מורשת יהדות מרוקו

בס"ד

ליקוטים לפרשת ויקרא מאת יצחק פריאנטה

ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור [א/א] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה: ביום שנתקן המשכן הקדים הקב"ה ושכן בו. מיד ויקרא אל משה וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור . וידבר ה" אליו- הודיע לו שעתידים ישראל לחטא לפניו, ובחטאיהם יתמשכן אוהל מועד ולא יתקיים בידם . זהו שאמר הכתוב: וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור. מה אמר לו?- מאוהל מועד מעסקיי אוהל מועד , שעתיד להתמשכן בחטאי ישראל ולא יעמוד על מכונו . אבל הרפואה לכך: אדם כי יקריב מכם קורבן לה"- הרי לך קורבנות שיגנו על הכול על ידי שמכפרים חטאיהם.

ויקרא אומר שמנה לחמו למה כתב [אל"ף] זעירה לפי שמשה תיקן את חטאו של אדם הראשון ,לכן אצל אדם בדברי הימים נכתב [אל"ף רבתא], וכאן [אל"ף זעירה] . וסמיך ליה אדם כי  יקריב מכם קרבן, לרמוז שמשה תקן חטאו של  אדם הראשון , ולפי שאל"ף הוא מספר המועט שבכול אותיות הא"ב, שהוא רק אחד, ואל"ף במלואה הוא מספר המרובה שבכול המספרים, שאים למעלה מספר גדול הכולל יותר מאל"ף, שאם תמנה יותר אתה מוכרח להזכיר בכל פעם מספר אל"ף, מאה אל"ף, שש מאות אל"ף וכו……ובכול מספר הגדול מוכרח להזכיר גם כן האל"ף, לפי שאין למעלה הימנו במספר הכולל, כן גם כן משה  היה אצלו מדרגת האל"ף, שלא היה גדול ממנו בחוכמה ובנבואה כמדרגתו , ולא קם נביא כמשה, ולא היה גדול ממנו במעלתו, וגם במידת ענוותנותו לא היה ענו כמוהו, שהיה ענו מאוד מכול אדם אשר על פני האדמה, לכן נכתב כאן אל"ף זעירה, שהיה בו במשה מדרגת האל"ף. ולעניין תיקון חטאו של אדם הראשון , אלולא שעששו ישראל את העגל שהוא תבנית שור קטן, ואלף נקרא גם כן שור, כמו שכתוב [תהילים קמד/יד] אלופנו מסובלים, ולולא חטא העגל שהוא שור קטן, היה משה מביא את העולם אז לתיקונו, כמו שהיה לאדם הראשון קודם שחטא. וכמו שיהיה לעתיד לבוא בזמן המשיח, לכן נכתב אל"ף זעירא.

ויקרא אל משה [א\א] אומר הרב אליהו אדלר כל מה שזכה משה רבינו לכבוד ויקר, היה בגלל שהזעיר והקטין את עצמו [ויקרא]- ויקר א. ה "יקר" משום אל"ף זעירא, שהקטין עצמו. ומדה כנגד מדה, השפיל הקב"ה כביכול את עצמו והשרה עליו שכינתו.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם [א/ב] אומר מדרש תנחומא ולפיכך קראו הקב"ה מאוהל מועד לאמור. מהו לאמור, לאמור לבני ישראל. אדם כי יקריב מכם קרבן. למה אמר אדם ולא אמר איש. ירצה לומר , כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא , יקריב קרבן. למה נאמר מן הבהמה, כשאמר מן הבקר ומן הצאן. אלא ירצה לומר, להבדילן מן הבהמה, שלא ירד נפשו לשאול תחתית כמו הבהמה שיורדת נפשה למטה לארץ, כמו שאמר: מי יודע נפש האדם העולה היא למעלה ונפש הבהמה היורדת היא למטה [קהלת ג/כא] וכן אין האדם יודע. אלא כמו שאמר הכתוב, מי יודע ישוב ונחם האלוקים [יואל ב/יד] וזהו פתרונו, מי יודע שהוא חוטא. ישוב אל האלוקים ויכפר לו על כל עונותיו. מהו ונחם, אלא וינחם על הרעה שדבר לעשות לו.

אדם כי יקריב קרבן לה" אומר הזוהר הנגלה בוא וראה אדם כי יקריב- למעט מי שאינו נשוי, שקרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות על ידו לא למעלה ולא למטה. משמע שנאמר: אדם כי יקריב- למעט זה, שאינו אדם ואינו בכלל אדם, ושכינה אינה שורה עליו, לפי שהוא פגום ונקרא בעל מום: ובעל מום מרוחק מהכול, כל שכן שנתרחק מהמזבח להקריב קרבן. [ונדב ואביהו יוכיחו, שנאמר: ותצא אש מלפני ה"] [ולא מתו אלא לפי שלא נשאו] ולפיכך נאמר " אדם כי יקריב מכם קרבן לה", אדם- כשהוא מזווג זכר ונקבה, הוא הראוי להקריב קרבן ולא אחר.

אדם כי יקריב קרבן לה" אמר רבינו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם אומר הזוהר הקדוש כי השכינה נקראת קרבן. רמז נאה בזה, והוא כי תיבת קרבן נוטריקון [קדושה /רצון /ברכה /נועם]  קדושה מצד האצילות שהוא הסוד קדש קדשים, נועם מצד מדת הבינה הנקראת נועם, רצון מצד יסוד זעיר אנפין שהוא בחינת צנור בהיפוך האותיות [רצון], והוא המשפיע אל מדת המלכות, ברכה סוד בחינת המלכות הנקראת [ברכה], והיא נפשעת ממקור כל הברכות בבחינות כלליות, ומשפעת בבחינות פרטיות לכל המוצאים . לרמוז שעל ידי הקרבן נעשה קירוב וייחוד כל העולמות והמידות העליונות והשמות הקדושים, ותעלה השכינה בבחינת קרבן מנחה לפני דודה, בהתלבשותה בבגדי פאר הוד מלכותה בארבעה ועשרים קישוטיה , וישר תחזה בנעימות פני מלך החיים, אשר מאור פניו מתברכים בניה בוניה ישראל עם הקדש גאולי ה", בעת קבלתה השפע הקדוש משפע ברכה העליונה, בעת אשר שערי רצון ורחמים יפתחו וטללי מגד עדנים ירעפו טללים כמטר, ושחקים ייזלו צדק ותפתח ארץ שמים מעל, אליה ובאמצעותה מתחלק השפע לכל בני האדם דרי מטה, כי היא המקבלת ונותנת, בסוד מאמר הכתוב [משלי לא] ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כשכתוב בזוהר הקדוש בכמה מקומות, גם קרבן שהוא אחד מן הכינויים שנתכנת בהם השכינה , אם תחליף אות [ב] דקורבן באות [מ] באותיות בומ"ף, עולה בגי" [שכינה]. גם קרבן עולה בגי" [שנה] לרמוז אל השכינה הנקראת שנה, וכל הכבשים בני שנה  תמימים הנקרבים בכל ימות השנה במועדן, הם תיקון ועילוי לשכינה הנקראת עולת תמיד, ועל ידי זה עולה אל דודה.

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו [א/ד] אמר הזוהר הנגלה רבי יצחק פתח: הכוהנים לא אמרו איה ה" ותופשים התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי. הכוהנים- אלו כוהנים המשמשים בכהונה גדולה, ומקריבים [ועל ידי הקרבנות] דברי קדושה לשורשם. ומייחדים ייחודיים, כל אחד ואחד כראוי. ותופשים  התורה – מי הם תופשים  התורה? וכן הכוהנים לא תופשים תורה הם ?- אלא, אלו הם הלווים תופשים הכינורות , הבאים מצד התורה [שהכינור רומז לתורה שבעל פה]. ותורה נתנה מן הצד שלהם, והם הממונים על שירי השבח של המלך הקדוש, לייחד אותו ביחוד שלם כראוי. והרועים פשעו בי – אלו הם גדולי העם, הרועים את העם כרועה את צאנו. ג דרגות אלו צריכות להיות תמיד בהקרבת הקרבן, כדי שנהיה לרצון למעלה ולמטה, ושתהיינה הברכות מצויות בכול העולמות כהן המקריב קרבן ומכוון לייחד שמו הקדוש כראוי ולעורר את צד הקדושה שלו, והלווים מכוונים בשיר לעורר את צד הקדושה שלהם ולהיכלל בצד הכוהנים , וישראל מכוון לבו ורצונו לתשובה שלמה ונכנע לפני המלך הקדוש. והוא נוטל הברכות כולן, וחטאו מתכפר, והשמחה שורה בעליונים ובתחתונים.

וסמך ידו על ראש העולה [א\ד] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו הסמיכה בכלל, כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על ידי משה, עניינה המשכה מבחינת עשר הספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה, וכידוע שעשר אצבעות הידים הן כנגד עשר הספירות. אף לגבי סמיכת הקרבן כל: האדם ממשיך אור עליון על הבהמה, ובכך מאפשר לה להעלות על ידי עבודת הקרבן.

ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש [א/ז] אומר מדרש תנחומא ונתנו בני אהרון אש על המזבח וערכו עצים. כל העצים כשרים למערכה, חוץ מגפן וזית. למה? שהם עושים פרות משובחים. הא למדת, שבזכות הבנים, אבותיהם מתכבדים. ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. אם מנחה על המחבת. וכתוב אחד אומר, ואם מנחת מרחשת. מהו בין מחבת למרחשת.  מרחשת, יש לה כיסוי. מחבת, אין לה כסוי. מרחשת, עמוקה ומעשיה רוחשים. מחבת, צפה ומעשיה קשים חביתי כהן גדול, לישתן ועשיתן בפנים ודוחים השבת. טחנם והרקידם אינו דוחה את השבת. כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. כל המנחות נילושים בפושרים  ומשמרם שלא יחמיצו. ואם החמיצו שירה, עובר בלא תעשה. שנאמר: כל המנחה אשר תקריבו לה"….

דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם  [א\ב] אומר ילקוט שמעון העיקר בהבאת הקרבן : הוא כשאדם מביא קורבן זה בכדי שישבור לבו של האדם וייכנע אל ה", וזה כמובן מתבטא על ידי הענווה . וכאן התורה מרמזת לנו שלשה אנשים שהייתה להם ענווה, רמוזים במילים אדם  א/ אברהם אבינו אמר לה" " ואנכי עפר ואפר " כמו עפר ואפר שהוא למטה שדורכים עליו,- זהו סמל שי ענווה. ד/ דוד המלך: היה רועה צאן 28 שנה רק אחר זה הגיע למלכות. ולא חלם על זה, אדם שהיה רועה צאן יגיע פעם למלכות. עליו נאמר " אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה ", אבן מאסו הבונים זה משל שמתייחס אליו מאסו אותו אביו ואחיו, דווקא הייתה לראש פינה. מאת ה" הייתה זאת, היא נפלט בעינינו כך אמרו אמו ואחיו, שמו את דוד לרועה צאן כי חשבו שהוא ממזר שאסור לו לבוא בקהל ה", כדי שימות על ידי חיות טרף, ולכן שמוהו לרועה צאן. אביו פירש מאמו עדאל כי אמר שסבתו היא רות המואבייה וממלא אסור לבוא בקהל, הלך ונשא שפחה אך השפחה עצמה הכניסה את אמו של דוד לייחוד עם ישי, וממנה נולד דוד , אמרו אחיו אם אמם פרשה מאביהם זה סימן שהוא ממזר. וכהגיע למלכות ראו את ההיפך. ענווה של דוד המלך אנו מוצאים – בפסוקים. " ה" לא גבה ליבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" ה" לא גבה ליבי- כאשר משח אותי שמואל הנביא למלך על ישראל שהוציאוני ממכלאות צאן, ילד שזרקו אותו אביו ואחיו מהבית והועמד למלכות בכול זאת לא גבה ליבי. ולא רמו עיני – בשעה שאמר שאול מי יבוא ויכה את גוליית הפלישתי, ועלי די  מקלע ואבן שזרק על גוליית המיתו ולא בחרב , זה שאומר דוד המלך ולא רמו עיני  להסתכל בכול המעמד שיראה בגאווה, את אשר עשה מעשה גבורה בזה שהפיל את גוליית, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני- לא הלכתי בגדולות כאשר הביא דוד המלך את ארון התורה היה שמח שמחה גדולה, ודוד מכרכר בכול עוז, ומיכל בת שאול ותבז לו בליבה . התכוונה איך אתה בתור מלך משפיל עצמך לפני ארון ה" : וזהו הפירוש " ולא הלכתי בגדולות". מ/ משה רבינו שיא הענווה בזה שאמר : ואנחנו מה כי תלונו עלינו החשיב עצמו לכלום. יש כאן למעשה דרגות בענווה : 1] אברהם אבינו אמר , אני נחשב לעפר יש בו למעשה ממשות אפשר בכול זאת לבנות בעפר הארץ ולהצמיח אילנות 2] זה דוד מלכות זה חלק מה" יתברך כאשר רואים מלך אנו אומרים ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם, אזי דוד החשיב עצמו לפחות לתולעת שהיא חיה. 3] זה לכלום, ואנחנו מה. דרגה הכי גבוהה בענווה, ובזכות " ויסתר משה פניו " בסנה זכה לקרני הוד, וכול הכתרים קבל אותם משה מהמלאכים , כמו שכתוב" ישמח משה במתנת חלקו "- כתר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני.

