מורשת יהדות מרוקו

ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפלא חסדו לנו בליל ש״ק ר״ח אדר א׳ והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד עת ערב וקרעו ההודאה כן יענינו ביום קראינו, ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שבאדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים, וביום ש״ק ז׳ לאדר ב׳ הפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה/ וביום ה׳ י״א לאדר שהוא צום אסתר אחר התפלה הלכנו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוהר״ר יעקב קניזל זלה״ה וקרעו איכה יועם זהב וכר. זכור ה׳ וכו׳ וקרעו סליחות ותחינות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול זלה״ה וקרינו שם ג״כ קצת סליחות ודרש כמה״ר שלום אדרעי נרו׳ והנושא זכור ה׳ מי וכו׳ המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים, ודקדק. ע״כ נמ״ך וחבל על דאבדין.

מס׳ דרושים לכמהר״א מאנסאנו זצ״ל, נמ׳׳ך וז״ל להיות שבש׳ התקט׳׳ל ליצי׳ לא היו גשמים והתחילו חצי רעב, וגש׳ תק״ם לפ״ק, בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ג אוקיות למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן, עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״ט בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה, וגזרו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם. והגיעו ליטרא של שמן זית לסך שני אוקיות וחצי אוקיא ושמינית אוקיא. והחמאה ליטרא בסך חמשה אוקיות וכל שאר הפירות ביוקר גדול. צימוקים ליטרא בסך אוקיא נכי שמינית אוקיא. וכן כל דבר ודבר. ורבים מעמי הארץ נשתמדו. ורבים היו חללי רעב בעונות. ה׳ ירחם על עמו ישראל כי״ר. ע״ש כתב בזה״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ. בש׳ ח״ץ במאה החמישית אשד בו חרבה עירנו בחיצי רעב וכל ערי המערב; ואך בי ישוב יהפוך ידו בש' תק״ם לתפ״ץ. בש' תקנ״ט באייר היתה המגפה רת׳׳ל. כן נמ״כ בם׳ דרושים כ״י של כמוה״ר דניאל צולטן. מוהר׳׳ר ידידיה מונסונייגו אביו של מוה״ר רפאל אהרן ז״ל נתבש״מ בתמוז תק״ס לפ״ק, כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל מ׳ שנה נתבש״מ כ״ט באדר התקע״ב. הדו״מ חסידא קדישא מוהר׳׳ר יהושע סירירו נתבש״מ בכ״ט מיון התקע״ד.

בש׳ תק״ף נשמע קול שקר בפאס שמת מולאי סלימאן המלך. ונכנסו שכיננו הרעים לודאי׳א להאלמלא׳ח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללא׳ח ונתפזרו היהודים. זה מבקש על בתו והאם על בנה והאשה על בעלה, והאיש על אשתו וכו' והזקנים עדים.

בש׳ תקפ״ב מת מולאי סלימאן המלך ושללו לודאי״א את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן ן׳ מו׳ היסא׳ם ן׳ ס׳ מוח׳ הנז׳. מלך חסיד.

בש׳ תקפ״ו היה הרעב כבד מאד שהגיע קב חטים הנק׳ מדד לשבעים אוקיות לערך הצ׳ורו ספאני״א בששה עשר אוקיא. והליטרא קמח בסך ג׳ אוקיות. ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מישראל רח״ל. ורובם שבאו משאר מקומות.

בש׳ תקצ׳׳א מרדו לודאיי׳א באדוננו המלך מ;ו׳ עבד ארהמא׳ן וברח המלך למקנא׳ס וכד וקבץ חיילות לאין מספר והביא יעיר פא׳ס במצור והיה שולח כידוע אש בעיר. וכאשר אמרו לו שהאלודאיי׳א מתחבאים בהאלמלא׳ח של היהודים להמלט על נפשם, שלח כידודי אש להאלמלא׳ח, והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתד״ צדה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג רחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך ופיזר לודאיי׳א בין העמים עד היום. ודרו בפא׳ס אג׳דיד במקומם סראג׳א וולא׳ד ג׳אמ׳ע. ויש שעושין פורים כ״ב כסלו וקורין לו פורים דלק׳ור. ובטלים ממלאכתם בעלי מלאכות ואין אומרים סליחות באותו היום.

בש׳ צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש ה׳ הצדקת הקדושה המפורסמת האשה רבת המעלות שעמדה בנסיון מרת סוליק׳א חג׳וויל מעיר טאנכי׳ר יע״א ונהרגה בחרב ונקברה פה פא׳ס נערה, בתולה, אשריה ואשרי חלקה

בש׳ תקצ״ה בכסלו היתה קוליר׳א רח״ל ביאה ראשונה שבאה לפאס, ובה מתו ב׳ צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו זצוקלה״ה. בש׳ תרט״ו היתה קוליר׳א רח״ל.

בש׳ תרי״ו ותרי״ז היתד. קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת, והכל חולים. והיו אומרים שמתו בצירוף הבל ג׳ אלפים ויותר. באלול תרי״ט מת מר עבד ארחמא׳ן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בש׳ תרכ״ה היה רעב כבד שהגיע קב חטים הנק׳ מרד לארבעה עשר מתקאלים לערך הצ׳ורו פראנסי׳ס ג׳ מתקאלים ורביע מתקאל, ותלי״ח מבני ישראל לא מת א׳ כי רבו צדקות קהלינו. גם מערי אירופה וגיבלאטאר שלחו אחינו פרי צדקתם להחיות עם רב זכרוה להם אלהים לטובה.

באלול תרל״ג מת המלך סידי מוחמד, ומלך בנו מולאי אלחאסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים וברוך פודה ומציל.

