הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
יהודי טטואן שעוד מכבר בעת בריחת מולאי אליזיד מאביו, דרש את עזרתם, אף הם מאנו לתת ידם לו, היו עתה הם הראשונים למטרה לחציו, ביום שבת בא מולאי אליזיד שם לטטואן ויחד עם המון תושבי העיר שבאו להקביל את פניו, באו גם כל ראשי הקהל והמון רב מיהודי טטואן ומנחה בידם לתת איליו, אך רק ראה את זעומי נפשו אלה.
ויצו מיד לקחת נקמתו ולפגוע בם, גם, בפומבי להתיר את דם היהודים אשר בכל ערי מלכותו, וכי כל אשר יביא לו ראש יהודי הרוג יקבל סך מה, ככה חשב מולאי אליזיד להכחיד את יהודי מרוקו כלה, כי כן היו דבריו עוד בטרם מלכו, אל שבט משפחות אמהיוס, שבט קנאים וחפצי נקם ביהודים, אשר רק בתנאי זה, נאותו לעזור אליו לתת בידו את רסן המלוכה בתנאי, שיהרגו את כל היהודים אשר במדינות מלכותו. ואמנם בעת יצאה הפקודה הזאת הראשונה מאת אליזיד בתיטואן, נמצא אז שם כהן מושלמי אחד שיעץ אותו להמיר את פקודתו זאת באחרת, ותחת להרוג אותם, יתן את רכושם והונם לשלל, כי עני חשוב כמת את אותם האנשים שהיו בעוכריו של אליזיד, בימי אביו, יוכל הוא להורגם.
וכן העצה הזאת מצאה אזן קשבת בלב אליזיד, ויוציא אותה מיד לפעולות. המון רב ממחנותיו נקראו בפקודתו להתנפל על רחוב היהודים ולנצל אותם, והיהודים אשר לא חכו לפקודה כזו, לא ידעו להתכונן אליה ולמלט מרכושם עד מה, ופתאום ביום השבת ההוא, יום בוא אליזיד תיטואנה לעת ערב, נמלא רחוב היהודים בהמון שודדים רבים, אשר פשטו עד מהרה בכל הבתים ויקחו את כל אשר מצאו, וגם את תכשיטי הנשים ובגדי האנשים הפשיטו בחזקה מעליהם, יש שנתצו עוד קירות בתים וגגות, ויש שחפרו באדמה ובבורות סתומים, למצוא אולי ממון מה בהם.
גם את בתי-כנסיות ומדרשות הרסו ויקחו את כלי הקדש, ולא רק ברכוש ובנכסים שלחו ידם, עוד נטלו את צרכי האוכל וישאירו את היהודים בלי מזון, ואלה שנאלצו אחרי כן לשלוח את עולליהם לשאול להם מתושבי העיר, ומהם נשארו גוועים ברעב שלושה ימים, נשים בתולות רבות עונו בתוך הבהלה ההיא. גם מקרה רצח והרג היו, ביחוד באותם היהודים שהיה להם איזה יד ושם אצל מולאי מוחמד אביו של אליזיד , גם את ציר ספרד בתיטואן, היהודי שלמה החאסאן, המית אליזיד מיתה משונה ואכזרית על כי חשד אותו שהוא גלה אזן שר העיר סוויטא, כי אליזיד חשב לשום על העיר מצור, כן גם שר העיר תיטואן הוא ושלושה סופריו אתו, נהרג על ידי אליזיד לפי חרב על כי לא אנס את יהודי העיר לעזור לו, לאליזיד בברחו מפני אביו .
נקל לשער כמה היה נורא המצב של יהודי תיטואן אז בעת צרה ההיא, היו רבים אשר בחרו להם למות מות חיים. ויש מי ששחת זקנו בכעסו, ומי ששרט בבשרו עד זוב דם, בכל זאת נפלא הדבר שלא נמצא אז אך אחד מיהודי תיטוואן שהמיר דתו, ואף אלה מהם אשר נשפטו ליהרג, הצדיקו את הדין עצמם ויסבלו בדומיה.
מתיטוואן, אחרי כלה אליזיד את חמתו בהם, נשלחו מאתו עוד פקודות כאלה לאיזה ערים אחרות במרוקו, לפאס ומכנאס, הגיעו הפקודות ההם עוד בכחצי אייר, בחודש הראשון למלכו, בפאס נקבצו המון שחורים רבים בני בריתו של אליזיד, ובראשם אחדים משרים וגדולי העיר, ויבואו ביום י"ד לחודש ההוא אל רחוב היהודים, ויתחלקו ביניהם למשמרות, אשר כל משמר יבוא אל חלק מיוחד מרחוב היהודים להיות השלל בסדר ומשטר, והאחד לא יכנס בגבול השני, ואת יום הפרעות קבעו להם ליום המחרת, כמובן, הרחוב שראו אז בערב יום הפרעות ההוא, כי שכיניהם צורריהם כבר מתכוננים המה לפרעות, נפל להם מפחד, נשים רבות הרימו עוד אז קול צעקות, ויש גם בהפילו ילדיהן, ובלילה נקבצו אנשים ונשים למשפחות, לבכות על גורלם עד כי יאמר סופר הקורות האלה. לא היה אדם שלן בביתו באותו לילה, ואמנם, לאושרם, הגיעה צוחת היהודים עד לאזני אם אליזיד, שישבה בפאס, אשר לקול הצעקה נכמרו רחמיה ותשלח צו אל ראשי הפורעים לחדול ממחשבתם וכן, ניצלו אז יהודי פאס בפעם ההיא, אך, לא כן קרה את יהודי מכנאס, הם, יהודי מכנאס היותר שנואים בנפש לאליזיד ידעו, כי אם ימלוך הוא, ידו תהיה בם הראשונה ולכן רק מלך אליזיד בסביבות תיטוואן, מיהרו הם לשאת את אשר יכלו, מרכושם והונם, ויעזבו את העיר ויתחבאו באהלי הערבים מכריהם עד יעבור זעם. ואמנם כאשר באה פקודת אליזיד אל אנשי בריתו במכנאס, אל שבט לודאיה, לשלול את יהודי העיר, עשו הלודאים בערמה, להעביר כרוז בשם המלך, כי הוא קרה סליחה לכל העמים והאנשים אשר היו נגדו בהיותו מורד באביו, וכי יוכלו לשוב לביתהם באין מפריע.
בערמתם זו יכלו לרמות את היהודים הנחבאים במדבר לבוא ולהכנס לעיר, ורק הם נכנסו, והאוייבים הקיפו אותם מכל עבר, יש אשר יתאחרו מבוא אל תוך העיר, אך אלה היה גורלם יותר רע. כי אותם תפסו השודדים מחוץ לעיר ויהרגום וככה "מחוץ שכלה חרב ומחדדים אימה ותהי צרה גדולה ליהודי מכנאס אשר כמוה לא ראו אבותם ואבות אבותם"
כi יאמר סופר הקורות ההוא, הבהלה הזאת הייתה ביום י"ד אייר, שאז המון השוללים נפוץ בעיר וחוצה לה, אך בלילה שאחרי ליל חמישה עשר, נאספו כל השוללים ויבואו בסך אל תוך העיר, ועבודתם, עבודת הביזה החלה אז. ותמשך עוד חמישה עשר יום, לא הייתה בית אשר לא נכנסו בה השוללים, במקומות רבים חפרו עוד בקרקע הבתים והחצרות וימצאו הרבה מטמוניות, ובכל זאת גם אחרי עבודה של חמישה עשר ימים, לא יצאו השוללים את העיר אף כי לא היה להם עוד מה לשלול, והיהודים שבכל העת הזאת התגוררו מחוץ לעיר מהפחד השורר בעיר, לא יכלו עוד גם אז להיכנס, וישארו ככה מתגוללים בחוץ משך אחד ועשרים יום, עד אשר ניתן להם רישיון לשוב.
והעריץ אליזיד לא אמר די בפקודותיו אשר שלח, ויוסף לעשות זר במעשהו, הוא בעצמו. מתיטוואן נסע דרך תאזה, טאנג'יר, ארזילא, אלקסאר, לאראצ'י, רבאט ומוגדור, ועוד למכנאס ופאס. ויעש שמות בקהילות היהודים שמה, בכל מקום אשר דרך עשה שם רושם נורא או מות או עוני. בעיר תאזה נתן את הון היהודים לשלל ואחרי כן גירש אותם לחוץ לעיר וישבו ערומים יחפים במערות ובמחלות עפר, ואת רחוב היהודים השכין בהמון שחורים לוחמי מלחמותיו, הם הרסו את בית הכנסת שברחוב היהודים ושוב בנו אותו בית מסגד, וכן, ישבו יהודי תאזה במערות שמחוץ לעיר בכפן ובחסר כל, משך שבועות אחדים. עד אשר השתדל שר העיר אלחלף בעדם לפני אליזיד, ויואל להשיב להם את רחובם.
בעיר טאנג'יר אילץ אליזיד את יהודי העיר למכור גם את חפצי ביתם למען לשלם את הסכום הרב אשר הטיל עליהם, שם תפש גם את שני מיודעי אביו, יעקב עתאלי ואחיו, את הגדול הרג על ידי כדור עופרת שיצק לגרונו, אך האח השני הספיק להמיר את דתו ולמלט נפשו. ( הערת ביניים שלי, לפי פסק של הרמב"ם, עדיף להתאסלם ולא למות, יען כי המוסלמים אינם עוסקים בעבודה זרה, ויש הגורסים, כך קראתי באחד הספרים, שגם הרמב"ם עצמו התאסלם הוא לתקופת מה, וזאת למלט נפשו, אך אין לידיעה על מה לסמוך, וזו השערה בלבד.
בעיר טאנג'יר אילץ אליזיד את יהודי העיר למכור גם את חפצי ביתם למען לשלם את הסכום הרב אשר הטיל עליהם, שם תפש גם את שני מיודעי אביו, יעקב עתאלי ואחיו, את הגדול הרג על ידי כדור עופרת שיצק לגרונו, אך האח השני הספיק להמיר את דתו ולמלט נפשו. כן במוגאדור, ובארזילא, אלקאסר, לאראגי, וראבאט, נצל אליזיד את היהודים ויציגם ככלי ריק. בין המנוצלים היה גם רבי שלמה די אבילא מראבאט, אשר לקח אליזיד את כל הונו מבלי השאיר לו שריד(*) בלאראגי נתפש יועצו של מו׳ מחמד, אליהו לוי אך גם הוא, כמו עתאלי לא עמד בנסיון, ועוד בטרם בואו לפני אליזיד, מיד כשנתפש ע״י אנשי־צבא, המיר דתו ואז סלח לו אליזיד וישלחהו לפאס ללמוד את חקי דת מחמד אך שם לא ארכו ימיו וימת אחרי זמן קצר.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
עמוד רמא
תעודה מספר 47-רבי דוד עובדיה-קהלת צפרו כרך א'
תעודה מספר 47
בשם ה' נעשה ונצליח.
