אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
בידינו אפוא ארבע תחנות מסירה של מתכונת שירית העוברת מדור לדור: ר' פרג'י שוואט, ר' משה בוג'נאח, ר' נהוראי ג'רמון ורבי אליהו סדבון. מתכונת מיוחדת נוספת מאמץ משוררנו משירת פרג'י: תבנית שיר בן מחרוזת אחת בלבד. מחרוזת זו היא בת חמישה טורים בדרך כלל: שלושת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה אחת מעין טורי ענף מדומים( ועוד שני טורים חרוזים בחריזה שונה )מעין טורי אזור מדומים(. תבנית זו מעמידה, כביכול, סטרופה בודדת מתוך שיר אזור מקובל, שבו תבנית כזו חוזרת על עצמה כמה פעמים ומעמידה שיר בעל היקף, ואילו כאן מסתפק המשורר ביחידה של מחרוזת בודדת, והיא כל השיר כולו. תבנית זו היא חידוש מעניין, באשר ההיקף המצומצם מחייב את המשורר לבטא את עצמו בתמציתיות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת דרכי העיצוב, הכוללים 'פואנטה' או שיא לקראת סיום השיר, כגון בשיר 'פלא ידך אל הודעת', המובא בזה:
פֶּלֶא יָדְךָ, אֵל, הוֹדַעְתָּ, / יוֹם קָרַעְתָּ יָם לַהֲמוֹנַי
רָעִים עֹז גַּלָּיו רָגַמְתָּ, / זֶה, עָבַרְתָּ בּוֹ אֱמוּנַי
גַּם פְּלָאִים שָׁם הוֹסַפְתָּ / בַּהֲשִׁיבְךָ יָם עַל מוֹנַי
יָדְךָ כֵּן תּוֹסִיף, וְעַתָּה / יִגְדַּל נָא כֹּח אֲדֹנָי!
לפנינו 'רשות' קצרה לקדיש לשביעי של פסח, המסתיימת בשיבוץ כלשונו מתוך במדבר יד, יז. שיבוץ זה מחבר את הפיוט לייעודו, לקדיש, בקשר מילולי: "יגדל" — "יתגדל". אולם הקשרו של השיבוץ מביא אל השיר הן את סיפור יציאת מצרים, תוך הדגשת כוחו של הקב"ה, והן את הצורך בהצלה וגאולה ללא תנאים, בטענה שכל עיכוב יש בו משום פגיעה, כביכול, בכוח ה'. השיר הקצר מעלה את תיאור קריעת ים סוף והניסים הנלווים אליו ברצף פעלים: הודעת, קרעת, רגמת, עברת, הוספת. סדרת פעלים זו בזמן עבר מנוצלת לבקשה לעתיד בפועל "תוסיף"; החזרה "הוספת" ו"תוסיף" ממחישה היטב את כוונת השיר לבטא את בקשת הגאולה על רקע קריעת ים סוף ויציאת מצרים. זהו אפוא עיקר כוחו של השיר החד־סטרופי, הכולל עוד דרכי עיצוב כדרך השירים האחרים. ר"א סדבון הלך בעקבות קודמו וחיבר אף הוא שירים חד־סטרופיים קצרים, כגון שיר זה:
אֱלֹהִים אֵלֶיךָ דּוּמִיָּה / תְּהִלָּה, יָדִיד עָלַי חָבִיב
לָךְ בְּשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה / כָּמַהּ, וְאַהֲבָתְךָ שְׁבִיב
יוֹקֵד בְּלִבִּי, וְעַיִן בּוֹכִיָּה / לִנְדוֹדִי, כִּי גָּדַל הַכְּאֵב
הַעֲלֵנִי מִמַּעֲמַקֵּי בַּיִר / בָּהּ אֲנִי כְּשֶׂה נֶאֱלָם
וּשְׁלַח לִי עָנִי רוֹכֵב עַל עַיִר / יִבְנֶה דְּבִירִי וְהָאוּלָם
אף שיר זה בנוי בריכוז ובתמציתיות, המעלים מתח עז וחריף בין האהבה הבוערת והכמיהה לקרבת אלוהים ובין השקיעה בבור הגלות וההתרחקות, המולידים כאב ובכי. מכאן אל הבקשה העולה מפיו של "השה הנאלם", כי האל ישלח את שליחו כאמור בזכריה ט, ט. השיבוץ, המעביר אותנו לנבואת זכריה המבטיחה "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ ]…[ עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), כולל בתוכו גם את ההתאמה במעבר מן השפל אל ההתעלות, מארץ ציה וממעמקי הבור אל הדביר והאולם.
נמצאת שירת ר' אליהו סדבון מקושרת לשירת פרג'י בכמה וכמה דרכים שבתוכֶן ובצורה, ומרכז ההשפעה הוא בקבוצת הפיוטים שבמעגל השנה. כאמור, גולת הכותרת של משוררנו בחיבור שבין מעגל התפילה ומעגל השנה, היא הקדושתא לפורים. זו נדונה בהרחבה רבה על מרכיביה השונים, תוך השוואה לקדושתא הספרדית ולזו של ר' פרג'י שוואט בעבודתה של ר' נוימן־בוכריס, ופטורים אנו מלדון בה כאן. נבחן אפוא את שאר פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון על רקע מה שקדם לו בשירה העברית בצפון אפריקה ותוך עמידה על חידושיו הוא.
שירי מעגל השנה פותחים מדרך הטבע בשירי השבת. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים ועיקרם שבחה של השבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל שהקב"ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת שהקב"ה בחר בה מכל הימים והנחילהּ לישראל. גם ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה הם חלק משירה זו. עוד נמצא בשירי השבת את סיפור הבריאה, אם ברמז ואם במפורש ובמפורט, שכן השבת היא סיומו המוצלח של מעשה הבריאה, "תכלית מעשה שמים וארץ" ו"זכר למעשה בראשית".
שיר השבת 'אענג יום שביעי יום נהרה' שכתב רבי אליהו מבליט את עניין עונג השבת וכיבוד השבת כעולה מפתיחת השיר הבנויה על הפסוקים בישעיהו נח, יג-יד: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר ]…[ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה". פסוקים אלה ומדרשיהם המפורטים בביאור הם מרכז השיר, המדגיש את העונג ואת מנוחת השבת. כך מציין השיר בטורים 1, 11 , 12 , 20 את השורש ענ"ג, הפותח את השיר ואף בא בסיומו ומקיף את השיר כולו. בהרחבת הדברים בטורים 7, 8, 16 , 17 , 18 , המתארים את הלבוש ואת המאכלים המיוחדים לשבת, הגדיל המשורר ופירט: "שולחן אערוך חמשה מינים / בשר ועוף ודג ופת חמודות // וביין אשיר שירה חדשה". מנוחת השבת והנשמה היתרה אף הם בולטים בשיר בטורים 1, 2, 3, 6, 14 , 15 , תוך רמיזה לציווי השבת שבעשרת הדברים. בצד העונג המנוחה מיועדת ללימוד תורה, שכן "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" (פסיקתא רבתי כג), ובכך צירף הפייטן את שתי הדעות בעניין ]ר' ברכיה בשם[ ר' חייא )בי רבא( ]בר אבא[: "לא ניתנה השבת אלא לתענוג"; רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה". עניין הבריאה והשבת נזכר בפתיחת השיר בו שבת אשר ברא נשיה', ובטורי האזור של המחרוזת הראשונה הוא מדגיש את בריאת האדם "ועזרו", כלומר אשתו, אולי מתוך תודה לאשת החיל שטרחה בערב שבת והכינה לשבת. השיר מסיים בשכרו של שומר השבת הזוכה ל"נחלה בלי מצרים". למרות ייחודו של שיר זה ניכרת בו השפעה מיוחדת של השיר 'אתענג על אל היום', 21 שאף הוא מבליט את עניין עונג שבת, מנוחת השבת ולימוד התורה. גם נושא הבריאה המשולב בשירנו מושפע מתיאור בריאת אדם וחוה בשירו של פרג'י 'כל שומרי שבת'.
בצד פיוטי השבת הרבים כתבו פייטני צפון אפריקה גם פיוטים למוצאי שבת, פיוטי ההבדלה, שראשיתם עוד במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בספרד ובאשכנז. הפייטן מעמיד את השבת היוצאת כנגד המולת ימי המעשה, המשא והמתן ועסקי מקח וממכר, מדגיש את ביטחונו המלא בה' וצופה ומאחל לשבוע טוב, ומציין כי ראויים הם שומרי השבת כי יזכו לפרנסה טובה ולהצלחה בעשיית החולין. עוד יש בפיוטי ההבדלה הבעת תקווה לגאולה קרובה והזכרת שמו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שהוא הדמות המרכזית במוצאי שבת. בטוחים אנו, כי אליהו יבוא ויבשר את הגאולה, שהרי הגאולה היא שכרם של שומרי השבת, וכאילו אנו אומרים לקב"ה: "הרי שמרנו את השבת כפי שציוויתנו, שלח לנו מעתה את אליהו הנביא".
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
עמוד 34
"ואתה תצוה את בני ישראל-הרב משה אסולין שמיר
|
|
"ואתה תצוה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,
להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).
נ-ר ת-מ-י-ד – אותו נדליק ל-ת-מ-י-ד – בבית המקדש השלישי.
ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.
עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיגאלנו, ויקים מקדשנו,
יצליח את חיילינו, ויפדה את חטופינו.
"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"
(רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)
מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"
(רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').
מאת: הרב משה אסולין שמיר
בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:
תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".
כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:
"למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
"עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
"עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".
לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.
כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.
לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.
כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".
גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".
רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".
מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק':
"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.
בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות
"לכל תלמיד חכם,
יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).
"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,
ועוזרו לכוון אל האמת".
(המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).
בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.
פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.
המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):
"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".
רבנו שלום בוזגלו – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).
רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.
רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.
רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…
והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".
החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.
בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.
מדוע גלותנו האחרונה,
מתארכת למעלה מאלפיים שנה?
רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).
"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –
אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…
כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).
"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?
רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".
כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.
הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים – חנוכה.
הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).
כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.
מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט').
תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",
תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.
ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.
וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א). לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.
גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים
"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).
"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…
שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"
("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').
תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.
למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,
זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.
כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.
המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,
ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,
וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".
הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".
"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".
על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".
מה משמעות השכינה
הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:
"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.
המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).
לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –
לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).
"חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".
רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.
כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.
הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.
משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.
"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).
אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.
פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.
הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:
מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".
רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.
נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.
הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).
ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.
"ונשמע קולו
בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).
הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.
מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.
גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.
הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.
כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.
"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם
קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".
וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".
ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).
העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.
הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).
"והיה פי ראשו בתוכו,
שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).
איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.
רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?
רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:
"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".
מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).
הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.
הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.
על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).
רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).
כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).
הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.
כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.
מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).
לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).
בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.
"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).
"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).
מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה
ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".
הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:
"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).
כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.
חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.
רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.
לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.
הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.
התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.
"מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).
"ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').
הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".
אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).
לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:
רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.
אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".
כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".
אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".
למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101 פסוקים.
אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין = 60 + ה- א = 1 = 101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.
משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם. את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.
זירוז הגאולה:
א. "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".
כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.
ב. "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.
"ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל ה-האלהים" (קהלת יב, ז).
גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".
הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר
יהוה אל משה" וכו'.
ג. "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק': "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).
רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.
ד. "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:
הראשון – 410 שנה = ת"י. השני – 420 שנה = כ"ת.
"כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.
שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?
מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" – ביהמ"ק השלישי התמידי
"למאור – להעלות נר – תמיד".
ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.
יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.
רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:
"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.
בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.
משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).
משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים = שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".
ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.
חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".
רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.
עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.
"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".
משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".
בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.
משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?
רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…
למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).
כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).
זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור.
על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.
זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,
נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
להתבשם באור החיים
שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על
מה שאנחנו מדברים או מבטיחים
א.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",
נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
ב.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,
בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,
בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.
הסיבה לך:
בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.
"מה שיהיה לי – יהיה לך".
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
בברכת תורת אלוקים חיים אמת
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.
קברניטי ה״אומה״ ניהלו מאבק קשה וממושך נגד הבלתי נימולים, דהיינו אותם אנוסים שביקשו להצטרף לקהילות החדשות מבלי שהיו מוכנים להימול. בכמה מן הקהילות האלה תוקנו הסכמות שאסרו על אלה שלא נימולו את הכניסה לבית הכנסת. ר׳ יעקב ששפורטש' ניהל בשנת 1664, שעה ששימש בתור חכם בקהילת ״שער השמים״ בלונדון, מלחמת חורמה נגד הבלתי נימולים בקהילתו וביניהם אף כמה מבני העילית החברתית של העדה. כמו כן תוקנו באמשטרדם, בהמבורג ובלונדון תקנות נגד ההליכה ל״ארצות האלילות״ דהיינו ספרד, פורטוגל וכל אותן מדינות שהיהדות היתה אסורה שם, והשוהה בהן נאלץ להסתיר את זהותו היהודית ולחיות כנוצרי. גם בקהילת ליוורנו שבאיטליה, שמבחינה חברתית ותרבותית יש לראותה כקהילה המשתייכת לעולם ה״אומה הספרדית־פורטוגלית״ שבמערב אירופה, תוקנה תקנה דומה.
כדי לקיים את המבנה הריבודי הנוקשה ולמנוע מבני השכבות הנמוכות לפרוץ את גבולות מעמדם ולחדור אל תוך המשפחות המבוססות יותר, הקפידו בכל קהילות הפזורה הספרדית המערבית — מאמשטרדם ועד לקוראסאוֹ — על איסורם של נישואי סתר, שלא בהסכמת הורי הכלה, ולעתים אף הורי החתן.