בש׳ תרל״ח היתה קולירא לתפ״ץ ומכלל המתים מתו ב׳ צדיקים כמוה״ ר עמנואל סירירו ז״ל בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו כבן מ״ה שנה. שקידתו בתורה להפליא. הרביץ תורה בישראל למדי כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קדש כהה״ר ראובן סירירו בכמויה״ר יהושע כבן עשרים שנה. שקוד ללמוד תורה יכלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה כארבעים יום הקוליר׳א ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים לתפ״ץ.

בש׳ תרט״ל היה יוקר גדול עד ששוה קב חטים הנק׳ מו״ד תשעה מתקאלים ויותר ופחות ועשו בני קהלינו יש׳יץ נדבות גדולות. גם מחברת כל ישראל חברים אשר בעי״ת פארי׳ז יע״א שלחו פרי נדבותיהם לסיוע. גם האדון הנכבד באררן היר׳ש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם, וה׳ יריק להם מברכותיו.

הצ׳ורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקאלים ורביע מתקאל.

משפחת סירירו

הכנת שושלת רבנים ממשפחה אחת וייצוב רשימת חכמיה דור אחר דור מאפשרת לנו התבוננות בעומק ההיסטורי של המשפחה האחת, וזו נעשית אשנב לחברה שבה פעלו אישי המשפחה, ונמצינו מכירים לא רק את המשפחה אלא גם את החברה שבתוכה פעלו.

בדור הראשון לגירוש ספרד באו משפחות, וחכמים שאתם תפסו עמדות, ומי שזכה למשל בדיינות, זכה גם שזרעו אחריו, בתנאי שנמצא ראוי, יקדם לכל מועמד אחר. זוהי ההלכה שבבסיס המושג ״שררה״. הזוכה במשרה זוכה לעצמו ולזרעו אחריו. כך זכו הראשונים כגון משפחת אבן דנאן, הצרפתי, אבן סונבאל, עוזיאל, שזכו לעצמם וגם לדורות שאחריהם, שיהיו יורשים את משרתם.

משפחת סירידו לא תפסה משרה רבנית בדור הראשון והשני אחרי הגירוש. ואף על פי כן תפסה משפחה זו בדור השלישי מקום מכובד מאוד הן ברבנות, הן בדיינות והן בשחיטה הודות לרבי שאול סירירו הראשון זצ״ל, שהוא הראשון שנכנס ב״שררה״ בדור השלישי לגירוש, וממנו ואילך זכתה המשפחה להיות נמנית עם משפחות ה״שררה״.

רבי שאול סירירו הראשון

מרשימה אוטוביוגרפית שכתב אנו יודעים כמה פרטים עליו. ידענו שאביו מתואר ״נבון וחשוב״ ושמו דוד, וגם סבו – ראש המשפחה מתואר ״נבון(מעולה) וחכם״. ר׳ שאול נולד בשנת שכ״ו – 1566, בהיותו בן י״ב למד בישיבת ר׳ משה טשטיאל, ובן י״ז למד בישיבת ר׳ שלמה עוזיאל (אחי ר׳ אברהם עוזיאל), ובן י״ט שנה למד בישיבת ר׳ יהודה עוזיאל, ונשא לאישה את בת ר׳ דוד עוזיאל אחי רבו ר׳ יהודה. נמצא שהלך והתקרב אל החכמים הגדולים, ואפילו נשא אישה ממשפחה כזו, משמע מוכשר מאוד היה, וגם לא נחבא אל הכלים. בהיותו בן ג״ל שנה נתמנה לראש ישיבת ר׳ יצחק אבזרדיל, ושנתיים אחר כך, בשנת שס״א (1601), נתמנה לדיין בבית דין. בתחילת המאה השבע-עשרה נכנס אפוא ל״שררה״ בזכות עצמו, מכוח אישיותו הגאונית הנמרצת ומכוח הכישרון המנהיגותי שנתגלה בו, והודות לו נכנסה המשפחה כולה לשררה.

הערת המחבר :  את הרשימה האוטוביוגרפית, שהבאנו את עיקריה, כתב בהיותו בן שבעים, והוא ראש בית הדין, סביב לשנת שצ״ג שצ״ר, ופורסמה על ידי ר׳ דוד עובריה בתצלום כתב היד ופענוחו, אחרי הקדמת הספר ׳חנוך לנערי, פירוש משלי שחיבר, ובהיותו בן י״ט שנים סיים אותו, פורסם על ידי ר׳ דוד עובדיה, ירושלים תשנ״ז.

על אישיותו הנמרצת אנו יודעים מ״דברי הימים״ שחיבר משנת שס״ו עד ת״ז (שנת הריסת בתי הכנסת). הוא בלט בין החכמים בכישוריו ובדרך הנהגתו. מפורסם היה כמוכיח העשוי ללא חת. בתפילות מיוחדות בשנות בצורת ובשעת צרה, שהיו מתאספים כל הקהילה בבית כנסת הגדול, לתקן מה שצריך לתקן, ולעשות חשבון נפש, הוא התריע על חולשות העשירים שבחברה, והוכיח אותם שעושים כל אשר לאל ידם לפטור את עצמם, למזער את המס המוטל עליהם, כדי להטילו על פשוטי העם הבינוניים והעניים. ובימיו לא היה מלך על מרוקו, אלא שלטו אז הדילאים, שבכל יום דרשו עוד ועוד מסים. הוא היה דורש בחסד עליון ודבריו היו נשמעים. הציבור אהב לשמוע אותו ואפילו אותם שהוכיח אהבו את דרשותיו, שהיו מרתקות, מלאות רעיונות מקוריים ודברי הגות עממיים. וכשנפטר ר׳ שמואל ן׳ דנאן ראש בית הדין, מינו אותו לאב בית דין במקומו. הוא חתום על תקנות משנת שס״ג עד שנת תט״ו – שנת פטירתו, הווי אומר, שלמעלה מ-50 שנות פעילות בהנהגה נזקפות לזכותו.

