אין אנו צריכים להניח, שאם נקט אברבנאל עמדה זו באותה שעה, כפי שמתקבל על הדעת, העלה עליו על־ידי כך את רוגזו של המלך. כי למרות חילוקי הדעות שהתפתחו בין המלך ונסיכי בראגאנצה בנוגע למלחמה, עמדו אלה האחרונים לימינו של המלך במשך כל תקופת הסיכסוך: וכשהתברר הקף כשלונה של פורטוגל, שבגללו פרש המלך מן השלטון ופינה את מקומו לבנו, השתדלו בני בית בראגאנצה להניאו מצעד זה, שנעשה מתוך ייאוש ודיכאון, ועמדו על כך שישוב ויטול את רסן השלטון בידיו. נכונותה של עמדתם בראשית המלחמה, ונאמנותם לאלפונסו במהלכה, חיזקו עוד יותר את השפעת בני בראגאנצה על המלך, ומותר לנו להניח שחיזקו גם את השפעתו של אברבנאל, יועצם הראשי. לאמיתו של דבר גברו אמונו של המלך באברבנאל והכבוד שרחש כלפיו עד כדי כך, שאברבנאל נעשה היועץ שהמלך בטח בו ביותר – ולא בענייני כספים בלבד. לאברבנאל, שהתרשם מעליית השפעתו, היתה ההרגשה כאילו הוא מהלך, בדומה לדניאל בימי קדם, בהיכל מלכי בבל.

יתר על כן: לאברבנאל לא היו אלו רק שנים של גדולה מדינית, אלא גם של רוב עושר ואושר. על עוצמת עושרו יכולים אנו לעמוד מן העובדה שבמלווה של שנים־עשר מיליון ריאל, שקיבל הכתר אחר המלחמה עם קסטיליה (1480) מקבוצה של נוצרים ויהודים, היה חלקו של אברבנאל למעלה מעשירית: וכשאברבנאל עצמו מדבר על הונו הוא קובע בגאון שהוא עולה בהרבה על כל נכסיהם של אבותיו. ודאי רוָה נחת גם ממשפחתו שמנתה עכשיו שלושה בנים, יהודה, יוסף (נולד ב־1470) ושמואל (נולד ב־1473), שהצטיינו בחריפות שכלם ושניים מהם עתידים היו לקנות להם שם תהילה לאורך ימים. ומה שסייע לשיפור מצב רוחו: הארץ זכתה שוב בשלום, ואף־על־פי שאברבנאל מוטרד היה עד מאוד על־ידי בעיות כלכליות שהעיקו על פורטוגל, עלה בידו להתרכז, לפחות במידת־מה, בעבודה ספרותית ומחקרית. באותם הימים הרחיב את עיוניו בתנ״ך והניח את היסוד לפירושיו לנביאים ראשונים, שעתיד היה לכתוב אחר שנים אחדות. מסתבר שבאותו זמן גם התחיל בכתיבת ״מחזה שדי״ – חיבור על הבטים שונים של הנבואה, שבו נקט עמדה מנוגדת לרמב״ם." נוסף על כך הירצה שורת הרצאות על הרמב״ם, וגם כתב חלקים מפירושו ל׳׳מורה״. אברבנאל הגיע באותו זמן גם לדרגת מנהיג של יהודי פורטוגל שאין עליו עוררים, וביתו, שנתקיימו בו דיונים בענייני רוח, שימש תכופות גם למסיבות של מנהיגי הקהילה, שבהן נתקבלו החלטות חשובות בנושאים שהעסיקו את יהודי פורטוגל.

היו אלו השנים המאושרות ביותר בחייו של אברבנאל, וברבות הימים עתיד היה להתרפק על זכרן. אך אושרו לא האריך ימים. ב־18 באוגוסט 1481 מת פתאום אלפונסו V מגינם של היהודים וידידו ואיש חסדו הגדול של אברבנאל, והוא בן 49 שנים בלבד, קורבן למגפת הדבר שפקדה את פורטוגל לעיתים קרובות כל כך. עד כמה זיעזעה פטירתו את אברבנאל אנו למדים מכתביו, שנתפרסמו לאחר שנים. אך ליגונו האישי הכבד נתלוו ודאי דאגות חמורות לעתיד הקיבוץ של יהודי פורטוגל, אם לא גם למעמדו שלו. דאגות אלו לא היו מחוסרות יסוד. מותו של אלפונסו ציין את סופה של תקופה !׳תולדותיהם של יהודי פורטוגל ובישר תמורה במעמדו של אברבנאל.

5. נפילה ומנוסה

ז'ואן II, יורשו של אלפונסו, היה כשנתמלך רק בן עשרים ותשע. אף על פי־כן היה בעל אישיות מובהקת ובעל השקפות ברורות בענייני מימשל. סופרי הקורות של זמנו מפליגים בשבחיו כשליט, ובעודו בחיים כבר זכה לכינוי ״הנסיך המושלם״ – תואר, שהיה מקובל לא רק על אנשי חצרו, אלא, כנראה, גם על המון העם. היסטוריונים בני תקופות מאוחרות יותר, ועל כן בדרך כלל פחות בעלי פניות, הסכימו לדעה זו. ואולם דעתו של אברבנאל היתה שונה לגמרי. לפי הערכתו היה ז'ואן לא רק מושל רחוק משלמות, אלא גם אחד מן הרודנים הגרועים ביותר שעלו אי־פעם על כס מלוכה. בעיניו של אברבנאל לא היה ז'ואן אלא איש דמים חדור תאוות בצע, ״איש מרמה ועוולה״ ו ׳מלך עריץ״.״

ז׳ואן II היה, בכל אופן, שונה לגמרי מאביו. חסר היה את הליברליות וטוב המזג של אלפונסו, והיה קפדן, אנוכי, קר ומסוגר כלפי ידיד ואויב כאחד. הוא היה אדם נחוש בעל אומץ לב מופתי, ומשחר נעוריו הצטיין במלחמה. אף־על־פי־כן לא הקפיד שום מלך פורטוגלי אחר יותר ממנו על קיום מדיניות של שלום. תכונתו העיקרית היתה הכושר לחשב, בלי ללכת שולל אחר אהבת התהילה, כיצד ניתן להשיג בהסתבכות מיזערית את מירב התועלת לכתר.

