Le château de Cambous-L’installation en Israël
Histoire contemporaine du chateau de Cambous
(Viols-en-Laval, Herault)
De l'Aliyah des jeunes a nos jours1950-2010
EXTRAITS SANS ILLUSTRATION
transmis a M. Yigal Bin-Nun periode 1950-1972
Christian PIOCH
L’installation en Israël
Après notre arrivée à Haïfa, on nous a emmenés dans un troisième camp de transit, après ceux de Casablanca, au Maroc, et Cambous, en France, qui s’appelait Ramat Hadassah, situé à Kiryat Tivon, à côté d'Haïfa. Le village pour jeunes Ramat Hadassah Sald avait été créé en 1949 en mémoire d’Henriette Sald (Szold), une leader sioniste, fondatrice de l’association des femmes de la Hadassah et de l'Allyat Hanoar (Allya des jeunes) de l’Agence juive. Durant les premières années, le village servait de foyer d’accueil provisoire pour les enfants rescapés des camps de concentration, et durant les années qui suivirent, le villagea ccepta des enfants de l’Allyat Hanoar venus d’autres pays avant d'être ensuite transférés dans d’autres institutions en Israël. Je me souviens que nous sommes arrivés pendant les festivités de Shavouot, la fête des récoltes agricoles . Nous y vîmes des chariots attelés aux tracteurs, chargés des produits agricoles de cette institution.
A Ramat Hadassah, j’ai rencontré un ami qui venait de ma ville natale, Meir Zenati. Lor sde notre première rencontre, il testa mon hébreu. Je me souviens que nous sommes arrivés du Maroc avec un bon niveau d'hébreu. Nous avions ainsi le niveau en vocabulaire pour pouvoir distinguer entre gazon et simple ou mauvaise herbe. Les deux amis que j’ai rencontrés au cours de mon départ pour Israël, Shlomo Gabay, de Casablanca, et Meir Zenati, de ma ville natale, étaient particulièrement intelligents et jevoudrai les rencontrer afin de voir si eux aussi ont connu la même saga que j'ai vécue en Israël au moment de mon intégration et par la suite.
Après un mois passé à Ramat Hadassah, j’ai été transféré à Yakir, une institution située àcôté de Kfar Haroe, près de Hadera.
Une des images de mes premiers jours en Israël, profondément gravée dans ma mémoire,est celle des éducateurs et des personnes qui prenaient soins de moi. Les hommes avaient des pantalons courts, des chaussures de travail ou des sandales, et un chapeau rond en cloche. Les femmes avaient de longues robes et des chaussures hautes, semble-t-il de style russe ou d’Europe de l’Est. Tous avaient des numéros tatoués sur leur avant-bras,indiquant leur passage dans des camps de concentration durant la deuxième guerre mondiale.
Après tous ces préparatifs et le passage par trois camps de transit, j'espérais arriver enfin dans un lieu plus organisé, avec un programme scolaire cohérent et un service de soutien et d’orientation des élèves pouvant garantir leur développement, leur succès et leur avenir. Il se trouva que je me trompais complètement. Il semblait en effet que le but de l’allya était bien défini et plutôt restreint, consistant à déraciner les jeunes enfants de leur premier lieu natal pour juste les transférer en Israël, et ainsi surmonter l'hésitationde leurs parents pour qu'ils viennent ensuite les rejoindre dans la terre promise. Ce qui pouvait se passer avec eux par la suite n’avait aucune importance. Cela était leur problème. Et ce fut donc mon problème dans tous les sens du terme.
Je suis reste à Yakir pendant un an, en cinquième classe d'école primaire.
En fin d’année on me transféra dans une autre école, du fait qu’il n’y avait pas de classe supérieure àYakir. J’ai donc été transféré dans une école du nom de Sejera, à côté de Tibériade. Là aussi, la même histoire se produisit,
j’étudiais deux ans en classes de 6e et 7e et à l’issue de celles-ci il n’y avait pas non plus de classes supérieures dans cette école. Les élèves furent donc orientés vers des écoles professionnelles.
Jusqu’à aujourd’hui, je ne comprends pas comment, à l’âge de 14 ans, j’ai eu le bon sens et le courage, dans mon initiative, d’aller voir le directeur de l’école, Yitshak Wider. Je me souviens très bien de son visage comme si je l’avais rencontré hier, avec une barbe et une kippa sur la tête. C’était pendant la période de Pessah (la Pâque juive), période durant laquelle débutaient les préparatifs de l’année scolaire à venir. Je lui ai demandéd’autoriser mon passage au lycée général. Je me souviens qu’il me répondit alors, enricanant : Comment veux-tu passer au lycée sans avoir terminé la huitième classe et sans certificat de fin d’école primaire ? Je l'ai assuré de ne point devoir s’inquiéter et je lui proposais de m’envoyer passer les examens d’entrée. Si je les réussissais, je serais transféré au lycée pour poursuivre mes études en école secondaire. Si j’échouais, je resterais avec eux en école professionnelle. Je réussis à le convaincre de m’y envoyer afin de passer les examens que j’ai réussis avec succès et je fus donc transféré au lycée agricole religieux Kfar Hanoar Hadati, situé à côté d’un village, Kfar Hassidim, près de Haïfa, afin de poursuivre des études secondaires générales. Dans ce village pour jeunes religieux, et ceci comme dans d’autres institutions, nous effectuions une demi-journée des travaux agricoles et l’autre demi-journée était consacrée aux études générales et agricoles. Il est intéressant de constater que dans cette école l’histoire que j’avais déjà vécue se reproduisit à nouveau, comme dans écoles précédentes. Après trois années d’études, on m'annonçait ainsi que je ne pouvais pas rester pour la quatrième et dernière année de l'école secondaire, sous prétexte que jen’étais pas assez religieux pour terminer la dernière année d’études dans cette même école. J’ai donc été dans l’obligation de me chercher une autre école afin de compléter le programme du lycée, bien entendu une école religieuse, du fait que le programme d’études pour le baccalauréat dans les écoles laïques était différent dans certaines matières. J’ai donc terminé ma scolarité au lycée Mikve Israel, près de Holon et Tel Aviv,dans la section religieuse.
Apres le lycée, j’ai suivi le parcours normal : l’armée et ensuite l’université. En 1967, j’ai débuté mes études à la faculté des sciences naturelles de l’université hébraïque de Jérusalem. Les études ont toutefois été interrompues lorsque la guerre des Six jours éclata avec l’appel des réservistes au front.
Après la guerre, j’ai décidé de changer de direction et de continuer mes études à Bruxelles, en Belgique, à la faculté de médecine. À mon arrivée à Bruxelles, je neconnaissais personne. J’ai dû me débrouiller seul. Malgré la difficulté des études de médecine, j’ai réussi à trouver ma place et par la suite je suis devenu le tuteur de nouveaux étudiants israéliens qui venaient étudier à Bruxelles. À la fin de mes études à Bruxelles, j’ai passé les examens d’entrée pour médecins étrangers, afin de travailler dans les hôpitaux aux Etats-Unis. Par la suite, on me proposa aussi de travailler dans un hôpital juif de New York. Cependant, ma femme, Rachel, que j’épousais deux ans avant en Israël, préféra retourner en Israël.
Aujourd’hui, à l’âge de 71 ans, malgré le fait que je pratique encore la médecine, spécialiste dans trois spécialisations de celle-ci, et donc très occupé, je me sens encore avoir un surplus d’énergie et un potentiel qui n’a pas encore été bien exploité. Je ne peux résumer ce chapitre sans prendre en compte l’influence française au début de mon parcours et par la suite sa consolidation avec les études académiques. Cela en dépit de la courte période vécue sous protectorat français, onze ans au total, dont cinq ans àl'école de l’Alliance française. C’est ainsi que j’ai un rapport particulier à la langue française (je continue à compter en français) et au pays. Pendant les vacances de ski, je préfère les Alpes françaises aux Alpes italiennes ou autrichiennes, et quand j’arrive à Paris, bien que j’ai visité cette ville de nombreuses fois dans ma vie, je suis toujours heureux d’y retourner. Alors, je garde en moi un petit coin chaleureux pour cette langue et ce pays ».
Ce témoignage ne nous apportera rien de bien précis en ce qui concerne le château et le camp de transit de Cambous en 1956, mais est néanmoins intéressant en ce qui concernait le cadre religieux de naissance et les motivations de l’aliyah pour l’intéressé, ainsi que pour certaines difficultés rencontrées ensuite en Israël.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
- רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2); |ל״א — ראה לא אליכם.
- |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים / כ״י 1372, דף 93ב. 2) כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א); |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול; |ב״ק – ראה בת קול.
כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).
- ברישום הצירופים השמניים יש הבחנה בין צירופים כבולים ואידיומטיים או צירופים קבועים הרווחים בפי הדובר לבין צירופים חופשיים.
- צירופים קבועים וביטויים רשומים כערכים ראשיים על פי התיבה הראשונה של הצירוף. הגבולות בין הצירוף הכבול או הצירוף הקבוע לבין הביטוי אינם קבועים וברורים, אבל לצורך הרישום בגלוסר די לקבוע שהביטוי הוא יחידה העומדת בפני עצמה כדי לרשום אותו כערך ראשי על פי המילה הראשונה של הביטוי: גבורת אנשים — כוח גברא: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים = העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים] (ש״ח 59). |אור גדול — עילוי: יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [=תלמיד חכם גדול] (ש״ח 8). |בשר ודם: ואכא הווא בשר ודם ־ אעפ״י שהוא בשר ודם [הוא יכול להגיע לקדושה](ש״צ ב 3). במקרים שהערך הגרוד מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך משנה: ארבע כנפות הארץ — העולם כולו — מובא כערך משנה של הערך ארבע. בהמה בצורת אדם – ערך משנה של בהמה. כבוד אדם רצונו – ערך משנה של כבוד.
- גם צירופים קבועים הבנויים על פי חוקי הדקדוק הערבי רשומים כערכים ראשיים או כערכים משניים, אלא שהם מסומנים בכוכבית, בדומה לשיטת רישום המילה הבודדת: [בדוק לחאמיץ — בדיקת החמץ: פלילת בדוק לחאמיץ ־ בליל בדיקת החמץ (ש״צ ד 2). הצירוף *סעודה די יצחק אבינו(ש״ח 2) – רשום כערך משנה של הערך סעודה.
- צירופים חופשיים הם צירופים שאינם יוצרים יחידת משמעות אחת, כגון עשיר ומוהל, ממון גדול. צירופים אלה לא נרשמו כערכים נפרדים אלא בדוגמות של גרעין הצירוף
;ממון: 1) ענדו ממון כתיר = יש לו ממון רב (ש״צ א 2). 2) זמע מאמון גדול ־ אסף ממון גדול [דהיינו ממון רב](כ״י 2836, דף 33א).
- הוא הדין בכל הצירופים שבהם אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי הצירוף, או בצירופים מעורבים (ראה דקדוק, §107) — הצירוף מובא כדוגמה בתוך הערך. |עוון: 1) אס מן עון עמלתי ־ איזה עוון עשית (ש״ח 50). 2) אידא כתתר פלעונות… ־ אם הרבה בעוונות… (ש״צ א 10). 3) טמא ראצו בעון אשת איש = טימא את עצמו בעוון אשת איש (ש״צ א 7). 4) קדדאס הווא לעון די אשת איש ־ כמה [חמור] הוא עוון אשת איש (ש״צ ב 20).
- צירופי יחס קבועים, כשהערך הגרוד אינו מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך עצמאי ללא אזכור נוסף: באופן, בבת אחת, בהקיץ, ביחוד = במיוחד, במקום (מילת יחס), כאמור, כיאות, לגמרי. במקרים האחרים הוא מובא כערך משנה: [לעולם – לתמיד: האדאך טביך… חראם עליה לעולם ־ אותו תבשיל [שנעשה בשבת במזיד] אסור עליו לעולם (ק״מ יד, יב); ויש לו אזכור נוסף כערך עצמאי: לעולם — ראה עולם.