יצירתו מגוונת ויש בה גם בתחום ההלכה, שקיצר ותמצת ספרי שו״ת רבים, הנחוצים לכל דיין. ואלה עדיין בכתב יד, וטרם הודפסו. שני כרכי דרושיו הם אוצר של הגיגים ורעיונות מכל התחומים, גם בהלכה, בתוך דרושיו לשבת הגדול, יש פירושי סוגיות שפירש פירוש מיוחד. בכל ימי פעילותו עמד לימינו תלמידו ממשיכו, ר׳ עמנואל סירירו הראשון, בן אחיו מנחם.

הערות המחבר : דרשותיו קובצו בשני כרכים ופורסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם: דרושי מהרש״ש סירירו, ירושלים תשנ״א. דברי הימים שלו שימש בסיס לספר דברי הימים של ר׳ שמואל תאן. גם הוא נדפס על ידי מהר״ד עובדיה הנ״ל, בספר פאס וחכמיה, כרך א; פירושו על משלי בשם: חנוך לנער, גם הוא נדפס על ידי ר״ד עובדיה הנ״ל, ירושלים תשנ״ז.

            בהלכה מלבד תמצות שרית כנ״ל יש ממנו פסקי הלכה מפוזרים בכתבי יד חכמי מרוקו, פסקים שהוא כתב מובאים בשמו.

            ר״ד עובדיה, בעמוד א של מבוא חנוך לנער שהדפיס כותב: ״ואחריו ביד החכם השלם בנר כמ״ש הוא עצמו דרשות מהרש״ש״ (כרך ב דף שפט), ורוצה בזה שר׳ עמנואל הוא בנו, אבל באיגרת לד״י ששפורטס, מכנה ר׳ עמנואל את ר׳ שאול ״דודי״(ראה אהל יעקב דף ה). ונראה שהכינוי בדרושיו של ר׳ שאול ״בני״ הוא לשם חיבה.

בהשראתו של המיסטיקן אבן-תומראט, תלמידו של גזאלי שהוכרז כמהדי, ניתנה ליהודים ניצולי הטבח, הבחירה בין יציאת הארץ לקבלת דת האסלאם. הנשארים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין אך בסתר שמרו אמונים ליהדות.אחדים, כגון יהודה הכהן אבן-שושן איש פאס, העדיפו למות על קידוש השם. אף על פי כן יש להדגיש כי עניין לנו כאן במציאות עגומה של מלחמה בין שבטים אויבים, ששחיטות ביהודים או מעשי שוד במללאח היו גילויי לוואי שלה.

תהיה זו טעות חמורה אם נצייר לעצמנו, שבכל מקום הייתה מעין שנאת מורשה בין שתי העדות, היהודית והמוסלמית. לעתים אף היו יהודי המגרב, יוצאי חלציהם של אנשי מלחמה הנוודים הגדולים, משיבים מכה תחת מכה ומתגוננים בעזות נפש. לא תמיד אפשר או כדאי היה להתגונן בעת הפרעות. מתוך השלמה עם גורלם של גולים נראה היה כי מוטב אולי להרכין ראש ואימת הטבח תמהר לחלוף.

החל מהמאה השש-עשרה נעשות התלונות הבוקעות ממרוקו, המנותקת משאר חלקי הארץ, וכן מאלג'יריה, הנתונה תחת שלטון תורכי, מפורשות יותר, דחוקות יותר. מעטות היו הקהילות שיצאו פטורות בלא כלום, ואף אחת מהן לא נשתכח ממנה זיכרון של פורענויות. כמה מאות שנים אחרי אברהם בן עזרא עונה פייטן אלג'ירי, סעדיה שוראקי, הד אחריו.

ירפא למחץ מכתי / אל יאסוף את חרפתי

יצרור בחיים נשמתי / אותי חסידים יכתירו

בלילה על משכבי / לשאול עָצָמי נפזָרו

זדים תנא אל מארה / יהיו לזעם ולעברה.

כדי להבין את המצב הזה אין די בידיעות הנחות היסוד התיאולוגיות המגיניות שעליהן רמזנו. מן הראוי לחזור ולהעמיד את פרשת הקורות הזאת במסגרת המוגרבית, במסגרת מצוקה נואשת של עם שנעזב לנפשו ואשר על הרוב היה נתון לניצול איום על ידי שליטים פיאודלים, שעה שלא היה משוסע מלחמות בין מנהיגים יריבים, תוך כדי מלחמה הנווד בתושב, מלחמת שבט באויבו ומאבקים בין שושלות מתחרות.

איך יכלו היהודים לצאת בשלום מן האנדרלמוסיה הזו ? ואכן, תמונות יגונים עולות אלינו מן הפנקסים של קהילת פאס, ער קדושה שחלק מיושביה המוסלמים היו יהודים מומרים. רושמי המקורות מספרים תמיד על פגעי הזמן, בהכרח הם עוברים בשתיקה על תקופות ארוכות של שלווה, של פריחה ואושר. הרבנים האחראים, שהיו אספקלריה לחיי היומיום היהודים בצפון אפריקה, וכן כמה חיבורים של תיירים אירופים והמקורות הכלליים של תולדות המגרב, מעלים לפנינו השקפה אובייקטיבית יותר של המציאות.

בינתיים היו היהודים חיים בקשר הדוק עם המוסלמים בני ארצם. שרויים היו, בעצם, בסימבוזיה שאינה ניתנת להפרדה. והטבח, כל אימת שבא, לא לבש אופי של פוגרום שהוכן מראש ובוצע בדם קר, כמו שאירע פעמים רבות כל כך באירופה במרוצת הדורות. אָפייני הוא להתפרצויות העממיות נגד היהודים בתולדות צפון אפריקה שמכוונות היו לשוד וביזה יותר מאשר להרג.