מסעות בנימין וספר אהבת ציון

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלינו והגיענו עד הלום, כי עתה הרי כרך שלישי מספרים המדברים ממעלת ארצנו הקדושה דרכה ועניניה שחוברו ע״י יראים ושלמים, אשר נעשה בדרך אגב בעת עריכת ספר חבת ירושלם אשר יצא זה מקרוב, והרי לפניכם שלשה שהם ארבעה, כי בכרך הלזה יבואו ב׳ ספרים:

• ספר מסעות בנימן, הוא סיפור מסעותיו של רבי בנימן מטודילה אשר נסע לארצנו הקדושה בשנת תתקל׳׳ג לאלף החמישי שהוא כמאה שנה קודם ביאת הרמב״ן זיע״א, ובעת נסיעתו של ר׳ בנימן הנז׳ עבר כשליש העולם וסיפר כל הקורות אותם בתקופתו. ומעלתו רבה כידוע, כי בספרים רבים מאז ועד עתה סמכו על דבריו היות והוא מן הראשונים אשר כתבו סיפור מסעיהם, ובפרט בספר ׳סדר הדורות׳ מביאו על הסדר. ובהיות כי נדפס פעמים רבות אין ראי זה כראי זה לכן קבענו לעצמנו מהדורה זו ע״פ מהדורת בריסגוייא שנת שמ״ג בלבד מלבד איזה תיקונים זעיר שם זעיר שם.
• ספר אהבת ציון, לר׳ שמחה ב״ר יהושע מזאלזיץ, סיפור מסעו של הר׳ הנז׳ שיצא בשנת התקכ״ד ממקומו שבפולין לארצנו הקדושה ע״מ להשתקע שם אלא שלא עלה בידו כמ״ש בתוך הספר, ובחזרתו כתב ספר זה עבור נדיב אחד מליוורנו אשר שהה בביתו ימים רבים. והנה יש להעיר כי יש בתוך הספר קטעים מעניני חברון וירושלם שכנראה העתיקם ממסעות הקראי ואינם דברי עצמו, ולכן עשינו שינוי בגודל האותיות כדי ליתן היכר ביניהם, וכמו כן ניתוסף בשולי הדפים כמה הערות שהעיר עליו בחבת ירושלם.

ואי״ה עוד היד נטויה לכרך הרביעי, בו יבואו בע״ה א) מסעות ר׳ עובדיה מברטנורה זצוק׳׳ל, ב) ספר שבחי ירושלם, ואתו עמו ספר מסעות א׳׳י לר׳ משה האיטלקי אשר נסע בשנות רפ״ב רפ״ג, ונדפס פעם ראשונה מעניני א״י בלבד בתוך ספר שבחי ירושלם הנ״ל, ועתה אי״ה יובא בשלימותו כפי שהשלימו ר׳ יצחק בדאהב מכת׳׳י ב׳הירושלמי׳, ויעזרנו השי״ת שלא תצא תקלה מתחת ידינו מעתה ועד עולם אכי״ר.

רבי יצחק בן וואליד

גאון עצום היה רבי יצחק בן ואליד זצ״ל, רבה הראשי של טיטואן שבמרוקו הספרדית, בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. ספרו ״ויאמר יצחק״ נודע לתפארה אצל גדולי ישראל, ניסיו ונפלאותיו התפרסמו בזכות הזייארה על קברו, ומטהו המקודש עזר לריפוי חולים רבים. למרות גדולתו, התנהג בענווה מדהימה וברח תמיד מן הכבוד – שרדף אחריו…

״אור יקרות נגה עלינו הלום. נופך ספיר, ויהלום. האי ספרה רבה ויקירא. שו״ת ויאמר יצחק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, פעולת צדיק לחיים איש אחד מן הרמתיים. כאור החמה מזוקק שבעתיים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי. נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, דרופתקא דאורייתא. הבא תרגימו נהורייתא. המופלא שבסנהדרין סבא דמשפטים מופת הדור והדרו קדוש יאמר לו. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. הגאון המפורסם כקש״ת כמהר״ר יצחק בן ואליד זצ״ל״ – כך כתב מרן הגאון האדיר רבי עובדיה יוסף שליט״א בדברי הסכמתו לספר ״ויאמר יצחק״ [במההרה שניה שיצאה לאוו. על ידי ידידנו הוה״ג רני שלמה דייו שליט״א].

וזרח השמש

בשנת התקל״ח נפטר הגאון המקובל רבי יעקב בן מלכא זצ״ל – רבה הראשי של טיטואן – המכונה מהריב״ם, מי שבתחילה – היה במארוקו, אך בעת הרעב שהיה שם, גלה לטיטואן והתמנה לחבר בית-דין עם הרבנים מהר״מ עמייה ומהו״ש אבודרהם, ואחר כך התמנה אב בית דין. הוא אף בנה לו בית כנסת שעד היום נקראת על-שמו בית הכנסת מהריב״ם.

 

פרט לגדולתו בתורת הנגלה, היה גדול גם בתורת הנסתר, ובהקדמה לשו״ת ״זרע יעקב״ [מאיים] מתאר אותו בתואר: ״הרה״ג המקובל האלוהי״. מרן החיד״א כתב עליו – בספרו ״שם הגדולים״ – ״מורנו הרב יעקב מלכא, רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ (=יעקב בן צור] זצ״ל. ושמענו מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה״.

זכה רבי יצחק בן ואליד שיקויים בו; ״וזרח השמש ובא השמש״.

נולד בטיטואן בשנת תקל״ח [1778] לאביו רבי שם טוב. שלשת יוחסין של חכמים גדולים ממגורשי קאשטיליא, שהתיישבו בטיטואן אחרי גירוש ספרד. רבי יצחק נקרא על-שם מר זקנו, הגאון רבי יצחק בן ואליד זצ״ל שהתפרסם לגדולתו בתורה, כמו שהעידו עליו חכמי דורו.

בספר ״נר מערבי״ נלגר״י בן מלכא] כתב פסק-דין, שרצו ראשי הקהילה בטיטואן, בשעה שהיו דחוקים בנטל המסים, לחייב גם את רבי יצחק בן ואליד הראשון לפרוע מסים, כי ראו שהוא מתפרנס בריות, ועוזר בידי העניים והאביונים.

על כך נכתב בפסק הדין: ״וידענו ידיעה נאמנה כי הוא [רני יצחק] תורתו אומנותו, הן בהיותו כאן בביתו, הוא יושב בבית המדרש ולומד תורה, בחברת הלומדים ובעלי תורה. וידיו רב לו במלחמתה של תורה, ויודע לישא וליתן ולהבין ברוב המקומות בש״ס… ואינו מניח תלמודו כלל, הן בלכתו למתא [=לעיו] ג׳יברלטאר יע״א ששם פרנסתו שהוא שליח צבור וטבח וסופר שם. ושאר היום כשפונה מעסקיו, אליו יאספו כל חרד – כת הלומדים – ולומד תורה עמהם, וקובע ישיבה עמהם ביום ובלילה. והוא ראש המדברים, ונהנים מתורתו ושמחים בדבריו, כאשר נודע לנו ידיעה אמיתית״. על הפסק הזה חתומים בשנת תקכ״ג: מהר״ש אבודרהם, מהר״י בן מלכא, מהר״א מונסונייגו, מהר״י אבודרהם, מהר״י קורייאט ומהר״י הלוי.

במהלליו יתנכר נער

מקטנותו ניכרו ברבי יצחק בן ואליד השני, סימנים של גדולה בתורה וביראת ה׳ טהורה. למד תורה אצל שני רבנים גדולים: רבי מנחם נהון ורבי משה הלוי זלה״ה. רבי מנחם שימש בתפקיד אב בית דין עד שנת תקפ״ד, יחד עם רבי משה הלוי, רבי משה אבן צור ורבי וידאל ישראל. חלק מפסקיו נדפסו בספר ״משפטים צדיקים״.

 

רבי משה הלוי נתמנה לאב בית דין, לאחר פטירת רבי מנחם נהון. הלא ״נחשב לגדול רבני המערב והרביץ תורה ברבים, והעמיד תלמידים רבים קרוב לארבעים שנה״.

בספר ״משפטים צדיקים. [ח״א סימן מ״ה] כתב עליו מהר״י בן שעיה: ״הרב המוסמך אשר קדשוהו שמים הל״ז [הלא זה] משי״ח הרב משה איש האלוהים, אשר ידענו נאמנה שכל יקר ראתה עינו. והרביץ תורה בישראל ושנה ושימש גדולי עולם… ובקי בחדרי התורה ובדיניה, הוא שלם ושלימה משנתו. ואשר נתפשטו הוראותיו בישראל הלכתא גברוותא, מימות הרבנים המופלגים אשר לפנינו הרועים האדירים שעמדו להם ישראל, ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה אדוננו הרב הגדול מהרי״ל [רבי יוסף אלמאליח] זלה״ה. אשר שמעתי מפ״ק [מפי קודשו] הוא היה מונה שבחיו ואמר עליו, שלא יש כמותו בדורנו זה בבקיאות וסברא נכונה. וכמה הוא חדי בשמעתתיה… ונתקבצו באו בו כל המרות שמנו חכמים במשנת חסידיהם, הן הן מילי דאבות, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענותנותו. והאיש משה עניו מאוד, וכל פניותיו לשם שמים״.

עדות דומה מעיד עליו הרה״ג רבי מימון פינטו שכתב: – וביודעו ומכירו קאמינא, שמלבד חכמתו ובקיאותו ופלפולו, ראיתי בו ענינים רבים… וגדולה מכולם שהוא מקיים מה שאמר התנא: ״הוו מתונים בדין״, שעיני ראו ולא זר, שכמה ענינים הוא עושה כדי להוציא הדין לאמיתו ולהציל עשוק מיד עושקו״. השלוחא דרבנן הרה״ג רבי יצחק אירגאס מטבריה, כתב עליו, ׳וכל הוינא עסקיו באורייתא עם הרב המפורסם הנזכר, זקוקין דנורא נפקין מפומיה, ומי כמוהו מורה. וכבר העיד עליו הרה״ג המפורסם בדורו כמהר״י אלמאליח זצוק״ל וזו לשונו: אם תשתכח התורה מישראל, כמוהר״ר משה הלוי נר״ו יחזירנה בפלפולו ובקיאותו״.

 

ימיו האחרונים

 

בשנת תרכ״ו,[1866] נפטר עליו בנו יקירו רבי יעקב שהיה בקי וחריף ושקדן גדול בתורה. הוא נפטר כמה ימים לפני נישואיו, והדבר ציער מאוד את הרב, שהיה רגיל להשתעשע עמו בדברי תורה.