מבחינת יצירתה התרבותית והרוחנית היתה הפזורה הספרדית המערבית בעלת ייחודיות רבה. יצירה זו היתה מסועפת ומגוונת עד למאוד. בתהליך שיבתם אל דת אבותיהם הם יצרו ספרות עשירה, שעיקר מטרתה היתה לתרגם לספרדית ולפורטוגלית ולשפת המושגים התרבותיים שהיתה מוכרת להם את עיקרי תורת ישראל ואת היסודות של אורח החיים היהודי. את מרבית חיבוריהם המקוריים הם כתבו בספרדית ובפורטוגלית, שתי הלשונות שנטלו עימם מחצי־האי האיברי ואשר שליטתם בהן היתה מושלמת. הספרדית שלהם לא היתה הספרדית היהודית של יהדות המזרח, אלא זו שנהגה בספרד בתקופת הבארוק. המשכילים שביניהם שלטו גם בשפות אחרות, והדבר הקל על השיח שבינם לבין העילית המשכילית שבארצות שבהן השתקעו. בין האנוסים שחזרו ליהדות נמצאו לא מעט רופאים. מקצתם הגיעו עם תואר זה לאחר לימודים במיטב האוניברסיטאות האיבריות כגון סַלַמַנְקָה, אלקלע די הינאריס, ואליאַדוליד וקוימברה. במאות ה־17-16 בלטו במקצוע הרפואה אנוסים רבים בחצי־האי האיברי, עד כדי כך שהוא נחשב לעתים למקצוע יהודי. חלק מהרופאים.האלה, משהצטרפו ליהדות, הפכו לקברניטי קהילותיהם החדשות, ובכל מרכזי הפזורה הספרדית המערבית נמצאו בתקופות שונות פרנסים רבים בעלי תואר דוקטור ברפואה.
למקצוע הרפואה היתה המשכיות גם בקרב אלה שכבר נולדו בקהילות החדשות, ובני הדור השני והשלישי לאנוסים שחזרו ליהדות למדו את מקצוע הרפואה במקומותיהם החדשים. ידיעת הלטינית איפשרה להם להיות בני שיח של תיאולוגים והוגים שבארצות מגוריהם החדשות, ובמיוחד של מלומדים פרוטסטנטים מזרמים שונים, אשר גילו עניין גובר והולך ביצירה היהודית. כמו כן נתקיימו ביניהם ויכוחים תיאולוגיים. מי שהצטיין במיוחד במסכת הקשרים שהצליח לרקום עם מלומדים נוצרים מארצות שונות היה ר׳ מנשה בן ישראל. אולם המפגש האינטלקטואלי בין יהודים ספרדים למשכילים נוצרים לא הגיע למיצויו בוויכוחים הדתיים: ברמות שונות שיתפו יהודים ונוצרים פעולה ביניהם נגד האויב המשותף של אותם הימים, דהיינו אותם הוגים שקראו תיגר על המימסד היהודי והנוצרי כאחד וביניהם דֶאיסטים, סְקֶפְטיקנים, שפינוזיסטים וכד׳. בלט בתחום זה הרופא וההוגה יצחק אורוביו די קאסטרו, אנוס שחזר ליהדות והשתקע באמשטרדם ב־1662 והפך ללוחם עיקש נגד הפילוסופיה של שפינוזה. במאבקו זה הוא שיתף פעולה עם התיאולוג הרמונסטרנטי פילים ואן לימבורך.
בנוסף לטיפוח הלשונות האיבריות ושפות אירופיות אחרות, הקדישו הקהילות הספרדיות הרבה מאמצים ללימוד העברית, שתפס מקום נכבד בתוכנית הלימודים של מוסדות החינוך שלהם. הילדים למדו דקדוק וחיבור על פי מיטב מסורת החינוך של יהדות ספרד, והמוכשרים שבהם היו מסוגלים עם תום חוק לימודיהם לחרוז בעברית ואפילו לכתוב יצירות מורכבות. שיטת הלימוד המדורגת בבתי הספר של הקהילות הספרדיות, ובמיוחד בקהילת אמשטרדם, עם הדגש הברור על לימוד הלשון העברית, עוררה התפעלות אצל מבקרים יהודים ממרכז אירופה וממזרחה, שראו בה השג חינוכי ממדרגה ראשונה.
מובן ששיטת חינוך זו, שבה תפס לימוד התלמוד מקום קטן יחסית, לא הצמיחה את הלמדנות התורנית שהיתה מצויה בעולם היהודי המסורתי. הרבנים שגידלה יהדות זו לא הצטיינו בבקיאות מופלגת במקורות. יחד עם זאת היו בתחום זה השגים לא מבוטלים, ויעידו על כך הקבצים המיוחדים של שאלות ותשובות, פרי עטם של בכירי התלמידים והמוסמכים של ישיבת עץ חיים באמשטרדם, שנקראו ״פרי עץ חיים״, שאותם החלו לפרסם באופן קבוע ומסודר משנת 1728 ואילך.
אמשטרדם הפכה במאה ה־17 למטרופולין הגדול של הדפוס העברי; במידה רבה בזכות בתי הדפוס המרובים שהיו בבעלותם של יהודים ספרדים. עשרות רבות של ספרים עבריים נדפסו בבתי הדפוס של מנשה בן ישראל (בעל בית הדפוס היהודי הראשון באמשטרדם), דניאל דה פונסיקה, עמנואל בנבנישתי, יוסף עטיאש ובנו עמנואל, דוד די קאסטרו טרטש, מנשה בן אברהם מינדיס קויטיניו ואחרים. באמשטרדם נדפסה מהדורה מצוינת של התלמוד הבבלי וגם העיתון היהודי הראשון בלשון הספרדית Gazeta de Amsterdam, שהיה מיועד לספק מידע מדיני וכלכלי לסוחרים.
יהודים אלה טיפחו את לימוד השפה העברית על פי מסורת יהדות ספרד שמימים ימימה. חיבורים רבים נכתבו על־ידם בתחומי הלקסיקוגרפיה והדקדוק. כך למשל חיבר הרופא בנימין מוספיה מהמבורג השלמות ל׳ספר הערוך׳ של ר׳ נתן בן יחיאל וקראן ׳מוסף הערוך׳. ר׳ שלמה אוליווירה, ששימש זמן מסוים רב בקהילה באמשטרדם והיה מחברן של יצירות רבות, כתב גם שורת ספרים בפורטוגלית על השפה העברית. כידוע, חיבר גם שפינוזה, שנים לאחר החרמתו, ספר דקדוק של הלשון העברית.
אולם היצירה המקורית העיקרית של בני הפזורה הספרדית המערבית נכתבה בספרדית — במיוחד ספרי הגות, תרגום תפילות וספרות יפה —ובפורטוגלית, שנחשבה כלשון העממית שבה נתחברו לרוב ההסכמות של הקהילות. מאמץ מיוחד הושקע על־ידי קברניטי קהילות אלה להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות ולחנך את אלה שנצטרפו אל כלל ישראל ל״יהדות טובה״ (bom judesmo). לשם כך הובאו בדורות הראשונים של ייסוד הקהילות רבנים מן המרכזים הספרדיים העיקריים שבאימפריה העות׳מנית, באיטליה ובצפון אפריקה. נמצאו גם לעתים אישים לא ספרדיים, כגון ר׳ משה אורי הלוי מאמוץ, שמילא תפקיד חשוב בסוציאליזציה של ראשוני האנוסים שהגיעו לאמשטרדם, וכן ר׳ שאול לוי מורטירה, אשכנזי שהגיע מונציה, לאחר שליווה את הד״ר אליהו מונטאלטו במסעו לפריס, שם שימש רופא בחצר המלכותית.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
עמוד 112
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
הבורגנות העירונית
ואולם רק קונברסוס מעטים יחסית נמנו עם המעמדות הגבוהים ועסקו בשירות המנהל והשלטון. רוב הנוצרים החדשים לא היו גדולי עולם אלא בעלי מלאכה וסוחרים בכל מיני דרגות, חלפנים, רופאים, מזכירים ושאר נותני שירותים ובעלי מקצוע, שמילאו את שכבות החברה העירונית; זה היה עיקר חשיבותם לחברה הספרדית, מכיוון שהם סייעו ליצור מעמד בורגני נמרץ וחיוני, שהסתער על מרחב הפעילות הכלכלית והעירונית בספרד של ערב הרנסאנס ונתן לו תנופה נמרצת. זו הסיבה שהכנסתם של הקונברסוס, כמעט בכל השכבות, הייתה גבוהה במידה ניכרת מהכנסתם של הנוצרים הישנים. אין פירוש הדבר שרוב הקונברסוס היו עשירים, אלא שהיו משתתפים נמרצים במיוחד בכל אפיקי הפעילות הכלכלית והתרבותית של חיי העיר, ובכך תרמו תרומה של ממש ליצירת העושר הלאומי המצרפי בארץ שבה לא היה לפעולה היצרנית ערך חברתי גבוה.
פרופיל חלקי של תעסוקת הקונברסוס ב־1497 (על ראשית המאה אין נתונים) הפיק החוקר לאדֶרו קסאדה מרשומות האינקוויזיציה. מעטים בלבד עסקו בחקלאות; רובם המכריע היו בעלי מלאכה עירוניים (בטולדו 60 אחוזים, בסוויליה 77 אחוזים, באזור בדאחוס כחמישים אחוזים). שיעור ניכר מבעלי המלאכה(30 אחוזים בטולדו, 49 אחוזים בקורדובה) עסקו בענפי הטקסטיל: אריגה, צביעה, חייטות, תפירת משי, עיבוד בדים ישנים וכדומה. אחריהם באים מעבדי העור: סנדלרים, תופרי ארנקים, עושי אוכפים וכיוצא בזה(30 אחוזים באזור בדאחוס, 15 אחוזים בטולדו ובקורדובה), ואחריהם מעבדי הברזל(נפחים ומסגדים) וצורפי הזהב והכסף. בענפי המסחר – ממסחר גדול ועד קמעונאות וחנוונות – עסקו 15 אחוזים בקורדובה, 13 אחוזים בטולדו, ו־10 אחוזים באזורים החקלאיים. במגזר הכספים, בעיקר בחלפנות והלוואה בריבית, עסקו 6 אחוזים בטולדו ו־5 אחוזים בקורדובה, וגם כאן מדובר באנשי כספים גדולים וקטנים כאחד. (שיעור חוכרי המסים בין הקונברסוס ירד מאוד בסוף המאה, מסיבות שעדיין לא התבררו.) קונברסוס אחרים היו רופאים, מנתחים, רוקחים, ספרים, עורכי דין, סופרים להשכיר, מורים ומחנכים. בין 5 ל־7 אחוזים נתנו שירותים לבתי האצולה והכמורה הבכירה – ממנהלי משק בית, רואי חשבון, מנהלי עסקים ונכסי דלא ניידי ועד משרתים. רוב המשרות האלה (חוץ ממשרתים) נחשבו לעבודות מכובדות ושימשו קרש קפיצה להתקדמות. מבין נושאי המשרות הציבוריות (8 אחוזים בטולדו, 6 אחוזים בבאנה, 2 אחוזים בקורדובה), החזיקו רק מיעוט בתפקידים בעלי שררה, ורוב האחרים היו בעלי סמכות בדרג בינוני; לדוגמה, בין עשרים ואחד קונברסוס נושאי משרות ציבוריות בבאנה וסנלוסאר היו שמונה נוטריונים וסופרים להשכיר (escribanos), שלושה חברי מועצה (regidores) וקצין משטרה(alguacil) אחד.
סטטיסטיקה שכזאת מחייבת זהירות. בכל חברה בעלי הכוח והשררה הם מיעוט מספרי, שהשפעתו גדולה בשטח ובחיי המעשה אבל אינה ניכרת ביותר בסטטיסטיקה. משקלם הכלכלי ועוצמתם החברתית של הקונברסוס באים לידי ביטוי מעורפל בלבד מתוך הנתונים הממוצעים הללו, שאינם מבדילים בין שחקנים גדולים לקטנים בזירה. גם אופן חיתוך הקבוצות אינו מבטא את משקלם הסגולי של בעלי היוזמה, המניעים את גלגלי הכלכלה. אבל למרות ההסתייגות הזאת, ובעזרת מעט דמיון, אפשר לחלץ מתוך הנתונים האלה ודומיהם דיוקן חי ומגוון יותר של קהילת הקונברסוס בחיי היומיום שלה.
ניגודי ערכים: עבודה יצרנית לעומת הידַלגיה
כדי להבין את הצלחת הקונברסוס ראוי להרחיב מעט את הדיבור על רקעה החברתי של ספרד, לעמוד על ההבדלים בין מערכות הערכים של הנוצרים הישנים והחדשים ולבחון את דרכי הקידום החברתי. בניגוד לסברה רווחת לא הייתה ספרד של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה חברה נוקשה וקופאת על שמריה. אבל מה שהניע בספרד את השאיפה לטפס במעלה הסולם החברתי לא היה רדיפת הממון דווקא, אלא בעיקר הרדיפה אחר הכבוד והיוקרה (honra). המטרה הנחשקת הייתה דרגת האצולה הבסיסית, ההידלגיה (hidalguía), ולצדה התואר קבאיירו, שהיו אפופים הילה של יוקרה חברתית, ומלבד תואר הכבוד ״דון״ נשאו גם יתרונות כספיים כגון פטור ממסי המלך.
הלהיטות להגיע למעמד ההידלגיה והאבירות לא נבעה מן היתרונות הכספיים בלבד אלא בעיקר מן היוקרה וה״ערך העצמי״ שיוחסו למעמד הזה, וגם משאיפתם של מי שעשו הון מפעילות כלכלית למחות את הכתם המגונה שדבק בהם בשל כך, ולהימנע מן הבוז הגלוי שרחשו ספרדים רבים למקצועות הכלכלה היצרנית. ״בשום ארץ אחרת באירופה לא דבק כתם שלילי כל כך בעבודת הכפיים,״ אמר החוקר אמריקו קסטרו(Américo Castro). אבל לא עבודת כפיים בלבד אלא כל מלאכה שמצריכה מיומנות, מסחר זעיר וגדול, ואפילו רפואה ובנקאות נראו להידלגו האמיתי עיסוקים פחותים והמוניים שיש להניחם להמון – או ליהודים, לקונברסוס, למורים ולזרים. האציל הספרדי האמיתי נזקק לתוצרי הפעילות הכלכלית, אבל רחש בוז לתהליך שמייצר אותם ולמי שנושא בעולו. העבודה היצרנית, שנועדה למילוי צורכי החיים הגשמיים, הייתה נחותה מעצם טבעה והגדרתה לעומת הכבוד, האמונה, הדבקות, ההקרבה והשאיפה למעללים מפוארים – ערכים שהושמו ללעג ולקלס בספרות הפיקרסקית ובפרודיה של סרוונטס, שם הם מוצגים כשרידים ארכאיים של האבירות מימי הביניים; ואף על פי כן, בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסאנס מילאו הערכים האלה תפקיד מכריע בעיצובה של ספרד החדשה והאימפריה שלה.
