רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.
מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.
התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנראה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.
והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, נודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.
ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.
הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).
רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.
כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות של המאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה, כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.
הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קורקוס ורבי יוסף מינדא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה שי"א. 1545 – 1551.
ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.
Le renouveau de l'agitation- Epreuves et liberation. Joseph Toledano
La présence inédite, à Casablanca, de jeunes Juifs aux côtés des 
Français, à une manifestation des partis de gauche, suscita la colère de certains milieux coloniaux. Les manifestants exigeaient le rappel du nouveau Résident Général Peyrouton, (futur ministre de l'Intérieur de Vichy), présenté par le journal communiste parisien L'Humanité comme le protégé de Léon Daudet. Le journal d'extrême-droite de la grande métropole La Voix Française ne dissimulait pas son indignation :
« Un membre éminent de la communauté israélite de Casablanca, que cette situation afflige, nous confirmait la part de responsabilité qui en incombe à Maître Sultan, l'étrange pèlerin parti à Paris demander la tête de M. Pejrouton… Nous ne voulons pas passer sous silence le geste courageux du Président du Comité de la Communauté de Casablanca, M Yahya Zagury, auteur d'une motion en faveur du Résident Général, M Pejrouton. Le gouvernement devrait faire son devoir et ne pas permettre que de jeunes voyous du mellah se promènent avec des pancartes portant les mots " A. bas Zagury ! " et n 'écrivent des injures contre lui sur les murs et les portes du quartier. Le gouvernement ne doi tpas permettre non plus que les jeunes Israélites, qui ne sont pas sujets français, insultent ici le représentant de la nation protectrice… Les Casablancais ont pu constater, au cours des dernières semaines, le grand nombre de jeunes Israélites, à la tenue d'ailleurs d'une bruyante impudence, qui participent aux différentes manifestations en vue du renvoi du Résident Général Peyrouton et de l'extension des grèves ou qui abordent cravate ou mouchoir rouge, vendant Le Maroc Socialiste dans la rue. A Casablanca comme à Marrakech, il a été pénible à la population de constater l'arrogance et la brutalité de ces vendeurs… »
Ces vendeurs étaient souvent apostrophés par les passants français aux cris de " Mort aux juifs ! ", " La France aux Français ! ", " Blum au poteau ! ", "Boycottage d'Israël au Maroc!". L'Avenir Illustré du 31 octobre 1936 rapportait que, dans Casablanca :
" la foule européenne aveugle hurlait " Mort aux Juifs ! " et menaçait d'envahir le mellah après avoir essayé en vain d'exciter contre nous nos frères musulmans ».
Cette intervention de la jeunesse juive paraissait d'autant plus surprenante — et scandaleuse — que le Résident passait pour être plutôt favorable aux Juifs. Il avait apporté son appui au projet de construction d'un habitat israélite à loyer modéré à Casablanca qui avait été, en fin de compte, torpillé par les intérêts égoïstes et le Conseil Municipal. A la suite de sa visite du mellah sous la conduite de Maître Bonan, il s'était écrié, face à l'insalubrité environnante ? " C'est épouvantable ! C'est épouvantable, il faut que cela cesse ! " De plus, au cours de sa mission précédente à Tunis, il avait usé de son pouvoir pour bannir les journaux susceptibles de troubler l'ordre public. Par exemple, il avait interdit, dans la Régence, la diffusion de l'organe de propagande antisémite le plus virulent d'Algérie, La Libre Parole, dirigé par Henri Coston.
Suite à l'écho négatif de ces incidents, Yahya Zagury fit lire dans toutes les synagogues de Casablanca la circulaire d'avertissement suivante :
« Vous n'ignorez pas les incidents qui se sont déroulés ces derniers jours et qui auraient pu porter préjudice à notre paisible communauté. Plusieurs personnalités Israélites sont venues me voir et se plaindre de ce que quelques jeunes Israélites marocains ont cru pouvoir s'occuper de questions qui ne les concernent pas et qui auraient pu nuire à notre collectivité… »
A Meknès, bastion de l'antisémitisme colonial, un bataillon de la Légion défila aux cris de " Vive Hitler, mort aux Juifs ! "
Les milieux d'affaires français, qui craignaient pour leurs privilèges et étaient favorables au maintien d'un Résident à leur dévotion, se mobilisèrent pour effrayer les politiciens parisiens en agitant le spectre d'une imminente révolte arabe. Le Président de la Chambre de Commerce Marocaine, M. Bozzi mettait en garde le chef du gouvernement Léon Blum contre le rappel du Résident :
" Une minorité turbulente a recruté des adeptes surtout parmi les jeunes Marocains nationalistes et les jeunes Israélites. La masse indigène, travaillée par les uns contre les Européens, par les autres contre les Israélites, est en effervescence et prête à se laisser entraîner vers les quartiers juifs, puis ensuite vers les quartiers européens. Les colons disséminés dans le bled seront les premières victimes. A.ucune force n'arrêtera les cent vingt mille indigènes de Casablanca, les cent mille indigènes de Fès et les cent mille indigènes de Marrakech lorsque l'incendie s'allumera… »
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
112 – مرة الاب غضب من الرب ما بتحب وما بتنحب
מרת(א)לאב עיציב מן(אל)רב מא בתחב ומא בתנחב.
אשת האב(אם חורגת) כעס מאלוהים לא אוהבת ולא נאהבת.
113- جمال بلا طهاره صحن ذهب عليه فاره
גימאל בלא טהארה, צחן ד׳הב /עליה פארה.
יופי ללא טוהר כמו צלחת זהב ועליה עכבר.
114- نام على بطون جبال ولا تنام على بطون رجال
נאם עלא בטון גיבאל ולא תנאם עלא בטון לג׳אל.
טוב לישון על הארץ הקשה מלשון על בטני גברים רכים, בני אדם בוגדניים.
115 – جوز القصيره بحسبها زغيره
גיוז(א)לקצירה בחבסהא זע׳ירה.
בעלה של הנמוכה חושב אותה לצעירה.
בעל שמשלה את עצמו.
116 – خد الحلو واوقف قباله وان جعت شاهد جماله
ח 'ד(א)לחלו ואוקפ קבאלו ואן גיעת שאהד ג׳מאלו.
קח את היפה ועמוד מול ואם תרעב הביט ביופיו.
117 – عتب الارامل على المجوزين
גערות האלמנות על הנשואים.
118 – نامت ليلها الطويل وقامت مستعجله
נאמת לילהא(אל)טויל וקאמת מסתעג'לה.
ישנה את לילה הארוך וקמה ממהרת.
על אישה המעדיפה את השינה, על מלוי תפקידה בבית.
סיפורי עם של יהודי ספרד-יצחק מוסוקונה
הרבי מרקדו והכומר .
הרכבת נעצרה בתחנת פְּלֶבְנה. כרגיל בתחנות גדולות, גם כאן יש תנועה ערה של נוסעים: אלה עולים ואלה יורדים, יש המציצים מבעד לחלונות ויש הממהרים, עמוסי כדים ובקבוקים, אל המעיין להצטייד במי שתיה.
באותם זמנים, לא היתה הרכבת יוצאת לדרכה בטרם צילצל פעמון התחנה שלוש פעמים בהפסקות קצובות, ובטרם ייתן מנהל התחנה אות במשרוקיתו. או אז יענה לו המכונאי בקול שריקת הקטר והרכבת תחל לנוע.
והנה בין צלצול הפעמון השלישי לשריקת המנהל, אץ לו רץ לו הרבי מֶרְקָדוֹ, מוהל מן העיר אוּרּוצ׳וּק, שזה לו שבוע ימים שהוא שוהה בפלבנה לרגל אירוסי אחייניתו, חוּרְסִי. ראה הרבי את חומרת המצב ואת דוחק השעה ומיד הזדרז להפיל עצמו על סולם הקרון, מזוודה על ראשו וחבילה תחת בית־שחיו, ואך בנס לא פיצח את ראשו בנסיונו להעפיל בשלבים הצרים של הסולם. אנשים טובים הושיטו לו יד וסייעו לו להיכנס פנימה.
נאנח הרבי, מעומקא דליבא, אנחה של הקלה ונפנה לחפש לו מקום ישיבה בקרון ההומה אדם. היה פותח וסוגר בזו אחר זו את דלתות התאים עד שבסופו של דבר עלה בידו למצוא מקום פנוי. וברצון־הגורל היה מקום זה סמוך למקום־מושבו של כומר קתולי.
בירך הרבי מרקדו את שכניו לנסיעה בשלום, סידר את מטענו וישב במקומו. אחר־כך הסיר את מגבעת המלון שלו, ניגב את זיעתו וחבש כיפה לראשו. כשכילה כל זאת, כיסה בידו על עיניו ומילמל קריאת שמע, לפי שהקדוש־ברוך־הוא הסיר כל מכשול מדרכו וזימן לו נסיעה נוחה ונעימה.
בעת שהיה ממלמל את קריאת שמע, נטה הצדה בנסותו להרחיק עצמו ככל־האפשר מן הכומר, שכנו לספסל, שמא תטמא ותטנף קרבתו של זה את התפילה הקדושה. אלא שתנועה זו לא נעלמה מעיניו של הכומר שעמד מיד על זהותו של היושב לצדו, מה גם שזקנו הארוך, הכיפה וכל צורתו הפיזית של הרבי מרקדו העידו על־כך ממילא. שכנות זו הטרידה את מנוחתו של הכומר והוא ביקש להקניט את הרב בדרכי־נועם.
״כלום אין כבודו נמנה עם הרבנים, ודומני שאף עם המודרניים שבהם, אם לדון על פי חליפתו האזרחית ומגבעת המלון שהוא חובש לראשון״
״כן, אמת הדבר. תלמיד־חכם אני ובן תורה, אך פרנסתי על עריכת ברית־מילה לתינוקות ישראל שאך זה נולדו.״ ״וכלום די בזה כדי להתקיים?״
״אינני דואג, כיון שאינני עובד בקבלנות, לפי מספר החתיכות. הקהילה שלנו קוצבת לי שכר קבוע ומזה פרנסתי.״
מענין לעניו הגיעו לכלל שיחה על משמעות הברית. ״האם לא מוזר הדבר בעיניך שלא נמצאה דרך אחרת לבטא את הברית בין זה אשר אין נושאים את שמו לבין עם ישראל, אלא באמצעות כריתת חתיכה מן האיבר העדין ביותר?״
״איך תירצו חכמינו קושיה זו, לא אוכל להסביר, אך יודע אני שלישו, המוחזק בעיניכם כבן האלוהים, כרתו אותה חתיכה ביום השמיני להיוולדו ולכבוד המאורע הגדול הזה חוגגים אתם את ראש־השנה. שמעתי גם שראשוני הנוצרים שמרו את השבת ומלו את בניהם.״
״אלו הם מאורעות היסטוריים שלא קל לאמתם,״ השיב הכומר באי־רצון בולט לעין.
״והאם אמת הדבר שבפסח אופים אתם את המצות עם דם נוצרים?״ ״אלו הם דברי־הבל שהומצאו על־ידי אויבינו. דברים כאלו בדיוק נהגו עובדי האלילים להעליל על הנוצרים הראשונים בטרם הפכה הנצרות לדת הרשמית במדינות רבות.״
בינתיים הולכת הרכבת וקרבה לגוֹרְנָה־אוֹרְחוֹבִיצָה, מקום בו אמור הרבי להחליף רכבת בכדי להמשיך בדרכו. בראותו כי לא עלה בידו להוציא את הרבי מכליו, פתח הכומר את סל המסע שלו והוציא מתוכו לחם ודברי מזון ובהם גם קותלי־חזיר.
״ייקח נא הרבי. אומרים כי ברכבת נפתח התיאבון והזמן ממהר לחלוף בסעודה.״
ובאמרו זאת הושיט לו הכומר את סכינו כדי שיפרוס לעצמו חתיכה מבשר החזיר.
״רב תודות. תורתנו אוסרת עלינו אכילת חזיר וכל דבר מאכל שאינו כשר,״ השיב הרבי מרקדו בהסתירו בקושי את סלידתו.
״כמה חבל. הריני מבטיחך נאמנה, כבוד הרב, שמכל מאכלי־תבל אין מאכל ערב יותר לחך מקותלי־חזיר.״
בהתקרבה לתחנת גורנה־אורחוביצה האטה הרכבת את מרוצתה, אות וסימן לרבי מרקדו שהגיעה השעה להיפרד משכנו למסע.
״נו, עברנו איך שהוא את הדרך,״ אמר הרבי מרקדו, ״ילך נא בשעה טובה וימסור דרישת שלום לגברת, אשתו ולכל המשפחה.״
״אבל אין לי לא אשה ולא ילדים. כלום אין קדושתו יודע שכמרים אינם מתחתנים?״
״חבל, חבל!״ אמר הרבי מרקדו. ״מכל הנאות העולם הזה אין דבר טוב יותר מאשה ומשפחה ברוכת־ילדים!״
L’Operation mural au Maroc
OPERATION MURAL AU MAROC.
http://rol-benzaken.centerblog.net/10957-operation-mural
L’Operation mural.
L’Operation mural , c’est l’histoire incroyable d’un jeune juif anglais que le destin va mettre sur la route du Mossad, pour organiser l’évacuation clandestine, en 1961
Fils d’un emigre juif polonais, David Littman ne en Angleterre en 1933 ou il fait des etudes brillantes dans les plus grandes universites britanniques. Il epouse Gisèle Orebi en 1959, une jeune Juive dont les parents ont fui l’Égypte. Le couple s’installe a Geneve et c’est la que nait leur fille Diana.
A la suite des evenements recents du bateu Egoz, Israel a decide de faire sortir officiellement les enfants du Maroc pour faciliter la poursuite de l’évacuation clandestine des adultes.
David Littman explique la mission a sa femme , qui decide de le suivre avec la petite Diana, malgre tous les risques que cela represente.
Mais David Littman s’avere tres efficace.
Grace a l’aide de Mohamed Drissi les documents sont enfin signes. Le premier depart est fixe pour le26 juin 1961.
Cette reconnaissance cedera vite la place a un long silence et a l’oubli qui laisseront amer David Littman, retourne vivre en Suisse avec sa famille. Il faudra attendre 1984 pour que son role soit reconnu, puis 1986 pour que le couple Littman retrouve, lors d’une ceremonie d’hommage en Israel, a Ashdod, cent vingt ex-enfants de l’Opération Mural.
Il fut le principal acteur de cette operation et mérite un grand hommage.
47 – מוחמד – محمد
وَمِنْهُم مَّن يَسْتَمِعُ إِلَيْكَ حَتَّى إِذَا خَرَجُوا مِنْ عِندِكَ قَالُوا لِلَّذِينَ أُوتُوا الْعِلْمَ مَاذَا قَالَ آنِفًا أُوْلَئِكَ الَّذِينَ طَبَعَ اللَّهُ عَلَى قُلُوبِهِمْ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 16
יש המקשיבים לדבריךָ, ואולם בצאתם מעליךָ, יגידו לאלה אשר ניתַן להם הידע, מה הדבר אשר אמר זה עתה ? הם אלה אשר אטם אלוהים את לבבכם ושאר נהו אחר מושגות לבם.
מקשיבים לדבריך : מפרשים שמדובר במתחסדים – מונאפיקון – שנהגו להתקלס במוחמד מאחורי גבו
לאלה אשר ניתן להם את הידע : חברי הנביא. ויש המזהים אותם עם אנשים שנודעו במיוחד בלמדנותם, כגון אבן עַבָּאס או עבדאללה אבן מַסְעוּד
מה הדבר אשר אמר : לשון לגלוג ועקיצה
وَالَّذِينَ اهْتَدَوْا زَادَهُمْ هُدًى وَآتَاهُمْ تَقْواهُمْ 17
ואולם ישרי הדרך, אותם יוסיף אלוהים להנחות וייתן יראה בלבם.
فَهَلْ يَنظُرُونَ إِلَّا السَّاعَةَ أَن تَأْتِيَهُم بَغْتَةً فَقَدْ جَاء أَشْرَاطُهَا فَأَنَّى لَهُمْ إِذَا جَاءتْهُمْ ذِكْرَاهُمْ 18
לא נותר להם אלא לצפות כי תבוא עליהם שעת הדין כחתף. כבא באו האותות המבשרים עליה, ומה יועיל להם אם רק אז ייזכרו ?
فَاعْلَمْ أَنَّهُ لَا إِلَهَ إِلَّا اللَّهُ وَاسْتَغْفِرْ لِذَنبِكَ وَلِلْمُؤْمِنِينَ وَالْمُؤْمِنَاتِ وَاللَّهُ يَعْلَمُ مُتَقَلَّبَكُمْ وَمَثْوَاكُمْ 19
דע כי אין אלוה מבלעדי אלוהים, ובקש מחילה על חטאיךָ, ועל חטאי המאמינים והמאמינות. לאוהים יודע את כל הקורות אתכם בצאתכם ובבואכם.
وَيَقُولُ الَّذِينَ آمَنُوا لَوْلَا نُزِّلَتْ سُورَةٌ فَإِذَا أُنزِلَتْ سُورَةٌ مُّحْكَمَةٌ وَذُكِرَ فِيهَا الْقِتَالُ رَأَيْتَ الَّذِينَ فِي قُلُوبِهِم مَّرَضٌ يَنظُرُونَ إِلَيْكَ نَظَرَ الْمَغْشِيِّ عَلَيْهِ مِنَ الْمَوْتِ فَأَوْلَى لَهُمْ 20
המאמינים אומרים,מדוע לא הורדה סורה ממרומים ? ואולם ברדת סורה נחרצת בדבר הצורך להילחם, תראה את אלה אשר פשה הנגע בלבם נושאים מבטם אליך כמתעלפים על סף המוות. מן הראוי היה
אשר פשה בלבם – ביטוי זה מופיע גם בסורה 2- פסוק 10 ופירושו הוא – תיאור מקובל למתחסדים
הפסוק כולו בשינויים קלים מופיע בסורה 2- פסוק 23
طَاعَةٌ وَقَوْلٌ مَّعْرُوفٌ فَإِذَا عَزَمَ الْأَمْرُ فَلَوْ صَدَقُوا اللَّهَ لَكَانَ خَيْرًا لَّهُمْ 21 ,
כי ישָמעו וידברו בדרך ארץ, וכאשר התברר חומרת המצב, מוטב כי יהיו כנים עם אלוהים
חומרת המצב : הצורך להילחם.
فَهَلْ عَسَيْتُمْ إِن تَوَلَّيْتُمْ أَن تُفْسِدُوا فِي الْأَرْضِ وَتُقَطِّعُوا أَرْحَامَكُمْ 22
הייתכן כי לאחר שתפנו עורף, תחמסו את הארץ ותתנכלו לשארי בשרכם ?
לאחר שתפנו עורף : בערבית – תַוַלַּיְתֻם – ויש מפרשים " לאחר שיינתן לכם שלטון " ומסבירים כי זו אזהרה לשליטים האוַּמיים
תתנכלו לשאר בשרכם : מפרשים שמדובר בשיבה אל מתכונת שפיכת הדמים של תקופת הג'אהיליה. ואולם הסבורים כי הפסוק עוסק באומיים מסבירים כי הכוונה להתנכלותם לשאיר בשרו של מוחמד ( ובמיוחד דוד עלי, הנערץ על השיעים )
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ילדי הנמל-עוזיאל חזן
שני ילדים-נערים, מזי־רעב, האחד יהודי והשני פליט איטלקי, מתגוררים בשכונת עוני בעיר נמל מנוכרת, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומצויה תחת שלטון של מנדט צרפתי.
השניים, טוני ומרקו, השונים מאוד זה מזה באופיים ובמהותם, מנהלים מלחמת קיום קשה ואכזרית, כשכל אחד מהם נושא עמו סוד אפל, הטעון ברגשות וביצרים עזים. הם מתקיימים בעיקר מליווי מלחים צרפתים ואמריקאים לבית בושת מפואר בעיר, ואף מצליחים לחלץ ממנו נערה יתומה ונרדפת, בדרכים מפתיעות. בו בזמן הם מבצעים גם שליחויות שונות לפרנסתם, מתמודדים עם שאלות של מוסר וקיום, ומצליחים -כנגד כל הסיכויים – לקיים לא רק את עצמם אלא גם את בני משפחותיהם, ואפילו לחסוך כסף ולעשות חסד עם אחרים.
הסקרנות הטבעית המקננת בהם, דוחקת בהם לחדור אל ממלכתם האסורה של המבוגרים הסובבים אותם, ולרקום עם חלקם קשרי ידידות של ממש. כך עם אשת מסתורין צרפתייה, אלמנתו של גנרל צרפתי, עם מדען יהודי – פליט שואה – המצליח להימלט מאירופה העשנה ולמצוא מקלט במלון בעיר, ועם דמויות אחרות.
ילדי הנמל הוא בעיקרו סיפור חניכה. שני הילדים התמים של תחילת הסיפור, הופכים אט אט לנערים מפוכחים, המודעים עד כאב להיבטיו האכזריים, האפלים והמושחתים של העולם בו הם חיים. זהו סיפור אפוף קסם, כאב, שחוק ועצב. מחברו, עוזיאל חזן רוקם אותו ביד אמן. הוא משרטט ברגישות מעודנת וחכמה את תלאותיהם של גיבוריו, ושוזר אותן בכישרון כתיבה מרהיב בין מוראותיה של תקופה הרת עולם – מן האכזריות והטרגיות שידעה ההיסטוריה המודרנית.
עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים נביחות אל ירח כבוי, הנובלה ארמנד, ספר הילדים אל שלגי האטלס, הרומנים חותם בדבריה, מבחן החלב, בוא אלי לאימלשיל והמחזה כקליפת אגוז. חזן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.
קהילות תאפילאלת / סג'למאסא- ד"ר מאיר נזרי – התקופה הנחקרת וטיבה
התקופה הנחקרת וטיבה
סג׳למאסא, שמה הקדום של תאפילאלת, נחרבה יותר מפעם אחת לפני מאות בשנים, ומלבד פרטים אחדים כמו קינתו של ר׳ אברהם בן עזרא וכיוצא בה אין לנו ידיעות נוספות. תאפילאלת עולה שוב על המפה מאז הופעתו המבורכת של ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בשנת תקס״ח/1808 בכפר תאבועצמת שבתאפילאלת, שקהילותיה נתרוקנו כליל עד 1980 ועלו כולן ציונה. התקופה הנחקרת היא אפוא בסדר גודל ממוצע של 150-100 שנה.
נושאי המחקר
נושאי המחקר מתמקדים בשלושה כרכים. הכרך הראשון הנוכחי. הכרך השני בשלבים אחרונים, ואנו מתפללים לה/ שנזכה לסיימו במועדו.
- כרך א — מעגל האדם והמשפחה: אירועי הכלולות, שטרי כתובה ונדוניה, מנהג הייבום וכתובת יבמה, אירועי הלידה וברית המילה, חופת הנעורים הקרויה ׳לְכְּתָּאבְּ/ בר מצווה לציצית ולתפילין, הכנסת ספר תורה, תענית הפסקה של שישה ימים ואירוע הפטירה.
- כרך ב — מעגל השנה: ימות החול, השבת, ימי הסליחות, ימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה, ט״ו בשבט ופורים, פסח ושבועות, הילולות ובין המצרים.
שני הכרכים הנ״ל כוללים גם פרקי הווי, פיוטים, קינות ודרושים לאירועים השונים.
- כרך ג — קיצור מנהגי תאפילאלת: כרך זה ינסח את כל מנהגי תאפילאלת הקשורים למעגל האדם, מעגל השנה ומעגל הקהילה, מחולק לפי נושאים כגון: מנהגי תפילה, מנהגי ראש חודש, מנהגי מילה וכדו׳, בליווי מקורות והשוואות לשאר קהילות מרוקו.
הכרך הראשון הנוכחי — פרקיו ונושאיו
כרך זה מוקדש לאירועים, למנהגים, להווי, לפיוטים ולדרושים הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה בקהילות סג׳למאסא/תאפילאלת. בספר עשרה פרקים:
א) החתונה: תיאור האירועים, המנהגים והפיוטים.
ב) שטרי הכתובה והנדוניה וקוויהם הייחודיים.
ג) מנהג הייבום וכתובת יבמה.
ד) הלידה והברית: תיאור האירועים, המנהגים, מגוון פיוטים מוחדרים בליווי פירושים, מקורות ומבואות.
ה) הכתאב או חופת הנעורים — תיאורי הווי, טעמי החופה, מקורותיה וקדמותה, פיוטים ודרושים.
ו) אירועי הציצית והתפילין: החגיגות — מבחר פיוטים ודרושים מוחדרים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות.
ז) הכנסת ספר תורה — תיאורי הווי, פיוטים ורעיונות.
ח) התענית השבועית הכוללת שישה ימים ושישה לילות רצופים: אישים, תיאורי הווי, מקורות ופיוטים. ט) הדרת זקנים.
י) הפטירה: תיאורי הווי, המנהגים הייחודיים ומקורותיהם. הפרק נחתם בסקירה של קובצי דרושים לנפטרים, מדגם של שלושה דרושים מוחדרים, חמש קינות מוהדרות ומבוא כללי על הקינות לנפטרים מאת משוררי תאפילאלת.
מקדרות המחקר
המחקר, שנמשך חמש עשרה שנים, מתבסס על מגוון מקורות: מקורות שבעל פה הכוללים עשרות ראיונות, מפגשים והקלטות ומאות שיחות טלפון עם מסרנים, ״מקורות שבכתב לסוגיהם: ספרים, תעודות, מסמכים, כתבי יד, איגרות ושטרות כמפורט להלן.
הפרק הראשון המתאר את אירועי הכלולות נעזר בספר ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא;
הפרק השני המוקדש לשטרי הכתובה והנדוניה מתבסס על קובצי כתובות משלושה מוסדות בירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מכון בן צבי ״ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. פרק זה נעזר גם בעיון בקונטרסי נישואין של כמה מקהילות תאפילאלת: ריש, קרראנדו ותאלסינת, הכוללים עשרות שטרי :דוניות וכתובות מתקופת ר׳ ישראל אביחצירא חתומים בחתימותיו וטבועים בחותמיו בדיין ומורה צדק של ארפוד ואגפיה.
הפרק השלישי על הייבום נשען על ראיונות ־כתובות ליבמה בכתבי יד הנ״ל.
הפרק הרביעי המתאר את אירועי הלידה וברית המילה נעזר בארבעה קונטרסים בכתב יד של פיוטי מילה מקהילות שונות בתאפילאלת כולל ריש.
הפרק החמישי על חופת נעורים מתבסס גם על מגוון מאמרים שנכתבו על נושא זה בקהילות אחרות.
הפרק השישי על בר מצווה — מציג את הדרושים הקדומים לציצית ולתפילין המופיעים בכתבי יד היוצאים לאור כאן לראשונה, ואת הדרושים לתפילין מאת ר׳ יעקב אביחצירא ובנו ר׳ מסעוד המופיעים במהדורה הראשונה של ׳יגל יעקב׳ המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. יחד עמם מוהדר גם דרוש לתפילין מאת ר׳ יחיא אדהאן מתאפילאלת, נכדו של ר׳ יעקב. בפרק זה מופיעים גם פיוטים לציצית ולתפילין מ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא ונכדו ר׳ דוד, ופיוטים לתפילין מפייטנים אחרים של תאפילאלת.
הפרק השביעי על הכנסת ספר תורה כולל בתוכו פיוטים חשובים מ׳יגל יעקב׳ ואחרים מ׳אני לדודי׳ לר׳ יחיא אדהאן ומ׳כתם פז׳ לר׳ מכלוף פדידא, המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. בפרק מובאים גם רעיונות מחיבוריו של ר׳ יעקב אביחצירא.
הפרק השמיני על ההפסקה השבועית — חלקו התיאורי — מקורו בראיונות וספרים על משפחת אביחצירא, וחלקו העיקרי הרעיוני והעיוני — במקורות העוסקים בתענית זו מן המאה ה־17 הנידונים כאן לראשונה כמו כתבי הרמ׳׳ע מפאנו, משנת חסידים לר׳ עמנואל חי רפאל ריקי ומקורות אחרים, ופיוטים שנתחברו לכבוד המאורע.
הפרק התשיעי הקצר על מנהג הדרת זקנים מתבסס על מקורותיו במדרש ובתלמוד.
הפרק העשירי והאחרון העוסק בפטירה נשען על ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא ועל קונטרס פטירה בכתב יד מגיגלאן. החלק המוקדש לקינות לנפטרים מקורו בקובצי שירים לחכמי אביחצירא שיצאו לאור וגם מכתבי יד ממכון בן צבי, והחלק של הדרושים — מקורו מספרים של חכמי תאפילאלת. כל פרק פותח במבוא ונחתם בסיכום. הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית מפורטת וברשימת מסרבים לפי מפתח קהילתי, שעליהם מתבסס המחקר ובמפתחות.
אוצר המכתבים-רבי יוסף משאש זצוק"ל
קלו
פ׳ פינחפ. שני תרפ״ט לפ״ק.
רבי יוסך משאש
ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב דייאן ישצ״ו. שלום. שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, אודות היריעות, דברתי עם הסופר, ואמר, בזה השבוע יגמור את כלם וישלחם לכבודו, ואך ישלח הכסף קודם. עוד בקשתני ידידי, שאם אוכל להגיד לך, פי׳ מ״ש הראב״ע ז״ל באיכה יועם זהב, בפירוש הטעמים, וז״ל: בפז אבן יקרה וי״א כי הוא כסף וזהב מופז יכחישם, עכ״ל. ובנוסח אחר מצאת מאופז, ולא ידעת מה ר״ל. ידידי הנוסח מאופז הוא האמת, כי הוא פ׳ בירמיה יו״ד פ׳ ט׳: כסף מרוקע מתרשיש יובא וזהב מאופז. ופי׳ דברי הראב״ע ז״ל הם פשוטים, כי הוא פי׳, פז הוא אבן יקרה, וי״א שהוא כסף, ופסוק וזהב מאופז, יכחישם, שאי אפשר לומר זהב של כסף, אלא זהב מבהיק כאבן יקרה, ופשוט. ואך דע ידידי, כי יונתן ב״ע תרגם, מאופז, מאופיר, שהיא שם עיר, כמו כסף מרוקע מתרשיש, וכ״פ רד״ק שם ע״ש, וא״כ אין הכחשה משם לי״א. ועוד מצאתי בס׳ ישן כ״י שהפז הוא מין זהב לבן ככסף, וכן ראיתי אצל צורף אחד, ואמר לי שהוא ביוקר גדול כפלי כפלים על הזהב האדום או הצהוב, ואפשר שלזה נתכוונו הי״א. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קלז
פ׳ הנז׳. שני תרפ״ט לפ״ק.
למעלת אדמו״ר עט״ר, הרה״ג מעו״מ, כמוהד״ר רפאל אנקאווא ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
מו״ח הי״ו דוב״ש אדוני שירבה, ומפציר במעלתו שיעמוד לימין החכם כהה״ד חיים אדהאן ישצ״ו, כי הוא בן קדושים, וגרים באורייתא תדיר, ושייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לגרמיה,. ומתחסד עם קונו הרבה, ואך דחיקא ליה שעתא טובא, ושרא דעניותא רהיט אבתריה, ובכן יעשה עמו אדוני חסד, כדרכו בקדש עם כל אדם, ובפרט עם זה, שהוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה, ושכמ״ה, ושלום. דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט
קלח
ס׳ מטו״מ. להרב הנז'
אדוני! בפקודת מר חמי הי״ו הנני מודיע למעלתו, כי ההוא עניא דשלח ליה אדוני בשבוע שעבר זה שמו מסעוד חזות, וקלסיה כי הוא עני חשוב, וכו׳, קבלו בספ' וקבץ לו נדבה הגונה, ואכל ושבע ודשן ופנה אל הגניבה, וגנב לו מהבית הרבה דברים, עם מעט כסף, וקם בעוד לילה עם שקו וילקוטו וברח, ועקבותיו לא נודעו, ובכן הוא מבקש מחילה וסליחה מאדוני לומר שלא תשלח לו עוד. אורח רק אחר הבדיקה יפה שהוא טוב וישר, והנה הוא מוכן לקבל מזה המין כל אשר תשלח, ושלום.
דל ורזה, היו־״ם הזה, ס״ט
קלט
פ׳ דברים. ש׳ תרפ׳׳ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הקצר קבלתי, אודות שמות הרבנים והחכמים וכוי, וכוי, דע ידידי, כי עבודה רבה העמסת עלי, וצריך לה זמן ארוך, לחפש בהרבה ספרים ושטרות ישנים, הנמצאים אצלי, ואצל אחרים. וכבר אספתי דבר חשוב, ועדין צריך עוד לאסוף, ובכן המתן עוד מעט זמן, ואתחיל לסדר ולשלוח, ואם תרצה בלי סדר רק בערבובייא, הודיעני ואשלח. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קמ
פ׳ הנז׳. לחכם א׳.
ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ פרשה של כבודו, שכתב דברים דחוקים ורחוקים על מ״ש הראב״ע ז״ל בפרשת השבוע, וז״ל: וקרבת מול בני עמון, פי׳ ובקרבד אליהם, עכ"ל. ודבריו פשוטים, שאין לפרש וקרבת לשון צווי שצריך להקריב אליהם, אלא וכאשר תקרב אליהם, אל תצורם, ופשוט. ועוד כתבת דברים דחוקים בדבור שאחריו, וז״ל: אל תצרם מפעלי הכפל, עכ״ל. וגם זה פשוט, כי שרשה צרור, במו צרור את המדינים, בכפל הרי״ש צרר. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קמא
פ׳ ואתחנן. לטאנכי״ר יע״א.
למעלת אדמו״ר הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר מרדכי ן׳ גו, ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום. אדוני! בהפצרת שכנתינו אשת חיל מרים עטייא מב״ת, הנני כותב הני מלי קטני משמה, זאת אומרת ומתחננת לפני כסא רו״מ, לשלוח אחר חתנה, בעל בתה, ידוע בשם יצחק עמאר למכנאס״י, לדבר על לבו בפה רך ופרך, להתנהג עם בתה כדת של תורה, כי שלחה מכתב לאמה הנז' כי מעיק ומציר לה מאד, מכה ומקלל, ומשבר וקורע בחמתו כל כלי הבית, ולא מצאה מנוח עמו, ובכן נא אדוני, עמוד לימינה והצילה מיד עשקה, ושכמ"ה, ושלום.
דל ורזה היו״ם הזה ס״ט
מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן-שמחון
מטעמי פורים
ברכוכס
אחד ממאכלי פורים הרווחים ביותר אצל יהודי המגרב והאהובים עליהם, הוא ״ברכוכס״, הדומה מאוד ל״כוסכוס״. גם הכנתו דומה לו, אלא שה״ברכוכס״ הוא יותר עבה מה״כוסכוס״ ולכן מרככים אותו בחלב וחמאה וגם מוסיפים לו סוכר ואוכלים אותו בבוקרו של יום פורים אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.
עופות מפוטמים
אניני הטעם ואוהבי החיים, נהגו לפטם עופות ולהקדישם לסעודת ״מרדכי ואסתר״. חודש ימים לפני פורים, אנשים אלה היו רוכשים שלושה־ ארבעה עופות ויחד עימם רכשו גם כמות של תירס לבן או פולים יבשים, הישרו אותם במים ומידי יום, כאשר חזרו מעיסוקיהם, התחיל העיסוק עם העופות. האיש החזיק את התרנגול בין ברכיו והטעין אותו במנה הגונה של תירס או פולים, כשלוש מאות גרם תירס רטוב במים תחב לו לתוך הזפק, הישקה אותו במים והניח לו לנפשו עד למחרת באותה שעה, כך עשה במשך חודש ימים ולפעמים יותר, עד שמשקלו של התרנגול הגיע למעלה משישה קילוגרמים. זהו האווז של יהודי המגרב. עופות אלה עלו על שולחן פורים וגם למשלוח מנות.
תרנגול הודו
בקהילות ישראל השונות, היו כמה מהדרים שנהגו לאכול בסעודת פורים תרנגול הודו, זכר למלך אחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש, כי אומרים שתרנגול הודו נחשב לסמל הטיפשות וגם מלך אחשורוש היה מלך טיפש (מגילה יב, עא), אולם מאחר ובארצות המגרב התרנגול הודו לא נמצא בשפע, וגם היה מאוד קשה להשיגו, לכן יהודי המגרב השתמשו תמיד רק בעוף הערבי (הבאלאדי) הנמצא בשפע ובזול.
אל־מעקודה
תבשיל מאוד טעים נהגו להכינו לסעודת מרדכי ואסתר, והוא: אל-מעקודה או אל-מחממר זוהי פשטידה מאוד עשירה בחומרים. מכינים אותה בביצים טרופות, חתיכות בשר גולש, פפריקה אדומה, שמן, הרבה תבלינים, אפייתה רק על גחלים (א־נאפ׳אך). את התבשיל מכסים בלוח פח לבן ועליו מניחים עוד גחלים, כך שהפשטידה מתבשלת משני הצדדים.
אבילת דגים
דג מיוחד שמבכר דווקא בחודש אדר ונשאר עד אחרי־פסח, הוא ״א־ סאביל " L'alose זהו דג גדול השוקל בדרך־כלל חמישה קילו ויותר וטעמו כטעם ה״מן״. דג זה הועלה תמיד על כל שולחן בסעודת פורים. אפשר לצלות, לטגן או לבשל אותו עם פלפלים אדומים ורצוי קצת חריפים, מוסיפים לו גם פפריקה אדומה וכמה תבלין, אלה שאין ידם משגת קנו דגים מסוגים אחרים, משום שאי אפשר לוותר על הדגים בפורים. הסאבל הור דג גדול מאוד וטעים, מבכר בחודש אדר ונשאר עד אחרי פסח שמו הלועזי בצרפתית הוא L'alose
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
עקיבא אזולאי – איש ירושלים
באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר
בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה
ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה
כל הזכויות שמורות למשפחה……..
מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי
סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים
השבת
עם הדלקת נרות השבת יורדת הקדושה על הבית, וכל הטרוניות נעלמות. הכול רחוצים ולבושים בגדי שבת, ואור נסוך על כל פינה. אבא – אליו נלווים לבית הכנסת סבתא והילדים, ומי לא מכיר את בית הכנסת ״יד שלמה", על שם שלמה בחבוט, בית הכנסת של "המוגרבים״, שבו מתפללים בנוסח יהודי אל־מגרבז
ממרכז רוחני זה המשיך אבא לשאוב את מורשת אבותיו. אך לא תמיד היה אבא יוצא מבית הכנסת במצב רוח מרומם. פעמים, לאחר תפילה נפלאה, הייתה נופלת קטטה בבית הכנסת. רק שעה קלה לפני כן סיים החזן את הפסוקים הנהדרים מתוך התרפקות שבקדושה "לכה דודי לקראת כלה", וכבר קול דברים, המולת חולין, מריבה וגידופים. כל מורת הרוח, אשר הצטברה במשך השבוע מצאה עתה את פורקנה בבית הכנסת. תופעה זו הייתה ממש חותכת כאזמל בבשרו של אבי. רבים מן המתפללים, שקדושת המקום הייתה יקרה להם, היו ממהרים לעזוב את בית הכנסת, אולם אבא היה נשאר עד הסוף ומסתכל חיוור סביבו, ועיניו שואלות ותוהות: ״משום מה בחרו דווקא במקום קדוש למלחמת שפתיים"? שבנו מבית הכנסת, השולחן היה ערוך ומכוסה מפה לבנה. כל אחד היה תופס את מקומו סביב השולחן. אבא מקדש על היין, ומגיע תור מזמור השירים: "בר־יוחאי״, "שלום עליכם" ו״אשת־חייל״, כשכל אחד מאתנו מנסה להרים קולו ולהפגין את הידע בפזמונים אלו.
אמא הייתה מגישה מתבשיליה הערבים ומצפה להערכה על תבשיליה. אולי החסירה מלחי אולי חריף מדי? ואולי עברה את המבחן? והנה אבא מתחיל לבחון אותנו ולנסות אותנו בשאלות. השאלות נשאלו בדרך כלל מהתנ״ך, ומי שהבריק בתשובותיו נחשב לחכם. כשאבא רצה להפליג בסיפוריו, היה עליו לפתוח בשיר "זמר הפלוגות", שיר אשר העביר אותנו מהטקס הדתי למעורבות בחיי יום יום ובביטחונה של מדינתנו. בסיום השיר ניתנה רשות הדיבור לאבא. אבא נהג לשוחח עמנו על מורשת אבותיו ועל הקשר הפנימי שלו לארץ. הוא תמיד חזר ושינן"לא על טס של כסף הגישו לנו אומות העולם את מדינת ישראל״. שבע מדינות ערביות הכריזו עלינו מלחמת שמד. היישוב הקטן עמד על נפשו בחירוף נפש, ללא נשק, וניצח את אויביו, שעלו עליו פי כמה בחיילים ובאיכות הנשק, ומכאן מעורבותו בכל הקשור לביטחונה של המדינה.
קשה היה לנתק את אבא מסיפוריו, ומי שהצטיין באותו ערב שבת בהקשבה ובידע, הובטח לו טיול לאחד ממקומותיה היפים של הארץ. ערב שבת זה היה מסתיים במחרוזת שירי הארץ, כשקולו של זה גובר על זה. מה מאושרים היינו, שאבא ואמא ידעו לנטוע בנו מסורת ואהבת הארץ.
המבדיל בין קודש לחול
במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, היו מתכנסים בביתנו באופן קבוע זקני העדה המערבית ובהם חיים אלבז, אדם שליווה את אבא מימי ילדותו ועד שנת החמישים לחייו של אבא.
אבא ראה בחיים אלבז מעין שמורת טבע של העדה. היה מושיבו לידו, על יד שולחן ערוך, היה מגיש לו משקה חריף לחימום האווירה, ותוך כדי אכילה היה אבא דורש ממנו לספר על העדה המערבית ומנהיגיה. התעניינותו הייתה בעיקר סביב המניעים של בני העדה לעלות לארץ ישראל. איזו תנועה פעלה לעלייתם של בני"המגרב״? ואז היה חיים מפליג בסיפוריו ומדגיש את הכמיהה לציון, הדבקות בדת, במנהגים ובמסורת, שהיו המרכיב העיקרי והחשוב בתעמולת העלייה לישראל. המנהיגים הרוחניים השתמשו בשירה ובפיוטים משלהם. כהוכחה לדבריו פתחו בפיוט, שיר על טבריה. מחבר השיר, עיוור אשר ישב באחד מערי אל־מגרב, הביע בשירו את כמיהתו לישראל ולעיר טבריה, אשר קדושי העם קבורים בה.
פיוטים אלה היו מרגשים את אבא עד דמעות, ומוצאי שבת הפך להיות ערב עדה.
חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי העולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו ועל קורותיו שאירעו לו בשנה שחלפה. שנאמר "עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, מראש השנה נידון מה יהא בסופה״. בראש השנה הכול לבושים בלבן, ומתקהלים בבית הכנסת. המתפללים מתנערים, מתעלים ומתנשאים מעולם הגשמיות אל עולם הרוחניות. לאחר גמר תפילת מעריב בליל הראשון, נוהגים לברך איש את רעהו ״לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". סעודת הלילה – השולחן מכוסה במפה לבנה, ועליה פירות וירקות שיש בהם, או בשמם, רמז לברכות או לדברים טובים: סילקה (סלק), דגים ודבש, תמרים, רימון, תפוח־עץ, קרא (מין דלעת), כרתי(בצל ירוק). אבא נושא במזלגו מכל ירק ופרי ומדגיש בברכה את החשוב באכילתו. כל ילד מתכונן לסיום הברכה, ומחכה שאותו ירק או פרי ייפול גם לפיו. הרגע המרגש הוא תקיעת השופר, אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה היא גזירת הכתוב, האומר: ״עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה״. בהגיע ימי הסליחות מהלך בחוצות השכונה "המכריז״, עם מנורת הלוקס בידיו, ומזרז לבוא לסליחות. אז הייתה לנו הילדים הזכות להשכים יחד עם אבא כדי להתפלל בבית הכנסת של "דוד קדוש". כילדים קטנים היינו זוכים בערב זה לקפה שחור וריחני.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
תגובת ראש הווזירים. 
ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.
הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.
הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות
הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "
אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.
דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר
דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.
הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.
" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.
הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.
להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.
" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.
כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.
גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.
הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.
להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.
כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.
כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.
חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "
וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו.
פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "
הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».
פולמוס הנפיחה
המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.
בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים
נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.
בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבותיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.
הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .
למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».