אולם צירופי יחס חופשיים, כשהערך הגרוד מצוי בפועל, מובאים בגרעין הצירוף. עם זאת, כדי להקל את השימוש בגלוסר, העדפתי בצירופי יחס רבים את שיטת הרישום הכפול גם הפניה מערך לערך. למשל: [באורך – באריכות¡ ראה אורך. [בדוחק — בדלות¡ ראה דוחק. [לדורות — לנצח¡ ראה דור.
- 7 צירופים הכוללים שמות פרטיים: שמות פרטיים משובצים בתוך צירופי סמיכות קבועים הרווחים בתודעת הדובר ובמסורת היהודית, ובהם שם העצם הכללי מציין מעמד או תואר כבוד, והשם הפרטי הוא גרעין או תמורה לשם העצם. הצירופים עשויים להיות עבריים או מעורבים, כגון: אברהם אבינו, משה רבנו, יוסף הצדיק, המן הרשע¡ למלאך גבייאל, למלאך רפאל. כולם נרשמו באות שמנה בדוגמות של שם העצם שבצירוף: |אב — תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: 1) פחאל דאר די אברהם אבינו = מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו (ש״ח 2). 2) יעקב אבינו זווז זוז כוואתת ־ יעקב אבינו נשא שתי אחיות (כ״י 2836, דף 48ב). |מלאך — תואר המצטרף לשמש של המלאכים גבריאל, מיכאל ורפאל: סאפאד למלאך גבריאל = שלח את המלאך גבריאל (כ׳׳י 1372, עמי 59). הוא הדין כאשר אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי ־צירוף: סעודה די דוד המלך.
עירובי להגים בלשון השרח – משה בר-אשר
ג. עירובי להגים בלשון השרח
- נפנה עתה לנושא אחר. זיהויו של המאגר שממנו באים היסודות בלשון הגבוהה הוא שאלה סבוכה. שכן לא כל מה שכלול בה אכן נמצא בערבית היהודית המוגרבית במאות הראשונות של האלף הראשון. אתה מוצא בלשון השרח מלים או צורות דקדוקיות שאינן מצויות בספרות הקדומה ואינן משמשות ברוב הלהגים המקומיים. ואתה שואל את עצמך: מניין הן באו ללשון השרח? בירור עניינן של אלו ומעקב אחרי בית גידולן גם הוא פרק בתולדות גיבושו של השרח ובבירור השכבות הלשוניות המשוקעות בו. אזכיר כאן שלוש דוגמות מני רבות, ואנסה לרמוז בקצרה מה העלה העיקוב אחריהן.
המלה מסבּלא (msebbla) מתרגמת בתאפילאלת הן את קְדֵשָׁה הן את חֲלָלָה. גזרונה של המלה ברור: זוהי צורה דיאלקטית של musabbila; מסתבר שצורה זו נגזרה מן השם – سبيل – שביל, דרך. הבירורים מראים שהמלה שימשה בפי יהודים ומוסלמים בערים בצפון מרוקו ובצפון־מזרחא. מצאתיה בפי יהודים במכנאס ובאוג׳דה, והיא משמשת גם בפי מוסלמים במקומות שונים. מסבּלא היא אפוא האשה יוצאת החוץ (הנפקנית), הניצבת בדרכים ומשחרת למיטיביה.
הערת המחבר: המלה musabbil ידועה בצפון־אפריקה בהוראת ״מי שמקדיש עצמו למיתה במלחמה״(ראה מילונו של דוזי, כרך א, עמי 630), והעירני פרופ׳ פ׳ שנער שכך קראו הקאבילים בדורנו ללוחמי הגרילה שלהם שמתו בקרב. והנקבה musabbila עניינה ״נזירה״, כלומר ״אישה קדושה״(ראה דוזי שם). לדעתם של פרופ׳ פ׳ שנער ופרופ׳ ש׳ שקד יש לראות צורות אלו כנגזרות מן הביטוי مجاهد في سبيل الله – . יצוין שבלהג המוסלמי של רבאט משמש sebbe1 (בבניין השני) וצורות בינוני שלו בהוראת ״זנה״ -ראה: L. Brunot, Textes arabes de Rabat, Paris 362 .1952, Vol. 2, Glossaire, p ; אני מודה לידידי פרופ׳ מ׳ פיאמנטה, שהפנה אותי לחיבור זה). ומצאתיה גם בפי מוסלמים בני אוג׳דה.
- ועוד דוגמה. המלית מעא (maca) בכינוי הדבוק לנסתר צורתה היא mca-h ברוב להגי מרוקו, אם לא בכולם. והנה בשרח במסורות תאפילאלת ובמקומות אחרים אִתּוֹ, עִמּוֹ מתורגמות mc-u ולא mca-h ; נראה שהיה כאן היקש למליות אחרות ולשמות עצם כגון 1-u (״לו״), m3nn-u (״מִמֶּנוּ״), dar-u (״ביתו״), dyar-u (״בתיו״). אבל היכן נתרחש הדבר?
לטעמי אין להניח, שזה מעשה מלאכותי של שרחנים, שבדו מלבם צורה לשונית מוזרה. בירוריי הנמשכים העלו שצורה זאת הייתה צורה חיה: מצאתיה, לפי שעה, בלהג היהודי של תלמסאן שבמערב אלג׳יריה.
- ודוגמה שלישית: בשמות תואר ובצורות בינוני משמשות ברבים מלהגי מרוקו שלוש צורות בלבד: אחת לזכר, אחת לנקבה ושלישית לרבים ולרבות, כגון: מאסי/מאשי (masi/masi) — הולך; מאסיא/מאשיא (masy-a/masy-a) — הולכת; מאסיין/מאשיין (masy-n/masy-n) — הולכים, הולכות. וכך כביר, כבירא, כבאר (kbir ,kbira ,kbar) — גדול, גדולה, גדולים/גדולות. אבל בשרח נמצאת ההבחנה המרובעת, כגון kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at . לכאורה, העברית היא שגרמה לזימון הצורה kbar-at. היינו, כיוון שהשרחן מצא לפניו גְּדוֹלוֹת, הלך אחרי העברית ותרגם kbar-at (סברה ששמעתי משני שרחנים). אבל החקירה מלמדת, שצורה כזאת הייתה צורה חיה בלהגים מסוימים: למשל בניב היהודי של פאס משמשת פרדיגמה מרובעת kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at.
- בשלוש דוגמות אלו ובשכמותן לא באנו לקבוע בוודאות שהמלה msebbla נכנסה מן הלהג של מכנאס או של אוג׳דה, שהצורה mcu נחתה מהניב היהודי של תלמסאן וש־kbar-at ואחיותיה יבאו מן הדיאלקט היהודי של פאס: כל שאנו יכולים לומר בזהירות־יתר הוא, שהשרח בתאפילאת ולא רק בה נתרבד גם ריבוד גאוגרפי. מגעם המתמיד של יהודים עם מוסלמים, נדידתם של חכמים מקהילה לקהילה והיותו של השרח טקסט שאינו חתום, כל אלה פתחו אותו באופן מתמיד לשינויים, ובכלל זה לחדירה של יסודות מלהגים שונים. אפשר שהטקסט העברי עצמו החיש את זימונן של צורות מסוימות — עִמּוֹ, אִתּוֹ של העברית גררו העדפה של m3-u על פני m3a-h: הצורות גְּדוֹלות, הולכות השפיעו על בחירתן של kbar-at – masy-at על פני masy-n, kbar — אבל העדפות אלו לא נבדו מן הלב, אלא נלקחו מלהגים חיים. כללו של דבר, נמצאנו למדים שהשרח לא רק נתרבד ריבוד כרונולוגי, אלא נתערב עירוב גאוגרפי: צורות לשון מתקופות שונות וממקומות שונים נארגו בו למסכת לשונית אחת.
Langue et folklore des Juifs marocains – Pinhas Cohen
Langue et folklore des Juifs marocains
Pinhas Cohen
"Tant qu'un peuple n'a pas abandonne sa langue. il conserve les cles de sa maison "
Eliezer Ben Yehuda
Le patrimoine culturel et folklorique du judaïsme marocain, véhiculé par le parler arabe de nos compatriotes juifs fait partie intégrante du patrimoine culturel marocain.
Son domaine est très vaste : qasidas, proverbes, contes, chansons traditions, discours quotidien etc… En ce sens il mérite d'être redécouvert. C'est le but de cet ouvrage.
bent el- mahroq
La fille du brûlé =fille du criminel qui a subi le supplice du feu
nefdi 'enek ana
Que je serve de rançon à tes yeux (les yeux étant ce qu'il y a de plus
précieux)
di izifik, izifiyya
Ce qui vient dans toi, vient dans moi=que je prenne sur moi ton mal !
tar- lo
Il s'est envolé de lui=il s'est fâché
ma-1- teyyroli s 'afak !
Ne me le fais pas envoler, s'il te plait != ne me mets pas de mauvaise
humeur !
msa itteryyer l-ma Il est allé faire voler l'eau=il est allé uriner
terreq-li wahd el-bosa
Fais-moi sonner un baiser=donne-moi un baiser !
bosa b-ed-dagech
un baiser avec un dagech=un baiser appuyé
(dagech : signe diacritique hebraique marquant l'intensité)
s-serr ka iqter menno
Le charme tombe goutte à goutte de lui=il est absolument charmant
azi nderbo siftor
Viens, on frappe un déjeuner ! Et si on déjeunait !
derbna- t-t req
Nous avons frappé la route=Nous avons beaucoup marché.
derbo sifal
Frappez un sort=tirez un sort
ka-iderbo-l-qertas
Ils frappent les cartouches =ils tirent des cartouches.
ka itsawer m 'a raso
Il consulte avec sa tête=il réfléchit
Ka ikhammem m'a raso
Il réfléchit avec sa tête
mesmar hadak !
C'est un clou celui-là=c'est un malin celui-là
'inek mizanek
Ton oeil ta balance=évalue par toi-même
ka-na'ref kharrob bladi
Je connais les caroubes de ma ville=je m'y connais bien .
ma kain gher zri 'liya nezri 'lik
Il n'y a que cours après-moi, je cours après toi=les gens sont pressés
ma kain gher dfa'ni ndafak
Il n'y a que tu me pousses et je te pousse=les gens se bousculent
skon saba fhalo
Qui l'a trouvé comme lui ? ( Qui peut comme lui s'en prévaloir ?)
ma zab-k-s fiya
Il ne t'a pas apporté dans moi= (Ne te mêle pas de mes affaires)
zaba f-raso
il l'a apporté dans sa tête=il l'aura voulu !
zaba fiyya
il l'a apporté dans moi=il m'a accusé
' mellna mot- Smoyal
Il nous fait le mort comme Smoyal=il simule la victime, pour qu'on
s'apitoie sur lui (comme le faisait un certain Smoyal)
ma-yebqa la-ttas wala yeddo wala l-khadem di terfdo
Qu'il ne reste ni la bassine ni son anse ni la domestique pour la prendre (Peu importe , tout cela ne vaut pas grand chose de toute façon)
marq hzina (variante :sta tart ?)
Soupe ou salade de deuil (Soupe ou salade du pauvre : à Meknes)
ma' ando la khedma la redma
Il n'a ni travail ni démolition =il est désoeuvré
' melha-li f-rasek
mets-la moi dans ta tête=penses-y
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
צורות ורכיבים מוסיקאליים שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחרר.
'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה.
'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 )פרקי תהלים )מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2 )התפילה (מתוך מוסף לשלוש רגלים): ( : 'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] ' ; (3 )משנה , מסכת 'תמיד', פרק א; (4 )קדיש.
אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן : (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן . (2 )הפיוט 'ידיד נפש', מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.
בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו', קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות.
ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.