״הכתר,״ כותב חוקר בעל שם על תקופת שלטונו של ז׳ואן II, ״היה הנקודה שאליה קישר את הכול, את חזותו, לבושו, מנהגו ודיבורו, כמו גם את מחשבותיו, נטיותיו, תוכניותיו וזממיו.״ כשעלה על כס המלוכה מנוי וגמור היה עמו להשיג את הדברים שהמלכים היו זכאים להם ביחוד, ושלדעתו נעדרו מן המלוכה בארצו: כוח ואי־תלות.

לאחר שהתבונן בתשומת־לב במדיניותם ובמעשיהם של המלכים האבסולוטיסטיים בארצות השכנות – הנרי באנגליה, לואי בצרפת, ופרדיננד ואיזבלה באראגון ובקסטיליה – החליט לנהוג על­פי מתכונתם ודרכיהם. הוא הבין שבראש וראשונה עליו לשים לו למטרה את מיגור כוחם של האדונים הפיאודליים. ז׳ואן II שאף, איפוא, להשיג אותה מטרה, שדוארטה ודון פדרו ביקשו להשיגה לפניו, אלא שאביו שם אותה לאל. עם זה היה מצבו של ז׳ואן II קשה מזה שבו נתקל דוּאַרטֶה אחר מותו של ז׳ואן I, שכן מעולם לא היתה האצולה בפורטוגל מבוצרת כל כך, ומעולם לא היתה נחלת המלכות מדולדלת כל כך, כפי שהיתה עם סיומה של מלכות אלפונסו. אביו העתיר על האצולה מתנות ברוחב יד רב כל כך, טען ז׳ואן, עד שבין דברי הביקורת שהובעו על נדיבותו של אלפונסו נאמר ש״לא השאיר לבנו אלא את דרכי המלך של פורטוגל.״

הגיליון הראשון 11-05-1909

חילופי אישים היו גם ב׳החרות' בתחילת הופעתו היו העורך הראשי א׳ אלמאליח, המנהלים והמו״ל מ״ח בן־נאים ומ' עזריאל. בסיוון תר״ע נסע אלמאליח לקושטא עם החכם באשי שלה ר״ח נחום ונעדר מהארץ כשנתיים. בח׳ אלול תר״ע הודיעה המערכת: ׳אברהם אלמאליח מי שהיה עורך ״החרות״ אין לו עכשיו שום שייכות לעתוננו ואין לו הרשות לבוא בשום מקום בשם ״החרות״ […] מפריעים רבים אשר היו על דרכנו, על דרך ההתפתחות הרצויה של עתוננו הוסרו זה כשני חודשים׳. זו הודעת פרידה לא ידידותית במיוחד מהעורך, מה גם ש׳כשני חודשים׳ כמעט חופפים את הזמן שמאז עזיבתו. לחילופי העורכים ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳ לא ניתן הסבר. לדברי מ״ד גאון, אלמאליח היה מתנגד חריף למחנה הרב פאניז׳יל וכניסתו לעריכת ׳איל ליביראל׳ נבעה מריב הרבנות, ואילו לסיום עבודתו כעורך ׳החרות׳ ׳יש שייכות כל שהיא עם ביקורו של הרב חיים נחום […] ואולי היו עוד גורמים׳.

מראשית שנת תרע״א צויין ב׳החרות׳ – בעל הפרמאן: מ׳ עזריאל, מוציא לאור: ח׳ בן־עטר, בן־נאים אינו מוזכר. בן־עטר צויין כעורך ראשי רק מי״א סיוון תרע״א, למרות שערך את העיתון לפחות מראשית אותה שנה. אשר לקשרים בתוך חבורה זו, עזריאל רחש ידידות לבן־עטר ואילו אלמאליח לא־אחת גימד וביקר את פועלו.

כללו של דבר, כמו כל מו״ל קיוו מייסדי ׳החרות׳ להרוויח אך לא הרווח אלא מניעים ערכיים היו העיקר בפועלם. הם היו מוכנים להפסיד והפסידו בהתחלה, לא ביקשו תקציבים ממוסדות ולא נזקקו להכנסות מהעיתון, שכן עזריאל היה מו״ל ובעל בית־דפוס מצליח, אלמאליח היה מורה ושימש כעורך ללא תשלום, בךעטר שסבל ממחסור ויתר על מישרת מורה והכנסתו צומצמה בחצי. שלושתם כבר עסקו בעיתונאות ועיצבו לעצמם דעה על בעיות פוליטיות, חברתיות ויישוביות.

׳החרות׳ נוסד אפוא בידי שניים, עזריאל ואלמאליח, שטוו את תוכניותיהם בנפרד ומאוחר יותר שיתפו פעולה. ענתבי כנראה לא היה במייסדי ׳החרות׳ ולא עסק בפעילות השוטפת של העיתון, אך כעסקן שידו בכל היה מעורב בענייני עיתונים ואפשר שהקשר עמו יסודו בעמדה משותפת כלפי ריב הרבנות. ב׳החרות׳ התייחסו אליו בכבוד מופלג.

נסיונות לשותפות עם היישוב החדש

ראשי ׳החרות׳ בכל משך קיומו שאפו שעיתונם יהיה של היישוב הציוני. עסקני היישוב החדש ניסו באותן שנים להוציא ׳עיתון הגון׳, כלשונם, ונקטו יוזמות לכך, לרבות שותפות עם ׳החרות׳, שכולן לא הוגשמו. פרשת ׳העיתון ההגון׳ ממחישה את הקשיים שבהוצאת עיתון עברי בארץ באותו זמן, ואכן היה מי שטען שהארץ עדיין אינה בשלה להוצאת עיתון לאקטואליה ראוי לשמו. פרשה זו מתקשרת לדיוננו.

בסתיו תרס״ז הגיע לארץ אברהם לודויפול (1921-1865) כשליח ציוני רוסיה, שהסכימו לממן עיתון של היישוב החדש וכינס אספות של סופרים ועסקנים מיפו וסביבתה. בתום דיוניהם הוצעו הצעות לייסוד העיתון שנועד לבטא את היישוב כולו, לפעול לתחייה לאומית, ולהשפיע על הגולה, לרבות יהדות המזרח, ולהיקרא ׳הקדם׳. ניסיון זה לא התממש. באוקטובר 1908 החליטו עסקני הציונות ברוסיה לפעול לייסוד עיתון ליהודי תורכיה ועיתון ליהודי ארץ־ישראל ולגייס כספים לכך.

בקושטא אכן הוקמה רשת של עיתונים שתמכו בציונות, ואילו בארץ התדיינו על כך במשך יותר משש שנים ובמהלכן הוצעו שלוש חלופות.

