אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-הקדמה כרך א'
נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור
״אעירה שחר״
(תהלים נז, ח-ט)
״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״—אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו: ״אעירה שחר״ — שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר (ברכות ג: ורש״ י שם ד.).
״חצות לילה אקום להודות לך״(תה׳ קיט, סב) — רב אשי אמר: עד הצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (שם ג:).
קובץ שירים, בקשות ופיוטים זה, יצא לראשונה ב״וינה״ בשנת תר״ן (1890) בשם ״רני ושמחי״, ובשניה יצא בצורתו הנוכחית ב״מראכש״ בשנת תרפי׳ א (1921) בשם ״שיר ידידות״.
והן היום, בעזר הבוחר בשירי זמרה, יוצא לאור כרך ראשון כולל עשר סדראות (בראשית — מקץ) מוגה, מנוקד ומסודר, עם הוספות ומילואים בשם ״אעירה שחר״, ומעוטר בשני ביאורים, האחד מתומצת צמוד לדף, בשם ״כנפי שחר״, והשני מורחב בסוף הספר, בשם ״מעשה חרש״ המציין מקורות מן התנ״ך והזוה״ק, והספרות התלמודית והמדרשית, וההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו.
מטרתי היתה להרחיב גבולו של קובץ שירים זה ולהוציאו מתחומם של ״המבקשים״ ולהכניסו גם לתחומה של ״מסגרת החינוך״, להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזוית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.
עם השירה — אם על שם ״ספר הספרים״ קראונו בני הדוד ישמעאל ״עם הספר״, הרי על שם שירת השירים האצורה בו, שהיתה ועודנה חלק בלתי נפרד מעמנו, יאות לנו גם השם ״עם השירה״, שכן ליוותה אותנו בימי גאולה וישועה, ובעתות סער וסועה: בה, כהמלך דוד, מצא העם ביטוי לרגשי שמחתו, ובה תינה תוקף צרתו; בה, כהחכם שלמה, נשא משליו, ובה תיאר עולם ומהתליו: בשיר של פגעים יסרונו חוזינו, ובשפתי רננות חבשו את פצעינו: למקל חובלים היתה בעת זעם, ובעת רצון הפכה למקל נועם: שלובי זרוע אתה עברנו באורך גלויותינו, כשאנחנו מצויידים מבית מדרשו של ישעיהו בדברים ניחומים לעת הפוגה, ובקינות נהי והי מזה של ירמיהו לימי התוגה: ממנה יש לדלות סיפורי קורות ומאורעות, ולמלאות מבין שיטיה נאדות נאדות של דמעות…
חן מיוחד לה כשהיא מושרה בעפעפי שחר במקהלת זריזים מקדימים ל״מקדש מעט״, אשר בעוד שמורות היקום אחוזות תנומה מתגלגלות ומהדהדות בקשותיהם של משוררי האומה ממזרח וממערב מצפון ומים.
חוט של חסד משוך עליה עוד יותר בסוף האשמורה השניה של לילי שבת החורפיים, בהתאסף עם מקציני העדה ומקצותיה, בם דיינים וראשי ישיבות, סופרים וחזנים, בעלי כיס ובעלי מלאכה, סוחרים ורוכלים, ירקנים וקצבים, אשר פשטו צורה של חול ולבשו צורה של קודש: כולם רגועים ונוחים מהללים ומשבחים איש ו״ביתו״ אגב לגימות חמות של תה מהביל, המוגש פעמיים שלוש עם גבר הממונה על כך.
נוכח מיגוון אישים ומכלול דמויות אלה, שהצד השווה שבהם יהדות צרופה ואמונה שלימה ביעודי ה׳ ברוך הוא הנאמרים באמת ביד נביאיו: נוכח תמונה נהדרה זו הנבטת מעל רקע אפוף נועם ונעימות, ממוסגרת זמר וזמירות ותלויה באוירה של צלילים ומצהלות, נוכח המורכבות הזאת, אדם בעל חוש, ולו היותר קלוש, יושב ועיני לבו חוטפות מבט מחיי־עם בעל עבר מזהיר ועתיר, עטור הוד קדומים בסוד א-לוה עלי אהלו, יושב לו אותו אדם שקוע בהרהורים ומסתכל, שלמרות המים הזידונים העוברים על נפשנו בעטיין של הגלויות, לא יכלו לכבות את האהבה העזה ולא לנתק את הקשר האמיץ אשר בין העם וא-להיו, ששניהם, המלקה כנלקה, מתחרטים (סוכה נב:) וזה על זה מתגעגעים, הבן מתחטא ושופך מר שיחו, מתחנן ומבקש ביאת משיחו, והאב בליטוף רך וחמים משיבו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא (חבק׳ ב, ג): והמלים שופעות מאוויים ושאיפות, והתיבות מביעות רוך ולטיפות, ודמעה חמה צורבת פורצת לה דרך ומשתפכת מן ה״מעין״ כמפל מים…
מהי השירה ? — פנים רבות לשירה וצורות שונות לה, שכן נמדדת היא באמת מדתם של רגשות הנפש של כל אחד ואחד באשר הוא: וכמוהם כדמויות שוכני ארץ, אשר לא תדמינה זו לזו, כן השירה לא תשונה השפעותיה על נפשות שומעיה. אך כפי עליונותם ומצב רוחם תשתקף כמו בראי לעומתם. שקולים היו ישראל כמשה בשעה שאמרו שירה על הים (מכילתא שמות טו, א); בהשראתה ניבא שאול עם נביאים (ש״א י, ה־י), ובאמצעותה סרה רוח רעה מעליו (שם טז, כג). רוח הקודש שבה ושרתה על אלישע כמנגן המנגן (מ״ב ג, טי), ולקולה נָגַף ה׳ את מואב ובני עמון לפני יהושפט (דה״ב כ, כב ופתיחתא דאיכ״ר ל). כללו של דבר: השירה מרוממת נפשות ומעוררת רגשות, מדשנת עצמות ומעדנת נשמות, מסלקת מציקים ומקרבת רחוקים, נדכאים תלבב דשנים תדובב, תעודד שפלים ותאמץ עמלים, בה העני שופך את שיחו, ורש משיב את רוחו.
משקלי השירה — מבלי להכנס לפרטי פרטים של המשקלים למיניהם, יש להגדירם בדרך כלל לארבעה סוגים: משקל השירה המקראית, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות ומשקל ההגאים.
משקל השירה המקראית בנוי ברובו על תקבולת הצלעיות, שהרעיון יבוא כפול במלים שונות, בצלעיות מקבילות ובמספר מלים שווה. כך זה מתבטא בפסוקי השירה הראשונה בתורה (ברא׳ ד, כג):
עָדָה וְצִלָּה / שְמַעַן קוֹלִי
נְשֵׁי לֶמֶךְ / הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי
כִּי אִישׁ הָרַגְתִי לְפִצְעִי
וְיֶלֶד (הרגתי) לְחַבּוּרָתִי
וכמו כן בפסוקי השירה האחרונה(דבר׳ לב, א-ב):
הַאֲזִינוֱּ הַשָּׁמַיםַ וֲאַדְּבָרה
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי
תִּזַל כַּטַּל אִמְרָתִי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב
ויש שהמבנה ישמור רק על תקבולת הרעיון ולא ישמור על מספר המלים או בהפך.
למשקל הזה שייכים רוב נוסחי תפלות דוגמת תפלת י״ח, נשמת כל חי, א-ל אדון על כל המעשים, עלינו לשבח ועל כן נקוה לך, שכן שאובות הן מן המקרא, ומכאן החן השפוך עליהן. וכמו כן רוב נוסחי הסליחות דוגמת אנשי אמונה, תמהנו מרעות, וראה עוד בסליחות לחודש אלול ויום כפור. (מלה זעירא עפ״ר אינה עולה מן המנין).
Itineraires Spirituel et intellectuel, activites litteraires du Judaisme Machrebien – Haïm Zafrani
Itineraires Spirituel et intellectuel, activites litteraires du Judaisme Machrebien
Haïm Zafrani
La création littéraire et ses finalités
Mes études et recherches, entreprises depuis plus de vingt-cinq ans pour sortir au jour le patrimoine culturel du judaïsme héritier de l'Age d'Or judéo-arabe et vivant en Terre d'Islam, mettent en lumière l'effervescence religieuse et intellectuelle, l'atmosphère de spiritualité optimiste qui ont régné au sein de communautés oubliées. Celles-ci ont cependant engendré une production littéraire qui constitue une contribution non négligeable à la formation du patrimoine culturel de leurs terres d'origine ou d'adoption d'une part, aux humanités et aux sciences juives, d'autre part.
Mes travaux sur la pensée juive en Occident musulman, ceux déjà réalisés et ceux en cours de réalisation ou en projet, témoignent et témoigneront précisément de la présence du judaïsme de ces contrées dans les domaines privilégiés de la science écrite (pensée juridique, poésie, littérature mystique, exégétique, homilétique) et de la transmission orale du savoir (créations littéraires d'expression dialectale et populaire judéo-arabe, judéo-berbère, outre celles en judéo-castillan étudiées par d'autres spécialistes, notre collègue H. V. Sephiha, entre autres).
