבר עם איש."
"יִמוּתוּלִי בָּבָּא וְיִמָא אִלָא נְהְדָר" – שאבי ואמי ימותו לי אם אדבר, השבתי.
"אל תשבע לעולם בחיי הוריך, הנח להם והנח לחייהם, אל לך לערב אותם בעיסוקיך אלא אם תרצה לעוץ עצה עמם אך לא בנוגע לנושא זה, ברור לך ? אף אחד מהם אינו צריך לדעת על פעילותך עמנו!"
"אני נשבע!" השבתי לו בהתרגשות.
"ובכן מהיום והלאה, עליך לדווח לי על כל תנועה במלאח. גם אם היא נראית לך שגרתית. אל תדווח לי ממש אלא לאיסתיר אחייניתי. אדבר עם מאיר מוכר הביצים, אתה תעבוד אצלו בשעות שלאחר הצהריים. יש לסדר את הארגזים מחוץ לחנות לפי הוראותיו בלבד וזו תהיה מעתה עמדת התצפית שלך. אתה לא צריך לומר לו או לאיש מילה אחת על מה שראית אלא לאיסתיר בלבד, ברור?
"הבנתי."
-"אתה תגיע לכאן כל יום ללמוד כהרגלך בקודש ותאלץ להישאר עמי כל יום אחרי שעות הלימוד שלך. כאשר כל התלמידים ילכו לבתיהם אתה תשב 'כאילו' לשנן את הגמרא עמי והיה והבחנת במשהו חשוד, תצטרך להמשיך להגביה את קולך ואז אדע להיזהר, אנהג בהתאם וכך אתה, בזה מסתכם תפקידך. עתה, אתה יכול ללכת."
התחלתי ללכת לכיוון ביתי בלי להעז להסתכל קדימה או אחורה. השעה הייתה מאוחרת והוריי בוודאי דואגים אך אבי לא היה בבית ורק אמי המתינה לי כשקערה של מרק ה'חרירה" בידיה. ־"עסלאמה! חיכיתי לך, קח, בני, אכול כל עוד הוא חם, מעניין היכן אביך. מדוע לא שב עדיין הביתה. זו תקופה לא רגועה ומסוכן מאוד להסתובב בחוץ אחרי רדת הליל". שמחתי על כך שאמי לא חשדה בשום דבר ולא היה לה מה לומר על התנהגותי המוזרה וישבתי ללגום את המרק החמצמץ. כשסיימתי הלכתי למיטתי בפינת החדר ושכבתי על הגב מבלי לפשוט את בגדיי. נרדמתי מיד וחלמתי חלומות מוזרים. חלמתי שהנני נלחם באריות ובנחשים, מפליג בלב ים סוער בסירה רעועה והסירה מתהפכת ואני טובע עד צוואר, אני חש חנק ובגדיי הרטובים יחד עם הרוח מעבירים בי רעדה. התעוררתי בבהלה וגיליתי שדלת חדרי פתוחה ובגדיי רטובים לא מן הים אלא מכך ש… הרטבתי את מיטתי. במהרה ומבלי להעיר את הוריי, ניגשתי לארון הבגדים, לבשתי פיגימה, זרקתי את בגדיי הרטובים על ערימת הכביסה שהמתינה לפטימה העוזרת הערבייה. אהבתי לעקוב אחרי תנועותיה כאשר רכנה על גיגית מים רותחים מלאי קצף. הייתי מהופנט ומעכוזה הענק הנע לקצב סחיטת הסדינים והשמיכות ומשירתה שמילותיה היו בערבית המיוחדת לערבים. אנחנו, יהודי מארכש, דיברנו ערבית שונה 'יהודית' יותר נכון. אבי וחבריו כתבו וקראו בייהודית,, שפה מהולה בערבית, עברית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. למחרת, בשעות המוקדמות של הבוקר, קפצתי ממיטתי והתחלתי להיערך ליום לימודים ועבודה שמבטיח להיות גדוש ומעניין שבו אהיה לבלשי של השכונה ויהיו לי הזדמנויות לא מעטות לפגוש את אהובתי איסתיר. הבטחתי לרב להתייחס אליה כאל חברה לעשייה בלבד, אך לא יכלתי להפסיק לחלום עליה. חלמתי על האירוסים שלנו ועל החתונה ועל האורחים הרבים אשר יציפו את ביתנו, על הצהלולים של שכנותינו ועל העיניים מלאות הקנאה של חבריי ללימודים.
אמנון אלקבץ – הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי
אמנון אלקבץ
הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי
בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.
ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:
ר' שמואל אזאווי נודע כשוחט, סופר ודיין בעיר סאלי, ולאו דווקא כתלמיד חכם מובהק. כמו כן הוא לא היה מתלמידי החכמים הצנועים, ותמיד אצה לו הדרך לפרסום. בעיקר העיבו על תפקידיו יחסיו עם יתר רבני הקהילה בסאלי, שהתנהגותו כלפיהם הייתה בדרך כלל שחצנית, חצופה ומתנשאת. הסאה הגדשה מצדו כאשר התחילו להגיע שמועות שהוא שוחט בסכין פגומה, ואף נוטל שוחד מאנשי הקהילה, ותמורתו מכשיר בהמות שנטרפו בשחיטה.
זו הייתה הזדמנות מצד דייני העיר לדרוש את סילוקו מתפקידו כשוחט וכדיין, אולם דרישתם לא נענתה מצדו. הויכוח בינו ובין דייני עירו העצים וגלש לאלימות מילולית חריפה שהדיה הגיעו לרבות מקהילות ערי מרוקו. לויכוח זה שתחילתו בסאלי, נשאבו גם קהילות הערים פאס ומכנאס, והוא איים לפגוע בכל המערכת הרבנית.