לפני שוכבו במיטת חוליו, קרא הרב את חכמי העיר, וביקש שלא ירבו לספר בשבחו, ובתפילת האשכבה לא ירבו תוארים. אלא ״החכם הדיין״, ותו לא. כן שוחח עם ראשי ה׳חברא קדישא; והורה להם כיצד ינהגו בו אחרי פטירתו, לפי מנהגי חכמי קאשטיליא, ושלא ישנו כלל ממנהגים אלה.

לאחר מכן, קרא לבניו ובירך אותם. וכך כתב בנו רבי וידאל:

״וירא כי אין איש, קרא עלי לשבור רוחי ונפשי. ויקחני בציצית תחבקני. ובלב חמרמר. קרא בחיל ואמר. רחימנא דנפשאי, קול נתנו שחקים. ליתן ריוח בין הדבקים… קח נא את ברכתי ויברך אותי״.

ביום הששי ח׳ לאדר תר״ל [1870], לפני כניסת השבת המלכה, נסתלק הרב, כששפתיו ממלמלות: ״מזמור שיר ליום השבת״. בן צ״ג שנים היה בעת פטירתו, וחכמים נתנו בו סימן אשר צ״ג אגוז בגן־עדו•

ספרייתו הגדולה והחשובה של הרב, נמצאת היום בישיבת ובית הכנסת ״תולדות יצחק" שבשכונת הר-נוף בירושלים, בראשות הרה״ג רבי שלמה דיין שליט״א.

נס ופלא

מעשי-נסים ונפלאות רבים מסופרים על הרב זצ״ל. קברו נהפך ל״זייארה״, לשם באים לא רק יהודים אלא גם גויים. מסופר על יהודי אחד שהיה אילם שהשתטח על קברו. תרדמה נפלה עליו, ובעת שהתעורר, ראה והנה כח דבורו חזר אליו! סיפורי-פלא רבים מסופרים על סגולת המטה של הרב זצ״ל.

הרב שאול אדרי שליט״א סיפר, כי אשה אחת הודיעו לה הרופאים, כי העובר שבמעיה התהפך באופן שמסכן אותו. הובא אליה המטה, וכעבור שעה בדקוה, ומצאו שהעובר התהפך.

מקרה אחר, מסופר על אשה אחת שעמדה ללדת, בבית-חולים הדסה עין־כרם, והרופאים החליטו לנתח אותה. לאחר שהביאו לה את המקל של הרב, ילדה ילדה קלה מרגילה. ומעניין עוד יותר: באותו יום שהמטה של הרב היה באותו בית-חולים, לא בוצע שום ניתוח קיסרי. הרופאים ביקשו שישאירו את המטה המקודש בחדר הלידה…

תמונתו ודיוקנו כפני מלאך ה׳ מתנוססת אצל רבים מאב״י בבתיהם.

מתוך מבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״, ח״ב

19/03/2024

 

שירת האבנים

המחקר שלפנינו נקרא ״שירת האבנים״ על שום השירה הנפלאה המצויה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור היא אצווירא, שהייתה עיר ואם בישראל לחופי האוקיינוס האטלנטי במרוקו.

הדחף להוציא אל הפועל את המחקר הזה נבע מן הצורך שלנו לשתף את כלל ישראל בחוויה העמוקה שהייתה לנו כאשר נחשפנו לשירה-קינה הזאת, ומן הרצון שלנו להנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית שונה, מקורית ובלתי מוכרת עד כה.

המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשר כנפו, בן העיר מוגדור, ובראשיתה לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית של חילוצן הפיזי של המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע, חשיפתן אל האור ושיקומן.

המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה והיה צורך לעבוד קשה בתנאים לא תנאים, בשמש קופחת ובכלים מאולתרים על מנת לגלות את הקברים ואת הכתובות החקוקות על המצבות.

רק בתום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר האקדמי.

לשם כך נרתם בהתלהבות חוקר הספרות העברית ד״ר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, כאשר אחת התגליות המרתקות הייתה, שהשירה שעל המצבות שאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד.

עבודת המחקר נמשכה למעלה משבע שנים וחלקה הגדול לא התרחש בחדרים ממוזגים במוסדות האוניברסיטאיים. היא כללה ימים ושבועות של רכינה על הקברים כדי להעתיק את הכתובות שחלקן דהו או הושחתו, מה שהיה כרוך בנסיעות רבות לבתי העלמין של מוגדור, לעיתים בליווי צלם מקצועי.

נשאיר לדמיונם של הקוראות והקוראים את העלויות באמצעים ובמאמצים שנדרשו כדי להגשים את הפרויקט המונומנטלי הזה, ולהביא לפניכם קטעי שירה מתוך 451 מצבות שנבחרו מתוך כאלף שנחשפו.

מוגדור ־ אצווירא

מוגדור היא אצווירא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה שביקש להעניש את עיר הנמל אגדיר שסירבה לשלם מיסים.

הסולטן פנה אל הארכיטקט הצרפתי קורנוט וזה בנה למענו עיר מודרנית מבוצרת היטב. הסולטן בחר מרחבי הממלכה שנים עשר סוחרים יהודים ופיתה אותם להתיישב בעיר בכך שנתן להם מגרשים והטבות מפליגות כדי שיפתחו בה את המסחר. סוחרים אלה נקראו ״טוז׳ר אל סולטן״ – סוחרי הסולטן.

מאתיים וארבעים משפחות יהודיות תצטרפנה אליהם מאוחר יותר. היהודים יהפכו את העיר במאות ה-18 וה-19 למרכז המסחרי הגדול של הממלכה. בה בעת, הם יפתחו את העיר מבחינה תרבותית ותורנית.

הצלחתה של מוגדור משכה אליה אלפים. באמצע המאה ה-19 נמנתה בה אוכלוסייה של כ-17,000 נפשות מתוכן 10,000 מוסלמים, כאשר בקרב הלא-מוסלמים היהודים היוו רוב. באותה תקופה נוסד המלאח שקלט אלפי יהודים שנהרו אל העיר. אוכלוסיית היהודים פרחה ושגשגה, ומבחינה רוחנית בלטו בה רבנים גדולים אשר הפיצו תורה בקרב צאן מרעיתם. ביניהם נמנה שושלות של רבנים בני המשפחות קוריאט, פינטו, אלמאליח וכנאפו.

בגלל המסחר עם אנגליה, ההשפעה הבריטית ניכרה בעיר. בשנת 1840, צי צרפת הפגיז את העיר ופורעים משבט החאחא ניצלו את המצב ועשו שמות באוכלוסיית יהודי המלאח. ב-1864, משה מונטיפיורי ביקר בעיר וניסה בעזרת קשריו עם השלטונות לשפר את מצבם של יהודיה.

כעבור 18 שנה, ב-1882, נוסד בית הספר אליאנס הראשון במרוקו בעיר טיטואן ושנתיים לאחר מכן – בעיר מוגדור. בשנת 1885, הגברת סטלה קורקוס ייסדה את בית הספר האנגלי לבנות.

בשנת 1921 התפרסם קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״, שנערך על ידי שלושה מגדולי אנשי הרוח של מוגדור – רבי דוד אלקיים, רבי דוד יפלח ורבי חיים אפריאט.

מהעיר מוגדור יצאו רבנים, אנשי רוח ומדינאים רבים.

בין הרבנים – רבי אברהם קוריאט בעל ״ברית אבות" ובנו רבי יצחק קןריאט בעל ״נחלת אבות״; רבי אליהו בן אמוזג שנולד במוגדור ואשר בגיל שלוש עבר עם הוריו לליוורנו; רבי יעקב ביבאס שהיה רבו של רבי חיים פינטו, מגדולי הרבנים של העיר; רבי דון בן חזן; רבי יוסף אלמאליח המכונה בבא סירי; רבי מכלוף מזל-תרים בעל ״שבע חיים״; רבי אברהם בן עטר בעל ״שנות חיים״; רבי יהודה בן מויאל בעל ״שבט יהודה״; רבי יוסף כנאפו בעל ״אות ברית קודש״ וחיבורים רבים אחרים; רבי דוד סבג בעל ״לקט עני״.

בתחום השירה והפיוט פעלו בעיר המשוררים מחברי קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוזכרו לעיל, והעיתונאי והפובליציסט יצחק בן יעיש הלוי שחיבר יחד עם רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות״.

בין המדינאים אפשר לציין את דוד-יולי הלוי שהיה הסנטור היהודי הראשון בארה״ב אשר העיר ״David״ נקראת על שמו; מאיר כהן מכנין שהיה יועץ מלך מרוקו, תפקיד אותו ממלא היום אנדרה אזולאי; לורד לסלי בלישע שהיה שר המלחמה בבריטניה ב-1935; דוד בוחבוט שהתכתב עם הרצל והכניס את הציונות למוגדור; העיתונאי יעקב אוחיון; הסופרים אדמונד אלמליח, יצחק קנפו, מרסל קריספיל, פול סרז׳ קקון, עמי בוגנים, דוד בן שושן ואחרים; ההיסטוריון דוד קורקוס וחוקר יהדות מרוקו החשוב פרופ^׳ חיים זפרני.

במוגדור פעלו 33 בתי כנסת ולאחרונה שופצו שלושה מהם: סלאת לקהל של רבי יוסף כנאפו וסלאת רבי דוד בן לחזן. בית הכנסת השלישי הוא סלאת עטייה שהפך יחד עם המשכן של בית הדין הרבני למרכז תרבות הנקרא ״בית דכירה״(בית הזכירה).

עם קום המדינה, החלה יציאת יהודי מוגדור אליה ולארצות אחרות. כיום מתגורר במוגדור דרך קבע יהודי אחד בלבד.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 14

להשיג אצל מר אשר כנפו

הנייד: 054-7339293

מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.

 

 

אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".

ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…

התוצאה: וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').

הורדת השכינה אלינו –  ע"י עשיית רצון הקב"ה.

 

   התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",

 ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.

 

איך ניתן להוריד אלינו את השכינה, כמו בזמן הקמת המשכן?

    "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.

ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"

(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)

 

דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,

 בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – שנהגה לצום שבוע {סתיים}– י"ב אדר

 

 

פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":

 "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):

 

 "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,

תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).

 "בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.

 

ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:

"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).

 

כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה, ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל

לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.

 

בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.

בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.

 

התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.

 

עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:

 "לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).

 

אבא בנימין אומר על כך בגמרא:

"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:

 "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,

 לשמוע אל הרינה ואל התפילה,

אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).

מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).

 

הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:

"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,

 וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".

כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.

 

"וכבוד יהוה מלא את המשכן": התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.

כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.

כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.

 

במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל  צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".

בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון  שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.

מסר חינוכי אמוני:

כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.

כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).

כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.

רבנו אור החיים הק' אומר:  לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).

 

 מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".

 

הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:

קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

 

לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

 

תופעה דומה, רואים אנו  אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

 

הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).

מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.

 

 בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".

 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".

 

הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,

כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)

 

"מה ברכה בירכם? אמר להם:

 

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

 "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".

(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.

 

"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".

 

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".

 

הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).

 

 זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).

פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.

 

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.

 

א.  ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי ה"כלי יקר".

בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען  בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.

רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.

 

ב.  ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).

 

ג.  ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.

          כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו

         לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

                

"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:

הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.

 

חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! אכן, הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:

כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו. כנ"ל לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.

לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".

 

משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.

משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.

 

 

"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).

רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'

נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').

 

"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).

משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,

 אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).

 

שקיפות בכספי ציבור.

 

"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).

 

משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.

על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש:  (תנחומא פקודי, סימן ז)  מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).

 

המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".

 

רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".

כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).

יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

 

"ויעשו בני ישראל,

  ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).

 

"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…

 ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).

 פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,

ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.

על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',

ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.

הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.

הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.

 

רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.

רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.

רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.

עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.

 

הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.

הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.

התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).

 

"אראנו נפלאות" – לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.

 

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר",  וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.

השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.

ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.

 

 בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.

בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.

מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר  אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.

 הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.

לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור –  כפי ההכנה הראויה".

 

שבת שלום ומבורך  –  משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

 

 

על מהימנות סיפוריו של המספר המתבסס על זיכרונות ילדותו, עשויות ללמד שתי תפיסות המוצגות כלפי ביטוי אומנותי לזיכרונות הילדות.

מצד אחד, מוצגת עמדתה של אימו כלפי מבטו האומנותי- מימטי על חייהם. עמדתה של האם היא מבטלת, מאיינת, מתעלמת מחשיבותה של כתיבה על זיכרונות הילדות כאלמנט מהותי מתרבותה של משפחה ושל קהילה

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעוריי […] היא מכחישה מכל וכל, להד"ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה […] "איזה בן אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!" (כלפון, 1988 ,עמ' 5)

בעוד שהמספר שם דגש בבערה הפנימית שבו שדוחקת בו לכתוב את חוויותיו, אימו מבטלת את זיכרונותיו ואינה רואה חשיבות בכתיבה הספרותית והתיעודית. בנוכחותו של בנה היא אומרת כמו לעצמה בתימהון:

 בן מיוחד זה במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ (שם).

כך למשל, המספר מודיע בתחילת הסיפור "דודתי": אספר לכם סיפור שקרה בימי נעוריי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזיכרוני, מנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצביי עומדים על סף.

הערת המחברת: סיפורי הקובץ שערי ספְּרּו מתאפיינים במבנה ובעקרונות של הסיפור הקצר; בכל סיפור אקספוזיציה המציגה פרטי רקע לדברים שיובאו בהמשך, נושא שמתפתח עד לשיאו, עד לסיבוך והתרת הסיבוך עד לסיום הסיום. לעומתו, הספר את אחַ י אנוכי מבקש כתוב כאוטוביוגרפיה, בגוף ראשון יחיד.(ע"כ)

"אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרוּ

התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי (כלפון, 1988 ,עמ' 59). מדברי המספר ניכר שחוויות הילדות הרבות נחקקו היטב בזיכרונו ומאחר שאינן מעובדות הן מעיקות עליו בהווה. לכן כדי שירווח לו וכדי שיוכל להמשיך את חייו הוא מבין שעליו לספר עליהן.

עמוס עוז עומד על עקרון הרלוונטיות שמשמש את הסופר המנוגד לעקרון הרלוונטיות שמשמש את ההיסטוריון, וטוען כי "הן הסופר והן ההיסטוריון מגישים לנו […] אינטרפרטציה סלקטיבית ולא פרוטוקול מלא. כל אחד מהם בנה עולם משלו, עם קווי הדגשה, עם אותיות מבליטות ואותיות זעירות" (עוז, 1996 ,עמ' 114)

 גם מקום ההתרחשות כתפאורה של חוויות הילדות הוא נדבך שמחזק את המאפיין האותנטי בשני הספרים. המקום המתואר ברוב הסיפורים הוא העיירה סֶפְרוּ שבמרוקו, ששוכנת "לרגלי הרי האטלס" (כלפון, 1988 ,עמ' 20) . העיירה מתוארת כמקום יפה נוף, "שופע בנהרות ובנחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב" (שם, עמ' 67) .ההר הסמוך למללאח, 'זבל לכביר' (ההר הגדול), נודע בזיקתו למורשת של יהודי המללאח; על פי אמונת היהודים היו להר סגולות ריפוי, בייחוד למערה הסמוכה להר, שמתקרתה טפטפו מים "שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים" (כלפון, 2012 ,עמ' 11). הסבר מסורתי זה שרווח בין יהודי ספרו הנלווה לתכונותיו הפלאיות של תיאור המקום מוסיף אף לאותנטיות של הטקסט בהציגו את האמונות שרווחו בקרב יהודי סֶפְרוּ.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן

עמוד 97

פָּקֹד פָּקַדְתִּי   סיסמת הגאולה

מוקדש בידידות ובהערכה לידידי ישראל רוזנסון נ"י

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי / הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

אפרים חזן

 השורש "פק"ד" עולה בראשית פרשת שמות בפסוק: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז). פסוק זה משתרשר לאחור, אל סיום ספר בראשית: "וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" (בראשית נ, כה). השורש "פקד" מכתיר את הפרשה האחרונה בחומשנו כפרשת "פקודי", השורש "פק"ד" בפקודי  הוא כפול משמעות, והוא מחבר אותנו בחיבורים מעניינים בכיוונים שונים, המתייחסים להקשרי הפרשה וסביביה, כך למשל, פקודי המשכן ככפרה לחטא העגל שנאמר בו (שמות לב, לד) "וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י" עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם"  כפרשה החותמת את חומש שמות, ספר הגאולה,  השורש "פקד" מחבר אפוא את ראשית החומש לסופו ולסיום חומש בראשית.

הפסוק מופיע שוב עם הגאולה עצמה בפתח פרשת בשלח: " וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם" הפקידה-פקודה המודגשת בצירוף המקור אל הפועל הופכת להיות סיסמת הגאולה. עוד זאת החומש, המוביל את ישראל לשערי הארץ הוא חומש במדבר, חומש הפקודים, המתחיל במפקד עם ישראל לשבטיו ובסיומו הבקשה:

במדבר פרק כז

(טז) יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה:

(יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

 מעגל הגאולה נסגר בקיום השבועה ליוסף בפסוק שלפני האחרון בספר יהושע (כד, לב) "וְאֶת־עַצְמ֣וֹת י֠וֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱל֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל׀ מִמִּצְרַיִם֘ קָבְר֣וּ בִשְׁכֶם֒ בְּחֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר קָנָ֧ה יַעֲקֹ֛ב מֵאֵ֛ת בְּנֵֽי־חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם בְּמֵאָ֣ה קְשִׂיטָ֑ה וַיִּֽהְי֥וּ לִבְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף לְנַחֲלָֽה".  

אכן, המדרש (שמות רבה פרשה ג) מחבר היטב בין אזכורי "פקד" הכפולים, מקור ופועל מוטה:

ישראל נמלכים בזקנים, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך ואספת את זקני ישראל, אמור להם פקוד פקדתי, א"ל מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם לך אמור להם זה הסימן, מהו פקד פקדתי פקד במצרים פקדתי על הים, פקד להבא פקדתי לשעבר, ואת העשוי לכם במצרים, כלומר אני פוקד על המצריים מה שעושים לכם, כד"א [= כמה דאת אמר](שמואל א טו) פקדתי את אשר עשה לך עמלק, ואומר אעלה אתכם, אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהן כן אעשה, ומה אמר לו (בראשית מו) ואנכי אעלך גם עלה, וכן יעקב אמר לבניו (שם, מח) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו', מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא, ואח"כ ובאת אתה וזקני ישראל וגו'.

את שרשרת המסירה מדור לדור מתאר בעל מדרש שמות רבה (פרשה ה, יג)

וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מימות אברהם ויצחק. ויעקב מסר ליוסף ויוסף מסר לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לשרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר להם: כל גואל שיבא ויאמר להם פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. וכיון שבא משה ואמר: פקד פקדתי [אתכם] (/שמות/ ג'), מיד – ויאמן העם.

לזיכרון הלאומי דרושים מסרנים ומחנכים שיעבירוהו מדור לדור, ואף יתנו בו סימנים, המחברים בין עבר, הווה ועתיד, ורק כך הוא משתמר ועולה ומכריע בעת הצורך:

וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמ' פקוד יפקוד אלהים אתכם. אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו". (פרקי דרבי אליעזר מ"ח, ב)

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות, י"ג, י"ט)… ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה  (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי בשלח)

סימן המחומש לחמש גאולות העמידו לנו חכמי המדרש

מנצפ"ך –  צופים אמרום (מִן צֹפָךְ),  כ"ך נרמז לאברהם לך לך למאה שנה יוליד. מ"ם ליצחק (בראשית כו) כי עצמת ממנו מאד רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות. נ"ן ליעקב הצילני נא מציל בשני עולמות. פ"ף לישראל למשה (שמות ג) פקד פקדתי אתכם. צ"ץ (זכריה ו) הנה איש צמח שמו וגו' זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ (במדב"ר יח, כא)

גאולת האבות וישועתם, גאולת הבנים במצרים וגאולת בני הבנים לעתיד לבוא מתחברות זו לזו, וכולן עולות מחמש האותיות הכפולות בעברית, חמש האותיות שיש בהן אותיות רגילות ואותיות סופיות, שבארגון שונה מִסִּדְרָן הן יוצרות הבטחה גדולה. מנצפ"ך – צופים אמרום. הצופים הם נביאי ישראל, האמונים להביא את דבר ה' לעם הם הם שקבעו ומִיסְדו את הסימן שנמסר כבר לאבות עצמם. קביעה זו הופכת את הסימן לנבואה הניתנת מעם הקב"ה, וסופה להתקיים, ארבעה סימנים כבר התממשו, ואנו מייחלים ומצפים למימושו של הסימן החמישי, צ"ץ – צמח צדקנו, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו.

המטען הרב שנושא עמו השורש "פקד"  הוא אכן מיוחד גם בכך שהוא  נוטה  בכל בנייני הפועל: ועוד בניין מיוחד לו הוא בניין הָתְפָּעֵל (במדבר ב, לג "והלויים לא הָתְפָּקְדוּ בתוך בני ישראל").  עוד זאת השורש "פקד" נושא על גבו  קרוב לעשרים משמעויות. בפסוקים הראשונים בפרשת פקודי מופיע השורש "פקד" פעמיים, אותם מתרגם אונקלוס במשמעות של מניין, והנה אונקלוס מוסיף את השורש "פקד" לפסוק השני בפרשה  "ובצלאל בר אורי בר חור לשבטא דיהודה עבד ית כל דפקיד ה' ית משה" (תרגום אונקלוס, לח, כא-כב ), ומעלה משמעות נוספת לשורש "פקד", עניין ציווי ופקודה, משמעות בעלת נוכחות בולטת בעברית לדורותיה. משמעויות אלה מהן קרובות זו לזו ומהן שונות ואף מנוגדות זו לזו. נסקור כמה מהן: זכירה – וה' פקד את שרה, "פקדונות הרי הן כזכרונות". מניין – אלה פקודי המשכן, פקודה וציווי – ה' פקד עלי לבנות לו בית בירושלים. מינוי ותפקיד – ופקדו שרי צבאות בראש העם, לבקר מישהו – ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. היעדרות וחוסר – וַיִפָּקֵד מקום דוד. ובימינו נפקדות.

רבי יהודה הלוי מנצל את רב המשמעות של השורש ויוצר מכתם משעשע, המדגיש את שתי המשמעויות העולות מן הפסוק  בשמואל א כ, יח, התחלת ההפטרה, הקרויה "מחר חודש", לשבת שהיא ערב ראש חודש. "וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ: 

להבנת המכתם יש להכיר את הסיפור שמאחורי המכתם. הלוי נקלע במקרה לסעודה שלא הוזמן אליה, חידד את עטו וכתב:

לֹא נִקְרֵאתִי רַק נִקְרֵאתִי / וּבְמִסְפַּרְכֶם לֹא אֶמָּצֵא

 אִם אֶפָּקֵד לֹא אֶפָּקֵד / אוֹ אֶמָּצֵא לֹא אֵרָצֶה.

לא נקראתי, היינו לא הוזמנתי ואיני קרוא לסעודה, אלא נקראתי, כלומר נזדמנתי במקרה, נקריתי. הכתיב באל"ף הוא מכוון ומסתמך על הכתיב בשמואל ב א, ו. אם אפקד, אם איעדר ולא אמצא, לא אפקד, לא תזכרו כלל שאני קיים.

