ה

בין הקינות הרבות שנכתבו על מות אישים מרכזיים ועל מות ידידים וקרובי משפחה אנו מוצאים גם קינות על מות נשים. כבר המשורר הספרדי הראשון הידוע לנו בשמו, מנחם בן סרוק, מזכיר לחסדאי במכתבו, כי כאשר מתה אמו של חסדאי, והוא בא בחצות ליל לבקש ממנחם ״לתקן ספד ולהחריז נהי״, מצא אותו יושב וכותב את המספד. קינות על מות נשים ונערות כלולות, כאמור, בין הקינות שכתב יהודה הלוי, ובהן מן המעולות והמיוחדות שנכתבו בסוג זה. ארבע קינות על מות נשים כתב רבי דוד חסין, והן באות במדור לעצמן, ומלבדן עוד שתי קינות: האחת הקינה הנזכרת על מות בתו וחתנו, והאחרת על מות אח ואחות שמתו בזמן אחד.

בשתי הקינות הראשונות לא צוין שם הנפטרת. מתוך שהן יכולות לציין דמות כללית הן עשויות לבוא במקרים שונים, ומן השבח שבהן עולה הדמות הרצויה, והתכונות שהן שבח לאישה; וראש לכול דיני טהרה, ושלוש ההזהרות לאישה — נידה, חלה והדלקת הנר: ״גם היתה זהירה / תמיד בתלת כחדא / חלה, נר נדה /…/ גם בטומאת לידה / לבנות ולבנים״. זכרי הלשון ל״אשת חיל״ מציינים אף הם את הרצוי לדמותה של אישה. ברם עיקר העניין הספרותי הוא בקינות שנכתבו בקינות אישיות לעניין מיוחד ולאישה מוגדרת. כך היא למשל הקינה שכתב המשורר לפטירה של ״אשה יראת ה׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם, הדיין המצויין כהר״ר יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר״: ״הה לאשה פתאום בא עתה ויהי בהקשותה בלדתה״. פתיחת השיר מעלה את סיבת מיתתה, אף תיאור שבחה של הנפטרת רומז אל סיבת מיתתה על ידי הזכרת יולדתה שלה (שורות 10-9), ובתיאור מותה אומר המשורר:

דִּימּוּ לְרַפְּאָהּ ולא נִרְפָּאתָה

ויהי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה

לַשַּׁחַת קָרְאָה אָבִי אַתָּה

לָרִימָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ (שורות 18-15)

התמונה האכזרית הזו מעלה תמונה משפחתית. על רקע המשפחתיות העולה מנסיבות המוות יש כאן קריאה לאב ולאם ולאחות, אך מעולם אחר; והקריאה ואף הסיטואציה, הקשה לעצמה, מנוצלת להעלות את יסודות הצער, כמתואר בשורות 22-19:

יְקוֹד אֵשׁ בִּלְבָבִי יוּקַד יִבְעַר

בְּשָׁמְעִי קוֹל בִּכְיַת הַנַּעַר

אֶל שְׁדֵי אִמּוֹ פיִהוּ יֹפְעַר

לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת אִתָּהּ…

התינוק המבקש את מזונו מן הדד המת הוא סמלה של קינה זו. השיר מעלה את התיאור במלואו, ואינו מחמיץ את ההזדמנות לשבץ פסוק בשינוי הוראה גמור, כשהשורש ש ב ב נטול מעולם אחר לגמרי, שעיקרו המשכיות החיים והמשפחתיות התקינה; והשימוש בו כאן במשמעות של מוות יוצר שבר בין העולם כפי שהוא לאסון שקרה.

עוד צד יש בסיטואציה זו של הולדת הבן ושמחת הברית הבאה עם האבל ומיתת האם בבחינת ״שמחה לתוגה נהפכה״, ואף לעניין זה מקדיש המשורר מחרוזת (שורות 30-27).

על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ולפיכך מקפיד המשורר להדגיש מעלותיה הטובות של הנפטרת, וביותר באות מצוות הקשורות למיתה בעת הלידה (שורות 34-33). נציג להלן את השיר במלואו, ונבדוק אותו על רקע מאפייניהם של כלל שירי הקינה:

הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ

וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ

אבֵלֶ זֶה מְאוֹד קָשֶׁה

כל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה

 אַסְחֶה בְדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה

לספוד לְצָרָה וְלִבְכּוֹתָהּ

ביאורים ומקורות

1. בא עתה: באה עת פטירתה.
2. ויהי בהקשותה בלדתה: בראשית לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
3. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
4. אסחה… אמסה: תהלים ו, ז, והוא ציור לבכי. ולבכותה: על פי בראשית כג, ב, ״לספד לשרה ולבכותה״,ושינה משרה לצרה

יום חדש

השעה היתה שלוש בבוקר. הבניין היה שקט, ואני יושב על הכורסא חדש לגמרי, הבגדים והגוף חדשים ונקיים, ואני מחכה לצאת לעבודה.

החבילה היתה מונחת בפינה ממול, ואותה הייתי אמור לקחת ולזרוק באיזה מקום בדרך לעבודה. אשתי הציעה, שזאת הדרך הטובה והשקטה ביותר להיפטר מגופי הישן. חשבתי שזה קשה, איך אסחוב את השק? הרי זה כבד ומסורבל. כמובן, על האופניים היא אמרה לי, מה הבעיה? הרחובות די שקטים, הכבישים שוממים לגמרי, ובאחד הקטעים בדרך לאוניברסיטה תיפטר מהשק, תזרוק את החבילה.

חשבתי לתת לחבילה לנשור באחת התעלות בצדי הכביש בלי שירגישו. רק פחדתי מה יהיה, אם החבילה תימצא ויפתחו אותה, וגופי שלי יתגלה בתוכה. גוף ישן, לא חדש, עייף. באמת בעיה.

בן כשלושים וחמש הייתי, נאה, שיער חום, קצוץ, פנים אורות, עיניים כחולות וחכמות, מבט סקסי, אבל עייף כל כך ונואש. זה עתה הגעתי לניו יורק לשנת שבתון אחרי חמש־עשרה שנות עבודה בחוג לתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. היה לי בן אחד, יוני, בן עשר, חבר וקרן האור היחידה בחיי, שהגיעו, למעשה, למבוי סתום, כי לא היתה בהם עוד אהבה.

גם הבן היה ער אותה שעה, לבוש ומוכן לבית הספר. הילקוט על כתפו, ואני יושב על כורסא בפינת החדר, מחכה לו שיגמור את הסנדוויץ׳, כדי שנלך יחד כברת דרך. נצא יחד, אמרה האישה. נלך יחד עד לרחוב שלושים וחמש ושם תמשיך אתה לדרכך, אני אקח אותו לבית הספר ואמשיך לעבודה.

הייתי שקט, מרוצה לגמרי מהגוף החדש שלבשתי עלי כמו הז׳קט, שזה עתה קניתי בקניון בספרינגפילד, אלא שהייתי מוטרד

בשאלה איך להיפטר מגווייתי. אם אצליח להיפטר ממנה בשקט, ניצחתי, אמרתי לעצמי, כי אז אוכל להמשיך את חיי החדשים, בלי שמישהו יטריד אותי, גם לא משטרה. אם אפשר היה להשמיד את הגווייה שלא תימצא, שלא תזוהה, זה הדבר הכי טוב, למשל לשרוף אותה באש, אבל מיד זה ירד מהפרק, כי הלהבה הגדולה שתצא ממנה, תזעיק בוודאי את אנשי החוק, או את פועלי הכבישים. יותר טוב, חשבתי, אם אניח אותה בשקט באחת התעלות, שזה גם מעין קבורה.

הפחד היה שהמשטרה תעלה על הגווייה ותזהה אותי, אמנם אין עליה תעודות, או סימני זיהוי אחרים, איש לא יוכל לדעת מה שמה ומנין באה, אך הרי טביעת אצבעות יש לה, וכך יוכלו לגלות את זהותי, וכשיגיעו אלי הביתה, מה אגיד להם? יום אחד כשידפקו לי על הדלת: משטרה! אני פותח והשוטר שואל: אדוני הוא דן שוורץ? ובכן גווייתך נתגלתה בתעלה ברחוב שלושים וחמש, בבקשה התלווה אלינו לתחנה.

משאלתי היתה שחייו של בני יהיו נוחים ושקטים, שלא יאונה לו כל רע, ושמעשי לא יגרמו לו לטראומות. לא רוצה להיות אשם בסבל שלו. הוא כל כך נקי ותמים וכל כך נבון וטוב ותלוי בי.

האופניים עמדו בחדר המדרגות בפינה שבין הקומה השתים־ עשרה והשלוש־עשרה, ועליהם אני אמור לקחת את הגווייה. הגווייה עמדה או ישבה בתוך השק, שמונח כרגע בפינת החדר ממול, ממש שקטה ולא מסגירה את עצמה. אף אחד לא היה חושב, שבחבילה יש משהו אחר מאשר כביסה מלוכלכת. כן, היא נראית קצת כבדה ומעוקמת כאילו מכילה משהו חסר צורה, אבל בסך הכל, כשתהיה מונחת על האופניים, איש לא ייתן עליה את דעתו. יש חבילות של כל מיני דברים, גרוטאות, בגדים ישנים, שאריות של שיפוצים, הבעיה היא רגע הזריקה, כשהחבילה נושרת מעליך, אז אנשים פתאום שמים לב: הי, אדוני! משהו נפל לך! או אז אתה לא יכול לומר זה לא שלי.

יום חדש אמור היה להתחיל עם גוף חדש. האוויר צח ונעים והשמים נקיים ומכוכבים. נכון, זה לא נעים אם אתפש, מצד שני, זה סתם שק עם גווייה, זה לא רצח, הרי בעל הגווייה בכל זאת חי.

האישה היתה אדישה ורגועה לחלוטין, הסתכלתי על יוני וראיתי שגם הוא רגיל ורגוע ורציתי שארשת רוגע זו על פניו לא תשתנה.

אני גר בפנטהאוז בקומה ה־13 ב- 31^st Streets בלב מנהטן, אך הקירות עירומים. אפילו לא תמונה, גם לא טפט. דירה עירומה לגמרי. פרט לספה, השולחן והטלפון לא היה ^One Bed Room אפילו ראי לראות בו את פני החדשים, איך אני נראה עם גופי החדש באותו בוקר שבו עמדתי להיפטר מגווייתי הישנה. מה שכן אני שקט לגמרי, וחש צעיר יותר ומרגיש טוב מתמיד. כן, זה גופי שלי, אבל יותר קל ונוח. המצח רומאי והאף רומאי, גבות שחורות עבות ושפתיים סקסיות. העיניים כחולות, שקטות וחכמות וארשת כללית של ביטחון שמתבסס על כוח אינטלקטואלי ומוסרי.

ברחוב בניו יורק לא אבלוט, לא בגובה מיוחד ולא ביופי מיוחד, אולי בשקט הפנימי שבמקומותינו כבר לא מצוי.