מתוך הספר " אעירה שחר "
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי / ר' שלמה אבן גבירול
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן / שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
לִקְרַאת אֲחוֹתַָךְ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ / וּצְלַח כְּבֶן יִשַּׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
מַה לָּךְ יְפֵה-פִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה / וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן
הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה / עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן
- הנושא: קריאה לגאולה.
שלום לבן דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב): הצח — הזך: כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלו□ לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקח כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון (ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ד, ג) פתחי לי אחותי, ל׳ איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה׳, למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של כהן־גדול (שמות כח, לג). העת…אחישנה — אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו — בעתה (סנהדרין צח.): (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג): טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים
מפרשת וירא מתוך אעירה שחר
יצירתיות דרשנית – פרופ׳ משה חלמיש -יכי"ן – רבי יוסף כנאפו זיע"א
יצירתיות דרשנית
פרופ׳ משה חלמיש
אחת התכונות המציינות את כתיבתו של רבי יוסף כנאפו זצ״ל היא שימושו הרחב בנוטריקונים, גימטריות ומשחקי לשון אחרים כחלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה. דברים אלה משתלבים באופן טבעי במבנה ההרצאה השוטפת.
ברצוני להביא כאן דוגמא של שימוש כזה בדרשה אחת שבה נידונו שלושה פסוקים מפרשת משפטים. חשוב לציין שדרשה זו מובאת בספר זך ונקי(ירושלים תשמ״ז) במסגרת הפרק ״התשובה ומעלתה״ (פרק יב), שאף הוא מכיל יסודות חשובים המופיעים ביתר כתביו. למשל, חשיבות המצוות המעשיות והמידות המוסריות, השאיפה התיאורגית לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, החזרת הנשמה למקורה לאחר שהצליחה להפוך את היסוד החומרי ליסוד רוחני ואת היצר הרע ליצר טוב. במהלך הדברים ר״י כנאפו משלב, כאמור, פירוש לדיני השומרים שבפרשת משפטים (שמות כבי, ו׳-ח׳). פירוש דרשני זה ״מטפל׳ בכל מילה מן הכתובים הללו, הופך בה והופך בה, ומפיק הוראת דרך מעשית. עם זאת, לצד השימוש המגוון בדרכי הדרש, למעשה עומדת כאן בפנינו דרשה רעיונית רצופה ומחושבת היטב.
אנסה להעלות כאן בקצרה את דרכי הדרוש בהם השתמש המחבר כדי להביע את העקרונות הבאים: ״ה׳ ברוך הוא נתן בישראל שלש מתנות טובות והם נפש רוח ונשמה שהם רוחניים בתכלית… כדי לייחדם ולקשרם בקשר אמיץ כאלו הם בחינה אחת. וזה יהיה על ידי לימוד תורה לשמה וקיום המצוות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכוח זה יזכה ליירש עלמין דכסופין בעולם הבא, וכן ברא באדם רמ״ח איברים ושס״ה גידים כדי לתקנם בתורה שיש בה תרי׳׳ג מצות רמ׳׳ח מצוות עשה ושס׳׳ה מצוות לא תעשה״(עמי צז׳). והרי תוכנה של הדרשה: ״כי יתן איש״ – איש זה הקב״ה. אמת, הרי זו היא דרשה מוכרת למדי בספרות המדרשית והקבלית, והמחבר אף אינו מוצא לנכון להוסיף דבר על כך. ועוד, כבר בהסבר זה אנו יוצאים מעולם הפשט (שהרי מדובר בו באיש בשר ודם) אל עולם הדרש.
"אל רעהו״ – כאן מוצאים אנו שני פירושים שאף הם מצויים. ראשית, ״רעהו״ לפי הפשט: חבירו: שנית, רעהו זה הקב״ה, לפי דרשת חז״ל הידועה. וכך יכול המחבר להשתמש תחילה בפירוש הפשטני, ואף להרחיב אותו על כלל ישראל.
״כסף״ – מילה בודדת זו זוכה לשפע של פירושים: א) כסף מלשון נכסף, והמדובר בשלוש בחינות נר״ן שהן, כאמור, ״דברים הנכספים ורוחניים מלמעלה״¡ ב) שימוש במונח תלמודי-קבלי, לפיו העולם הזה מייצג"נהמא דכסופא״, שהאדם מצוי בו במין בושה כלפי מעלה. והרי האדם יורד לעלמא דכסופא זה כדי להעלותו: ג) באסוציאציה לכסף צרוף ומזוקק מדבר המחבר על תכלית הנשמה בעולם הזה להפוך את החומר לכסף צרוף. תוך כך מוסיף המחבר פרשנות דרשנית, הבנויה על ההסבר השלישי, לפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף״ שבקהלת ה׳, ט', לאמור מי שאוהב כסף, כלומר את השאיפה להביא למצב של כסף מזוקק לא ישבע מלעשות כך כל יום ויום.
״או כלים״ ־ כידוע, האדם מורכב מחלק רוחני – הנר״ן, וחלק גופני ־ רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. האחרונים משמשים אפוא כלים לקליטת הרוחניות.
״לשמר״ – פירוש על-פי פשט (כמובן, מנקודת ראות המחבר המציב נושא משלו) הוא שמטרת כלי הגוף היא, כאמור, לשמור ולעשות את התורה והמצוות. פירוש נוסף, בנוי על נוטריקון – ראשי תיבות למפרע: ״לשמר׳ = "רמ״ח מצוות שס׳׳ה לאווין״. המחבר יכול היה ״ליצור״ נוטריקון זה מפני שכתיב המילה ״לשמר״ באותו פסוק הוא הסר, אם כי כך אומנם בהתאם לכללי הכתיב המקראי. אך לרב כנאפו יש גם הסבר קבלי: הוא״ו החסרה, כביכול, רומזת ״על מקור התורה שהוא הדעת הנעלם שרמוז באות ו׳״ (עמ' צח׳), המייצגת את ספירת תפארת, שהיא מרכז עולם הספירות. ובמקרה זה שני הפירושים ־ הדרשני והקבלי – בעצם משלימים איש את רעהו, בשלבם את לימוד התורה וקיום המצוות. ובכן, עד כה הבינונו שהקב״ה נתן לאדם כלים לקליטת נשמתו הרוחנית תוך יישום תכליתה, שהיא שמירת התורה והמצוות. אולם, . ״וגנב מבית האיש״ – בהתאם לתפיסה הקבלית, כאשר אדם חוטא נשמתו נעשקת בידי הסטרא אחרא, וכל איברי גופו משמשים כלי ומשכן לכוחות הסט׳׳א. הסט״א ״גונב״ אפוא מן הקדושה כדי שיוכל להתקיים. ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ – כאשר יצליח האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה מאהבה (ברקע בוודאי עומדים דברי חז״ל שזדונות נעשים כשגגות) הרי הוא נוטל מהסטרא אחרא לא רק את מה ש״נגנב״ ממנו, אלא גם מזולתו. לאמור, הפסדו של הסטרא אחרא הוא כפול (״ישלם שנים״). כאן צריך לזכור את הנחת היסוד הקבלית של המחבר שמדובר במאבק איתנים בין כוחות הקדושה והטומאה, וכי בכוחו של כל יחיד להכריע את הכף, שכן כל אדם ערב לחברה כולה. ובמקרה דנן, תשובת הפרט עשויה לדלדל את אוצרו של הרע מן השפע שלקח בשבי במהלך ״עבודתו״.
״אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל-הבית אל הא-להים״ – אולם אם הגנב לא נמצא, כלומר, אינו עומד לפנינו כמנוצח, הרי אין לו לאדם, לבעל הבית, אלא להתקרב אל הבורא קרבה רבה יותר, מתוך תשובה שלמה. אך באשר למילים האמורות, יש למחבר תוספת דברים. המילה ״ונקרב״ שווה בגימטריא: נחש. ועוד, ״ונקרב״ בשיכול אותיות: קרן-בו. פירושו של דבר, ״בכוח התשובה נכנע ונקרב הנחש אל הא-להים, ונברר כוחו וכוח כוחו קרנו בו״(עמי צט׳).
אם ניקח בחשבון אפשרות ״פרשנית״ זו, הרי בעצם נדרשת המילה ״ונקרב״ כדבר והיפוכו: במובן הפשטני – התקרבות: ובמובן הדרשני – נחש, שהוא לכל הדעות ביטוי שלילי. אך למעשה מתבטאת בכך מגמת המחבר בכללה, להפיכת החומר לרוח, והרע לטוב, כלומר, הקרבת הנחש והפיכתו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרוש נוסף. לפי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ז׳ הלכה ד׳, בעל התשובה צריך לראות עצמו כמי שבמעשהו הנוכחי התקרב אל הקב״ה והוא ״אהוב ונחמד .לפני המקום". רעיון דתי־פסיכולוגי חשוב זה מוצא את ביטויו אף הוא בפסוק שלפנינו. הכיצד? המילים "ונקרב בעל הבית אל׳ הן בראשי תיבות (אמנם לא לפי סדר): אהוב. והמילים האחרות בפסוק: ״בעל-הבית אל-הא-להים" הן בראשי תיבות משוכלות: אהבה. לאמור, תשובה מאהבה עושה את השב לקרוב ואהוב לפני המקום.
והנה, מעתה חל מהפך. אם עד כה דובר על כיוון חיובי של חזרה בתשובה, הרי המחבר מוצא לנכון לדבר גם על צדו השני של המטבע, על האפשרות השלילית. לאמור, ההדגשה היא "ונקרב בעל-הבית אל- הא-להים". השם "א-להים", כידוע במדרש ובקבלה, משמש מידת הדין. דבר זה אמור לאדם שאינו חוזר בתשובה ונותן את הדין על מעשיו ומחדליו, וכל כך כי: "לא שלח ידו במלאכת רעהו" ־ והפעם "רע" מופיע כרמז לקב״ה, כפי שנמצא גם בתלמוד, והכוונה היא אפוא במלוא פשטותה (אם כי עלינו להתעלם, לפי שעה, מכך ששליחת יד נושאת אופי שלילי): שהאדם לא הלך בדרכי הקב״ה ואז יבוא על עונשו: "על-כל-דבר-פשע" ־ וההדגשה חלה אפוא על "דבר" = דיבור שלא כהלכה, ולא רק מעשה פשע ממש. וכל זאת כי ״על־שור-על-חמור" ־ דהיינו, הוא מגביר את כוח הסטרא אחרא, שבין סמליו המרובים בספר הזוהר נמצאים גם השור והחמור (או גם האתון). במעשה נלוז זה הוא חוטא כלפי, "על-שה" – שהוא סמל מובהק במקרא ובמדרש לישראל, שכן ככל שהגביר את כוח הסט״א, כן החליש את מידת השפעת השפע לישראל. אנו רואים אפוא שבאותו פסוק גופו מחלק הרב כנאפו את המושאים השונים עד לידי ניגודים תהומיים. אך כל זאת משום שדרכי הדרוש הם רק אמצעי לפרשנות היוצרת שלו. וכיוצא בכך לגבי המושא האחרון:
״על־שלמה״ – שהוא רואה בה רמז לרעיון חלוקא דרבנן, הוא המושג הקבלי הידוע על האדם האורג במו ידיו את הלבוש והחלוק לנשמתו בעולם הבא בעצם עשיית מעשים טובים. ואילו החוטא שלפנינו פגע הן ב"שה״, בישראל הפיזי והוא בכללו, והן ב״שלמה״ הרוחנית שלו עצמו, עד כדי כך שאותם חוטים שארג לפני כן נפרמים והולכים עם מעשה העבירה. אין ספק שזו תוצאה חמורה, ואדם בשל סגולותיו הנעלות צריך היה לחשב דרכו ולשאת באחריות הכבדה.