הראשונה בהן – לייסד ׳עיתון הגון׳ עצמאי, היו לה גירסות שונות: עיתון לחדשות, תקופון לפובליציסטיקה ולספרות, ועוד. בשנת תרע״ג נעשה ניסיון נוסף על זה שבתרס״ז, שתואר לעיל. היפואים בחרו ועדות, פירסמו פרוספקט ואספו כספים לכיסוי 40 אחוז מהגירעון הצפוי, אולם מרכזי הציונות ברוסיה ובברלין, שהיו אמורים לכסות את יתרת הגירעון, העמידו תנאי שהעיתון ייצא לאור בירושלים. כתוצאה מכך התארגנו גם סופרי ירושלים בניסיון לממש את הרעיון והציעו ליפואים להוציא יחדיו את ׳העיתון ההגון׳, אך לשווא. החלופה השנייה היתה שותפות עם עיתון פעיל בארץ. דיונים מרובים על כך התקיימו עם משפחת בן-יהודה בשנות 1913-1908, שראשיתם לפני המהפכה התורכית, עד שבשנת תרע״ג הגיעו הצדדים להסכם מפורט בעניינים כספיים, אישיים ומערכתיים. אולם רוב עסקני יפו התנגדו לשותפות עם בן־יהודה וניסו שוב לייסד עיתון נפרד. יוזמות השותפות עם ׳החרות׳ יידונו בהמשך. גם עם העיתון ׳מוריה׳ נבדקה אפשרות של שותפות, שכנראה לא הגיעה לדיון מעשי. החלופה השלישית היתה להעביר כתב־עת מהגולה לארץ ודובר בעיקר על ׳השלוח׳, ׳העולם׳ ו׳המבשר׳, אשר שלושתם נתמכו על־ידי המוסדות הציוניים והיו נתונים בקשיים תקציביים ומערכתיים־תוכניים. רעיונות מרובים בנידון הועלו בין השנים תרס״ט-תרע״ב ולא מצאתי עקבות לדיון מעשי בהם.

אשר ל׳החרות׳, רצון בעליו לעשותו עיתון של היישוב החדש הוביל לייסוד תחליפו בשם ׳חיינו׳, שבא זמנית במקום ׳החרות׳. בכ' סיוון תר״ע כתב ק״ל סילמן, מסופרי היישוב החדש שעבר מיפו לירושלים, כי מו״ל ׳החרות׳ מ׳ עזריאל הציע לו את תפקיד העורך, שיהיה עליו: ׳לדאוג למאמר ראשי בכל גליון, להביא סדר במערכת עצמה, לתקן את הסגנון ובו״. סילמן התנה תנאים, מהם טכניים, בעיקר ׳שלא תדפס בעיתון אף שורה אחת בלי הסכמתי׳. תנאיו התקבלו, הוצע לו להתחיל מיד בעבודה, ועד שיוסדרו ענייני הנייר והפורמט, תוך פחות מארבעה חודשים, ׳שלא יקרא שמי על העיתון׳.

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החמור של המכשפה

למכשפה רעת לב היה חמור קטן.

בשכונה היה ילד שובב שאהב לרכב עליו. ומשיצאה המכשפה מביתה התיר את החמור, רכב על גבו והריץ אותו. כשהחמוד התעייף והותש, כל גופו מעלה קצף ונוטף זיעה, השיבו למקומו. כך עשה כל יום.

והמכשפה השתוממה, כשראתה שחמורה עייף ומיוזע, ורצתה לדעת את שורש הדבר. מרחה על גבו דבק והלכה. וכמנהג יום יום , בא השובב, רכב על החמור עד שהלאה אך משבא לרדת, לא יכל, כי נדבק לחמור מבלי אפשרות לזוז. וכששבה המכשפה, שחררה אותו מגב החמור, והטילה אותו למרתף באמרה: ״אזין אותו עד שישמין ואוכל אותו. ויום יום הביאה לו שקדים ומיני אגוזים, ויום יום אמרה ״הושיטה לי ידך״ ומששה את היד, כדי להיוכח אם הוא משמין. ראה הילד שהוא משמין, ופחד שמא המכשפה תאכל אותו. לפיכך במקום להושיט למכשפה את ידו הושיט כפית. כך עשה עד שנמאסו עליו החיים האלו. אז הושיט הילד למכשפה את ידו. מששה המכשפה את היד, פלטה אנחת רווחה ואמרה: ״היום תהיה לנו למאכל״.

הוציאה אותו מן המרתף, עקדה אותו, וצוותה על בתה שתומת העין: ״בתי, חטבי את העצים, הבעירי אותם ובשלי את הנער הזה. בינתיים אלך ואזמין את כל קרובי לסעודה״ והלכה. הבת התקשתה לחטוב את העצים. אמר לה הנער: ״תביאי את הגרזן ואחטוב לך את העצים״.

הססה הבת באמרה: ״אם אפתח קשריך, תמלט״ ״אם כך, התירי לי רק יד ורגל״. התירה לו יד ורגל ונתנה בידו את הגרזן. תחת להנחית המכה על העץ, הנחית אותה על ראשה של הנערה והבקיע אותו לשניים. התיר את עצמו, חטב את העצים. אחר נתח את הקערה לנתחים ושם אותם בקערה. את הראש שם בתחתית קערה ואת הקערה שם על האש. התלבש בבגדיה של הנערה וצפה לבוא המכשפה וקרוביה.

הגיש להם את המזון והסתלק מן הבית. אכלו ואכלו, עד אשר הגיע תורו של הראש. מה נדהמו לראות שהראש היה ראש בתה של המכשפה…

חיפשו אחר הנער ולא מצאוהו. ומרוב צער הטיחה המכשפה את ראשה בקיר ומתה.