אשתי נטלה את ידו של הבן ופנתה אלי: הולכים, ואני קמתי. אין לי ברירה ואי אפשר לדחות. היא שלחה ידה לשק לעזור לי להרימו, אך אני אמרתי לה שאין צורך, אני אסתדר, תרדו, ניפגש למטה. נתתי להם לרדת קודם ואחר כך התחלתי לטפל בשק. השק היה די כבד. היה קשה להרים אותו. לא היה נעים לי לגרור את הגווייה שלי על הרצפה, הרי אני שכבתי שם ואני הייתי די חי, פרט לזה שלא נשאתי את הנשמה שלי, העור רענן למדי, השפתיים מלאות, שיער בריא, לא זוכר אם העיניים היו עצומות או פקוחות, מכל מקום הן לא היו עיניים של מת, אם כי קשה לומר שהיו חיות, כי הרי לא הייתי חי.

המשך..

היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.

האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:

אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.

בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.

מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.

הפן השלישי של שנאת אמריקה בג׳יהאדיזם מתבסס על דפוס חשיבה השכיח גם בין פעילי התנועה נגד הגלובליזציה: חלוקה אובססיבית של העולם בין אשמים לקורבנות. בהקנותם לעצמם מעמד מיתולוגי של קורבנות נצחיים, ובסרבם לקבל אחריות כלשהי לגורלם שלהם, מוסלמים אלה הופכים את ארצות הברית לאחראית הבלעדית לכל פגע הפוקד את בני אמונתם. אומר סולימאן אבו־ע׳ית, מדוברי אל־קאעידה: ״אמריקה היא הסיבה לכל הדיכוי, העוול וההפקרות שנפלו בחלקם של המוסלמים. היא העומדת מאחורי כל האסונות שנגרמו ושמוסיפים להיגרם להם״ החליפו בדברי הפלסתר הללו את המילה ״מוסלמים״ במילה ״אנשים״, ופעילי האנטי־גלובליזציה יחתמו עליהם בשתי ידיים.

גם כאשר ארגונם של בן-לאדן וא־זוואהירי, ״החזית האיסלאמית העולמית לג׳יהאד נגר היהודים והצלבנים״ (להלן: החזית האיסלאמית העולמית), מוקיע את ניצולו של חצי האי ערב בידי חברות הנפט האמריקניות ואת הצבתם של כוחות אמריקניים בסעודיה, זהו אנטי־אימפריאליזם שדבר אין לו עם הביקורת האמנציפטורית על האימפריאליזם – ממש כפי שלנאומיהם של מנהיגי איראן נגד ארצות הברית אין דבר וחצי דבר עם ביקורת זו. מלחמת הדת של האיסלאמיסטים אין מטרתה חירות הפרט והגדרה עצמית של עמים, אלא הקמתו של משטר טוטליטרי על טהרת הכניעות לאללה ולשגריריו הח׳ליפים. מאבקם מכוון אך ורק נגד אותם היבטים של האימפריאליזם והמודרנה המאיימים על יסודות המשטרים העריצים והפטריארכליים שהם מקיימים או שואפים לקיים.

ההיבט הרביעי בביקורת של אל־קאעידה על ארצות הברית נוגע לתמיכתה בישראל. נקודה זו עולה, למשל, בהצהרת היסוד של החזית האיסלאמית העולמית משנת 1998. המלחמה נגד ארצות הברית מוצדקת שם באמצעות הטענה שוושינגטון נוטה דרך קבע ״לשרת את מדינתם הקטנה של היהודים ולהסיט את תשומת הלב מכיבוש ירושלים ומרצח המוסלמים שם״. משום כך, הריגת אמריקנים היא ״חובתו האישית של כל מוסלמי […] כדי לשחרר את מסגד אל־אקצה ואת המסגד הקדוש [במכה] מלפיתתם״. באוגוסט של אותה שנה, כאשר פוצץ הארגון את שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, הוא נימק זאת ב״חלקה של ישראל באסונות שנפלו על המוסלמים […] שיתוף פעולה עם הישראלים בשעה שהם מחזיקים במסגד אל־אקצה כמוהו כהצהרת מלחמה נגד כל המוסלמים בעולם״.

המוטיב האנטי־ישראלי בלט גם במסריה של אל־קאעידה לאחר 11 בספטמבר. נאום הווידאו הראשון של בן־לאדן לאחר המתקפה נחתם במילים: ״אני נשבע באללה שאמריקה לא תחיה בשלום עד ששלום ישרור בפלסטין, וכל צבאות הכופרים יעזבו את ארצו של מוחמר״. בקלטת הבאה ששיגר חזר על המסר. הטרור נגד אמריקה, הצהיר, ״ראוי לתהילה, מפני שהוא תשובה לעוול ומטרתו להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. מה הייתה, אם כך, המטרה העיקרית של ההתקפות נגד הפנטגון ומרכז הסחר העולמי ב־ 11 בספטמבר? תשובתו של בן־לאדן ברורה מעבר לכל ספק: ״להכריח את אמריקה לחדול מתמיכתה בישראל״. הייפלא אפוא ש־11 בספטמבר היה יום חג לאיסלאמיסטים ולחבריהם־לדרך בעולם כולו?

במאה התשע-עשרה, ארבע הקהילות בירושלים, טבריה, צפת וחברון, שלחו מדי שנה שליחים לארבע קצוות תבל כדי לקבץ את דמי ה״חלוקה״, התרומה שנועדה למחייתם של הרבנים בארץ הקודש. באותה תקופה מבחינים בעלייה משמעותית במספרם של השליחים שמוצאם ממשפחות מרוקניות חדשות או וותיקות בארץ ישראל תחת הכיבוש העותומאני.

שני המקרים הידועים ביותר הם רבי רפאל בנסימון (1847 – 1927) ורבי רפאל אוחאנה (1850 – 1902). הראשון היה בנו של מייסד הקהילה המרוקנית בירושלים, ופעמיים, ב-1888 וב-1889 בא לפס, עיר מוצאה של משפחתו. באותן הזדמנויות הקים אגודה שמטרתה הייתה הוצאה לאור של הכתבים הקלאסיים של הספרות הרבנית המרוקנית, ובייחוד ״עת לכל חפץ״ ו״משפט וצדקה ביעקב״ מאת רבי יעקב אבנצור. חבים לו גם את הגירסה המודפסת הראשונה בעידן המודרני, של הסידור של יהודי פס, ״אהבת הקדמונים״. אשר לרבי רפאל אוחאנה, תושב טבריה, הוא הגיע למקנס ב־ 1889, וניצל את שהותו שם לכתיבת ספר ״מיזכר הלכה״, הדן בגאבלה, המס על הבשר, אשר גרם למחלוקת בקהילת מקנם.

העלייה במספרם של מרוקנים שהתיישבו בארץ הקודש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באה כתוצאה מתנועה כפולה, שנוצרה בזכות השיפור הניכר בתעבורה הימית מצד אחד, וביטול המס הכבד מאוד שנדרש בעבר מעולי-הרגל היהודים המרוקנים על ידי מולאי עבדרחמן.

עד להתיישבותם של הצרפתים באלג׳יר, ב-1830, המסע בדרך הים היווה הרפתקה מסוכנת, עקב המצאם של שודדי-ים המכונים ״הברברסקים״ שלא היססו להתנפל על ספינות זרות, כולל כלי-שייט מרוקנים, כאשר הללו עברו ליד חופי אלג׳יריה או לוב. עם סיום ה״מירוץ ״ כוננו קשרים שגם אם לא היו תכופים יותר, היו בטוחים יותר. המועמדים לנסיעה יכלו להגיע, דרך אלג׳יריה או טוניסיה, לנמלים אירופיים שונים (מארסיי, גנואה וכיו״ב) שם היו קשרי תחבורה סדירים עם אלכסנדריה, ביירות ויפו.

בתחילה לא יכלו היהודים המרוקנים ליהנות כלל מן ההקלות הללו. מאז 1844 הוטל מס יציאה כבד ביותר על כל מועמד לנסיעה. זאת, עקב הרעשה כבדה של הצי הצרפתי את נמלי טאנג׳יר ומוגאדור. צעד זה נועד לעצור את יציאתם של היהודים, שנחשדו בכך שסיפקו לצרפתים ידיעות לגבי מערך ההגנה בנמלים המרוקנים. 

מ-1858 ואילך בעקבות בקשה מצד הרבנים בוטל המס הכפרי וזה איפשר ליהודים להגר – הגירה שבאופן פרדוקסלי התחזקה עם התיישבותם של הצרפתים באלג׳יריה אשר גרמה לדאגה בקרב משפחות רבות ממוצא מרוקני, שהתיישבו באוראן מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך. קבוצות אלו, שהיו מסורתיות מאוד, חששו מפני התוצאות של ״התמערבות״ היהדות האלג׳ירית, שב-1844 נכפתה עליה השיטה הקונסיסטוריאלית הצרפתית.

הרב אברהם שלוש מאוראן, מרוקני במוצאו(1812 – 1858) צפה את מה שהוא ראה כסכנה, ובשנת 1838 עזב את אוראן יחד עם 150 מבני עדתו והתיישב ביפו, שבה כבר חיו כמאה יהודים. הרב, שהיה ביחסים טובים עם הרשויות העות׳מאניות, אפשר את הגעתם של מהגרים חדשים, וזכה להכרה רשמית בקהילתו, הודות להקמתו של בית-דין רבני. אחרי מותו של אברהם שלוש ב-1858, יהודי יפו מנו כ-500 איש, ריבוי ששימח את האיש שאהב לומר בערבית: ״הביאו מים, הביאו מלט, המשיח בדרך״.

בנו, אהרון שלוש, שנולד באוראן ב-1829, ירש אותו ורכש אדמות בסביבת יפו. הוא הקים את בית האבן הראשון ברובע החדש, נווה צדק. אהרון שלוש נהנה מתמיכתו של אדם שזה מקרוב הגיע, שמוצאו היה בטאנג׳יר: רבי יעקב בן שימול, שהתעשר מיצוא פירות לאנגליה ולאיטליה. הוא רכש, סמוך ליפו, פרדס, שבהמשך הפך להיות רכושו של סר מוזס מונטפיורי. הנדבן האנגלי הושיב שם שלוש משפחות ממוצא מרוקני במסגרת של פרוייקט שנכשל, להקמת מושבות חקלאיות.

בנו, שלמה, חידש בכך שהתחרה עם הערבים בפעולה המסוכנת של הורדת נוסעים מספינות שהגיעו ליפו, פעולה שעשרות שנים מאוחר יותר, גרמה לחשש-מה בלבו של עולה חדש בשם שמעון פרס. בנמל יפו לא היו מזחים, עקב האיכות הגרועה של המעגן בו. הספינות נאלצו לפיכך לעגון במרחק קשרים אחדים מהחוף, והנוסעים הועברו אל סיפוניהן של סירות, בתנאים מאד לא-נוחים. העלייה במספר המבקרים היהודים משנות השמונים של המאה ואילך, נתנה לשלמה בן שימול הזדמנות לפתוח בתחום פעילות חדש, ואפשרה לו ליצור קשרים עם החלוצים היהודים שהגיעו מרוסיה.