La finalité première de cette pensée a été d'assurer la sauvegarde d'un patrimoine intellectuel et spirituel légué par les ancêtres castillans et autochtones. Les communautés maghrébines, durant les derniers quatre siècles obscurs de l'histoire du Maroc, ont su d'instinct, garder, comme on garde la braise sous la cendre, le trésor de culture qui leur fut confié, pour le ranimer, le réactiver et le féconder en période de conjoncture favorable. En dépit de conditions d'existence incertaines ou inégales, souvent préoccupés de la survie religieuse ou même physique de leurs communautés assaillies par toutes sortes de dangers, y compris celui des divisions internes, des conversions forcées ou volontaires, les guides spirituels clercs et laïcs, les hakhamim "sages et lettrés", ont fait l'effort constant d'étudier, de cultiver et d'enseigner la Loi et la Tradition.
On notera qu'en ces siècles d'indigence de la production intellectuelle ( 16e/19e siècles), comparée à l'effervescence et à la prospérité de l'Age d'Or, les oeuvres de l'esprit sont le reflet d'une culture polarisée sur la foi et la religion.
La finalité seconde de cette activité intellectuelle est intimement liée à la finalité première. Interprète des valeurs universelles du judaïsme, elle est aussi le miroir où la communauté se regarde, le moyen d'exprimer un monde, très peu exploré jusqu'ici, un environnement socio- économique et religieux, une société juive originale, qui témoigne d'une exemplaire solidarité avec les autres communautés juives du monde, en dépit de son isolement et de sa propre détresse.
J'ai été amené ainsi à interroger l'histoire, l'imaginaire social, à poser un regard sur les structures socio-économiques, sur la vie culturelle, religieuse et mystique, suivant un itinéraire qui mène du plus simple au plux complexe, selon une pédagogie vieille de deux mille ans et inscrite déjà dans ce petit livre d'éthique juive fondamentale, le traité des Pères, le Pirqé Abot (V, 30): A cinq ans la lecture de la Bible, à dix, l'étude de la Mishnah…, à quinze, le Talmud…, à quarante, le discernement c'est à dire du sens caché, de Sod: de la kabbale…
Cet itinéraire est celui de tout lettré juif, Talmid hakham qui consacre sa vie entière à l'étude.
Mon propre itinéraire d'enseignant chercheur et écrivain est passé par les mêmes voies.
Le livre le plus récent, celui que je dédie aux écrits kabbalistiques et à la vie mystique, s'inscrit dans cet itinéraire intellectuel et littéraire. C'est en quelque sorte l'itinéraire obligatoire qui mène de l'étude de la Bible, à l'étude de la kabbale, du sens obvie apparent, au sens caché, ésotérique des textes. Ce livre, intitulé Kabbale, vie mystique et magie, est l'aboutissement, le terme de ceux qui l'ont précédé, une tâche entreprise il y a plus d'un quart de siècle, consacrée à des études et recherches sur la vie intellectuelle juive des cinq derniers siècles, dans les domaines de la pensée et du paysage culturel où se développent la conscience et la mémoire d'une communauté établie au Maghreb depuis près de deux millénaires et la création littéraire de ses grands lettrés.
שכבות הלשון בשרח המערבי – משה בר־אשר
שכבות הלשון בשרח המערבי
משה בר־אשר
א. הערות רקע
- השרח במערב (במרוקו), שהיה מהלך בעל־פה מדור לדור במשך מאות בשנים, הקיף חלקים גדולים של ספרי המקרא ורק מעט ספרות שמחוץ לו. הספרים שתורגמו תואמים, פחות או יותר, את אלה שתרגם רס״ג: התורה, ישעיהו, משלי, איוב, דניאל והמגילות. המחקר הראה, שבדרך כלל לא העלו את השרח על הכתב עד הזמן החדש ממש. ועל פי הרוב, כשהדבר נעשה בדורותינו הוא נעשה לבקשתם של חוקרים מחוץ למרוקו או בידי החוקרים עצמם. במאה השמונה־עשרה היו ניסיונות מסוימים להכין קובצי תקצירים של השרח. היינו, רשימות קצרות לפי סדר המקרא של מלים בודדות או קטעי פסוקים (ורק לעתים רחוקות נכללו בהן פסוקים שלמים). הניסיון הבולט ביותר והמגובש ביותר של חיבור כזה נעשה בידי רבי רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי המערב בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה. חיבורו ״לשון לימודים״, שנועד כנראה למלמדי דרדקי, זכה להתפשט ברחבי המערב והועתק במקומות רבים. בחינתו של ״לשון לימודים״ ובחינתן של מסורות אחדות מבין אלה שנמסרו בעל־פה מגלות, שביסוד כולם עמדה מסורת אחת קדמונית יותר, שנתפלגה למסורות־ משנה. כל אחת מאלה הותאמה התאמת מקום והתאמת זמן לדיאלקטים המקומיים בקהילות השונות. הרבה יש לומר על דרכי התרגום ועל הפרשנות המשתקפות בשרח, וכבר נעשו כמה וכמה צעדים בתחומים אלה בפרסומים שונים מן השנים האחרונות.
- אנו עניין לנו כאן בלשון השרח, וליתר דיוק בשכבות המשתקפות בה. בדיקותינו מיוסדות על חומר שנאסף במקומות שונים במרוקו, ובמיוחד על מסורת תאפילאלת, שממנה יש לנו כיום תיעוד מלא.
הבוחן את השרח במערב למסורותיו יגלה בו, לכל הפחות, שלוש שכבות עיקריות מבחינה כרונולוגית, ועל אלה נתרבדו שכבות־משנה. נבוא עכשיו לפרש את הדברים בקווים כלליים.
ב. הלשון הגבוהה והלשון המדוברת
- במקום אחר הראינו, שמסורות השרח הידועות כיום נתגבשו כנראה לפני שנת 1500, וביסודן עמדה מלכתחילה מסורת־אב אחת. זו הלכה ונתפלגה, כאמור, למסורות־משנה שהותאמו ללהגים המקומיים. דבר זה מסביר באופן ברור את השילוב של שתי שכבות לשון המתגלות זו בצד זו בכל מסורת שרח. אחת משקפת לשון גבוהה יותר, אם להשתמש במונח קרוב לזה שטבע פרופ׳ חיים בלנק המנוח, והשנייה משקפת קווים מובהקים של הדיאלקטים המקומיים. הלשון הגבוהה יש בה קווים ארכאיים רבים היונקים מן החטיבה המאוחרת של הערבית היהודית ששימשה במגרב במאות הראשונות לאלף הנוכחי. ויש בה יסודות שנשאבו מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, זו ששימשה בשירה המוסלמית לחטיבותיה ובפתגמים(שבחלקם היו משותפים ליהודים ולשאינם יהודים). ואין ספק שהיה בה גם יבוא מן הספרות הערבית שנכתבה במקומות אחרים בצפון־אפריקה, כגון ספרי המקור וספרי התרגום שנכתבו בתוניס. קווים אלה באים מכל תחומי הלשון ובמיוחד מעניינים בפונולוגיה, בתורת הצורות ובאוצר המלים.
פונולוגיה
תורת ההיגוי, תורה העוסקת בתפקודם של ההגאים וצירופם זה לזה בשפה נתונה
השכבה המאוחרת כוללת יסודות להגיים מובהקים. היא משקפת מאמץ מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הניבים המקומיים כדי לעשותו מובן יותר ויותר בקרב קהל לומדיו ושומעיו. נדגים דברינו במספר פסוקים:
- אסתר א, יג: ״ויֹּאמֶר המלך לחכמים יודעי העתים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודיץ״. בשרח תאפילאלת:9
- וקאל צלטאן לּכּייסין עארפין לוקות, אין כּדאלךּ כּלאם צלטאן לקדּאם גמיע עארפין סּרע וסּריעא –
- u-kal s-seltan l-l-kiys-in 3arfin l-ukut in kdalak klam s-seltan l-keddam zmi3 3arfin s-ser3 u-s-sri3a
חלק גדול של המרכיבים בפסוק זה מצויים בלשון הדיבור, אך לא כולם. וגם כמה מאלה שנמצאים בה בדלים בשימושם מלשון השרח. נזכיר כמה מהם:
לכּייסין (״לחכמים״): מלה זו אינה משמשת כל עיקר בלהגים המקומיים במרוקו, והיא שייכת לרובד הלשוני הגבוה. רבים מבינים את משמעה רק בזכות ידיעתם את השרח להגדה של פסח (שהיה הטקסט הנפוץ ביותר של השרח), שם מיתרגמת המלה חכם (כינויו של אחד מארבעת הבנים) במלה כּייס- kiys
גם המלים אין כּדאלךּ (״כי כן) אינן משמשות בלשון הדיבור. המלה השנייה (כדאלך) מוכרת בעיקר בלשונם של פתגמים ומטבעות קבועות בסיפורי עם.