ברם, הקב״ה נוהג בחסדו כל דור, ולכן"אשר יאמר כי־הוא זה״, פירושו שהאדם מוכה באיבר שבו חטא, וכך נכנס הדבר למודעותו במה חטא ועל מה עליו לתקן עוותתו. ואפשר לשוב ולפתח זאת גם כך: ״אשר יאמר כי-הוא זה עד הא-להים יבא דבר-שניהם״ – כלומר, האדם המצדיק עליו (שהרי ״יאמר כי-הוא זה״) את הדין של "א-להים״, "יבא דבר־שניהם" ־ כלומר, הגוף והנפש כאחד זוכים להתקרב אל הא־להים. ואם לא די בכך, המחבר מוסיף לדרוש כמין חומר את המילים ״כי-הוא זה": לאמור, ראשי התיבות הללו הם: זכה. יתרת אותיותיהן הן: אהו״י, שהוא אחד משמותיו של הקב״ה הקשור בספירת גבורה, וסיכומו של דרוש זה הוא שהאדם אשר קיבל יסוריו באהבה זוכה גם על פי אמת הדין.
דומה עלי שגם אם נעצור בנקודה זו, שכן הדרשה נמשכת והולכת, ניווכח שהמחבר מבקש לעמוד על מעלתה של התשובה, ומציב כנגדה את התוצאות השליליות של העבירה. לצורך כך הוא דורש פסוקים של התורה אשר לפי פשוטם אין להם כל קשר לנושא התשובה. יתר על כן, במהלך הדרשה משתמש המחבר ברעיונות מקראיים, מדרשיים וקבליים, והוא נוקט צורות שונות של פירוש: גימטריות ונוטריקונים, רמזים וסמלים. עם כל זה שכל אחד מאלה עשוי לשמש גם פירוש והיפוכו, בסופו של דבר מתברר שאין כאן אלא כלי משחק בשני צדדים של אותו מטבע, וכי מגוון האפשרויות מוליך בסופו של חשבון אל היעד ואל התכלית של המחבר.
אין ספק שאם דרשה כזו מושמעת בעל פה בציבור, היא עשויה לעורר רגשי התפעלות מצד המאזינים, ובוודאי גם היתפסות לכמה רעיונות שנקלטו ־ איש איש ושורש נשמתו. אולם יש להניח שרק חלקם יצליחו לעקוב אחר כל המהלך. ברם, כאשר הדברים חוזרים ומועלים על הכתב, הרי ניתן ליהנות ביישוב הדעת וביתר שאת. ועל כך, עם מלואת "בר מצוה" שנים להופעת הספר ״זך ונקי״ בדפוס, יבורכו העושים והמעשים, בני המשפחה החשובה שיזמו ההדרת ספר חשוב זה מתוך כתב־היד. בכך דובבות שפתי המחבר, והקוראים יפיקו לקח טוב, וזכות הרבים מסייעתם למהדירים לעד.
הגבלות תנאי עומאר.המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן
הגבלות תנאי עומאר.
הביטוי המשפטי לדרישת הקוראן להשפיל את בני עם הספר הוא מסמך בשם " תנאי עומר ", שתפקידו גם להגן על הדת השולטת מפני הדתות המונוטיאסטיות הוותיקות, ולהבדיל מאמיניהן מהמוסלמים. תנאים אלה מובאים בנוסחאות דומות על ידי הכרוניסטים הערבים אבן ח'לדון – חי במצרים ובתוניס 1322 – 1406 וקלקשנדי חי במצרים במאה ה-15.
עיקרן של ההגבלות, איסור על צעדים המפגינים את הדתות בנות החסות, כמו איסור נשיאת צלבים ברחוב, לא לשדל מוסלמים להתייהד או להתנצר, אסור על בית בתי כנסת או כנסיות חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית. יש לכבד את המוסלמים ולקום בפניהם. אין להגביה הבתים מעל אלה של המוסלמים. יש להיבדל מהמוסלמים בלבוש הגבר והאישה. לא יחגרו חרב. לא ירכבו על סוס ופרד, ועל חמור ועל מרדעת ולרוחבן. לא יועסקו כפקידי ממשלה, לא ימכרו משקה משכר ולא ילמדו את בניהם קוראן.
זמנם של התנאים : לפי קלקשנדי, הייתה זו אמנה שנתן הח'ליף עמר בן אלח'טיב מלך בשנים 634 – 644 לנוצרים וליהודים בממלכתו, אולם יש יותר סבירות להניח שהכוונה לעמר בן אלעזיז מלך בשנים 717 – 720 שהיה ידוע בקנאותו הדתית והוא הח'ליף הראשון שהוציא פקודות מיוחדות להגבלת בני החסות, לפיהן :
- אין לקבל עדותם נגד מוסלמים.
- אין לקבלם למשרות ממשלתיות.
- אסור להם להעסיק מוסלמים
- עליהם לחבוש מצנפות מיוחדות וללבוש גלימות צמר
- איסור בניית בתי כנסת וכנסיות חדשים.
היו אלה פקודות אדמיניסטרטיביות, ואין ביטחון שהן קשורות בתנאים מוקדמים. יש חוקרים המאחרים את תנאי עומר לזמנו של הרון ארשיד 786 – 809. מכל מקום, היו אלה חוקי הפליה שנחקקו בדורות שונים, ולאחר מעשה רצו לתת להם גושפנקה של קדמות וקדושה והסמיכום לעמר בן אלח'אטיב שהיה אחד מהח'ליפים " ישרי דרך ".
הפרטים כפי שגובשו על ידי הכרוניסטים הנ"ל, הם צירוף של הגבלות שהוצאו על ידי הכ'ליפים מבית אומייה, בית עבאס, הפאטמים, הממלוכים, ונוסחו ליחידה אחת. למשל הח'ליף העבאסי אלמתכול 847 – 861 חידש בשנת 849 או 850 כי יש להנמיך קברות הבלתי מוסלמים, מאלה של המאמינים. הפטאמי חאכם באמר אללאה 996 – 1021 קבע, כי נשים בלתי מוסלמיות תנעלנה נעל שחורה ועל הרגל השנייה נעל לבנה. הסולטאן הממלוכי, אד צאלח גזר בשנת 1354 את הגזרות הבאות.
- אסור להם לשרת כפקידי שלטון אפילו אם התאסלמו.
- על המתאסלמים לנתק כל קשר עם קרוביהם שעדיין מחזיקים בדת אבותיהם.
- על המתאסלמים להופיע חמש פעמים ביום למסגד.
- אסור ליהודים ולנוצרים לעבוד כרופאים
תנאי עומר שימשו כאסמכתא, כשיהודים הגיעו למעמד גבוה בארצות האסלאם, ותאולוגים ראו בכך פגיעה בעיקרון הקוראני של השפלתם. פעל כאן גם גורם נוסף, והוא התחרות, צרות עין וקנאה מצד פקידים מוסלמים שלא השלימו עם עלייתם של יהודים ונוצרים בסולם ההיררכי. הח'ליפים שראו עיקר דרגתם בביסוס ממלכתם, נזקקו לניסיונם ולידע של בעלי מקצוע מבני החסות, בעיקר מומחים לפיננסים ורופאים.
הח'ליף הקנאי עומר השני בן עבד אלעזיז העסיק רופא יהודי בחצרו. זולתו פיטר את הפקידים הנוצרים והיהודים. אופייני מכתב של ח'ליף לנציבים בממלכתו.
אלוקים חילק כבוד ומעלה לעמו על ידי האסלאם ונתן מתנגדיו לחרפה ולבוז. אין אפוא מן הראוי שניתן להם שליטה על המוסלמים ועל ממונם, כדי שלא ירימו ידם ולא יאריכו לשונם עליהם. רצוננו להשפיל אותם ולביישם..
מתוך פקודה זו אתה למד על מעמדם הרם של היהודים, שגרם לשאיפות השפלה. הח'ליפים היו נתונים איפוא בין הפטיש והסדן. בין הרצון ליהנות משירותם היעיל של בני החסות ובין נאמנותם להלכה המוסלמית. על אי מילוי חובה דתית בתחום זה הואשמו מדי פעם השליטים המוסלמים על ידי התיאולוגים. התרוצצות זו מסבירה את חוסר העקביות ביחסם של השליטים כלפי הנתונים לחסותם.
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות- הרעיון והמעשה-אברהם חיים
לאחר ועידה זו הוקם ועד מרכזי לארץ־ישראל של האיחוד העולמי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר ועוזיאל כנשיאי כבוד, משה ולירו— נשיא, אברהם אלמאליח— יושב הראש, דוד אבולעפיה — גזבר, ויצחק רפאל מולכו — מזכיר כללי. באסיפה המייסדת של ועד זה הוחלט להוציא שבועון בשם ״היהדות הספרדית״, כשם הביטאון הצרפתי של האיחוד (שלא הופיע כנראה מסיבות תקציביות), ולפעול למניעת גזירת גירוש היהודים מרודוס בידי השלטונות האיטלקיים ולמען הצלת קהילות אחרות בארצות הים התיכון.
,בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסקה פעילות האיחוד העולמי, וזמן קצר לאחוריה התארגן ועד מרכזי חדש בניו־יורק, שקבע תקנות חדשות ופנה לוועדי עדות בארץ להצטרף אליו; וע״ס בירושלים נאות להצטרף. גם ועד זה, כקודמיו, ביקש לקרוא לוועידה ספרדית עולמית, כשמטרותיו המרכזיות איחוד הכוחות הספרדים וטיפוח השכלה וחקלאות. בשל הפעילות העניפה והמאורעות שסבבו את הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נדחה כינוס הוועידה, וזו התקיימה בפריז בראשית שנת תשי״ב (נובמבר 1951)
מסיכום דרכה של ההתאחדות מתברר, שחלק גדול מהצלחתה בראשית דרכה נזקף לזכות משה פיג׳וטו, שהקדיש מרץ רב לעבודה, תרם הרבה מכספו, ובזכות קשריו האישיים גייס גם כספים מיחידים ומקהילות (בעיקר באנגליה). אולם מאחר וכל התקוות נתלו בו והעול כולו הוטל עליו — התרשלו החברים האחרים של הוועד הפועל בהגשמת מטרות ההתאחדות. גם כאשר נעדר הנשיא חודשים רבים מן הארץ וביקש להתפטר מטעמי בריאות, לא ויתרו על שירותו, אפילו בימים המעטים ששהה בירושלים. חבר מתנדבים, שהקדישו זמן מועט לפעילות בהתאחדות (׳במקום עסקנים בשכר, המתמסרים לעבודה ציבורית במלוא כוחם), יחד עם קופה דלה, גרמו לכך, שכל הפעילות הארגונית היתה שטחית ומקוטעת ולא הביאה את ההתאחדות לקשר הדוק עם הקהל ולרכישת מספר גדול של תומכים, המשלמים דמי־חבר קבועים. גם תוכנית העבודה היתה גדולה מדי ביחס לכוח האדם שעמד לבצעה ולאפשרויות התקציביות. אחד החברים, שהתריע על כך במחצית השנה הראשונה לכינון ההתאחדות וביקש שזו תתרכז בסעיף עבודה אחד או שניים, לא זכה לגיבוי. אחת התקנות, שקבעה שאל לה להתאחדות להתערב בשאלות מקומיות, הכבידה על כל הנסיונות לארגון עדות המזרח בירושלים בהסתדרות אחת, שתהיה באת־כוחו של הציבור הזה. נסיונות אלה נכשלו גם בגלל היחסים המתוחים ששררו בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי וע״ם בירושלים, התחזקות המפלגות, שצירפו ספרדים לשורותיהן, והקמת ארגוני עולים ארציים. כל אלה החלישו את ההתאחדות, ועל כן טענו המוסדות היישוביים והציוניים המרכזיים בארץ, שאין הם יכולים להיענות לדרישות ההתאחדות, כמייצגת יחידה של היהדות הספרדית. לכן הציע אחד החברים ״לקבור את ההתאחדות בכבוד כשם שנוסדה בכבוד״, אולם מאחר והמוסד הוקם על־ידי ועידה בין-ארצית של יהודים ספרדים, רק היא מוסמכת להכריע בשאלה זו ולא הוועד הפועל לבדו. וכך המשיכה ההתאחדות להתקיים ולפעול בשנות השלושים, בהצטמצמה בעיקר לטיפול בנושאי התיישבות ועלייה של יהודים ספרדים. הארגון הפוליטי הציוני של הספרדים נשאר, למעשה, בגדר תנועה פוליטית ארץ־ ישראלית מובהקת.