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו

יוסף שיטרית

שירה אישית ושירה חברתית בקרב יהודי מרוקו

א. מסורת השירה בקרב יהודי מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל עתיקת־יומין היא. עוד במאה העשירית ־ ויש הגורסין עוד במאה התשיעית — חיבר ר׳ יהודה בן קורייש מתאהרת פיוטים למועדים — פיוטים שנתגלו בגניזה של קהיר. כמו־כן, בין אנשי הדקדוק והתלמוד, שעברו להשתקע בספרד ותרמו במאות העשירית והאחת־עשרה לביסוסו ולפיתוחו של המרכז הרוחני־ תרבותי בארץ זו, אתה מוצא משוררים לא מעטים שגדלו והתחנכו במרוקו. המצער הוא, שמעט מאוד מן היצירה הזאת, שנכתבה עד למאה ה־15 ואשר על־פי עדויות — עקיפות בעיקר — היתה די־עניפה, נשתמר בכתובין. כף שלמעשה, כמעט כל היצירה הפיוטית של יהודי מרוקו, שנשתמרה עד היום, חוברה לאחר בואם של המגורשים מספרד ומפורטוגל החל בסוף המאה ה־.15 לגבי תקופה אחרונה זו, עשרות הספרים שהודפסו, המאות הרבות של כתבי־ יד, שניתן לעיין בהם במקור או במיקרופילם, מאות ואולי אלפי הקינות, השירים והפיוטים, הקוראים לחוקרים שיבואו ויגאלום, מהווים קורפוס נכבד ומגוון ביותר של יצירה, שעיקרה בעברית אך חלקה גם בערבית־יהודית ואף בספרדית־יהודית. ברם, ענייננו במאמר זה לא יהיה בשירה של יהודי מרוקו בכללה אלא בתחום מצומצם ממנה — השירה האישית והשירה החברתית — תחום, אשר מעטים חקרוהו עד בה.

ב. השירה האישית, שבה ידובר כאן, היא אותה שירה, המתמקדת ביחיד, ברגשותיו, בתסכוליו או בדרכי הפנמתו הסובייקטיבית תהליכים, מאורעות, אירועים או תופעות, הנוגעים לו בעקיפין או במישרין. זוהי שירה המתבטאת בעיקר בגוף ראשון ׳אני׳, המופיע בנפרד מכל גוף שיח אחר, — ׳אתה׳, ׳את׳, ׳אתם׳, ׳אתן׳ — או להיפך במשולב עם גוף שני, כשזה האחרון משלים את טווח מעורבותו של ה׳אני׳ בעולם הסובב אותו. במלים אחרות: הכוונה כאן לאותה שירה לירית בעיקרה, אשר הינה רומאנטית, שעה שהיא מטפלת בעניינים שבינו לבינה, ורגשית ביותר, שעה שהיא מתארת את הסבל והפחד האנושי או את החדווה וחוויותיה. זוהי גם־כן שירה פסיכולוגית, המבטאת את האמפאטיה של הפרט כלפי האנשים והעצמים הסובבים אותו, היינו את מעורבותו ואת יחסי־הגומלין שלו עם הסביבה -האנושית ועם הטבע, או את דרכי התמודדותו עם בעיות ההוויה האנושית בכלל.

בין הסוגים השונים של השירה, הרווחים בקרב יהודי מרוקו, ה׳ערובי׳ וה׳מוואל׳ הם הקרובים ביותר לשירה האישית על קוויה, כפי שפורטו לעיל. שניהם מורכבים מטקסטים אנונימיים, הנמסרים מזה דורות ואולי מזה מאות בשנים מאם לבת, והם מושרים גם על־ידי זמרים מקצועיים או חצי־מקצועיים בנסיבות חברתיות שונות. ב׳ערובי׳ ובתכונותיו נדון בהרחבה להלן. מלבד שני סוגים אלו תמצא גם אצל יהודי מרוקו שירה נסיבתית כגון שירי הכלה והחתונה, שירי היולדת והמיילדת, שירי לידת הבן (אך לא הבת!) או, להבדיל שירת ה׳נוואח׳, המקוננת על מות יקירים וקרובים וכן שירה רומאנטית־לירית מקצועית, המחוברת על־ידי משוררים וזמרים המושפעים במישרין מהיצירה המוסלמית של מרוקו או של אלג׳יריה. שירים אלה נקראים ׳מסלמני׳, היינו מוסלמי או לא־יהודי, ו׳דזירי׳, היינו אלג׳יראי.״

לעומת שירה לירית־פסיכולוגית זאת, הרי השירה החברתית, שגם לה מוקדש המאמר שלפנינו, מטפלת בנושאים חברתיים־תרבותיים הנוגעים לכלל הקהילה, או לפרט זה או אחר, המופיע בשירה כמייצג הקהילה, וממנו ניתן ללמוד עליה. שירה חברתית זו מורכבת מכל אותה שירת תגובה על אירועים היסטוריים, על תופעות חברתיות או כלכליות, על תהליכים חברתיים או תרבותיים, הנוגעים לכלל הקהילה היהודית ב׳מללאח/ היינו הגיטו היהודי במרוקו, או בכל שטחה של מרוקו, או אף לכלל בית־ישראל באשר הם שם.

הערת המחבר : [1] בשנים האחרונות החל פורח בארץ שוק קסטות משל זמרים מקצועיים, כמו מוויזו (משה עאטייה) או סלימאן אלמגריבי, השרים לרוב שירים ישנים שחוברו על־ידי מוסלמים במרוקו או — ובעיקר — באלג׳יריה

הדגש בשירה זו הוא על הבלתי־ אישי — על הגוף השלישי. אמנם תמצא כאן גם שירים חברתיים־תרבותיים הכתובים בגוף ראשון, אך משמעותו של ׳אני׳ זה שונה מזו של ה׳אני׳ הקודם. כאן היא מייצגת חלק מן הכלל הקהילתי ואינה מתייחסת לסובייקט הקיים בפני עצמו. בשירה חברתית זו מובלעים למעשה האידיאולוגיות והמיתוסים המנחים או הצריכים להנחות את דרכי חייהם של בני־ הקהילה ואת התנהגותם היומיומית

שני סוגים ספרותיים, שהם למעשה כמעט זהים לחלוטין בצורה שהם מופיעים אצל יהודי מרוקו, המבטאים בצורה ישירה ביותר את מערכת הערכים ואת דפוסי המחשבה של יהודי מרוקו, הם ה ׳ קצה ׳ וה ׳ קצידה ׳. אלו הם שירים סיפוריים או תיאוריים בעיקרם בעלי מספר בתים בלתי־מוגדר, המציגים פעולותיה או מעלליה של אישיות או קבוצת אנשים, של דמות ידועה או בלתי־ידועה, או המתייחסים לתופעות חברתיות־תרבותיות, שהן מעניינה של כלל הקהילה. הגוף השלישי רווח בשירים אלה, אך מוצאים גם ׳קצידות׳ בצורת דו־שיח, כגון ׳אלקצידה דלעזרי ולמזווז׳ (׳קצידת הרווק והנשוי׳), שבה מתנהל דו־שיח על היתרונות והחסרונות של חיי הרווקות וחיי הנישואין, או בצורות הציווי, כגון ׳לקצידה דסכינא׳ (׳קצידת החמין׳) המתארת בצבעים מרהיבים ובריחות מגרים את מלאכת הכנת התבשיל האהוב כל־כך על יהודי מרוקו ביום השבת.