אשר למלים סּרע וסּריעא (״דת ודין״), סרע נוהגת הייתה בלשון הדיבור, לא כן סריעא; זו לא שימשה כל עיקר בפי הדוברים. היא רווחת בשרח כתרגום קבוע של המלה תורה.
הערת המחבר : 9– אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
עלייתם של שלושה ילדים דן מנור
המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם.
לאחר נסיעה מהירה בת 100 קמ"ש הם הגיעו לפאס בשעה אחת עשרה. אנטואן חנה באחת הסמטאות, "אנו יוצאים לאכול ושבים מיד", הוא הודיע להם. הוא הוביל אותם למסעדה כשרה כשהוא מצווה עליהם להימנע מכל קשר עם בעלי המסעדה. הוא כמובן לא ידע שבעלי המסעדה עצמם פעילים בתנועה הציונית. בשעה שתים עשרה בערך הם היו כבר בדרך צפונה. אנטואן סטה מן הכביש הראשי, ופנה מערבה כשהוא נוסע לפעמים בכבישי עפר, או בשדות על מנת להתרחק ככל האפשר ממחסום תאזה. בשעה ארבע הוא עצר בשדה פתוח. הנערים שהספיקו להחליף את לבושם בלבוש ערבי ירדו מן הרכב כשהם מתבדחים על חזותם. "תחסכו את הצחוק למחר, ותקשיבו לצעד הבא", העיר להם אלי. "ובכן" , הוא פתח, "אני אשמור כאן על הרכב בשעה שאנטואן ילווה אתכם ברגל למקום מסתור עד שהרכב יבוא לקחת אתכם, אם תרגישו צורך לדבר, אנטואן מדבר ערבית יותר טוב מצרפתית המגומגמת שבפיו", הוא הסביר. "יאללה, לדרך", הורה להם אנטואן בערבית. לבושים כנערי ישמעאל למקרה שייתקלו באיזה כפרי מן הסביבה, הם צעדו בחושך מצרים בדרך חתחתים זרועה אבני נגף וחרולים למיניהם במשך ארבע שעות עד שהגיעו למחילה בטבורו של הר. שממנה רואים את הכביש הראשי במרחק שלושה קמ"ר בקו אווירי. חבולים ורצוצים נכנסו לתוך המחילה, שבה ימתינו לרכב.
אנטואן נפרד מהם וירד לשולי הכביש הראשי כדי לקצר את הדרך. תוך שעתיים הוא הגיע לרכב. "הכול כשורה?", שאל אותו אלי, שהופתע מהגעתו כה מוקדם. "אתם היהודים מגדלים נערים מפונקים" הוא ענה בחיוך, והתניע את האוטו. הוא פנה מזרחה לכביש הראשי כשפניו מועדות למחסום תאזה לשם קבלת אישור על בדיקת המטען. "וואה, הבגדים של הנערים עלולים לעורר חשד", קרא אלי בחרדה. "אל תדאג, נמסור אותם לאחד השומרים כמתנה מן החברה", הרגיע אותו אנטואן. הם עברו את המחסום ללא תקלה. ושניהם נשפו לרווחה. בשעה שש הגיעו למקום המפגש. אנטואן עצר, והראה לאלי את מקום המסתור שבו שוהים הנערים. "תביא אותם בהליכה מהירה, אנו באיחור של שעה". הוא הורה לאלי. תוך רבע שעה הגיע אלי למחילה. הוא מצא את הנערים רדומים לגמרי. "קומו הוא האיץ בהם תוך טפיחות גסות על שכמם; ולאחר שהתאוששו, הוא הושיט להם בקבוק מים שנשא עמו. הם שתו מלוא צימאונם, והחלו ללכת, לפי הקצב שאלי קבע להם חרף כפות רגליהם המיובלות כשהוא מעיר להם כל הזמן על כושרם הגופני הירוד. כשהגיעו הם זכו לקבלת פנים חייכנית מצד אנטואן, שהורה להם לעלות לרכב.
קרוב לשעה אחת עשרה בלילה החנה אנטואן את הרכב בשדה במרחק שני ק"מ מן המחסום של מלילה. הנערים הורשו להיכנס לתא הנהג, והוא ואלי צעדו למחסום. הוא הורשה להיכנס למחנה, ואלי נתבקש להמתין בצד. בדרכו ללשכת המפקד הוא שומע קול הנוקב בשמו. הוא הסיט את מבטו אנה ואנה עד שראה את קרלוס עומד ליד ערוגת פרחים, ומנופף לו ביד. הוא רץ לעברו, ושניהם התחבקו כמו ידידים ותיקים כשהם פולטים מפיהם הלצות גסות על נשים: "אני מתכוון להתארח כמה ימים אצל המשפחה במלילה", הודיע אנטואן. "הה הה, במלילה יש בשר שחום בשפע במקום הבשר הלבן שיש לך בבית", התבדח קרלוס. "אני מסתפק במה שיש לי בבית", הצטנע אנטואן תוך שליפת קופסת סיגריות קאמל מכיסו. הוא כיבד את חברו, ושניהם הציתו את הסיגריות. "אוך, איזו סיגריה מעודנת!", התפעל קרלוס מריחה של הסיגריה, וקבל על כך שספרד אינה מייבאת סחורה אמריקאית. "אני זקוק לאישור ממך כדי להכניס את האוטו למחנה", ביקש אנטואן לאחר שפלט מפיו קיטור עשן. "מה אתה מסתיר באוטו שמצריך אישור", חקר אותו קרלוס. "מתנות לך ולאחותי", חייך אנטואן. קרלוס המהם, זקף את גבות עיניו, כיווץ את שפתיו עד שמראה פניו נראה כמו ציור של ילד מפגר. לבסוף הסכים להיענות לבקשת ידידו. מרוצה מהצלחתו, רץ אנטואן ישר למחסום. "תביא את הרכב מהר", הוא צעק לאלי שהמתין ליד המחסום.
אלי גמע את שני הק"מ שבין המחסום לרכב בשתי דקות. "היכנסו לחביות הריקות שעל גג האוטו" הוא הורה לשלושת הנערים מיד בהגיעו לרכב. הם צייתו, אולם כשהתברר שהוא עומד לנעול את החביות במכסים, הם מיאנו להיכנס. "אנחנו ניחנק בלי אוויר", הם מחו. "אתם יכולים לנשום דרך החורים שאנטואן נקב בדפנות, ויש דלי לצרכים בכל חבית", הוא הרגיע אותם. הם החליפו מבטי היסוס ביניהם. "היכנסו מיד, תרנגולות רטובות שכמוכם", הוא האיץ בהם. "תפסיק לתת לנו פקודות", קרא צ'רלי לעברו. "הה הה, ידעתי שאתה תתפרץ" הטיח אלי כלפיו, והוסיף: "טוב נערי, הכנס בבקשה לחבית". לאחר שנכנסו, התניע אלי את האוטו, וכשהגיע למחסום הוא עבר ללא בדיקה בזכות אנטואן שהמתין לו שם. "פנה שמאלה", הורה לו אנטואן שהצטרף אליו. אחרי נסיעה קצרה הם חנו בפינה חשוכה המרוחקת מן המשרד. "דממה מוחלטת" הורה אנטואן לנערים. וביקש מאלי להעמיס על שכמו את שתי התיבות שבתא הנהג: "אתה צריך לשחק תפקיד של עוזר", התבדח אנטואן, ושניהם צעדו למשרד. קרלוס הופתע מהופעתו של אלי: "מיהו הבחור הזה", הוא שאל מיד בהיכנסם למשרד. "שמי בוג'מיע, אני הנהג המשנה", הזדרז אלי לענות, והוריד מעל שכמו את התיבות. "המתנות שלך", הודיע לו, ושניהם לחצו ידיים.
אמבולנס מהבהב בעיר חרבה / דן אלבו
אמבולנס מהבהב בחוצות עיר חרבה
בגליון הנוכחי (שישי-10.06.2016) של עיתון הארץ, התפרסם שירי "אמבולנס מהבהב בעיר חרבה" במסגרת היצירה המשותפת: "אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה", בעריכת המשורר והמסאי אילן ברקוביץ'. את השיר כתבתי כמחאה נגד פשעי המלחמה והזוועות הבלתי נתפסות המתחוללות בסוריה, מזה כחמש שנים, מדי יום ביומו. חודשים אחדים לפני כתיבת השיר, יצרתי סדרת עבודות באותו נושא, לה קראתי: "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות". לצד השיר אני מפרסם שלוש עבודות מתוך הסדרה: העבודה הראשונה "חרמנים עולים בפיצוץ השמיימה", השניה "הצינוק ע"ש אייכמן במעלה הרקיע" והשלישית "רקיעים ובתולות שמימות".