רבי משה אבן עזרא כתב סדרה של מעל אלף ומאתיים שירים, החורזים במילים זהות במשמעויות שונות, במילים הומונימיות. בעברית של ימי הביניים נקראו אלה "מילים משותפות", ובמונחי השירה העברית בספרד הן מכונות במונח "צימודים". למפעלים מסוג זה קראו בימי הביניים בשם "ספר הענק", כלומר תכשיט המקשט את צוואר המחבר ומכבדו לעיני כול. בין שירי הצימודים בספר הענק לרבי משה אבן עזרא מצוי שיר בן שישה טורים החורז בפועל "פָּקְדוּ" בשש משמעויות שונות, נציג בזה את השיר ונציין בשוליו את המשמעויות העולות ממנו לפועל החורז:

עַל פִּי ה' נָשְׂאוּ מוֹנִים/ רֹאשׁ כָּל בְּנֵי הַדור פָּקְדוּ

וַיְבַקְּשוּ בַהְמוֹן אֲלָפָיו אַח- / שֵׂכֶל, וְדוֹרֵש אֱמֶת פָּקְדוּ

עַד מָצְאוּ אַב כָּל-הֲמוֹן גּוֹיִים / לֹא חָסְרוּ הוֹדָיו וְלֹא פָּקְדוּ

עָלָיו רְעוֹת עֶדְרוֹ בְּתוֹם לֵבָב / וּבְנוֹת מְעוֹן הַתּוֹם וּבִין פָּקְדוּ

הָיָה לְבֵן לָאֵל וְהוּא לוֹ אָב / אוֹתוֹ בְּצֵל אֵל מֵאֱנוֹש פָּקְדוּ

יִמְחֶה עֲווֹנוֹתָם לְמַעְנוֹ יוֹם / מָצוֹק עֲלֵיהֶם מַעֲוָה פָּקְדוּ

הפועל "פקדו", עובר כבריח בתור חרוזו של השיר, שש משמעויות עולות לפועל, תוך רמיזה להקשר המקראי, שבו באה אותה משמעות והעמדת מילה נרדפת המבהירה את המשמעות הטמונה בפועל באותו הטור. לא נפרט אך תוך ביאור רצוף של השיר נבליט את המשמעויות השונות. וכך אומר השיר, המוקדש לאיש מעלה בשם אברהם: בהשראה עליונה ספרו הסופרים (=מונים) את בני הדור, ופקדו1 ( = ספרו). בתוך כל אלפי הפקודים חיפשו אדם חכם ( = אח-שכל) וגם איש אמת פקדו2 (=חיפשו), ואז מצאו את אברהם ( = אב כל-המון גויים), המושלם בכל המעלות, ושבחיו ( = הודיו) לא נגרעו ולא פקדו3 ( = חסרו, נעדרו). אותם מונים על פי ה' פקדו4 (=ציוו) על אברהם לרעות ולהנהיג את הקהילה (=עדרו) ולבנות לקהילה בית של תום וחכמה. אברהם היה כבן לאל ומכל בני האדם פקדו5 ( = מסרוהו לשמירה) אותו לחסות בצלו של הקב"ה, וביום צרה הקב"ה יסלח וימחל בזכותו ( =למענו) לחטאים ולעוונות פקדו6 ( = זכרו, כלומר נזכרו, ועמדו לגרום לעונש, מלשון "פוקד עוון"). מרחב המשמעויות מכשיר את המילים מן השורש "פקד" למשחקי לשון של דו משמעות ומשנה הוראה מתוך תבנית עומק וקישורים בעלי עניין, שיש לשים לב אליהם. בשתי דוגמאות אלה ראינו את עצמתה של שירת ספרד ואת חיבורה למקרא, הנה תוך כדי השתעשעות בדברי שירה העמידו את הקורא על משנה הוראה וריבוי משמעויות בלשון המקרא.        

לאחר גירוש ספרד קמו כמה מרכזים שהמשיכו את שלשלת השירה העברית. שירה זו, אולי, לא הגיעה לרמתה של שירת תור הזהב בספרד, אך בהחלט נשמעו בה קולות של שירה משובחת ומעולה.

משוררי תקופה זו, המאה הט"ז, המשיכו במסורת השירה הספרדית, אך יחד עם זה חידשו דברים בשירתם והעמידו, למעשה, אסכולה חדשה. אביה של אסכולה זו במיטבה הוא רבי ישראל נג'ארה (1542-­1619). רבי ישראל נולד בצפת, והיה ראש וראשון לחבורת המשוררים אנשי צפת שהסתופפו בצִלָּם של מקובלי צפת, הארי וגוריו. מלבד בצפת שהה רבי ישראל גם בדמשק, ובמשך תקופה ארוכה שימש שם בתפקיד של חזן וסופר הקהילה.

רבי ישראל היה משורר פורה ביותר, ומאות שיריו נפוצו במהירות רבה בקרב כל עדות המזרח עוד בימי חייו. אין לך קובץ פיוטים מזרחי שאין בו משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ולא בכדי אמרו עליו "לא קם בישראל – כישראל". כבר בשנת 1587 (שמ"ז) נדפס בצפת ספר שיריו הראשון "זמירות ישראל" והוא היום ספר יקר המציאות. לספר זה שלושה חלקים : א. עולת התמיד ובו שירים ותפילות לזמנים שונים. ב. עולת השבת ובו שירים ותפילות לשבתות השנה פיוט לכל פרשה מבראשית עד לזאת הברכה . ג. עולת החודש ובו שירים ותפילות לחדשים ולמועדים.

מתוך עולת השבת נציג את מחרוזת הפתיחה לפרשת פקודי:

יָקִים הָאֵל מִשְׁכָּן שִׁילֹה

וְלַאְסִירָיו יָשִׂים פְּדוּת

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי

הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

בצורה מחוכמת ביותר משבץ המשורר קטע מפסוק הפתיחה של הפרשה, והפעם השורש "פקד", והמשמעות הפעם היא משמעות של זכירה שתביא לבניין המקדש, בתוך כך הוא מקנה לצירוף "משכן שילה" משמעות שונה לחלוטין מן המשכן של עלי ושמואל. "משכן שילה" בשירתו של נג'ארה, כפי שהראה ר' שמואל כהן (במאמר, 'יקים האל משכן שילה : על "משכן שילה" בשירי ר’ ישראל נג’ארה', ספר שילה (תשעו), עמ' 64-69) הוא המשכן שייבנה על ידי מלך המשיח הקרוי שילה, כלומר בית המקדש השלישי.  הצירוף "משכן שילה" חוזר ונשנה בשירת נג'ארה, למשל בשיר השבת הידוע "יודוך רעיוני, ה' רועי":

אֵל עולָם שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת תְּזַכֵּנִי 
וְנֵרְךָ בְּהִלּו שִׂים אור בַּעֲדֵנִי 
וְאֶל מִשְׁכַּן שִׁילה תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי 
מְהֵרָה עֲנֵנִי אוֹרִי וְיִשְׁעִי

הקמת "משכן שילה", מקדשו של המלך המשיח והעלייה אליו הן התגלמות הגאולה השלמה. החיבור שיצר נג'ארה בין בית המקדש השלישי ל"פקודי המשכן" הוא אפוא חיבור אל הגאולה הראשונה ואל סיסמת הגאולה "פקד יפקד אלוהים אתכם…".

Vers l' annee 1862 un violent surnomme algili d une certainne famille rekiye. Almeagaz – le paresseux – format une troupe dr berbres habitans de l' atlas autour de lui avec sa personnelle formule – detruire tous les juifs comme le penssait haman haracha

 

il arriva au village moulay idriss  azahranni

 

פורים דל- מעגאז.

בשנת " כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה " ליצירה – 1862 -, קם במרוקו עריץ אחד, מורד, מכשף ומדיח ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן למשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם " אררוגי "

אל-מעגאז – העצלן – אסף את כל הברברים תושבי האטלאס וסיסמתו הייתה : השריף המוסלמי והיהודי יש להשמיד.

– " שריף " – תואר הניתן לכל מוסלמי המתייחס לזרעו של הנביא מוחמד.

על פרשת אל-מעגאז, ראה נר מצוה, כסא מלכים, נר המערב, שטראי, מורשת, מספר על שירים שנכתבו על ידי משוררים במכנאס.

הכותב מספר שסבו מצד אמו הייתה חיה בזמן הצורר אל-מעגאז ואימו ע"ה סיפרה לנו תמיד על מעלליו של אל –מעגאז כפי ששמעה מאימה – .

אם כי השנאה הייתה מאז ומתניד קיימת כלפי היהודים במרוקו, הרי בנסיבות שנוצרו במקרה הזה, הפכו היהודים והשריפים המוסלמים " אחים לצרה ".

אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו ומשאלתו הייתה כמשאלת המן " להשמיד ולאבד את כל היהודים, וגם הוסיף לרשימתו את השריפים המוסלמים, וכך יצא אל-מעגאז בראש צבא לכבוש את מכנאס.

אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריס א-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס ורצה להתחיל קודם בשריפים המוסלמים, וימשיך אחר כך ביהודים, אולם מקורביו יעצו לו שקודם כול, לפני כל התחלה, עליו להשתטח על קברו של מולאי אידריס – קדוש מוסלמי שהומת בעזרת רעל וקבור בהרי זרהון בקירבת מכנאס כ-20 ק"ם. העיירה היא על שמו ונחשבת עד היום לאתר קדוש למוסלמים במרוקו. הכניסה ליהטודים לעיירה זו אסורה מאז ומתמיד, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע לעצת מקורביו שטמנו לו מלכודת כדי להפילו בה.  

אל-מעגאז הלך אפוא לכפר מולאי אידריס ולפני שנכנס להתפלל במסגד שבמקום היה עליו ראשית כל, להתגלח, להתרחץ ולהיטהר.

כאשר נכנס אל הגלב כדי להסתפר, העמיד הלה לרשותו, את נערו לגלחו, זאת כדי לטעת אמון בלבו, שאין איש מעוניין במפלתו, אך כאשר אל-מעגאז התיישב על כיסא להסתפר, הנער תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, מיד אנשי הרשת התנפלו על שריו, עבדיו ומקורביו וערפו את ראשיהם.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וכן את ראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם שך המנצחים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא " באב אג'דידי ", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה לכל יוצא העכיר מכנאס.

מן הראוי לציין, כי תפקיד עריפת ראשים ותליית גוויות הופקד מאז ומתמיד רק בידי היהודים, כי בדרך זו רצו להשפיל את כבודו של הנידון למיתה ולהרות לו כי היהודי הנחשב לאזרח השפל במדינה וללא ערך, הוא שיתלה אותו, או יערוף את ראשו.

התליין היהודי לא היה תןלה את קורבנו בשער העיר בלי להשמיע בוזניו כמה " דברי כיבושין ", מקללו ומגדפו, לפני התלייה וגם בשעת התלייה על שום שמרד במלכות. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב ויהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה " פורים דל-מעגאז ", אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זב נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.

גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה ולרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות כרבי שמואל עמאר, רבי יהודה בירדוגו.

רבי שמואל עמאר חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם " ארוממך אלי ןאודה את שמך ", במכנאס ישנו בית כנסת קטן על שם הרב הזה הנקרא בפי תושבי העיר היהודיים " אסליווא אזג'ירא ".

רבי יהודה בירדוגו חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם " אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשר לך בנבל עשור אזמרה "

רבי יוסף משאש 1890 – 1974 חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל " מי כמוך ואין כמוך " כבהסתמכו על זקני הדור, על הכתובים ועל השירים הקדומים וגם שיר קטן לאומרו קודם " מי כמוך " שאנו רגילים לומר בשבת זכור :

יום קם על עם לא אלמן, איש צר אויב כהמן.

וגם להחרימן, ולשפוך חיש את דמן.