הרדיפה אחר ההידלגיה הולידה אמנות מסובכת של חיבור אילנות יוחסין. מחקר רב ומידה רבה של כושר המצאה הושקעו כדי לגלות – או לבדות – קשר גנאלוגי כלשהו אל בית אצולה; לדוגמה, שמצד האם, דרך בנה הלא־חוקי של רודנית מרוחקת, אילן היחס המשפחתי מגיע אל אב נידח שנולד בן אצילים או קיבל תואר אצולה בימי הרקונקיסטה. במשרדי הרשויות נערמו תלי תלים של תביעות של משפחות שדרשו הכרה בזכותן להידלגיה, והשלטונות נאלצו לתקן תקנות מחמירות ולדרוש עדויות פומביות בשלושת הדורות האחרונים. בניגוד אירוני לעצם משמעותה נעשתה ההידלגיה אפילו מותג מסחרי, ובחצר המלך החלו למכור אותה תמורת כסף, למגינת לבם ולקול מחאתם של בני האצולה הוותיקים. אבל שימושים לרעה שכאלה לא גרעו מעוצמתן של ההידלגיה והאבירות בתור מערכת ערכים ואידיאלים. הצמא לכבוד וליוקרה דחף ספרדים רבים לצאת למעללים יוצאי דופן, שבהם יוכלו להציג לראווה הצטיינות אישית: כיבוש ארצות רחוקות, הפצת דבר האל בין הפראים, האדרת שם ספרד בעולם וקידום שליחותה בתור ציוויליזציה. גם הרדיפה אחר הזהב סיפקה הזדמנות לכך; זו נעשתה מתוך תשוקה גדולה שחורגת מתאוות בצע תועלתנית גרידא ומביאה לידי הרפתקות נועזות, שבהן יכול אדם להראות גדלות ואומץ לב, לקרוא תיגר על אי־ודאות וסכנה, ולזכות, לצד הזהב (או במקומו), גם בתגמול רוחני בדמות כבוד ויוקרה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 2/2
אמנון אלקבץ יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
אהד מנשואי הפנים ומהנכבדים שביהדות ספרד בשם אברהם שניור, שהיה מקורב לבית המלוכה, ניסה לבטל את רוע הגזרה בשכנוע ובממון, ונדחה, ומשלא הצליח, אף עליו הופעל לחץ עד שנאלץ להתנצר בעצמו. יחד עמו בחרו להתנצר כ-50,000 יהודים על מנת להוסיף להתגורר בספרד. לעומתם, אלה שבחרו לעזוב את ספרד, מספרם לפי אומדן, הגיע לקרוב לפי שניים, כלומר כ-100,000 מגורשים.
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך, זהב, כסף ותכשיטים, מאידך הותר להם למכור את נכסיהם. לשם כך, ניתנה להם ארכה של 3 החדשים, עד סוף יולי 1492, זה היה ערב ט' באב, יום בו מבכים את חורבן בית המקדש וירושלים. מהסיבות הידועות, מרבית הנכסים לא נמכרו עד יום הפקודה, והמגורשים נאלצו להפקיר את רוב נכסיהם ונטשו אותם למשיסה לכל דיכפין. בין המגורשים, אלה שנכנעו ולא עמד להם כוחם לשאת את המציאות החדשה, השתדלו להמשיך להחזיק בדת-ישראל בהסתר, ולמראית עין נהגו כנוצרים אדוקים. בין המתנצרים היו משפחות רבות שהעבירו את המסורת על מנהגי הדת דרך הנשים בהסתר, תוך שמירה על סודיות מרבית.
לפני תום הגירוש, אנוסים רבים היגרו לפורטוגל, המדינה השכנה שדמתה מאוד לספרד מבחינה תרבותית, בתקווה ששם יוכלו לשוב ליהדותם, אלא שכעבור 4 שנים, בשנת 1496 לספירה, אותו מנואל הראשון מלך פורטוגל שקיבל את היהודים הגולים מספרד ללא התנגדות, שינה את יחסו אליהם, ויזם בעצמו חיוב להתנצרות קולקטיבית בכפייה על כלל יהודי פורטוגל. בשנת 1497 נחת על כלל יהודי המדינה הצו שהורה להם לעזוב את פורטוגל למי שלא יסכים להמיר את דתו לנצרות. אף כאן, אלה שהעדיפו להמשיך לחיות במדינה, והמירו דתם למראית עין, המשיכו לחיות כיהודים בסתר. בין המומרים האלה היה הסכם חשאי ביניהם לפיו הם היו שולחים את אחד מבני הקהילה לשרת ככומר באחת הכנסיות, כשבין תפקידיו היה להתריע מפני הופעתם של אנשי האינקוויזיציה באיזורי המגורים והכנסיות .
חלקם הלא מבוטל של המגורשים, המשיכו את נדודיהם בספינות משא, וככל שהזדמנו להם ספינות מסחר דרך מרוקו, הם נפוצו למדינות אחרות ברחבי העולם, תוך הבטחות לאישורי שהייה ופרנסה באותן מדינות. לאור הידיעה שהיהודים המגורשים משכילים וחרוצים, מדינות לא מעטות פתחו את שעריהן, והיו מוכנות לקלוט אותם, ביניהן היו סין, הודו, מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אולם מרביתם העדיפו להמשיך את חייהם במדינות אירופה הסמוכות יותר לים התיכון, כמו הולנד, בולגריה, טורקיה, יוון וכד'. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהמגורשים בחרו לשוב ולהתיישב בחלקה הצפוני של מרוקו, אותו חבל ארץ שתושביו שלטו בשפה הספרדית, והתרבות הספרדית לא הייתה זרה להם. הם בחרו בערים טנגייר, מילייה, תיטואן ושפשאווין שטרם נשלטו ביידי ממלכת ספרד, ואך טבעי היה שהגירתם של מגורשי הממלכה יבחרו להתיישב בערים אלו. גם ערים כמו פאם, מקנס וואזאן, הועדפו על פני שוטטות במרחבי הגלובוס. לא בכדי שימשה מרוקו במשך שנים רבות מחסה לאלפים הרבים של המגורשים מפני ידה הארוכה והרדיפות של האינקוויזיציה.
הרוב המוחלט של המגורשים, הגיע לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העותמאנית. בארצות הבלקן התפתחו ושגשגו קהילות חשובות של המגורשים, בהם בלטו הוגים, רבנים, ומשוררים ידועים, ביניהם ניתן למנות את ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", ספר היסוד של הפסיקה ההלכתית היהודית והרב והאסטרונום הידוע ר' יעקב זכות, ועוד רבים אחרים.
לכל מקום אליו הגיעו היהודים המגורשים מספרד, הם בלטו כאליטה האינטלקטואלית, לעתים ותוך זמן קצר, אף היוו רוב דמוגרפי באותן ערים אליהן הגיעו. יתרה מכך, השתלבותם בחיי הכלכלה, בעיקר במסחר, העלתה עליהם אה קנאתם של "התושבים הוותיקים". הם לא בחלו לשלוח את ידם בכל אשר ימצא, במלאכות הזעירות, המסחר הקמעונאי, צורפות או חלפנות וענייני כספים. הם גילו יכולת הישרדות והסתגלות מהירה למציאות החדשה. נכונותם לעסוק בכל מלאכה והבנתם בתחומים רבים, יצרו לא מעט חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה היהודית מ״היישוב הוותיק".
כיום אין לתאר את הקהילה היהודית ואת חשיבותה ללא סיפורה של קהילת המגורשים. עד קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לקליטת גלות יהדות ישמעאל בצפון אפריקה, היוותה מרוקו מקום ריכוז הקהילות הספרדיות הגדולות ששרדו מאז הגירוש מספרד. המגורשים הביאו עמם הון אינטלקטואלי ועושר תרבותי רב. גדולי הרבנים שצמחו במרוקו היו צאצאים של מגורשי ספרד. ביניהם היו עילויים כמו ר' יעקב בירב, ר' דוד אבן־זמרא, ר' סעדיה אבן- דנאן ורבים אחרים. רבני המגורשים לא קיבלו עליהם את האוטוריטה המרוקאית והמשיכו לנהוג ע"פ מסורת אבותיהם. במשך למעלה ממאה שנים מאז בוא המגורשים למרוקו, התנהלו חילוקי דעות בין המגורשים לבין הוותיקים בענייני הלכות דתיות שונות, כשדעתם של חכמי ספרד, ברוב המחלוקות, הייתה המקובלת. לעתים הגיעו המחלוקות בין שתי קהילות יושבי הארץ עד כדי הטלת חרמות אלה על אלה. רק במהלך המאה ה-17, הגיעו שתי הקבוצות לאחידות דעים בענייני הלכות ופסיקות דתיות אחרות, כאשר רוב ההלכה נפסקה ע"פ דעת חכמי המגורשים.
מקהילת המגורשים אף צמחו מרבית הסוחרים האמידים שהתיישבו בעיקר בערי החוף הסמוכים לנמלי-הים, לערים אלו המשיכו להגיע עוד אלפי פליטים שטרם מצאו להם מנוח לכף רגליהם. כאן הם מצאו יד מושטת מאחיהם "הוותיקים", ובחרו להתבסס כלכלית על המסחר ביין, שעווה, חלפנות, מסחר בבקר ובייצור סוכר. בזכותם של אותם מגורשים, הפכה מרוקו ליצואנית הגדולה בעולם בייצור הסוכר, והחזיקה בבכורה בענף זה במשך למעלה מ- 200 שנה. בשל כך, מלכי מרוקו משושלת הווטאסים אימצו רבים מבני הקהילה היהודית להיות שרים או יועצים בחצר המלוכה, כמו מנחם סננס, יעקב רוטי, אברהם קורדובי ועוד. קהילה זו בידלה את עצמה ע״י פיתוח של שפת "החיכיתיה", שפה מיוחדת המורכבת מבליל של ספרדית, עברית וערבית. בשפה זו המשיכו לנהל את חיי הקהילה ושימרו את תרבותם מפני גורמים זרים.
התיישבות היהודים המגורשים מספרד ופורטוגל במרוקו הותרה להם אחר ההסכם שנחתם בין מרוקו לספרד שעל פיו, ספרד, המעצמה האירופאית העולה, לא תכבוש את מרוקו, ומרוקו תסכים לקלוט לתוכה בין -30,000 ל-35000 יהודים מהמגורשים, לבסוף נמצאה לחלק גדול מהמגורשים פיסת קרקע עליה יכלו להניח רגלם בבטחה ללא חשש ששוב יצטרכו להמשיך בנדודיהם ללא קורת גג, להם ולמשפחותיהם. סולטאן האימפריה העותמאנית בזמן הזה, היה באיזיט השני, קלט את הפוטנציאל הטמון ביהודים מגורשי ספרד, ופתח את שערי האימפריה בפני המגורשים. הוא גם תמה על טיפשותם של מלכי ספרד ששמטו מידם אוצר בלום ויקר של גורם אנושי, משכיל וחרוץ שיכול להביא לפריחת האימפריה מבלי הצורך להשקיע בחינוכם.
במרוקו קיבל הסולטאן הוואטאסי, מוחמד א-שייח', את המגורשים בזרועות פתוחות, והושיב אותם בממלכתו תוך מתן חסות מלאה עליהם, בני תקופתו כינו אותו "חסיד אומות העולם". העיר פאס, בירתו, נפתחה בפני המהגרים, והפכה ליעד עבור חכמיה ורבניה של אליטת המגורשים שהתיישבו בצפון אפריקה. ביניהם נמנו ר' חיים גאגין, ר' יעקב בירב, ר' אברהם דה ליאון, ר' שלמה אבוהב, ר' יהושע קורקום, ועוד רבים כאלה. המגורשים שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם בידלו את עצמם כקהילה נפרדת מאחיהם הוותיקים שבמרוקו, וניהלו ביניהם חיי קהילה לפי מסורת אבותם שבספרד. קהילת המגורשים הייתה בעלה השפעה דתית על כלל הקהילות שבמרוקו, ותוך זמן קצר הובילה את המנהיגות בכל שטחי החיים היהודיים במדינה. ברבות השנים, היטשטשו הגבולות בין "המגורשים "לוותיקים", והיו לקהילה אחת. בהמשך אנו רואים את השפעת "המגורשים" שעדיין מוסיפה להיות דומיננטית, וכמה מהם צמחו לשמש במשרות רמות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים המפורסמת, פאלאגיי, ממנה צמח דון־שמואל פאלאגיי. וכן משפחת ר' אברהם אבן־זמרה, שכיהן כרב ראשי, ועוד.
להערכת פרופ' סרגייו דה-לה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המפורסמים לתקופת יהדות ספרד שלפני הגירוש, קיימים בעולם עד ימינו אלה, מיליונים רבים שהם בעלי זיקה יהודית, עיקרם צאצאי האנוסים מחצי האי האיברי, הם מוכרים יותר כ- Cristiano ,Nuevo או כ- Conversos (מומרים) וכן, Marranos (מומרים) או פשוט,Cripto, יהודים בסתר.
בזה באו למעשה אל קיצם כ-1000 שנות היסטוריה יהודית בחצי האי האיברי, ומתחילה תקופת גלות חדשה של היהודים המגורשים.
גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הוא אחד האסונות הגדולים בקאנון היהודי, ובתולדות עמנו. כריסטופר קולומבוס מתעד ביומנו בעת מסעו לגילוי יבשת אמריקה, "זה היה באותו החודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הפקודה שכל היהודים יגורשו מהממלכה ומהארצות השייכות לה, בעת הזאת ציוו עלי לקחת על עצמי את המסע לגילוי הארצות".
לדאבון הלב, גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל לא היה הגירוש היחיד של יהודים ממקום מושבם, ידועים לנו מקרים לא מעטים בהם יהודים נאלצו לעזוב מקומות מגוריהם בצווים מיוחדים בגלל היותם יהודים, והמשיכו להיות נעים ונדים ברחבי העולם, דוגמת "האנוסים ממשהד" שבאיראן, שבאמצע המאה ה-15 יהודים נאלצו להמיר דתם בכוח, או"גירוש יהודי תל-אביב" בשנת 1917, ע״י השלטונות העותומנים, גירוש שנחרט בתולדות הישוב העברי, ועוד.
מקורות ביבליוגרפים
אביטבול מיכאל, יהדות צפון אפריקה, אחרי הגירוש.
אשתור אליהו, קורות היהודים בספרד המוסלמית.
ביינארט חיים, גירוש ספרד, סוף מעשה במחשבה תחילה.
ביינארט חיים, פרקי ספרד.