תמורת הגנתו של הסולטאן היה על ההודי לשלם לו מס, ג'זיה, משלם היה על עסקותיו המסחריות ונותן מתנות גדולות לסולטאנים, לפחוות ולקאדים, ובכך היה קונה לו את חסדיהם. בימות המלחמה היה מעלה תרומה יוצאת מן הכלל להחזקת הצבא ולמען תוצב שמירה כלשהי על המללאח. בפרספקטיבה זו יש לראות את הפוגרום, זכות היא שנוטלה לה לעת משבר אוכלוסיה שהיא קשת יום, בדרך כלל, להפגין את כוחה נגד ההודי הבזוי ולהפיק ממנו גם היא, בשוד וביזה, אי אלו טובות הנאה של ממש. אין זן התפוצצות של שנאה דווקא אלא בעצם, השתוללות של יצרים וחמדנות.

ذَلِكَ بِأَنَّ اللَّهَ مَوْلَى الَّذِينَ آمَنُوا وَأَنَّ الْكَافِرِينَ لَا مَوْلَى لَهُمْ 11

זאת כי אלוהים הוא מגן המאמינים, ולכופרים אין מגן.

إِنَّ اللَّهَ يُدْخِلُ الَّذِينَ آمَنُوا وَعَمِلُوا الصَّالِحَاتِ جَنَّاتٍ تَجْرِي مِن تَحْتِهَا الْأَنْهَارُ وَالَّذِينَ كَفَرُوا يَتَمَتَّعُونَ وَيَأْكُلُونَ كَمَا تَأْكُلُ الْأَنْعَامُ وَالنَّارُ مَثْوًى لَّهُمْ 12

אלוהים יכניס את המאמינים ועושי הטוב אל גנים שנהרות זורמים למרגלותיהם. הכופרים שטופי תענוגות ולועטים כבהמות והאש מעונם.

وَكَأَيِّن مِّن قَرْيَةٍ هِيَ أَشَدُّ قُوَّةً مِّن قَرْيَتِكَ الَّتِي أَخْرَجَتْكَ أَهْلَكْنَاهُمْ فَلَا نَاصِرَ لَهُمْ 13

מה רבות הערים שהיו חזקות בכוחן מעירךָ אשר גירשה אותךָ, ואולם אנו השמדנו אותן, ולא קם להם מושיע

עירך : מכֶּה, שממנה גורש הנביא למדינה

أَفَمَن كَانَ عَلَى بَيِّنَةٍ مِّن رَّبِّهِ كَمَن زُيِّنَ لَهُ سُوءُ عَمَلِهِ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 14

היִשוו אלה אשר בידם ראָיה מעִם ריבּונם לאלה המשתבחים במעשיהם הרעים והנוהים אחר משוגות לבם ?

مَثَلُ الْجَنَّةِ الَّتِي وُعِدَ الْمُتَّقُونَ فِيهَا أَنْهَارٌ مِّن مَّاء غَيْرِ آسِنٍ وَأَنْهَارٌ مِن لَّبَنٍ لَّمْ يَتَغَيَّرْ طَعْمُهُ وَأَنْهَارٌ مِّنْ خَمْرٍ لَّذَّةٍ لِّلشَّارِبِينَ وَأَنْهَارٌ مِّنْ عَسَلٍ مُّصَفًّى وَلَهُمْ فِيهَا مِن كُلِّ الثَّمَرَاتِ وَمَغْفِرَةٌ مِّن رَّبِّهِمْ كَمَنْ هُوَ خَالِدٌ فِي النَّارِ وَسُقُوا مَاء حَمِيمًا فَقَطَّعَ أَمْعَاءهُمْ 15

זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים : בתוכו נהרות שחל מים אשר לא ייעכרו לעולם, ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ, ונהרות של יין ערב לחך השותים, ונהרות של דבש טהור. ומזומן להם בו כל פרי למינו, ומחילה מריבונם. היִשוו לאלה השוהים לנצח באש, ואשר יושקו בה מי רותחין שיקרעו את מעיהם לגזרים ?

הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים

המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.

גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.

בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.

במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.

על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.

לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.

מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.

העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.

שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.

יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.

במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.

כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות. 

פיוט לתפלין סימן אני יחייא חזק.

 נועם גדילים תעשה לך.

 יברך את הנערים. שלמה מאיר נבחרים :

אור לי״ד שנים בזריזות. ישמר מצוות בעליזות. אשרי אנוש יעשה זאת. לשם אדיר האדירים:

נשכר וזריז במהרה. אביהם להם עטרה. לעוטה כשלמה .אורה מאיר לארץ לדרים:

יוסד ארץ לשמים. ירבה לו שפע כפלים. בברכת אליהים חיים. ברחמיו משקה הרים:

באו האחים בשניהם. תוך ישראל אחיהם. שם יי נקרא עליהם. בורא רוח יוצר הרים:

חבש לראשם עטרות. ציצית ותפלין מאירות. לשם יוצר המאורות. מלף מלכים ושרים:

יזהרו בברכתם. בכל יום עת הנחתם. אל שדי יברך אותם.בברכת אבות והורים:

יראת יי תוסיף ימים. לאשר ד.הולכים בתמים. בעבודת חי העולמים. בה יזרח אור לישרים:

אב רחמן רחם עלינו . בזכות ישראל אבינו . וגלה נא קץ ישענו. בזכות תמימים ויערים:

חנוך שלמה חיש קומה . לקרות תורה התמימה – בתוך עדה השלמה בני מלכים ושרים:

זרז עצמך בטהרה. אתה מאיר קום מהרה. לברך על ספר התורה בתוך אהובים ברודים:

ואתם היהודים אשר לכם ניתן הספר האמינו בגילוי שהוריד כעת המאשר את מה שבידכם מקודם לפני שנמחק את צורת פניכם ונסב אותם אחורנית או נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת.