סכל אל אב נאמן, עצה צפע וחורמן.

פח רשת אשר כמן, בו הוא נלכד ונטמן.

משירי בכל זמן, אודה לפני אב רחמן.

אשר נסיו לנו מן, לבקרים כמו מן.

חי זך קיים במלוכה, עליו יהבי אשליכה.

כל עצמותי תאמרנה , ה' מי כמוך.

                   מעשה.

                 פורים של מעגאז.

 

מי כמוך ואין כמוך

מי דומה לך. ואין דומה לך.

 

אדון אתה משכיל לעם דל

ביום רעה תמלטהו לא תחדל

מעל שמים חסדך עליו גדל

מה יקר חסדך אלוהים

 

בני בכורי אותו קראת

ובזרוע עוזך אויביו פיזרת

כי גדול אתה

ועשה נפלאות אתה אלוהים

 

גערת זדים ארורים

זרחת אור לישרים

שנת יהלולה בשערים

כל יראי אלוהים.

 

דעת פלשתי אחד נטרפה אזיל אלי למעגאז בן למסט"אפא

ואמו רק"ייא שפחה חרופה

ואבדו רשעים מפני אלוהים.

 

העמיק בספרי המכשפים וחובר חבר לכל אשפים

ויאמר כי הוא אחד הצופים

ותהי עליו רוח אלוהים

 

ועוד מצא פכים גנוזים

מלאים זהבים ופזים. 

 

" מאחלא מאחלא יא כ'יאי " מה  מתוק מה מתוק  אחי. זכורני בילדותי ( המחבר ) כאשר אמי הייתה מספרת לנו על מעלליו של אל-מעגאז, הייתה גם שרה לנו שיר אחד מיוחד שחובר בזמנו. הייתה מספרת כי בזמן של אל-מעגאז, היה הנגיד היהודי במכנאס, יהודי מאוד עשיר בשם יוסף בן שטרית שהיה מקורב למלכות והשיר ששרו אז, היה כעין בקשת תחנונים שהייתה מופנית אליו, כדי שייחוס על אחיו היהודים שהיו נתונים בצרה גדולה ויצילם מהרעב הכבד ששרר אז. גם המוסלמים היו באותה צרה וגם ביו מתחננים לו וראו בו כמושיע.

השיר לצערי נשכח ממני וזוכר רק את סוף הפזמון האומר " יוסף בן שטרית יא לכ'ונייא יוסף בן שטרית, עשה למען האהבה.

13/03/2024

 

הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל

(תרנ״ג—תשב״ז)

רב עמרם חסידא

אישיותו של רבי עמרם אבורביע זצ״ל, משובצת בנופך ספיר ויהלום.

הוא נמנה בין אותם ענקי רוח שהקדושה והטהרה נשבה מתוך נשמתם והאצילו מרוחם על כל סביבתם. דבקותו ושקידתו בתורה היה לשם דבר, בקיאותו וידיעותיו הרבות במכמני התורה הקנו לו מוניטין בין גדולי הדור. אצילות נפשו, מדותיו הנעלות, ענותנותו הגדולה ואהבתו לבריות היתה לשם ולתפארת בקרב כל אלה שבאו אתו במגע. דמותו והארת פניו הקרינו למרחוק. כל מ״ח המידות שמנו חכמים היו ברבי עמרם, והם היוו בסיס מרכזי בדרך חייו המופלאים.

״רב עמרם חסידא״, כך כינוהו גדולי הדור, בשל חסידותו המופלאה וצדקתו הנפלאה. שפתותיו ונועם דבורו עם כל הנברא בצלם, נטפו מור ואהלות. הליכותיו הליכות מלכי בקודש. וקיים במלוא המובן את הפסוק ׳׳בכל דרכיך דעהו^,׳ במילי דעלמא כבמילי דשמיא. ועליו אפשר לומר בפה מלא ״צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״.

בנן של קדושים

רבי עמרם זצ״ל היה נצר למשפחת רבנים גדולים וידועים בעיר מולדתו ומולדת בית אביו, היא העיר הגדולה של חכמים וסופרים. עיר ואם בישראל טיטואן שבמארוקו.

סבו— רבי יוסף אבורביע זצ״ל. היה מפורסם בחסידותו ביושרו ובענותנותו הגדולה. היא הרביץ תורה ברבים ושימש ספרא דדיינא בבית דינו של הגאון נר המערבי רבי שמואל נהון כמוהר״ר יצחק זצוקלה״ה.

בשנת תרס״ו עלה רבי יוסף, עם נכדו רבי עמרם לעיה״ק ירושלים. וקבע את מושבו בה על התורה ועל העבודה, עד ליום שנתבקש לישיבה של מעלה, יום ה׳ לחודש אדר שנת תרע״ח, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים.

אביו של רבי עמרם — רבי שלמה אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן והעמיד תלמידים הרבה. אודותיו כתב מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י: ״רבי שלמה אבורביע בנו בכורו של ר׳ יוסף אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן, בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו ״מדרש שלמה״. רוב חכמי טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהחליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו בשם ״אור זרוע״. נפטר בן נ״ג שנה ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם״.

שלשלת יוחסין רב לו לרבי עמרם זצ״ל, גם מצד אמו הצדקת, מרת יוכבד לבית כלפון. אביה רבי יצחק זצ״ל, היה רב מובהק חריף ובקי ובר חכים להגאון האדיר נחל נובע מקור חכמה רבי יעקב כלפון זצוק״ל בעל המחבר ״משפטים צדיקים״ ב' חלקים (ירושלים תרצ״ה). ״ויעמידה ליעקב, רנו ליעקב שמחה_׳ דורש טוב״ (שלושת הספרים הנז׳ בכרך א׳. ירושלים תשי״ז).

כן היה רבי יעקב הנז׳ חתנא דבי נשיאה להגאון הקדוש סבא דמשפטים רבינו יצחק נהון זצוק״ל, ראב׳׳ד ור״מ בעוב״י טיטואן. (אודות מהרי״ן הנז^, ראה מה שכתבתי במבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״ למהרי״ץ בן וואליד זיע״א ח׳׳ב שנ׳ תש״מ עמוד ז' הערה 11, ואודות רבי יעקב כלפון הנז׳ כתבתי במקו״א).

מסבתו הצדקת מרת ביליידא, ומאמו הרבנית יוכבד. ינק רבי עמרם, הרבה יראת שמים, יופי וטוהר המידות. דמותן ואורח חייהן, אשר היוו שלימות רוחנית אמיתית, נחרתו בעומק לבו של הבן־הנכד, באין יכולת להשכיחם גם עד זיקנה ושיבה.

בצוק העתים ההם, קשה מאד היה מצבם הכלכלי. העוני שרר בכל, ובקושי רב יכלו לפרנס את בני הבית, הם חיו מתוך עניות ודחקות, אך העדינות ומידת ההסתפקות שבהן, פיארו את חיי המשפחה. הכרת פניהן ענתה בהן אצילות, וחן מלכות של תורה.

למרות החיים הכלכליים הקשים ששררו בביתם. בכוחות נפש טמירים התמסרו נשמות זכות אלה, לחינוך צאצאיהן, והחדירו בהם יראת שמים טהורה, אהבה לתורה לחסד ולכל המדות הטובות והישרות. הן היוו מופת לרבים, בדרך בה חינכו את ילדיהן. ואכן הניבו פירות יפים, מכל יוצאי חלציהם.

בהספד שנשא רבי עמרם, במלאות השבעה לפטירת סבתו הצדקת ביליידא (בשנת תרע״ו). הוא מונה את שבחיה: ״האשה היקרה יראת ה^, מרבים, תמימת דרך וטהורת לבב, לא אוכל לשום מעצור לרוחי, ולשית רסן בפי, מלהגיד קבל עם לפני הקהל הקדוש הנוכחי, כל אשר עשתה עמדי מקטנותי עד היום הזה. שהיא גדלתני כאם רחמניה, וכל מגמתה ושאיפתה שאהיה מחובשי בית המדרש, וכל כך גדלה אהבתה עמדי, עד כי לא יכלה להפרד ממני גם בזמן שהוכרחה להפרד מכל מאהביה, בניה ובתה ונכדיה, לפני אחת עשרה שנה כאשר עלינו ארצה, שהביאתני עמה. היא טיפלה בי יותר ממה שיכולה אם רחמניה לעשות לבנה. היתה אשה תמימה, טובה ונעימה, וכל יודעיה ומכיריה אהבוה והוקירוה על מידותיה התרומיות, ותכונותיה הנעלות. היתה שמחה מאד מאשר בעיניה זכתה להיות בעמלים עמדי להשתלם בתורה״ (נתיבי ע□ ח״ב דף רל״ג).

על אמו הרבנית יוכבד ז׳׳ל, כותב רבי עמרם. ״…אשה גדולה זו, מרת אמי הכ״מ, כלי שנשתמש בו קודש מו״ר עט״ר וצ״ת מרן אבא מלכא, המלך שלמה זצ״ל, וזכתה ליפול בגורלו של אותו צדיק, וגם זכתה לשיבה טובה, סבתא בביתה סימא בביתא, שלימותה וצניעותה היו למופת, תפילתה יום יום, וקביעותה בספרי קודש יומם ולילה, ושיחתה ודבורה היו אך ורק בדברי תורה, ובמילי דעלמא אך ורק בדברים הכרחיים… ומעתה צדקת זו, מרת אמי הכ״מ, ע״י חריצותה וזריזותה בסדור כלכלת הבית, נתנה היכולת והאפשרות לאבא מארי זצ״ל, לעסוק בתורה יומם ולילה, שגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה שגם בתקופת המלחמה העולמית הראשונה שנטל היכולת מהת״ח לעסוק בתורה, מחמת המצוקה והמועקה האיומה מחסרון כל, היא דאגה לכלכלת הבית ולסידורו, בכדי שלא יהיה לו הפרעה בלימוד התורה…״. (נתיבי עם ח״ב דף רפ׳יז).

בבית כזה ובאוירה זו, הספוגה כולה בתורה, ביראת שמים ובגמילות חסד, בבית שנזהרים בו מכל דבר שקר וחנופה, רכילות וליצנות, ורק תפילה תורה ויראת שמים והמדות הטובות השכליות שורר בתוכו, גדל ונתחנך רבי עמרם.

חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)

עמוד 393

רב עמרם חסידא

באחד הימים אבד לו, כדרכו, ארנק ובו מספר גדול של ״המחאות דואר״. הצטער חכם שלוש צער רב, שכן כסף זה היה מיועד לאלמנות. ובראות האלמנות את צערו השתדלו לנחמו בקשו ממנו שלא יצטער וותרו לו על כספן שאבד.אולם הוא לא ויתר על האבידה. ובשבתו באחד הימים בביתו עצוב ושקוע בהרהוריו, נתגלה לפניו הארנק.

הוא היה נענה לכל דורש. בהיותי בביתו באחד הימים בא אליו צעיר רכוב על קטנוע ובקש ממנו שיבוא לביתו לערוך ״קריעה״ לאמו שקבלה ידיעה על מות אחותה במרוקו. הוא נענה מיד. קיפל את גלימתו, עלה על הקטנוע מאחורי אותו צעיר והלך למלא את שליחותו. ואני עמדתי והסתכלתי על פשטותו וחביבותו של זקן זה אשר לא היסס להענות לבקשת הצעיר וכצעיר עלה על הקטנוע.

☆

מאת: הרב אברהם שלוש שליט״א הרב הראשי הספרדי של כפר סבא. בנו ותלמידו של רבי יוסף זצ׳׳ל:

אורחותיו ומעשיו

״…כל מי שבא עמו במגע כל מי שנזקק לעזרתו ולעצתו או עמד במחיצתו ושמע ממנו תורה ודעת ואף שיחת חולין של ת״ח, הרגיש וראה כמה תוסס וחי ומלא חדוה היה. ומחדותו היה נוטף על כל הבא אליו חדוה וחיות, מעורה מאד היה בכל שטחי החיים ומעורב עם הבריות רבים השיב מעוון במתק אמריו ונועם לקחו. וכל אלה ששבו על ידו אל מקור הקדושה מעידים כי אילולא הוא שהשיבם ספק אם היו אי פעם שבים, הוא קדש את רחובות העיר ירושלים בתורתו ובתפלתו הן בדבור והן במחשבה.