בצר להם, פנו דייני סאלי לפאס, בה ישב בית-הדין שהתפרסם בדייניו המובהקים בחכמה ובתורה, בשאלת חכם בר-סמכא. לשאלתם הם צרפו גם את הסכין עליה נסב הויכוח. השאלה התגלגלה לפתחו של רי' יעקב אבן-צור, שכבר אז התפרסם כדיין מעולה בכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. יעב״ץ התייחס למקרה כמו לכל מקרה אחר שהונח לפתחו, בכובד ראש הראוי והענייני, בלי משוא פנים, כי בלאו הכי לא הכיר את ר׳ ש. אזאווי. יעב״ץ, בתורו אחר האמת, חיפש בפוסקים רבים שמא יש מקום לצידוק מעשהו של ר' אזאווי, "… יתכן, הוא אומר, ובתחילה הסדק שבסכין היה רחוק מעט מחודה, מכך יתכן והייתה כשרה בתחילתה, אלא שבמשך שנות ההשחזה הרבות התקרב הסדק לחוד, והסכין נעשתה לפגומה… ויש לחוס על ממונם של ישראל". ברם עם כל רצונו להקל, לא מצא כל תימוכין לקולא. תשובתו של יעב״ץ אל דייני סאלי לא איחרה להגיע, בה כותב חד משמעית:
"… שאמת דנו דייני סאלי, ופסיקתם להדחת הדיין ר' אזאווי, מוצדקת… דאין בזה שום גמגום כלל… ולכן ברור שאין אוכלים משחיטתו של זה, שהשוחט אומר שהסכין אינה פגומה/, אם כך, אינו בקי בשיעור פגימה/, והודה השוחט שכך הייתה הסכין מימים ימימה/. ואם ידע שהסכין פגומה/, ובכל זאת המשיך לשחוט בה, הרי הוא בחזקת חשוד ופושע, ויש צורך להכשיר אפילו את הכלים בהם בושלו שחיטותיו… ״.
ר' אזאווי לא שבע נחת מפסיקתו של יעב״ץ, ובתשובתו אליו, הוא רותם לעדותו מספר חכמים שהעידו כי בדקו את הסכין, ולא נמצא בה כל פגם. אך גרוע מזה, המשך מכתבו היה התפרצות חסרת תקדים על יעב״ץ בה האשימו בגניבת דעת, וכי אפילו ר׳ שמואל הצרפתי (אחד מחכמי פאס הגדולים) התנגד לדעתו ואף נזף בו (דבר שלא היה ולא נברא). המכתב היה בוטה ומזלזל בחכמתו ובבקיאותו של יעב״ץ בתורה ובפוסקים, תוך העמדת סימן שאלה ליכולתו המשפטית. אלא שאנו מוצאים את ר' אזאווי מביע דעה אחרת שזה לא מזמן קדמה לפולמוס, בה מביע תשבחות על פסיקה מסויימת של יעב״ץ, שם הוא כותב: "… עברתי על דברי הרב הפוסק נר״ו, וראיתי שכולם בנויים על קו האמת והצדק, ודעת שפתיו מללו. והדין דין אמת. ולראיה שכך הורוני מן השמים, וקיים". (חתום ר' שמואל אזאווי).
תגובתו הבוטה של ר' אזאזווי נגד יעב״ץ, לא נשארה ללא תגובה. יעב״ץ, דיין מן המעלה הראשונה, אמן הכתיבה הבקי במכמני השפה העברית, מתפנה לענות לו במכתב מיוחד במינו, בנוי לתלפיות, הן מבחינת שפע שפתו, הסגנון, חריפות השכל החדה כתער והלשון השנונה והמליצית, עושים את המכתב לדוגמה עבור אמן במלאכת הכתיבה. ראוי שחלקו של מכתב זה יפורסם ויובא לידיעת אחינו בני המע׳רב, על הבקיאות בשפה העברית שבה התנסחו אבותינו לפני מאות שנים. ברם תחילה נכיר מעט מי היה ר' יעקב אבן-צור. (יעב״ץ).
ר' יעקב אבן-צור, או יעב״ץ, כפי שהוא חותם על רבות מתעודותיו המשפטיות, נולד ביום 13.5.1673 בעיר מכנאס ולא בפאס כפי שסבורים. ההנחה שנולד בפאס באה מזה שרבות משמונים שנות חייו עשה ברבנות בפאס, אולם ידוע שאביו, ר׳ ראובן, היה חכם גדול שהעמיד תלמידי-חכמים רבים במכנאס.
יעב״ץ היה מתלמידיו המובהקים של ר' יהודה בן-עטר ("רבי לכביריי), מי שהיה ראש אבות בתי-הדין (ראב״ד) בפאס, וסבו לעתיד של "אור החיים הקדוש", הוא ר' חיים בן-עטר. ר׳ יעקב נמנה כצאצא למשפחה מיוחסת ועתירת נכסי-רוח של סופרים וחכמים, ששורשיה מגיעים עד חכמי-ספרד שגורשו בשנת הרנ״ב (1492). משפחה זו עתידה הייתה בתוך דורות אחדים אחר הגירוש, להצמיח מתוכה את אחד מגדולי חכמיה של מרוקו שבכל הדורות, ואחד מחכמי ישראל המובהקים, הוא ר׳ יעקב אבן-צור.
בהיותו כבן אחת עשרה שנים נתייתם מאביו, וכבר בגיל שמונה עשרה אנו מוצאים אותו נושא דרשה בפני גדולי הדור, אחר פטירתו של אחד מגדולי חכמיה של פאס. בגיל עשרים מתמנה לסופר בית-דין, ובהגיעו לשלושים נבחר לדיין. אחר פטירתו של מורו ורבו, ר' יהודה בן- עטר, מתמנה יעב״ץ לראש אבות בתי הדין בפאס, תפקיד אותו ימלא עד סוף ימיו, תוך נדידות קצרות של מספר שנים כדיין במכנאס ובתיטואן, עד פטירתו ביום 8.12.1752, והוא כבן שמונים שנה.
לבד מההתייתמות בגיל צעיר, ידע יעב״ץ טרגדיות אחדות, הגדולה שבהן הייתה ש'כול ששה עשר מבניו מתוך שבעה עשר שנולדו לו. הבן היחיד שנותר לו בחיים, הוא ר' רפאל-עובד, שהמשיך זרעו עד ימינו אלה.
עד כאן היכרותנו הקצרה עם ר' יעקב אבן-צור, (יעב״ץ).
אהרן אמוזיג בְּנֵי אמוֹזִיג מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו.
שני אבות
עצי משפחה מסודרים אפשר להתחיל לבנות משני אבות משפחה, שניהם ילידי פאס, שכל בני אמוזג הידועים היום מתייחסים אליהם:
האחד ־ שם טוב בן אמוזג (נפטר בסביבות 1740-1732)
מתועד בספרים על תולדות רבני וחכמי יהדות מרוקו, כפי שיוזכרו בהמשך, והוא הראשון במשפחה שבו פותח הספר ״אברהם בכל׳ שנכתב ע״י נינו, אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה.
השני י מסעוד בן אמוזג (נפטר ב- 1855)
הנתונים עליו ועל בניו לקוחים בעיקר מן הכתוב על המצבות בבית הקברות היהודי בפאס, עצי יוחסין שהוכנו ע״י בני משפחה בדורות האחרונים, וסיפורים ורשימות של זקני המשפחה בדורות האחרונים.
על רבי שם טוב בן אמוזג.