באוע״ס שמור העתק חוזה בין ההתאחדות ובין הרב מנחם הלוי (ללא תאריך) לשליחות של תשעה חודשים בערי ארם־נהיירם, הודו וסין לניהול תעמולה ולגיוס כספים לטובת ההתאחדות. הוא צויד במכתבי המלצה (ללא ציון תאריכים) מן הרב מאיר ומנשיא ההתאחדות, המבקשים את הקהילות השונות לסייע להצלחת שליחותו — אוע״ס׳1א״ם 5, אש 19 ; דאר היום (ירושלים), י״א כסלו תרפ״ח (5 דצמי 1927). לא מצאתי ציונים נוספים לעניין זה וכנראה לא יצאה השליחות אל הפועל, בגלל קשיים בהשגת אשרת הכניסה להודו ומכתב המלצה ממושל המחוז — סגן הנשיא לפיג׳וטו, י׳׳ב טבת תרפ״ח (5 ינו׳ 1928) — אוע״ס/|אש 32.
הערצת הקדושים במרוקו ובישראל-שושביני הקדושים- יורם בילו
יוצאי מרוקו ביטאו בעוצמה את תחושות הקיפוח, התסכול והזעם, שהצמיחו מצוקות הקליטה והיקבעותו של הפער העדתי בקרב ישראלים רבים ממוצא מזרחי, והיו בין הראשונים לתרגמן למחאה חברתית. הם הובילו את המהומות על רקע עדתי, שפרצו בוואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, ובלטו בין הפעילים הרדיקליים של קבוצת ׳הפנתרים השחורים׳ בסוף שנות השישים Bernstein) 1984; Cohen 1972). פעילים פוליטיים ממוצא מרוקאי היו מעורבים בשנות השמונים בהקמת שתי מפלגות מזרחיות: תמ״י, שהצלחתה הראשונית שברה טאבו רב־שנים על הצבעה עדתית בישראל, וש״ס, שהפכה במהלך העשור האחרון של המאה העשרים למפלגה השלישית בגודלה במדינה.
יותר מכל קבוצה אתנית אחרת נקשרו יהודי מרוקו בשיח הציבורי למהפך הפוליטי של שנת 1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, ושם קץ להגמוניה ארוכת השנים של תנועת העבודה. מאז אותה מערכת בחירות נעשתה ההצבעה בישראל לאתנית יותר באופיה, כאשר הליכוד מצטייר כמפלגה מזרחית ברובה, ואילו המערך — כמפלגה אשכנזית יותר (פרס ושמיר, תשמ״ד: 1985 Arian 1983; Diskin) תמיכת המזרחים בליכוד נראתה כמחאה נגד הממסד הציוני־סוציאליסטי הוותיק והמתנשא, שהמזרחים ראו בו אחראי למצוקות הקליטה ולאפליה המוסדית שהנציחה את הפער העדתי ואת קיומה של ׳ישראל השנייה׳. גרעינו של הליכוד, מפלגת חרות שנוסדה על ידי מנחם בגין, היה באופוזיציה בשנים המעצבות של המדינה, ולכן נתפס כמסגרת פוליטית נאותה להבעת המחאה המזרחית כנגד הממסד. זאת ועוד, בניגוד לתביעה המוקדמת מהעולים להשיל מעליהם את המסורות התרבותיות של קהילות מוצאן ולאמץ את מערכת הערכים החילונית במתכונת ׳הישראלי החדש׳, החיבור שבין יהדות ולאומיות במשנת הליכוד הקנה לרבים מיהודי המזרח מסגרת הזדהות שעלתה בקנה אחד עם ערכיהם המסורתיים. גם העמדה הפוליטית הנצית של הליכוד דיברה אל לבם של רבים מהמזרחים, אם משום ששאפו להקים חיץ ברור בינם לבין הערביות של ארצות מוצאם ואם בגלל חוויות של השפלה ואפליה שחוו שם. לבסוף, מפרספקטיבה מעמדית, הועלתה הטענה כי הפרולטריון המזרחי התרחק ממפלגת העבודה מכיוון שזאת הפכה לנושאת דגלם של ערכי המעמד הבינוני Ben-Raphael) & Sharot 177-179 ,1991).
הזיקה שבין הליכוד למזרחים, ובראשם יוצאי מרוקו, בלטה במחצית הראשונה של שנות השמונים, התקופה שבה ערכתי את עיקר עבודת השדה שלי באתרי הקדושים החדשים. ראוי לציין כי זיקה זו התרופפה במהלך שנות התשעים, כאשר מזרחים תומכי ליכוד רבים החלו לעבור לש״ס (אך דומה שהיא חזרה ונתכוננה בבחירות שקדמו להקמת ממשלת שרון השנייה בינואר 2003, אשר הותירו את ש״ס באופוזיציה לראשונה מאז הקמתה ב־1984).
תיארתי כאן, במשיכות מכחול רחבות, כמה מבין התהליכים הסוציו־פוליטיים והתרבותיים, שתרמו לעיצוב הזהות הישראלית של יוצאי מרוקו וניצבו ברקע חידוש פולחני הקדושים. כפי שכבר נאמר, בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הופעלו על יוצאי המזרח לחצים כבדים להשיל מעליהם מסורות תרבותיות שנתפסו כפרימיטיביות ואי־רציונליות בדרך לעיצובו של הישראלי המודרני. במערכה תרבותית זו הצטיירה הערצת הצדיקים כפגיעה במיוחד לאור העובדה, שבעקבות העלייה לארץ הפכו הקברים הקדושים ברחבי מרוקו, לבו הפועם של הפולחן, רחוקים ובלתי נגישים. ההחלטה להגר כרכה, בין השאר, ניתוק כואב מהצדיקים הנערצים. אם את ספרי התורה, תכולתם הקדושה של בתי הכנסת, יכלו העולים לשאת עמם בדרכם לישראל, הרי את תכולת הקברים הקדושים הם נאלצו להותיר מאחור. ההתלהבות לנוכח מימוש הכמיהה העזה לציון האפילה באופן מידי על הכאב הכרוך ב׳נטישת׳ הצדיקים, אך לא היה בכוחה למחוק אותם מתודעתם ומלבם של המאמינים. אדרבה, הצורך בהתערבותם ובעזרתם גדל בשנים הקשות שלאחר העלייה, לנוכח המשברים והמצוקות שהיו מנת חלקם של העולים.
אולם ההלם התרבותי שחוו והניתוק הפיזי ממוקדי הפולחן במרוקו גרמו לדלדולן ולביזורן של ההילולות הגדולות. ההילולות שהתקיימו בשנות החמישים והשישים נחוגו בדרך כלל במתכונת מצומצמת, בסעודות צנועות במסגרת המשפחה או בבית הכנסת המקומי.
הפיחות הניכר בהיקפם של ביטויי ההערצה לצדיקים לא הסתיים בחיעלמו המוחלט של פולחן הקדושים, כפי שתבעה וניבאה אידיאולוגיית כור ההיתוך, אלא להפך, בחזרת המסורות המודחקות אל מרכז הבמה החברתית. מה היו התהליכים החברתיים שעמדו ביסוד המהפך הזה?
ראשית, הלהט המהפכני של הציונות הסוציאליסטית, שעמד ביסוד הרבה מחוויות הדיכוי התרבותי שחשו העולים, התעמעם והלך עם השנים, ופינה את מקומו לעמדה פלורליסטית יותר. הרעיון הבסיסי של השתתפות דמוקרטית השתנה בהדרגה ׳משוויון זכויות לדומים (המסומל על ידי רעיון כור ההיתוך) לשוויון זכויות לשונים, שמצא את ביטויו בגאווה והכרה אתנית מחודשת ובסובלנות וכבוד הדדיים בין מסורות תרבותיות נבדלות׳ (101 ,1972 Cohen) שינוי זה נבע במידה רבה מהשינויים הדמוגרפיים, הפוליטיים, הסוציו־תרבותיים והדתיים המפליגים שעברו על החברה הישראלית בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. עם זאת נותרה ישראל מדינה עם אוריינטציה אירופית מובהקת גם אחרי שהממסד אימץ אידיאולוגיה של פלורליזם תרבותי. רוב המסורות התרבותיות המזרחיות שחלחלו לחברה הישראלית, ממזון ומוזיקה אתניים ועד לתלבושות ופולקלור עדתיים, לא חרגו מעבר לרקמת התרבות העממית והחומרית. ׳המונח הרווח ״עדות המזרח׳׳ בא לציין כי רק למזרחים מסורות אתניות או פולקלור אתני בעוד שההתנהגויות והמסורות של יוצאי אירופה מהוות ״תרבות סטנדרטית״, ודרך חיים רגילה׳ (44 ,1987.(Goldberg בכל זאת, בהשוואה לאתוס האתנוצנטרי ששלט בעשור הראשון למדינה, האקלים התרבותי בישראל אכן השתנה והלך בכיוון של פתיחות והתגוונות.
Le mariage traditionnel chez les Juifs marocains – Issachar Ben-Ami
A Ourika, jeudi matin, la mère de la mariée entre la première dans la chambre. Si la fille "zebt uzhà", – Textuellement, "a sorti sa figure", c'est-à-dire, elle a prouvé sa virginité, donc elle peut se montrer-la mère met le linge sur un plateau et appelle les femmes, afin que chacune danse avec le précieux fardeau. Elle leur sert de la mahia, des fruits secs et des gâteaux. Si certaines personnes font courir le bruit que la mariée n'était pas vierge, sa mère et des tamzwarât sortent dans la rue et dansent tout en exposant le linge maculé.
Samedi, "sebt sabuka", réunit les deux familles. Mercredi, après le bain rituel de la mariée, l'époux peut sortir.
A Tesra, la mère de la mariée se tient près de la chambre des époux. Elle attend et espère que sa fille "thamarlhâ" – Textuellement : "lui fasse rougir" son visage (de bonheur).- son visage. En entendant le cri de sa fille, elle demande à une des femmes d'entrer et de ramener le linge sali, qu'elle dépose sur un plateau. Les femmes dansent ensuite avec le plateau. Le lendemain matin, la mère offre à sa fille du thé, du lait et des beignets. Au huitième jour, pendant le bain rituel au ruisseau, la jeune épouse avale cinq petits poissons. Ce n'est qu'un mois après qu'elle ira voir ses parents. Elle évite, même après au'elle devient mère, de s'adresser, "par honte", à son beau-père.
A Ntifa, après avoir eu des relations sexuelles avec sa femme, le marié lui offre de l'argent et du sucre. C'est la soeur ou la mère du marié qui rentre la première dans la chambre, prend le linge tâché et le remet à la mère de la mariée dans sa maison. Cette dernière, accompagnée de plusieurs femmes, fait le tour du mellah, en poussant des zgarit.[ Coutume identique chez les Musulmans, relatée par de Lacroix ]
Jeudi matin, de bonne heure, la mère de la mariée fait envoyer à sa fille du lait et de l'eau, afin qu'elle se lave le visage. Pour le déjeuner, la mère apporte cinq plats de couscous et cinq poulets. Si elle n'est pas aisée, elle offre seulement trois volailles. Du jeudi au samedi, les islan prient avec le marié à la maison. Le samedi, on l’emmène en procession à la synagogue. Sa mère, qui assiste à l'office, lui remet un bijou, qu'il offre à sa femme. Lundi, le marié va au marché et achète des dattes, des figues, du sel, du henné, du khôl, du swâk et des pois chiches. Il dépose chaque produit sur le côté d'un drap, qu'il noue, et présente ce drap avec les sept noeuds à sa femme. Pendant qu'elle les dénoue, les tamzwarât poussent des "youyous".