אמבולנס מהבהב בעיר חרבה / דן אלבו
בְּכָל מָקוֹם,
שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם — חַיִּים כְּדֵי לָמוּת
וּגְבַרְבַרִים חַרְמָנִים, צַרְכָנֵי פּוֹרְנוֹ כְּבֵדִים,
מִתְפּוֹצְצִים, כְּדֵי לְזַיֵּן בְּתוּלוֹת שׁוֹפְעוֹת שָׁדַיִם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים מֵתִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה
מֵתִים רַבִּים, זֶה עַל גַּב זֶה, זֶה בְּצַד זֶה, הֲרוּגִים רַבִּים
בְּכָל מָקוֹם אֵבָרִים וָדָם, כְּרֶסֶק
תַּפּוּחִים,
בְּכָל מָקוֹם, בְּחוֹמְס, אַ־רַקָּה, חַלַבּ, דַּמֶּשֶׂק,
אַמְבּוּלַנְס מְהַבְהֵב בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר חֲרֵבָה,
חוֹבֵשׁ, עוֹטֶה כְּפָפוֹת גּוּמִי חַד־פַּעֲמִיּוֹת,
אוֹרֶה שְׁאֵרִיּוֹת מֵתִים,
אֵיבַר אַחַר אֵיבַר, כָּבֵד, טְחוֹל, גֻּלְגֹּלֶת, קִרְעֵי אֹזֶן יָמִין,
תְּנוּךְ אֹזֶן שְׂמֹאל
יַד יָמִין, יַד שְׂמֹאל, מֵעַיִם שְׁפוּכִים,
וּכְשֶׁמּוֹצֵא גּוּפוֹ שֶׁל מֵת בְּמָקוֹם אֶחָד, וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר
לֹא מַקְפִּיד לְהוֹלִיךְ הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ,
מְלַקֵּט מַה שֶׁפֹּה פֹּה וּמַה שֶׁשָּׁם שָׁם
כְּעוֹבֵד בְּמַחְלֶקֶת נִקָּיוֹן מַכְנִיס אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַמֵּת
לְתוֹךְ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק שְׁחוֹרָה,
מְהַדֵּק וְקוֹשֵׁר
בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הַסְכָּמַת הַמֵּת,
גַּם אִם בְּחַיָּיו סָבַל מִקְּלַסְטְרוֹפוֹבְּיָה קָשָׁה
וּפָחַד לְהִמָּצֵא בִּמְקוֹמוֹת סְגוּרִים.
*דן אלבו, יליד 1956, מתגורר בירושלים, שירת כחובש בחיל הרפואה, בתחילת שנות התשעים ערך את כתב העת לשירה "שֶלֶם" יחד עם גבריאלה אלישע. בעל דוקטורט להיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, שהראשון שבהם, "הערות אחדות על השקט", ראה אור ב-1991 בהוצאת ספרית פועלים, והאחרון עד כה, "הקצה שאין מאחוריו דבר", ראה אור ב-2013 בהוצאת כרמל. כמו כן ערך אלבו את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים", על המשוררת מירי בן שמחון ושירתה (2010, הוצאת כרמל). במקביל לשיר המופיע כאן הכין אלבו סדרת עבודות אמנות בשם "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות", על תופעת השאהידים המוגדרת על ידו כ"תופעה חולנית". כמו בשיר של זהבה כלפה לעיל, גם כאן נפרשת מפה רחבה של המלחמה האזורית, אולם המוקד הפעם הוא לא העולם הילדי אלא העולם האנושי החרב בכללותו, שהציור המטפורי המרכזי בשיר, "אמבולנס מהבהב ברחובה של עיר חרבה", מסמל אותו: חיוניוּת רפואית שמוחלת על זוועה אנושית.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שלושה כרכים
בס"ד
אעירה שחר
ח נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי; אָשִׁירָה, וַאֲזַמֵּרָה.
ט עוּרָה כְבוֹדִי–עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר; אָעִירָה שָּׁחַר.
קובץ שירים, בקשות ופיוטים שנהגו קדמונינו ז"ל לעורר בהם את השחר בפרט בלילי שבת החורפיים החל מן שבת בראשית עד שבת זכור.
יצא לאור בפעם הראשונה מוגה, מסודר, מנוקד ומבואר בידי הרב חיים רפאל שושנה זצק"ל.
יצירת מופת מקורית וראשונה שלח קובץ שירים, פיוטים ובקשות. פרי עמלו רב השנים של מופת הדור והדרו אשר סידר, הגיה, ניקד ובאר בדקדקנות האופינית לו. מורינו הגדול דפקיע שמיה בכל אתר ומבית מדרשו שח נפוצו גאונים.
חשוב לציין ולבאר דבר נעלה…
כאשר פניתי לדוד שושני, בנו של המחבר, בעזרתו של אבי עילם אמזלג שמסר לי את הנייד של דוד, ביקשתי לרכוש את שלושת הכרכים…
שתי הפתעות המתינו לי בפתח, זה הסט האחרון שיש ברשותו, יען כי בבוקר שלח שני סטים לצרפת לפי בקשת תושב מדינה זו…
הפתעה השנייה הממה אותי…כאשר ביקשתי מדוד לנקוב במחיר שעלי לשלוח לו בתמורה לשלושת הכרכים…נדהמתי לשמוע ממנו סירוב מוחלט לקבל תמורה עבור הספרים האלה, מיד לקח ממני את הכתובת, וכמובטח שלח את הספרים , שגם הוצאות המשלוח על חשבונו…
דוד יקירי…אים מספיק מילים ןתקצר היריעה מלהכיל את מילות התודה אליך…
ה' ישלם פועלך, תבורך מפי עליון אתה וכל בני ביתך וכל אשר לך…
שנה טובה ומבורכת..
מבטיח אני לך , לעילוי נשמתו של אביך המחבר זצק"ל, לתת במה ומקום ראוי ליצירה הענקית הזו למען הדורות הבאים ולמען אוהבי ומוקירי זכרו של אביך המנוח… באתר שלי…
ע"ה אלי פילו
י"ג באלול תשע"ז – 04/09/2017
נהגו העם- קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה זצ"ל
יום טוב וחול המועד
א. לענין התספורת בערב יום טוב אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר או חבוש בבית האסורים או לענין אבילות לא היה מנהג קבוע ומעיר פאס הודיעו למהר״י בן חותא שביום שבת לפני יום טוב היו מכריזין ששום ספר לא יעשה מלאכתו בערב יום טוב ואותם שמותרים בחוה׳׳ט מותרים גם בערב פסח (מוצב״י ח׳׳א סי׳ קצ״ב).
ב. בתפילת יום טוב שחל להיות בשבת נוהגים לומר את יום השבת הזה, ולא את יום המנוח הזה, דלא כמו שכתב רש״י ז״ל בפ״ק דביצה די״ז שהביא הגירסה הזאת, וגירסה זו הביאה ג״כ רב עמרם גאון והרשב״ץ והרד״א וכ״כ הטור ופסקה מרן״ בסי׳ תפ״ז ס״א שכתב ואם חל בשבת אומר את יום המנוח, והבאה״ט שם כתב ומנהגינו את יום השבת הזה וכוי עיי׳ ה״י ויד אהרן ע״כ וכתב ע״ ו הגאון יעב״ץ זלה״ה בסידור תפילה שלו וז״ל את יום השבת כלישנא דקרא זכור את יום השבת מהרי״ל דל״ד וכ״כ הרב הק יעקב שכ״כ הרמב״ם וכו׳ עכ״ל, וכ״כ הרב חק יוסף בסי׳ תפ״ז סק״ה וכ״כ הרב חמדת ימים דק״א ע״א.
ג. בשבת חוה״מ כשאומרים בתפילת שחרית יעלה ויבוא, לא מזכירין את יום השבת ועיין כפ״ה סי׳ תפ״ז אות ל״ב ובסי׳ תכ״ה ס״א ובסי׳ ת״ץ אות ס״ט.
ד. המנהג לעשות תגלחת לקטנים בחוה״מ סוכות ובחוה״מ פסח בבית הכנסת כפסק מרן בסי׳ תקל״א ס״ו. ועי׳ כף החיים או״ח סי׳ קנ״א אות מ״ה ועיין בספר שו׳׳ג או״ח סי׳ תקל״א ס״ק י״ב אות ב׳ שכתב וז״ל ראיתי פה ירושלים שגלחו בן ה׳ שנים תוך ביהכ״ן בשמחות וגיל ומזה מסיק הרב לב חיים (ה״ד הרב פקודת אלעזר ח״ב סי׳ קנ׳׳א) ואם איסורא איכא מאי דוחקייהו לעשות בבית הכנסת יעו״ש. ועי׳ בספר נתיבי עם סי׳ תקל״א וע׳׳ע בספר גן המלך שבסוף ספר גינת ורדים סי׳ ס״ב שכתב וז״ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצור. נמי איכא בכך ומגלחין עי׳ ספר ישראל עכ״ל.
התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה והילדים סירבו להתאסלם
התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה
והילדים סירבו להתאסלם
ב-8 באוקטובר 1893 כתב מודיע בלתי מזוהה שביקר במוגדור, לשמואל מונטגיו בלונדון, על סבלם של יהודי מראכש, מחמת האכזריות של המושל חג' מוחמד וידה והקאדי המקומי מוסטפה. אלה פוקדים על הלקאות והתאסלמות. ידיעות בנידון על מלקות כבר הועברו לאנגליה, וננקטו צעדים להפסיקם. עתה המושל נוקט בצעדים אכזריים יותר. קשה לתאר את המעשים האכזריים והנכונות של המאורים להפנות את חיצי העוינות בכל הזדמנות. הם אינם מסתפקים בפגיעות גופניות. המושל והקאדי מאיימים עתה על הלב והרוח של היהודים המסכנים. אינם מסתפקים בגרימת מותם של כמה מסכנים, קרבנות של מלקות. נעשים מאמצים לשבור את רוחם של יהודים חלשים ואת שורשי אמונתם ודתם.
קרבנות עקיפים לאיומים ונסיונות שכנוע הם שני יהודים שהתאסלמו. הדבר מהוה מקור לדאגה ולצער של הקהילה היהודית במראכש.
אחרי שהמתאסלם הראשון התכחש לדתו, דרש מאשתו ומילדיו ללכת בעקבותיו ואלה סירבו. כדי להימנע מהתאסלמות, ברחה האשה עם ילדיה לעיר אחרת.
זקני הקהילה במראכש נדרשים להשיג את האשה בהסכמתה או בלעדיה, והם מאוימים במלקות, במאסר, ופגיעה במצוות הקדושות ביותר.
ההתאסלמות השנייה היא אכזרית יותר. היא בוצעה ביום כיפור האחרון כאמצעי זהירות. הקאדי שלח שליחים, ואשתו של המתאסלם נגררה ממטת לידתה כשבזרועה תינוק בן 12 ימים והובאה לרובע המוסלמי בו היא עצורה. בהמשך מסופר שהיא נאלצה לעבוד ביום כיפור.
בדיווח השנתי של'אגודת אחים' ב-1893 נזכר שיהודים נאלצו להתאסלם, אבל אשה אחת סירבה ללכת בעקבות בעלה. הכוונה כנראה לאירוע הנזכר לעיל.
1893-התאסלמות כפויה במראכש
ב־17 בנובמבר 1893 פנו נציגי הועדה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ו'אגודת אחים׳ באנגליה לשר החוץ הבריטי הרוזן רוזברי בבקשה להתערב למען היהודים במראכש הסובלים מאכזריותו של המושל חג' מוחמד וידה. לדברי הכותבים קיבלו מכתב מאדם מהימן במוגדור שהעתקו רצוף. כפי שניתן להבין ממנו, המושל חג' מוחמד ואידה יחד עם הקאדי מוסטפה מתיחסים בברבריות, ואכזריותם פוגעת עתה ביולדת חסרת מגן ובהתאסלמות כפויה.
הכותבים מבקשים מהנמען להורות לשגריר במרוקו לפעול לפיטוריו של חג׳ מוחמד ואידה והקאדי מוסטפה, שמבזים את תפקידיהם. וכי יינתן פיצוי הולם לאלה שסבלו מאכזריותם. הכותבים בטוחים שרק פיטוריהם יבטיח את בטחונם של יהודי מראכש. וכי כי״ח פנתה בנידון לשר החוץ של צרפת, כדי שהוא ינקוט בצעדים לפיטורי המושל של מראכש.
חתומים ארתור כהן, יוליאן גולדשמידט. נשיא ועד שלוחי הקהילות, נשיא 'אגודת אחים' (F099/307 תעודה מסי 35; בשן, תשס״ה, תעודה מסי 78).
אם הבעל התאסלם- האשה חייבת להתאסלם אתו
לפי מידע מ-28 בנובמבר 1893 שהגיע ממוגדור, יהודי במראכש שנרצח ובנו התאסלם, דרש את המסמכים בקשר לרצח. הוא קיווה שהודות להתאסלמותו יקבל פיצויים גבוהים יותר, וקאדי תמך בו. באותה ידיעה גם נאמר שיהודי נאלץ להתאסלם, והאשה לא התאסלמה. הקאדי דרש שגם אשתו תתאסלם, אבל היא סירבה (15 .JC, 22 Dec. 1893, p.).
במכתב שהופנה על ידי קהילת מראכש לכי״ח בט' מרחשון תרנ״ד (סוף 1893) התלוננו על המושל וידה המוסיף 'מכאוב על מכאובנו עד שהגענו לשערי מוות', ומרוב המצוקה מספר יהודים התאסלמו. כשמישהו מתאסלם ואשתו אינה מצטרפת אליו 'שולח הציר אנשי חיל על אשתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם, וזה מעשה בכל יום', בהמשך מסופר על מעשה ביהודי שתפשו המושל הנ״ל על דבר פעוט, ויסר אותו עד שהתאסלם. ובו ביום שלח המושל לאשתו ובנו הקטן בן עשרים יום כדי שתתאסלם כמו הבעל. חיילים הוליכוה ברחוב והיא צעקה שהיא 'ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם'. היא חיה כבר חודש ימים בין גויים 'ועדיין עומדת בדת ישראלי. ראשי הקהל שחטו שלושה פרים לפני חצר המלך כביטוי של הכנעה ובקשה, על מנת להחזיר את האשה, אבל המושל נזף בהם, וחזרו בפחי נפש. בשלב הבא הופיעה משלחת של עשרה ראשי הקהל לפני הסולטאן 'אולי ימצאו תרופה'. לפי הסיומת נראה, שלא היתה היענות, והמטרה במכתב להפעיל את משקלה של חברת כי״ח שתפנה לשלטונות צרפת, ואלו לסולטאן.
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.
מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.
מהפך סוף השלטון.
טולידאנו
שלטון שהחל בסימן שגשוג וביטחון מסתיים בחורבן – איסמאעיל לא השכיל לנהל את האימפריה שהקים, עבודות הבנייה העצומות – שיותר מטעם טוב מאפיינת אותם הענקיות – המלחמות הבלתי פוסקות, החזקת צבא ענק, רוקנו כליל את קופת המדינה ומערכת המסים הרגילה לא יכלה עוד לעמוד בנטל.
על כן נתווספו ללא גבול ההטלים והקנסות שנהפכו לצרת המלכות. גזרות אלה לא הפלו בין יהודים ומוסלמים והיו שנואות על ידי כל האוכלוסייה, אבל בעת צרה כל אחד חושב שגורלו של השכן שפיר יותר. עומס המסים וכובד הקנסות מיררו חיי הקהילה היהודית ומספרי הזיכרונות מצטיירת התמונה כאילו רק היהודים רושש המלך – ולא כך היה הדבר.
אולם נכון שגורלה של קהילת פאס, עליה מסופר במקור העיקרי לידיעתנו על התקופה, " ספר דברי הימים ", היה קשה במיוחד בגלל שנאתו של המלך לעיר הבירה הקודמת. מרוב צרותיהם חיפשו הרבה מיהודי העיר מקלט בערים אחרות ובמיוחד במכנאס. ההידרדרות הכלכלית החלה בפאס הרבה יותר מוקדם משאר הערים. עוד בשנת 1696 התקינו רבני העיר תקנה נגד מנהג שהתפשט בעצ השפע ונהיה לרועץ כאשר נסגרו שערי הרווחה.
" בהיותנו מקובצים, פקחנו עינינו על אשר בעוונותנו הרבים ננעלו כמעט שערי ההשפעה ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום, וגאדה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפורקן. לסיבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כל אחד בנדוניה רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופו שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם.
ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניה בשום אופן, ועל הכל השדכנים והסופרים המצויים בעת השידוכין עליהם המצווה להיות במזהירים וכמזכירים בל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניה כלל וכלל ועיקר. והיה בזה בכ"ד לחודש אב בשנת תנ"ח. וחותמים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, סלימאן ביטבול, עיוש אבן אזרוואל "
רבי שאול אבן דנאן, רושם דברי הימים באותה תקופה, מציין שהשינוי לרעה החל בשנת 1704 כאשר הטיל המלך שנלחם נגד התורכים, מס כבד ביותר על הקהילה היהודית. נוסף על כך הצטיין באכזריותו מושל העיר, בן המלך מולאי הפיד, וכאשר העזו ראשי הקהילה והתלוננו בפני המלך המיטו אסונות נוספים על ראשיהם ורק בנס תאונה בעת ציד, נפטרו מן העריץ.
אולם התלאות אינן נחלתם רק של יהודי פאס, גם במענאס, עיר הבירה למרות מעמדם של ראשי הקהילה בחצר המלך, משתוללים חיילי המשמר השחור, גאוות המלך, והמורכב מעבדים כושיים, במללאח. בספרו " אוצר המכתבים " מביא הרב יוסף משאש ז"ל כתב יד אלמוני משנת 1704 :
" בעשרים יום לחודש כסלו התס"ד ליצירה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי באו עבדי המלך, וחיפשו מחפוש בכל הבתים והחצרות. ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד, ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובחורים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושה והבדלה נסכו. לא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים, מלהב חרבותם אשר שמו נגד פינו, וילעיגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם, ולמחרת היום התענינו, והרבינו תפילה ותחינה בקול שופר, ה' ישמע צעקתינו וצעקת עמו ישראל, אמן ".