החכמים השלמים הדיינים המצויינים כמה"ר ישראל…תשמרם.
אחרי דרישת שלום ושלומכם אות לטובה, על אודות כי לא טובה השמועה ששמענו על דברת כה"ר יחייא צבע ששמענו באומרים שהפליא לעשות לדבר תועה נגד הרבים והיחיד ובפרט נגד הנגיד כה"ר יצחק אביטבול נ"י שהוא מדבר עליו לשון הרע ומסירות דברים שלא נתנו ליאמר.
והנה בעתה בא לפנינו כבוד הרב יצחק נ"י ודינא קא תבע באומרו שאם יש לו דין או תביעה נגדו הוא כופף ראשו כאגמון לדין תורה שתעלה מגופו ומממונו, ולא ידבר עליו שום לשון הרע או מסירות, ואם הקשה ערפו, וןלא רצה לקבל עליו את הדין.
עודינו מחזיק ברשעו, הנה הוא מותרה ועומד שיש רשות ביג הנגיד לרדוף אותו עד חרמה, וגם אנחנו נחלץ חושים ולא נדע מה נעשה, יען שהרב יצחק הנזכר הוא קרי בחיל שאם ימצא בו איזה מרמה ועולה או עושה איזה דבר שלא כהוגן עליו רמי לקבל עליו כל מה שיגזרו עליו החכמים והקהל, בעונש ממון ועונש הגוף.
אך אם הוא נקי כפים חלילה לכם לשמוע חרפתו וביזיונו, וכ"ש דברי מסירות ולשון הרע חס וחלילה, ואתם בני עליה התאזרו והיו לבני חיל לשבר מלתעות עול ולא תעשנה ידיהם תושיה דמה זו שתיקה והסתר פנים בנדון זה, ותשובתכם מהרה תצמח עם הרב יפה שעה אחת קודם שצריכים אנו לבעלי תשובה ואין להעירך כל אחד בשלום שלום ורב שלום.
יהונתן סירירו ס"יט – רפאל אהרן מונסונייגו סלי"ט – יעקב סיריו סי"ט
אחדש״ו כת״ר כראוי ליראי השם ולחושבי שמו זאת אומרת על דברת ריב ומדון שיש לידידינו הנבון כה״ר יצחק אביטבול עם כהרי״ח צבע, אנחנו צעירי הצאן לא ראינו בו שום דופי הן מענין המסירות הן דבר אחר ח״ו, ואדרבא מיום שנתמנה לנגיד הקים דגל התורה וכל אשר היה עושה היה ע״פ הדין, ובבקשה מכם רודפי שלום לשפות שלום למו כי לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום 4ולהוכיחם בשבט לשונכם להיות לאחדים כי הפירוד רע ומר ובפרט לעת כזאת, ולכת״ר החיים והשלום מאדון השלום.
יהושע יש״י סי״ט יהודה אלכאז ס״ט עמוד אגיטכול סי״ט
תעודה מספר 47-רבי דוד עובדיה-קהלת צפרו כרך א'
עמוד 56
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Scali
COHEN-SCALI
Appelatif donné à une des branches de la famille Cohen de Debdou au Maroc. Sur sa signification il y a plusieurs versions. La plus vraissemblable est une ethnique d'origine: la Sicile, en arabe Scala, qui au Moyen Age et jusqu'à l'expulsion de 1492, abritait une très importante colonie juive. Les 30.000 Juifs de l'ile, alors sous souveraineté espagnole, furent expulsés comme en métropole, malgré l’opposition de la population locale et son intervention pressante auprès des autorités qui n'aboutit qu'à un sursis de quelques mois, le temps d'apprendre les métiers exclusivement pratiqués jusque là par les Juifs. On peut y trouver confirmation dans le fait que ce patronynme était également porté par des familles musulmanes de Fès, qui se disaient originaires de Sicile, les Scali – à moins que ces mêmes familles ne soient d'anciens Cohen convertis à l’islam … Selon une autre version tout aussi plausible, Scali serait un indicatif de métier: le brodeur de fils d'or (en arabe Sklli), métier juif par excellence et qui rappelerait leur tradition antique de brodeurs des habits des prêtres au temps du Temple de Jérusalem. Cet artisanat était particulièrment développé à Séville et dans l'ancien temps on appelalit le fil d'or travaillé "Sklli sévilliani". En restant dans la même explication on peut ajouter que ces fils d'or pour la broderie viennent rappeler par leur brillant la pureté de leur ascendance, remontant au Grand Prêtre du temps des Rois David et Salomon, Sadok Hacohen, dont les successeurs devaient furent les grands pontifes du Temple jusqu'à sa destruction. Significativement, la valeur numérique des lettres hébraïques formant le mot Scali est la même que celle de Sadok: 200. Le berceau de la famille au Maroc est dans la bourgade de Debdou que l'on dit avoir été fondée par les membres de cette famille qui lui donnèrent le nom du roi David, en berbère Dbidou, Debdou. En 1676, ils furent chassés de Debdou par l’empereur Moulay Ismael et ils s'installèrent à Dar Iben-Méchal. Quand ils furent autorisés à y revenir, ils trouvèrent que pendant leur absence d'autres familles dont le Benaïm et surtout les Marciano les avaient supplantés dans la direction de la communauté et depuis ce furent des relations très tendues entre les deux grandes familles. Leurs querelles devinrent célèbres et furent souvent portées devant le tribunal rabbinique de Fès. Elles reprirent une nouvelle actualité sous la domination du rebelle Bou-Hmara (1903-1909) qui favorisa la famille Cohen et persécuta celle des Marciano. Elles ne devaient s'apaiser qu'avec l'installation française qui donna le signal à un exode progressif des membres de la communauté vers Fès, Oujda, Mélilia, Casablanca et l'Algérie. Cet appelatif est attesté en Espagne dès le XlVème siècle. Au XXème siècle, appelatif peu répandu, porté à Debdou et par émigration à Taxa, Fès, Tlémcen, Oran, Mostaganem, Oujda et Casablanca.
- DAVID: Il fut avec une dizaine d'autres membres de sa famille, le fondateur quartier juif de la bourgade de Debdou dans l'Est marocain dans laquelle ils trouverent refuge en fuyant les terribles massacres de Seville en 1391.La legende raconte que manquant d'eau, rabbi David frappa le rocher et une source en jaillit qui porte jusqu'à ce jour le nom de "source de Séville". Depuis la famille Cohen assuma presque sans discontinuité la direction de cette plus vieille communauté de Mégourachim au Maroc.
- SHIMON: Rabbin originaire de Debdou installé dans le village voisin de Dar iben Mechal. Il fonda la première synagogue dans le village, ses habitants priant jusque là en plein air. Ses enfants rabbi Yéhouda, rabbi Moché et rabbi Shélomo allèrent dans la même voie et fondèrent une école pour les enfants du village, avant de revenir dans leur ville d'origine, Debdou.
- SHELOMO: Fils de rabbi Shimon. Grand rabbin de Debdou du XVIIIème siècle, auteur d’une histoire de sa communauaté "Yahas Debdou" publiée avec son livre de Responsa "Vayahel Shélomo", (Casablanca, 1929).
YOSSEF: Notable de la communauté d'Oran au moment de la conquête française. Il fut désigné en 1832 par les autorités françaises comme l'adjoint de Mordekhay Amar, le chef de la Nation Juive de la ville. Après la suppression de cette fonction, il fut en 1843 le premier Juif à entrer au Conseil Municipal d'Oran.
- YEHOUDA: Rabbin à Fès, mort en 1841, célèbre en son temps pour son érudition, sa piété et son dévouement pour le bien public "courant comme un cheval pour subvenir aux besoins des pauvres" comme l'écrit rabbi Avner Israël Sarfati dans son "Yahas Fas". Refusant de vivre de la Torah, il exerçait le métier de bijoutier.
- ABRAHAM: Fils de rabbi David. Rabbin né à Debdou et mort à Taza où il fut appelé à servir de guide spirituel, en 1871. Auteur d'un traité sur la circoncision qu'il rédigea à la suite d'un rêve prémonitoire, "Bérit Kérota". Mort sans laisser d'héritier pour continuer son nom.
- HAYIM (1836-1925): Célèbre rabbin enseignant à Fès descendant de la famille de Debdou. Devenu aveugle à la fin de sa vie, il supporta avec amour toutes les souffrances et après sa mort sa tombe devint un lieu de pèlerinage.
- YOSSEF. Célèbre rabbin enseignant à Fès au début du siècle, mort en 1927. Il compta parmi ses disciples rabbi Yossef Benaïm l'auteur de "Malké Rabanan". Educateur dévoué, il fut parmi les fondateurs du Talmud Torah Em Habanim au début du siècle et son premier directeur. Il fonda aussi l'association "Or Hayirn” dont les membres se réunissaient les chabbat et jour de fêtes pour étudier la Torah.
- DAVID (1861-1949): Rabbin né à Debdou en 1861 d'une famille dont les origines remontent à Séville. Après des études dans les yéchibot des rabbanim Abraham Bensousoussan et Chélomo Cohen, il décida de monter en Terre Sainte, mais il fut retenu à Tlemcen par rabbi Haim Beliah qui lui demanda de rester y enseigner. En 1913, il fut nommé juge à Oran, puis Président du Tribunal Rabbinique d'Oran. Il termina sa vie à Jérusalem. Auteur d'un livre de Responsa qui connut une grande diffusion "Kiriat Hanna David"(1935). Le rav David Kalifa a fondé à Jérusalem dans les années 80 une Yéchiva pour francophones qui porte son nom "Kiriat Hana David". Parmi ses disciples les plus célèbres furent les grands rabbins Yaacob Ben Assaraf, Chélom Lasry et David Khalifa d'Aïn Temouchent. Auteur de "Léklia David", (Jérusalem 1937), commentaires de la Torah; "Keren Ledavid" sur le Talmud ( Meknès, 1946) et "Ledavid barukh", sermons.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Scali
Page 335
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
ד״ר יגאל בן־נון
מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958
סיבות רבות גרמו ליהודים לעזוב את מרוקו אחרי הקמתה של מדינת ישראל. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות. עובדת היסוד הייתה העובדה שמרוקו הוגדרה כמדינה מוסלמית. כל ניסיון להתגבר על קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון לכישלון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך המרוקניזציה והערביזציה של המנהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה. בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות באשר לעתיד היהודים במדינה החדשה. קורות היהודים בשאר ארצות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים למוסלמים. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני התעורר החשש לאיבוד היתרונות שהושגו בזכות החינוך הצרפתי עקב הערביזציה הצפויה להתבצע. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהתנהל זמן רב בקרב יהודי המדינה. תהליך זה התקיים כבר במאה ה-19 והואץ בתקופת החסות הצרפתית במסגרתו נטשו היהודים את הכפרים לכיוון העיירה הסמוכה ועברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות יותר. עם הפיכת קזבלנקה למוקד כלכלי חשוב עברו יהודים רבים ישירות מן הכפר המרוחק אל המרכז הכלכלי החדש.