סוף ציטוט

הפלא ופלא, איך עורכי הקוראן הירשו לעצמם להתבטא כלפי עם הספר בעוינות ובשנאה עיוורת כזו במקום לבקש מהם סליחה ומחילה על כל מעשי הנבלה שביצעו נגדם ביתר׳ב.

על המוסלמים להכיר בעובדה שההון והרכוש היהודי שנגזל מהם בכוח החרב הוא אשר ביסס וחיזק את מוחמד וחבר נאמניו האכזריים שליווהו בדרכו רוויית מעשי רצח, שוד וביזה בעיקר נגד העם היהודי.

היו קנדי אחד מגדולי חוקרי תולדות האיסלאם כותב בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ בפרק לידתה של המדינה האיסלאמית, מצטט:

זמן קצר אחרי קרב אוחוד תקף מוחמד את השבט היהודי ״בנו נציר״ שהיה השבט העשיר ביותר בין שבטי היהודים. הקרקעות של בנו נציר חולקו רובן בין המוהג׳רון כך היו המהגרים וביניהם מוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות בנאת אל מדינה.

סוף ציטוט

שנאת מנהיגי האיסלאם כלפי היהודים מתבטאת כתגובה על אי הסכמתם להכיר במוחמד כשליח ה׳ ובגילוי שכביכול הוריד. על כן, חובה להבהיר לכל המוסלמים שמוחמד לא גילה ולא חידש שום דבר שלא היה ידוע למאמינים באלוהים ואף לעובדי האלילים.

הביטוי הכוחני ״נמחק את צורת פניהם ונסוב אותם לאחור״ מבהיר את הבורות של עורכי ספר הקוראן אשר ביטאו את כוח החרב האכזרי שליווה את תולדות האיסלאם מתחילתה גם בכתב.

בהתייחס לכתוב בהמשך סורה 50 מצטט: ״נקללכם כמו שקיללנו את מחללי השבת״. חובה לציין שמוחמד הוא אשר חילל את קדושת יום השבת בקובעו את יום השישי כיום הקדוש למוסלמים. דהיינו, עליכם לקלל את מוחמד ואת יועציו שדחו את יום השבת וחיללו את כבודו ולא את היהודים.

בסורת הנשים פסוק 65 :

ואם יאמרו להם לבוא אל השליח ולהאמים במה שאללאה הוריד תראה שצבועים אלה סוטים ממך לצד אחד אולם כאשר תפגע בהם צרה שבעצם ידיהם גרמו לה הם באים אליך ונשבעים באללאה . סוף ציטוט

קשה להתעמק בכוונת עורכי הקוראן ולהבין את משמעותה המדויקת של האמרה החוזרת ונישנת פעמים אין ספור בספר הקוראן, מצטט: ״לבוא אל השליח ולהאמין במה שאללה הוריד״.

 מה אללה הוריד למוחמד ־ חרב?

היהודים מתוארים בסורה 65 בספר הקוראן כצבועים וכמתחמקים ועוד מודגש בהמשך שאם תפגע בהם צרה הם נכנעים ונשבעים באלוהים. מי לא נכנע ולא התחנן על נפשו תחת החרב האכזרית של האיסלאם? האם רק היהודים המכונים צבועים?

עורכי ספר הקוראן לא היו מספיק חכמים כדי להבין שזוהי תכונה אנושית להיכנע תחת לחץ ותגובת היהודים לא נבעה מצביעות אלא מהסבל שלא יכלו לשאת עוד תחת מעשי הרצח והגזל שהסבו להם לוחמי האיסלאם במשך אותן השנים.

בסורה 93 – 95 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

אסור למאמין לרצוח מאמין אחר, מי שרוצח מאמין בכוונה תחילה עונשו גיהינום לנצח וזעם אללה עליו עם קללתו.

סוף ציטוט

עורכי ספר הקוראן כנראה לא הכירו דיים את קורות חייהם של מוחמד וחבר לוחמיו הבכירים, הם אף פסחו בכוונה תחילה על מעשיהם הבלתי אנושיים ועל דחפיהם החייתיים לבצע מעשי זוועה למען שוד וביזה.

ידיהם של מוחמד, אבו בקר, עומר, עותמאן ועלי וכל מצביאי צבאו מגואלות בדמם של אלפי יהודים שהאמינו באלוהים ונרצחו על לא עוול בכפם.

• האם רוצחי היהודים המאמינים יבואו על עונשם כמתואר בסורה 95-93?
• האם מוחמד וכל מנהיגי האיסלאם שוכנים בגיהינום לנצח תחת זעמו וקללתו של אללה?

רק אלוהים יודע את התשובה הנכונה.

מי שלא הורגל מנעוריו לקיים את מצוות התורה הרבות – הן יהיו עבורו עול כבד וייתכן שלא יוכל לקיימן. מוטב שלא יתגייר. גישה זו של היהדות נוהגת גם כלפי כל אדם פרטי הבא כיחיד ומבקש להתגייר. על אחת כמה וכמה יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בקבוצה שלמה שמבקשת להסתפח לעם היהודי. כך היה בעיר מדינה, כאשר בא מוחמד עם קבוצה שלמה של ערבים וביקשו להתגייר. יחיד המתגייר מושפע מהחברה היהודית הסובבת אותו והוא יכול להתערות לגמרי בתוך כלל הציבור היהודי. לא כן כאשר קבוצה שלמה והומוגנית באה להתגייר. מטבע הדברים יש לחשוש שגם לאחר גיורם הם ישארו נבדלים מכלל העם, לא יושפעו ממנו ולא יקיימו את המצוות כהלכה.