בשנת 1712 נשרפו על קדושת השם הבחור יהודה אבן צור והגביר הנכבד מפאס רבי יצחק עמארא ולמחרת נשרף בנו אהרן. שנתיים לאחר מכן חוזר על עצמו במכנאס אותו מחזה אימים. עד ראייה – רבי מיהודה בירדוגו – מתאר כך את המעשה :
" בחודש אלול שנת תע"ג נתעוררה התשובה פה במכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ןאילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם בייסורים קשים במלקיות ומתות בית דין ושומעים את דבר השם מפני מרינו נר"ו וקרוב לשלוש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבוקר בוכיםן ומתחננים לשי"ת, והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש בכל לילה ולילה ".
ובעונותינו הרבים ובשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה ונתעוללו עלילות ברשע בתואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחדם ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום שישי ו' באלול שנת תע"ד – 1714.
משה כהן היה אחד מגדולי רבני הדור ההוא וניהל ישיבה בסיוע אחיו שם טוב שהיה מגדולי סוחרי העיר. אין כותבי הזיכרונות מציינים את סיבת רדיפתם על ידי המלכות. אכזריותו של המלך הגיעה עד כדי כך שסירב להחזיר הגופות לקבורה עד שבני המשפחה פדו אותן בכסף שהנגיד אברהם מימראן מסר בעצמו לידי המלך הבא בימים.
בשנת 1720 חדרו שוב שודדים למללאח של מכנאס, ואם לא הפילו חללים השחיתו ספרים וכתבי יד נדירים, בהם היו רשומים תולדות הקהילה בדומה ל " ספר דברי הימים " בפאס. על גודל אבידה זו מכונן הרב דניאל טולידאנו :
אמרתי אני אל לבי הצעיר דניאל טולידאנו ס"ט בלא"א כמה"ר חביב זצ"ל, להעתיק דף אחד נשאר לפליטה, מהרבה ספרים חדשים גם ישנים כתבי יד אבותינו וכמה חכמים קדושים וטהורים זלה"ה, שנשללו ונקרעו ביום עברה היום ההוא, ז' מרחשון הת"פ ליצירה, שבאו גויים במחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר הזאת מכנאס, מבחר כל המערב בתורה וביראת החטא, וכמה נשים ובתולות עינו, והניחו אותם ערומים יחפים, והודות לה' שאיש ממנו לא נעדר, וכספנו היה פדות נפשנו ".
וכאילו לא היה די באכזריות בני אנוש, גם שערי שמים נסגרו והבצורת הארוכה שנמשכה שלוש שנים מ -1721 עד 1724 הפילה קורבנות רבים ואמרה לכלות קהילות שלמות. עדות מזעזעת וקורעת לב השאיר לנו עד ראייה, רבי שמואל בר שאול אבן דנאן ב " ספר דברי הימים : " חם לבי בקרבי לבספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבט משנת התפ"ד, משנת תפ"א היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כל אחד מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחיטה הולכת ומתייקרת.
בשנה שעברה ביא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא, ובמכנאס ובסאלי ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר מכן וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלושה ימים, ומראש חודש ניסן ירדו השערים, ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו, ומי יתן ראשי מים טעיני מקור דמעה ואבכה יומם וליליה את חללי בת עמי. על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים היושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים.
שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפילה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה. עוד נתקיים בנו בעונותנו הרבים , ארצכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצרות סגורים, ועלו עליהם העשבים.
ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בהם, ויש בתים שהרסו הבניין שלהם ולקחו אבנים ועצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם מתוצים עד לעפר ולקחו הגויים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד.
ויכולנו לומר, לא נמתלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולות, ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים, והמירו דתם אנשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל שבוע כלל, וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו תרנגול אחד בכל שבוע.. "
הבצורת והרעב עברו, אבל המדינה לא התאוששה עוד. שנות שלטון מולאי אסמאעיל הותירו אולי אימפריה מאוחדת אבל כלכלתה הרוסה, כאשר עול נמסים אכל כל חלקה טובה. הידיעה על מות גדול מלכי מרוקו התקבלה על כן בכל מקום בשמחה, בתחושת הקלה ובפרץ עצום של רצון לנשום סוף סוף בחופשיות בלי פחד מהזקן ממכנאס.
אולם הקהילה היהודית למודת הניסיון לא יכלה שלמוח, כי למרות כל חסרונותיו העניק להם מולאי אסמאעיל הנכס היקר מכל : הביטחון, התפוררות המדינה לרסיסים ופרוץ מלחמת הירושה פותחת עבור הקהילה היהודית תקופה עוד יותר הרת אסון.
סוף הפרק השישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "
המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
המחלוקת בענין ביטול הצומות
הוגה הדעות של הכת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.
נחזור עכשיו לטיעוניו ההלכתיים של ר׳ יעקב כן־םעדון. עד כה התייחסנו רק לטיעוניו הנוגעים לעובדות הסטוריות. ובכן, הבה נראה מה בפיו של ר׳ יעקב ששפורטש בענין גירסאותיו ההלכתיות של ר׳ יעקב בן־םעדון. ר׳ יעקב ששפורטש אינו עונה בעצמו לבן־סעדון אלא מטיל על אחד מתלמידיו לענות, כדי לתת ביטוי, בצורה מופגנת, ליחס הזלזול שלו בבן-סעדון ועל־מנת להשפילו ולבזותו, כפי שהוא עצמו אומר: ״ועל זה השבתי לו על ידי אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה וישקול מטרופסיה ויבקש מחילה ״סליחה וכפרה מהשם יתברך ומכל חכמי ישראל שחטא כנגדם.״
תלמידו של ששפורטש (יחיאל מהטוב), נוקט בדברי תשובתו בשפה רהוטה מליצית ושנונה כשפת רבו. אגרת התשובה משתרעת על עמודים רבים והמשפטים היוצאים מתחת ידו של התלמיד זורמים כנחל איתן בקצב מסחרר. בראשית האגרת קיטונות של נאצות, חרופים וגידופים נשפכים כאשדי מים על בן־סעדון. הוא שם אותו ללעג ולקלס ומבטל אותו, את טיעוניו ואת תורתו כעפרא דארעא. לדעת רבו, הוא אומר, דברי הבל הכלולים במכתב אינם ראוים לתשובה אך רבו הטיל עליו לענות לו לבל יראה ר׳ יעקב בן-סעדון חכם בעיניו וכך כותב התלמיד: ״זה היה מחשיב מורי נר״ו לטעם מספיק לשמוע חרפותיך אשר חרפת נגדו ולשתוק מבלי להשיב עליהם, כי אמר דיו לעבד להיות ברבו ולבא מן הדין להיות כנידון. אך אמנם עלי ועל כיוצא בי חל חובת ביעור חמצך הנדבק בסדקי כתליך הנבנים בטיח תפל ולפורר ולזרות לרוח. ורוח מבינתי יהלוך קדם ואחור וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון, ומזה אתה דן אם אזוב שבקיר כמוני עמד כנגדך להודפיך ממצבך בנאצות נמרצות, מה יעשה מורי נר״ו וחבריו אשר בנתינת עין בך יעשוך גל עצמות וישרפום בהבל פה כי יעשום אפר ואבד יאבדון.״ סגנון מנופח ורברבני ובהחלט לא צנוע.
ולעצם הענין טוען תלמידו של ששפורטש כי אמנם אמונתו במשיח האמתי הוא דבר המעוגן באמונה הישראלית, כפי שהובטח על־ידי הנביאים ממשה ועד מלאכי, ״ואם יתמהמה נחכה לו ולא נשים לו זמן ולא נוציא סברות מן הפסוקים כדי לדעת זמן ביאתו, כי תיפח רוחם של מחשבי קצין אמרו קדמונינו ז״ל.״ כן מוסיף התלמיד שהמשיח לא חייב להיות רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד ושלמה, והסימנים שיעידו על המשיח שהוא מזרע המלוכה הם, ״שהוא יהיה איש חכם ובעל מידות טובות, חסיד, נביא וגיבור״ ושאר תאריו המוזכרים בישעיה בסימן י״א: ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משָרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה׳ חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ איש כזה, בחיר המין האנושי, הוא האיש אשר בחר ה׳ אינו צריך לנביא מהחוץ שיעיד עליו כי הוא המשיח. הוא יספיק בעצמו בשמו ובמעשיו. אחר־כך מפנה התלמיד חציו כלפי אמיתות שליחותו של הנביא: כל נביא אמת, הוא אומר, נתקבל בעם לאחר שנתן ״אות ומופת״ ולאחר שהתנהג בחסידוּת וצדיקוּת. ורק על־ידי צרוף שתי התכונות הללו, אות ומופת עם חסידוּת וצדיקוּת, לא נצטיירה דמותו של הנביא כמאחז עיני העם בכישופים. ואילו הנביא נתן (העזתי) לא רק שלא נתן אות ומופת אלא ״נמנע מלתתו באומרו שלא הורשה על כן.״ ומוסיף ומקשה, למה לא הורשה לתת אות ומופת כמו שהורשה לגלות את הקץ? ומסקנת תלמידו של ר׳ יעקב ששפורטש כלפי ר׳ יעקב בן־סעדון היא: ״אם היית מתנהג באמונת נביאך זה, כפי דתנו, לא היית נשקע ביווין מצולת האשמה והיתה אמונתך באמונתו אשר לא תצוייר סתירתה.״
בשפה נמלצת ובפלפולים ארוכים סותר התלמיד ודוחה אחת לאחת את הנחותיו וטענותיו של ר׳ יעקב בן־סעדון בענין האמונה החדשה במשיח, בצידוק מעשה ההמרה של שבתי צבי וביטול הצומות.