הנרטיב הישראלי מייחס את העליות לישראל למניעים ציוניים. בכל העולם, נרטיבים לאומיים ניזונים יותר ממיתוסים וירטואליים, מאשר מאמת היסטורית. ואולי טוב שכך. היום ברור להיסטוריון, שחלקם של המהגרים לישראל ממניעים אידאולוגיים, זעום ביותר. סגירת שערי ארה״ב בשנת 1923 בפני הגירה הייתה אחד מהגורמים לעליות הגדולות ממזרח אירופה ומרכזה. כאשר הגיעו יהודים מארצות מוסלמיות, השתנה הנרטיב. עלייתם לא הוגדרה כציונית, שהוא מושג יוקרתי. המציאו עבורם הגדרה חדשה: ׳׳עלייה משיחית׳׳ משיחיות זו נשמעת יותר כמתנה צנועה לקרוב עני, שלא רוצים לראות בו חלוץ ציוני. יהודי מרוקו לא עלו ממניעים משיחיים אלא מחשש לחיים במדינה ערבית-מוסלמית שמשטרה מעורפל.
החשש מעתיד מעורפל הביאו רבים לבחור ביציאה ממרוקו. שליחי ישראל קבעו את גורל הקהילה, על סמך הערכה שגוייה, שסכנה מידית אורבת לה, ולכן מחובתם להצילה, יהיה המחיר אשר יהיה. קברניטי המדינה התעקשו להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות מנוגדת לגישה זו, להט העשייה אטם את עיני השליחים, והתנהגותם שיקפה את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח. שלושה עקרונות הנחו את קברניטי ישראל ביחסם לקהילה היהודית במרוקו וקבעו את קווי היסוד של תפיסתם הציונית: האנטישמיות היא אוניברסלית ועל זמנית, וכל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה. לכן על מדינת ישראל להקדים תרופה למכה ולהעבירו ארצה. אחרי שואת יהודי אירופה, יהדות צפון־אפריקה הפכה למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם.
על חשיבות יהודי מרוקו באספקת חיילים לצבא יש ללמוד משליחותו של ישראל עמיר, מנהל אגף כוח־אדם במשרד הביטחון, שביקר בקהילות צפון־אפריקה במרס 1953. הדו׳׳ח שמסר בישיבת המוסד לתיאום השפיע על עמדות ראש הממשלה דוד בן־גוריון לעניין ההקלות בכללי המיון של העולים. לצד הצרכים הפונקציונליים נאחזה האידאולוגיה הרשמית של ראשי היישוב באקסיומת היסוד הציונית שקובעת שיהודי בגולה, באשר הוא יהודי, חי בסכנה מתמדת. עבור האורתודוקסיה היהודית זו הקהילה שתנציח את היהדות מול איום ההתבוללות. ישראל מצדה, ראתה במאגר זה מקור שיספק כוח אדם לביצור ההתיישבות היהודית, כדי להתגבר על מה שמכונה ׳׳הבעיה הדמוגרפית׳׳. לא די היה להכריז חגיגית על מדינה. מי שעיניו בראשו ידע שעם 600,000 יהודים בארץ, מדינה לא יכולה להתקיים.
אי לכך, הנרטיב הלאומי נאחז כאקסיומה הקובעת שללא הצלת יהדות הגולה מסכנת האנטישמיות, ישראל תחטא להצדקת קיומה, כיוון שקיום זה לא היה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להבין את עקשנותם של שליחי ישראל להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות שלא תאמה אידאולוגיה זו, להט העשייה באותם ימים, אטם את עיני השליחים, ודוחותיהם שיקפו את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח.
הסופר מטנגייר קרלוס דה-נזרי הדגיש את ההבדל בין תולדות יהודי מרוקו ובין תולדות עם עולם: ׳׳הרי זו טעות לחשוב שמרוקו הייתה בשביל היהודים תומכי הלאומיות, מה שצרפת היא בשביל יהודי צרפת, ואנגליה בשביל יהודי אנגליה. לטעון זאת תהווה כניעה לאינטרפולציה מטעה׳׳. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שניהל את המגעים עם שלטונות מרוקו, עמד אף הוא על הבדל זה. לדבריו, לכל אורך תולדות התפוצה היהודית באירופה המזרחית, בלטה תדמית היהודי המנודה, המיטלטל ממקום למקום בחיפוש אחר ארץ מקלט שתאפשר לו לחיות את חייו כראות עיניו ולהתפרנס בכבוד. ואילו במרוקו המצב הפוך: המרוקנים נאחזו ביהודי ארצם בכל מאודם, מבחינה פוליטית וכלכלית גם יהד״. לעומתם, שרת החוץ גולדה מאיר ראתה בטביעת ספינת העולים אגוז חוליה בשרשרת קורות היהודים במאבקם באנטישמיות על ידי העפלה לישראל. כמוה, משה שרת ראה באירוע זה דף מתוך המרטירולוגיה היהודית: ׳׳אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה עכשיו ממרוקו׳׳.
ההיסטוריון מטעם המוסד, אליעזר שושני, עמד על האוניברסליות העל-זמנית של האיבה ליהודים: ׳׳ניסיון העבר ־ ובמיוחד לקח החורבן הגדול שבא על קהילות ישראל באירופה הנאצית – יש בו משום עדות, שסדרי חברה שהותקנו בעמל דורות נמחקים עד לבלי הכר עם בא הגל העכור שאין לו מעצור. במובן זה לא הל כל שינוי במעמד תפוצות ישראל בגולה מיום שהלכו היהודים אליה. אמנם הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה בהרגשתם היהודית, אך גולה היא גולה, ומיעוט הוא מיעוט ואיבה לזר, ובמיוחד ליהודי, היא איבה׳׳. ישראל חייבת להתערב במרוקו ״בין אם מבקשים ממנה אותם יהודים זאת, ובין אם אינם מבקשים זאת, בגלוי ובקול רם״ לדבריו, שיגור שליחי המוסד למרוקו לא שונה משליחות הישראלים שהוצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה: ׳׳אם מטילים אשמות מאשמות שונות על מדינת ישראל על מעשים שהיא עושה ועל מעשים שהיא אינה עושה, הרי האשמתה בהתערבות במצב היהודים באותן התפוצות בעוד זמן, תתקבל על ידה באהבה. יותר מזה, יש בו במעשה זה שלה, תוספת צידוק לקיומה בעולם׳׳.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
עמוד 68
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-L’erudit mechant et le boucher vertueux
L’ERUDIT MECHANT ET LE BOUCHER VERTUEUX
Un erudit avait une fille d’un premier lit. Comme il devait faire un long voyage, il demanda a sa deuxieme femme de prendre soin de sa fille. Il prit conge de sa femme, monta sur son cheval et se mit en route.
Apres plusieurs heures de voyage la jument entendit une voix qui emanait de la terre. Elle s’arreta et commenca a creuser le sol. Elle creusa et creusa jusqu’a ce qu’apparut une caisse a 1’interieur de laquelle se trouvait la tete d’un homme, dont le front portait cette inscription: “Cet homme est ne a Bagdad et est mort dans le quartier des Sept Portes de la ville Sale.” L’erudit expedia la caisse par la poste a son adresse. Lorsque sa femme le recut, elle pensa: “Est-ce que mon mari a des secrets devant moi?”
Elle se rendit chez sa voisine et lui raconta ce qui etait arrive. La voisine lui conseilla: “Ouvre la caisse et vois ce qui s’y trouve.” La femme ouvrit la caisse et elle y apercut la tete d’un homme. Elle remit celle-ci a sa fille pour qu’elle la jette au four. En sentant l’odeur de la tete la fille devint enceinte et lorsque l’erudit rentra de voyage, elle ne lui souhaita pas la bienvenue. Il demanda a sa femme: “Pourquoi ma fille ne vient-elle pas me voir?” “Il est arrive quelque chose et ta fille est devenue enceinte”, repondit la femme.
“Tu m’avais promis de la surveiller.”
“Elle n’a jamais quitte sa chambre”, repondit la femme. Durant toute la periode de sa grossesse, la fille ne quitta jamais sa chambre et les anges du ciel lui apportaient a manger.
Au bout de neuf mois, elle donna naissance a un fils, qui au bout de sept jours commenga a marcher. Le meme jour, l’erudit et le boucher de la ville moururent subitement. Le premier fut enterre en grande pompe, tandis que le boucher fut conduit a sa demiere demeure sans aucune ceremonie.
L’enfant alla chez les habitants de la ville et leur demanda: “Qui est mort ici aujourd’hui?”
“L’erudit et le boucher.”
Il leur dit: “Venez avec moi”.
L’enfant les conduisit au cimetiere. Arrive devant la tombe de l’erudit, l'enfant se mit a crier: “Debout, mechant. Debout, mechant. Debout, mechant.” Et voici, l’erudit se leva.
L’enfant demanda: “Q’as-tu fait tous les jours de ta vie?” L’erudit repondit: “J’ai transgresse toutes les prescriptions de la Tora.”
L’enfant conduisit les hommes vers la tombe du boucher et se mit a crier: “Leve toi, homme vertueux. Leve toi, homme vertueux. Leve toi, homme vertueux.” Et voici, le boucher se leva. Et l’enfant lui demanda: “Qu’as-tu fait tous les jours de ta vie?” “Tous les jours de ma vie, repondit le boucher, etaient consacres a l’aide aux necessitcux.”
L’enfant dit alors: “Raconte nous l’une des bonnes actions que tu as faites.”
“Un jour je me rendis au marche et j’y apercus une petite fille parmi les prisonniers. Je demandai: “Que fait cette enfant ici?” On me repondit: ‘C’est une petite Juive que des Arabes ont enlevee et maintenant elle est offerte comme marchandise aux passants.’ Je demandai: ‘Est-ce que je peux l’acheter?’ On me repondit: ‘Si tu paies tu peux l’emmener’.
“J’ai achete la petite fille et je l’ai prise avec moi. Je l’ai aimee comme si e’etait ma propre fille et je l’ai gatee. Elle grandit et je vis qu’elle etait jolie et avait bon coeur. Et je decidai de la donner a mon fils en mariage. Je me rendis donc chez mon fils et lui dis: ‘Mon fils, veux-tu me faire plaisir?’ ‘Ce que tu diras, sera!’, repondit mon fils. ‘Je veux te donner cette fille pour que tu l’epouses.’ ‘Ainsi sera fait, mon pere.’