מן הכתובים עולה דמותו של תלמיד חכם גדול, נמסר גם שעסק בקבלה. מן הספר ״אברהם בכל׳ לאברהם-חי בן אמוזג:
״…ויוצאי חלציו שם טוב בן אמוזג מתלמידי מהר״י ן׳ עטר [מורנו הרב יהודה בן עטר] ז״ל ושהלך הרב אור החיים בן עטר לעיי״ת [עיר תהילה] הנז׳ [הנזכרת] לא היה ניכר במלבושיו ונכנס לבית מדרשו של מהר״י [מורנו הרב יהודה בן עטר] הנז״ל [הנזכר לעיל,] ופלפל בחכמה וחריף שבתלמידיו השיב לו את כל תשובותיו. והוא היה הרב ש׳׳מ [שם טוב] בן אמוזג הנז״ל וממנו נולדו שני בנים אחד שמו אברהם ואחד שמו משה ״ [אברהם בכל, עמוד א׳]
הסיפור על ביקורו של ״אור החיים״ בבית מדרשו של הרב יהודה בן עטר, וההערכה שרחש כלפי הרב שם טוב בן אמוזג, נמצא גם בספר נר המערב:
״… כאשר בא ר״ח [רבי חיים] בן עטר לפאס עשה לו לר' שם-טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כ״י [כתב יד]׳׳.
[נר המערב, עמוד רא׳ וראה המקורות בסוף העמוד שם] נמצא ב״יחס פאס״, ומוסיפים כי גם למד אצל ״אור החיים״ וזה לשונו:
״חי במאה הה׳, היה תלמיד של ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר (״אור החיים״) כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״ [זכרו לחיי העולם הבא]. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.
[פאס וחכמיה, עמוד 261]
הרב עמנואל מאנסאנו בסיום אחד מחיבוריו, מעיד כי את המאמר שכתב (או חלקו) הוא העתיק מהרב שס-טוב בן אמוזג. להלן מתוך ״חלמיש/קבלה״ המצטט מתוך כתב יד:
״זאת החקירה העתקתיה מכתבי החכם השלם כהה״ר [כבוד הרב, רבנו] שם טוב ן׳ [בן] אמוזיג זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא] שנפטר בק״ש [בקיצור שנים] בגזירת שוכן מעונים. כה דברי הצעיר עמנואל מאנסאנו יס״ט [יהא סיפיה טב]״.
[חלמיש/קבלה, עמוד 56]
כמו כן הוא מוזכר גם ב־ La Saga :
Shemtov Benamozeg – Rabbin à Fès, mort vers 1740 , auteur d'un recueil de Sermons »
et d'un commentaire sur le traité Abot (Michna). ».[La Saga, Famille Amozeg, page no 48
עותק כתב היד של ספר הדרושים שלו, המחזיק כ-500 עמודים, נמצא בידי הרב ד"ר משה עמר מאוניברסיטת בר אילן, והמצפה לגואל(הוצאה לאור, דרוש תקציב..).
בניו של שם טוב בן אמוזג.
בספר ״אברהם בכל׳ קראנו כי היו לשם טוב שני בנים, משה ואברהם. אולם, על פי מניין השנים סביר מאוד שהיה עוד דור אחד או שניים בין שם טוב ומי שמוזכרים בספר ״אברהם בכל׳ כבניו, ולא כאן המקום להרחיב.
הבאתי עניין זה כדי להמחיש אחת הבעיות העומדות בפני מי שנתקל במקורות סותרים ועליו להחליט מהי האמת. במקרה זה, החלטתי להשאיר בעץ המשפחה את אברהם ומשה כבניו של שם טוב היות וספר זה הוא המקור היחיד לסדר הדורות של ענף זה. אבל צריך לזכור שיש עדיין לגשר על אי ההתאמה בשנים.
ארבעה ענפים
משני אבות אלה(שם טוב ומסעוד) עולים ארבעה ענפים: מסעוד בן אמוזג הוא אביהם של מנחם ומשה:
א. מנחם ובנו עזר – ענף ״עזר״ או הענף ״הירושלמי״
קראתי לו הענף הירושלמי משום ראשוני בני ענף זה עלו ממרוקו ארצה בשנת 1895 והתיישבו בירושלים. הגל השני עלה רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 20 ורבים מהם גרים בירושלים.
עזר היה חייט ורקם של המלך. אומרים כי גם ניגן לפניו בעוד. היו לו שלוש נשים, חנה, חנינה ותמו. חנינה אשתו השנייה, עלתה ארצה בשנת 1895 יחד עם בנם ושתי בנותיהם. על סיפורה המשולב בסיפורו הטרגי של בנה יוסף אמוזיג הי״ד שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916 ראה במאמר נפרד של משה עובדיה המתפרסם בגיליון זה של ״ברית״.
ב. משה ובנו יהושוע – ענף ״יהושוע״ או הענף ״המרוקאי״
כל בני הענף הזה גרו במרוקו עד 1947. בשנים 1949-1947 הראשונים עלו ארצה (ביניהם הח״מ), ובשנות ה־50 וה-60 הגרו הנותרים לצרפת וקנדה.
שם טוב בן אמוזג הוא אביהם של אברהם ומשה:
ג. משה ובנו מרדכי – הענף "הטברייני״.
משה עלה לטבריה עוד במאה ה- 18. נכדו הוא אברהם-חי בן אמוזג שכתב את"אברהם בכל׳ על המשפחה ותולדותיו הוא. כל צאצאיו של משה רובם ככולם נולדו בטבריה.
ד. אברהם ובנו אליהו בן אמוזג [הענף ״האיטלקי׳׳]
הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו, בנו יחידו של אברהם, הוא הידוע בבני המשפחה שלנו; רב, פילוסוף, כתב ספרים וחיבורים רבים, ונפרט עליו בהמשך.
הקשר בין שני אבות המשפחה – שם טוב ומסעוד.
לא מצאתי (עדיין) תיעוד שייקשר בין שם טוב ובין מסעוד, אבל אין ספק ששניהם באים מאותו המקור המשפחתי. על הוודאות של קשר בין שושלת שם טוב ומסעוד יעיד הסיפור הבא:
באמצע שנות החמישים של המאה שעברה לקחתי את דודתי, שהגיעה ארצה לביקור ממרוקו, לבקר את "חכם מרדכי״ בן אמוזג (נכד נכדו של שם טוב) בכולל ע״ש רבי מאיר בעל הנס בטבריה. עוד לפני שהגענו לכולל, ממרחק מה, הבחנו באיש שישב במרפסת הכניסה. דודתי הזילה דמעה, האיש דמה כשתי טיפות מים לאביה (סבי, שאותו זכרתי ממרוקו), כאחיו התאום ממש, והוא היה ״חכם מרדכי". אותה התרשמות שמעתי גם מאימא שלי שבקרה אצלו ביחד עם אבי ז״ל.