סובלנותו של הרב שלמה מלכה – נחום אילון- היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה
מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.
היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה
אפשר למצוא במאמריו של הרב מלכה ניסוחים על דרך החיוב בשבחה של הדת, ובצדם ניסוחים על דרך השלילה כלפי מי שעזב את הדת או עוין אותה. כך כתב במאמר שכותרתו: ״עיון [אפשר גם: מחקר] נפשי – הקנאה היא מחלה חברתית חמורה״: כי ״הדתות והחוקים האלוהיים הם המרפא למחלות הרוחניות״, ומעמדה זו לא זז כמלוא נימה גם בהמשך. כך, למשל, טען במאמר שכותרתו: ״גוג ומגוג – עיון היסטורי״, כי יש הרבה סיבות לראות בהיטלר את גוג. אולם גם אם אין זה כך, המלחמה פרצה משום שהאירופאים כפרו ופרקו עול. המאמר נחתם בקריאה לעולם כולו, ובייחוד לעם ישראל, להחזיק מעמד, שכן הגאולה קרובה, ולמלא את החובות האנושיות והדתיות.
סמוך לתום מלחמת העולם השנייה, בשעה שדן בפסוק ״וה׳ הֹלֵךְ לפניהם יומם בעמוד ענן לַנְחֹתָם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה״(שמות יג, כא), כתב:
לו הלך העולם באורח מישרים לאור הדת, לא היו פורצות המלחמות ההרסניות והשחיטות האלו, העקובות מדם, המעידות על בהמיות של האדם ועל הליכה בעלטה אפלה. הדת אומרת ״לא תרצח״, והנה הם הורגים מאות אלפים של לוחמים ושל שוחרי שלום; הדת אומרת לא לגזול ולא לקחת בכוח הזרוע, והנה הם גוזלים וכובשים ממלכות בשלמותן.
ובהמשך:
אתם, המדינאים, חזרו ולכו באורח מישרים לאור התורות [אפשר גם: המצוות] השמימיות, וכך יינצל העולם מן המחלה החברתית, ודם האנושות יינקה מחיידקי הנאציזם והפשיזם, אשר לפני שהציתו את אש המלחמה, כפרו בה׳ ובתורותיו [אפשר גם: ובמצוותיו].19
הערת המחבר-19- שם, שם. כבר כחמש שנים לפני כן, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב הרב מלכה מאמר (אלשמס, 247, 23.6.1939), שכותרתו: ״המחלות החברתיות ובקשת הדרכה מן הדת כדי לרפא אותן״(אלאמראר אלאג׳תמאעיה ואלאסתרשאד באלדין פי מעאלג׳תהא). בפסקה האחרונה שם קבע הרב מלכה כי ״…הדרך המובילה אל הריפוי או אל השמירה [מפני המחלות החברתיות] היא להתמיד בחוקים האזרחיים והדתיים. אך הגרמנים אינם מודים לא באלה ולא באלה; הם אינם מודים אלא בכוח המקפח והעושק, והם זונחים את הדתות מן היסוד, כפי שהם מבטלים את ספר הבשורה [=הברית החדשה] המקדשים במקומו] את מאבקי [מיין קאמפף של היטלר], וממירים את האמונה בישוע באמונה בהיטלר…״
הלשון הכללית והסולידריות הפוטנציאלית בין מאמינים משלוש הדתות ניכרות גם במאמר שכותרתו: ״חג ט״ו בשבט, או חג האילנות״. תחילה הסביר הרב מלכה מהי משמעותו של ט״ו בשבט מבחינת דיני ערלה, ואחר־כך מנה אירועים שונים אשר לפי המסורת היהודית התרחשו בא׳ בשבט. לקראת סוף המאמר ציין הרב כי האדם נמשל לעץ וכי עם ישראל נמשל לכרם ה׳; וכפי שהאילנות חוזרים לחיים בחודש שבט, כך גם עם ישראל יתחדש. ואז הוסיף: ״יש לטעת את האמונה האמתית בלבותינו כדי להרים את ראש אומתנו למעלה, וזאת כדי להפיץ את האהבה ואת האחווה לא רק בקרב היהודים, אלא גם בין היהודים ובין המוסלמים והנוצרים, ולסלק את הגזענות. יצחק וישמעאל אחים, ועשו ויעקב אחים…
יש נימה של פשטנות ושל נאיביות בקריאה זו, ודומה שאין בכוחה לחולל שינוי של ממש בעולם המעשה. אולם בהחלט יש בדברים הללו כדי להעיד על השקפותיו של הרב מלכה ועל יחסו אל הנצרות ואל האסלאם כאל דתות אחיות, לפחות מבחינת הווייתן הממשית, אבל אולי גם מבחינת מהותן. מתברר שאין זו התבטאות חד־פעמית או מליצה תלושת הקשר, אלא עמדה יסודית החוזרת ומהדהדת בהתבטאויותיו במהלך השנים.
לאחר שהשלים את מחזור הדרשות לפרשת השבוע פנה הרב מלכה לכתוב ולפרסם פירוש על שיר השירים, והוא נדפס כמעט ברצף בעשרים ושישה מאמרים. כשדן בפסוק ״שמן תורק שמך״(שיר השירים א, ג), כתב בין השאר: ״העולם אינו יכול להתקיים בלי דת, והדת היא בסיס [אפשר גם: המשען העיקרי] של העולם, כפי שנאמר באבות: על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל האמת ועל השלום.״ ראוי לתת את הדעת לשימוש הלשוני שעשה הרב מלכה במילה ״דת״. ראשית דבר הוא נקט אותה בלתי מיודעת, ודומני שכוונתו לומר כי הקביעה הזאת תקפה לכל דת, ולא לדת מסוימת. בהמשך המשפט יידע אותה, ונראה כי אף־על־פי־כן עדיין התייחס לכל דת שהיא, ולאו דווקא היהודית; שכן הוא דן בקיום העולם ולא בקיום העם היהודי בעולם, והרי האמת והשלום חיוניים לכל באי עולם ואינם תנאי לקיום היהודי בלבד. דברים אלו מוכרים גם מחיבורים של יהודים בימי הביניים, ובהם כתבי הרמב״ם, אלא שראוי לזכור כי ריה״ל והרמב״ם כתבו בעולם תרבותי דתי – נוצרי, מוסלמי או יהודי; ואילו הרב מלכה כתב כדברים האלה בעולם תרבותי שונה לחלוטין, שבו נוכחותה של החילוניות חזקה מאוד.
סיכום מפגש הקוסקוסיאדה – עייש דוד
סיכום מפגש הקוסקוסיאדה
עייש דוד
ערב טו באב חג האהבה
נפגשנו חבורה קטנה בסבבא
קוסקוס האתר שעולה לגובה
ביוטבתה עם מצב הרוח חובה
היגיעה קבוצה קטנה ומכובדה
חנה ובן זוגה.שלום ונילי
פילו אסף ואדרי מהסביבה
עליזה ושם טוב ודוד לידה
שלום חייכן וגדול מימדים
מנהל האתר ומחפש סיפורים
בא מאילת עם נילי והילדים
לפגישה בחוג הוירטואלים
נילי זוגתו שזופה בלבן
יד ביד בעסק סביב שולחן
שותפה ודוחפת את הפולחן
לשחרר מסורת אבות מעמילן
עליזה ארגנה בלהט עליזה הגדולה
להצלחת המפגש ללא שדולה
שם טוב הבעל הופיע בגללה
כזוג עשר בשיתוף פעולה
חנאלה בלבלה כל הברנז'ה'ה
(כינוי לסבתא זקנה ) אימא עְגוּזָה בדמיוני חשבת
קיבלנו מוצר "דה לה רוזה"
בקיאה בכל ובעל עם מוזה
פילו בחור חביב צוחק בקול
הקמול (כינים)" זוכר שירים מתקופת "
הכול יודע רק את אימו לשאול
טעם אַמְפוּאָר וסלט עניים לאכול מאכל משאריות לחם
אדרי מדריך נעים בטיולים
מרוקו מכיר לפרטי פרטים
ידע עשיר ומלא סיפורים
ליהנות מהסבריו והיידי חברים
אסף נולד בעיר אל ג'אדידא עיר חוף ושמה הקודם מזאגן
שם גדל עד ימי האינטיפדה שם קשור לרדיפות היהודים
שבו נקטעה מסיבת בר המצווה
בהתרגשות וענווה, סיפר בעניין
אני כותב ונהנה מהפולמוס
ברכבת נכתב סיכום בקולמוס
מה שסיפרו הזקנים ללא היסוס
לכבוד כולכם מאתר הקוסקוס
עייש דוד
תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-חיים שירמן- הערצת הלשון העברית
ה. הערצת הלשון העברית
הערבים ראו את הלשון הקלאסית שבה כתב מוחמד את הקוראן כסמל השגב והיופי, כלשון קודש במלוא מובן המלה, ולא היו מוכנים להשוות אליה שום שפה שבעולם. בלי ספק נמצאו גם יהודים משכילים שנהנו מן הערבית, אך מותר להניח כי פולחן מופרז זה של הערבית עורר אף תגובה אחרת אצל היהודים יודעי העברית, וביחסם לתנ״ך חל שינוי ניכר. התנ״ך נחשב בישראל מאז ומתמיד כספר שנערך ברוח הקודש וכמקור ראשון ועיקרי לידיעת אמונתו של העם וקורותיו בימי קדם: נוכח טענותיהם של המוסלמים חשו המנהיגים הרוחניים של ישראל ביתר שאת בראשוניותו ובייחודו של המקרא, אוצרו הלאומי של ישראל, והם קיוו שגם עמים אחרים יודו במעלותיו. הראשון שהכריז בקולי קולות על גדולת המקרא היה הגאון רב סעדיה: בהיותו בן עשרים בלבד חיבר הוא את ספר ׳האגרון׳, ספר שהכיל מילון לחרוזים ופרקים ביסודות מלאכת השיר העברי. ׳האגרון׳, כשאר כתביו של הגאון, זכה לקוראים נלהבים במיוחד בין משכילי ספרד — ובתוך זה מנחם אבן סרוק, שלמה אבן גבירול ואחרים. ׳האגרון׳ נפתח בהקדמה עברית מהודרת הכוללת דברי תהילה ללשון הקודש וגם תלונה על שקיעתה והשפלתה: ׳ספר האגרון ללשון הקודש אשר בחר בו אלהינו מני־עד ומלאכי קדשהו בו יזמרוהו סלה, ובו יעריצוהו כל בני עליון׳. העברית היתה אפוא שפתם של המלאכים, ואף כל בני האדם דיברו בה עד שנתפלגו הלשונות. רק עם ישראל שמר לה אמונים. אכן בלשון זו התגלה האלוהים לעמו, בה השמיע משה את דבריו, בה שרו הלויים והתנבאו הנביאים. המחבר הצעיר מתפלל לכך שכל בני עמו ידעו את לשון הקודש ׳גם אנחנו גם טפינו גם נשינו ועבדינו׳. דברי ׳האגרון׳ מהדהדים בפתיחה ל׳מחברת הענק׳ של אבן גבירול — שיר שבו סוקר המשורר את קורותיה ואת גורלה של לשון המלאכים, ותובע גם כן מבני זמנו שיזכרו אותה ויכבדוה:
וּבְכֵן דְּעוּ יִתְרוֹן לְשׁוֹן עִבְרִית אֲשֶׁר / הִיא מִלְּשׁוֹן כָּל עַם וְעַם יוֹתֶרֶת […]
רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם שְׁאֵרִית יַעֲקֹב / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת.
הערת המחבר : ספר האגרון׳, המילון העברי הקדום ביותר הידוע לנו, נתחבר על ידי רב סעדיה גאון, בנוסחו הראשון, בשנת 902. נוסח זה נכתב על טהרת העברית. כמה שנים אחר כך הוציא הגאון נוסח שני של הספר והקדים לו מבוא פרוגרמטי בערבית. בנוסח הזה שילב כמה פרקים על השירה העברית ומלאכת השיר. המילון היה מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון הובאו הערכים לפי סדר א״ב של התחלותיהם, ואילו בחלק השני — לפי הא״ב של אותיות הסיום שלהם. שני החלקים כוונו לפי עדות המחבר לסייע למשוררים למצוא מלים המתאימות להתחלות טורי שיריהם (על פי האקרוסטיכון) ולסיומם (על פי החרוז). רוב הספר אבד. הקטעים המעטים ממנו שנתגלו בגניזה פורסמו במקובץ על ידי נ׳ אלוני, במהדורתו הנזכרת לעיל.
המושג ׳לשון נבחרת׳ תואם את המושג ׳עם נבחר׳. לא נתפלא אפוא אם נמצא שגם בהשקפת עולמו של יהודה הלוי תופסת הלשון העברית מקום מיוחד. לדעתו היא עולה על הערבית בגלל קדושתה ויופיה. בלשון זו פנה הבורא אל אדם וחוה, היא היתה הלשון שבה החל אברהם לדבר בארץ הקודש לאחר שהשתמש באור כשדים ב׳לשון חולין׳, דהיינו הארמית; ישמעאל הוא שהביא את העברית לארץ ערב, ולאחר שעברו עליה שם גלגולים נהפכה היא לערבית. טענה זו מזכירה השקפה שהיתה נפוצה למדי בין היהודים בימי הביניים, אם כי יהודה הלוי מנסח אותה לראשונה במפורש: לפי השקפה זו לא היתה הערבית בעצם אלא עברית שנשתבשה. אגב, מן הראוי להזכיר כאן במקביל דעה אחרת, שגם בה החזיקו רבים מן הסופרים היהודים בימי הביניים, ולפיה קיבלו הערבים מעם ישראל הקדום לא רק את לשונם אלא גם חלק גדול מחכמתם ומאוצרות ספרותם, אלא שהמקורות העבריים של חכמות אלה נשתכחו ונעלמו במרוצת הזמן ונותרו לנו רק חיקוייהן הערביים. מחבר עברי שרצה לתרגם יצירה ספרותית ערבית ולהציגה לקהל קוראיו העבריים עשוי היה להדגיש את מוצאו היהודי של הטקסט. אלחריזי מביע זאת בצורה חד משמעית ואף משעשעת בדברו על המקאמות של אלחרירי: ׳אף על פי שעניניו מלשון הקודש גזורים / וכל משליו היקרים/ מספרינו לקוחים ומסורים / ואם תשאל לכל מליצה ממליצותם מי הביאך ללשון הגרים / תאמר כי גֻּנֹּב גֻּנבתי מארץ העברים׳. אמנם אם הלשון העברית היתה פעם מקור שממנו שאבו הערבים, ברור שמאז היא נעשתה דלה יותר, והמשוררים שניסו לכתוב עברית הרגישו לעתים כי חסרות מלים מסוימות באוצרה. על כן קל להבין את תמהונו של המלך בספר ׳הכוזרי׳ של יהודה הלוי כשהוא שומע מפיו של החבר היהודי שלשונו עולה בהרבה על הערבית, אף שזו עשירה כל כך במליה. היהודי אינו מנסה להכחיש עובדה זאת, ותשובתו היא: ׳מצא אותה מה שמצא נושאיה — נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם — והיא בעצמה החשובה שבלשונות׳. אין להעלות על הדעת כי גדולי האומה כמו משה, יהושע, דוד ושלמה לא מצאו בלשונם את כל המלים שהיו דרושות בזמנם. אכן נשתמרו במקרא תיאורים מדויקים של כמה חפצים כמו המשכן, החושן, האפוד וכו', והם מוכיחים שקדמונינו לא היו כלל חסרים מונחים מדויקים לפי כל מקצוע ומקצוע, אלא שחלק גדול של המלים מתקופת המקרא לא הגיע אלינו. גם אלחריזי נאלץ להודות שהעברית העומדת לרשותנו איננה מספקת תמיד את צורכי המשוררים, אלא שבאופן פלאי — ׳היא צרה — ותרחב לנו / קצרה — ותספיק לכולנו׳. מכל מקום ראוי לציין במיוחד שאחדים ממשוררי התקופה הספרדית טוענים שהם משתמשים בלשון העברית כדי ששאר האומות תיווכחנה מה רב הדרה, ובהקשר זה הם מביאים את לשון הפסוק ׳להראות העמים והשרים את יפיה׳ (אס׳ א, יא). המשורר יעקב בן אלעזר משלב בהקדמה ל׳ספר המשלים׳ נאום שבו לועגים הערבים ותומכיהם מקרב היהודים ללשון העברית — וכך ניתנת לו ההזדמנות להגן על כבודה ולהוכיח על ידי החיבור המוגש לקוראיו מה גדולים ערכה וכבודה.