“Je preparai une grande reception a laquelle j’invitai tous les pauvres de la ville. Je fis de mon mieux pour que tous mes hotes se regalent et soient heureux et il en fut ainsi. Mais lorsque j’arrivai a l’une des tables, je m’apercus que l’un des invites ne touchait a rien. Etonne, je demandai: ‘Pourquoi cet homme ne mange-t-il pas?’ On me repondit: ‘Il est tellement triste qu’il n’a pas envie de manger.’ Je demandai a l’homme pourquoi il ne mangeait rien et il me repondit qu’il ne pouvait pas me le dire. Je lui dis: ‘Parle et ne crains rien.’ L’homme me dit: ‘Je suis malheureux parce que la jeune fille qui m’etait destinee comme femme se marie aujourd’hui.’ ‘S’il en est ainsi, lui repondis-je, ne t’en fais pas. Bois et mange. Et ce que tu desires, tu l’obtiendras.’ “J’allai trouver mon fils et lui dis: ‘Mon fils, j’ai un service a te demander — ‘Parle mon pere, ce que tu diras, sera.’ Je lui dis: ‘Je veux t’enlever ta fiancee et la donner a un autre homme.’ ‘Fais comme tu penses, mon pere.’
“Je courus immediatement chez l’un de mes amis et lui demandai la main de sa fille pour mon fils. Et le meme soir les invites assisterent a deux mariages ..
L’enfant dit: “Voyez-vous maintenant, qui des deux fut l’homme vertueux et qui fut l’homme mechant.”
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965–L’erudit mechant et le boucher vertueux
Page 115
מסכת מכות-מואיז בן הראש-חפירות ארכאולוגיות
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היר ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
- מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "
מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לרסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.
חפירות ארכאולוגיות
כְּכָל שֶׁאֲנִי חוֹפֵר יוֹתֵר
בְּתוֹךְ שְׁנוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי מוֹצֵא יוֹתֵר חָרָא
בֶּאֱמֶת אֵין לִי מִלָּה אַחֶרֶת
כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הַזְּוָעָה
אֲנִי מֵבִין יוֹתֵר אֶת פְּחָדַי
הַפַּחַד מִמַּגָּע מִשִּׂיחָה
מִצְּעָקָה מֵחִבּוּק
שֶׁאַחֲרֵיהֶם תָּבוֹא
הַמַּכָּה
אֲנִי תָּמִיד בַּמַּכָּה
אֲנִי מֵבִין אֶת הַצֹּרֶךְ לְהַשְׁמִין
אֶת הַפַּחַד לְקַבֵּל בִּקֹּרֶת
אֶת הַיְּכֹלֶת לְקַבֵּל דְּחִיּוֹת
אֶת הַרְגָּשַׁת הַדְּחִיָּה מִן הַסְבִיבָה
אֶת הַתֵּאוֹרְיוֹת הַפּוֹלִיטִיּוֹת שֶׁהִנֵּה הַמִּלְחָמָה בָּאָה
וְשֶׁמָּחָר יִהְיֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ
אֶת הַעֲמָדַת הַפָּנִים
שֶׁהִנֵּה
הֲרֵי לֹא תּוּכְלוּ לְהַכּוֹת אוֹתִי
כְּפִי שֶׁהִכְּתָה אוֹתִי מִשְׁפַּחְתִּי
אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּכָל
הַמַּכּוֹת עָשׂוּ אוֹתִי חָזָק יוֹתֵר
אַךְ חוֹלֶה יוֹתֵר
חָזָק יוֹתֵר אַכְזָרִי יוֹתֵר
חָזָק יוֹתֵר אַךְ חַלָּשׁ יוֹתֵר.
מסכת מכות-מואיז בן הראש-חפירות ארכאולוגיות
שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-
- שיר על ר׳ מאיר בעל הנס
גם שיר זה מופיע על דף בודד כתובת השיר: ״אני אברהם אמסלם הי״ו נוסח (לחן) מלא העלם״ על אף שהוא מכונה על ידי מחברו ״אלהא די מאיר עננו ביום קראנו, פיוט למעלת התנא האלקי ר׳ מאיר בעל הנס זיע״א זוהי קסידה ביהודית־מוגרבית. השיר כולל שמונה עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת יש ארבעה טורי סטרופה וטור אזור אחד. החריזה : אאאאב, גגגגב…
״אנא נשכר ונרפד עלאם. פשכראני ונדדם לכלאם. פוזה לחכם ר׳ מאיר עליה סלאם סללמו עליה יא נאס לעאלאם. רבי מאיר
אני אשבח וארים דגל, אוסיף להלל ולחרוז דברים למען החכם ר׳ מאיר עליו השלום. דרשו בשלומו תושבי העולם רבי מאיר
ברשותכם נקול כלמא עלאס בעל הנס תשמא מיילו אודניכום למואלין לחוכמה יא לגאלס פשמא זכותו תכון מעא לעאלאם. (פזמון) רבי מאיר
ברשותכם אגיד מלה, למה בעל הנס נקרא, הטו אוזניכם לבעלי החוכמה, הוא יושב בשמים, זכותו תעמוד לדרי העולם ר״מ
רדו באלכום להאד לקצייא לוקת די תשאבת כתהא די ברוריה חב רבי מאיר יפכחא בנייא, חב יבדקהא ואס הייא נקייה וטהורה קדאם מול לעולם רבי מאיר
שימו לב למעשה הזה, בעת שנשבתה אחותה של ברוריה, רצה ר׳ מאיר לשחרר אותה באמת, רצה לבדוק אם היא נקייה וטהורה .לפני בורא עולם ר״מ
התחכם באס יגויהא לדבר עבירה תבעהא באש יזררבהא קאלתלו פנידה דייאלהא אסידי מא ענדי מעאך כלאם,
התחכם כדי לפתותה, לדבר עבירה שדלה, כדי לנסותה, ענתה לו שהיא בנידתה, אדוני אין לי מה לדבר אתך ר״מ
מערוף טריק נסא אייאם שבעה תעדהום מלוקת לוקת ומשאעה לשעה, עטאהא רבי עקל דשפאעה באס ואזבת האד לחכם רבי מאיר
ידוע שדרך הנשים, ימים שבעה, תספור אותם מזמן לזמן ומשעה לשעה, אלוהים נתן לה שכל ורצון כדי להשיב בטעם לחכם ר״מ
אמת בפמו קאל והודה צדיקה הייא וטהורה וחסידה, קאל יפכהא בזמיע לפדדא, יכרזהא מדין לחראם רבי מאיר
אמת מפיו יצאה והודה, כי צדיקה היא וטהורה וחסידה, החליט שיצילה בכל סכום כסף, יוציאה מן הטומאה ר״מ
מאל כתיר עבא פידו לבואב דנסא, באס ירגבו וישוחדו; עטאה למאל באס יתלקהא מענדו כררזהא מן דלאם רבי מאיר
כסף רב לקח איתו לשוער הנשים, כדי לבקשו ולשחדו4 נתן לו כסף כדי שישחררה, יוציאה מהחושך ר״מ
סאף לבואב וקאל אנא כאייף מן אסידי אצולטאן, לאמא יקטע ראצו בסאייף, הז עניה בעל הנס ודמוע מן עינו חאייף, צללא קדאם מול לעולם רבי מאיר
ראה השוער ואמר אני מפחד מאדוני המלך, שמא יערוף את ראשו, הרים עיניו בעל הנס ודמעות זורמות מעיניו התפלל לאדון העולם ר״מ
לסוף קאללו זרבני רפד חזרא ודרב ביהא סי כלאב וזראו וחאבו יאכלוני, אלהא דמאיר עניני הרבו בעד סמעו האד לכלאם רבי מאיר
לבסוף אמר לו נסני, קח אבן וזרוק על הכלבים, רצו ורצו לאכול אותו, אלהא דמאיר ענני ברחו בשמעם מלים אלה ר״מ
שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-
עמוד 132
חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
״חכם״ יוסף שלוש
מאת: י. בן חגי
ואותו המקל אשר היה צמוד אליו בירושלים לווה אותו גם במרוקו, במקל זה דפק על דלתותיהם של יהודי מרוקו ובקש מהם לקום לעבודת הבורא. הערבים שגרו סמוך לשכונות היהודים התרעמו על היהודי הירושלמי הזה המפריע את שנתם. הלכו השכנים והתלוננו בפני ״הקאיד” הערבי. כשבא הרב שלוש לפניו שאלו משום מה נוהג אתה לדפוק בחצות בדלתותיהם של היהודים, ומפריע על ידי כך את מנוחתם של השכנים המוסלמים? ענה לו: אדוני המושל. מעורר אני את אחי לקום לעבודת הבורא. כלום, אינך סבור שמצווה היא זאת. והקאיד ענה לו. אם לעבודת הבורא אתה מעורר את אחיך לך בדרכך זו גם להבא.
ואכן, מי יודע אם חכם שלוש לא התכוון בדפיקות אלו לעורר את אלה אשר ישנו שנת ישרים בגולה.
בשובו לארץ בשנת 1920 התחיל לעסוק במסחר סת׳׳ם. הוא רכש יחד עם חבר נעוריו הרב עמרם אבורביע רב ראשי של פ״ת את הפירמה הידועה של משה בן נאים אחד היצואנים הראשונים של סת״מ. ומירושלים, שלח לארצות צפון אפריקה ואיטליה ספרי תורה תפילין ומזוזות. ממסחר זה התפרנס בכבוד.
אולם יחד עם זאת, הוא טיפל גם בעניני עדתו, ובית דינו היה ברחוב ובבית. תמיד היה ביתו מלא בעלי דין וסתם יהודים שבאו לשאול בעצתו. אין פלא, איפוא, אם אלה שהטרידוהו בחייו ישבו בשבוע האחרון לפני מותו ולמדו בחדר הסמוך כדי שנשמתו תצא בטהרה יחד עם למוד התורה. כך שלם לו העם שלמענו הקריב את חייו שלא על מנת לקבל פרס.
בשנות חייו האחרונות ראה את כל יעודו בחברה קדישא. נדמה היה שכלו היה קודש לשליחות מצווה זו. ומאחר שהיה פדוי הרי כנהוג אין חייו שייכים לו אלא לצבור, לכלל. כי נהוג במרוקו שעל ״פדוי״ להכנס כחבר ב״חברת רשב״י״ שמטרתה לעסוק בעניני גמ״ח עם המתים והחבר נקרא ״חברי״ ואם עד גיל שתים עשרה שנה התלבש הוא על חשבון הכלל, הרי הוא חייב להחזיר לכלל את אשר קבל ממנו והוא מלא חובה זו בכל נימי נפשו.
עם הכרזת המדינה נעשתה הדרך להר הזיתים משובשת והיתה בחזקת סכנה. אולם הוא לא נרתע ולא חת. נהל מלחמה קשה וחריפה עם המשטרה הבריטית ותבע משמרות כדי ללוות את הלויות. ואף כשהמצב החמיר והלך לא ויתר על תביעתו. ובלויה האחרונה שהיתה מורכבת משיירה גדולה, נפלו קרבנות בהר הזיתים והוא נצל בנס.