Mercredi, on conduit les mariés à la source, pour prendre un bain, et, ensuite, dans un champ, où on leur demande de semer. Ils répandent de la farine sur le sol. On sert du couscous et du poulet aux assistants. Les jeunes époux sont alors menés chez la mère de la mariée, qui leur applique du henné aux mains. A leur départ, elle offre à sa fille un cadeau, généralement un habit. Le soir a lieu un repas, au cours duquel on refait les "sept bénédictions". Les musiciens jouent et la soirée est très animée. Ce soir-là, on prend congé des invités qu'on a hébergés toute la semaine. En partant, on leur donne de la farine. Les parents de la mariée pourvoient à la nourriture du jeune couple jusqu'au dimanche suivant.
A Amizmiz, après la défloration, le marié quitte la chambre. La mère de la mariée y entre, en poussant des zgarit. Jeudi matin, les islan ouvrent les azellumin de la jeune femme, cérémonie rehaussée par des chants et des danses. Personne ne peut offrir ce jour-là un cadeau à la mariée. La famille présentera les siens samedi matin, et les islan, samedi soir.
Ceci renforce l'hypothèse que, dans le passé, le vendredi était le jour de la cérémonie nuptiale, et le samedi, de la remise des cadeaux. Le jour du mariage a changé, mais la coutume d'offrir les présents le samedi a subsisté.
Samedi soir, les islan apportent un mouton, dont la viande est aussitôt consommée. Les chants et les danses sont très animés. Cette nuit, la mariée est tenue de danser avec les islan. Mercredi, le septième jour après le mariage, est le "nhar elrez'â" ou "le jour du retour", où les islan emmènent les mariés au ruisseau. Privilège extraordinaire, car les femmes dansent rarement avec les hommes.
תופעה שגורה ומקובלת היא הריפוי אצל הקדושים.פירוש על הספר " שבח חיים " יששכר בן עמי
תופעה שגורה ומקובלת היא הריפוי אצל הקדושים.
כשאדם חולה הוא הולך ללון שבוע ליד קברו של הצדיק וכך הוא מבריא. אדם עוור עושה זאת ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ואז הוא רואה בחלום אסיפה של חכמים, הם מודיעים לו שמלכם (הוא ר׳ חיים פינטו) יבוא וכשהוא מגיע הוא מבשר לעיוור שהוא מחזיר לו את הראייה. גם מוסלמים וגם נוצרים מזדקקים לצדיקים. פעם הלך רוקח לא־יהודי לר׳ עמרם בן דיוואן. הוא היה משותק בידיו וברגליו. הוא מבטיח תרומה לצדיק וכן שחיטה אם יתרפא. הוא מבריא ושוכח לקיים את הנדר. שנה אחרי זה הוא חוזר ומתחנן לרב ושוב מבטיח לקיים את הנדר. הוא מבריא שוב והפעם הוא מקיים את נדרו.
בשעת השחיטה בזמן קיום הזיארה, האנשים מורחים מהדם היוצא מהבהמה הנשחטת על אבר הפגוע או שותים את הדם בכלל ..
כשיש עצירת גשמים, פונים היהודים (וכן המוסלמים) לחכם על מנת שיוריד את הגשם וכאן מתגלית אחת הסיבות שבגלל התנהגות רעה של אחד מהקהילה (מעשה זנות) נמנעו הגשמים מלרדת. גם בתחום מנהגי הקבורה ואבלות יש לנו ידיעות חשובות.
אי אפשר לקבור אדם אם לא ממלאים משאלה מסוימת שהיתה לו. רב אחד, ר׳ אברהם קוריאט, תלמידו של ר׳ חיים פינטו נפטר באופן פתאומי. הרוחצים לא יכולים להכין אותו לקבורה כי הגוף מסרב להתהפך ואז מגלה להם ר׳ פינטו, שעליהם להביא ממוגדור את כוס הדמעות שלו שהיה משתמש בה כשהתפלל בלילה. הצדיק מעביר להם באופן פלאי את הכוס ממוגדור למרקש.
הזכרנו שהמתים ממשיכים לסייע לבני משפחתם. פעם בזמן המלחמה ר׳ חיים פינטו היה צמא, וביקש ממשרתו שיביא לו מים, והאחרון אמר שאין להשיג. הרב ביקש ממנו בכל זאת לחפש, וכשהוא יוצא, הוא פוגש באדם הנושא כד מים ונותן לו, זה היה אביו של ר׳ חיים פינטו. וכשפעם ר׳ פינטו הנכד לא היה יכול להחזיר חוב והמוסלמי רצה להכניסו לבית הסוהר, הוא הולך לבית הקברות ושם מופיעה הסבתא שלו, ונותנת לו כסף. יהודי מרוקו מאמינים שיש ביכולתם של מספר אנשים העובדים בחברא קדישא לחזות מראש (במספר ימים או שעות), את מותו של האדם גם כשלפי כל הסימנים הוא בריא. כושר זה אנו מוצאים אצל החכם בסיפור מס׳ 1.
סיפור מס׳ 101 הוא אולי סיפור אפולוגיטי הבא להסביר למה בנו הקטן בן השבע של הרב נפטר. ואכן כשהתינוק נולד הוא מתחיל מיד לדבר, ובגיל שבע הוא נהפך לנביא והוא החל לגלות סודות ללא מידה ואז אביו מחליט לקללו והוא מת מיד.
הרבה מאוד סיפורים עוסקים בגלגול הנשמה. בסיפור מס׳ 18 אנו קוראים שנשמתו של ר׳ חיים פינטו היא של אחיה השילוני. כך אנו מבינים למה הבעש״ט שהתבקש ע״י קרובו לבחור במתנה, מצביע על סוס זקן. זה גלגול הנשמה של אדם שהיה חייב לקרובו כסף ולא החזיר ורק אחרי שהבעש״ט פודה את החוב הוא ניצל.
כידוע מקפידים מאוד היהודים במרוקו לברך ולאכול על הדג. זהו מנהג כללי. כמה סיפורים מוסרים על תשוקה ורצון גדול להשיג דג ביום ששי גם כשאינו בנמצא. והטעם ? אולי יש בדג איזה גלגול נשמה ועל־ידי ברכה זו הוא יזכה אותה ויציל אותה.
אגב בכמה סיפורים אין הגבול בין העולם הזה ובין העולם האחר ברור. יהודי אחד קנה פעם עבור כסף עבירה מחברו. כשהוא מגיע לעולם הבא ורוצים לדון אותו לכף חובה מפני שקנה בכסף את העבירה הוא מערער על כך. אז שולחים אותו לרב בעולם הזה כדי שיוציא לו פסק־דין. והרב אומר: ״הכסף מצא חן בעיניך ועל העבירה לא תשלם ?״.
כשהרב (סיפור מס׳ 61) רוצה להוכיח שאדם טמא ורוצה לאסור עליו את אשתו, הוא מביא מעולם המתים מת שממנו התעברה האשה והמאשר דברי הרב.
כשעושים נדר למען צדיק חי או מת חייבים לקיים אותו. בסיפור מס׳ 19 אנו שומעים מה פשר קיום נדר. ברגע שאדם נודר, אם הוא מקיים ״המלאך שנולד מן הנדר עולה לשמים ומשמש כמליץ עבורו ואם הוא לא מקיים את הנדר הוא מקטרג עליו״. כלה שהובטחה לפני כן למישהוא אחר, מתה בערב הכלולות ממזון שעמד בגרונה. קוברים אותה וארוסה הראשון הולך ומוציא אותה מהקבר. הוא נותן לה מכה על הראש והמזון עובר והיא קמה לתחייה. כך מתמלאת ההתחייבות — הנדר הראשון שהיה בינה ובין מצילה (ראה סיפור מס׳ 79).
בשעת צרה אדם פונה בקריאה לצדיק. אותה קריאה, אגב, הנשמעת בזמן קיום הזיארה.
מה שהצדיק אומר, ולא חשוב באיזה תחום מדובר הוא שיקום. כשאדם פוגע בצדיק ולאחר שכולם נוכחו בזה, מספיק מבטו של הצדיק על מנת שהחוטא ימות. כשהשופט מטריד את הצדיק ללא הצדקה, קרנו פני החכם ואין השופט יכול להסתכל עליו ואז הוא מבקש את סליחתו(סיפור מס׳ 23).
כשמת הצדיק, יונה עולה מן השריפה או ממקום הקבורה. הצדיק לאחר מותו יכול לבוא למי שראוי לכך, בהקיץ. הוא מבקר את אשתו מדי שבת על מנת להשמיע לה את ברכת הגפן.
לסיום הפרק צרור מנהגים ואמונות מתחומים שונים. הגורל נקבע על־ידי שמים ושום דבר לא מועיל. מה שנגזר הוא שמתקיים. שלמה המלך הולך ביער ופוגש אדם עני ששמו שלמה המלך. הוא אומר איך ייתכן שאדם שנושא את שמי יהיה עני ? הוא נותן לו כסף, אבנים טובות וכוי… וזה רק מכניס את העני לצרות גדולות יותר. כל פעם הוא רוצה להרוג את שלמה המלך. רק לאחר ששלמה המלך מתפלל לשמים, יורדת מן השמים חתיכת עץ. הוא נותן אותה לעני ששותל אותה. ואז צומח עץ פרי שכל פעם שמוציאים פרי מיד צומח אחד במקום וכך נהפך העני לעשיר.
חכם אחד תולה בכניסה לעיר מרקש כד שמן כסגולה על מנת שהאויב לא יוכל לחדור לעיר. אדם הרוצה להשיג דבר־מה מאדם אחר נושק לו את רגלו והאחרון מסכים לבקשה. אדם אחר (מוסלמי) שפונה לחכם על מנת שיתקן עוול שנעשה לו מניח בחיק החכם את ילדו ומבטיח שחיטה כאילו שזו בהמה, כסימן לכניעה מוחלטת. הצדיק מתקן את העוול. אשה עקרה מתפללת ונודרת שאם יוולד לה ילד, היא תתן את משקלו בזהב כצדקה. אגב מי המציא את משחק הדמקא ולמה ? התשובה ניתנת בסיפור מס׳ 77. הממציא הוא ר׳ משה בן מימון ולמה עשה זאתי כדי שיחשוב בהיותו בשרותים בבעיות שקשורות למשחק ולא לתורה הקדושה.
סיכום
הקובץ ״שבח חיים״ מציב לפנינו כמה בעיות שלא נפתרו. לפנינו אוסף סיפורים שחלקו עובד והנתונים כולם למסגרת ולמטרה שאותן הציב המאסף. הוא היה עקבי בטיפולו באותם הסיפורים. עדיין לא נבדקה השאלה של המקורות מהן שאב המאסף. אין ספק שחלק מן האוסף הוא של סיפורים שנמסרו מדור לדור. אלה שקשורים לר׳ חיים פינטו יש להם מסגרת זמן קבועה אבל ברור שאותה תופעה הידועה מגיבורים אחרים פעלה גם כאן. יש סיפורים הקשורים אליו אבל יש אחרים המספרים גם על קדושים אחרים. הבעיה היא שעדיין לא נאספו כל הסיפורים הקשורים לר׳ חיים פינטו ובעיקר לנכד שנושא גם הוא את שמו.
עדיין יש לנתח את המוטיבים, דבר שלא יכולנו לעשות במסגרת מאמר כללי זה. אין ספק שיש כמה וכמה מוטיבים שהם בהחלט אינם שגורים ויש לחפש את המקורות הקשורים למוטיבים אלה.
העריכה המאוחרת שגרמה לכך ששולבו בקובץ מספר מילים לועזיות לא פגמה ברוח הסיפורים העממיים המצטיינים בנאיביות יתירה. הסיפורים ספוגים רוח דתית שבחלקה היא מנת עבודתו של העורך אם כי היא משקפת יפה יהדות זו.
אהבה רבה לעם ישראל ולארץ־ישראל מתגלית כאן ויש הטפה לערכים מוסריים, לכיבוד האישה המעוררים אצל הקורא רגש של התפעלות וכבוד.