אפילו בשנות הדמים של תרצ״ו תרצ״ז לא מש מהעיר העתיקה, ובימי העוצר בשעה שהמשפחה היתה בירושלים החדשה היה הולך לפני שעת העוצר ללון בירושלים העתיקה שאותה העריץ מאוד, ואני הצעיר נלויתי אליו תמיד, בדרך היה שר לי מפיוטי המערב ומשננם לי עד שקלטתים, כך שגם בשעת צרה וסכנה, היה לבו שמח ובטוח בחסדי ה׳ פודה ומציל ומקדים שירה לנס והודיה להצלה. בשנים כתקונם היה יורד לפני עלות השחר חול ושבת לקבוע תורה ותפלה עם הצבור במקום הקודש, רגיל הייתי ללכת עמו בלילי שבתות כשהדומיה שוררת בכל ורק צעדי רגלינו נשמעו ברחוב הריק, לעתים נפגשנו בדרכינו עם שוטרים וכראותם אותו ברכוהו לשלום ואיחלו לו דרך צלחה, בדרך היה קורא פרקי תהלים בנעימה שר שירי שבת ויו״ט וגם שואלני שאלות שונות בסוגית הגמרא שלמדתי באותו שבוע והיה אם עניתי נכון על שאלותיו היה שמח שמחה גדולה וברכני ואם שגיתי הוכיחני והסביר לי את הדברים בצורה נכונה וברורה, ושנן לי אותם היטב, כך קיים את הכתוב, ושננתם לבניך ובלכתך בדרך.

בבואנו לביהכ״נ מצאנו חסידים ואנשי מעשה היושבים יחדיו חברים מקשיבים ושפתותיהם אומרים שירות דוד המלך ע׳׳ה בשפה ברורה ובזמרה נעימה ואף כי האורות שדלקו היו פמוטות של נפט לא גדולות היה ביהכ״נ זוהר באור התורה ופני היושבים קורנים מרוב אושר ושמחה על חבלם הטוב שזכו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. לאחר התהלים שרו את הפיוט יגדל אלקים חי ושירים ובקשות שבת. עם סיום הבקשות כאשר הלב מלא שמחה של מצוה קמו להתפלל, כמו ששנינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ומו״א עי׳ה היה עובר לפני התיבה ומנעים בזמירותיו, ובעת שמחה מוסיף הוא תוספת מרובה של שירים וזמירות לכבוד בעלי השמחה.

פעמים רבות התעכבנו עד חצות היום מלבוא הביתה והיה זה קודש למצות ג׳׳ח עם החיים ועם המתים. בעלותנו הביתה הנפשנו קמעה מן הדרך וישבנו לסעודת החמין, בסעודה היה מאיץ בנו לשיר שירי שבת וזמירותיו, ובעצמו היה נושא קולו בשיר להתחרות אתנו, כדי שננעים קולנו יותר ונדקדק יותר בלחן לכבוד השבת. אחר הסעודה נוהג היה לישון מעט, למעשה זה היום היחידי שבו היה יכול לנוח קצת, אולם גם ביום זה לא נח כדבעי. ביודעו כי עלולה השנה להתגבר עליו בקש מבני הבית שיעוררוהו בשעה מסוימת ואז שם פניו לעיר העתיקה לביהכ״נ העתיק של הר״א בן טובו זצ״ל(מחבר ספר פקודת אלעזר). לתת שעורים בתורה לשומעי לקחו, דבקותו במקום קדוש זה היה עפ״י חלום שנגלה לו הרי׳א הצדיק בן טובו בעודו צעיר ואמר לו: ”אני אלעזר בן טובו מייסד ביהכ׳׳נ ואני מצוך: אתה תהיה על ביתי ויהיה אלקיך עמך כי מצאת חן בעיני וכי בן גדולים אתה, וכשתערוך לי השכבה אמור: ״המרחם הוא ירחם על נר״ו עבדו בן אמתו אלעזר בן טובו״, מאז שמרה רוחו במסירות ובהקרבה את פקודת הרב והיתה לו ס״ד בכל אשר עשה והיה תולה זאת בזכות אבות ובזכות הרב זצ״ל.

בבואנו לביהכ׳נ מצאנו את הקהל יושבים ועוסקים בתורה ומחכים לו לשמוע מפיו הסברים על פר׳ השבוע עם פירש״י, בשבתות שבין פסח לעצרת היו קוראים את ה״פרקי אבות״ בשירה ובנעימה מסורתית כפי הסדר בספר ארבעה גביעים, אני הייתי נכנס לביהכ׳ע הגדול של הרב ״צוף דבש״ שהיה בצדו של ביהכ״נ הנ״ל. ובספסל שליד תיבה הגדולה הגבוהה וההדורה הייתי יושב וחוזר על לימודי שלמדתי בישיבה במשך השבוע, מדי פעם היה נכנס מו״א ע״ה להשגיח עלי אם לומד אני ולהקשות לי איזה קושיא או לבקש ממני הסבר של קטע בגמרא או בתוס׳. והיה אם כונתי אל האמת שמח ויעלוז ואמר ״חשוב״ כלומר טובים דבריך ויקר אתה בני, ואם שגיתי הוכיחני בדברים קשים וגם שבטו לא חשך ממני, לאחר מכן פייסני ושב בסבלנות ובאהבה להסביר לי הענין עד שקלטתי במוחי וחזרתי עליה לפניו. מדקדק היה על כל מילה בגמרא וברש״י ובתוס׳ ועי״כ היו מתעוררות קושיות ותירוצים שעליהם עמד המהרש״א או יתר המפרשים והיה זוכה ומכוון לדעתם ברוחב בינתו. היה מקפיד מאוד שכל מחשבתי תהיה מרוכזת בלמוד ולא אשחק בידי זב״ז, עסוק ומשמוש הידים מפריע לרכוז המחשבה וממילא להבנתה המלאה של הסוגיא.

לאחר מנחה סעדנו סעודה שלישית וישבנו ללמוד הסוגיא מחדש ברציפות ובריכוז כי אז כל איש הלך לביתו והיה שקט. שוב נתאספו האנשים לקרוא את האלפא ביתא ושירות בנעימה ובהגיע הזמן התפללנו ערבית. לאחר מכן נאמרה ההבדלה כשכל הקהל משתתף באמירת קטעים ממנה בניגון ובהטעמה וכשהשמחה אופפת את כלם, לאחר מכן נפרדו איש לביתו לשלום. שמחים וטובי לב כשברכת ״שבוע טוב ומבורך״ ״עליכם ועלינו״ מהדהדת בחצר ביהכ״נ ובסימטאות שמחוצה לה, ואנו עלינו לביתנו לשלום כשפינו מפזמן שירים ותשבחות, דברי מוסר, ושיחת חולין של ת״ח. זה היה דרכו בקודש מדי שבת בשבתו.

בשבתות הקיץ הארוכים היינו הולכים לאחר סעודה שלישית לביהכ״נ המקובלים ״בית אל״ ושם באוירה הספוגה רוח קדושה רבה והאפופה מסתורין במקום השקט ושלות הנפש שם ישבנו והגינו בתורה והרגשנו כי ״אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים״ שם נפקחו עיני ולבי להבין דברי תורתנו כפי שהסבירם לי מו״א עט״ר זצוק״ל שם ישבו התלמידי חכמים עטופים לבנים ועטרותיהם בראשיהם רכונים על ספרי קדש ונהנים מזיו השכינה ומאור התורה. דומים למלאכי עליון, פניהם פני להבים וזוהר להם ויראה להם קדושים בגופם ונשמתם גם מחשבותיהם בקודש יהלכו, והדרכתו זאת היא שמאירה לנו דרכנו עד היום הזה״.

נוסח הציון שעל מצבת קברו

ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה

על האי שופרא דבלי בעפרא

פה נטמן הרה״ג

איש האשכולות

אוהב שלום ורודף שלום

רב פעלים מקבצאל לתורה

ולעבודת ה׳

עושה חסד לאלפים

בגופו ובממונו

עם החיים ועם המתים

כל ימי חלדו

איש על העדה המערבית בירושלים

מעורר השחר וקובע עתים לתורה

ולא מחזיק טיבותא לנפשיה

ה״ה הדיין המצויין החסיד ועניו

ר׳ יוסף יצחק שלוש זצ״ל

בן להגאון המפורסם אדוננו

המלך דוד שלוש זיע״א

עלתה נשמתו השמימה

עודנו במלוא מרצו ואונו

בשנת הס״ח לחייו

בליל שב״ק

א׳ דר״ח תמוז שנת תש״ך

ת נ צ ב ״ ה

 

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 386

ב. התקכ״ד

בדין חלוקת עזבון ראובן שהניח שלש נשים ויורש שאינו מתאבל ובדין מי שערער אחר החלוקה שאחת מהנשים לא נשבעה שבועת אלמנה.

עמודי שמים ומצוקי ארץ, הרבנים המובהקים שלמים, וכן רבים ועצומים, דיינים ומצויינים, כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן נר״ו וכמוהר״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכמוהר״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכמוהר״ר מתתיה סירירו נר״ו, כלם כא׳ ירומו סלה ויאירו ויזהירו כזוהר הרקיע בארבע עולמות אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה]כי״ר.

 

אחר נשיקת עפר ארץ הדום רגלי רבותי, יודיעוני מכת״ר[מעלת כתר תורתם] מה יהיה משפט חלוקת עזבון ראובן שמת והניח ג׳ נשים ויורש שאינו מתאבל, ואם אין חילוק בזה האופן בין מתאבל לשאינו מתאבל, דלא נאמר חילוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳ והבו דלא לוסיף עלה. וג״כ יודיעוני רבותי אם אחר שחלקו ב״ד העזבון לנשים שום א׳ מהיורשים לומר שלא נשבעה א׳ מהנשים וכבר נלב״ע ואחר שכן יתחלק חלקה בין הנשים הנשארות והיורש, וב״כ האשה טוענים שכבר חלקו להם הב״ד ובדין חלקו, דחזקה אינו יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

ומפי השמועה למדתי שכבר אירע כעין מ״ש בשאלה הא׳ בימי הרבנים המובהקים והסכימו וחלקו נכסי  המאורות הגדולים כמוהה״ר יעב״ץ זלה״ה וכמוהה״ר שב״א [שמואל בן אלבאז]. הנפטר לשלש נשים ויורש שאינו מתאבל, ולא הגריעו כח היורש שאינו מתאבל מהמתאבל, אלא השוו המדות ועשו שאינו מתאבל כמתאבל. ועל הכל תרום בכבוד תשובת מכת״ר הרמתה להודיעוני משפט צדק ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה. גם באתי בנא ותחנה לפני מלכ׳י צד׳ק משי״ח״[ מורנו שיחיה]. נר״ו שישתדל להשיבני בזה עם הבא ראשון ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים] ושלם רבותי יכון כימי השמים על הארץ, נאם עבדיכם הצעיד דלית כוותיה מלרע[מנחת שי שמות פרק יב פסוק יא. מליצה שפירושה שהוא במצב לא טוב] העלה נבול, ע״ה ישועה בר יצחק אביטבול סיל״ט.