ובדידי הווה עובדה. כשנפטר חמי בשנת 1936 הגיעה הלויה עד בית החולים טיכו. משם לקחו את המטה במכונית להר הזיתים. אני לא יכולתי לעלות להר הזיתים מחמת המאורעות, אך הוא עלה עם ״החברים,׳. שאלתי אותו ״האם אינך חושש לחייך? האם יש בידך נשק?״ באותה שעה נופף את מקלו באויר ואמר אינני מפחד מסתפק אני במקל הזה שבידי.
לפני הפרד החברה קדישא המערבית מהח״ק הספרדית שמש באמונה את עניני העדה הספרדית, ואת המשכורת שהקציבה לו הח״ק העביר לקופת גמ״ח ולרכישת מכונית לח״ק.
אהבתו לעיר העתיקה לא ידעה גבול. בקושי עקרה אותו אשתו בשנת 1938 מהעיר העתיקה. הוא לא רצה להפרד ממנה. ״אני אישן בעיר העתיקה ואת תגורי בעיר החדשה״— אמר לאשתו- כל מי שראה את חכם יוסף שלוש מאותה שנה עד קום המדינה ברחובותיה של העיר החדשה נדמה היה כי הוא אבד את שלותו ומנוחתו. נשמתו רחפה בסמטאותיה המקומרים של העיר העתיקה. ורק גופו הצנום התהלך בעיר חדשה.
בכל שנות מאורעות הדמים היה נכנס לעיר העתיקה ויוצא ממנה והערבים לא הרהיבו עוז בנפשם לנגוע בו לרעה. הוא התהלך חופשי בין שורות הפורעים והמשטרה הבריטית. אף לאחר הכרזת המדינה המשיך במנהגו זה ולא ויתר על בקורו היומי בעיר העתיקה ועל יד הכותל המערבי. ואכן משנת 1938 ועד קום המדינה התפלל ערב ערב בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו אשר בדרג׳ אל טבונה, וזאת כדי להחזיק במתפללי בית הכנסת לבל יסגר. ואילו עד שנת תרצ״ח 1938 היה קם בחצות לילה ולומד באותו בית כנסת אשר למדו בו כתות של לומדים תהלים, זהר, ועד לת״ח שעסקו בהלכה עד לתפלת השחר. ואת התמיכות שחילק ללומדים בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, קבל מיחידי ״חברת חצות״ מקזבלנקה. הכנסות שהיו מוקדשות למטרה זו. כך קשר את הגולה עם ירושלים וכך זיכה את יחידי בית הכנסת של ״חברת חצות״ במצות תמיכה בתלמידי חכמים בירושלים.
כשנפלה העיר העתיקה ותושביה יצאוה, דאג הרב יוסף שלוש לצרכיהם והשתדל להנעים להם את גלותם.
עוד בחייו של חכם יוסף שלוש, התהלכו בקרב תושבי ירושלים המון אגדות ומעשי נסים שנעשו לו בזכות אביו רבי דוד שלוש אשר דאג לבנו יחידו בכל שעת צרה שעברה עליו אם בירושלים אם במרוקו. העם האמין כי היתה לחכם שלוש זכות אבות.
מיום פטירת אביו רבי דוד שלוש נהג בנו לערוך סעודה לתלמידי חכמים שלמדו באותו לילה משניות וזוהר לעלוי נשמתו. בערב מלחמת העולם הראשונה לא היתה לו אפשרות כספית לערוך את הסעודה ואמר לאמו כי יסתפק רק בסעודה ״של כעכים״. בא אביו בחלום ואמר לה, תגידי ליוסף שלא מכספו יערוך לי את הסעודה הוא יקבל ״מנדט״ (המחאות דואר) וממנה יערוך את הסעודה. ואכן באותו יום הלך לבית הדואר ונתקבלה המחאת כסף, דמי שכירות של חצר שהיתה שייכת לאביו במרוקו. בא הביתה ולא ספר את הדבר לאמו. אמרה לו אמו היום קבלת ׳׳מנדט״ אל תכחד ממני, ערוך את הסעודה כדין וכהלכה ואל נא תעשה טובות. ואכן מאותה שנה לא פסק מלערוך מדי שנה בשנה את הסעודה הגדולה ביום פטירת אביו. עד יום פטירתו ואף נכדיו ממשיכים באותה מסורת ועורכים את הסעודה לסבם ולאביהם עד היום.
אגדה מספרת כי בשנת 1922 הלך לשליחות במרוקו מטעם העדה המערבית. בהתקרבו לאחד הכפרים הנדחים ששלטונה של צרפת טרם הגיע אליו, עמדו שודדים להתנפל על השיירה שבה נמצא חכם יוסף שלוש. ושוב בא אביו רבי דוד שלוש בחלום פעמיים לרב אותו הכפר שנמנה בין תלמידיו ואמר לו בני עומד לבוא לכפרך ונמצא בסכנת לסטים השתדל לשלוח שומרים להצילו. הרב התעורר משנתו ושלח לנכבדי הקהל, ויחד הלכו בחצות הלילה למושל הערבי והודיעו לו כי עומד להגיע שליח מארץ ישראל ומן הראוי לשלוח פרשים להצילו מידי השודדים. נעתר להם המושל הערבי ושלח פרשים אשר הצילוהו מידי השודדים.
חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
עמוד 380
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
מאוחר יותר, לאחר שאמשטרדם ביססה את מוסדות החינוך שלה, היא היתה מסוגלת לספק תלמידי חכמים לפזורה הספרדית המערבית כולה. בנוסף לפעולתם החינוכית הישירה הצטיינו רבים מחכמים אלה בהכנת חיבורים כוללים, שהיו מיועדים להציג את היהדות בפני האנוסים המבקשים להצטרף אל בריתו של אברהם. כמו כן תורגמו לספרדית ולפורטוגלית יצירות יסוד מן המורשת היהודית לדורותיה, אשר הפכו נכסי צאן ברזל של הפזורה היהודית ההיספנית. ׳ספר חובות הלבבות׳ לבחיי אבן פקודה תורגם לספרדית על־ידי דוד פארדו, בנו של החכם יוסף פארדו, ונדפס באמשטרדם בשנת 1610; שמואל בן יצחק עבאס תרגם יצירה זו לפורטוגלית (אמשטרדם 1670). ר׳ יעקב אבן דנא, ששימש חכם בלונדון, תרגם לספרדית את ׳הכוזרי׳ לר׳ יהודה הלוי(אמשטרדם 1663). מאיר די ליאון תרגם לספרדית את ׳ספר שבט יהודה׳ לר׳ שלמה אבן וירגה (אמשטרדם 1640). כמו־כן תורגמו לספרדית ולפורטוגלית חיבורים מאת הרמב״ם ור׳ יונה גירונדי. לא רק ספרי תפילה תורגמו לספרדית ולפורטוגלית אלא גם ספרי דינים. ר׳ מנשה בן ישראל פרסם ב־1645/6 ספר בפורטוגלית ושמו Thesouro dos Dinim (אוצר הדינים;2 כרכים), והוא קובץ מסכם של דינים ומנהגים. דוד בן יוסף פארדו תרגם לספרדית את חיבורו של אביו ׳שלחן טהור׳, שהוא קיצור ה׳שולחן ערוך׳.
הצורך להתמודד עם טענות התועמלנים הפרוטסטנטים, שביקשו לקרב את היהודים לנצרות, והחובה שהרגישו להזים את העלילות ואת ההאשמות נגד כלל ישראל, שהופצו מאוד בספרות האירופית בעידן הדפוס, הולידו חיבורים אפולוגטיים רבים. מרביתם לא נדפסו אלא הועתקו לעתים בעשרות כתבי־יד. החיבורים נגד טענות הנצרות, פרי עטם של ד״ר אליהו מונטאלטו, ר׳ שאול לוי מורטירה, ר׳ משה רפאל ד׳אגילאר והד״ר יצחק אורוביו דה קאסטרו, היו נפוצים מאוד בעולם ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ המערבית. אין לשכוח כי בזכות עברם וחינוכם המיוחדים, היתה ליהודים אלה ידיעה עמוקה בתיאולוגיה הנוצרית על זרמיה, והם ניצלו זאת בהתקפותיהם החריפות על תיאולוגים ואנשי דת מכנסיות ומכיתות שונות.
כמו־כן נשתמרו בכתב־יד חיבורים חשובים המשקפים את התסיסה הרעיונית שפקדה את עולם היהודים הספרדים במערב אירופה במאה ה־17 ובראשית המאה ה־18. על החיבורים הפולמוסיים שנותרו בכתב־יד יש להוסיף את היצירות שזכו לדפוס ובהן ספרו הפורטוגלי של הד״ר שמואל דה סילבה מהמבורג נגד אוריאל ד׳אקוסטה ׳בהגנת האמונה בהישארות הנפש׳ (אמשטרדם 1623); Nomologia של עמנואל אבוהב מונציה (אמשטרדם 1629); Conciliador של ר׳ מנשה בן ישראל (אמשטרדם 1651-1623), וספרו של ר׳ דוד ניאטו ׳מטה דן, שנדפס בעברית ובספרדית(לונדון 1714).
הרופא המלומד יצחק קרדוזו מדרונה, אחיו הבכור של המנהיג השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו, כתב בספרדית יצירה אפולוגטית מפורטת ביותר, ׳מעלות העברים׳, שנדפסה באמשטרדם ב־1679. הגביר אברהם ישראל פרירה כתב שני חיבורי מוסר בספרדית, שקורעים אשנב לעולמו הרוחני של סוחר בינלאומי יהודי בתחילת המחצית השנייה של המאה ה־17. החיבור הראשון, La Certeza del Camino (׳ודאות הדרך׳), שיצא לאור באמשטרדם ב־1666 ברגעי השיא של התסיסה השבתאית, משקף את אמונתו המשיחית העמוקה של המחבר, שאף יצא באותה שנה עצמה אל ארץ ישראל לקבל את פני שבתי צבי. משהתאכזב לאחר המרתו של המשיח, חזר לאמשטרדם מאיטליה, וחיבורו השני רומז לתהפוכות שחלו בתפיסותיו.
הספרות היפה זכתה לעדנה ונמצאו בפזורה זו לצד משוררים פוריים כדניאל לוי די באריוס גם משוררים לעת מצוא, שהפיצו את חרוזיהם בדפוס ובכתב־יד והשתתפו באורח פעיל באקדמיות הספרותיות שפעלו באמשטרדם ובלידרנו בשלהי המאה ה־17.