ב-1854 הקבוצה המרוקנית ביפו התחזקה במידה ניכרת, עם הגעתו של אחד מנכבדי רבאט, רבי אהרון מויאל, שהתעשר ממסחר עם אנגליה וגיברלטר. בשנת 1854 לאחר כישלון בהקמת מושבה באזור חיפה, התיישב תלמידו זה של רבי יהודה ביבאס ביפו, ואיתו 180 בני משפחה וידידים. עם מותו של רבי אברהם שלוש התמנה לראש הקהילה היהודית ביפו, תפקיד שעבר בירושה לבנו אברהם.

בביתו של זה האחרון התגוררו במשך שלושה חודשים של שנת 1882, הקבוצה הראשונה של ״חובבי ציון״ שבאו מרוסיה ומרומניה, לבדוק את האפשרויות להקמת מושבות חקלאיות יהודיות לאורך מישור החוף. אברהם שלוש יעץ להם והתערב לטובתם בפני הרשויות העות׳מאניות, וכך ״חובבי ציון״ הפכו אותו, עד למותו ב-1885, לנציגם בפלסטינה העות׳מאנית ונוצר החיבור בין היהדות המרוקנית לבין מאורע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל העתידית, ״העלייה הראשונה״.

רבי יצחק ורבי משה בני רבי יעקב פינטו

בנו השלישי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה המקובל האלקי ר׳ יצחק פינטו. מחכמי מרקש. ביחוס הכתובה המצוי ביד זרעו, תארוהו בתארים מופלגים: ״הרב: הכולל, בישראל להלל, חסידא קדישא ופרישא, סבא דמשפטים, נר המערב״, וכו.

יראת שמים יוקדת ותמימה בערה בלבו של ר׳ יצחק. יראה זו ליבתה בו רוח קנאה לשם אלוקיו, והיא גרמה לו לגלות מארצו, מחמת מעשה שהיה.

וכה מסופר: יהודי מרקש ככלל יהודי מרוקו, שמרו בכל כוחם ומאודם על היבדלות מוחלטת מהגויים שביניהם דרו. בחכמתם ידעו, כי זהו הבסיס הראשוני לקיומם הנצחי כיהודים, כמאמר הכתוב: ״ואבדיל אתכם מן העמים, להיות לי״ (ויקרא כ,כו). בהיבדלות זו מנעו נישואי תערובת, ומנעו בכך נזק בלתי הפיך ליהדות בארצם. משום כך, מעטים מאד היו המקרים בהם ארעו נישואי גויים עם יהודים.

אולם, כבכל כלל, גם כאן היו מעט יוצאי דופן, ואחד מהם ארע במרקש בזמנו של ר׳ יצחק. גוי נוצרי אשר לבו חשק בבת ישראל, נטפל לאחת מבנות ישראל התמימות, והבטיח לה הרים וגבעות באם תיאות להינשא לו. אותה נערה היתה בעלת אופי חלש, וכך הצליח אותו גוי במזימתו, לכד את אותה פתיה ברשתו, הביאה לביתו, ונשאה לאשה.

כשמוע ר׳ יצחק על כך, לבש רוח קנאה, נטל רומח בידו, נכנס לתוך ביתו של אותו נוצרי, הרג את הנוצרי, וחתך את חוטמה של אותה אשה סוררת שבגדה בעמה ובבית אביה.

לאחר שנודע המעשה, נאלץ להימלט מעיר הולדתו, וברח לתוניס.

באגרת ששלח ר׳ יצחק לבני משפחתו, סיפר על כך שבסייעתא דשמיא מצא חבורה נאה של לומדי תורה בתוניס, וכי נתקבל ביניהם בכבוד רב. לאחר מכן מפציר באשתו וילדיו שיבואו לדור עימו, ומבקש מבני משפחתו, שהיות ובני תוניס עניים, יראו לשלוח עבורו כסף למחיה בידי עוברי דרכים. בנוסף, מצדיק את מעשהו,

ומתאר את כבוד שם שמים שהתרבה מכך, ומסיים, שבודאי בני ובנות ישראל ב בטוח יותר מאז מעשהו, וכפי שהעידו בפניו על כך. חי את שארית חייו בתוניס, ושם נתבקש בישיבה של מעלה.

עד אותו מעשה היה ר׳ יצחק מרבני מרקש, ונמנה על דייניה לצד אחיו ר׳ אברהם פינטו והגאונים: ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש. בשו״ת נר מערבי (סימן כ״ה קי׳׳ח), מובאים פסקי דין מהשנים תקל״ג ותקל״ו בחתימתו, יחד עם הגאונים הנ״ל. גם בשו״ת אבני שיש להגאון ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(ח״א צ ב), מובא שטר סילוק בחתימת ר׳ יצחק, וסמך על כך לדינא. כמו כן אברהם יגל להגאון ר׳ אברהם הכהן מתוניס (ליקוטים על הש״ס מסכת נדה לא:), מובא דבר תורה ששמע מר׳ יצחק בשם רבני מרקש.

בניו של ר׳ יצחק היו:

האחד, החכם השלם, החסיד ועניו, ר׳ מימון פינטו, מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק, ר׳ מימון היה גאון עצום ודיין מובהק, וכיהן בדיינות יחד עם הגאונים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר חזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא זצ״ל.

שמו נודע לתהילה בכל רחבי מרוקו, ובהרבה משאלות ההלכה שעלו על הפרק בתקופתו נתבקש להביע דעתו, כפי שמוכיחים פסקי הדין הרבים שיצאו מעטו המופיעים בספרי השו״ת של בני דורו. מאותם תשובות ניכרת חכמתו הרבה, שליטתו הרחבה בכל מכמני התורה, וכוחו הרב בפסק.

במליצה שחיבר עליו ר׳ מסעוד בן מוחא נאמר: ״החכם, בנן של קדושים, קרא הרבה, שנה הרבה, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, דברי חכמים כדרבנות, עומקן ורומזן – זה, הדור בלבושו, מאן דלביש מידה, לתורה ולתעודה, פאר הזמן נתבש״ם, זקן ויושב בישיבה, של ענוה גדולה מכולם, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, וכל העם יענון על החכם רבי מימון, מקודש מקודש״.

בנו של ר׳ מימון היה הגאון ר׳ יעקב פינטו, מרבני מרקש, והיה עניו מאד, ומתנהג בחסידות.

השני, ר׳ משה פינטו מרבני מרקש, עקר לטבריה, ונשלח ממנה כשד״ר לערי המערב בשנת תקפ״ח.

השלישי, כבוד החכם השלם ר׳ אברהם פינטו, אשר יצק מים ע״י אליהו. אמו היתה בתו של הרב הגדול, מעוז ומגדול, כמוה״ר מוסא בן דוד אוחיון.

בנו היה ר׳ ראובן פינטו, שעל מצבתו נחרת: ״אבן שיש מאירה מאנשי כנסת הגדולה, כמוהר״ר ראובן פינטו״, נפטר בשנת תרס״א.

בנו הרביעי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון ר׳ משה פינטו. מה שנודע לנו אודותיו הוא רק שהיה אחד מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק. (ואולי הוא שכיהן כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח. ראה כרם חמר יו״ד סוף סימן

תעודה ד (כתב יד 1825.0120)

. אמור לו  – ליד החכם היקר משה ממני אני, יעקב בן יוסף אדרוש בשלומך על בני ביתכם כולם.

ועכשיו הוי רבי משה, אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה. אבל אותו יהודי לא עשה לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה, ושלחתי התראת חכמים ולא דן את דיני. ועכשיו הנני מבקש מה" יתברך וממך שתשלח לי את הניר – מסמך – שלי. ומכלוף בן אברהם, אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי – שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ – . אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו וזה כתבו. 

ואני עבד ה' משה בן דוד דורש בשלומך, ועכשיו אני מבקש מה' יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב שנמצא אצל אותו מכלוף. ושלום על החכם השלם, הרב הגדול כבוד הרב, יעקב בן שמחון נטרייא רחמנא ופורקנא ושלום רב. ליד כה"ר משה מאצלי אני, יעקב בן יוסף דורש בשלומך, ופורץ גדר ישכנו נחש. 

זה מכתב לרב משה [אביכזר] מיעקב בן יוסף.

לייד [ליד] ה״ה [החכם היקר] משה מע״א [=מן ענדי אנא = ממני אני] יעקב בן יוספ נס׳׳ע וס״ע [=נסללם עליך וסלאם עלא = אדרוש בשלומך ושלום על] האל דארכום ג׳מיע [=בני ביתכם כולם]!

ועכשיו, ייא – זו מילת הפנייה בערבית – רבי משה, אנא יחשאבלי דבור דיאלך – מא פיה כלאם [=אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה].

הערת המחבר : המילה העברית ךפור שחדרה לערבית שימשה גם במשמעות ׳הבטחה׳. למשל הביטוי בנאדם די מא ענדו דיבור באופן מילולי מיתרגם ׳אדם שאין לו דיבור/ אך כוונתו לדיוקה היא אדם שאינו מקיים את הבטחתו

 ודאק ליהודי מא עמללי שי שרע, לא פנובא לולא ולא תאנייא. וציפטתלו להתראה בלחכמים ומא עמללי שרע [=אבל אותו יהודי לא עשה (=דן) לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה. ושלחתי לו התראת חכמים ולא דן את דיני]. ולדאבא חבת מן הית״ו – ה' יתברך ומנךּ, ממך –  אילא מא תציפטלי כאגטי [=ועכשיו הנני מבקש מה׳ יתברך וממך שתשלח לי את הניר (=המסמך) שלי].

הערת המחבר : במקומות ההם, כשאדם פנה בבקשה חשובה או דרמטית למישהו, אמר לו על פי רוב בערבית ״אני מבקש מה׳ יתברך וממך״. בלשון זה קיבלה בקשתו של המבקש יתר תוקף.

ומכלוף ן׳ ברהם קולו יאכלני פתמנייאתי [=אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי (שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ)]; אידא זמאן טויל האני כתבתליך פיה וז״כ [=אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו, וזה כתבו]: ואנא ע״ה [=ואני עבד ה׳] משה ן׳ דוד נס״ע [=נסללם עליך = דורש בשלומך]. ולדאבא חבת מן הית״ו אידא מא תוקפ חתא די תכלץ ליעקב ענד דאק מכלוף. [=ועכשיו אני מבקש מה׳ יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב (שנמצא) אצל אותו מכלוף].

וס״ע [=וסלאם עלא = ושלום על] ה״ה ה״ה כה״ר [=החכם השלם, הרב הגדול, כבוד הרב] יעקב בן שמחון, נר״ו וש״ר [=נטריה רחמנא ופרקיה ושלום רב]

[כתובת:] ליד כה״ר משה, מע״א [=מן ענדי אנא = מאצלי אני] יעקב ן׳ יוסף, נס״ע [=נסללם עליך] וש׳׳ר. ופגי״ן [ופורץ גדר ישכנו נחש]. זו תןספת הנהוגה בסופי מכתבים פרטיים.

פורימים במרוקו.

המן האגגי לא היה צורר היהודים היחיד בהיסטוריה של עם ישראל, הוא גם היה הרשע היחידי בעולם. לפניו וגם לאחריו קמו עוד רשעים אחרים שהרעו לעמנו בכל הדורות.