ישראל והעלייה מצפון אפריקה – מיכאל לסקר – 1948-1970
ישראל והעלייה מצפון אפריקה
מיכאל לסקר
1948-1970
א. יעדי המחקר
בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:
North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of 6.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.
האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.
בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.
בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.
כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.
מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.
הפטרת שובה ישראל – מנחה תשעה באב – נוסח מרוקאי – היכל השבת
הפטרת שובה ישראל – מנחה תשעה באב – נוסח מרוקאי – היכל השבת
קינות ט' באב מפי אמי מורתי….
אמי מספרת על מנהגי סעודה המפסקת של ליל ט'באב…כיצד אבי ז"ל טבל את המאכלים שלו באפר ולא במלח, ישב על הרצפה כמובן…..
יולי 2015
Brit-La vie Juive a Mogador-Les villageois
Les villageois
Quant aux villageois, leur gagne-pain provenait de petits métiers. En premier lieu, le métier de savetier : les indigènes usaient rapidement leurs savates Blgha étant donné qu'ils marchaient beaucoup sur des routes qui n'existaient pour ainsi dire pas.
Les hommes préféraient user la plante de leurs pieds plutôt que le fond de leurs savates. Les femmes également usaient leurs savates brodées, richement ou pauvrement, selon la situation du mari. Ceci amena un nouvel article d'importation. C'est le cuir fait de peau de buffle, qui tout en étant dur, épais et durable, était assez souple et maniable après avoir été trempé dans l'eau. (Par la suite, il fut remplacé par les pneus des voitures automobiles).
Un autre métier consistait à fabriquer le bât des bourricots et les harnais pour mulets et chameaux. Il y avait parfois des villageois qui pratiquaient deux métiers. Le matelassier était également fabricant de harnais. D'aucuns fabriquaient d'affreux bijoux en cuivre ou en argent. Les tailleurs ou plutôt faiseurs de confection débitaient des cotonnades blanches et bleues ainsi que des burnous en laine blanche. Ainsi les colporteurs de Douar en Douar (petit village) vendaient les épices, quelques petits articles de bonneterie et des breloques.
Les souks se tenaient une fois par semaine, dans chaque région, et prenaient le nom de l'endroit où ils avaient lieu, par exemple : le dimanche, le souk se tenait dans la région du Drâa, (ne pas confondre avec la grande région du Dra) on disait El had dl Drâa ; le lundi on disait Tnin d'Imin-Tlit, le mardi on disait Tlata des Helchane et ainsi de suite. Dans ces souks, dis-je, les Juifs avaient des magasins ou des étalages et là, on faisait des échanges de marchandises, on vendait les calicots, l'épicerie, le sucre, le thé et les bougies et surtout la confection dont je parlais. En retour, on achetait des amandes, des œufs, des gommes, de la cire d'abeille en brèches etc. Dans chaque région, existait un Mellah, où habitaient les Juifs, avec leurs synagogues, leurs boutiques et leurs ateliers. En principe, ils étaient protégés par le Caïd (gouverneur) local mais seulement dans les limites de son territoire. Passé ce territoire, il ne répondait plus de la vie de "ses" Juifs. Si par malheur un Juif était volé ou même tué par les Arabes sur un territoire appartenant à un autre caïd, il était presque impossible de trouver le coupable, par conséquent il n'y avait pas lieu de prétendre à des indemnités. A la campagne, le problème commercial se posait dans les mêmes termes pour les indigènes du bled et ceux de la ville. L'Arabe était obligé de cacher sa richesse à cause de la grande part qu'il était sommé de payer au Caïd, alors il avait toujours recours aux Juifs. Il se faisait remettre une somme par le Juif devant notaire et s'engageait à faire bénéficier le Juif du résultat des moissons ou de l'élevage du bétail. Lorsque le Caïd faisait le recensement des récoltes, le propriétaire déclarait que tout appartenait au Juif. Il payait alors une dîme, et il était quitte en donnant bien entendu, sa part au Juif. Il y avait des propriétaires riches et respectés par le Caïd, qui se faisaient adjoindre un Juif par ce qu'ils croyaient que l'argent du Juif leur porterait bonheur.
Il y avait aussi des cas sociaux.
Il me semble que la mendicité, inéxistante au début, a pris de l'extension au fur et à mesure que le progrès scientifique a été introduit au Maroc.
Car tous ces portefaix, ces petits artisans ont perdu leur raison d'être. Les charrettes, les camions ont tué les transporteurs, les charretiers, les âniers etc.
Les machines ont fait de même pour la main d'œuvre. L'ouverture de deux ou trois tanneries dans notre ville, a diminué l'exportation, bien que la main d'œuvre dans l'industrie locale ait augmenté. L'importation des petits objets fabriqués, jadis faits sur place, a anéanti la petite industrie. Le pourcentage même approximatif de ces cas sociaux, secourus par la communauté juive, est difficile à évaluer. Cela dépendait de la ville, des moissons, de la période ou de l'époque. Le chiffre des cas sociaux qui n'étaient que de cinq à dix pour cent de la population est arrivé à vingt-cinq pour cent. Il faut dire aussi que le nombre allait en augmentant, car les secours étaient considérés comme un bien individuel, transmis par voie d'héritage. Quand "le cas social" décédait, il léguait la pension qu'il recevait à ses héritiers directs.
Les recettes qui alimentaient la caisse communautaire seront indiquées dans la question organisation.
משכיל שירי הידידות-שולחן ערוף מפוייט לרבי משה אבן צור-מנהגי תשעה באב
מנהגי תשעה באב סימן תקנט, בסימנא טבא
קַדֵּשׁ עֲצָרָה בְּלֵיל מוֹעֵד הַמָּר לִקְרוֹת קִינוֹת וְאֵיכָה וְסֵדֶר קְדֻושָּׁה
וְתַתְחִיל מִוְאַתָה קָדוֹשׁ וליל מוצאי שבת מִוִיהִי נעם תְּהִי נטושה
ועד מנחה יושבין לארץ לילו ויומו בחרפה וּבוּשָּה
למה הָיָה כְאֵבִי נֶצָח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה (יר׳ טו, יח)
אין מדליקין בלילה רק נר אחד ואם חל מוצאי שבת כאשר יֵרְאֵיהוּ
יברך עליו ולא על בשמים וְעַל הַכּוֹס לְבַד יַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵיהוּ
וַעֲנֵנוּ וְנַחֵם בְּקוֹל יְלָלָה יַעֲנֵהוּ
שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ(יר׳ כה, ל)
שָׁבוֹת יִשְׁבְּתוּ תחינות ונפילת אפים ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה
אם חל ביום ראשון ועת הקינות אסור לצאת מִכְּנֶסֶת וְאָסוּר בְּשִׂיחָה
ובכנסת ישב האבל עד יגמרו הקינות באנחה
יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה (זכריה ח, יט)
ביאורים לפיוט
כיוון שבא לכתוב על דיני ימי פורענות, נראה שהוסיף את המילים ׳בסימצא טבא׳ לכותרת, כמי שמבקש שימים אלה יהיו לימים טובים, וכדברי הנביא: יצום הרביעי… וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים׳(זכריה ח, יט).