מבחינות רבות ניתן לראות ביהודים אלה את מבשרי ההשכלה והמודרניזציה בחברה היהודית האירופית. דמות עולמם עוצבה במסגרות לא־יהודיות ובהן הם הפנימו ערכים ומושגים שבאמצעותם הם ביקשו מאוחר יותר לתת ביטוי ליהדותם. יחד עם זאת יש לזכור, כי בניגוד למשכילים בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה־18, ולאלה שפעלו בעקבותיהם גם במקומות אחרים, לא התקיימה בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית אידיאולוגיה משכילית מפורשת המכוונת לחולל תמורות בחברה היהודית. התמורות שנתרחשו בעולמם במהלך המאה ה־17 היו פועל יוצא של הווייתם החברתית והתרבותית המיוחדת. על־אף העובדה שהכול הכירו בעליונות ההלכה, נמצאו תחומי חיים שונים שהשתחררו מתלותם בה וגיבשו לעצמם ערכים אוטונומיים משלהם. דבר זה בולט באופן מיוחד בתחום הכלכלי, כשכמעט ואין ניכרת התערבות מצד המימסד בהתנהגות הכלכלית של חברי הקהילה. הדת הצטמצמה יותר ויותר לד׳ אמותיו של המוסד הדתי, ומכאן היחס החמור שנתגלה בקהילות אלו כלפי התנהגות לא הולמת בבית הכנסת וכדומה.
באותה מידה שתהליכי המודרניזציה הקדימו להסתמן ביהדות זו, כך גם הקדימו להתפתח בה מגמות ההתבוללות. התנאים הנוחים יחסית ששררו במדינות שבהן ישבו בני הפזורה הספרדית המערבית וההשתלבות בחברה הסובבת דחפו בסופו של דבר רבים מהם אל מחוץ למסגרות היהודיות.
לשיא כוחה הגיעה יהדות זו בימים שבהם היא חלשה על נתיבי סחר בינלאומיים חשובים בעולם המערבי, במיוחד בין אירופה לאמריקה. לקראת אמצע המאה ה־18 איבד המסחר בנתיבים אלה את המשקל הסגולי שהיה לו קודם לכן, ובשל כך נחלש כוחה של הפזורה הספרדית המערבית. עשירים רבים ירדו מנכסיהם; סוחרים ותעשיינים נטשו אט־אט את פעילותם הקודמת והפכו בעיקרו של דבר למשקיעים בבורסות ולא תמיד הוכתרו השקעותיהם בהצלחה. אוכלוסיית העניים בקרב ״האומה״ הלכה ותפחה, וקופות הצדקה לא יכלו להושיט סיוע לכל הנצרכים. גם העובדה, שמספר האנוסים היוצאים מספרד ופורטוגל וחוזרים ליהדות הלך ופחת, תרמה לא מעט לירידתה ולקפאונה של הפזורה הספרדית המערבית. מובן שירידה זו מצאה לה גם ביטוי ביצירה הרוחנית והתרבותית של בני הפזורה, שזוהרה עומעם ורחוקה היתה מן השיאים שאליה הגיעה בימי ״תור הזהב״ שלה.
מבחר ביבליוגרפי
עיין בספרו של ח׳ ביינארט(עורך), מורשת ספרד, ירושלים תשנ״ב, במאמרים הבאים:
- י׳ קפלן, ״הפזורה הספרדית בצפון־מערב אירופה ובעולם החדש״, עמ׳ 599-562.
- הנ״ל, ״התסיסה הרוחנית בקהילה הספרדית־הפורטוגלית באמסטרדם במאה הי״ז״, עמ׳ 621-600.
- ה׳ משולן, ״מנשה בן ישראל״, עמ׳ 639-622.
- ג׳ נהון, ״היהדות הספרדית בצרפת — מ׳נוצרים חדשים׳ ועד לאומה היהודית הפורטוגלית״, עמ׳ 663-640.
- י׳ י׳ ישראל, ״תרומתה של היהדות הספרדית לחיי הכלכלה ולקולוניזציה באירופה ובעולם החדש (המאות הט״ז-הי״ח)״, עמ׳ 693-644.
י׳ קפלן, ״נתיבה של היהדות הספרדית המערבית אל המורמה״, פעמים, 48 (קיץ תשנ״א), עמ׳ 103-85.
לעיון נוסף:
א׳ ויז׳ניצר, היהודים בברזיל למן ראשית התיישבותם ועד לעצמאות ברזיל (1882-1500), ירושלים תשנ״ב.
צ׳ לוקר, יהודים באזור הקריבי, ירושלים תשנ״א. י׳ קפלן, מנצרות ליהדות. חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, ירושלים תשמ״ג.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
עמוד 116
Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Quand les femmes sortaient de chez elles
Simhat Thora
Nous avons dit que les femmes ne sortaient pas souvent. Cependant, a part les fetes familiales ou elles pouvaient s’exhiber habillees selon la mode de l'epoque, il y avait une autre occasion a laquelle toutes les femmes pouvaient sortir: c’etait la veille de Simhat Thora. Elies venaient a la synagogue, amenant leurs enfants a leurs maris, plutot leurs bebes, pour faire les Hakafot.
C’est une ceremonie qui existe dans les communautes juives du monde entier, chez nous, c'etait grandiose. Les synagogues etaient decorees, chacune selon le gout de ses dirigeants et de leur richesse. L’allumage a giorno, les Sefarim, en plus de leurs ornements ordinaires, etaient surcharges de foulards en soie bariolee, de ceintures dorees comme celles que j’avais deja decrites. Apres la priere du soir, on tourne autour de la Teva, oil la personne la plus venerable de l',assistance tient dans ses bras un Sefer Thora. Chacun des fideles prend a son tour, pour un petit moment, un Sefer Thora, pour danser, chanter et tourner autour de la Teva. Les enfants, eux, tournent aussi autour de la Teva en brandissant des bougies allumees a la grande joie de l'assistance.
Les femmes venaient jusqu'a l'entree de la synagogue pour admirer le spectacle, les jeunes filles entraient dans la synagogue, et les fillettes se melaient aux petits garcons pour aller vers leur papa.
Le lendemain, dernier jour de la fete, etait le jour le plus anime. A la synagogue, on faisaient monter au Sefer Thora, comme Hatanim, ceux qui uvaient ete elus, et ceux qui s'etaient maries au courant de l'annee. On invitait aussi a lire dans la Thora les enfants – nouveaux Bar Mitsva de l'annee, et avec eux tous les enfants ages de 6 a 12 ans pour lire, chacun a son tour, un passage dans le Sefer Thora.
Mais avant le passage de chacun des invites a lire dans la Thora, le Pay tan – chanteur de la synagogue chantait un Piout qu'il avait specialement adapte a chacun d'eux.
Alors qu'un Hatan ou un enfant disait les benedictions de la Thora, ses parents passaient entre les fideles avec des plateaux charges de bonbons, gateaux, sucreries et d'autres charges de boissons fortes comme de l'eau de vie. du cognac, ou autres.
On ne terminait cet office que vers 13 heures ou plus. Apres la synagogue, on se rendait visite mutuellement pour prendre de riches aperitifs.
Traduction litterale de Hatan : Le marie. Au figure, le Hatan est celui qui a ete elu pour terminer la lecture de la Thora, ou pour en commencer la lecture. A Simhat Thora il y a trois Hatan : Le Hatan Thora, elu pour terminer le cycle de la lecture de la Thora : le Hatan Meona, elu pour lire le passage qui debute par le mot Meona (c'etait en general un enfant) et enfin le Hatan Berechit elu pour commencer le nouveau cycle de la .Thora
On passait l’apres-midi a rendre visite aux membres de la famille ou aux amis qui etaient venus nous voir pendant la fete.
La sortie de la fete etait fastueuse egalement. Certaines families allumaient des feux de joie, les jeunes gens ou meme les hommes murs qui se sentaient encore assez jeunes pour le faire, sautaient par dessus les flammes a tour de role, jusqu’a une heure avancee de la nuit.
L'auteur de ces lignes m'a raconte qu'a cette occasion on brulait les branches qui couvraient le toit de la Soucca. Cette ceremonie s'appelait: Tabrianeut.
Yom Kippour
Une autre joumee ou il etait permis aux femmes et aux jeunes filles de sortir etait le jour de Kippour. En ce jour, les hommes sont pour ainsi dire prisonniers de leurs synagogues (la bienseance voulait que l'on ne sorte pas de la synagogue), les dames sortaient de leurs maisons. Les mariees, allaient a l'Azara, l'endroit de la synagogue reserve aux femmes ; et les jeunes filles allaient faire un tour aux environs de la synagogue. C’est alors que les jeunes hommes risquaient un regard hardi vers la rue. Certains osaient sortir carrement de la synagogue et observaient les jeunes filles qui elles aussi jaugeaient les jeunes gens.
Le lendemam, jour de Simhat Cohen , jour de fete aussi, surtout au marche. Apres la priere du matin, tous les fideles couraient acheter ce qu'il fallait pour la fete de Souccot, les cedrats, les branches de palmiers, les roseaux et les genets pour construire leur Soucca, d’autres encore, se depechaient d'acheter poulets, viande, poisson, fruits et legumes.
Et pendant tout ce va et vient, ils demandaient des renseignements, sur telle jeune fille ou tel garqon. Arrivee la fete de Souccot, les demandes en mariage se multipliaient. En fait, ce jour de Kippour etait le jour unique ou les jeunes filles etaient remarquees par les jeunes gens, du moins, pour ceux qui etaient bien intentionnes.
Bien sur, ce n’est pas seulement comme cela que se faisaient les mariages. II etait courant que l'on se marie entre parents, cousins germains, cousins par alliance, meme dans des cas qui ne sont pas recommandes par la raison, comme deux freres epousant deux soeurs ; un frere et soeur epousent la soeur et le frere d’une autre famille. Les oncles epousant leurs nieces, (les neveux ne peuvent en aucun cas epouser leurs tantes).
II y a des families ou les liens familiaux sont tellement enchevetres, que l’on est souvent embarrasse pour faire les presentations, et on ne sait plus ce qu’est parent pour l’autre. Par exemple. la femme peut etre en meme temps cousine, niece et epouse de son oncle. Si l'on faisait des recherches, et qu'on examinait tous les liens de famille, on trouverait que tous les habitants constituaient les membres de quatre ou cinq families.
Je veux dire par la, que les mariages provenaient aussi d'arrangements entre familles, afin de ne pas introduire un etranger dans la famille, car on ne savait sur quel genre d’homme ou de femme on pouvait tomber. Le mariage entre families etait presque garanti. (J’ai lu demierement dans un Selection" que les Rotchild n’epousaient pas d'etrangers. D'abord, car il n’y . qu’une Rotchild qui puisse apporter une dote a un Rotchild, et ensuite rarce qu'ils ne veulent pas que le secret de leur fortune passe a des etrangers !)
Ansi, les "bonnes" families de Mogador en faisaient autant : d'abord, elles se consideraient comme nobles et ne voulaient pas s’abaisser a prendre un parvenu, (en admettant, que le pretendant soit riche).