Haim Zafrani Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines
Haim Zafrani
Conscience historique et mémoire collective judéo- marocaines.
Haïm Zafrani passe en revue deux millénaires d'histoire juive au Maroc – de l'époque de Tyr et de Sidon à celles gréco-romaine et de la conquête arabe en passant par l'accueil des Expulsés d'Espagne de 1492 jusqu'à l'indépendance du Maroc. Une histoire riche tant au plan intellectuel (l'influence considérable des rabbins marocains sur le judaïsme espagnol) qu'au plan des échanges entre les hommes. A noter entre les deux ־sociétés, la juive et la musulmane, une véritable symbiose, ses espaces de convergence et une coexistence paisible.
Une histoire privilégiée donc qui reste enracinée dans la mémoire des juifs marocains établis aujourd'hui en Israël, en France ou au Canada.
Les grands courants historiques
Le judaïsme d'Occident musulman plonge ses racines dans un passé lointain. Historiquement, les Juifs sont le premier peuple non berbère qui vint au Maghreb et qui ait continué à y vivre juqu'à nos jours.Sur l'établissement de colonies proprement juives sur les côtes africaines, à l'époque de Tyr et de Sidon, nous n'avons pas de documents epigraphiques, et guère d'autres témoignages. Ce monde appartient au domaine de la légende, et les récits concernant cette période n'ont été recueillis qu'à une époque récente. En divers lieux du Maghreb, dans l'île de Djerba (Tunisie), à Tanger, à Fès, dans la vallée du Drâ, aux confins sahariens du Maroc, ces récits apparaissent, parlent de pierres-frontières posées par Joab ben Seruya, chef des armées du roi David, venu jusque-là à la poursuite des Philistins qui, pour certaines populations juives des montagnes, ne sont autres que les Berbères (on notera qu'on traduit ici l'hébreu Phlistim de la Bible par Braber ).
Sur l'époque gréco-romaine, il existe une information précieuse dans la littérature talmudique et homilétique (Midrash et Aggadah ), dans les documents épigraphiques et archéologiques actuellement disponibles, dans les récits d'historiens, anciens et modernes, juifs et non juifs qui ont eu à traiter de cette période historique, évoquant le judaïsme de Cyrénaïque, la révolte juive sous Trajan, les récits de Procope, etc… Une communauté juive habitait la ville romaine de Volubilis . Dans les ruines de cette cité ont été trouvés un chandelier en bronze à sept branches et un débris de pierre tombale portant l'inscription hébraïque …matrona bat rabbi Yehuda nah … "dame, fille de rabbi Yehudah, que repose (son âme). Il semble que la colonie juive ait continué à y vivre jusqu'à l'arrivée des Arabes. Les historiens arabes eux-mêmes mentionnent l'existence, non loin de là, dans le Zerhoun , de tribus berbères judaïsées, au moment de la fondation de Fès, en 808.
La théorie selon laquelle la majorité des juifs maghrébins serait d'origine berbère est soutenue par un certain nombre d'historiens chez qui la "judaïsation des Berbères" a acquis la réputation d'une donnée fondamentale. D'autres la révoquent en doute, comme H.Z. Hirschberg qui s'exprime en ces termes: "Il semble, dit-il, qu'il n'existe aucune base solide à la théorie des Berbères judaïsés, ceux qui se seraient faits juifs en toute chose et qui constitueraient ainsi l'élément ethnique fondamental du judaïsme maghrébin… La preuve déterminante de l'absence de toute assimilation de groupements berbères importants est l'inexistence absolue de la pénétration des langues berbères dans la littérature juive. A l'opposé, il existe des textes en judéo- arabe maghrébin" (Histoire des Juifs d'Afrique du Nord, Jérusalem, 1965, en hébreu, volume H, p. 86 et 36). Il convient de compléter, sur ce point précis, l'information que donne Hirschberg sur les parlers juifs du Maghreb et la charge culturelle qu'ils véhiculent. Nos enquêtes en milieu juif berbérophone du Maroc (mellahs du Sud marocain et des vallées de l'Atlas) montrent bien que l'enseignement traditionnel utilisait, dans ces communautés, le berbère comme langue d'explication et de traduction des textes sacrés au même titre que, dans le reste du pays, les autres communautés employaient, aux mêmes fins, le judéo-arabe ou le judéo- espagnol (voir Journal Asiatique , 1964, fascicule 1; Revue des Etudes Juives , 1964, fascicules 1 et 2, et Pédagogie Juive en Terre d'Islam , Paris, 1969).
Nous nous trouvons devant un vide profond et un silence quasi total des sources quant à la période qui sépare l'époque romaine la plus tardive des débuts de la conquête arabe. Avec cette conquête, on assiste à une islamisation progressive des populations autochtones ou immigrées, y compris une bonne partie des tribus berbères judaïsées. Il faut, à cet égard, abandonner au domaine de la légende, la geste merveilleuse et les récits fabuleux qui travestissent l'histoire de la Kahéna et qui mettent en scène cette reine et "prêtresse" judéo-berbère qui opposa à l'invasion arabe du Maghreb une farouche résistance.
On peut supposer que dans le Maroc antéislamique se mêlaient christianisme, judaïsme et paganisme Les chroniqueurs du XlVe siècle disent qu'Idris 1er trouva devant lui, lors de ( ses conquêtes, des tribus chrétienne juives et idolâtres. Les Juifs furent admis par Idris II dans les murailles de la Fès primitive. Ils habitèrent, jusqu'au moment où les Mérinides fondèrent l'actuel mellah de Fès Jdid, la zone comprise entre la Quarawiyin et Bab Gisa qui conserve encore le nom de Funduq-l-Ihudi. Parmi eux se trouvaient certains des savants et des écrivains juifs les plus illustres du Xe siècle et du commencement du XIe Rabbi Isaac Alfasi né en 1013 à Qual'at Ibn-Hammad dirigeait, à Fès, une yeshibah et, dans la Vieille-Ville, se trouve encore une maison, à moitie délabrée, que distinguent treize cloches( en cuivre suspendues à une balustrade et qu'on dit avoir été la demeure de Maïmonide pendant son séjour da cette cité.
Il est notoire qu'à l'époque de "l'age d'or" espagnol, au moment où l'Andalousie et le Maroc entretenaient des rapports étroits, les communautes marocaines de Fès, Salé, Sijilmas Der'a, etc… avaient de grandes yeshivot dirigées par des maîtres qui jouissaient« d'une immense réputation dans le monde juif.
Proverbes Judéo-arabes, choisis de 'Trésor des proverbes judéo-arabes marocains" Hanania Dahan
Dàr bla ulàd hima bla utad
Une maison sans nourrissons ressemble à une tente sans piquets
Lli sedd fdmmu ma yuslùh hmùm
Qui ferme sa bouche, s'épargne des soucis
Nhi rask l-elmuja hta tduj
Courbe l'échiné jusqu'à que la vague passe
Sbah el-hir ya jâri nta fadarak w-ana fddâri
Bouiour mon voisin.
toi dans ta demeure et moi dans la mienne
lla sufti el- afya fddàr jarek wujjed-el-ma fdardk
Si le feu prend chez ton voisin prépare des seaux d'eau chez toi
Qùm y al mezyan faynn igles el mesrar
Retire toi bel homme,
que le charmant prenne place
פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא-הפיוט בשלמותו-יוסף שטרית
5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא
השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.
מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.
השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.
המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.
הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד
ב. החלק הערבי־היהודי של השיר
חלק זה בשיר נכתב כנראה זמן מה אחרי חלקו העברי. הוא נושא אופי דוקומנטרי יותר, ומתמקד בתיאור הניצחונות המזהירים של צה״ל וניסיונות העלייה של יהודים ממרוקו. אלה השתמשו בגבול המזרחי של ארץ זו עם אלג׳יריה כדי לברוח ממרוקו ולהגיע לאוראן (והראן), שממנה יצאו הפלגות למרסיי בצרפת. בגלל חששותיו של השלטון הזצרפתי ממהומות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הוא הגביל עד למינימום את מתן אשרות היציאה ליהודים ממרוקו ובעיקר לצעירים, שחשד בהם כי רצו להתנדב לצה״ל בדי להצטרף לקרבות עד צבאות ערב.
על פי מסמכים רשמיים של הפרוטקטורט במרוקו שעיינתי בהם נעצרו חיילים שונים מליגיון הזרים של הצבא הצרפתי שהיו מוצבים באזור הגבול עם אלג׳יריה לאחר שמכרו את כלי נשקם לצעירים יהודים. עברה זו גם הגבירה את הערנות של המשטרה הצרפתית על גבול מרוקו אלגייריה.
מכאן הרושם העז שעשו הסיפורים הרבים שהילכו במרוקו על הניסיונות של צעירים רבים להבריח את הגבול עם אלג׳יריה ולהגיע מהר ככל האפשר לארץ. כעיר מעבר לאלג׳יריה שימשה העיר אוג׳דה(טור 20), הסמוכה לגבול, שחייתה בה קהילה יהודית גדולה. על אף אהדתו לתנועה הציונית ולישראל של ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת באותה העת, לא הורשתה עלייה חופשית ממרוקו בגלל התנגדות המח׳זן והחששות מפני מהומות, כאמור (ט׳ 67-66).
המשורר מתאר בתחילה את ההתרגשות והתסיסה שאחזו ביהודי מרוקו לאחר קום המדינה והניצחון על צבאות ערב (ט׳ 23-22; 29-28; 45-44) ואת רצונם האקטואלי של רבים לעלות לארץ עד כדי מכירת חפציהם (ט׳ 27-24, 35-34). הוא מדגיש את המלחמה הקשה שניהלו מדינות ערב עד ישראל(ט׳ 33-30) ואת הניצחונות המזהירים של החיילים ־יהודים על אויביהם (ט׳ 39-36, 51-46, 61-58, 65-64), ובכללם הלוחמות, שאף הטיסו כביכול מטוסים נגד יעדים בארצות ערב(ט׳ 41-40), אף שהערבים זכו בתמיכת הבריטים ;ט׳ 53-52). חלק זה של השיר מפרט גם את הפעולות המקובלות והבלתי שגרתיות שעשו יהודים כדי לצאת ממרוקו תוך הברחת הגבול בטכסיסים שונים אם דרך קבלת דרכון וזיזה(ט׳ 57-54) בזכות הוראות שנתן כביכול ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת(ט׳ 67-66), ואם במחתרת דרך הברחת הגבול עם אלג׳יריה(ט׳ 83-70). המחבר מציין דרכים מיוחדות שהערימו בהן אלה שגנבו את הגבול לאלג׳יריה — בריחה ממשטרת הגבולות(ט׳ 75-74), התחפשות לצבעים(ט׳ 77-76), שחרור עופות על הגבול ורדיפה אחריהם(ט׳ 81-78). הוא מוסיף שלא היה עד לכל התעלולים האלה, אלא מוסר אותם מפי השמועה (ט׳ 83-82).
20 שמעו לייא דלקסידא, / ליהוד זאיו מן טריק בעידא.
לאומה חצרתהום פי אוזדא, / גראדהום ימשיו לטבריה.
[=שמעו שירי זה: היהודים הגיעו מדרך ארוכה. הערבים עצרו אותם באוגדה, ורצונם לעלות לטבריה.]
לאומה: היסוד העברי ״אומה״, שהוראתו בערבית של יהודי מרוקו ״עמי ערב״ ובמיוחד בצירוף ״אומה רעה״; אוזדא: אוג׳דה, עיר סמוכה לגבול אלג׳יריה שהיהודים הבריחו דרכה את הגבול או עברו לאלג׳יריה.
שמעו לייא האד לכלאם, / ליהוד ראה גלבו ליסלאם.
דרבוהום טללעו לעלאם; / ליהודי עזיז פי דונייא.
[שמעו דבריי אלה: היהודים ניצחו את המוסלמים. הכו אותם והניפו את הדגל; ליהודים יוקרה בעולם.]