קדש עצרה: במקור יקדשו צום קראו עצרה׳, על פי יואל ב, טו ופירש רש״י שם הזמינו צום.
עצרה: אסיפה.
מועד: על פי איכה א, טו, יקרא עלי מועדי.
קינות… קדושה: בליל תשעה באב קוראים קינות ואיכה, ולאחריהן סדר קדושה דמיושב, או״ח תקנט, ב. 2. ותתחיל… נטושה: מתחילים סדר קדושה של ובא לציון מ׳ואתה קדושי, ואם חל במוצ״ש אין אומרים ׳ויהי נועם׳, או״ח תקנט, ב.
נטושה: עניינה עזיבה, והלשון על פי יש׳ כא, טו.
ועד… ובושה: ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ, עד תפילת המנחה, או״ח תקנט, ג. למה… אנושה : הביא הפסוק בשביל המשכו ׳מאנה הרפא׳, ר״ל שתשעה באב הוא מכה אנושה שאין לה תרופה, והלשון על פי ירי טו, יח. 6-5.
אין… אחד: מדליקין נר אחד, כדי לקרוא לאורו קינות ואיכה, או״ח תקנט, ג.
ואם… במוצאיהו: חל תשעה באב באחד בשבת, מברך במוצ״ש ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים, ובמוצאי תשעה באב יבדיל על הכוס ולא יברך על הנר ועל הבשמים, או״ח תקנו, א. 7. ועננו… יענהו: אלו הן שתי תוספת בתפילת י״ח, ׳עננו׳ בברכת ׳שומע תפילה׳, ו׳נחם׳ בברכת ׳בונה ירושלים׳, או״ח תקנז, א.
שאוג… נוהו: לומר שהקב״ה שואג על נווהו שחרב, והלשון על פי יר׳ כה, ל.
נוה: כינוי למקדש כמו ׳נהלת בעוזך אל נוה קודשיך׳, שמי טו, יג.
שבות… אפים: אין אומרים בתשעה באב תחנון ונפילת אפיים, או״ח תקנט, ד. ואין…
ראשון: חל תשעה באב באחד בשבת, אין אומרים האבילות, או״ח תקנט, ה.
ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.
יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יטבמנחה של שבת צדקתך, או״ח תקנט, א.
ועת… בשיחה: אסור לצאת מבית הכנסת בעת אמירת הקינות, וכן אסור בשיחה, כדי שלא יפסיק לבו מן האבילות, או״ח תקנט, ה.
ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.
יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יט.
שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי
2.2 שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי
ארגונן מחדש של הקהילות היהודיות במרוקו בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי המשיך או השלים אפוא שינויים שהתחוללו במשך עשרות שנים בעטיה של התערבות המעצמות הזרות והארגונים הבינלאומיים היהודיים בחייהם של בני הקהילות. עם זאת, המטרות שלמענן פעל הפרוטקטורט הצרפתי היו שונות מאלה שלמענן פעלו הארגונים היהודיים והיהודים בעלי הנטיות המערביות. להלכה לא ביקש הפרוטקטורט שהטילו הצרפתים (וכן הספרדים בצפון מרוקו) לשנות את מבנה הארגונים המסורתיים המקומיים, אלא להכניס בהם רפורמות בדי להתאימם לעידן המודרני. זוהי מהותה של ״השליחות התרבותית״ (la mission civilisatrice), שבשמה דיברו הדוברים הצרפתים. מטרה זו חפפה את שאיפותיהם של היהודים הצרפתים ושל האליטה היהודית בעלת הנטיות המערביות. אולם למעשה שאפו פקידי הפרוטקטורט בעיקר להטיל את מרותם ואת פיקוחם הישיר על הארגונים הקהילתיים דרך הרפורמות הרדיקליות שהם יזמו.
הערת המחבר : בקזבלנקה הוקם בשנת 1907 ועד קהילה בעל סמכויות נרחבות בניהולו של יחיא זגורי, שעבד בקונסוליה הצרפתית. זגורי מונה בידי שלטונות הפרוטקטורט בשנת 1919 למפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ומילא תפקיד חשוב במימוש הרפורמות בקהילות היהודיות השונות. כמו בן הוקמה בקיץ 1912 (לאחר חתימת הסכם הפרוטקטורט) במלאח של פאס מעין מועצה שכונתית יהודית, והיא טיפלה בעניינים הקהילתיים ובכלל זה ענייני תברואה, בדומה למועצה העירונית המוסלמית. ראה תזכירים על שני מוסדות אלה באד״צ/מרוקו, מדור מנהל העניינים השריפיים (להלן מע״ש).
חסידי ״השליחות התרבותית״ של צרפת בקרב היהודים ראו בשליחות זו ערך מכריע לשינוי דמותן של הקהילות. הם בירכו על הטלת הפרוטקטורט וראו בו צינור להשגת מעין ״אמנציפציה״ וביטול מעמד ה״ד׳מי״, וכן מכשיר לקראת ייסודה של חברה יהודית אזרחית. לכן הם חשבו, שעל הוועדים של הקהילות לפעול על בסיס אזרחי יותר ולפתח ביתר שאת את מערכות החינוך הצרפתי. התפשטותה של רשת בתי הספר הייתה אמורה להוביל, לשיטתם, ל״החייאתה״ של יהדות המזרח דרך החינוך החילוני והחינוך המקצועי. הם גם קיוו ברובם ש״החייאה״ זו תביא לקבלתם המלאה של יהודי מרוקו לחברה האירופית האזרחית, ובמיוחד תאפשר להם לקבל את האזרחות הצרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה בשנת 1870. אך הנציב הכללי הצרפתי(Commissaire Résident général de la Répubique Française) הראשון, גנרל ליוטה(Lyautey), הנהיג מדיניות של הענקת אזרחות לבודדים., האליטה המערבית התאכזבה ממדיניות הפרוטקטורט, שהטילה מגבלות על ה״אמנציפציה״ של יהודי מרוקו. בדרישה לאמנציפציה מדורגת מעין זו של יהודי מרוקו יצאה גם כי״ח.