בער יצחק, תולדות היהודים בספרד הנוצרית.
הרסגור מיכאל, שעה היסטורית, האמת על גירוש יהודי ספרד.
יובל ירמיהו, האנוסים, זהות כפולה ועלית המודרניות.
עסיס יום־טוב, וקפלן יוסף, דור גירוש ספרד.
ססיל רות, תולדות האנוסים.
E.Benito Ruamo, Los origines del problema Conversos Barcelona Netaniahu B-Z, The origins Inquisition in the Fifteenth century. Kamen Henry,
The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999 Between Sepharade and Jerusalem, History, identity and memory.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 2/2
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
La communauté marrane de Belmonte se signale comme l’exception, à plusieurs titres. Ses membres présentent la particularité, tout d’abord, d’avoir résisté dans les années 1920- 1930 aux diverses tentatives de prosélytisme dont ils avaient été l’objet. La présence et la recherche de Samuel Schwarz n’eurent aucun effet sur leurs pratiques ; celui-ci échoua même à établir un lien entre eux et la synagogue de Covilhâ. L’« Œuvre de Rédemption» d’Artur Carlos de Barros Basto ne réussit pas davantage : les cinq étudiants de la Yeshiva Rosh Pinah originaires de Belmonte, formés en principe pour dispenser un enseignement religieux à leurs concitoyens, se consacrèrent finalement à d’autres tâches ; et il ne semble pas que Barros Basto lui-même, lors de ses visites au bourg, y ait suscité grand enthousiasme pour un retour formel au judaïsme.
Or Belmonte présente une particularité supplémentaire dans les années I960 : Amilcar Paulo y rencontra encore une communauté marrane bien constituée, dont les membres continuaient à se réunir pour célébrer en commun les fêtes juives et gardaient conscience également de l’origine de leurs coutumes. Comme Samuel Schwarz une cinquantaine d’années auparavant, Amilcar Paulo put observer que c’étaient surtout les femmes qui connaissaient rites et prières, transmettaient les traditions et jouaient le rôle d’officiantes lors des cérémonies religieuses. C’est ainsi qu’il assiste à la célébration d’un shabbat :
La maîtresse de maison vient nous accueillir. Les premières étoiles sont sur le point d’apparaître, la maison s’emplit de gens. L’officiante se couvre la tête d’un voile de lin blanc à la manière d’un taleth, le châle rituel. Puis elle regarde en direction de l’Orient et, se masquant les yeux avec la paume de ses mains, elle prononce à haute voix une prière que l’assemblée répète en sourdine. Après qu’elle a prononcé un grand nombre de prières, que tous répètent à voix basse, tous entonnent en chœur une série de bénédictions. La cérémonie s'achève par le cantique de Moïse.
Amilcar Paulo observe cependant qu’un clivage s’est produit cepuis quelque temps à l’intérieur de la communauté marrane ce Belmonte, dont la plupart des membres étaient des marchands ambulants, allant de foire en foire, vendant tissus de coton, chiffons et autres camelotes. Certains d’entre eux parvinrent à s’enrichir et ouvrirent dans le bourg des magasins aux «rayons chargés de marchandises». Ces commerçants fournissent à crédit « une grande partie de cette marchandise à leurs coreligionnaires plus pauvres, qui la vendent dans les foires et la paient quand ils peuvent». Et Amilcar Paulo ajoute:
Mais ces nouveaux-chrétiens maintenant aisés, qui sont propriétaires d’une maison et d’une automobile, vivent éloignés de leurs anciens compagnons de foi. Grâce à des mariages avec des vieilles-chrétiennes, ils se sont élevés à une classe sociale supérieure. Ils ne pratiquent plus aucune tradition judaïque, et bien que certains aident leurs parents pauvres et partagent parfois leurs problèmes, ils se maintiennent éloignés d’eux. Ceux-ci, de leur côté, les considèrent comme perdus poulie judaïsme et ne les estiment plus comme faisant partie des leurs.
Une partie de la population crypto-juive de Belmonte, la plus fortunée, avait ainsi commencé à suivre le processus de fusion dans la société globale, comme l’avaient fait précédemment celles des autres localités du Trâs-os-Montes ou de la Beira. Mais, tandis que le marranisme ne subsistait dans ces dernières que fragmenté, chez quelques individus isolés, il formait encore la base, à Belmonte, d’une communauté toujours vivante.
- Ibid, 140-141 : «Alguns cristâos-novos, antiguos feirantes, che- garam a enriquecer. Abriram na vila lojas cujas prateleiras encontramos carregadas de mercadorias. Fornecem muita dessa mercatoria, a credito, aos seus correligionàrios mais pobres, que a vendem nas feiras e lha pagam quando podem. »
- , p. 141 : «Mas esses cristâos-novos jâ abastados, que têm casa propria e automovel, vivem afastados dos seus antigos companheiros de fé, tendo ascendido, através dos seus casamentos com cristâs-velhas, a uma classe social mais elevada. Ja nâo praticam nenhuma tradiçâo judaica, e apesar de alguns ajudarem os seus parentes pobres, compartilhando por vezes dos seus problemas, mantêm-se deles afastados. Estes, por sua vez, consideram-nos perdidos para o judaismo e nâo os encaram mais como “uns dos seus”. »
Vingt ans après les visites d’Amilcar Paulo, les informations les plus récentes sur cette communauté nous sont fournies, à partir des années 1980, par David Augusto Canelo, lui-même originaire de Belmonte, dont la longue familiarité avec ses concitoyens crypto-juifs éveilla une vocation pour l’étude du marranisme. À la fin de la décennie, sur une brève période, se sont concentrés divers événements marquant un tournant historique pour la communauté de Belmonte, qui témoignent aussi d’influences croissantes du monde extérieur. C’est ainsi qu’en novembre 1987 le rabbin Joshuà Stampfer, de Portland (Etats-Unis), célébra publiquement, pour la première fois, un shabbat dans le salon d’honneur de la municipalité, avec la participation d’une cinquantaine de crypto-juifs. En 1988 fut créée l’Association judaïque de Belmonte, en vue d’un retour au judaïsme officiel. En mai 1988, celle-ci reçut la visite d’une délégation de la communauté de Lisbonne pour la célébration d’un autre shabbat. Pendant ce temps, entre 1988 et 1990, Frédéric Brenner préparait de son côté et tournait son film sur Les Derniers Marranes. En janvier 1989, l’Association judaïque devenait la Communauté juive de Belmonte, pourvue en 1990 d’un rabbin venu d’Israël. Enfin, le 4 décembre 1996, cinq cents ans après la conversion forcée, était inaugurée la synagogue de Belmonte. C’était comme une victoire posthume, tardive et indirecte, de « l’Œuvre de Rédemption » d’Artur Carlos de Barros Basto.
Cependant, tous les crypto-juifs de Belmonte n’adhéraient pas à ce mouvement de retour au judaïsme officiel. Celui- ci, pour beaucoup d’entre eux, représentait une nouveauté incompatible avec la tradition qu’ils avaient toujours connue, transmise clandestinement par leurs ancêtres, de génération en génération, au prix de tant de martyrs. De fait, alors même que la mémoire se veut la plus fidèle, elle trahit néanmoins quelque chose d essentiel, car a travers la reconversion se perd, précisément, cette composante fondamentale de la religiosité marrane qu'est le secret, le secret en quelque sorte ritualisé. C’est ce qu’explique le regret nostalgique de Dona Emilia, la « sacerdote » de Belmonte dans le film de Frédéric Brenner :
Je nabandonnerai ma religion pour rien au monde […], pour moi ces nouvelles prières ne sont pas comme les nôtres […], la [religion] moderne, je n’y vais pas. Je pratique celle de mes parents […], la mienne est la bonne, c’est celle que m'ont transmise mes parents […]. Nous, on a toujours prié à la maison, alors qu’eux [les jeunes], ils vont prier là-bas, à la synagogue […]. Nous avons nos prières et ils ont les leurs.
La victoire posthume de « 1'Œuvre de Rédemption » reste donc finalement limitée. De nombreux membres du groupe marrane, surtout les plus âgés, restent ainsi fidèles aux pratiques crypto-juives, alors même que s’est constituée une communauté juive officiellement reconnue. Autrement dit, les clivages internes s'accentuent puisque, par rapport à ceux qui ont accompli leur retour explicite au judaïsme, se distinguent désormais, d’une part, ceux qui se sont élevés dans l’échelle sociale, ont épousé des vieilles-chretiennes, et abandonnent les coutumes crypto-juives pour s’intégrer dans la société globale; et, d autre part, ceux qui restent obstinément fidèles aux traditions transmises par leurs ancêtres, lesquelles exigent avant tout le secret : soit le paradoxe en quelque sorte d’un crypto- marranisme à l’intérieur d’un environnement désormais juif.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 46
אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 1/2
אמנון אלקבץ
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים שהגיעו למרוקו, מציגים מתוכם את האותנטיות מן העבר המפואר של הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה הנוצרית. קהילה מפוארת זו, חיה ויצרה במשך קרוב לאלף שנה, מתוכם יותר מ-400 שנה של "תור-זהב" של כמעט עצמאות מדינית, תרבותית וכלכלית עד שנת 1492. שנת 1492, היא תאריך רב- משמעות בחיי היהודים ובדברי הימים של ספרד. עד השנה הזו רוב יהודי העולם ראו בספרד את מולדתם החלופית עד שישובו למולדתם הנצחית, שע"פ התפילה: "לשנה הבאה בירושלים".
אץ בכוונתי במאמר קצר זה להביא בפני הקורא את האפופאה הנפלאה של קהילת יהודי ספרד בהצי האי האיברי, מראשית יסודה ועד חיסולה עם מתן צו הגירוש של שנת רנ״ב, 1492. כל רצוני הוא להביא בפני הקורא עוד דף אחד בקורות חיי היהודים במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים בחיי עמנו, שראשיתה, בהמשך רצף היצירה התורנית שלאחר חתימת "התלמוד הבבלי", דרך "תור הזהב" ועד לחיסולה המתוכנן והיזום של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שקמה בתולדות עמנו בספרד (יהדות אירופה ו״השואה" הם סיפור אחר). יוצרים רבים כתבו, וספרים אין מספר נכתבו על התקופה הזו, ועל מאורעותיה, ועדיין רב בה הנסתר שטרם נחקר. סיפורה של התקופה, הוא ארוך מארץ מידה, ורחב מיני-ים, ובוודאי שלא ניתן להכילו במאמר בין מספר עמודי כתיבה בודדים.
מאז כמעט וחדל להתקיים הקיבוץ היהודי הגדול בבבל, במתכונתו הידועה לנו מהתלמוד הבבלי, קרנה של גולת ספרד עלתה, ולמעשה באה במקומה של גולת בבל. המרכז היהודי החדש והגדול שעלה והאיר את שמי-המערב בגולת ספרד, כמו אחיו-תאומו בבבל, אף הוא התנהל תוך עליות ומורדות ביחסיו מול השלטונות המקומיים שהיו עסוקים במלחמות מתמידות על נתיבי המים בים ועל שווקי המסחר והסחורות בעולם. בעת הזו, גם ארצות אירופה דיממו מהמלחמות הרבות שהתחוללו ביניהן על השליטה במדינות אפריקה החלשות, אך העשירות במחצבים ובאוצרות טבע. גילוי אמריקה הביא למעט רגיעה בין המדינות, והן התפנו לעשות גם למען ביתן פנימה. אף הכנסייה הנוצרית התפנתה להשיב לידיה את המונופול על הדת, וזו גם הייתה ההזדמנות לצאת למלחמת חורמה נגד שתי הדתות המונותיאיסטיות המתחרות, האסלאם והיהדות, ובעיקר מול בני דת משה. ההתמכרות לאמונה ולכנסייה הזכירה את תקופת "מסעי-הצלב" בשיאן. תוך תקופה קצרה, חלה תפנית בספרד שעברה ממדינה פתוחה המסכימה לקבל לתוכה גם דתות מונותיאיסטיות אחרות, והיא סובלנית לנוכחותן, למדינה הדוחה את קיומן ואף יוצאת להילחם בהן. השינוי שחל ביחסה של הכנסייה למתנגדיה, הצביע על פקיעת הסובלנות שהייתה לה לגבי הדתות האחרות. אימוץ הפרשנות החדשה של האוונגליון ע״י אבות הכנסייה ובית המלוכה, הגביר את הסגידה ל״שילוש הקדוש" באופן דרמטי, וגרם להרעה במצבן של שאר האוכלוסיות הזרות שבספרד. האמונה, עתה, חלחלה עמוק בקרב הנוצרים המאמינים שחייבים להסיר כל מכשול לפני בואו הקרוב של "המשיח", על כן יש לטעת חזק את הדת בקרב כלל האוכלוסייה. לשם כך, מונו מדריכי דת בכל רחבי ספרד, אלה לא הסתפקו בהסברת מהותה של הדת בלבד, אלא אף פתחו בציד אדם על אותם "רכי האמונה", ולא בחלו בשום אמצעי כפייה כדי להשיג את מטרתם.
המכשול הגדול בו ראו הנוצרים את הסיבה העיקרית לעיכוב בואו של משיחם, היה ריבוי הנוכרים והזרים לנצרות, ובעיקר היהודים הדוחים את הסבריהם בדבר נצחיות מלכותו, ושמשיחיותו כלל אינה מעוגנת בכתבי-הקודש. על מנת לזרז את "גאולתם", פסקו שיש לשים קץ להמשך נוכחותם של "הכופרים" בתוך "מחנה המאמינים". הדגש על "הכופרים" הושם בעיקר על בני-דת משה, הלא הם היהודים, לפיכך יש להתמקד בהם, ולהיאבק בדתם בכל הכלים האפשריים, זאת חרף העובדה שהנצרות מייחסת ליהדות מקום מרכזי ומיוחד בתולדותיה, ושדרכה הואיל האל להוציא מקרבה את "שליחו", אולם הם בגדו בו, לפיכך ראשי הכנסייה קיבלו החלטה שאין די בשכנוע היהודים בהמרה דתם לנצרות ע״י התנצחות פילוסופית ודתית לגבי אמיתות הנאמר בכתבי הקודש, אלא שיש להילחם בהם גם בדרכים אגרסיביות אף של כוח, פיסי וכלכלי, על מנת "להשיבם, להנחילם ולהורותם את האמונה האמיתית".