כל קהילה והמן שלה, כל קהילה נתנה שם מיוחד לאותו " פורים שני " שנקבע ליהודים עליהם ועל זרעם לדורי דורות, במשלוח מנות ובביטול מלאכה, לפעמים חוברו גם שירי הודיה ומגילות מיוחדות שנכתבו לזכר אותו מאורע, גם פזמונים כדוגמת הפזמון הידוע " מי כמוך ואין כמוך " שחיבר יהודה הלוי, חוברו לכבוד המאורע. נביא כאן כמה פורימים מסוג זה שעברו על עמנו

פורים דל- מעגאז.

בשנת " כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה " ליצירה – 1862 -, קם במרוקו עריץ אחד, מורד, מכשף ומדיח ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן למשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם " אררוגי "

אל-מעגאז – העצלן – אסף את כל הברברים תושבי האטלאס וסיסמתו הייתה : השריף המוסלמי והיהודי יש להשמיד.

– " שריף " – תואר הניתן לכל מוסלמי המתייחס לזרעו של הנביא מוחמד.

על פרשת אל-מעגאז, ראה נר מצוה, כסא מלכים, נר המערב, שטראי, מורשת, מספר על שירים שנכתבו על ידי משוררים במכנאס.

הכותב מספר שסבו מצד אמו הייתה חיה בזמן הצורר אל-מעגאז ואימו ע"ה סיפרה לנו תמיד על מעלליו של אל –מעגאז כפי ששמעה מאימה – .

אם כי השנאה הייתה מאז ומתניד קיימת כלפי היהודים במרוקו, הרי בנסיבות שנוצרו במקרה הזה, הפכו היהודים והשריפים המוסלמים " אחים לצרה ".

אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו ומשאלתו הייתה כמשאלת המן " להשמיד ולאבד את כל היהודים, וגם הוסיף לרשימתו את השריפים המוסלמים, וכך יצא אל-מעגאז בראש צבא לכבוש את מכנאס.

אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריס א-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס ורצה להתחיל קודם בשריפים המוסלמים, וימשיך אחר כך ביהודים, אולם מקורביו יעצו לו שקודם כול, לפני כל התחלה, עליו להשתטח על קברו של מולאי אידריס – קדוש מוסלמי שהומת בעזרת רעל וקבור בהרי זרהון בקירבת מכנאס כ-20 ק"ם. העיירה היא על שמו ונחשבת עד היום לאתר קדוש למוסלמים במרוקו. הכניסה ליהטודים לעיירה זו אסורה מאז ומתמיד, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע לעצת מקורביו שטמנו לו מלכודת כדי להפילו בה

אל-מעגאז הלך אפוא לכפר מולאי אידריס ולפני שנכנס להתפלל במסגד שבמקום היה עליו ראשית כל, להתגלח, להתרחץ ולהיטהר.

כאשר נכנס אל הגלב כדי להסתפר, העמיד הלה לרשותו, את נערו לגלחו, זאת כדי לטעת אמון בלבו, שאין איש מעוניין במפלתו, אך כאשר אל-מעגאז התיישב על כיסא להסתפר, הנער תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, מיד אנשי הרשת התנפלו על שריו, עבדיו ומקורביו וערפו את ראשיהם.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וכן את ראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם שך המנצחים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא " באב אג'דידי ", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה לכל יוצא העכיר מכנאס.

מן הראוי לציין, כי תפקיד עריפת ראשים ותליית גוויות הופקד מאז ומתמיד רק בידי היהודים, כי בדרך זו רצו להשפיל את כבודו של הנידון למיתה ולהרות לו כי היהודי הנחשב לאזרח השפל במדינה וללא ערך, הוא שיתלה אותו, או יערוף את ראשו.

התליין היהודי לא היה תןלה את קורבנו בשער העיר בלי להשמיע בוזניו כמה " דברי כיבושין ", מקללו ומגדפו, לפני התלייה וגם בשעת התלייה על שום שמרד במלכות. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב ויהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה " פורים דל-מעגאז ", אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זב נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.

גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה ולרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות כרבי שמואל עמאר, רבי יהודה בירדוגו.

רבי שמואל עמאר חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם " ארוממך אלי ואודה את שמך ", במכנאס ישנו בית כנסת קטן על שם הרב הזה הנקרא בפי תושבי העיר היהודיים " אסליווא אזג'ירא ".

רבי יהודה בירדוגו חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם " אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשר לך בנבל עשור אזמרה "

רבי יוסף משאש 1890 – 1974 חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל " מי כמוך ואין כמוך " כבהסתמכו על זקני הדור, על הכתובים ועל השירים הקדומים וגם שיר קטן לאומרו קודם " מי כמוך " שאנו רגילים לומר בשבת זכור :

יום קם על עם לא אלמן, איש צר אויב כהמן.

וגם להחרימן, ולשפוך חיש את דמן.

סכל אל אב נאמן, עצה צפע וחורמן.

פח רשת אשר כמן, בו הוא נלכד ונטמן.

משירי בכל זמן, אודה לפני אב רחמן.

אשר נסיו לנו מן, לבקרים כמו מן.

חי זך קיים במלוכה, עליו יהבי אשליכה.

כל עצמותי תאמרנה , ה' מי כמוך.

                   מעשה.

                 פורים של מעגאז.

מי כמוך ואין כמוך

מי דומה לך. ואין דומה לך.

אדון אתה משכיל לעם דל

ביום רעה תמלטהו לא תחדל

מעל שמים חסדך עליו גדל

מה יקר חסדך אלוהים

בני בכורי אותו קראת

ובזרוע עוזך אויביו פיזרת

כי גדול אתה

ועשה נפלאות אתה אלוהים

גערת זדים ארורים

זרחת אור לישרים

שנת יהלולה בשערים

כל יראי אלוהים.

דעת פלשתי אחד נטרפה אזיל אלי למעגאז בן למסט"אפא

ואמו רק"ייא שפחה חרופה

ואבדו רשעים מפני אלוהים.

העמיק בספרי המכשפים וחובר חבר לכל אשפים

ויאמר כי הוא אחד הצופים

ותהי עליו רוח אלוהים

ועוד מצא פכים גנוזים

מלאים זהבים ופזים. 

" מאחלא מאחלא יא כ'יאי " מה  מתוק מה מתוק  אחי. זכורני בילדותי ( המחבר ) כאשר אמי הייתה מספרת לנו על מעלליו של אל-מעגאז, הייתה גם שרה לנו שיר אחד מיוחד שחובר בזמנו. הייתה מספרת כי בזמן של אל-מעגאז, היה הנגיד היהודי במכנאס, יהודי מאוד עשיר בשם יוסף בן שטרית שהיה מקורב למלכות והשיר ששרו אז, היה כעין בקשת תחנונים שהייתה מופנית אליו, כדי שייחוס על אחיו היהודים שהיו נתונים בצרה גדולה ויצילם מהרעב הכבד ששרר אז. גם המוסלמים היו באותה צרה וגם ביו מתחננים לו וראו בו כמושיע.

השיר לצערי נשכח ממני וזוכר רק את סוף הפזמון האומר " יוסף בן שטרית יא לכ'ונייא יוסף בן שטרית, עשה למען האהבה.

סוף הפרק " על מעמדה החברתי וההשכלתי של האישה היהודייה במזרח התיכון והמגרב ".

במקרה אחר שמביא הרמב"ם, מדובר באדם אשר בהיעדרו מהבית, הלכה אשתו לעבוד כמלמדת אצל אחיה המלמד. מתברר שהיא למדה אצל בעלה, ולאחר מכן המשיכה ללמוד תורה בכוחות עצמה. במסמך משנת 1160 בקשר להוצאת כסף מההקדש ללימודיו של יתום, מוזכרת מלמדת ולה שני בנים מלמדים.

הרמב"ם מאפשר לבעל למנוע מאשתו ללמד, ובכלל אין הוא רואה בעין יפה שנשים תלמדנה קטנים, וכך הוא פוסק במשנה תורה " אישה לא תלמד קטנים " או " וכל אישה לא תלמד תינוקות. אולם לפי שהנימוק לאיסור מפני האבות הבאים לבית הספר, הרי נמצא פתרון שהמורה לא לימדה לבדה, אלא הביאה את בנה הגדול לעזור לה והוא שמשוחח עם האבות.

המניע לכך שאישה תלמד, לפי הדוגמאות לעיל, הוא אמנם לחץ כלכלי. יוצא שלא הייתה זו תופעה רגילה שאישה תהיה מורה, אבל העובדה שהיא מסוגלת ללמד בשעת הצורך, אומרת שהיה לה בסיס לימודי עוד מילדותה. ומכל מקום ידעה לפחות לקרוא את החומש.

בתקופה הנדונה זכו יתומות ועניות לחינוך על חשבון קופת הציבור או ההקדש, ונשים מיוחדות היו ממונות על חינוכן. אנו למדים על כך מפניות בנידון לנגיד יהודי מצרים אשר עליו היה לאשר הוצאות מכספי ההקדש למטרה זו.

יש לציין, כי בתקופה המקבילה היו גם בחברה המוסלמית נשים שעסקו בלימוד הקוראן ופרשניו והוראתם, בקיאות בדקדוק, בתורת המשפט, ברפואה ובספרות.

ידוע על נשים שלימדו גברים, ואשתן של חכם מוסלמי לימדה מאחורי וילון. אבן חזם, חכם מן המאה הי"א בספרד המוסלמית, למד בצעירותו קוראן, שירה וספרות מפי אישה. לעבד ארחמאן השלישי האמיר של ספרד – 912 – 961, הייתה מזכירה במנגנונו. אולם היו אלה בוודאי מקרים חריגים, ולא הייתה דאגה להשכלתה של הבת בשכבות העממיות.

בחברה היהודית במזרח התיכון חל שינוי בתקופה העות'מאנית, כנראה במקביל לירידה התרבותית בעולם המוסלמי בו חיו היהודים.

בספרות הרבנית של חכמי המזרח והמגרב אחרי גירוש ספרד, אין כמעט ידיעות על חינוכה של הבת או לימודיה בתורה. כשבת יודעת ללמוד תורה, הדבר מצוין במיוחד, סימן שזו תופעה נדירה.

אמנם יש ידיעה על האר"י ז"ל, שתיקן חדרים ללימוד גם לנשים, והוא היה דורש להן כמו לגברים בחדרים נפרדים. בארץ ישראל ובכמה מקומות בתורכיה, היו מלמדים סובבים לדרוש בפני הנשים וללמדן כמו את הקטנים תפילה וברכות. אולם אלה פעולות מקריות וארעיות, ואין זו מסגרת חינוכית ממוסדת ומאורגנת.

למעשה עד תחילתה של חברת כל ישראל חברים, שנות השישים של המאה הי"ט, לא זכתה הבת בקהילות המגרב ובמזרח התיכון, לחינוך בבית הספר.

בניגוד למסופר במקורות המאה הי"ב במצרים, לא מצאנו בתקופות מאוחרות יותר במזרח התיכון ובמגרב, שאישה תלך ללמד בנים, ולו אף מתוך כורח כלכלי. היו בנות שלמדו אצל נשים. במקור ממרוקו מן המחצית השנייה של המאה הי"ח מדובר על " הבנות המתלמדות אצל אשת יעקב הכהן ", אך לא ברור מה למדו ומה מידת הקביעות שבדבר.

מכל מקום לא לימדה האישה בנים. אם הבעל לא פירנס את משפחתו, מסיבה כל שהיא, עובדת האישה בבית או מחוצה לו במלאכות האופייניות לה, כמו טוויה, אריגה או כמשרתת אף בבית הנוכרים. חלה אפוא תמורה מתקופת הרמב"ם לעומת הדורות הבאים.

את חינוכה היהודי קיבלה הבת במסגרת המשפחה מאמה ומסבתה. הללו הדריכוה למוסר, לדרך ארץ, לקיום הדינים הקשורים לאישה ולמשק ביתה, מבלי שהדבר חייב קריאת בספרים, אלא מתוך דוגמה וניסיון מעשי

ככל שלמדה מעבר לזה, המטרה הייתה שתוכל ללמד ילדיה, ובעיקר את בנותיה, תפילות ומצוות יומיומיות. הדגש בחינוך הבת היה על האמונה התמימה והציות למסגרת העדה והמשפחה. היא הייתה גם חייבת להיות אשת חיל חרוצה, הדואגת למשק הבית ויוצרת את התנאים שבניה ובעלה יוכלו ללמוד תורה. כמו כן עליה לעסוק במעשים טובים ובגמילות חסדים.

נצטט מקור מן המאה הט"ו, המאפיין מצב זה. הרשב"ש בן הרשב"ץ נשאל על אודות הספר שמניחות הנשים לבית הכנסת ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה, טוב שיניחוהו להשיא יתום ויתומה "

תשובה. יפה אמרת, אבל לא מהטעם שאמרת, לפי שהנשים אף על פי שאינן מחוייבות ללמוד תורה, אבל זוכות הן לחיי העולם הבא בזכות התורה שמלמדין את בניהם ומוליכין אותם לבית הסופר, ובזכות שמשמרות את בעליהן עד שבאים מהישיבות ( שאלות ותשובות רשב"ש ).

כאן מבא לידי ביטוי רעיון המופיע במדרשים, והיה למציאות בחיי היומיום של יהדות צפון אפריקה והמזרח.

למרות שכאמור לא קיבלה הבת חינוך פורמאלי, הדבר לא גרם לצמצומה ולסגירתה במשק ביתה בלבד. היו נשים שתפשו מקום בחיי המעשה אף מחוץ לבית, וגילו עצמאות ופעילות, בתחומים שונים בחיי החברה והכלכלה. המקרות מספרות שאלות ותשובות של התקופה העות'מאנית, מעלים פרטים שונים :

 היא קונה, מוכרת או נותנת במתנה, חזקת קרקע או רכוש אחר שלה, מקדישה כסף למטרות ציבוריות, כגון לעניים, לתלמוד תורה, לארץ ישראל או לבית הכנסת. היו בעלים שמינו את נשותיהם כאפוטרופוסים על נכסיהם, שיפעילו אותם בעצמן או בעזרת אחרים.

אישה ממונה על חלוקת הקודש. לעתים הייתה האישה ערבה לקנס, חוב או עסקי בעלה, כגון סחורה שנקנתה בהקפה. נשים היו בעלות חנות, שותפות בעסקים אפילו עם גויים, מלוות כסף ומנהלות משא ומתן מסחרי.

גם מקורות חוץ מאשרים זאת. למשל הנוסע הצרפתי פייר בילון, שביקר בתורכיה בשנות הארבעים של המאה הט"ז, כותב כי נשים יהודיות מצויות בשווקים, כשהן גלויות פנים ומוכרות עבודות מחט, מטפחות, מגבות, חגורות, כרים, קישוטי מיטה ועוד. מקורות אחרים מוסרים על סחר עם ארמון המלכות.

למתעניין במסעות הנוצרים בארץ ישראל להלן קישור מהאינטרנט.

http://www.e-mago.co.il/Editor/history-583.htm

האישה היהודייה פתוחה ומעורה יותר בחברה ובכלכלה מנשי המוסלמים, והדבר עורר תשומת לב. כל הפעילות הזו חייבת אינטליגנציה מסויימת, המצאות וניסיון בהוויות העולם ובדרכי הכלכלה, וכן יכולת מגע  והידברות עם בני אדם, ובוודאי גם ידיעת החשבון.

מצידם של חכמי ישראל הייתה מגמה לצמצם ולהגביל עצמאותה, ובעיקר בתחומים המחייבים מגע עם הנוכרים, וזאת בגלל הסכנות שנשקפו לאישה כשהיא מחוץ לבית.

בית הדים בפאס, תיקו בשנת שכ"ח – 1568, כי מהיום שום אדם לא יתן לאשתו להיות ערבה בעד חוב שהוא חייב לגויים. החשש היה שמא יחול פיגור שתשלום והיא תיאסר. קיימת רגישות מיוחדת לאישה נמצאת במאסר, בו היא נתונה לשרירות הגויים שעשויים להתנכל לה.

תקנה דומה תוקנה בירושלים, לפי טכסט משנת ת"ץ – 1730. תקנה זו לא בוצעה.תוצאות למגמה זו של הגבלה על עצמאותה של האישה ניכרת רק במאה, מאה וחמישים השנים האחרונות. דומה כי במאה הי"ט הייתה נטיה מצד חכמים לסגור את האישה היהודייה יותר בביתה ולשמור עליה מפני מעורבות עם הגויים, והדבר הגביל את עיסוקיה מחוץ לביתה.

לדוגמה נזכיר כי, נשים עניות עבדו במאה הט"ז במצרים, בבתי מלאכה של גויים והיו נשארות שם ברציפות, יחד עם עובדים נוכריים, שלושה ארבעה ימים. הייתה הסכמה מימי הנגידים כנראה בסוף המאה הט"ו, או בתחילת המאה הט"ז, כי רק לנשים מעל גיל ארבעים מותר לעבוד בתנאים אלה.

לעומת זאת פסק רבי חיים פאלאג'י, דיין באיזמיר בן המאה הי"ט, כי ללא שומר יהודי אסור אפילו לזקנות לעבוד. הוא אישר תקנת קהל שאישה לא תשב לבדה בחנות בשוק היהודים.

ואשר להשכלתה, עם חדירת ההשכלה האירופאית על ידי חברת כל ישראל חברים, ניכרת מצד חכמי המזרח והמגרב המגמה להרחיק את הבת מלימודים ולגונן עליה מפני השפעות זרות. בהדרגה השלימו עם חינוכן הממוסד כי בבית הספר קיבלו חינוך מקצועי ונשקפה גם סכנה שהבת תלמד בבתי ספר של המיסיונרים.

לסיכום, ראינו כי היו בנות, בייחוד בנות חכמים, שידעו תורה ברמה גבוהה, אך בנות העם הפשוט קיבלו חינוכן היהודי במסגרת המשפחה, באמצעות האם והסבתא. במאה הי"ב יש ידיעות על בנות שלמדו תורה עד כדי יכולת ללמד בבתי הספר.

בדורות הבאים, למרות שלא זכתה בדרך כלל ללימוד פורמאלי, הייתה מסוגלת לנהל משא ומתן מסחרי, וגילתה עצמאות בחיי החברה והכלכלה, יחד עם מגבלות שהחברה המסורתית מחייבת.

סוף הפרק " על מעמדה החברתי וההשכלתי של האישה היהודייה במזרח התיכון והמגרב ".

היהודים בכלכלה

המבנה המגזרי של החברה הקולוניאלית בא כאמור לביטויו הברור ביותר בתחום הכלכלה. נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים בתקופת שלטונם מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו. עם זאת הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, המוסלמים והיהודים, ובין המוסלמים והיהודים לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות של החלוקה המקצועית לא הבדילו הצרפתים בין טיפוסי המפרנסים השונים. בתחום החקלאות, למשל, ברור שהיה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטים שהפעילו את מיטב המיכון והעסיקו פועלים בשדותיהם, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי, אך בנתונים שמסרו הצרפתים נכרכו כולם בכריכה אחת. ואולם התרבות האגררית הטרום־מודרנית של רוב החברה המקומית התבטאה בשיעור העצום של המוסלמים שהתפרנסו מחקלאות. לפי נתוני מפקד 1947, ששימש את הסקר של אנשי הג׳וינט בראשותו של נואל ארונוביצ׳י, לא פחות מ־72 אחוז מן המפרנסים המוסלמים המקומיים היו חקלאים.

אצל המתיישבים הזרים, לעומת זאת, בלטו העיסוק במלאכה ותעשייה(31 אחוז) ובפקידות (29 אחוז). אצל המוסלמים והיהודים המקומיים נע שיעור המתפרנסים מפקידות בין שני אחוזים לארבעה אחוזים, מה שיכול ללמד על משקל המתיישבים הזרים במנגנוני הממשל והעסקים המודרניים.

מן הטבלה שלעיל מתברר, כי אצל היהודים בלט שיעור המתפרנסים ממסחר וקרוב ל־50 אחוז) ואחריו שיעור המתפרנסים ממלאכה (כ־38 אחוז). בשני התחומים הללו מצאו כמעט כל המפרנסים היהודים את פרנסתם. כשליש מן היהודים התגוררו עדיין ביישובים כפריים, אך שיעור החקלאים ביניהם היה קטן אם כי לא אפסי. הוא עלה על זה של הפקידים – קטיגוריה שכללה בתוכה גם את כל כלי הקודש של הקהילות.

לפי הנתונים ייצגו המפרנסים פחות משליש מן האוכלוסייה היהודית(לפי מפקד 1947 היה מספר היהודים כ־200,000 נפש), שעור גבוה במעט מזה שאצל המוסלמים. שאלה שעניינה את עורכי הסקר היתה אחוז הילדים בין המפרנסים. האומדן היה כי מכל 1,000 יהודים 338 הם מתחת לגיל 15 ו־80 בלבד מעל לגיל 60. לפיכך העריכו כי שיעור המבוגרים בני 60-15 הוא 582 ל־1,000, מתוכם כ־290 גברים. נתונים אלה לימדו כי מלבד נשים עובדים ילדים רבים מתחת לגיל 15." שיעור המפרנסים הגבוה וחלקם הגדול יחסית של הילדים בקרבם לא היו אותות חיוביים לגבי המצב הכלכלי של המשפחות היהודיות. כדי להתפרנס נדרשה המשפחה לאמץ את כל כוחותיה ולרתום לכך לעתים קרובות גם את הילדים, וכך נפגעו סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני.

אכן, בתנאי התחרות החדשים, רק חינוך והכשרה מקצועית לנוער עשויים היו להבטיח את העתיד. ארונוביצ׳י פתח את סקירתו בהתייחסות לממדי החדירה של רשת כי״ח לאוכלוסייה היהודית. הוא העריך כי רק כ־50 אחוז מן הילדים מקבלים חינוך מודרני כזה. נתון זה משלים את תמונת ההתפשטות של רשת החינוך האליאנסי שהצגנו למעלה: מתום מלחמת־העולם השנייה עד 1951 גדל מספר בתי־הספר של כי״ח, אך עדיין ההערכה היתה שכמחצית מבני־ הנוער לא זכתה לחינוך מודרני. עורכי הסקר היו מודעים לכך שמצב החינוך אצל היהודים מעניק להם יתרון יחסי על פני המוסלמים במשק המתפתח. ואולם, הם טענו שגם המוסלמים אינם קופאים על שמריהם, ועוד מעט יאבדו היהודים יתרון זה. הם הצביעו על כך שצעירים מוסלמים במרוקו ובתוניסיה כבר מתחרים ביהודים בתחום המסחר בתוך המלאח עצמו, ומעת לעת צריכים יהודים לעזוב את מלאכתם בעיר או בכפר ולמצוא פרנסה עונתית בתחום אחר.

המסחר

תחום המסחר היה מקור הפרנסה העיקרי של היהודים, בכך דמו יהודי מרוקו לשאר יהודי העולם. היה זה גם התחום שבו הריבוד היה הגדול ביותר. הפירמות המסחריות הגדולות של מרוקו היו, במובן, חברות צרפתיות. תהליך ההשתלטות של האירופים על סחר החוץ של הארץ. החל עוד במאה התשע־עשרה, ובין הפירמות האירופיות שתקעו אז יתד בתחום זה היו אחדות בבעלותם של יהודים זרים. הבולטת בין אלה היתה זו של משפחת ברונשוויג מצרפת, שאחד מצאצאיה, דיל, היה בתקופה הנידונה סגן נשיא כי״ח ותפס מקום חשוב בתולדות יהודי מרוקו. כמה משפחות יהודיות מרוקניות הצליחו לקבל במאה התשע־עשרה אזרחות זרה או חסות זרה ושלחו את בניהן להקים סניפי מסחר בארצות המערב ובדרך זו תפסו גם הן מקום בסחר הבין־לאומי של מרוקו. דא עקא שאחרי הכיבוש הצרפתי החזירו הצרפתים את כל בעלי החסות הזרה, למעט האמריקנית, למעמד של ילידים נתיני הסולטאן, והדבר גרר שינוי במעמדם הכלכלי וביכולתם להתמודד עם בעלי המעמד האירופי בשוק המסחרי. היבואנים והיצואנים היהודים הגדולים לא נמנו אפוא עם היהודים הילידים, אלא עם היהודים בעלי המעמד האירופי מבחינה משפטית. חשוב, מכל מקום, להדגיש כי אחדים מהם היו ממוצא מרוקני. הנה כי כן מתברר כי לקיומו של שסע בתוך האוכלוסייה היהודית בין בעלי מעמד אירופי לבעלי מעמד ילידי מבחינה משפטית היו השלכות כלכליות ריבודיות ברורות. מחברי הדו״ח על יהודי מרוקו אחרי המלחמה ציינו כי בתעשייה ובייצור הרהיטים והשימורים שולטים היהודים הזרים, שאינם ממוצא מרוקני; הם גם הרוב הגדול בשורות היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, רוקחים, רופאי שיניים, עורכי־דין, שופטים, אדריכלים, מהנדסים ועוד. מדובר בענפים ובמקצועות שדרשו הכשרה מדעית או טכנולוגית גבוהה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות

ישראל – תשס"ח – 2008

חלק ראשון הפיזור של יהודי מרוקו

מדובר, ללא ספק, באחד מן הפרדוקסים הגדולים ביותר בהיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו – התייחסות נדושה ועיקשת, הקובעת שההגירה של יהודי מרוקו לישראל החלה למחרת הקמת המדינה היהודית בעקבות החלטת האו״ם. זה הזמן שבו החלה, לכאורה, ההתקבצות בארץ הקודש של הרוב העצום של יהודים מרוקנים, שהיו להוטים להשתתף בבניית החלום היהודי הלאומי, ולממש את השאיפה בת מאות שנים ל״קיבוץ גלויות.״

ההיסטוריוגרפיה הישראלית הקלאסית אינה האחרונה המקדמת את הקלישאה הזאת. במסגרת הסקירה של העליות השונות שאפשרו את התפתחות היישוב בארץ ישראל, היא מונה רק את הללו שהגיעו ממרכז אירופה וממזרחה למן שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, שבהן הופיעו התנועות הציוניות הראשונות.

העלייה המרוקנית החלה, כביכול, מאוחר מאוד, למחרת מלחמת העולם השנייה. יש כאן נקיטה של חירות רבה לגבי המציאות. גם אם נכון הדבר, שאין מה לדבר על הגירה מסיבית אלא מ־1948 ואילך, הרי אין לשכוח את קיומו של זרם הגירה עתיק מאוד ממרוקו לארץ הקודש במשך הדורות

פרק ראשון:

ההגירה היהודית לארץ הקודש ותחילתה של התנועה הציונית במרוקו

ניתן לדבר על זיקה ייחודית בין מרוקו לבין ארץ הקודש שאינה נוגעת ליהודים בלבד. וכך, ההיסטוריון הביזנטי פרוקופ, שממנו שאב אבץ חאלדון את השראתו, ראה בברברים את צאצאי הכנענים שגורשו על ידי יהושע כאשר העברים הגיעו לארץ ישראל. סביר יותר להניח, שאוכלוסיות שונות שמקורן במזרח הקרוב, הלכו לכל אורך העת העתיקה בעקבות הפניקים, והתיישבו באופן זמני או קבוע במושבות המסחר הפוניות שהוקמו על החוף האטלנטי.

בתחילת העידן הנוצרי, הנוכחות היהודית במאגרב כבר הייתה משמעותית מספיק כדי שהתלמוד יזכיר מסע שערך לשם, כביכול, רבי עקיבא ־ אחת מהדמויות החשובות ביותר ביהדות העתיקה. ייתכן שיהודים שנמלטו מארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה התיישבו במרוקו והגדילו את הקבוצות הקטנות של היהודים המקומיים.

גם לאחר כיבוש אפריקה הרומית בידי המוסלמים, לא פסקו מעולם היחסים בין הקהילות היהודיות הקטנות במאגרב לבין אחיהם בארץ הקודש, גם אם העוצמה של היחסים הללו ידעה תנודות התלויות בתקופות ובנסיבות. למן המאה השש-עשרה, ניתן לציין התיישבות של מלומדים מרוקנים רבים בארץ הקודש. המשכילים הללו ניצלו את הדחיפה לה זכה אזור הגליל מן הדוכס יוסף מנאקסוס, הווזיר היהודי של מספר סולטנים עות׳מאניים, והתיישבו בצפת, לה יצאו מוניטין כמרכז המיסטיקה היהודית. כך היה בייחוד במקרה של רבי יוסף טבול, רבי מסוד אזולאי ורבי סלימאן אוחאנה.

 במאה השבע-עשרה, חכם הקבלה והפרשן הדגול, רבי אברהם אזולאי, התיישב בחברון אחת מארבע הקהילות היהודיות בארץ הקודש שכללו גם את ירושלים, צפת וטבריה. בעקבותיו בא, במאה השמונה-עשרה, אחד מן המלומדים הדגולים ביותר שיצא מיהדות מרוקו, רבי חיים בן-עטר(1696 – 1743). הוא היה חתנו של משה בן עטר, איש סודו ויועצו של מולאי איסמעיל, ועזב את מרוקו ב־1739. אחרי שהות קצרה באלג׳יר ולאחר מכן בליבורנו ובמותה, שם הוציא לאור את יצירתו החשובה ביותר, ״אור החיים״, החליט לעבור לארץ הקודש, כשהוא מונע על ידי שאיפה דתית מעיקרה; "אלוהים האיר את עיניי ואת תבונתי, כדי לשאת אותי ולהעלותני לעבר ארץ הקודש.״

הוא ואחדים מתלמידיו שהתלוו אליו, התיישבו בירושלים, שם ייסד את ״ישיבת כנסת ישראל״, אולם נפטר ב-1743, שנתיים בלבד אחרי הגעתו. הזוהר שקרן ממנו יכול להימדד באמצעות התשבחות שהרעיפו עליו הרבנים בעירו של דויד: ״האיש הזה שהגיע מן המאגרב יש לו הכול: חוכמה, למדנות ויראת אלוהים. הוא כמו בן האלוהים… הוא נראה כבן־תמותה, אולם למעשה הוא מלאך מצבאות השמיים.״

 בעיני רבי חיים בן עטר, ההתיישבות בארץ הקודש הייתה מצווה דתית, וחלק מן התוכנית לגאולת האנושות, כפי שמוצאים במובאה הבאה מ״אור החיים״: "גאולת העם מצויה בידיו של הצדיק הקרוב לאלוהים. היא תבוא, כאשר הצדיק יצליח לעורר את לבבות האנשים, וכאשר הללו ישפרו את התנהגותם… מנהיגי העולם ומורי הדרך של ישראל הם שאמורים לתת דין וחשבון בפני השם יתברך, לגבי שפלות מצבו של קודש הקודשים העומד בשממונו."

אחד מתלמידיו הבלתי-ישירים היה רבי יהודה ביבאס, אשר ההיסטוריוגרפיה הישראלית הנוכחית מחשיבה כאחד מאבות הציונות הדתית. יהודה ביבאס, בן למשפחה שמוצאה ברבאט, נולד בגיברלטר ב־ 1777. אחרי שלמד בליבורנו ובלונדון, מונה לרב הראשי של קורפו, ומשם יכול היה ליטול חלק במלחמת העצמאות היוונית, אשר עוררה התלהבות של ממש בדעת הקהל האירופית של אותה תקופה. רבים ראו בעצמאות המחודשת של היוונים את תחילת התחייה הלאומית של כל העמים המדוכאים בבלקן או בקיסרות העות׳מאנית.

זו הייתה הדעה שרבי יהודה ביבאם הפיץ בהרצאות מרובות שהרצה באירופה. הרב הגדול של סרביה, רבי יהודה אלקלעי, השתכנע כנראה מרעיונותיו אלו. הרב אלקלעי היה במשך תקופה ארוכה רב בסֶמלין, עיר הולדתו של סבו של תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית. וכך נטווה לו חוט מקשר בין חוזה המדינה היהודית לבין רב צנוע ממוצא מרוקני.

רבי יהודה ביבאס העריך – מבלי להטיל ספק באמונה בביאת המשיח – שהגאולה תלויה גם באדם ובהתנהגותו:

״הגאולה תבוא כאשר לבבותיהם של בני אדם יתעוררו; ההתעוררות של מסה תביא גם להתעוררות של מעלה. כאשר יראו מעלה את המאמצים שעושים היהודים לחזור לארצם, יחליטו בשמיים לבוא לעזרם, ככתוב: ישובו אליי, ואשובה׳.״

יהודה ביבאם הפך לדוברה של תחייה יהודית לאומית באמצעות העבודה:

"כדי להגשים את הרעיון התנכ״י, וכדי שכל אחד יוכל לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, צריך קודם כל לטעת אותם! האם אלוהים לא אמר: "הראו לי פתח של מחט, ואני פותח בפניכם פיתחו של עולם״? בעיניו פירוש הדבר היה שהמתיישבים החדשים בארץ הקודש צריכים להתפרנס בזיעת אפם, ולא להיות יותר תלויים בתרומות הצדקה שאספו יהודי התפוצות למען אחיהם, יהודי ארץ הקודש.