עוד בתחילת הפרוטקטורט ניסתה כי״ח לשכנע את גנרל ליוטה להעניק ליהודי מרוקו מעמד משפטי מתקדם שיבטל את תלותם במח׳זן, היינו הממשל המוסלמי המקומי, וישפר את מעמדם הפוליטי. הם ביקשו שיוענק להם מעמד שווה לזה שהנהיגה צרפת לגבי יהודי אלג׳יריה שנים מעטות לאחר כיבוש ארץ זו בשנת 1830.
הערת המחבר : בשנת 1834 נקבע, שיהודי אלג׳יריה יישפטו בפני בתי הדין הצרפתיים כאשר בעלי דין יהודים יהיו נתבעים בידי צרפתים; ובשנת 1842 הוסמכו בתי המשפט הצרפתיים לדון בכל העניינים המשפטיים הנוגעים ליהודים, ובכלל זה דיני אישות (ולהוציא ענייני הפולחן הדתי), עם החובה להחיל עליהם את החוק הדתי שלהם לאחר התייעצות עם רב הקהילה. לאחר מכן הוסרה גם מגבלה זאת, עוד לפני שהיהודים זכו לאזרחות צרפתית על פי פקודת כרמיה משנת 1870. ראה ארכי״ח, תיק 2.I.J, מכתב מ־ני לוון לליוטה, 14 בפברואר 1913. ראה גם שוורצפוקס.
נציגי כי״ח נפגשו עם הנציב כבר בסתיו 1912 והציגו בפניו את המלצות הארגון; הם נתבקשו להציגן ולנמקן בכתב. לאחר התלבטויות רבות שלח נשיא כי״ח לֶוֶון את המלצות הארגון בפברואר 1913 וביקש, שיהודי מרוקו יישפטו בפני בתי משפט צרפתיים ושמעמדם יהיה שונה מזה של יהודי תוניסיה; אלה עדיין היו נתונים לשיפוט המוסלמי, בבית הדין של הווזירים במיוחד, וזה הפלה אותם לרעה ולא קיבל עדות של יהודים. לֶוֶון גם העלה את עניינם של היהודים שנהנו עד להחלת הפרוטקטורט מן החסות הקונסולרית הצרפתית והיו עלולים לאבד את מעמדם המיוחד אם לא יוכרו יהודי מרוקו כבני שיפוט בפני בתי המשפט הצרפתיים. הוא ציין שספרד, המתחרה של צרפת, העניקה מעמד משפטי מועדף ליהודים הנתונים למרותה באזור הצפוני של מרוקו. אולם ליוטה לא קיבל את המלצותיה של כי״ח. גם פנייה נוספת, שבה הועלו תהיות רבות על המדיניות של הפרוטקטורט ועל החסרונות הרבים הנובעים מן הניסיון התוניסאי המקביל, לא נענתה.
עם התחלת התבססותו קבע הפרוטקטורט הצרפתי שתי שיטות ממשל במרוקו: האחת בניהולם של הסולטן והמח׳זן שבראשו עמד הווזיר הראשון, והשנייה בניהולו של הנציב הכללי הצרפתי. על פי הצ׳היר (פקודה או צו של הממשלה השריפית) מן ה־12 באוגוסט 1913 הוקמו בתי משפט צרפתיים, עצמאיים כלפי בתי הדין של המקומיים, שמתפקידם היה לשפוט בכל העניינים שאירופים היו מעורבים בהם; בתי הדין של המוסלמים ושל היהודים הושארו על כנם, והוסמכו לדון במעמד האישי ובענייני ירושות. היהודים שנהנו לפני כן מחסות צרפתית איבדו חסות זאת, אף שבני החסות של מעצמות זרות אחרות שמרו בדרך כלל על מעמדם המיוחם. היהודים בעלי הנטיות המערביות ציפו שהעניינים המשפטיים של היהודים יידונו בפני בתי המשפט הצרפתיים, אן גם הם התאכזבו. בגלל המדיניות המרוקאית הכללית של הפרוטקטורט, ששאפה להרגיע את המוסלמים ואת השלטון המקומי המסורתי כדי להשתלט ביתר יעילות על מכלול השלטון במרוקו, הוכרו היהודים כנתיני הסולטן וכנתונים לשיפוטו של חוק המדינה, דהיינו החוק של בתי הדין של הפחות והקאדים, נציגי המח׳זן. היהודים חדלו אמנם לסבול מן התנאים שנלוו למעמד הד׳מי, לפי שמעמד זה בוטל פורמלית בידי הצרפתים, ומן הפגיעות שהיו מנת חלקם בבתי הדין המוסלמיים על פי השיטה השיפוטית המאליכית; אך הפרוטקטורט המשיך לראותם כ״בני המקוםindigenes) ), מעמד שהיהודים הממוערבים סלדו ממנו. כמו כן, גם אם להלכה שווים היו היהודים מעתה למוסלמים במרוקו, לא זכתה אזרחותם המרוקאית להגדרה ברורה, שכן שלטונות הפרוטקטורט לא קבעו להם מעמד משפטי חד־משמעי חדש במקום מעמד הד׳מי שבוטל.
אשר למערכת החינוך, רשת בתי הספר של כי״ח התרחבה באופן ניכר בעידודם של שלטונות הפרוטקטורט הללו דאגו לכך, שבתי הספר ישרתו את מטרותיהם ואת מטרות המדיניות הצרפתית במרוקו. הם הביאו בין היתר לידי שינוי מצבת המורים בבתי הספר, שכללה בתחילת הפרוטקטורט מורים לא־צרפתים רבים. מנהל שירותי החינוך של הפרוטקטורט כתב שמצבת המורים כוללת ״לא רק ספרדים, אלא גם עות׳מאנים, בולגרים ואף אוסטרים״, והמשיך: ״מתוך זהירות ומתוך התמדה בהרחבה נמשכת של ניהולנו אנו מצליחים, אגב תמיכה כספית בבתי הספר של כי״ח ופיקוחנו עליהם כמו בעבר, להגביל את פעולותיה של חברה זו, לטהר את מצבת המורים, וכתוצאה מכך להביאה לאט לאט לידי כך, שתשרת את מדיניותנו הכללית במרוקו״. במשך שנים רבות דנו שלטונות הפרוטקטורט באפשרות להקים רשת של בתי ספר יהודיים, שכונו ״בית ספר צרפתי־יהודי״ (école franco-israélite), במקום בתי הספר של כי״ח. רשת זו התחילה לפעול בשנת 1916. אולם לאחר שכי״ח עשתה ויתורים משמעותיים לשלטונות הפרוטקטורט, ובכללם מסירת תפקידי פיקוח ובקרה למנהל הצרפתי, הושג בשנת 1924 הסכם עם השלטונות שאפשר את המשך פעילותה של כי״ח ואת שיתוף הפעולה המלא שלה עם הפרוטקטורט.״
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת-קינה לט' באב
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים. עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים: עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים. עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה. עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה: אֲהָהּ כִּי לֹא מָצינוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה. אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה קרינו מְגִלַּת אֵיכָה: אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה. לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה. עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה: אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה. אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל: כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל. כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה. עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה: אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת: מַה הִתְּנַחֲמוּ בֶּגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְצִיוֹן אֲרוֹמִמְכֶם מִשִׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיוֹן אֶבְנֶה נֵוְה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת. אֶבְנֶה
פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא- יוסף שטרית
3.5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא
השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.
מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.
השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.
המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.
הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילון של כתב היד
החלק העברי של השיר
אשיר בשיר וּמַהֲלָל, / לעיר ציון המהֻולל.
אויבינו בים צלל, / בעיר ציון בנויה.
נלך לעיר טבריה, / לעיר ציון בנויה.
נא האל, שלח לנו / אליה לבשרינו
5 במהרה בימינו / יוציאנו לרויה.
יה נקום נקמתינו / מן העמים אויבינו,
ולציון יעלינו / מקרב כל אֻומייא.
מלכנו שמו וַיְזְמָאן, / מתנקם בעם האלמן;
כמו מרדכי בְּהָמָן / הרג אותם בִּצְדִיָּיה,
10 יעשה למען שמו, / יפדה לישראל עמו,
מתחת יד צרימו / בזכות בני עלייה.
מדשן ביתך ירויון / כל ישראל בציון.
לפני המלך בן גוריון, / ירום דגלו לשמייא.
והשם יעזור ציונים / להוליך לאבות ובנים,
15 במכונות המזומנים / של עיר הקדש טבריה.
נאקת בני ישראל / תעלה לפניך אל,
להביא לנו הגואל, / משיח ואליה.
מלכנו מגלות יפדינו / לעלות לארצינו,
לראות נקמת אויבינו / אֻומַיָיא וְלִישָׁאנַיָּיא.
מקורות וביאורים
2 בים צלל: על פי שמות טו, י; בעיר ציון בנויה: בתוך גבולות הארץ לאחר פלישת צבאות ערב.
מלכנו שמו ויזמאן: הכוונה לנשיא חיים ויצמן. שם הנשיא הותאם לצליליו של שם משפחה יהודי רווח בדרום מרוקו:
מתנקם בעם האלמן: נקם את נקמת עם ישראל באויבים, שמן הראוי שיהיו אלמנים. הכוונה לעמים האויבים שיצאו למלחמה נגד
עם ישראל בארצו. כאן אין התיאור ״האלמן״ בא לתאר אלא לציין קללה ואיחול של המשורר כלפי אויבי ישראל. שימוש
כזה של שם התואר רווח בערבית היהודית, מלכנו: ״מלך׳ כאן במובן של מנהיג.
הרג אותם בצדייה: על פי במדבר לה, ב. ( במארב )
בני עלייה: כנראה עם ישראל ככלל, ולא רק אלה שנלחמו בפועל באויבי ישראל.
- מדשן ביתך ירויון: על פי תהלים לו, ט.
- והמלך בן גוריון: גם דוד בן־גוריון מכונה כאן בשם ׳מלך במובן של מנהיג ולאו דווקא
במובנו הראשון.
יעזור ציונים: הכוונה לאנשי המפלגות הציוניות שפעלו להקמת המדינה ומנהיג כעת את עצמאות ישראל.
במכונות המזומנים: הכוונה כנראה לאמצעי תחבורה בין יבשתיים שהספיקו בזמן כתיבת
השיר להוביל מאות אלפי עולים לישראל.
נאקת בני ישראל: במובן של תפילה (שמות ו, ה).
מלכנו: הכוונה לאלוהי ישראל.
אומייא ולישאנייא: אומות העולם הדוברות בלשונות רבות.
-Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 Tekanots-Regime matrimonial –
Regime matrimonial ( Interpretation )
L'article 4 de la Takana adopté par le Concile des Rabbins de 5710, relative au régime matrimonial, stipule que la femme ou ses héritiers ont la faculté de prendre, à la place du partage prévu, le restant du trousseau existant lors du partage.
Il arrive que la femme possède, en outre du trousseau, des « biens propres » (Nikhsé mélog) qui sont compris dans l'esprit de l'article 4 en question.
Dans le but d'éviter toute erreur d'interprétation, le Concile décide de modifier comme suit le dit art. 4 :
L'art. 4 de la Takana du Concile des Rabbins de l'an 5710, relative au régime matrimonial, est ainsi modifié :
« Dans tous les cas sus-énoncés, la femme ou ses héritiers ont l'option de prendre, à la place du partage prévisé, ce qui reste des apports (pris en charge par le mari) et de ses biens piopres »
Du Levirat
La loi mosaïque prescrit le mariage du lévir avec la veuve de son frère mort sans postérité.
Le Concile de 5710 a adopté certaines dispositions à ce sujet compte tenu des contingences actuelles.
Considérant d'une part qu'à notre époque il est révoltant pour une femme d'être contrainte au mariage et, d'autre part, que les levirs se prêtant à cette pratique, n'agissent pas très souvent par la seule conviction religieuse mais par intérêt ;
Il est apparu opportun d'apporter les modifications suivantes aux dispositions déjà prises :
Si la veuve ne s'y prête pas, le levirat ne sera pas exercé, le lévir sera soumis alors au déchaussement ;
- S'il refuse cette formalité, il n'y sera pas contraint, mais sera tenu aux obligations pécuniaires prévues aux articles 2, 3 et 4 du 2e Concile de l'an 5709, page 7.
Lorsqu'il n'existe aucune des trois raisons mentionnées au 2e Concile étayant le refus de la veuve et que le lévir accepte cependant le déchaussemnt, il aura l'option de payer le douaire ou de procéder au partage (des biens du défunt).
La Crise messianique
III. LA CRISE MESSIANIQUE
Même en reconstruisant sous d'autres cieux, et sur le même modèle, de prospères communautés, les Mégourachim ne pouvaient se consoler de la perte de leur paradis perdu. Le traumatisme de l'expulsion d'Espagne, la plus grande catastrophe de l'histoire juive depuis la destruction du Temple, laissait sans réponse le mystère insondable du dessein divin. Comment interpréter le déracinement du centre de création juive le plus fécond depuis Babylone ? Que se cache derrière la conversion, ne serait -elle que de façade, de dizaines de milliers de leurs frères qui avaient préféré l'apostat à l'exil ? Des malheurs d'une telle ampleur ne peuvent être sans explication et ne pourraient être que les signes annonciateurs de la prochaine Rédemption, la tradition faisant précéder l'arrivée du Messie des plus terribles tourments, de la guerre apocalyptique entre Gog et Magog ?