ואכן, תקדימים היסטוריים מלמדים על ניסיון לא מוצלח בגיורים המוניים: הערב-רב שיצאו עם ישראל ממצרים; עבדי שלמה; הכותים-השומרונים, שלא הקפידו בשמירת המצוות כהוגן ונעשו שונאים ליהודים: האדומים ש׳התייהדו׳ לאחר שינאי המלך ניצח אותם. כנראה הם היו מהנוצרים הראשונים, שבאו מאומות העולם וחברו לבסוף לרומאים וסייעו להם בחורבן בית המקדש השני. גם בני העם הכוזרי, קבוצה אתנית שגרה בין הוולגה ובין האורל, שהתגיירו במאה השמינית, לא עלה גיורם יפה, ובמהלך הדורות התנצרו או התאסלמו רבים מהם.

הערת המחבר : רבי אברהם בן הרמבי׳ם בפירושו על בראשית כה, כג, ודיל: ״״.וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל נכנע אדום וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם [ישראל] למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון, ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן בית שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר: זכר השם לבני אדום את יום ירושלים וכוי, ונאמר בקינות: שישי ושמחי בת אדום וכר, ונסבה ל]התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מייסדי שיטתה אחרי מות ישו… נכמה] שנים כמו שהוא מפורסם, ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע״פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם, כמו שמתייחסת דת האסלאם לישמעאל אע׳׳פ שאומות הרבה נכנסו בדתם, ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום, כמו שניבא בלעם על זה: והיה אדום ירשה וכר וישראל עושה חיל, וכן: ועלו מושיעים וכר״. גם הרמב״ן, בספרו ספר הגאולה, כותב כדברים אלה; אבל אין כן דעת האבן עזרא לבראשית כז, מ.

דעתם של חכמי הפרושים הוא שאין לגייר לחצאין. שליחיו של ישו נקטו גישה שונה לחלוטין. פאולוס מודה:

״למען היהודים אני כיהודי, כדי להשיג יהודים_; למען הכפופים לתורה אני כמו כפוף לתורה – הגם שאינני כפוף לתורה – כדי להשיג את הכפופים לתורה_; למען אלה שאין להם תורה אני כמו בלי תורה ־ אף שאינני עומד בלא תורת אלוקים בהיותי כפוף לתורת המשיח ־ כדי להשיג את אלה שאין להם תורה״_{ ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכלכם אחד במשיח ישוע״, (קורינתים א ט, כ-כא! גלטים ג, כח).

פאולוס יצר דת חדשה, שאיננה לא יהדות ולא דת אדם ונח. הוא מתנגד לברית המילה: ״אני, שאול, אומר לכם שאם תמולו, לא יועיל לכם המשיח. אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה״(גלטים ה, ב-ג).

את ברית הבשר הוא החליף ב׳ברית׳ אחרת – זו עם ישו – העולה על המילה, ובאמצעותה תשוחרר האנושית מחטאיה. הוא יוצר דת של יהדות לחצאין:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם״ (מעשי השליחים טו, יט-כ).

פשרה זאת איננה דת אדם, נח ואברהם ואיננה יהדות. הגוי לא הצטווה אלא רק לא לאכול דם היוצא מן החי לפני שמתה הבהמה, (סנהדרין נז, א). לדעת פאולוס כבר לא מעניקה שמירת התורה זכות, והוא מבטיח שהנוצרים שותפים בשווה עם היהודים בשכר:

״שיהיו הגויים שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה במשיח ישוע על-ידי הבשורה״(אפזים ג, ו).

מסתבר שההבטחה והתקווה הזאת של פאולוס – שמאמיני ישו יהיו ׳שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה׳ עם היהודים בשכר ששמור לעמו – היא שגרמה לנצרות, ואחריה לאסלאם, למשוך אחריהם המונים רבים כל כך. ההבטחה הזאת גם גרמה לכך שאינם יהודים בעלי כוונה רצינית, שהיו מסוגלים להתגייר גיור אמיתי, לא עשו כן, אלא בחרו את הנצרות והאסלאם. התלמוד קובע: יצירת חוקים בתורת דת עצמאית היא כגזל מן היהודים וכניאוף עם היהדות.

הערת המחבר : סנהדרין נט, א. והטעם, כנראה, כי גוזלים מן היהודים את העתידים להתגייר גיור אמיתי. הם גם ירמו את יהודים שייכנסו לדת החדשה ושיעזבו את היהודים ואת היהדות. הם גם יגזלו אחר כך את ממונם וארצם של עם ישראל בטענה שדתם היא הדת העליונה. הם גם ינסו להתחתן עם יהודיות בטענה שאין בין דתם ליהדות ולא כלום. ראו היטב בעניין זה את דברי הרמב״ם בספרו יד החזקה למלכים י, ט-יא; ואת תשובות הרמב׳׳ם פאר הדור, תשובה נ, שמובאת בלשונה בספרנו בסוף פרק ז.

יש מקום לחקור, האם התנהגות היהודים בעת יצירת הנצרות היתה דוגמה כה טובה, עד שהיה בה כדי להשפיע על אומות העולם לשמור על הדת של שבע מצוות בני נח ? ואם לא, האם ה׳שליחים׳ ומוחמד נטלו על עצמם ׳שליחות׳ שהיהודים לא עסקו בה כדי הצורך? מצד אחר יש לשאול: האם השליחים ותלמידיהם, וכן מוחמד ותלמידיו, לא נושאים על עצמם באחריות במה שהיהודים לא יוכלו להתעסק כראוי להשפיע על האומות?

עוגות וממתקי פורים

א־שבבאקייא

מבין סוגי המתיקה הרבים המכינים לפורים, המאפה הנפוץ ביותר אצל כל משפחה מרוקאית והאהוב, במיוחד על הילדים, הוא ״א־שבבאקייא״ (רשת) משום שהיא דומה לרשת, זכר למפלת המן במצודה. זוהי מרקחת דבש עשוייה מבצק מאוד דליל, מטגנים אותה בשמן וטובלים אותה בדבש דבורים טהור וטעמה כצפיחית בדבש.