ההחלטה המדינית-דתית על האופן בו תטופל בעיית "הזרים" הרבים שאינם מוכנים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, הובאה בפני הכינוס האקומני-הנוצרי הבכיר בו התקבלו ההחלטות החשובות המחייבות לנהוג על פיהן בעולם הנוצרי. מי שנמנו על ראשי הכנסייה הבכירים ביותר, היו אנשי חצר המלוכה הספרדי. אלה פסקו שיש לשים קץ להתנצחויות הפילוסופיות־ דתיות, שאגב, בהן ידם של הפרשנים היהודים הייתה תמיד על העליונה, מכאן נפלה ההחלטה מטעם הכנסייה שעל היהודים להחליט, אם הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית, ובכך תותר להם המשך הישיבה בספרד, ואם לאו, עליהם לעזוב את המדינה בתוך זמן של 3 חודשים מיום פרסום הצו המלכותי. פקודת הגירוש ניתנה ביום 31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ״ב), למועד 31 ביולי 1492 (ז, באב), בצו"אלהמברה", ונחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה. הצו אסר בחוק המשך ישיבת היהודים בJבלי הארץ קסטיליה ואראגון. ויהודים שישבו בחבלי ארץ אלה, וסרבו להמיר את דתם לנצרות, נאלצו לעזוב את מרבית רכושם מאחוריהם, ולהתחיל בנדודים שלא ידעו מתי יגיעו לקיצם. לעומתם כמחצית מיהודי חבלי ארץ אלה המירו דתם, והתחילו להופיע יותר ויותר קהילות מומרים שלמות ובפרהסיה. קהילות אלה יצרו סוג חדש שכונה "נוצרים חדשים", ופעלו כיחידה חברתית מובחנת שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה , ואף גרמה לקנאה לא מעטה בקרב "הנוצרים האמיתיים", בשל היותם משכילים יותר ובקיאים ב״טסטמנט", היא הברית הישנה. צו הגירוש שיקף את שאיפת הכתר ליצירת חברה נוצרית הומוגנית, ללא ערב-רב זר בתוכה, ומשהפר את הוראות הנהגת הכנסייה, נמסר בידי"האינקויזיצייה", אותו בית דין של הכנסייה הקתולית שהוקם במיוחד למטרה זו. בית־דין זה החל לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481, ומטרתו הייתה לשמור על אחידות האמונה הנוצרית וערכיה, ולטפל בסוטים שטרם קיבלו עליהם את מלכותו של "המושיע". בסמכותו של בית-דין זה ניתנה הרשות לדון את הסרים מדרך האמונה הנוצרית, לעינויים קשים ככפרה על עוונותיהם, או אף לדון אותם למוות בתלייה או בשריפה על המוקד לכל אותם יהודים שעדיין מחזיקים ביהדותם. החלטותיה של האינקוויזיציה היו סופיות, ולא ניתן היה לערער עליהן.
ראש האינקוויזיציה בעת הזו, ומי שעמד מאחורי גזירת הגירוש היה תומאס דה טורקמאדה, בן להורים מומרים, שסבר שמתנצרים החדשים, נתונים עדיין להשפעה היהודית־דתית, ומעצם נוכחותם הם יכולים לגרום למתלבטים לשוב ליהדותם, לפיכך פנה למלך פרננדו ואשתו איזבלה, בדרישה להורות על גירוש כלל יהודי ספרד שטרם התנצרו, על מנת למנוע את השפעתם של אלה על המומרים שעדיין מתלבטים לגבי זהותם החדשה. המלכים קיבלו את דרישת ראשי הכנסייה והורו על גירוש כלל יהודי ספרד, וביום 31 במרץ 1492, פורסם הצו המלכותי, הוא Edicto de Granada, שפרסומו עוכב עד ליום 29 באפריל. צו זה היה החלטי וסופי, ולא הייתה כל דרך לביטולו עד לביצועו המושלם.
במקביל לגירוש היהודים, בשנת 1502, הוצא צו מלכותי המורה גם לכלל המוסלמים שבחבל גרנדה שאם חפצם לתחת בספרד, חובה עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 1/2
עמוד 42
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
יעקב בן מלכא. נפטר תקל״א, בתטואן. מו״ץ בפאס. בהקדמת שו״ת זרע יעקב, תואר כ״המקובל האלוהי״. ייתכן שחיבר פירוש לזוהר. ״חקירה לר׳ יעקב בן מלכא על אלפא ביתא״ מובאת בכ״י פריס 1455, דף 112ב, אך קשה לקריאה. (אגב, הוא כותב שם, דף 112א: ״נאם השפל בנפש מדוכא גולה ממקומו כדג״). בכתב־יד מופיעים שירים על שם יעקב בץ מלכא, וכנראה שירים שנכתבו אליו.
יעקב מראג׳י בן שמואל. 1700 בערך. מקובל נודע, רבו של ר׳ אברהם ן׳ מוסה, וחברו של ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו, ״שהחשוב שבחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר״י היה חוגו של ר׳ יעקב ך מאראג׳י בתטואן. ממנו יצאה השפעה על המקובלים בסאלי״. ר׳ יעקב ״הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י״, על פירושיו לאידרות ראה להלן הערות 677-675. פירושו על אידרא זוטא קדישא נדפס בסוף הדרת זקנים (וויען תרמ״ז). הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת האר״י. הגהותיו לכתבי האר״י פזורות בכתבי־יד שונים. למשל, בשולי גילוי לאדרת האזינו, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 9א-ב; הגהות לאוצרות חיים, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162 ונדפסו במקום בינה (לר׳ יצחק צבע, שאלוניקי תקע״ג, כב ע״א – מד ע״א; למבוא שערים – בראש כ״י בהמ״ל 1684, שנעתק בח בכסלו תצ״ט, מקום בינה, שם, צג ע״ב – קג ע״ב; לספר הבונות – בכ״י להמן 172, דפים ח-טז. וראה במיוחד, דף יא ע״ב. מקצתן נדפסו גם בשערי בינה, יא ע״א – לא ע״א. קונטרס קבלי לוריאני מובהק, ששלח לר׳ רפאל ך צור, מועתק בסובר הרזים, ג׳רבה תשי״ד, נז ע״ב – סג ע״א. וכן בכ״י בהמ״ל 1774, דפים 1א-12ב. עוד מובא מאמר קצר משמו במערת שדה המכפלה (הארוך), ירושלים תר״ע, נח ע״ב.
יעקב נחמיאם. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים, ״הרב הקדוש המקובל״, וכיוצא באלה (מ״ר, סח ע״ד).
יעקב סירירו בן מתתיה. ״הרב החסיד הקדוש המקובל מוהר״ר יעקב סירירו… איש אלוהים קדוש הוא נתבקש בישיבה ש״מ [ = של מעלה] כבן פב שנה בשנת תרי״א״. רמו״ץ בפאס.
יעקב פינטו בן ראובן. נפטר אחרי 1750 מחכמי מראכש, ומתלמידי ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. חברו של ר׳ ישעיה הכהן, ולפי השערת טולידנו, ״כנראה שחיברו ג״כ פירושים על הזוהר״. אכן, חיבור גדול של פירוש לזוהר בשם לקט שושנים נמצא בכ״י מוסד הרב קוק 51 (נעתק בשנת תק״א), וכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1828 (נעתק בשנת תק״ט). הפירוש בנוי, כדבריהם, על ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב מראג׳י. הגהותיו לספר הבונות נדפסו בשערי בינה, שם, א ע״א – י ע״ב. ושם פזורות גם הגהותיו לאוצרות חיים. כן נרשמו הגהותיו בשולי אוצרות חיים, כ״י ניו־ יורק/להמן 162. וראה גם לעיל ע׳ דוד צבאח.
" יעקב(א)בן צור בן ראובן. יליד פאס, יום שבת כז באייר תל״ג – ליל שבת א בטבת תקי״ג. ״פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו ר, יהודה ן' עטר היו מן הבולטים ביותר שבחכמי מארוקו״. תלמיד־חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו ; לבד משו״ת משפט וצדקה ביעקב. ידוע שהגיה כתב־יד של ירח יקר, לפירושו של ר׳ אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי לזוהר. הגהותיו לאוצרות חיים נזכרות הרבה בסובר הרזים. בכ״י ניו־יורק/להמן מס׳ 215, באו !הגהותיו לספר הכתות. העתקה מליקוטים קבליים שונים שאסף, נמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 30א ואילך. החיד״א, בשם הגדולים, מציין כי ״היה לו יד בקבלה מעשית״.
' יעקב בן שבת. נפטר יט בתשרי תרי״ח. מחכמי ג׳בראלטאר. בספר פיוטיו יגל יעקב (ליוורנו תרמ״א), משתמש במונחים קבליים (וראה, למשל, ט ע״ב). בדף טז ע״א מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לר' יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את ר׳ יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ״והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור, וכמה רבנים נקברים במערה … חמשים צדיקים … והאחרון … הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט״. על חיבורו רוח יעקב ראה להלן בפרק יא.
יעקב ששפורטאש. 1698-1610. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג׳יריה. היה רב ראשי בתלמסאן, אחר כך בפאס ובסאלי. ״נכנס לפרדס בימי שבתו שם [במארוקו] ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו״. ספרו ציצת נובל צבי יצא במהדורה מדעית בידי י׳ תשבי, ירושלים תשי״ד. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש להיכל הקדש של ר״מ אלבז, ״המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת ר׳ משה קורדובירו דווקא״. ר״י ששפורטאש חיבר גם פיוט על ספירות בן שלושה־עשר בתים. מתחיל: ״אקוד עלי אפי״. נדפס בהיכל הקדש, אמשטרדם תי״ג, ו ע״א – ז ע״א (ומזכיר זאת בהקדמה, ד ע״ג). וכן בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 4643, רף 22א-ב; ב״י פריס 858, דפים 258ב-259ב. יצחק אבטאן. דרעא. בתוך פיוט למעלת הצדיקים (דף בודד), מאת אברהם עלון, נמנה גם: ״חסיד שמו נודע בסוד תורה ופשטן הרב הצדיק רבי יצחק אבטאן. נהר אדרא לכל שמו נודע בענוה״. וכן הוא בספר ישמח ישראל, עמ׳ 85. וראה מ״ר, עו ע״ב.
יצחק אלבאז. מחכמי פאס (מ״ר, עו ע״ג; רשימת עמאר, עמ׳ 254).
יצחק בן עמרם בר קאים. סוף המאה הט״ז וראשית הי״ז. ר׳ יעקב איפרגאן כותב (מנחה חדשה, דף 512ב): ״וזה שמעתי מהמאושר הענו הה״ר יצחק יצ״ו בכמהה״ר עמרם בר קאים זלה״ה ודבריו נכונים ומוסכמים ע״ד הזהר בכמה מקומות״.
יצחק די לויה. נפטר ח באב תע״א. מגדולי חכמי מראכש. שמו קשור לקבלה מעשית.
יצחק הכהן בן אברהם. נפטר לפני שע״ט. היה תלמידו של ר׳ משה אלבז. כמו כן מציין שמות של מקובלים שקיבל מהם. ידוע בחיבורו גנת ביתן. בפתיחה מייחל ״להגות ברמזי סודות האגדה ובסתרי פסוקים וסתרי טעמי המצוות ורמזיהם וסודי האותיות והניקוד והטעם ותפלות המועדים ושבתות וסוד מדות וספירות השי״ת אין סוף לרחמיו״. הספר כולל פירושים לספירות. הולך ומרחיב בפרטי הכינויים, עוסק בטעמי המצוות ותפילות שונות תוך שילוב הסברת כינויי הספירות. שירו(תחת הכותרת: ״בתים מלאים כל טוב״ וכו׳) מתחיל: ״אין סוף יתברך שמו וזכרו האציל אצילות מזיו אורו״(כ״י ביה״ד בלונדון 121, נז ע״ב – נח ע״א; כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 160א; ניו־יורק/בהמ״ל 2089, דף 51א). השיר שלאחריו: ״להבין כוונת של מעלה״, ויש בכותרתו חילופי־ נוסח (כ״י 10521, דף 161ב; בהמ״ל 2089, דף 52א).
יצחק סוויסיא. 1800 בערך. מקובל מתאמארת אשר בסוס. עלה לארץ ישראל. בהשתדלותו נדפס בירושלים תר״ע מערת שזה המכפלה של ר׳ משה בן צור, כדלקמן (מ״ר, עז ע״ד). ראוי לציין כי בהסכמת ר׳ חיים זוננפלד הוא מכונה ״אחד מהמכוונים״.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 42
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Chapitre I
Le quartier juif ou mellah
Le vieux quartier juif ou mellah de Meknès n’était pas bien grand : il s’étendait en tout et pour tout sur un rectangle de quatre cents mètres de long sur trois cents de large. Il comprenait en revanche des centaines de maisons serrées, voire imbriquées les unes dans les autres, plusieurs pièces donnant sur une même cour intérieure commune, avec d’étroits passages entre les pâtés de maisons, quelques rues tortueuses, des boutiques et des étalages.
Les enfants qui grandissaient dans le mellah respiraient journellement son atmosphère et s’imprégnaient des récits de leurs ancêtres. Parmi ceux qui faisaient partie de l’histoire locale, il y avait l’histoire d’une martyre, Lala Solika, morte décapitée à Fès en 1834 « pour la sanctification du Nom » pour son refus de se convertir à l'Islam. Il y avait aussi celle des 50 Juifs martyrs d’Oufran envoyés au bûcher pour avoir refusé de se convertir. Et bien sûr, on célébrait aussi l’épopée des ancêtres de la famille Tolédano elle-même – Rabbi Daniel, le plus grand des rabbins de Castille, prenant la tête des exilés lors de l’expulsion des Juifs d’Espagne, et celle de Rabbi ‘Hayim Tolédano, dont on affirmait qu’il avait eu le mérite de voir apparaître le prophète Élie.
Les murs du mellah qui entouraient les Juifs et les séparaient de l’environnement musulman les protégeaient à la fois de la haine et de l’influence des non-Juifs.
Jusqu’à l’arrivée des Français, le statut du Juif était celui du dhimi dont l’existence était tolérée moyennant le payement de la dizia, la taxe de soumission.
Celui-ci supportait en silence toutes les injures et vexations qu’on lui infligeait.
À certaines époques, il devait même retirer ses chaussures pour se rendre dans la Médina musulmane, ou porter un signe distinctif de sa judaïté – à seule fin de recevoir des injures. Mais dès qu’il se retrouvait dans le mellah, il redevenait ce qu’il était vraiment : un descendant princier du peuple élu. Là, il pouvait à loisir se construire un monde spirituel, riche en Tora et en mitsvoth, un monde en soi qu’aucun étranger ne pouvait comprendre, d’un niveau peu commun de foi et de piété.
A l’époque qui nous intéresse, quelque six mille Juifs vivaient à Meknès et leur nombre ne cessa d’augmenter jusqu’à atteindre, en 1924, celui de neuf mille âmes, exigeant un agrandissement du mellah. Tous se serraient dans 250 ‘cours’, soit environ quatre familles par cour. Peu d’entre eux avaient le privilège de posséder une cour privée et la plupart des ‘cours’ étaient communes à plusieurs habitations, comprenant un ou deux étages. Généralement, chaque maison abritait une famille avec des membres plus ou moins proches, souvent les grands-parents et aussi les enfants mariés.
Les murs épais qui entouraient le ghetto, avec leur portail fermé la nuit, formaient les limites du monde du Juif qui y résidait. Ce qui se passait au-dehors appartenait à un autre monde et lorsqu’on disait ‘tout le monde’ dans le mellah, cela signifiait ’tout le mellah’. Cette rupture totale d’avec le monde extérieur lui permettait précisément de jouir d’un monde intérieur riche et parfaitement pur.
La plupart des Juifs de Meknès menaient une existence simple et frugale, ce qui contribuait à ce qu’ils mettent l’accent sur les vraies valeurs. Ce n’est pas sans raison qu’on l'avait surnommée « La Jérusalem du Maroc ». On pouvait trouver, dans chacune de ses ruelles, des êtres d’élite très purs, d’une piété exceptionnelle, et de véritables érudits, particulièrement versés dans tous les domaines de la Tora, écrite et orale. Leurs grands rabbins sont restés le plus souvent inconnus en dehors du Maroc, faute d'imprimerie pour diffuser leurs œuvres, mais leurs contemporains connaissaient leur grandeur et appréciaient leur sainteté. Meknès avait aussi ses artisans et ses commerçants, des gens parfois simples, mais animés d’une piété fervente et sincère et consacrant une partie de leur journée à l’étude de la Tora. Les affaires communautaires reposaient entre les mains des rabbanim, dont l’autorité était reconnue par tous et auxquels tous se soumettaient de façon naturelle. Le Chabbat était rigoureusement observé et tous les cœurs étaient animés d’une foi profonde et sans faille.
Les « bakachoth »
« Lève-toi, mon fils ! »
Le petit Baroukh sent la caresse de son père le tirer du sommeil qui l’a vaincu. Ouvrant les yeux, il aperçoit les lumières du Chabbat qui brûlent encore dans les fioles. Lodeur de la skhina, le fameux plat du Chabbat amoureusement préparé par sa maman, la rabbanith Tolédano, flotte dans la maison.
Rabbi Yaacov Tolédano, l’un des prestigieux dayanim de la ville, réveille ainsi tendrement son fils en pleine nuit et lui tend une cruche d’eau : « Fais vite netilath yadayim, lui dit-il : la chirath habakachoth va bientôt commencer ! »
D’un bond, le jeune Baroukh est sur pied. Il aime accompagner son père au beth hakenesseth ; durant les longues nuits de Chabbat des mois d’hiver, les fidèles de la communauté se rassemblent pour louer D. et dire en chantant les « bakachoth ».
Fair du dehors est vif et piquant et, dans le ciel, les étoiles scintillent comme des milliers de perles. Baroukh, bien au chaud dans sa djellaba de laine, met sa main dans la large paume de son père. Ils marchent tous deux en silence, le petit Baroukh s’efforçant de suivre le rythme de son père qui marche à grands pas. De-ci, de-là, il faut enjamber une flaque bourbeuse, car les rues du vieux mellah ne sont pas pavées. Tout en marchant, ils sont progressivement rejoints par d’autres fidèles qui émergent des cours et des ruelles adjacentes, et tout ce petit monde forme bientôt une belle troupe entourant le Rav dont la zoukha, la redingote noire et le turban témoignent du rôle qu’il joue parmi eux.
De loin, on aperçoit bientôt les lumières tremblotantes des nombreuses lampes à huile du « tsalath de Chemouèl Tolédano »,le vieux betb hakenesseth où prie la famille Tolédano depuis des générations. Comme tous les batei kenesseth du Maroc, la simplicité extérieure du bâtiment ne laisse rien transparaître de la kedoucha qui l’habite. Lorsqu'ils entrent, les fidèles sont accueillis par le parfum pénétrant des branches de myrte qui entourent la bimah, et du thé à la menthe.
A l’entrée du Rav, les centaines de fidèles se lèvent avec respect, car Rabbi Yaacov Tolédano est aimé et apprécié de tous et un grand nombre d’entre eux s’approchent pour lui baiser la main. De multiples histoires courent à son sujet, à la fois sur ses connaissances en Tora et la crainte de D. qui l’anime. Rabbi Yaacov va s’asseoir à sa place et donne le signal de commencer.
L'officiant entonne alors le fameux piyout, poème fondé sur le Cantique des Cantiques évoquant le peuple juif en quête du Maître du monde,
comme une fiancée languissant son bien-aimé :
« Dodi yarad legano lir’oth bagamm… Mon Bien'aimé est descendu dans Son jardin… pour y cueillir des roses.
La voix de mon Bien'aimé frappe : ouvre-moi, ma fidèle colombe, les portes de Tsion que ],aime »
Et les fidèles de répondre :
«Bit¿ al tefa’hadi.. .Ma fille, ne crains rien, car Je me souviendrai encore de toi, et d’un pays lointain Je rassemblerai tes dispersés,
Je te reconstruirai et tu seras reconstruite dans ta beauté et ta splendeur… »
Strophe après strophe, l'officiant et les fidèles se relayent et le cantique pénètre, le long des ruelles, dans tout le mellah dont les habitants dorment encore. Rabbi Yaacov chante lui aussi à pleine voix, car il possède un sens inné du chant et de la musique. Il compose d'ailleurs lui-même des poèmes liturgiques, mettant en musique chacune de leurs rimes grâce à ce don naturel de la famille Tolédano.
Le rituel liturgique est si long que les paupières du petit Baroukh se ferment malgré lui et qu’il croit voir, en rêve, les anges ouvrir les rideaux du Ciel et venir mettre tous ces chants au pied du Trône Céleste.
Rabbi Yaacov consacre tout son temps aux besoins de la communauté. Sa journée commence avant l’aube et s’achève bien après minuit. On le voit marcher d’un pas rapide vers le beth hamidrach pour donner son cours de Tora et se hâter ensuite vers le beth din pour trancher une question de halakha. Puis il s’empresse d’aller au chevet d’un malade avant de se pencher sur un problème communautaire et trouver le moyen d'y remédier. Depuis une dizaine de générations, la famille Tolédano est au service de toute cause sacrée et c’est elle qui dirige la communauté à travers les époques, parfois tumultueuses, avec une grande responsabilité et un dévouement total, veillant à enseigner la Tora à leurs fidèles et à leur transmettre, de génération en génération, la chaîne d’or de la tradition. Le jeune Baroukh suit les traces de son père et son exemple se grave dans son cœur : c’est là, dans cette ruche où l’on distille en permanence le sens des responsabilités vis-à-vis de la communauté qu’il apprend son futur rôle.
C’est dans la maison de son père que Rabbi Baroukh va puiser les principes qu’il adoptera toute sa vie.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes: La Jerusalerm du Maroc
תולדות חב"ד במרוקו
פרק ד
המקשר
הוראות מהרבי
כאמור, הרב בנימין אליהו גורודצקי כיהן כבא כוח הרבי באירופה וצפון אפריקה. במסגרת תפקידו נהג לפקוד את מרוקו מספר פעמים בשנה, ועסק בפיקוח וסיוע לשלוחים ולמוסדות בכל רחבי מרוקו באמצעות יצירת קשרים אישיים עם רבני ומנהיגי יהדות מרוקו, במקביל פעל רבות למען גיוס משאבים, ובדרך קבע העביר דיווחים מפורטים לרבי על הנעשה במרוקו, וקיבל הוראות ומסרים מהרבי לשלוחים.
קשרים עם הג׳וינט
מסירות אין קץ הפגין הרב גורודצקי בכל הקשור להשגת תקציבים ותרומות עבור מוסדות חב״ד במרוקו. בשנים הראשונות לא גויסו תרומות במרוקו, והשלוחים שכמעט ולא יצאו מתחומי המדינה לא יכלו בכוחות עצמם להשיג תרומות, והרב גורודצקי, בסיוע רב מהרבי וגורמים נוספים, פעל רבות בדרכים שונות להשגת תרומות. לאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע את מנהלי הג׳וינט, עמם היה לו קשר עוד ברוסיה, לפרוש את חסותם על חב״ד במרוקו. ואכן במשך השנים ארגון הג׳וינט כיסה את מרבית ההוצאות של מוסדות ופעילות חב״ד ברחבי מרוקו. על כך ועל המאבק לתקצב את המוסדות בכפרים – להלן בפרק יב.
בשנים הבאות, כאשר נערכו מדי שנה ״חגיגות״ – ערבי התרמה למוסדות חב״ד במרוקו, בכל פעם היה הרב גורודצקי מגיע לקזבלנקה, מסייע בהכנות ל״חגיגה״ נואם בה את הנאום המרכזי ומסייע בכל כוחו לגייס תרומות בסכומים גבוהים במיוחד.
בעוד הרב מטוסוב היה עובד מול הג׳וינט במרוקו ושולח דו׳׳חות לג׳וינט בצרפת, הרי הרב גורודצקי, כדבר שבשגרה, פעל רבות בג׳וינט בסניף הצרפתי ובמנהלת הארגון בארצות הברית, ובביקוריו במרוקו היה מסייע גם מול פקידי הג׳וינט בקזבלנקה. עבודתו היתה מגוונת וכללה דיונים רבים אודות הוספות לתקציב הכללי ואישור מוסדות מסוימים למסגרת התקציב1.
פרק ה
שליח ורוכב על חמור
מהפכה רוחנית
בזה אחר זה הוקמו מוסדות חב״דיים ברחבי מרוקו, וקול התורה נשמע בערים ועיירות, בישובים המרוחקים ובכפרים הנידחים. הפעילות שתפסה תאוצה מהירה גרמה לאהדה גדולה לשלוחים בקרב הקהילות היהודיות, כאשר כולם רואים כי השלוחים מחוללים מהפכה רוחנית – להשיב אלפים לעולם התורה והיהדות, ובכך לבלום את המגמה האומללה של תלמידים יהודים המתחנכים בבתי ספר לא יהודיים, או בבתי ספר יהודים בהם מקבלים מנות זעירות בלבד של יהדות.
כמתואר בשער הקודם, בשנים הראשונות מאז החלה השליחות החב״דית במרוקו, נשלחו מספר שלוחים לערים בהן היו קהילות יהודיות גדולות, אך במקביל התפתחה פעילות מסועפת בעיירות, בישובים ובכפרים קרובים ומרוחקים. על כל זאת היה אחראי מנהל המוסדות הרב שלמה מטוסוב. הוא נדד בדרכים לא דרכים כדי לייסד בהם תלמודי תורה, וכאשר המצב לא אפשר הקמת מוסד נפרד, השתדל שהתלמידים לא ילמדו בשבתות ועוד כהנה וכהנה.
בעיירות ובחלק מהכפרים התלמידים למדו במוסדות של רשת ״אליאנס" או במוסדות צרפתיים, ומהם שלמדו גם בשבתות. לימודי קודש נלמדו זמן קצר בלבד מדי שבוע, ושמירת המצוות, שבתות ומועדי ישראל, נדחקו לקרן זווית. בכפרים רבים, במיוחד הקטנים והנידחים, כלל לא היו מסגרות לימודיות והילדים הקטנים שהו בבתים, וכאשר גדלו נהגו לשוטט ברחובות או לסייע להוריהם בפרנסת הבית.
הרב מטוסוב הגיע לכל מקום בו היתה קהילה יהודית, וניסה להקים כצעד ראשון תלמוד תורה, בו ילמדו הילדים תורה וינהגו ברוח ישראל סבא. לשם כך היה צורך בהסכמת ההורים, שלעיתים העדיפו שהילדים ילמדו במוסדות "אליאנס״ או המוסדות הצרפתיים, ולאחר שנמצאו תלמידים היה צורך בהסכמת הנהגת הקהילה, הרשויות המקומיות, הרב המקומי ועוד. לאחר כל אלו, היה צורך מידי למצוא מנהל או/ו מורים כדי לפתוח את התלמוד תורה. לעיתים איתר מורים ומנהלים במקום, ובמקרים אחרים הללו הגיעו מקרב תלמידי הישיבות בקזבלנקה ומקנס או מקהילות יהודיות אחרות.
המרחקים הגדולים ומספרם הגדול של המוסדות שהלך וגדל כל העת, אילץ את הרב מטוסוב לשהות בדרכים כל ימות השבוע ורק בשבתות שהה בקזבלנקה. כדי לאפשר את גידול המוסדות והמשך העבודה הסדירה, הן בקזבלנקה והן בכפרים, מינה מספר מפקחים, יהודים מקומיים, חלקם בוגרי הישיבה, שתפקידם היה להגיע לכפרים, לסייע ולפקח בגשמיות וברוחניות.
המוסדות שנפתחו בזה אחר זה ומנו למעלה מחמישים תוך שנה, היו שונים זה מזה מקצה לקצה. בעוד תלמודי התורה הגדולים מנו מאות תלמידים, הרי שהיו כפרים בהם מספר היהודים היה קטן, ותלמידים בודדים למדו תורה בתלמוד התורה הקטן שהוקם באחד מחדרי בית הכנסת או במבנה של משרדי הקהילה. ילדי הכפרים וגם המורים הגיעו לבושים בג׳לביה – חלוק ארוך בעל גוון אחיד, וישבו על שטיח פרוש על הרצפה כשרגליהם שלובות.
חשוב לציין כי השלוחים במרוקו שפעלו ברוחו של הרבי, לא ניסו לשנות אצל יהודי מרוקו את נוסח התפילה או מנהגים שונים, וכך גם את קודי הלבוש וצורת הישיבה. אך פקידי הג׳וינט שפרשו את חסותם ונתנו תקציב ביד רחבה למוסדות החב״דיים, תבעו והפצירו שוב ושוב כי המוסדות ייראו מסודרים, נקיים ומעוצבים בדומה לכיתות בארצות מפותחות, עם שולחנות, כסאות, לוח קיר ומורה שלבוש בחליפה מחויטת ולא בג׳לביה. בנושא זה היו חילוקי דעות רבים, וכדי לרצות את אנשי הג׳וינט עשו השלוחים ככל יכולתם להשיג ריהוט, ביגוד ועוד, בהתאם לבקשותיהם.