הערת המחבר :  אין להבין מכאן, שה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ מיוחדים לגיאנר חברתי־תרבותי זה שבשירה. למעשה, הם הותאמו במרוקו לכל מיגוון היצירה הספרותית־פיוטית. אצל יהודי מרוקו אתה מוצא, אם־כך גם ״קצידות׳ (או קצאייד׳) בעלות תוכן לירי מובהק, שהן בעיקרן עיבודים של יצירות לא־יהודיות, שהועברו והופצו במסורת שבעל־פה. עם התפתחות תעשיית התקליטים והקטטות, ועם התרחבות השידורים ברדיו, החל משנות ה־30, מקבלת תפוצתן תנופה חדשה. כמו־כן אתה מוצא עשרות רבות של ׳קצידות/ המספרות בשבחם של הצדיקים והקדושים המרובים, המקובלים על יהדות מרוקו והכוללים גם קדושים מקומיים וגם קדושים מארץ־ישראל, כגון ר׳ שמעון בר־יוחאי, ור' מאיר בעל הנס. ׳קצידות׳ אחרות מתארות דמויות מהתנ״ך, כמו משה רבנו, יוסף ואחיו, איוב ורעיו, אליהו הנביא, מרדכי ואסתר. יצירות נוספות, גם בקרב קהילות אחרות דוברות ערבית־יהודית, במזרח־התיכון או בצפון אפריקה, מקוננות על חורבן בית־המקדש ועל הגלות, על חנה ושבעת בניה ועל אירועים היסטוריים טראגיים אחרים בהיסטוריה היהודית. בגלל תוכנם האלגי – קינה, שיר אבל, שיר עצוב – , נקראות יצירות כאלה לרוב ׳קינות׳ ולא רק ׳קצות׳ או ׳קצידות', במתכונת כזאת חוברה בשנות ה־30 במרוקו קינה־קצידה על מאורעות ופרעות תרפ״ט (1929) בחברון, בירושלים ובכלל היישוב היהודי בארץ־ישראל דאז. ראה אוסף מכון בן-צבי, סי' 183צ. על ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו, ראה: י׳ בן עמי, יהדות מרוקו — פרקים בחקר תרבותם, ירושלים תשל״ו, עמי 105—123.

בראש השנה של אחת השנים, כשהייתי בן 10, וכולם גומרים בבית הסבא כל חמשה ספרי תהלים, ואני נכנס לבית הסבתא והיא פונה אלי ״יצחק, טרם גמרת את התהלים שלך״, ואני תמה ושואל אותה, למה? אני בקושי התחלתי את ספר החומש. וכך, בתוך שיחתי על ברכי הסבתא ע״ה מסעודה עמאר בת הצדיק והחכם הרה״ג והדיין הצעיר ר׳ שלום עמאר זלה״ה. וכך, באחד הימים, והיא מספרת לפי תומה על אודות האבא הצעיר שלהם שהשאיר את כולם יתומים קטנים ואחות הגדולה היא הסבתא ע״ה ואחותה הצעירה היא רחל אשת מורינו הצדיק והחסיד הרה׳׳ג ר׳ רפאל ברוך טולדאנו זצוק״ל, והאחים הם: ר׳ מרדכי זצ״ל אחד מפוסקי עירנו, ואחיו השני שמואל, ואליהו וברוך — כולם נ״ע. ושאלתי אותה איך נהיה אביה דיין בעודו צעיר לימים, כי כשהיה בן 27 שנה כבר נתמנה לדיין? וכך המשיכה וסיפרה, שהסבא שלה היה בין הדיינים הדגולים בעיר מקנם ושמו ר׳ שמואל זלה״ה, רצה שבנו הצעיר בעודו בחייו יתמנה לדיין. היה זה כשאביו התפטר מן הדיינות בעוד שהיה עתיר נכסים ולא רצה ליהנות מקופת הקהל, אבל לא היו חסרים מתנגדים, כשראו גדולי החכמים שבעיר מקנם יתמנה אברך בן 27 לדיין. וראש הקהילה שקרו לו יעקב אוחנא ז״ל היה הראשון ממתנגדיו בעוד שאחרים הלכו אתו. קמה אז מחלוקת בין רבני אתרא ובין מעריציו של האברך הדגול, עד שהמחלוקת התפשטה בעיר באין פתרון, עד שהגיעו לאוזני המלך סכסוך כה חמור שבעיר מקנס על נושא דתי מובהק, ושייכת רק לאנשי המקום, אז המלך בקש מרבני פאס שיבדקו את המצב ויראו אם האברך מתאים למשרה הק^׳. בפקודת המלך נסעו רבני פאס לעיר מקנס, ובדקו שהרב הצעיר בעל עוצמה ואישיות יוצאת דופן, לבסוף השלימו כשהצעיר בידו על העליונה. ושאלתי איך השלימו ואמרה לי שבתו של ראש הקהילה ושמה זמילה אוחנא ע״ה בקשה ידו של אחד הבנים של ר׳ שלום ושמו שמואל ע״ה ועשו חיל.

ואני הצעיר ליוויתי את אמא ע״ה, נכדת הצדיק הנז', עד עיר רבאט להספדו של הדוד שמואל עמאר ע״ה בערך בחורף של שנת 1942. ואביו הרה״ג הדיין הצעיר נפטר בשנת 1900 ושמו קץ לסכסוך הנ״ל.

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.

שיר לשבת — סי׳ אהרון אסודרי, (לחן אדיר לא ינום)

אמרו שירה כל קהלי, יום זה צור אלי, נח וציוה לי,

 יה צור גואלי, יום הוא קדוש לי, לשמור את השבת.

הודו לאל ברוב שמחה, שירו שבחה, מחו אנחה,

אכלו ארוחה, קראו מנוחה, בו אל חי שבת.

ראשון לכל מועדים הוא, אל קידשהו, ויברכהו,

 ויגדלהו, נורא ברוך הוא, בו נטש שבת.

נצרו מדבר לשונכם, דברי צרביכם, וכל מסחרבם,

עדות הוא לכם, לצור יוצרבם, מדבור שבת.

אשרי דרכיו שמרו, חיל אזרו, לשמו נהרו

אור רב האירו, מאד נזהרו, בנר של שבת.

סומך ה׳ עוזר הוא, למענגהו, יעטרהו, טוב ינהילהו,

בעולמהו, שכולו שבת.

דרשו רבותינו מקרא, גם עובד זרה, כאנוש המרה,

יאמר צור נורא, תהיה כפרה, לשומר שבת.

רוצה ה׳ פעלו, העד העיד לו, תבל ועל לו,

כל יצור כולו, בשש פעלו, ושביעי שבת.

יחד נברך כולנו, שם אלוהינו, שבחר בנו,

וקדשנו, נשיר נודנו, מזמור בשבת.

בנדודין הגיע מדרעה למצרים, לצפת, ונציה, לקושטא ולדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת מעבר לשגרת המליצה. שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי היד ברשותו שהביא מדרעה, מאשש את דבריו על מציאות סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.

בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלס, בתקופה זו יש למנות את : רבי משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל " היכל הקודש " ו " פרח שושן ", רבי מרדכי בן דו הסבעוני, רבי יצחק הכהן בעל " גינת ביתן ", ורבי יעקב איפרגאן בעל " מנחה חדשה ".

לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם : רבי אברהם הלוי ברוכים, היודע כאברהם הלוי מגרבי ורבי יוסף בן טבול, אשר לדברי גרשום שלום יתכן שמוצאו מדרעה.

לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את רבי עלאל בן אלחאק מתלמסאן, שאליו שלח רבי אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.

ראו לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.

בין המקובלים שהגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ונותרו בה פרקי זמן שונים היו : אברהם אדרוטיאל בעל, אבני זכרון ", שמעון בן לביא בעל " כתם פז ", יוסף בן משה אלשאקר בעל " צפנת פענח " ו, רפואת הנפש ", אברהם סבע בעל " צרור המור " ו " צרור הכסף ", אפרים אלנקאוה מתלתסאן בעל " שער כבוד ה' ", יהודה חייט בעל " מנחת יהודה ואחרים.

קרוב לודאי שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון אפריקה. במאה ה-16נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.

דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה-14 וה-15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד.

הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מם המאות ה-13 וה-14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.

הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיים פסיאודואפיגראפיות.

כתבי היד המיוחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות :

בקבוצה אחת – כתבי היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה-13 והמאה ה-14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעא, שעמדו בקשר עם ספרד במאה ה-11 וה-12, כפי שצויין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד.

בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה-14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון רבי יום טוב אשבילי ( מסביליה ) ורבי אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדברי קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.

העתקת ספרים

במקרים רבים, כאשר חכמי פאם לא יכלו לקנות ספרים יקרי המציאות, העתיקום במו ידם או ביקשו מסופר מקצועי להעתיקם תמורת תשלום. תלמידו של ר׳ יהודה בן עטר העתיק את ספר דברי חכמים לר׳ יהודה ליב בשנת.1734 בשנת 1688, כשהיה בן 15, העתיק ר׳ יעקב אבן צור במו ידיו את כתב היד של ספר מנחת יהודה שחיבר רבו, ר׳ יהודה בן עטר. הוא העתיק גם את כתב יד ספר התקנות של פאם, וחלק מכתב יד ספר ירח יקר לר׳ אברהם גלאנטי, שהביא למרוקו השד״ר ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי. כתב יד ספר אוצרות חיים הועתק לבקשת יעב׳׳ץ בעיר תיטואן. יעב׳׳ץ ביקש מר׳ משה ישראל, שליח צפת, לבדוק את מחיר ההעתקה של מספר כתבי היד הנמצאים בעיר תוניס, ביניהם ספר עץ חיים לאריז״ל ופירוש הזוהר לר׳ משה זכות. כ״י מס׳ 11 באוסף קלגסבלד מכיל רשימה מפורטת של כתבי היד שהעתיק ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של יעב״ץ. כתוצאה מריבוי העתקת ספרים בדפוס ובכתב יד, הרבה כתבי יד ממרוקו אינם חיבורים מקוריים, אלא העתקות של ספרי דפוס. מצד שני, מתוך אהבתם העזה לספרי קודש הצילו תלמידי חכמים מפאס וממרוקו בכלל, שהקפידו להעתיק מחדש כל ״כתב יד ישן נושן״ שנפל לידם, יצירות חשובות ששרדו עד ימינו.

לפיכך, על אף כל הקשיים, הצליחו חכמי פאס, ובמיוחד משפחות אבן צור, הצרפתי, מונסונייגו, אבן דנאן וסירירו, להקים במשך הדורות ספריות עשירות (ששרדו עד ימינו), אשר כללו בין היתר אוספים של מאות ספרים נדירים וכתבי יד. על כך מעידים בכתביהם הציטוטים הרבים מן הספרים שלמדו בהם.

לפעמים גרמה אהבת הספר העמוקה הזאת לקנאת סופרים ולרוח של תחרות בין תלמידי חכמים. כל אחד מהם רצה להיות הראשון שרוכש או קורא כל ספר חדש המופיע בעיר. כבר ראינו שר׳ יעקב אבן צור עצמו ביקש שיביאו לו ספר חדש בסודיות גמורה, כי הוא לא היה מוכן להשאיל ספרים יקרי ערך לכל דורש פן יתבלו וייקרעו. תעודה חדשה שנמצאת תחת ידי מציינת סיבה נוספת לסודיות הזאת: הרצון למנוע מחלוקת בקהילה. באיגרת לא ידועה לר׳ יהודה בן עטר יעב״ץ מבקש למעשה מעמיתו שלא לפרסם ברבים שהוא מחזיק בביתו כמה עותקים של ספר כתר תורה, השנוי במחלוקת. בספר הזה ר׳ שמואל דאבילה טוען בתקיפות שתלמידי חכמים כמוהו ״שתורתם קבע״, ושאר משרתים בקודש פטורים מתשלום מסים, ״אפילו הם מוחזקים לעשירים״, ״מן הדין ומן המנהג״. בעיה זו הטרידה את כל חכמי מרוקו בתקופות שונות, ובמיוחד בשעת דחק, כמו לדוגמה בשנת 1701, כאשר המלך מולאי איסמאעיל הטיל מס של מאה כיכרי כסף על הקהילה היהודית. רבני פאס, וביניהם ר׳ יהודה בן עטר, חידשו את תקנת ירושלים משנת 1509, במגמה לאשר את פטורם של תלמידי חכמים ממסים. בין 1701 ל־ 1731 חתמו יעב״ץ ור׳ יהודה בן עטר על מספר פסקי דינים המקיימים את זכותם של תלמידי חכמים להיות פטורים ממם. הם תמכו במיוחד בעמדת ר׳ שמואל דאבילה נגד קהילת מכנאס. באווירה הסוערת ששררה אז בקרב חכמי מרוקו בגלל הבעיה הזאת כתב ר׳ יעקב אבן צור לר׳ יהודה בן עטר שהופעת ספר בתר תורה גרמה לשערוריה בעיר מכנאס, וביקש ממנו שלא להפיץ בפאס את העותקים שהיו בידו: ״ואם ישאלו ממנו לקבץ הספרים ולשלחם לכאן אל יטה אוזנו לדבר הזה, אל יקבץ הספרים ויקחם אצלו לעת הזאת להשקיט״ את הרוחות. יעב״ץ הציע לר׳ יהודה בן עטר לטעון שקיבל ״רק ספר א׳ או ב׳ ושכבר נגנזו, ושהם בטוחים שלא יתפשטו עוד״. במילים אחרות הוא הציע לו להסתיר את האמת, ולהעלים את חיבורו של ר׳ שמואל דאבילה בגלל אופיו הפולמוסי המובהק, כדי ״לכבות את המחלוקת שלא תבער״ ולא תתפשט גם בעיר פאם.

לסיכום, למרות התקופה הקשה, ועל אף עניות הקהילות היהודיות והיעדר בתי הדפוס במרוקו במאה ה־18, נהגו משכילים בפאם ובערים אחרות לקנות, להחליף ולהעתיק ספרים, בדפוס ובכתב יד, והקימו ספריות נכבדות. הם הרבו לכתוב ספרים, ובכמה מקרים אף הצליחו להדפיס אותם בארצות אירופה. אהבתם הנפלאה לספר הביאה בעקבותיה פריחה רוחנית שלא הייתה כמוה במרוקו בתקופות אחרות. מאות כתבי היד של חכמי פאס וחלק מספריותיהם ששרדו עד ימינו מעידים על התסיסה הרוחנית בקהילת פאס, שהייתה המרכז התרבותי של יהדות מרוקו.

סוף המאמר אנדרה אלבאז

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

• ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.

הרב דוד מרציאהו די ביהו

מכתב מרגש אשר נושא עמו כמוהר'ר אברהם מרסייאנו הי"ו שליל כול ירושלים הקדושה אל עדת המערבים במערבה הפנימי אשר במגרב, דהיינו מרוקו.

המכתב מתובל בשפות שונות שהיו שגורות בפי יהודי מרוקו, הערבית היהודית הידועה, שפת העבריץ וגם מילה אחת בערבית ספרותית כמובן באותיו עבריות. דבר זה מעיד על השכלות וידיעתו של הכותב או הכותבים, יען כי אין אנו יודעים מי כתב ומתי נכתבה האגרת הזו.

האגרת, כמו כל בקשת עזרה מהזולת, היא בגדר תחנונים, ומעידה כאלפי עדים על מצבם של יהודי עדת המערבים בירושלים שכידוע היה בכי רע . אין הכותב בוחל בשום אמצעי לעורר את לבם של התורמיפ הפוטנציאלים, תיאור מצבם המדוייק של היהודים, אלמנות ויתומים, אפילו הלעג בעיני הגויים, הטוענים שיהודים נזנחו בידי אחיהם ואין הם מושיטים להם עזרה, ומקצין הכותב בתיאור מחסניהם המלאים בחיטה וכול טוב של הגויים לעומת רעבונם שלהיהודים, אשר כל היום מקבצים נדבות ותרים אחר קיום מינימלי

התרגום הכמעט חופשי הוא שלי- אלי פילו- אשמח לקבל הערות או הארות בנושא התרגום

ידידי ה' וידידנו!

מן ג'יר מה נפ׳ייקו קלביך׳ לעזיז עלא למחבה ד׳ ארץ לקדושה, כיף׳ אלי משהוד …… קדאמנה, באין כול וואחד­…….. אברהם, יצחק ויעקב, דימא למחבא פיי קלבו די לארץ׳ די זדודנא, הייא לארץ׳ למקדשא, לארץ די הייא עזיזה פ׳עינין זמיע לעולם כולהא, ובפרט פעניין לקאוים די ישראל, ואש כון הייא האדה די מה יטלע סי עלא באלו ויתפ׳כר מן לקדושים די כאנו פ׳ארץ הקדושה, ויירמאווי רואחהום וכבו דמהום פ׳חאל למא עליהא, עלא האדה זינא אחנה באש נרג'בו אנאס די הומא שאב׳יין באש יחנו וירחמו עלא כ׳וואנהום די שאכנין פ׳זבל ציון,

מאחר ונעורר את לבך היקר אודות אהבת ארץ הקדושה, כפי שאנו מעידים על כך….שכול אחד….אברהם יצחק ויעקב, תמיד אהבת ארצם של אבותינו בלבו היא הארץ הקדושה, הארץ שהיא יקרה  בעיני כול העולם כולו ובפרט בעיני צאצאי ישראל, ואיך ייתכן שלא יעלה על דעתו ויזכור מי היו הקדושים בארץ הקדושה, וישליכו את נשמתם ויזילו את דמם בכל מה שקשור אליה. מסיבה זו אנו מבקשים מהאנשים אשר איכפת להם, שירחוננו וירחמו על אחיהם הדרים בהר ציון.

די בעונות מחמלין בלמעאיירה דזוע ומן קלת סי, ופ׳חאל די וואער בזאף האד לחזאה לזמיע די הוויא יהודי באש ירא בעינו לכסרא די כ׳וואנו פ׳י ירושלם לקדושה, עליהא זינא באש נפ׳ייקו קלוב כ׳וואננא ה' עליהם יחיו, אחנא די כ׳אתמין לתאחת די וואקפ׳ין ומוכלין כבאר עלא זמאעת ספרדים הי״ו פ׳י ירושלם לקדושה.

אשר בעוונות נושאים בקללת הרעב ומה שפחות, וכיוון שהדבר קשה מנשוא לכל אחד אשר הוא יהודי שיראה בעיניו הצרה של אחינו בירושלים הקדושה, ועל כך באנו נעורר לבותיהם של אחינו ה'עליהם יחיו , אנו החתומים מטה הנשואים באחריות גדולה על עדת הספרדים הי"ו בירושלים הקדושה

 ענדנא צער כביר באש נטופ׳ו סי חאזה די תנפ׳אע באש נכ׳פ׳פ׳ו לעניות מן כ׳וואננא די לחסאב דייאלהום כתיר, די ראהום יטלבו מנניא נעאווינוהים, ומה פ׳ידנא באש נג״יתוהום, עמל פ׳י באליך׳ יא סיניור, בםחאל נהוויא וואער עלינא בס נראיו דמוע כ׳וואננא למקטועין אולאד שם יתברך, די הומא אולאד נאש לכברא, וליום בעונות מעתאזין, חתא די הוויא כלבו קאשי יחב פ׳האד סמאע מן לעייאט דיל לעניים,

יש לנו צער וקושי גדול שנתור אחר דבר שיועיל על מנת להקל לעניות אחינו אשר להם חשבון ארוך, והנה הם מבקשים מאתנו שנעזור ואין בידינו להשיב להם, חשוב על כך הו סניור – אדוני – כמה הוא קשה לנו שנראה דמעות אחינו ברואי שם יתברך, אשר הם ילדי אנשים גדולים, וכיום בעונות מרודים, אפילו זה שלבו קשה לא יישאר אדיש לקריאות העניים הללו.

ופייהום זקנים ורי מהדודין זהד, להזאלאת וליתאמה 'מתרוכין ועדייאנין וחפ׳ייאנין, בלא מעאוונא, ובלא מזון, ובסחאל ענדנא האד לחאזה וואערא פ׳חאל למות, מן די כא נראווי לגוים…. לים די שאכנין מעאנא פ׳יירושלם, דימה מטרחין, בלמעאוונא די כ׳וואנהום די הומא.פ׳לאמונה דייאלהום,פ׳חאל די ר ראוונה  חתאחד מנהום, מסא כא ימשי ידור פלכאלא באס יטלב צדקה,

וביניהם זקנים מיעוטי כוח, אלמנות ויתומים עזובים, נטושים ויחפים, בלא עזרה ובלא מזון, והדבר הזה קשה לנו כמו מוות, כשאר אנו רואים את הגויים אלה שדרים אתנו בירושליםתמיד נעזרים המה באחיהם אשר שייכים לאמונתם, ולא ראינו אחד מהם שהולך לקבץ נדבות בניכר.

לאיין הומא למכ׳אזין דייאלהום מעמרין בזרע ובכול מאן הייא חאזה, עאטיינהום לביות פאש ישכנו, ואחנא אולאד ישראל בעונות בסחאל די כא ימשיווי ידורו פילבאלד דטלבו למעאוונא באש יעישו, קדאש האד לחאזה ביזוי ענדנא מן לגוים די קא יקולו, נדרו האד נאש די אולאד ישראל־די מה כא יחנוסי עלא לעניים דייאלהום,

כיוון שהמחסנים שלהם מלאים בחיטה ובכל המצרכים, נתנו להם בתים שיגורו בהם, ואנו בני ישראל בעונות כמה שמסתובבים המה בעיר לקבץ ולבקש עזרה לקיומם, כמה הדבר הוא ביזוי אצלנו כאשר אומרים לנו, ראו נא בני ישראל אשר אינם חסים על העניים שלהם.

האדו מה ינחסאבו סי מעא נאש, ואחנא כבאר זמאעא אש נקדרו נוואזביהום, ליין מנאיין יזינא ומין יעאווננא באש נגייתו האד לקאווים לכתיר עלא האדא מה נחבוסי נוזועו קלבין׳ בהאד סי, מה חבנאס נטווילו עליך׳ כתר מן האד סי, ונרגבוך׳ באש תחזם כוואסריך, ותעמל כול זהדיך באש תוכף מעא שליח לכולל נהוא דייאלנא מעלת הרב השלם המזר״ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף עייל שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסייאנו יצ״ו,

ואלה מה שנשתך עם האנשים, ואנו מנהגי העדה לא נוכל להענות להם, כיוון מהיכן נביא ומי יושיט לנו עזרה, שנוכל להשמיע תלונות רבות על מנת שלא נקשה על לבבות בהדבר הזה. לא נאירל יותר מזה, ונבקשך שתאזור אומץ, ותעשה כל שביכולתך על מנת שתעמוד לצידו של שליח הכולל שהוא משלנו, מעלת הרב השלם המזר"ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף על שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסיאנו יצ"ו

ד אחנא אוכלנאה באש יטוף למעאוונא מן ג׳מיע כ׳וואננא די פ׳מערב הפנימי ה׳ עליהם יהיו, ובפרט תוקף מעאה חתא ירסם ויעמיל קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כיף די בייננא למנפיעא דייאלהום פלברא לכבירא די עטינא פ׳יד הרב השריר הי״ו הנז׳, ענדנא הבטחה באיין שליח כולל דיילנא ילאקי נאש די ישמעו כלאמנא וירפדוה עלא כפ׳וף ידיהם, לאיין הוויא מרסול מן לארץ לקדושה, ותעמל מעאה כ׳יר בזאף פ׳וזה לעניים די פ׳ארץ הקדושה ופ׳וזה ירושלם לקדושה, ובהאד זכות די תעמל שם יתברך די שאכן פ׳י ירושלם יטוויל עמריך׳ ועמר אולאדיך׳, ופ׳אש מה תעמיל ינזליך׳ פייה לברכה, ויזכיך׳ באש תזי לירושלם פ^–לפ׳רחא,אמן.

אנו מינינו אותו שיחפש עזרה מעדת אחינו אשר במערב הפנימי ה' עליהם יהיו, ובפרט שתעמוד אתו איתן עד שירשום ויסדיר קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כשאר תיארנו את מצבם במכתב הארוך אשר הפקדנו בידי הרב השריר הי"ו הנז', יש בידינו הבטחה ששליח הכולל שלנו יפגוש אנשים אשר יטו אוזן לדברינו וישיאו אותו על כפיים, כיוון שהוא שליח מהארץ הקדושה, ועשו עמו טובה גדולה בשל העניים בארץ הקדושה ובשם ירושלים הקדושה, ובזכות הזו אשר תעשו , ה' יתברך השוכן בירושלים יאריך ימיך וימי ילדיך, וכל אשר תעשה תראה בו ברכה, ותזכה לבוא – לעלות לירושלים בשמחה, אמן

מגילת אסתר בנוסח מרוקאי פרק א'