C'est à Safed où avaient afflué les maitres, que la Kabbala devait commencer à donner une réponse à ces questions. La Kabbale classique, méditative, spirituelle, sondant les mystères de la Création, avait été vivifiée en y greffant une dimension dite pratique. Son fondateur, rabbi Itshak Lourié (1534 -1572), dit le Ari de Safed, avait introduit la dimension volontariste, donnant à l'homme une place éminente dans le tikoun, la rédemption de l'univers. Dieu a besoin de l'homme pour parfaire sa création, l'homme invité à y contribuer par sa conduite, l'accomplissement des mitsbot, les commandements, la prière, les jeûnes, l'ascèse, les exercices mystiques. Par ses bonnes actions, l'homme a le pouvoir de libérer de leurs enveloppes d'impureté les débris de la lumière divine restés en suspens lors du tsimtsoum, le retrait de Dieu de l'Univers pour laisser place à la Création. La rédemption viendra quand toute la lumière divine sera reconstituée. Ce qui est valable pour l'exil de la lumière divine, l'est également valable pour l'exil spécifique du peuple juif.
Descendue de son inaccessible piédestal de science du mystère réservée à une élite de pieux lettrés, la Kabbale devint plus accessible, entrant de plain pied dans la pratique quotidienne religieuse, imprégnant la liturgie et les pratiques quotidiennes.
Terre d'élection depuis des siècles de la Kabbale méditative qui avait atteinte son apogée avec rabbi Itshak Cordobéro, le Maroc s'était enthousiasmé pour la nouvelle Kabbale. Parmi les plus éminents disciples du Ari se trouvaient trois rabbins qui avaient quitté le Maroc pour rejoindre le centre de la Kabale à Safed : rabbi Slimane Ohana, originaire de Meknès; rabbi Messod Azoulay, dit l'Aveugle de Fès, et rabbi Yossef Teboul. Ils devaient jouer un grand rôle dans la transmission de la doctrine de rabbi Itshak Lourié, qui n'avait laissé aucun écrit; en apportant leur témoignage à son plus célèbre disciple, rabbi Haïm Vital qui consigna par écrit sa doctrine.
C'est en détournant cet optimisme de la kabbale pratique, le pouvoir pour l'homme juif d'accélérer la venue du Messie, et en le poussant à l'extrême, que le mouvement messianique allait conquérir les élites rabbiniques et soulever l'enthousiasme des masses accablées par les tourments sans fin de la galout, l'exil.
LE FEU VENU D'ORIENT
Le jour de Ticha Béab 1622, qui tombait cette année un shabbat, naissait à Izmir dans la famille de Mordekhay Zvi un second fils qui reçut de ce fait le prénom prédestiné de Shabataï – né le jour du shabbat. Garçon d'une précocité et d'une intelligence exceptionnelles, son destin paraissait tout tracé. A 20 ans, il fut intronisé rabbin et débarrassé de tout souci financier par la fortune de son père, il se destinait aux études sacrées. Après le cursus talmudique classique, il s'enfonça de plus en dans les arcanes de la Kabbale dans sa nouvelle version pratique poussée à l'extrême. Des journées entières, il s'isolait dans un état d'extrême extase, dans la prière et la méditation, proche de la psychose maniaco -dépressive, caractérisée par l'alternance de périodes de créativité intense et de profonde dépression. Dans ses périodes d'euphorie, il se laisse aller à des extravagances, des actes d'enfantillage qui lui vaudront chez ses futurs opposants des accusations de folie pure et simple. Après une grande lutte contre lui -même, il franchit à 22 ans, en 1648, le premier pas en annonçant à ses proches que Dieu lui était apparu pour lui annoncer qu'il était destiné à être le Messie fils de David, chargé de délivrer le peuple juif et de le ramener sur sa terre. Le second pas irréversible fut franchi en 1654 avec la proclamation publique de sa mission. Pour preuve, il osa en plein office a la synagogue prononcer le nom ineffable de l'Eternel, YAHAVE. Le scandale était cette fois trop grand et il fut contraint de quitter sa ville natale. Commence alors une errance de plus de dix ans dans les grands centres juifs de l'Orient qui lui permettra de répandre ses idées et de recruter partout des adeptes enthousiastes. En 1664, en route pour Jérusalem, Shabtaï Zvi fit une rencontre capitale avec celui qui deviendra le prophète et l'organisateur de génie du mouvement messianique, Nathan Ashkénazi. Avec un messie séfarade et son prophète ashkénaze, le mouvement pouvait commencer à se répandre à travers tout le monde juif.
Première implication inattendue -indirecte – du Maroc dans l'aventure shabtaïste : le jeune Nathan devait son érudition et sa formation intellectuelle au grand maître venu de Fès, rabbi Yaacob Haguiz. En effet avant de partir comme émissaire de Jérusalem en Europe et au Maroc, son père, rabbi Elisha Ashkénazi, le lui avait confié pour étudier dans sa yéchiba à Jérusalem. A la fin des études, vers vingt ans, il avait proclamé voir reçu du ciel confirmation de la mission messianique de Shabtaï Zvi et de sa propre mission comme le prophète annonçant sa venue. A l'opposé de l'instabilité de Shabtaï Zvi, capable de passer de l'extase à la dépression la plus profonde, il était tout d'une pièce. Organisateur hors -pair, il va être en même temps le théologien qui donnera quelque cohérence aux visions de son messie. Voyageur infatigable, son génie sera de rendre le message messianique ésotérique limité aux érudits accessible aux masses. Il traduisit l'idéologie en actes : maintenant que l'arrivée du Messie est imminente, il fallait adapter la Halakha aux temps messianiques, changer le calendrier, adopter de nouvelles fêtes, en abolir d'autres. Qu'importe, répond -il aux sceptiques, si les signes annonciateurs de l'arrivée du Messie prévus par la tradition n'étaient pas au rendez -vous de l'Histoire : " Vous n'aurez que plus de mérite à y croire. Dieu a voulu éprouver le peuple juif pour voir jusqu'où irait sa fidélité. " Et cette arrivée, elle était annoncée pour l'an de grâce 1666. Dans toutes les communautés, d'Eretz Israël à la Russie, l'enthousiasme est à son comble, ce sont des heures d'attente exaltante, de fierté retrouvée. Ceux qui avaient raison gardé face à cette déferlante, étaient contraints au silence. "Nous étions dans la frayeur, nous nous levions quand ils se levaient, n'osant pas les braver au milieu de la synagogue. Nous étions comme un grain de sable emporté par la mer."