אל־קנאדיל

זהו מרציפן בצורת מגן דוד עם שש קצוות או פיות הדומות לפיות של ה״קנדיל״ שהאשה היהודייה מדליקה בליל שבת ומזה גם שם המאפה, כנראה שזה גם מקביל לאוזני המן. בעיר רבאט מכנים מאפה זה בשם ״מאסאפאן׳. אופן ההכנה: לוקחים קמח, שמן, ביצים ומעט מים, מערבבים הכל. המילוי של ה״קנדיל״ או ה״מאסאפאן״, הוא עם שקדים טחונים אשר מערבבים עם סוכר ומי ורדים, מכניסים לתנור ומקבלים מאפה מצויין.

אל־בויוז

הבנות נהגו לסייע הרבה לאמא ביום פורים, על־כן קמו מוקדם ועזרו בהכנת תופיני פורים. עקרת־הבית הכינה ביום פורים לחמים עגולים הנקראים ״בויוז״ . זהו לחם שלהכנתו משתמשים, בקמח סולת, שמן, סוכר, ביצים ושומשמין שמפזרים עליו. לפני שילוחו לתנור הציבורי (מאפייא), מושחים את הלחמים (אל־בויוז) בחלמון ביצה לפני שמפזרים עליהם את השומשמין.

הלחמים האלה הם עגולים ומעטרים אותם בכל מיני ציורים בצורת דקירות דקירות על פני הלחם וזאת בעזרת כלי מיוחד לזה. אם אין כלי משתמשים עם המזלג.

יש משפחות שקבלה בידן לא לטעום בשום אופן מה״בויוזה״ של פורים, לא להכינה וגם לא להכניס אותה לבית בכלל, גם אם השכן או קרוב משפחה יכבד אותם ויצרף בויוזה למשלוח מנות, המשפחה לא תקבל אותה, לא תיגע בה ותחזיר אותה למשפחה השולחת. אנשים אלה טוענים שעקב איזה אסון שקרה פעם בקרב המשפחה, הפסיקו והחרימו את המאפה.

אל־כ׳בזא די פורים

זוהי גם ״בויוזה״ גדולה כמו כיכר לחם עגול, הכנתה כהכנת ה״בויוזה״ הרגילה. מכניסים לתוכה ביצים בקליפתן, אך שלוקות והן מהודקות ברצועות של בצק, אח״כ מושחות אותה בדבש טהור, מפזרים עליה גרעיני שומשמין ושולחים למאפייה.

בני המן

תפקיד נוסף שהוטל על הבנות ביום פורים הוא להכין בובות קטנות מבצק, אוחזות אחת ביד השנייה (יד־ביד). כל בני המשפחה גם הבנות הקטנות ביותר השתתפו במבצע זה. לבובות אלו נעצו להן שתי קורטי פחם במקום העיניים. הילדים נהנו תמיד מהבובות הזעירות וכינו אותן׳׳בני המן״, לפני שאכלו אותם הסירו מהן ובחוזקה את עיני הפחם ואמרו: ניקרנו את עיני בני המן!.

מחרוזת עוגיות

ליצירת העם הפורימית, כמה וכמה גוונים לה והיא עשוייה רבדים רבדים, אם נרצה או לא נרצה, הרי היא נמצאת גם במחרוזת עוגיות הנקראת " אזלאג דל-חלאווי ". מחרוזת זו עשוייה פסיפאס של סוגי עוגות מצורות שונות וכולן עשויות מבצק: מגן דוד גדול, תוף, דג, ציפור, חילזון וסולם, משום שבפורים הייתה עלייה לעם ישראל והמדרש אומר שהקב״ה עושה סולמות ברקיע, משפיל לזה ומרים לזה. יש שעשו חלות בצורת ציפורים עפות, אחרים עוגיות בצורת ״יד החתול ". יש  גם שהכינו את הלחם בצורת אדם, מרדכי, המן.

כעאכ לגיזאל

הרבה משפחות נהגו להכין עוגיות קטנות בשם: ״אל־כעיבאת״׳ (סהרונים) המכונות ״כעאב לג׳זאל״ (כעכי הצבי) והן עשויות מבצק דליל ובפנים ממולאות בשקדים טחונים. עוגיה זו שהיא בצורת סהר מכסים אותה בשכבה עבה של סוכר טחון עד דק, לאחר שטיגנו אותה בשמן והיא מאוד טעימה.

גם בתוניסיה מרבים בכל מיני מתיקה, בלוב הנשים מרבות גם הן במיני מתיקה, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, והן מאוד חרוצות במצווה זו וגם לגבאי הצדקה הן נותנות.

בתוניסיה הגישו בסעודת פורים מעדן בצורת כריך הנקרא ״מקרוד״ העשוי שתי פרוסות בצק סולת וביניהן מילוי של תמרים מרוסקים וטחונים. מעדן שני הוא ״דבלה״, עשוי מבצק דקיק מגולגל, מטוגן בשמן וטבול בדבש. המעדן השלישי הוא ״גיזאטא״. זוהי עוגיה בצורת קערית ממולאת בשקדים ובוטנים טחונים. עוד מאפה הנקרא ״כעכה״. זהו כעך עשוי מבצק בצורת טבעת עגולה או קלועה וחור באמצעה, לפעמים הכעך אינו עגול ועשוי בצורת אצבע.

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון

יצחק אבישור

להלן אדגים את ההבדלים שבין הסוגים הספרותיים התרגומיים והמקוריים לגבי היסודות העבריים והארמיים. אתחיל בהשוואת התרגום המילולי לתרגום המורחב, לפרפרזה, הכוללת מדרשים ופירושים. אביא שתי דוגמאות, האחת מספרות יהודי עיראק והשנייה מספרות יהודי מצרים. (1) ההבדלים בין סוגי התרגומים 1.1 בין תרגום לפרפרזה

בתרגומים הערביים־היהודיים לתנ״ך בקרב יהודי עיראק נדירות הן המלים העבריות. אמנם בהשוואה לתרגום רס״ג ולתרגומים שבאו בעקבותיו מצויות הן בכמות מסוימת, אך עדיין כמות זו מזערית היא בהשוואה לכל הסוגים הספרותיים האחרים. כך, למשל, בתרגומים העיראקיים לתנ״ך שבמאתיים השנים האחרונות אין אף מלה אחת בעברית בפרשת הבריאה(בראשית א-ב, ג);^״ לעומת זאת בתרגום מורחב מן המדרשים שנתגלה לי לאחרונה, תרגום שנכתב בעיראק בסוף המאה ה־19 והוא מיוחס לר׳ יוסף חיים (כתב־יד אוניברסיטת בר־אילן) אנו מוצאים שימוש נרחב ביותר באוצר גדול של מלים עבריות. הקטע שיובא כאן משתרע בכתב־יד של תרגום מדרשי זה על שלושה עמודים גדולים, ויש בו עשרות מלים וצירופים עבריים וארמיים המשוקעים אורגנית בתוך הכתוב. המלים והצירופים העבריים יודפסו בהבלטה.

במסאעדת אללה נכתב קסם תעלומאת מאל פרשיות כל סבוע קסם פרשה מאל טבוע וועלא ציר נבדי מן בראשית באל פרק יקול בעשרה מאמרות נברא העולם אל מענא אלעולם וקת אלדי אללה כלקהא כלקהא בעשר אקוואל אמאאמג׳את. אוול קול אאמר אללה אלדי יציר שמים וארץ. וצאר כמא קאל. ואלארץ' כאנת פארג׳ה וומאי עלא כל אלארץ' וועתמא עליו וגה אלתהום. ווהווא מהף עלא אל מאי,

תאני קול אאמר אלדי יציר צווא. וצאר צ'ווא. ווהאדא אלצ'ווא אלדי כ'לקה אללה ביום אל אוול כאן אלאאדמי ישוף מן תאלי אלדנייא ואלא תאליהא ושאף אללה אלדי מא לאייק לרשעים אלת יסתכדמון פיה. חית כאן הגמוהא ללעולם. קאם ווגנזו ללצדיקים לעתיד לבוא וסמאהו ללצ'ווא נהאר ולל עתמא ליל וצאר אליל ואלנהאר יום וואחד.

תאלת קול אאמר יציר קטעה בווצט אלמאי. ווייפח בין מאי ללמאי. וסווא אללה אלא אלקטעה ואלפרדה. ופרז בין מאי אלז־י מן תחת אלפרדא מאל אלשמים ובין אלמאי אלדי מן פוק ללפרדא מאל אלשמים. ווסמא אללה ללפרדא ואלקטעה שמים וצאר אליל ואלנהאר יום תאני.

ראבע קול אאמר אללה אלדי אלמאי ינגמעון מן תחת אלשמים אלא פרד מוצ'ע ותנבאן אלייבס. וצאר כדא.

כאמס קול אאמר אללה אלדי אלארץ' תבצר כצאר. וועשב פיהי בזר. ווסגר פיהא תמרא, וצאר בד־א, וצאר מג׳רב וצבח יום רנאלת.

סאתת קול אאמר אללה אלדי יציר צ'וואייאת תנין שמם ווקמר. לאגל יינפרז אליל מן אל נהאר. וולאצל יצירון נייאשין ולאגל חסאבאת מאל מועדים וואייאם ווסנין חית מתעלקין במוגב משוות אלשמס ואלקמר. ואיצא לאגל יעודן ללעולם וצאר כמא אאמר וצאר יום ראבע.

סאבע קול אאמר אלדי אלמאי יידבי נפס חייא מתל סמך וג'יר, וטיור יטירו עלא אל ארץ' ווצלק אללה אלחות אלכבאר אלדי פי אלבחר וגמיע נפס אלחייא אלת פי אלמאי. ווצאר כמא אאמר וצאר יום כאמם.

תאמן קול אאמר אללה אלדי תטלע אלארץ' נפס חייא. בהמה וודביב ווחוש אלארץ^' כל ג'נם וג'נם וצאר כ'דא

תאסע קול אאמר אלדי יכלק אדם ואתשוואר מע אלמלאכים לאג'ל יעלם אלא אלאוואדם אלדי מן יבון לזום עלא פרד משאוורה. ייתשאוור מע אלאזג׳ר כז־א. לאגל כטראת יטלע מן אלזג׳יר שור מליח עלא מוגב מא אלנפס מאלו כבירי. מאל מא שפנא באצחאב איוב כל שורהם מע איוב מא כאן עלא אללאזם למא גא אליהוא אלדי כאן אזג׳ר מן כלהום. ווערפו אלד־י הסבתו אלדי אנשאמתו היי גלגול תרח אבונו אל אברהם אבינו חית אליהוא כאן ענדהו נפס כבירי. וכלק אללה אלאדם בצורה שריפה פחל ונתייא כלקהום וברכהום וקאל להום פרו ורבו ואתרסו אלאר׳ץ וואחכמו בסמך אלבחר ובסיור אלסמא ובגמיע ווחוש אלז־י ידבון עלא אלארץ. עאשר קול קאל אללה אלא אדם וחוה אנא עטיתו לכום אלא כל עשב מבזר בזר ואלא כל סגרה לכום יציר למאכול. וולגמיע ווחוש וולכל טיר אלסמא ולגמיע דביב אלד־י פיה נפס חייא עטית כל כצאר ועשב לתכלון וצאר כדא וצאר יום סאדס. נהאר אלסאבע כמלת כליקת אלשמים ואלארץ ווסבת ביום אלסאבע מן כליקת שמים וארץ וובירך אללה יום אלסאבע ווקדסהו. חירז יום אלשבת הווא…