 

תשובה האמת הוא, דלא נאמר חלוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳, והבו דלא לוסיף עלה במי שהיה נשוי ב׳ נשים או ג׳ נשים, דבזה יורש מתאבל ושאינו מתאבל שוים הם, דבתקנה שנתקנה שנת ש״ה לפ״ק הוא דהזכירו חכמי התקנה חלוק זה, ולשם איידי במי שהיה נשוי אשה א׳, אבל בתקנת של מי שהיה נשוי ב׳ נשים שנתקנה באייר שנת תט״ו לפ״ק, שתקנו שיתחלקו הנכסים לעשרה חלקים לא חילקו חכמי התקנה בין היורשים אלא כתבו סתם ארבעה חלקים וכו׳ לאשה א׳ והב׳ ג׳ חלקי׳ והג׳ אחרים יזכו בהם יורשי הנפטר, דמשמע דהג׳ חלקים יטלו אותם היורשים לעולם במושלם, ואם איתא היל״ל דלפעמים לא יטלו היורשים הג׳ חלקים במושלם, כגון אם אינם מתאבלים אלא יטלו כי אם ב׳ חלקים ומחצה שיתנכה להם חצי חלק לפי ערך מה שניכו חכמי התקנה, למי שהיה נשוי אשה א׳ דכשאינו מתאבל מנכים לו שתות מהמחצית ולא יטול כי אם שליש או לרמוז בה שיהיה עה״ד האמור בתקנה שנתקנה שנת ש״ה.

 

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

עמוד תמא

כפי שהערנו בתחילת המאמר, החוקרים החדשים רואים את מרבית יצירתו של אברבנאל באיטליה – דהיינו את רוב רובה של כלל יצירתו – ובפרט אותם חיבורים שחיבר בנאפולי ובמונופולי בין השנים 1498-1492, ככתובים לאור הגירוש מספרד ותופעות הלוואי של גירוש זה. במיוחד נתפס הגירוש כמקור להתעניינותו המשיחית החדשה של אברבנאל ולמאמציו לנחם ולעודד את גולי ספרד – נושאים השולטים לכאורה ברוב או בכל כתיבתו בתקופה שלאחר 1492. על פי תפיסה זאת, כתביו המשיחיים של אברבנאל הם המייצגים הטובים ביותר של עבודתו באיטליה, ואת יתר עבודתו יש לראות בעיקר בהקשרים של גלות וגאולה, שהם תוצאה של הגירוש. וכך, החיבור ההיסטורי ״ימות עולם״, שאותו תכנן אברבנאל לאחר הגירוש ושבכתיבתו החל מספר שנים מאוחר יותר, היה בעיניו של בן־ציון נתניהו תגובה ל״אסון הגדול״ שפקד את עמו, ומטרתו המוצהרת של החיבור הייתה בעיניו להציג ולנתח את כוח עמידתו של העם היהודי בימי אסונו. המסה ״ראש אמנה״ הדנה בעיקרי האמונה היהודית, אשר נכתבה בנאפולי בשנת 1494, הייתה תגובתו של אברבנאל ל״נפילת רוחם״ ול״הידרדרות המוסרית״ שראה בקרב גולי ספרד. ופירושו של אברבנאל להגדה של פסח, ״זבח פסח״, שנכתב במונופולי בשנת 1496, הוא ניתוח של ״בעית הגאולה״, אשר באותם ימים הפכה ל״ראשונה במעלה״ במחשבותיו. בפירושו למסכת אבות, ״נחלת אבות״, שנכתב מיד לאחר מכן, באה לידי ביטוי דאגתו של אברבנאל למצבם המוסרי של בני עמו בכלל, וה״עליה בנטיות החומריות אשר להם היה עד בקרב מי ששרדו את גירוש [ספרד]״ במיוחד. מחקרו המורכב של אברבנאל על בריאת העולם, ״שמים חדשים״, אשר הושלם במונופול, בשנת 1498, נתפס כמאמץ ״לחזק ולהרחיב את היסודות התיאורטיים של נס הגאולה הגדול״, וכן הלאה. חוקרים אחרים של כתבי אברבנאל נקטו אף הם בפרשנות דומה, וקבעו נחרצות שאחרי 1492 ״חיזוק עמו בשעתם הקשה על ידי החייאת גאוותם הלאומית והאמונה בגאולתם הקרובה הפך למשימה העיקרית שהציב לעצמו אברבנאל בשנות חייו האחרונות״. קיצורו של דבר, ההנחה היא שפעילותו הספרותית של אברבנאל באיטליה ״יותר ממה שהייתה לה מטרה בפני עצמה, הייתה מונעת על ידי שיקולים לאומיים״.(הדגשה א.פ)

בוודאי שאין לדחות הנחות אלה כדברים של מה בכך. אף על פי כן ישנן סיבות טובות לא לראות את יצירתו האיטלקית של אברבנאל בראש ובראשונה דרך משקפי הגירוש. אמנם, קרוב לוודאי שהמניע לכתיבת שלושת החיבורים המשיחיים שכתב אברבנאל במונופולי שבאיטליה בשנים 1498-1496 (מעייני הישועה, ישועות משיחו, משמיע ישועה) אכן היה האסון שקרה; אך יש לשים לב שהוויכוח הנוצרי־יהודי בהקשר לענייני המשיח, מהותו והדינמיקה שלו, כפי שהוא מופיע בכתבים אלה, אינו משקף כלל את השפעת הגירוש. אין לשלול גם את האפשרות שכתיבתו ההיסטורית של אברבנאל אכן זורזה על ידי תחושת הטראומה שבאה בעקבות הגירוש; למרות שפרופיט דוראן כתב כמאה שנה לפני 1492 חיבור דומה על תולדות הסבל היהודי, חיבור שלא שרד עד היום אך אברבנאל הכיר אותו. אברבנאל גילה עניין מיוחד – אם כי לא היה יחיד בכך – בכותבי היסטוריה בחצי האי האיברי שלפני.1492 סמוך לגירוש החל אברבנאל בכתיבת יצירה נוספת, תאודיציה בשלושה חלקים בשם ״צדק עולמים״. ייתכן שאף חיבור זה קשור בתחושת הסבל והעקירה שנגרמו על ידי הגירוש, אם כי הספר עצמו בודק מגוון רחב של נושאים, מעבר לבעיה המידית של עשיית צדק בעולם; הוא דן, בין היתר, בגזירת הדין בראש השנה וביום הכיפורים, בחיים שלאחר המוות (כולל דיון בגן עדן ובגיהינום), וגם בתחיית המתים.

אך הנקודה העיקרית היא זאת: על פי רוב, נוכל על נקלה לתאר לעצמנו שחלקם הגדול של כתביו האיטלקיים של אברבנאל נכתבו – בצורה זו או אחרת (וברוב המקרים בצורה שונה רק במקצת מזאת המוכרת לנו היום) – כבר בפורטוגל, לפני 1492. בכך אין אנו שוללים את האפשרות שקשריו האינטלקטואליים של אברבנאל עם ספרד ואיטליה, וכן הלם הגירוש ותוצאותיו, השפיעו מדי פעם על תוכנם או על הרטוריקה של כתביו אלה. אנו טוענים רק שבדיקה הנערכת ללא דעות קדומות, ואפילו חטופה למדי, תראה שבאופן כללי עבודתו הספרותית שלאחר הגירוש ממשיכה מאותה נקודה בה נעצרו כתביו הפורטוגליים, מעטים ככל שיהיו, כאשר היא מפתחת נושאים בעלי עניין פרשני ותאולוגי שאברבנאל טיפח בכתב ובעל פה במשך מספר עשורים של פעילות והתפתחות אינטלקטואלית בשבתו בליסבון.

ההמשכיות בולטת במיוחד ברמה הצורנית, להוציא (חלקית) את חיבוריו המשיחיים: כתביו האיטלקיים של אברבנאל, לא זו בלבד שאינם חיבורים הנראים כחיבורים הנכתבים לצורך השעה, אלא שניכר בהם סגנון הידוע מכתביו שנכתבו לפני 1492 : שיטה כוללת, היקף רחב, וכו'. בפירושו שמים חדשים דן אברבנאל בשיטתיות ובאופן ממצה במורכבות הקוסמולוגית הסבוכה של המורה נבוכים לרמב״ם. יש לפקפק אם רבים מגולי ספרד שקיוו למצוא מזור למכאוביהם האישיים או מענה לייאושם התאולוגי, הצליחו להתגבר על פירוש ארוך זה על סוגיה אחת במורה נבוכים. ובדומה, לקראת סוף ימיו לקח אברבנאל על עצמו עיבוד נרחב של ״צדק עולמים״, אך הספיק לסיים דיון אחד בלבד בצורתו החדשה. התייחסותו בפירוש לספר ויקרא לפרק השבעים ותשעה של חיבור זה,⁵⁹ לא מותירה ספק באשר להיקפו האדיר ולמהותו התאורטית בעיקרה.

אפילו ״החיבורים המשיחיים״ מתעוותים במידה מסוימת כאשר אנחנו מתייחסים אליהם כאל ״משיחיים״ בלבד, וגם אם הם אכן נכתבו כדי לעודד את רוחם ואמונתם של הגולים המדוכדכים. לדוגמה, מעייני הישועה הוא גם מסה ארוכה ומורכבת, הדנה בעניינים היסטוריים־ פרשניים, ולעתים קרובות מרחיקה הרבה מעבר לעניין המשיחי. לו רצה אברבנאל רק למסור את תמצית ״תוכנו המשיחי״ של ספר דניאל כדי להרגיע את נפשם המדוכאה של גולי ספרד, יכול היה לפרש את הפרקים ב, ז, ח, ט ו־יב בלבד, ולא את ספר דניאל כולו.

ההמשכיות בין פורטוגל לאיטליה קיימת לא רק לגבי הצורה אלא גם לגבי המהות. דבר זה ניכר במיוחד בעבודתו הראשונה של אברבנאל באיטליה, פירושו לספר מלכים. למרות שמלאכתו הושלמה שנה לאחר 1492 אין הפירוש מציג למדן מבוזבז בגלל האסון או צורכי השעה, אלא דווקא חכם הנחוש לסיים משימה שתכנן משכבר הימים – כתיבת פירוש לספרי נביאים ראשונים – שעליה חלם בפורטוגל, והחל בה הלכה למעשה בספרד, כך שהחיבור הוא כמעט המשכו הגמור של מה שעשה קודם לכן.

המשכיות ניכרת גם ביצירות האחרונות שכתב באיטליה, בחיבור שאברבנאל חשבו לחשוב מבין עבודותיו, הוא הפירוש לחמשת חומשי התורה,60 שגם אותו הגה בליסבון (ואת הפירוש לספר דברים אף החל לכתוב שם). כך הדבר גם לגבי שני חיבורים נוספים עליהם החל לעבוד בליסבון: פירושו למורה נבוכים לרמב״ם ומחקרו על הנבואה מחזה שדי, אשר אליו חזר אברבנאל בסוף ימיו, כפי שעשה, כך נראה, גם לגבי הפירוש למורה נבוכים. תשובותיו הארוכות של אברבנאל לשאלותיו של שאול הכהן בנושא המורה נבוכים והזמנתו את שאול להשתתף עמו בלימוד ספר זה, מעידים גם הם על המשך התעניינותו ומעורבותו בחקירת מורה נבוכים. על כך מלמדת גם עדותו של סופר אשר עבד עם אברבנאל בסוף ימיו ואשר שמע מפיו ישירות פירושים על מורה נבוכים. יש לשים לב גם לקיומם של שני חיבורים קצרים, עדיין בכתב יד, על נושאים מתוך הרמב״ם, שאותם הכתיב אברבנאל על פי בקשתו של אותו סופר. ובכן, אם נשפוט על פי כתביו, על פי התבטאויותיו הספרותיות בעניין ועל פי עדותם של אחרים, הרי שנותיו המאוחרות של אברבנאל היוו חזרה ללב נושאי התעניינותו הדתית כפי שהתעוררו בראשונה בפורטוגל: פירושים לספרי המקרא, ותאולוגיה יהודית אשר המורה נבוכים משמש לה נקודת מוצא. או כפי שאברבנאל סיפר בשנותיו המאוחרות יותר לשאול הכהן: ״יחדתי לעצמי עיון ספר המורה ופרושי כתבי הקדש כי ממנו יצאו כל דרושי חכמת התור׳ןה] וספיקות הרבה בענייניה וחכמת רבינו [הרמב״ם] בהתירם״.

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי

עמוד 117