ספקולציות אלו היו נחלתן של אליטה משכילה. האמונה הפשוטה והתמימה של היהודים המרוקנים העניים יותר, ניזונה מזכר ירושלים וגדולתה בעבר, אמונה שהם הביעו דווקא דרך אותן תרומות לטובת הקהילות של ארץ הקודש. אהבת ישראל הזאת הייתה כה אופיינית ליהודי מרוקו, שאחד מן ההיסטוריונים הראשונים שלהם, רבי יעקב טולדנו, כתב בספרו ״נר המערב״:

"הם אוהבים את ארץ ישראל אהבה מופלאה וראויה להערצה. הם מוכנים לתת את הגרוש האחרון שלהם כמנחה לארץ ישראל, לשלשל אותו לקופת רבי מאיר בעל הנם או זו של רבי שמעון בר-יוחאי. הם מקדמים בכבוד רב את פניו של כל שליח מארן ישראל, ויהא מזרחי או אשכנזי, מארחים אותו בנדיבות, ונותנים לו תרומות העולות בהרבה על אמצעיהם.״

השליחים שבאו לאסוף תרומות למען הישיבות בארץ הקודש מילאו תפקיד חשוב בקיום הקשרים בין היהודים המרוקנים לבין ארץ הקודש, וזאת מבלי להזכיר את התפקיד שמילאו כמפיצים של כתבים ורעיונות, שבאמצעותם סייעו בידי היהודים המרוקנים שלא לשקוע בבידוד רוחני מוחלט.

תורת אמך

◆ לימי הפורים◆ לאור חכמי מרוקו ◆

א. תענית אסתר. מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מפי הגר"י מאמאן. וכן נהגו בבית הרה"צ רבי יחיא שניאור זצ"ל מפי בנו הרה"צ רבי פנחס), וכן כתב בקיצור ש"ע טולדאנו (סימן תק הלכה טו), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. וכן נהג בקודש הרה"ג רבי אברהם אבוחצירא זצ"ל "בבא הנה" להרגיל בנועם את הילדים בתענית שעות. (מפי הרה"ג אברהם מוגרבי).

ב. מנהגנו בתפלת המנחה להניח תפילין, להשלים מאה ברכות וכך מובא בב"י או"ח (סימן מו אות ג), ובספר זך ונקי (פרק כג עמוד רלט), כתב בתענית אסתר, יניח תפילין בתפלת מנחה ע"כ. ובעיר מראכש, דמנאת, ובהרי האטלס הניחו הציבור תפילין (מפי הרב מאיר אסולין). והמנהג בתוניס להניח תפילין כפסק הבית יוסף ובדור האחרון הנחת תפילין היה נחלת יחידי סגולה כמובא בספר עלי הדס (פרק טו ה"ו). וכן מנהג ק"ק תימן.

ג. נהגו ליתן צדקה בכל התעניות כמאמר חז"ל אגרא דתעניתא צדקתא ברכות (עמוד ו:), וכן איתא במסכת סנהדרין (עמוד לה.), אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאלו שופכי דמים שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים ופירש רש"י כי רגילים היו לעשות צדקה ביום תענית, ועיני העניים היו נשואות לכך, ואם ילינו ללא הצדקה נמצאו העניים רעבים ללחם  שנשענו על כך. וכתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

ד. זכר למחצית השקל. נהגו לתת מזכר למחצית השקל נהגו לתת מטבע מקומי כפסק הרמ"א בהגה (סימן תרצד), וז"ל י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל וכו'. וכ"כ בספר נהגו העם (פורים אות ט). ובספר כף נקי כנאפו (עמוד רלט). ויש פוסקים שצריך אף בימנו לתת לפי ערך מחצית השקל על פי הבנק הבן לאומי ולנוהגים כן תבא עליהם ברכה בפרט שבך מחזקים לומדי התורה.

ה. מלבושי שבת בפורים. כתב הרמ"א (או"ח סימן תרצה הלכה ב), יש שנהגו ללבוש בגדי שבת ויום טוב בפורים, וכן נכון (מהרי"ל). וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מל"ח (פרק לא אות צד), וז"ל הלבישה היא זכר ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות, איך יתכן לקרא פסוקים הללו במגילה בלבוש חול ע"כ. וכן כתב הרב בן איש חי (ש"א פרשת תצוה אות כב), וז"ל ילבשו בפורים בגדי שבת, או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. מנהג יהודי מרוקו ללבוש בגדי שבת מערב פורים  (הגר"י מאמאן).

ו. תחפושות בפורים. הילדים לא היו מתחפשים בפורים, וכך היה מנהג כל יהודי צפון אפריקה, שלא לנהוג כמנהג הגויים כמובא בספר כתר שם טוב גאגין (חלק ב' עמוד תקמ"ה). שמנהג לבישת הפרצופים בא לנו הירושה מהיהודים האיטלקים בסוף המאה החמישית ט"ו למניינם והם ירשו אותו מהרומאים שכן היו נוהגים. מאיטליה פשתה המספחת בכל העולם היהודי וכו'. עוד שבלונדון באמשטרדם כבר נשכח הדבר לגמרי. וכ"כ בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן). מ"מ אין בידנו למנוע הילדים, ולפחות שיתחפשו לדברים חיובים, ובעלות זולה, ובודאי שאין לגדולים להתחפש, וגם בקטנים שלא יתחפשו בנים לבנות ולהיפך, שאסור מדינא.

ז. מנהגנו שהציבור יושב, באמירת הברכות קודם המגילה, וכתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"א או"ח סימן סג), וז"ל אנחנו במרוקו בעיר מולדתי מכנאס וגם בעיר קזבלנקה לא נהגו לעמוד בברכת המגילה אלא כל הציבור יושבים ושומעים הברכה, רק הש"ץ מברך מעומד, כיון שכבר הוא עומד לקרות את המגילה, וכן בכל המצות שעושין מיושב מברכין עליהם מיושב, ומה שעושין מעומד מברכין מעומד וכו' ושמעתי מהגר"י מאמאן שבכל מקומות בהם כיהן ברבנות בעת הברכות הציבור יושב, אומנם מנהג יהודי אלג'יר לעמוד בברכות כמובא בספר זה השולחן (עמוד פז אות ה).

ח. ברכת הרב את ריבנו, השליח ציבור אינו יכול לברך ברכה אחרונה, אם אין עשרה, הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע (ח"ה סימן יח), כתב וכך היה המנהג אצלנו בערי מארוקו שכיהנתי בהם דיין, שהיחיד לא מברך ברכה אחרונה.

ט. המנהג לברך לנשים, ברכת הרב את ריבנו ליל פורים, בלי שם ומלכות, אפילו יש עשרה. בשו"ת שושנים לדוד צבאח מרבאט (ח"א או"ח סימן מח), וכתב בשו"ת שמש ומגן (או"ח ח"ג סימן נה), יברך אחר המגילה בלא שם ומלכות.

י.  ברכות בקריאת המגילה לנשים. כתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"א ליקוטים הלכות פורים אות ו), וכן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א או"ח סימן יא), כתב בקריאת המגילה לנשים, המנהג שהנשים מברכות בעצמם, לשמוע מקרא מגילה. ובספר זה השולחן (עמוד פז). כתב מנהג יהודי אלג'יר שהנשים מברכות על מקרא מגילה בכל גוני. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר רוקח.

ויש שפסקו שאין לברך לנשים על המגילה כלל, וכתב בספר תהלה לדוד עמאר (דף פה ע"ב), שהקורא לנשים לא יברך כלל, כי אפשר שישיחו דעתן באמצע קריאת המגילה מכמה תיבות, ונמצא מברך ברכות לבטלה. וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת תצוה הלכה א), ובשו"ת שושנים לדוד צבאח מרבאט (ח"א או"ח סימן מח), כתב על דבר הנשים אם מברכות להן, ובסיכום כתב וז"ל נמצינו למדים מכל האמור דלצאת ידי חובה כל הדעות יותר טוב לקרות להן בלא ברכה כלל לא בתחילה ולא בסוף, דכבר העיד בנו אדוני ארץ מולדתנו ובית אבינו שכך היה נוהג הרה"ג כמוהר"ש לעדי זצ"ל אביו של הרב המקובל כמוהר"ר ראובן לעדי זלה"ה ע"כ. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת חזן (אור"ח סימן לא). בשו"ת עמק יהושע (ח"ה סימן יח), כתב שאביו ההרה"ג רפאל מאמאן זצ"ל היה נוהג בביתנו שלא לברך לנשים, לא לפני קריאת המגילה וגם לא אחריה. ונימוקו כי אפשר להן לשמוע הכל ואולי תיבת אחת לא ישמיעו ובזה תהייה ברכה לבטלה ומסתמא כך נהגו חכמי העיר. בספר נהגו העם (פורים אות ג), כתב קריאת הגילה לנשים בבית היתה בלי ברכה. ובספר נוהג בחכמה (עמוד קנט אות ה), הביא את שתי המנהגים, והביא בשם הספר אורחות יושר (פרק י"ט), טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת הנשים או למקום שמתפללים וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים.

 יא. בעלות השחר, הזקנות מעירות את בנות הבית מתלבשות ומסתרקות, והיו אומרות שבאותו זמן הסתרקה אסתר, ונזהרות שלא להתאחר, כי אז הסתרקה ושתי. (שמעתי הזקנות). וכן בספר נהגו העם (פורים אות ו). ובספר ישמח משה בן אבו (עמוד קנח).

יב. מנהגנו ביום הפורים בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד. (סידור החודש).וכתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן כג), וז"ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום ב' פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא. וכמ"ש החקרי לב (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש (סימן תרפ"ד), וכן מהירושלמי (סוף שקלים), ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בסידור עוד אבינו חי (עמוד תל). וכן מנהג יהודי תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק ז אות טז), ובספר ברית כהונה חנוכה {וה"ה בפורים} (אות מערכת ח אות ד), שמדלגים על אמירת בית יעקב ומזמור של יום, ואומרים מזמור לפורים. וכן מנהג יהודי אלג'יר. וכתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת כי תשא אות יז), שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום. כמו בחנוכה ופורים ובימי תענית ציבור, לא היו נוהגים לומר בית יעקב לכו ונלכה, המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע אלא רק המזמור השייך למאורע של אותו יום בלבד וכו'.

יג. ברוב מרוקו היו קוראים את המגילה לנשים גם ביום, בעיר צפרו הרב רפאל מאמאן זצ"ל היה קורא ביום, והגר"י מאמאן אמר לי היכן שכיהן הוא היה קורא לנשים את המגילה, מ"מ הרב צידד שיש מקום לפטור הנשים מהקריאה ביום למי שנהגו כן, לפי שהם עסוקות במצות היום, מ"מ בימיהם היו משכימות מעלות השחר ועסוקות בהכנת מאכלים וכו' כל היום, ובימינו אף לנשים שנהגו אם יש בידם זמן, פשיטא ישמעו את המגילה. 