מן ענדו חאזא מליחא / ברז יביעהא בלפרחא,
25 באש ימשי לבלאד ראחא, / ירושלים הייא.
[=בעל חפץ יקר יצא למכרו בשמחה, כדי שיוכל לעלות לארץ הרווחה, היא ירושלים.]
ראחא: מנוחה, כאן במובן של רווחה מדינית וחברתית.
יא רבי כממל רזאנא, / באש נטלעו לבלאדנא,
ונפרחו מעא צלסאנא, / רזאל ונסא כולייא.
[=אלוהים, מלא משאלתנו, שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו, אנשים ונשים כולם.]
צלטאנא: כאן כנראה במובן של מלך המשיח, ולאו דווקא ככינוי למנהיגים המוזכרים בחלק העברי של השיר תחת הכינוי ״מלכנו״ וגם כאן בהמשך.
חנא נעארפו פי באלנא, / ראה חנא רבחנא בלאדנא.
נטלבו ללאה פי ייאמנא / נטלעו לבלאד ואלדייא.
[=אנו מודעים לכך, שארצנו עלתה בגורלנו. נתפלל לאל שנזכה בחיינו לעלות לארץ אבותינו.]
30 עמלו לחצארא, / ראה קתלתהום לגירא.
יא רבי עטיהום טייארא, / נמשיו מן למוטאנייא.
[=הטילו מצור משום שהקנאה קיננה בהם. הו, אלי, הבא עליהם כליה; שנעלה מארץ האומות.]
טייארא: הוראתה בערבית היהודית המדוברת גם ״אווירון״, אך כאן המובן הוא קללה נמרצת, חטיפה בידי עופות פרא וכליה.
יא רבי, תהדי עלינא, / שייאטן מא ידררונא;
תחייד מן טריק עדאיינא, / נטלעו בלפרחא לכולייא.
[=הו, אלי, הסר מעלינו שטנים שלא יזיקו לנו;
הסר מדרכנו אויבינו, שנעלה בשמחה שלמה.]
יא רבי חן עלינא / באש נטלעו לבלאדנא,
35 ונפרחו מעא צלטאנא / פירושלים נקייא.
[=הו, אלי, רחם עלינו כדי שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו בירושלים הנקייה,]
דוךּ לעזאז דוךּ צלאטן, / תבעו לערב חתא ללקייאטן.
קטלו לכול דוךּ שייאטן / די דאיירין בטבריה.
[=המנהיגים היקרים האלה רדפו אחרי הערבים עד לפתחי האוהלים. הרגו את כל אלה השטנים שמסביב לטבריה.]
צלאטן: כאן במובן של מנהיגים, כמו שהמשורר כינה אותם בחלק העברי של השיר, וכן בהמשך.
דוךּ לעזאז דוךּ לעזארא / פם ואחד יקולו שירה.
ביהא יגלבו פלגיררא, / ושביו לכתרא פשבייה.
[=הבחורים היקרים האלה ישירו שירה בפה אחד. שינצחו במלחמה וייקחו את מרבית האויבים בשבי.] שירה: יסוד עברי הרווח בערבית היהודית הרבנית בלבד.
40 דוךּ לעזאז בנאת ציון / טלעו לשמא פלאוירון;
עלא ייד צלטאן בן גוריון / כלאיו לבלדאן כולייא.
[=בנות ציון היקרות עלו לשמים באווירון; בפקודת המלך בן גוריון הרסו ערים שלמות.]
לאוירון: יסוד עברי מהעברית החדשה.
אמא זינת האדוךּ לולאד, / די משאיו לדיךּ למדינה;
תל אביב כייאר שתנא, / צור לחדיר דוור לקרייא.
[=מה יפים הם אותם הנערים שעלו לארץ: תל אביב מבחר ערי היישוב, חומת ברזל סובבת מסביב לעיר.]
שתנא: צ״ל שכּנא; העיצור תא״ו מייצג כאן את ההגייה הרווחת בקהילתו של המחבר להגה הערבי /K/.
אמא זינת דיךּ שעה / די שמענא שמועה,
45 עמל לאה תשועה / לליהוד לכולייא.
[=מה יפה שעה זאת ששמענו את השמועה הטובה: הושיע האל את היהודים כולם.]
שמועה: בשורה טובה; יסוד עברי רווח בכל רובדי הערבית היהודית במרוקו; תשועה: יסוד עברי רווח בערבית היהודית הרבנית. ברבדים הנמוכים של לשון זו רווחת התיבה ׳ישועה׳ עם תווית היידוע המגדיר ״לישועה״
בזהד לאה ותורה / עמלו ליהוד לגברא,
יטלקוהא פלגיררא; / לאומה כללהא תסיר עאמייא.
[=בזכות אלוהים והתורה ייצרו היהודים אבקה, כדי לפזרה במלחמה; הערבים יוכו כולם בסנוורים.]
כא ייבש בסיף ידיהום: / משאיו ליהוד סדוהום,
ובשנאשל גיידוהום, / שאיין עמלו לואלדייא.
[־־החרב יבשה בידיהם; הלכו היהודים ותפשו אותם, ובשרשראות כבלו אותם, כמו שהם עשו לאבותינו.]
50 דוורת לאומה בלכתרא / עלא ירושלים לכבירא;
זאוהום האדוךּ לעזארא, / סדוהום לכולייא.
[=צרו הערבים בהמוניהם על ירושלים רבתי; הסתערו עליהם הבחורים האלה, תפשו אותם כולם.]
ינגליז עאוון לאומה, / נזזל לאה עליהום דלמא.
ישראל חתא הומא / תקלו בלאה לוחדייא.
[=האנגלים עזרו לערבים, אן האל הפיל עליהם צלמוות. גם בני ישראל מצדם בטחו באל האחד.]
תקלו: צ׳׳ל תכלו. הכתיב כאן מהווה תיקון יתר. בתינגיר העיצור /q/ מבוצע כעיצור חכי [k].
ליהוד(מא) כא ידורו לפאספור / באש ירכבו פלפאפור,
55 מא כאפושי מן לבחור, / גיר יטלעו לטבריה.
[=היהודים דואגים לדרכון כדי להפליג באנייה; לא חששו מן הים, רצו לעלות לטבריה.]
ליהוד(מא) כא ידורו: תיבת השלילה ׳מא׳ כנראה מיותרת כאן, ונוספה מחוסר תשומת לב בהעתקה;
לפאספור: דרכון, המילה הצרפתית passeport.
חכמו ליהוד בלמעזזא / לפאספור מעא לביזא.
עמלו פמולאנא רחא, / ימשיו ללבלאד נקייא.
[=היהודים קיבלו בשמחה דרכון וגם ויזה. שמו את מבטחם באלוהים, שילכו לארץ הנקייה.]
לביזא: ויזה, המילה הצרפתית visa.
לגנוש גאט ביהום לחאל / עלא פדאייח לאומה פי שחאל,
חתא די אוזהום כחאל; / תעזזבו פזהד ליהודייא.
[=אומות העולם התפלאו על הבושות הרבות שעשו הערבים, עד כי השחירו פניהם; התפעלו מגבורת היהודים.]
60 שאיין עמלו למאצר כואעא, / כלפולהום די ואלדינא;
כדאמין חנא ואולאדנא / פדיךּ לבלאד לכאלייא.
[=מה שאחינו עוללו למצרים נקמו בזה את מה שאלה עוללו לאבותינו; עבדים היינו אנו ובנינו באותה ארץ, שמן הראוי שתהיה שממה.]
כדאמין חנא ואולאדנא: רמז לנאמר בהגדה של פסח ׳׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳׳.
מן ענד לאה האד שי, / לבלאדי נקום נמשי.
טול לעמר ואנא נשאשי / עליךּ יא דוו עינייא.
[־־מאלוהים הייתה זאת, לארצנו אקום ואעלה. כל חיי אני כמה לך, הו אור עיני.]
לאה הווא עאוונהום / פי לאומה חתא כלאוהום,
65 גיר הומא עמלו ידיחום / כממל לאה בלכירייא.
[־אלוהים עזר להם עד הערבים עד כי החריבו אותם. אך הושיטו את ידיהם, האל השלים את פעולתם לטובה.]
דאךּ בלום חאכם פי פראנצא, / חב נמשיו רזאל מעא נשא.
צלטאן אומה יתגאשא, / עלאש נמשיו לכולייא.
[־־בלום זה שולט בצרפת, רוצה שנעלה אנשים ונשים. מלך המוסלמים נפלה רוחו בגלל עליית כולנו.]
בלום: הכוונה לליאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת בסוף שנות הארבעים והיה אוהד התנועה הציונית.
ואחד מן כבאר כואננא, / משה שרת קאלונא,
יא רבי, עטיה למעאונא, / יכממל גראדו בנייא.
[=אחד ממנהיגי אחינו, משה שרת אמרו לנו, הו, אלי, סייע בידיו, כדי שיתמלא חפצו בתום.]
70 משאיו ליהוד בלכונא, / באש יעאונו כואננא.
יא רבבי, כממל רזאנא / באש נטלעו לכולייא.
[=עלו יהודים במחתרת כדי לעזור לאחינו. הו אלי, מלא משאלתנו כדי שנעלה כולנו.]
ליהוד בלאה מתתקלין, / לבשו ציצית ותפלין,
וללגיררא כרזו כאמלין/ שדי פראש וליצרייא.
[=היהודים בוטחים באל, התעטפו בטלית והניחו תפילין, ולמלחמה יצאו כולם; שם שדי על ראשם ועל יד ימינם.]
ציצית, תטלין, שדי: יסודות עבריים רווחים בערבית היהודית של הקהילות השונות במרוקו.
מתתקלין: צ״ל מתכּכּלין. הכתיב בקו"ף מהווה כאן תיקון יתר, שכן הוא מייצג את העיצור -K
ואחד ררבעא מן כואננא / תסדו פדיואנא. 75 ואחד פסללא(?) ותהנא, / מא צאבוה חתא למגנייא. [=ארבעה מאחינו נעצרו במשטרת הגבולות. אחד מהם ברח לדרכו, לא תפשו אותו עד שהגיע למגנייה.]
פסללא: התיבה אינה ברורה. התרגום כאן במובן של בריחה הוא על פי ההקשר; מגנייא: עיירה באלג׳יריה, הסמוכה לגבול עם מרוקו.
ואחד ררבאעא מן כואננא / קבטו סטול די ללואנא,
חתא דאזו דיואנא; / דגיא מסאיו למרסילייא.
[=קבוצה אחרת מאחינו אחזו בידיהם דליי צבע, עד שעברו את המכס; נסעו מהר למרסיי.]
דיואנא: המילה הצרפתית douane, מכס; כאן במובן של משטרת הגבולות.
אמא עזז דיךּ ררבאעא, / טלקו לדזאז פי שאעא,
חתא דאזו מודע לכלעא, / תהנאיו מן זאדרמייא.
[=מה יקרים בני אותה הקבוצה ששחררו לפתע עופות, עד שעברו את מקום הפחד וברחו מן השוטרים.]
זאדרמייא: המשטרה הצרפתית הניידת, מן התיבה הצרפתית gendarmes.
80 סדו! סדו! קאלולהום, / תזאז הרבו יליהום,
בלכלעא מקטוע קלבהום, / חתא דאזו לכולייא.
[=תפשו אותם! תפשו אותם! צעקו לעברם, העופות ברחו להם. לבם נקרע מפחד, עד שעברו כולם בשלום.]
האד לכלאם אנא קולתו, / מאשי פי תורה קריתו.
נאש גאלולי קצייתו / וכתבתו בלעראבייא.
נמשיו לבלאד טבריה, / לעיר ציון בנויה.
[=דברים אלה אני אמרתי אותם, לא למדתי אותם בתורה. אנשים סיפרו לי את סיפוריהם וכתבתי אותם בערבית. נלך לעיר טבריה, לעיר ציון בנויה.]