האהדה בקרב הקהילות היהודיות למנהל המוסדות הרב מטוסוב הלכה וגדלה, והדבר סייע רבות להתפתחות המוסדות. היו מקומות בהם המוסדות הוקמו בשותפות עם הרבנים והמנהיגים המקומיים, ובמקרים אחרים מונו הרבנים ומנהיגי הקהילות עצמם לתפקידים חינוכיים ומנהלתיים בתלמודי התורה והישיבות שהוקמו. כך, עם השנים, ברוב המקומות ראשי הקהילות העריכו מאוד את הפעילות החב״דית למען הדור הצעיר, ונוצר קשר מצוין בין חברי הקהילות והשלוחים, ובאמצעותם גם עם הרבי.
עם הזמן, נשלחו תלמידים נבחרים מהכפרים ללמוד בישיבות בקזבלנקה ומקנס, וכאשר הללו שבו לערי מגוריהם היו הם בבחינת "נרות להאיר". חלקם גם מונו לתפקידים רוחניים במוסדות החב״דיים, ושובם לעיר הולדתם סייע רבות.
האימפריה החב״דית בכל רחבי מרוקו הדהדה למרחוק. גם אנשי הג׳וינט שבתחילה סברו כי הקמת המוסדות בכפרים נראית לא מציאותית, הרי כאשר הם ביקרו בכפרים היו אחוזי התפעלות מההצלחה הגדולה. כאשר ניסו שוב ושוב להודות למנהל הרב מטוסוב, בכל פעם הפנה אותם למשלח הגדול – הרבי מליובאוויטש, שבכוחו ובהכוונתו צמחה אימפריית חב״ד במרוקו.
במדבר סהרה
הנה תיאור קצר על תקופת הקמת המוסדות:
זמן קצר לאחר הגיעו החל הרב מטוסוב במסעות קצרים למחוזות קרובים לקזבלנקה, כדי לאמוד את האפשרויות לייסד מסגרות לימודיות במטרה להפכן עם הזמן לתלמודי תורה וישיבות. הפעילות החלה על אש קטנה, כיוון שהרב מטוסוב נמנע לצאת מהעיר לזמן ארוך עקב עיסוקו בפיתוח הפעילות בקזבלנקה, ומלבד זאת התקשה להותיר את רעייתו לבדה לזמן ארוך – כך הוא כותב לרבי במכתב מא׳ אייר תשי׳׳א, חודשיים בלבד לאחר שהגיע למרוקו’. ברם, היהודים הרבים השוכנים באזורים המרוחקים עמדו לנגד עיניו, ועד מהרה החל לצאת מהבית לזמנים ממושכים, ואף הרחיק עד לכפרים במדבר סהרה ובהם הכפר ארפוד הרחוק למעלה מ־600 ק״מ מקזבלנקה. בארפוד יסד תלמוד תורה ובו עשרות תלמידים, ועל כך דיווח לרבי:
ביקרתי גם בכפרים הרחוקים מן הישוב, במדבר סהרה, ות״ל כי עלה בידנו והוקם וסודר תלמוד תורה בכפר ארפוד. לעת כזאת מספר התלמידים אחד וארבעים, מקוים כי במשך הזמן אי״ה יתווספו עוד כי ישנם עוד כשבעים נערים לומדים בבית ספר צרפתי, ואולי לכשתהיה תלמוד תורה במקום יצאו כמה מהם משם ויתוספו עלינו.
בשבועות הבאים המשיך הרב מטוסוב לעבוד במרץ בקזבלנקה ובד בבד יצא למסעות בכפרים, מה שגרם לעומס עבודה בלתי אנושי עד שהשליח המסור נפל למשכב באפיסת כוחות, אך בברכת הרבי עד מהרה התאושש והמשיך בפעילות בכל התחומים.
תלמודי תורה בימי החופש
לקראת הקיץ הוחלט לפתוח תלמודי תורה לתקופת החופש. למסגרות לימוד אלו אין צורך באישורים, וכך גם יוקל לארגן את הקהילה והרבנים סביב לימודים בימי החופש. כמובן, השאיפה היתה כי מסגרות לימוד אלו יהוו אבן יסוד ופינה לתלמודי תורה קבועים. לשם כך היה צורך להשיג מלמדים ראויים, אישורים מהקהילה היהודית המקומית וגם מקום מתאים. וכך, בתחילת חודש תמוז הרב מטוסוב דיווח לרבי על ההצלחה הגדולה בהקמת תלמודי תורה לתקופת החופש בכפרים, שבהם לומדים מאות תלמידים:
הנה סודרו בעזהי״ת תלמודי תורה בחמשה כפרים, בעיקר בשביל חודשי החופש, ואולי יש תקוה, כי זה יתן בלב קצת מהתלמידים להשאר ללמוד גם אחרי כן
ואלה שמותם למספרם:
מקזבלנקה. בארפוד יסד תלמוד תורה ובו עשרות תלמידים, ועל כך דיווח לרבי:
ביקרתי גם בכפרים הרחוקים מן הישוב, במדבר סהרה, ות״ל כי עלה בידנו והוקם וסודר תלמוד תורה בכפר ארפוד. לעת כזאת מספר התלמידים אחד וארבעים, מקוים כי במשך הזמן אי״ה יתווספו עוד כי ישנם עוד כשבעים נערים לומדים בבית ספר צרפתי,
- טאורירט – כחמשה ושבעים תלמידים
- פעטאט ־ כמאה ועשרים תלמידים
- אדזעם – כארבעים תלמידים חמש שעות וכעשרים תלמידות שתי שעות.
- טאלדא – כשמונים תלמידים.
- סעטעט – כמאה ועשרים תלמידים.
תולדות חב"ד במרוקו
עמוד 44
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
La musique marocaine juive
Je ne sais si j’ai parlé de la musique marocaine juive. Cette musique, était toute vocale, pareille à celle des Musulmans. Elles étaient sœurs, comme la langue hébraïque est sœur de la langue arabe. Certains prétendent, que c’est la même musique. Voici comment ils expliquent cela.
Les musiciens écoutaient le vent chanter en passant par les branches des arbres. Ils s'aperçurent que la musique du vent était différente à chacune des 24 heures de la journée. Ils arrivèrent à la capter et à ordonner une musique qui e divisait en 24 séries d’airs différents les uns des autres. La mesure qui se faisait à la main se divisait pour ainsi dire en cinq clés.
Chaque heure avait sa musique. Et certains disent que l’on ne doit pas mélanger la musique du soir avec celle du matin ou le contraire.
Donc, primitivement, la musique se divisait en 24 heures ou Nouba. Par la suite, treize de ces Noubas se sont perdues, et il ne nous reste en mains que onze Noubas.
Et je ne sais vraiment comment, mais les Juifs marocains ont hérité de cette musique. Mieux encore, ils ont adapté cette musique à la poésie juive.
Même les Poèmes de Rabbi Yéhouda Halevy, Rabbi Abraham Ben Ezra, ou Rabbi Chlomo Eben Guébirol, ne se chantaient plus que sur les airs arabes. Les chanteurs juifs, prétendent, que les treize Noubas oubliées par les Arabes, n’ont pas été complètement perdues. Car, il existait chez nous, les Juifs du Maroc, deux catégories de musique. L’ancienne et la nouvelle. La nouvelle, c’est exactement celle que l'on entend chez les Arabes, alors que l'ancienne leur est inconnue. Il faut dire cependant qu’à quelques nuances près, elles sont très proches.
La question est si l’ancienne musique encore chantée chez nous, ne serait ras composée des treize noubas oubliées par les Arabes ? Ces airs se sont perpétués chez les Juifs, grâce à une tradition très ancienne. On se levait très tôt le samedi, vers deux heures du matin, on allait à la synagogue, et sous la direction d’un "Maître chanteur" au sens littéral des mots, on exécutait des beaux morceaux de musique, en chœur ou individuellement, à mur de rôle avec des paroles hébraïques sur des airs arabes, sauf bien entendu, quand il y avait innovation de la part d’un invité d’honneur d’un autre pays ou d’une autre ville.
Au début, cette musique se transmettait de génération en génération ainsi que nous l'avons dit plus haut, dans les réunions familiales et dans les synagogues. Dans les prières et les Pïyowfïm-poèmes chantés, on employait l’ancienne musique. Les chanteurs n’étaient pas obligés de savoir les deux musiques, mais il y avait des cas, rares il est vrai, où un maître de musique savait les deux et même un peu de musique européenne.
Je disais qu’au début, cela se transmettait oralement, mais depuis trois ou quatre générations, certains chanteurs professionnels se sont réunis et ont publié des ouvrages contenant uniquement les prières de l’aurore et les morceaux de chants qu’il fallait chanter, chaque samedi matin dans les synagogues, avant l’office matinal du samedi.
Le dernier ouvrage, Chir Yédidot, a été publié à Marrakech par trois auteurs de Mogador ; Rabbi David Elkaïm, Rabbi David Yflah et Rabbi Haim Afriat qui demandèrent à un tres jeune homme de Marrakech, Rabbi Haïm Attar de superviser le travail de l'imprimeur. Cet ouvrage fait loi depuis, d'abord dans tout le Maroc puis ici en Israël et dans les communautés juives de la Diaspora. Les Piyoutim réunis dans ce livre sont d'auteurs bien connus, comme Halévy, Eben Guébirol, Eben Ezra etc. et d'auteurs marocains et nord africains, tels que Rabbi Haïm Pinto, Rabbi David Elkaïm de Mogador, et Rabbi David Hassine de Meknès, et beaucoup d’autres.
A Mogador a vécu Rabbi David Yflah – plus connu sous le nom de Cheikh David , le plus grand chanteur du Maroc juif ou arabe. Il était d’une famille de chanteurs qui savaient par cœur des milliers de poésies, aussi bien en musique ancienne qu’en nouvelle. Il est mort il y a une vingtaine d’années. Les plus grands chanteurs de la génération de Moulai Hassan jusqu'au règne de Sidi Mohamed V venaient de toutes les grandes villes chez le 'Cheikh David' pour faire revivre, ou raviver certains airs oubliés.
Le chanteur le plus connu actuellement est Rabbi David Bouzaglo, il vit encore à Casablanca.
'Cheikh David' Il était connu aussi du nom de Rabbi David Ben Baroukh, (son nom et celui de son père) mais pour ne pas confondre avec Rabbi David Ben Baroukh, le saint de Taroudant, on l’appelait Cheikh David, car il était le cheikh (chef) des Juifs du Mellah
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 78
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
תרשיש ב
מחקרים נוספים ביהדות תוניסיה ומורשתה
עורכים
אפרים חזן וחיים סעדון
הוצאת אדרא
אפרים חזן
'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
קובצי הפיוטים כמנהג תוניסיה וג'רבה נותנים מקום של כבוד לשירתו של המשורר רבי אליהו בן יוסף סדבון, שחי במאה השמונה־עשרה. למשל, בקובץ הפיוטים החשוב של יהודי תוניס, 'שירי זמרה' (ליוורנו תרל"ב 1872- ), עולה שמו כאחד מארבעת הפייטנים המרכזיים לצידם של רבי ישראל נג'ארה, רבי מוסה בוג'נאח ורבי פרג'י שוואט. הוא הדין בכתבי היד התוניסאיים. אלה ערוכים בסדר אלפביתי של התחלות הפיוטים, ולאחריהם מובאים שירים על פי מעגלי הפיוט וייעודם של השירים, כגון כתבי יד 850 , 2137 , 2138 ממכון בן־צבי וכן כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 1350 , כתב יד סינסינטי 2038 , 2039 , ועוד. ברוב הקבצים הללו רב חלקו של אליהו סדבון.
רבי אליהו סדבון הוא המשורר השני בחשיבותו בין משוררי תוניסיה לאחר פרג'י שוואט. פורסמה רשימה של שמונים ושלושה מפיוטיו, ושירתו תוארה והוצגה בצירוף ח"י שירים מבוארים וקווים לתולדות חייו. מידע נוסף התגלה עם פרסום הספר 'תולדות חכמי תונס' מאת המשורר יוסף הכהן טנוג'י. המחבר ציין, כי בשיר שבכתב יד שברשותו הצביע המשורר על תקע"א כשנה שבה קרה האירוע הציבורי המתואר בשיר, ומכיוון שמשוררנו כתב קינה על מותו של השד"ר רבי אליעזר גאלמידי, שנהרג בשנת תקס"ד, הרי שנוכל להסיק כי השנים תקס"ד-תקע"א היו שנות שיא במעמדו של רבי אליהו סדבון, שהרי שימש בהן "דובר" של הציבור כולו.
במאמר זה אנו מבקשים להציג את פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון, הכוללים, בין היתר, קומפוזיציה מונומנטלית, קדושתא בסגנון ספרדי לחג הפורים, פיוט 'מי כמוך' לשביעי של פסח ופיוט שכתב רבי אליהו לכבוד ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי.
כדי להבין את יצירתו של רבי אליהו סדבון, ובעיקר את פיוטי מעגל השנה, עלינו לסקור בהרחבה את זיקתו לַשִירה של פרג'י שוואט.
אחד הגילויים המעניינים בשירת פרג'י שוואט היה הקדושתא לחג החנוכה. זהו גילוי מפתיע, שכן לא היינו מצפים כי לאחר פסק מפורש של בעל ה'שלחן ערוך' נגד שילוב פיוטים בתפילת היוצר, יקום פייטן שיחבר מערכת פיוטים לקדושתא האמורה להשתלב בתפילת העמידה. דבר זה הביאנו לשער שמא אין כאן אלא מעשה יצירה על פי תבנית הקדושתא, ולמעשה לא שימשה הקדושתא תפילה בציבור. והנה, עדות של רבי יוסף הכהן טנוג'י מלמדת, כי למרות הפסק של מרן, לא ויתרו יהודי תוניסיה על מנהגי אמירת הפיוטים במסגרתם ההיסטורית. רק בתקופה מאוחרת יותר, מן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ואילך, הועברו הפיוטים לאחר תפילת העמידה, וגם אז השתמרה עוד אמירת הפיוטים במקומם בקרב קהילת הפורטוגזים. הדברים נאמרים בערך הדן ברבי אברהם אלנאקר, מדפיסם של כמה וכמה מחזורי תפילה, ובכללם 'מחזור קטן, מנהג תונס' (דפוס ליוורנו, תקנ"ב). טנוג'י מתאר את מפעלו זה של ר"א אלנקאר:
והעתיק כל המחזור מנהג תונס אחרי תפילת י"ח כאשר הסכימו הרמ"ס [הרה"ג מסעוד אלפסי — המעתיק] ודעמיה בס' משחא דרבותא ע"פ סודות הקבלה כדעת השואלים ממנו בערי אלג'יר עש"ב [עיין שם באריכות]. ועד היום ק"ק פורטוגיזיס נוהגין בהן כמלפנים להפסיק באמצע התפילה לומר אותם המחזורים המיוסדים ממשוררי ספרד הקדמונים במעמדיהם. אבל הקהלה התוניסית כבר קבעה אותם אחרי תפילת יח מימי הר"י בן זקן שהדפיס המחזור בליוורנו תקכ"ב וכדעת הרמ"ס הנז'.