בעיר מכנאס, הנשים לא היו מגיעות לבית הכנסת, מפני המלאכה הרבה,  וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן ש), מאחר שעיקר מצוה זו הוא רק מדברי סופרים כמ"ש רבנו הטור (בסימן תרפז), ע"ש, ומה שחוזרים לשנותה ביום, הוא רק לזכר שהיו צועקים בימי צרתן ביום ובלילה כמ"ש רש"י ז"ל במגילה (דף ד ע"א), מפני זה לא החמירו על הנשים כל כך, כי הם טרודות כל היום בצרכי פורים שגם היא מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, ועוד שעיקר חיוב הנשים בזה הוא, משום שגם הם היו באותו הנס, כמ"ש שם בגמרא, ופרש התוספות שם בשם רשב"ם ז"ל, לפי שהיה הנס ע"י אסתר, משמע דלכבוד אסתר דוקא הוא שחייבום חז"ל, ואף שהתוס' פירשו שם שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג וכו', מ"מ הרי נקטו בדבריהם שהיו בספק, וכוונתם בזה פשוטה, שאף שהמן גזר על הכל, מ"מ היה הדבר ספק אם יקיימו גזירתו על הנשים, כי אפשר שיניחום למלא בהן תאוותן, וזה ספק קרוב לודאי, וגם פרעה גזר וכל הבת תחיון, ומאחר שכן הוא, די לנשים בקריאה אחת שקוראין להן בלילה

 וכ"כ בספר ילקוט שמש (עמוד קמה אות קצד), כתב משם הגר"ש משאש הכל חייבים במקרא מגילה, אחד אנשים ואחד נשים, אולם נשים מחויבות בקריאת המגילה בליל פורים בלבד ולא ביום, והיה ראוי לפטור הנשים משום מצות עשה שהזמן גרמא, אלא משום שאף הם היו באותו הנס חייבום, כמבואר בגמרא מגילה (דף ד ע"א), ודי לחייבם בקריאה של לילה בלבד. ועיין בספר תורות אמת בירדוגו (סימן תרפט סעיף א), שכתב כן, וכיון שכל עיקר חיוב הנשים אינו אלא מדרבנן, לא רצו להטריחן ביום ע"כ.

יד. מנהג מעניין היה באולדמנצור, ביום הפורים היה אחד מילדי הכפר לוקח חמור ומסתובב עימו ברחובות הכפר, והילדים אחריו צועקים 'ברוך מרדכי וארור המן'. כתב הרמ"א (סימן תרצ סעיף יז), נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהן ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבה"כ (אבודרהם), ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב"י בשם א"ח). וצריך להזהיר קטנים על גדולים שיתרחקו מכל הנפצים למיניהם שגרמו לקטיעת אצבעות ה"י, ובהלה לציבור ואף נגרם לנשים הפלה ה"י.

טו. משלוחי מנות, ממיני מאכל מבושלים ומעט מיני מתיקה. ונותנים הגברים לגברים והנשים לנשים, הנשים אופות לחם ובתוכו היו שתי ביצים, כאשר אוכלים את הלחם מוצאים את הביצים ואומרים בדרך צחות, כך יצאו עיני המן, ויש נשים ששמות בלחם חמש ביצים כנגד עין הרע. (הרב מאיר אסולין).

טז. אבל מחיוב במשלוח מנות לאחד ולא יותר כפסק הש"ע (או"ח סימן תרצו ס"ו), ובדין שאבל ישלח מנות כתב הרמ"א  (גם ביו"ד סימן שפה ס"ג), ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חודש ואפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו (מהרי"ל), מ"מ מנהג מרוקו שאין לשלוח לאבל בתוך השנה על הוריו או בתוך שלשים לשאר קרובים, מפני שיש בכך כדרישת שלום ושמחה (הגר"י מאמאן).

יז. סעודה בפת. מנהגנו לקבוע סעודה בפורים על לחמים שנאפו עם ביצים שלמות. כתב המאירי (מסכת ברכות דף טו ע"ב), בשבתות ויו"ט, עצרת אסורים בתענית, וצריכים קביעת סעודת בפת וכו' אבל פורים צריך קביעות סעודה משום שמחה יתירה ע"כ. וכתב הראבי"ה (ח"ב סימן תקסג עמוד רפד), "וגרסינן בירושלמי טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו, מפני שאפשר לו בלא אכילה, חדא דתימא בראש חודש, אבל בשבתות וימים טובים וחנוכה ופורים שאי אפשר לו בלא אכילה מחזירים אותו. פירוש דברים של עונג צריך לאכול, כגון פת אבל בראש חודש אפשר בפירות ע"כ. כתב מהרש"ל (סימן מח), וכמו שכתב הרא"ש (ברכות מט), שחובה לאכול פת ביום טוב משום שמחה וכו' וכל שכן פורים שנקבע למשתה ושמחה שצריך סעודה קבועה בפת וכו' ראה בשו"ת ידי עלמא (אור"ח כח), שהעלה שמנהג המערב לקיים סעודה בפת,  והורה הגר"י מאמאן שמנהג מרוקו להקפיד לקיים את הסעודה באכילת פת, ומקימים את הסעודה בחצות היום אחר תפלת מנחה.

יח. נהגו בכפר בוגמז בהרי האטלס לערוך סעודת פורים לכל הקהילה, לכבוד מרדכי ואסתר, וכל זה שלא ימצא אחד, וימנע משמחת פורים. (רבי שמואל אסולין).

יט. בסעודה היה הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור שותה מעט יין אך לא משתכר ונימוקו עימו, כדי שיוכל לברך ברכת המזון בישוב הדעת, וכבר אמרו חכמינו  'שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה'. וכתב המאיר (מגילה ז:), וז"ל חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, באכילה ושתיה עד שלא יחסר דבר מעל שולחנו. ומ"מ אין אנו מצוים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודנו השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי"ת ולהודות לו ולברך בשמו על הניסים שעשה לנו.

וכתב באורחות חיים (הלכות פורים אות ל), הא דאמרינן חייב איניש לביסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואין לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגלוי עריות, ושפיכות דמים, ושאר כל עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. ופסק הרמ"א (סימן תרצה ה"ב), ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו), וישן מתוך שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל), ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. ושמעתי מהגאון הרב יהושע מאמאן שמנהג מרוקו להתבשם ביין אבל לא כדי שיכרות.

כ. נהגו לברך ברכת שהחיינו ביום, כך נהגו בקהילות באלג'יר בתורכיה וכך היה מנהג הקדום של בני ספרד.  כתב המגיד משנה, כתב רבינו שכיון שבירך בלילה שהחיינו אינו חוזר ומברך ביום. והרי זה כסוכה שכיון שבירך זמן בלילה אינו מברך ביום אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה היא ביום. ואף על פי שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום, וכן נהגו בארצותינו. וכתב בספר המנהי"ג לראב"ן (סימן כח), הביא דעת הרמב"ם שלא לברך ביום ובהמשך דבריו כתב שהמנהג בספרד לברך. וגם רבי דוד אבודרהם הביא דעת הרמב"ם אך להלכה נקט לעיקר לברך כדעת ר"ת שהוא מנהג ספרד הישן. ומנהג אלג'יר מובא בספר זה השולחן (עמוד פו), וכ"כ מהר"י עייאש שו"ת בית יהודה בסופו מנהגי אלג'יר, (מנהגי פורים אות ב). וכתב רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן לא סעיף עא), שבקהל קדוש תלמוד תורה היו נהגים לומר שהחיינו גם ביום. כאשר יש חתן שלא בביתו צריך שיהיה מי שלא היה בחתונה ולא באחד מהשבעה ברכות, ופסק מרן ששבת נחשב לפנים חדשות לענין לברך שבע ברכות, וכתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בספרו ויאמר יצחק (דף לא ע"ב), שסעודת פורים חשיב פנים חדשות. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן לא אות לט).

{מתוך הספר תורת אמך כת"י פורים }.

_סגולות לפורים

א. מי שיש לו משפט עם נוכרי, הזמן מסוגל להתדיין בחודש אדר שמזל החודש גורם לטובה (תענית כט ע"ב).

ב  נוהגות הנשים ביום תענית אסתר, להדליק נרות לכבוד מרדכי ואסתר (מפי הזקנות).

ג. אדם שצריך ישועה כתב בספר קו וישר (פרק צג), מי שצריך רחמים ולאיזה דבר יקח פנא לעצו ביום תענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כב מהספר תהלים, למנצח על אילת השחר ודרשו חז"ל אילת השחר היא אסתר ואח"כ ישפוך שיחו  לפני ה' בזכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה  ויפתחו לו שערי רחמים  ויקובל תפלתו.

 ד. רבים קמים  בליל פורים בעלות השחר ומרבים באמירת תהלים  ובקשות שהוא זמן המסוגל ביותר לקבלת התפלות.

ה. כל הפושט יד נותנים לו, וכתוב בספרים שגם "כל הפושט יד" בתפלה ותחינה, וידוע  מאמר חז"ל בפורים הרי הוא כיום הכיפורים, לכן ירבו בתפלה על הכלל והפרט כמאמר חז"ל כל המתפלל על חברו נענה תחילה.

ו. נתינת צדקה ביום הפורים מסוגל להינצל מעין הרע, שהרי המן הטיל עין הרע במועדים, אמר הקב"ה רשע אתה מטיל עין הרע במועדי ישראל, הנני מוסיף עוד מועד ויום טוב אחר שהוא יום הפורים, ומהאי טעמא הקדים הקב"ה שקלים לשקלי המן, ואם כן כדי להינצל מעין הרע התיקון והסגולה  לזה על ידי נתינת מצות הצדקה. (ספר מל"ח פרק לא).

נפצים = רצח

חודש אדר  בפתח, הוא מתנה מהקב"ה, אמרו רז"ל משנכנס אדר מרבים בשמחה, משמעות השמחה כפשוטה וכן בלהרבות בלימוד התורה שנאמר פקודי ה' משמחי לב.

נאמר בגמרא (תענית כט), למי שיש משפט עם גוי ידון אתו בחודש אדר, כי מזל ישראל חזק ביותר משאר חודשי השנה, כי בחודש זה נעשה ניסים ונפלאות, ובאמת כל אדם יכול לשנות טבע בתפלה, ובמעשים טובים. ולכן דוקא כאן היצר הרע מבלבל את הילדים והנערים שמשחקים במעשה הנפצים,

רק השבוע נער אבד את עינו לפני שבועיים עוד נער אבד את עינו, כמה נשים הפילו מחמת בהלה משמעת קול הנפץ, עשרות ילדים אבדו את האצבעות, כמה אנשים נעשה להם נזק באוזניהם, ושלא נזכיר כמה בהלה הדבר גורם. ולכן להזהיר גדולים על קטנים לבל להתעסק בחומרים המסוכנים הללו שיש לכל מי שמתעסק בכך כדין רוצח, ומי שמוכר נפצים מותר למסורן למשטרה.

יהיה רצון שנזכה לנצל ימים קדושים הללו, להרבות בלימוד תורה ובתפלה ומעשים טובים ונזכה לניסים ונפלאות לכל אחינו בית ישראל בכל מקומותיהם לניסים ונפלאות כימים ההם בזמן הזה.