Elles ne consentaient a un mariage avec un pretendant de rang inferieur que si celui-ci avait recu une education superieure et demontre son erudition.
Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
page 81
פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר
חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,
כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,
דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',
ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).
(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (רבנו אברהם אבן עזרא).
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
המדד להצלחת האדם בחיים,
אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.
לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.
לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות
בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.
"כי תישא את ראש בני ישראל –
לשון נשיאות ראש שהוא לשון מעלה…
בחינת הקדושה – נשיאת ראשו.
החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).
"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,
זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".
מחצית השקל – תיקון חטא העגל
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).
מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.
"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,
והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).
"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".
מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.
"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.
"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).
משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".
סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".
התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".
"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".
רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.
האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.
מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.
מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.
גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:
מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.
מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.
הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".
בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.
כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).
כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.
"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).
"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".
שקלי המן:
כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.
מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000
שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.
עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000
"זכר למחצית השקל":
למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".
ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".
כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.
קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".
נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.
ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.
מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.
לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).
"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.
בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).
בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.
כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.
במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.
לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.
דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".
"אך את שבתתי תשמרו,
כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).
מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.
"ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).
להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.
מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".
"ושמרו בני ישראל את השבת".
7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק':
מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?
מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?
רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.
א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
ב. אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.
ג. "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
ד. "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
ה. רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.
בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.
ו. "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".
כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
ז. "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".
מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.
כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.
מוסר השכל:
עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.
"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,
עם מקדשי שביעי.
כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).
איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.
"בבא סאלי" מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:
"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".
א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.
ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.
ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.
"כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.
ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס
על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.
אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:
האות שמעל ר' היא – ש'
האות שמעל א' היא – ב'
האות שמעל ש' היא – ת' (הרב כדיר סבאן).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.
בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.
הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.
האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים.
האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.
לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.
לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.
גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".
"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.
"אראנו נפלאות"
לצדקת חנה בת מרים ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.
ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,
ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.
הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.
הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב-כהן
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
באדיבותה של עופרה מצוב כהן.
תקציר לתיאור תקופת הילדות של ילדים יהודים בקהילות ישראל ברחבי העולם יש ביטויים אומנותיים מגוונים. מאמר זה מבקש לשרטט את חייו של הילד במללאח המרוקני בעיר ספרו בעשורים הראשונים של המאה העשרים על פי שני ספריו של שלום כלפון, יליד ספרו שבמרוקו, שכתב על ילדותו ועל חייה של הקהילה היהודית בעיר ספרו שבמרוקו. הספר הראשון, (שערי ספרו 1988) קובץ סיפורים, והספר השני, (את אחַי אנוכי מבקש 2012) –פרוזה אוטוביוגרפית. בשני הספרים כלפון שואף להציג תמונת ילדות מפורטת במללאח ולעיתים מחוצה לו. במאמר זה אבקש להציג את דרכי עיצוב הילדות במללאח על פי שני ספריו של כלפון. מתוך המחקר עולה שילדי המללאח בספרו זכו להשכלה יהודית תורנית וכן ללימודים כלליים. נוסף על כך, ילדותם הייתה גדושה בחוויות ילדות שמזומנות מן המפגש בין ילדים ומן המפגש בין הילדים לדמויות בוגרות בקהילה. גם הקשר האמיץ ליהדות ולארץ ישראל הוא מאפיין בולט בעולם התוכן של הילד היהודי במללאח. מילות מפתח: קהילה יהודית; ספרו; מללאח; ילדות; מספר; דמות; מרחב.
מבוא קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988 )וספר הפרוזה האוטוביוגרפית את אחי אנוכי מבקש (כלפון, 2012 )של שלום כלפון, יליד סֶפְרוּ שבמרוקו ומבניה של קהילת סֶפְרו, עוסקים בימי ילדותו של המספר במללאח. רוב הסיפורים מתרחשים במרוקו בשנות השלושים של המאה העשרים, ומתארים מנקודת מבטו של הגיבור-הילד דמויות ומשפחות מבני קהילת ספְרוּ. לדמויות זיקה עמוקה לתרבות היהודית ולרעיון הציוני המתחדש שעיקרו מימוש השאיפה לשוב לארץ האבות,היא ארץ ישראל. הסיפורים בשני הספרים זוכים לתיאור ההווי של קהילת ספרו שהעמידה כערך עליון את האהבה לארץ ישראל והחזרה אליה, את הדבקות בתרבותה ובמורשתה. הפילוסוף אריסטו (1977) טען שה"ספרוּת נעלה מן ההיסטוריה" כיוון שהיא מציגה אמיתות כלליות על בני האדם, "את סוג הדברים שעלול לקרות" לעומת ההיסטוריה שמציגה רק את ה"דברים שקרו". אריסטו ראה בהיסטוריה רק את המנייה הכרונולוגית של אירועים, ללא ביאור נסיבתי, ללא תאוריה כלשהי, ובקצרה – 'ללא סיפור'. לעומת זאת, ה'שירה' כלומר הספרוּת האומנותית גם בפרוזה, כללה בעיניי גם את העיבוד האומנותי של התרחשויות שהוחזקו אמיתיות, שכן "בין האירועים שקרו ישנם כאלה שניתן לעורכם על פי חוקי ההכרח וההסתברות" (אריסטו, 1977 ,עמ' 34). מלכה שקד טוענת כי בניגוד להיסטוריון "אין המחבר מסיק את הראייה הכוללת מתוך תיאור המהלכים המדיניים, הסוציולוגיים, וכיוצא בזה תהליכים על-פרסונליים". נהפוך הוא, המחבר משתית את הראייה הכוללת על "הצגת מציאות פרסונלית של בני-אדם רגילים, בין שהיו בין שלא היו, על הפסיכולוגיה שלהם ומערכת היחסים שלהם עם העולם" (שקד, 1990 ,עמ' 237). לנושא זה של עיצוב דמות ילד המשקיף על סביבתו ומתארּה מנקודת מבטו, ביצירות לילדים ולמבוגרים, בספרוּת עולם ובכלל זה בספרוּת העברית החדשה, יש ביטויים רבים ומגוונים. בספרות העברית מוכרות לנו יצירות המתארות את הווי הילדות בקהילות יהודיות במזרח אירופה, למשל מוטל בן פייסי החזן (שלום עליכם, 1999" ;(החצוצרה נתביישה" )ביאליק, (1963א;) )"ספיח" (1963ב); סיפורי הילדות של ברש על ילדותו של בן דמותו בגליציה כמו "לפני היות הילדות" 5( ברש, תשי"ב א), ("השעורה") (ברש, תשי"ב ב ועוד). מסוף המאה העשרים החלה להתפרסם ספרות יפה של ילידי עדות המזרח, ארצות ערב ואיראן המתמקדת בחיי הקהילה בגולה ומאירה אף על ימי הילדות בשכונות היהודים. קולות ספרותיים המשמיעים את קולה של יהדות מרוקו הם למשל הספרים נערה בחולצה כחולה )בן-שמחון, 6 2013 ;(המרוקאי האחרון )בן-שמחון, 2016;( אימת החלום )שטרית, 1983 ;)הסיפור על העיר האדומה (מוטיל, 2001 .) נמצא גם שירה המתעדת פרקים ביהדות מרוקו כמו שיריו של ארז ביטון, למשל, ציפור בין יבשות (ביטון, 1990) ,(מנחה מרוקאית (ביטון, 1976) וספר הנענע (ביטון, .1979) במאמר זה אבקש לעמוד על דרכי העיצוב של עולם הילדות בקהילה היהודית בספְרוּ ועל מאפיינים.
בספר את אחי אנוכי מבקש הבנוי משלושה חלקים, החלק הראשון מוקדש לנופי ילדותו שבעיר ספרו, בחלק השני הוא מספר על העלייה והגירוש לקפריסין והחלק השלישי עוסק בקליטה בארץ. 5 .אלו ועוד מופיעים בחלק שכותרתו היא "אלה אזכרה". סיפורים אחרים הם למשל "מגפו של דודי", "השעורה", "רגליים מקוצצות", "נוי סוכה", "כשות", "שריפת ביתנו", "פשימסקי", "הנסיעה עם הרסים", "החלף והספר", "מתקן עולם", "אנחות אבי" ו"ידי אמי" )ברש, תשי"ב-תשי"ז, כרך ב, עמ' 298-344 .)גם בספְ רוּת העכשווית יש מקום חשוב לעיצוב דמות הילד ביצירות שבהן הגיבור הוא ילד הבוחן את המרחב הסובב אותו מבעד לעיניו, הבנתו ולשונו. למשל, יש ילדים זיג זג )גרוסמן, 1994 ,)דור המדבר )ליטוין, 2009 .)לעיון ביצירות אחרות ולפרשנות על זווית הראייה של הגיבור הילד ראו אצל מצוב-כהן, 2015.
"אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי ספְּרּו בין השורות – תש"פ – כרך 4 95 4 ה עופרה מצוב-כהן בין השורות – תש"פ – כרך 4 96 בולטים המרכיבים את עולם ילדותו של המספר, על פי קובץ הסיפורים שערי ספְּרּו (כלפון, 1988) ועל פי החלק הראשון בספר את אחַי אנוכי מבקש (כלפון, 2012. 7) אלו מוצגים לרוב מנקודת מבטו של המספר, יליד ספרו ובן הקהילה היהודית בה למן יום הולדתו, בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים. חוויות הילדות כחומרים אותנטיים בשני הרומנים של כלפון בשני הספרים תיאוריו של המספר מתארים בהרחבה את הפנייה לכל החושים: ראייה, שמיעה, טעם וריח, ואלו עשויים לחזק את האותנטיות שבתיאוריו. סוגיית האותנטיות האופטימלית בשטחי האומנות למיניהם, מעסיקה אף את הוגי האותנטיות המתלבטים "כיצד לדבר באופן חיובי על אידיאל האותנטיות, שמטבעו חומק מכל תביעה והגדרה חד-משמעית", כלומר כדי להצביע על דפוסיה יש להניח "אמות-מידה נורמטיביות כלשהן", ואלו מצויות בתחום הספרות, שבו יכול להיעשות "ניצול דידקטי של סגנונות ספרותיים שונים, שהעיקרי שבהם הוא האירוניה" -גולומב, 1999 ,עמ' 39 .- גולומב (שם) טוען כי מגוון הסוגות הספרותיות, "כמו רב-גוניות המשמעויות שיוצרת הספרות, הם כלי להביא לתודעת הקורא שאין דרך יחידה ומוגדרת אל האותנטיות, וכי להיות אותנטי פירושו להמציא לעצמך את דרכך ואת דפוסי חייך" (עמ' 41.) על מהימנות סיפוריו של המספר המתבסס על זיכרונות ילדותו, עשויות ללמד שתי תפיסות המוצגות כלפי ביטוי אומנותי לזיכרונות הילדות.