נמצאת למד כי רק בסוף המאה השמונה־עשרה הועברו פיוטי הקרובה ממקום ייעודם במהלך תפילת העמידה בחזרת הש"ץ לאחר התפילה, וגם זאת רק בקהילה התוניסית המקומית. ואילו קהילת הפורטוגזים בתוניס דבקה במורשתה והשאירה את הפיוטים על מכונם. דבר זה מלמדנו כי פרג'י שוואט כתב את הקדושתא לחנוכה בקהילה ששילוב הקדושתא בתפילה היה חלק ממנהגיה, וכי קהילה זו הייתה גמישה ודינמית דיה להכניס קדושתא חדשה בת הזמן אל מערכת התפילה.
בעקבות הקדושתא של רבי פרג'י לחנוכה הלך רבי אליהו סדבון וחיבר קדושתא לפורים. תיאור מפורט של הקדושתא למרכיביה הביא טנוג'י, ואף ציטט בהרחבה מתוך תחילתם של הפיוטים השונים. למיטב ידיעתנו, זו הקדושתא האחרונה שנכתבה.
השוואה בין שתי הקדושתאות מלמדת היטב שלנגד עיניו של ר"א סדבון עמדה הקדושתא של פרג'י. השפעתו של פרג'י על משוררנו בולטת ביותר בתחום הצורות, והדבר ניכר בשתי דוגמאות בולטות במיוחד. בשעתו תיארנו את התבנית המיוחדת לשיר 'אהלל אל אבותי', שאות האקרוסטיכון חוזרת בראש כל מילה ממילות המחרוזת. האקרוסטיכון העולה מטורי הענף בסטרופה הוא "אני פרג'י בר נסים", ומטורי האזור עולה האקרוסטיכון "שוואט משפחתי". בעקבות שיר זה הלך רבי אליהו בשיר 'אני אֶל אֵל אדרשה', והעמיד אות חוזרת בכל מילה, והתקבלה החתימה "אליהו" בטורי הענף והחתימה "סדבון" בטורי האזור. השוואה בין שתי המחרוזת הראשונות של שני השירים מלמדת על הקִרבה בין המשוררים, וכך היא המחרוזת הראשונה בשיר של פרג'י:
אֲהַלֵּל אֵל אֲבוֹתַי / אֵלָיו אֶפְצַח אֲמָרִים
אָנָּא אֱזֹן אֶנְקוֹתַי, / אַבִּיר אַדִּיר אַדִּירִים
אַיָּם אֵיפֹה אוֹתוֹתַי / אָבְדַן אֵילִים אֲרוּרִים
שונאְ יֶך שימםָ שַׁמהָּ / שַׁסעַּ שָׁרשֵׁ שָׁרשְֵׁימוֹ
שׁוּבָה שִׁיבַת שׁוֹמֵמָה / יִשְׁלַח שַׂר שָׁלוֹם שְׁמוֹ
כל מילה בשלושת הטורים הראשונים פותחת באל"ף, וכך נבנה האקרוסטיכון של טורי הענף; בשני הטורים שאחריהם מתחילה כל מילה באות שי"ן, וכך נבנה האקרוסטיכון המקביל, כמצוין לעיל. מטבע הדברים, התחביר בשיר מעין זה הוא אסינדטי, כלומר ללא מילות קישור, ועל הקורא לגלות גמישות בפענוח מבנה המשפט. על פי תבנית זו עצמה כתב ר"א סדבון:
אֲנִי אֶל אֵל אֶדְרְשָׁה, / אֵלָיו אָשִׂים אִמְרָתִי
אֶשְׁאֲלָה, אֲבַקְּשָׁה, / אֶתְאַב אוֹר אֲפֵלָתִי
אֲצַפֶּה, אַל אֵבוֹשָה, / אוֹחִיל אֵל אֱיָלוּתִי
סוֹגְדֵי סֶמֶל, סוּרֶיךָ, / סַכְסְכֶם סַעֲרֵימוֹ
סוֹפְרֵי סוֹד סְתָרֶיךָ, / סַמְכֵם סַעֲדֵימוֹ
קרבת הדברים והשפעתו של פרג'י ניכרות בראייה ראשונה. אות האקרוסטיכון החוזרת על עצמה, צירוף השם בטורי הענף ושם המשפחה בטורי האזור, הצימודים ומשחקי הצליל, תוכן הדברים ואף חריזת האזור — בכל אלה הלך ר"א סדבון בעקבות פרג'י, ומתקבלת דוגמה ברורה של מסורת השיר העוברת מדור לדור. כוחה של מסורת זו הוא הרבה מעבר להשפעה הישירה של שירת פרג'י על שירת ר"א סדבון, שכן התבנית שתיארנו כאן אומצה גם על ידי רבי משה בוג'נאח, ובאותה המתכונת עצמה הוא כותב:
אֶעֱרֹךְ אֹמֶר, אַבִּיעַ, / אֶקֹּד אֶרֶץ אֶשְׁתַּחֲוֶה
אַפַּים, אַף אַכְרִיעַ, / אֲרוֹמֵם אֵל אֲחַוֶּה
אֱמוּנַת אֵל אוֹדִיעַ, / אַדִּיר אֵלָיו אֲקַוֶּה,
בָּרִים בּוֹטְאִים בַּהֲמוּלָה / בְּשֶׁבַח בּוֹרֵא בַּהֲדוֹמוֹ
בּוֹאוּ בֵּיתוֹ בִּתְהִלָּה, / בָּרְכוּ בּוֹרֵא בִּמְרוֹמוֹ!
סמוך לזמנו של ר"א סדבון כתב רבי נהוראי ג'רמון את שירו 'נורא נשגב נעלמת' על פי
אותה תבנית:
נוֹרָא נִשְׂגָּב נֶעֱלַמְתָּ / נִין נִלְאֶה נָשׂוֹא — נִזְנַח
נָפוֹג נָפוֹץ נֵאַרְתָּ / נִבְזֶה נִדְכֶּה נֶאֱנָח
נִגַּשׂ נִדַּח נָטַשְׁתָּ / נִתְעָה נִתְעָב נֶאֱלָח
גּוֹעֵר גַּלִים גּוֹי גְּעַר / גְּעַל גֵּאֶה גְּדָעוֹ
5 גָּבוֹהַּ, גְּבַהּ גָּהַר / גָּהַר גָּבַהּ גּוֹז גִּזְעוֹ
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
עמוד 32
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Le lendemain, je rencontrai Mehdi, l’ancien chef des travaux de la société. Mehdi était aussi un des meilleurs peintres du Maroc. Il était très connu dans la branche et surtout, très apprécié par les architectes qui venaient vérifier les travaux sur les chantiers. Ceux-ci n’avaient jamais rien à redire sur ses finitions. C’était aussi un spécialiste de la fabrication des peintures. Il faut préciser qu’à cette époque, les couleurs se préparaient à l’entreprise et Mehdi était un véritable artiste en la matière. J’ai retrouvé l’ancien contremaître dans un café de la ville, près du cinéma Camera que j’avais tant fréquenté, enfant. Il m’invita à déjeuner chez lui, dans sa villa, en ville nouvelle. J’acceptai avec joie. Il avait réuni toute sa famille pour la circonstance. Une de ses filles, professeur d’histoire à l’université de Casablanca était venue spécialement pour me rencontrer. Il y avait aussi deux autres filles, magnifiques, cultivées, restées célibataires. Ce sont elles qui maintenant, dirigeaient haut la main l’entreprise de peinture que leur père leur avait léguée. Mehdi avait en effet quitté Hadj Brahim pour créer sa propre affaire, probablement peu après mon départ. Il était maintenant à la retraite. Nous avons discuté boulot, le genre de travaux qu’elles dirigeaient, leurs rapports avec les ouvriers et nous avons parlé de la difficulté de monter sur des échelles. Nous étions assis autour d’un magnifique couscous, garni de viande d’agneau et de maints légumes. J’appris alors la tragique histoire de la famille de Mehdi. Jusqu’à ce jour, je ne savais pas que le pilote chargé de bombarder le palais du roi Hassan II, lors de l’attentat fomenté par le général Oufkir, était le fils de Mehdi. Sa photo ornait tous les murs de la maison. C’était un très beau garçon et un des premiers pilotes de l’armée royale. Il avait été exécuté sans autre forme de procès après l’échec de l’attentat. Ce qui est surprenant, c’est qu’aucun membre de sa famille n’avait été inquiété, fait plutôt rare dans les annales du Maroc.
Au cours de ce repas, Mehdi m’a chaleureusement remercié. Il a dit que c’était grâce à moi qu’il avait pu nourrir et faire grandir ses enfants et qu’il m’en était très reconnaissant. Autant que les délicatesses consommées, j’ai profondément apprécié l’amitié dont chacun d’entre eux me gratifiait. C’était plus que touchant. Nous avons aussi évoqué l’époque de notre travail en commun, les randonnées que nous faisions ensemble pour visiter les chantiers à travers le pays, les repas que nous prenions avec les ouvriers et naturellement, les accrochages hebdomadaires au moment de la paye. Mehdi était conscient que Hadj Brahim l’aimait beaucoup mais se gardait de le montrer, car il tenait à être le maître à bord et craignait que des marques d’amitié, surtout devant les architectes, ne nuisent à son autorité. Ceux-ci aimaient beaucoup le contremaître et ne voulaient avoir affaire qu’à lui. Nous avons également parlé de cet accident qui avait failli me coûter la vie. C’était dans les premiers mois de mon travail et nous venions d’engager un nouveau chauffeur de poids lourds, lequel ne devait sans doute pas être un as de la route. Nous roulions vers Fès où j’avais obtenu, quelque temps auparavant, par adjudication spéciale, une commande pour peindre une très grande école. Nous devions commencer les travaux ce jour-là et nous étions partis vers six heures du matin. Le camion était lourdement chargé avec les pots de peinture, les échelles et une dizaine d’ouvriers accroupis sur les pots. J’étais assis dans la cabine, le conducteur à ma gauche et un jeune contremaître à ma droite. Ce dernier est mort sur le coup quand notre chauffeur entreprit de doubler un car de transport en commun. Le choc fut terrible et le camion culbuta plusieurs fois avant de s’écraser dans les champs. Dès le départ, nous avions senti que ce routier ne maîtrisait pas son véhicule, peut-être à cause de la surcharge. Le camion chavirait et l’accident se produisit à environ une dizaine de kilomètres de la ville, vers Meknès Plaisance. Je ne sais s’il n’y eut d’autres voitures accidentées ni ce qu’il advint des travailleurs à l’arrière ou des voyageurs du car. J’étais grièvement blessé. Je m’étais fêlé le crâne et j’ai perdu connaissance pendant plusieurs heures. Je me suis réveillé à l’hôpital où je dus rester immobilisé quelques semaines. Mon seul souvenir après le choc est l’instant où je me suis retrouvé dans les bras d’une Française qui essayait de me calmer en me disant qu’elle me conduisait à l’hôpital Cornette. Ma mère, que Dieu ait son âme, a ensuite célébré chaque année le jour anniversaire de l’accident. Elle était persuadée que j’avais été sauvé parce que je portais le nom de son vénérable père. Guéri, j’ai encore eu le vertige pendant des mois. J’avais peur de conduire. Longtemps après l’accident, Hadj Brahim m’accompagnait quand je devais visiter des chantiers et je m’agrippais à lui à chaque virage. J’ai repris peu à peu le travail et même, je m’affirmais dans la direction de l’entreprise, apprenant toutes les ficelles des métiers de directeur, de comptable et de métreur. En fait, la gestion de l’entreprise reposait sur mes épaules. Hadj Brahim m’accordait une confiance illimitée et constante, si ce n’est ces fameux vendredis où nos vues divergeaient.
Je suis d’autant plus triste de ne l’avoir pas rencontré lors de mon premier voyage d’Israël au Maroc en 1978 – dès qu’une telle chose fut possible – quand j’ai tourné mon film autobiographique. J’étais alors avec l’équipe de tournage de la télévision marocaine, spécialement attachée à la cour d’Hassan II. Nous avions travaillé toute la journée et le lendemain, en route vers Fès, j’ai vu l’enseigne d’un magasin où s’affichait le nom de Hadj Brahim. Je me suis arrêté pour voir qui tenait cette boutique et il s’avéra que c’était la fille de mon ancien patron. Elle m’a tout de suite reconnu. Je lui ai dit que je ne pouvais pas rester davantage à Meknès pour rencontrer son père, lui transmettais mon affection et espérais le revoir bientôt. Mon insouciance ne fut pas réparable, puisque Hadj Brahim devait mourir quelques années plus tard sans que je ne le revoie.
Je dois avouer qu’à cette période, j’étais entièrement absorbé par ce film, censé, dans mon esprit, donner une meilleure image des Juifs du Maroc et balayer le stéréotype négatif qui entachait ceux d’entre eux qui vivaient en Israël. Je tenais alors plus que tout à montrer la richesse de la culture et des traditions des Juifs du Maroc et je crois l’avoir fait de mon mieux. Les Arabes, avec qui j’avais pourtant longtemps vécu fraternellement, étaient loin d’être ma première préoccupation lors de ce court séjour et je ne songeais nullement alors à relater le « côté arabe » de ma vie.
Une semaine après ce passage à Meknès, je me trouvais à Ouezzane pour filmer la hilloula de Rabbi Amram ben Diouane. J’y ai rencontré un cousin qui me reprocha le tort que j’avais fait à Hadj Brahim. Celui-ci, entendis-je honteusement, ayant appris mon passage à Meknès, avait arpenté la ville pendant deux jours, à ma recherche, comme fou. Je regrette beaucoup cette occasion manquée. J’aurais voulu lui raconter ce que j’étais devenu, mes études à Paris et ma carrière en Israël. J’aurais aimé voir alors l’expression de son visage, lui qui tenait à tout prix à me garder auprès de lui et m’avait même proposé de me prendre comme associé dans l’entreprise, ce qui m’aurait peut-être rendu plus riche..
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Page 49