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר
עֶמּוֹר
ידועים היו בני ספרו בקרבתם ובאהבתם לטבע. אך הרגישו ברפיונן של קרני השמש עם דמדומי־ערב, עת נטה היום לערוב, היו אוספים את מטלטליהם, מי מעט ומי הרבה מזון ומשקה, והיו יוצאים לבוסתנים, יושבים בניחותא, אוכלים, שותים, שרים פיוטים ומזינים עיניהם בהתפעלות ובחרדת קודש בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו לעד. ואם בני ספרו כך, על אחת כמה וכמה, עמור אסולין, אשר מאז גילה את קיומו העצמי בעולמו של הבורא יתברך, נוכח לדעת שנוסף לאהבתו לטבע, חנן אותו אלוהים בגוף ענק, כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים. שריריו הגדולים עוררו התפעלות אצל כל רואיו. רגיש היה, עניו ובעל רוח יהודית, בעל חיוך מקסים, בגומות החן העמוקות על לחייו ופניו מקרינות תמימות וטוהר־לב. יפה מראה היה וכולו חן והדר. בגלל גבורתו וגודל מידותיו, קראו לו הקטנים ״שמשון הגיבור״ והגדולים הוסיפו בהתפעלות, ״ענק מארץ הרפאים״, תבארק אללאה עליה(ברכת אלוהים עליו). המשותף לכולם הוא, שהתייחסו אליו בחיבה ובהערצה. הגויים עצמם, התייחסו אליו ביראת כבוד, משום שהראה להם את נחת זרועו שלא נעמה להם. הוריו, שהיו אמידים ובעלי השפעה בעיר, גרו מחוץ למללאח. הוא היה תמיד לבוש במכנסיים קצרים נאים שהבליטו את מותניו הדקות בהשוואה לכתפיו הרחבות. חולצה קלה מגוהצת ונקייה ללא רבב, עם שרוולים קצרים, מהודקת לגופו ופתוחה לפנים, גילתה את זרועותיו העצומות ואת חזהו הענק והשרירי. הוא הלך בגילוי ראש, דבר שהיה חידוש בקרב בני הדור הצעיר, ושערותיו הבהירות והקצרות, השתפכו בחן על מצחו והבליטו את עיניו הירוקות והשובבות. לרגליו נעל סנדלים קלים, ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו והוא הלך בצעדים מדודים ובקלות מפליאה, כאילו מרקד בקפיצות חינניות. השתתף בתחרויות ספורט עם ילדי הנוצרים, וכשהיה עומד ביניהם ומתדיין איתם, נראה היה כאחד מהם, אבל משכמו ומעלה מורם מעם בכוחו ובאישיותו הנשגבה. הוא עמד תמיד לימין הנרדף, ואהב יושר וטוהר מידות. לבו היה לב יהודי חם שאהבת־ישראל יקדה בתוכו כאש אוכלת. הוא בא לעזרתו של כל יהודי נתון בצרה ולא אחת סבל הוא עצמו בגלל זה. בעיני הגדולים ומנהיגי הקהילה, נראה כתמהוני. כל מה שעשה, לא היה לפי רוחם כי הוא סטה מכל המנהגים המקובלים והפחיד אותם באומץ לבו ובראייתו הרחבה שחבקה זרועות עולם.
הוא פרץ את כל הסכרים של בני הדור הישן ביחסם לסביבתם ובכפיפות קומתם לפני שכניהם הגויים. הוא ראה את עצמו כשווה לכל אחד, ערבי או נוצרי, אם לא למעלה מזה, ולא בנקל ידחפו אותו הצידה. בוויכוחיו עם הגויים, דיבר בביטחון ובגאון כיהודי וכבן־אדם. וכל כך משום שחינוכו היהודי היה טבוע עמוק בנבכי נפשו. הוא התעלה על גינונים גרידא וחדר לפני ולפנים בשכלו החד והמבריק והסיק מסקנות שלוו במעשים. הוא היה נועז במעשיו ובמחשבותיו בהשוואה לבני הדור הישן והחדש גם יחד בלבו הטהור ובנפשו הזכה. לא עסק בקטנות ונהג עם כל אחד ברצינות ובכנות אלא שעם כל סגולותיו אלה, היה תם וביישן ונחבא אל הכלים. התכתשויותיו התמידיות עם ילדי הגויים לא העכירו את רוחו. אבל המעמד השפל של היהודים דיכא את נפשו. הוא חיפש פתרונות לצאת מסבך זה ולתקן את המעוות והתחיל לשאול בתנועה הציונית ובחזון הגאולה.
עוד מגיל צעיר, החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל ולעזור בבניית מדינת־היהודים, אשר בקיומה האמין באמונה שלמה. כשגמר את בית־הספר של ״אליאנס״ ואת לימודיו בישיבה, נסע לפאס ונכנס, להפתעת כולם, לבית־הספר החקלאי הממשלתי שנמצא בלמדינה, הוא הרובע הערבי. כל אחד ששמע על מעשהו נשאר פעור־פה. מי שמע כזאת? שבחור יהודי, ממשפחה מכובדת, ילמד חקלאות עם ילדי הגויים ? אבל הוא — נאה דורש ונאה מקיים. אם כבר החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל, שיהיה חקלאי מוכשר. כך אמר לחבריו. הוא ורחמים שרביט חברו, מהעיר פאס, היו היהודים היחידים בבית־ספר זה, שתלמידיו היו בניהם של בעלי אחוזות מוסלמים ונוצרים שהמשותף לכולם — שנאת ישראל.
כל התכסיסים ו״התאונות״ שחבריו לכיתה תכננו כדי להמאיס עליו את החיים, לא ריפו את ידיו. בתוך כתלי בית־הספר, סבל את תעלוליהם בשקט ובשלווה, אבל כשתפס אותם מחוץ למוסד, הרביץ בהם מכות נאמנות והשאיר את חותם אגרופו בפרצופם. שנה שלמה של מאבק תמידי, בחירוף נפש ממש עד שלמדו לכבדו ולא להתאנות לו יותר. בזכות שקדנותו וחריצותו כתלמיד מצטיין, זכה למעמד מיוחד כיהודי ואפשרו לו להיעדר בשבת מבית־הספר. חבריו ללימודים ומוריו, ראו בו יהודי מסוג אחר, היהודי הגאה, הלוחם ובעל הכבוד־העצמי. הוא לא היה מוג לב או פחדן, כפי שהצטיירו בעיניהם היהודים. הוא לא הרכין את ראשו בפני אף אחד והשיב מלחמה שערה. הוא היה אחד בדורו. דם המכבים זרם בעורקיו. כל מעשיו עוררו התפעלות וכל פעם המציא משהו חדש ופתח פתח לחידושים נועזים לבני דורו. יום אחד הגיע מפאס על אופני המרוץ שלו להפתעת כל המללאח. לפניו לא העז איש לנסוע כך על אופניים מעיר לעיר אפילו בדמיון והוא, ללא פחד, גמא כשלושים קילומטר מפאס לספרו כאילו טיול של מה בכך הוא והגיע ללא מאמץ, רענן ומחייך כנהנה מתעלוליו. זה היה הבחור עמור. כל דבר שעשה, שימש לבני דורו דוגמה לאומץ, לביטחון פנימי ולזקיפות קומה. הפתח שפתח לבני דורו, הלך והתרחב עד שפרץ את טבעת החנק שנארגה במשך דורות סביב המללאח ותושביו.
צעירי המללאח העריצוהו וחיקו את דרכיו. הוא היה מנהיג טבעי ומבלי שהתכוון לכך מצא את עצמו תמיד בראש. הוא היה הראשון שהצטרף לתנועת הצופים ואחר כך ארגן נוער יהודי בתנועה זו והדריכו במסירות ובאהבה. הוא היה הראשון שארגן מחנה קיץ וטיולים מאורגנים ברגל ״לפיתוח הגוף ולחישול הרוח״, כפי שאמר. ארגן תנועת נוער ציונית והתחיל להטיף לנוער בגלוי על אפשרות קיומה של מדינת־ישראל בדורנו, דבר שעורר התפעלות ותמיהה. גיבוריו היו הרצל וטרומפלדור. התווכח עם כל אחד בסבלנות ובנחת וניצח בכוח שכנועו המפליא. ברצונו לבסס את מעמד הנוער היהודי בעיר, ארגן קבוצה יהודית לתחרויות ספורט. הוא עצמו היה שחקן כדורגל מעולה, אלוף במרוץ אופניים, בהרמת משקלות, בשחייה ובהיאבקות. לפעילותו לא היה גבול. הנוער היהודי דבק בו. בכל מקום שבו היה, עליו הייתה גאוותם. הם לא זזו ממנו והוא קירבם אליו בחיוכו המקסים, ובאורך רוחו ענה בסבלנות לכל שאלה ששאלוהו. בין שישב או הלך, הם היו סביבו, מתחככים בו ומתחממים באורו המקרין והשופע אהבה כנה.
בעיקר אהבו לשמוע מפיו על התנועה החלוצית בארץ־ישראל ועל מחשבותיו לגבי חידוש תקומת עם־ישראל. ערביי העיר, שרבים מהם נשאו צלקות מהתכתשותם איתו, נזהרו ממנו וכיבדו אותו. הם אמרו: ״דין האדא, כסארא הווא יהודי״ (זהו שד, חבל שהוא יהודי). הם היו משוכנעים ששוכנת בו רוח של מוסלמי שהתגלגלה בטעות בגופו היהודי. כי לא יתכן שיהודי ״טמא ומקולל אללה וכופר יחונן בכוח כזה״. דרכם של יהודי המללאח, הייתה לצאת לרחבת באב־אלמקאם אשר מחוץ לחומת העיר, בין מנחה למעריב, לשוט בארץ ולהתהלך בה הלוך ושוב, לראות ולהיראות. באחת השבתות, יצאו עמור וחבריו הצעירים כדרכם לשוטט בבאב־אלמקאם כדי לשוחח אגב הליכה ולהיפגש עם חברים אחרים. והנה מרחוק ראו התקהלות חשודה של בני נוער ערביים עומדים ומסתכלים לעברם כאילו חיכו להם. סימני פחד נראו בעיני חבריו של עמור והוא, שהרגיש בכך, הרגיעם ואמר להם:
— אל תפחדו! תמיד היו מוכנים לעמוד באומץ מול האויב, לשלוט בנפשכם ולשמור על קור רוח. לעולם אל תתנו לאויב לדעת שאתם מפחדים, אחרת הפסדתם את המערכה עוד לפני שהתחלתם. בואו ונראה מה זה יכול להיות.
שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר