קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי – משה בן יעקב המכונה בן הרוס
קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי
משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.
הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו
הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.
שיצא במלאת 750 שנה לפטירת
דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון
המשך מפוסט קודם
כ׳רשוף ות׳אבג׳א פ׳ייא יתצאבו,
כ׳רשוף ותאבג׳א בי ימצאון,
ולבגדי בלפו׳ול לכ׳דר ביה יטיבו,
ובכורי הפלפל הירוק אז יבשלו,
ות׳רפ׳אס מן קלב א־רמל יחפ׳רו,
וכמהים מתוך החול יחפרו יביאון,
וויזיבו,וסאבל טרי מן קלב לוואדאני.
ודג טרי מתוך הנחלים.
וכת׳רת לכעאכ וקוות לבויו
וריבוי הכעכים ורוב ה״בויוז״
ולמאסאסאפאן מעמרין בלחנוט מעא
והגלוסקאות בתמריחים וממולאים
לוז,וטייאפ׳ר מעמרין בזביב ולגאווז
עם שקדים,וצלחות גדושות
ולחות מסרמל מקלי על סהוואני.
בצימוקים ואגוזים ובקערות דגים מטוגנים ומטובלים.
א־נווא מקליין פ׳וסט למידא
לוזים קלויים על השולחן,ישמחו יפ׳רחו
וויפייטו פ׳י אוסט
הכל ויפייטו באמצע הסעודה.
א־סעודה וויקולו קבאל פ׳י רושלים
ויאמרו:לשנה הבאה בירושלים
האגדא,בן דוד יפ׳כנא ונכונו האניין.
ככה.בן דוד יגאלנו ונהיה שאננים.
האד־סי מא יעמלוה גייר פ׳סעודה
הכל זהו מה שעושים רק בסעודה
ופ׳סבאח יאכלו ״ברכוכס״ בלחליב
ובבוקר יאכלו ברכוכיס בחלב
וזבדא,ולחלווא לדרארי כל וואחד
וחמאה וממתקים לילדים כל אחד
פ׳ידו גרדא,ישבעו וויסייטו
ידו הדה,ישבעו ויותירו האוכל
לכייר פ׳קלב לוואני.
תוך הכלים.
אלקלב פ׳רחאן יסיפ׳דו האדא להאדא,
הלב שמח ואיש לרעהו ישלחו
מן טביך די יעמלו לזמיע סעודה,
מהתבשיל שיעשו לכל הסעודה,
ולמסאכן יסיפ׳דו ידוקו לעאדא,
וממין המנהג לעניים לטעום
שווא הווא קריב אוו ברראני.
יגישו,בין אם הם קרובים או רחוקים.
א־נאס יזורו מן האד דאר להאדי,
העם יבקרו מחצר לחצר,והרבה
וקוות טביך מנזל פ׳וק למייאדי,
תבשילים ערוכים על השולחנות,
מא יחכם דאכ לוואקת לא קאייד
לא ישלוט ביום ההוא לא שופט
וואלא קאדי,כ׳ליה יזרח סאחבו
ולא שוטר,אף אם יפצע חברו אין
מא עליה סרעאני.
לו דמים.
האדא כלאם עממי פורים בתחקיק,
אלה דברי הדוד פורים באמונה,
וזאת חנוכה עייאנא מן טריק,
והנה חנוכה באה מן הדרך חולה,
וזרא שושן פורים כ׳אהא שקיק,
וירץ שושן פורים האח הקרוב,
באס יעמל שלום באיין לכ׳וואני.
לעשות שלום בין אחים.
ריתני אנא אולייא ונתי ראזל,
ראיתני אני אשה ואתה גבר,הנני
נג׳לבב בזהד רבי עז״א ואז״ל,
ינצח אותך בכוח האל,כמה אנשים
בסחאל מן וואחד כא יתעססא פ׳יק
יסתפקו בך (בפורים) רק בחבילת
ג׳יר בקבטא דלפ׳ול,ומא יכ׳רז־סי
צנון,ולא יצאו מביתם לקבל
מן דארו ישעא לזיראני.
מתנות משכנים.
ונת׳י גייר סאעי מן זמן חת׳א ליום,
ואתה הוא הקבצן מאז ומתמיד,
ושדא תפ׳ות ולמעאיירא תבקא ותדום
הצרה עוברת והחרפה תישאר
ודי ית׳כל עלא בנאדם חאייתו מהדום,
ותתמיד,והבוטח באדם,קירו נהרס
וואנא את׳כאלי עלא אללאה א־רחמאני.
ואני בטוחה על אלהי הרחמים.
שקסי ות׳עללם מן זמיע נאס פ׳חאליכ,
שאל־נא לאנשים שכמוך,הקללה
לקללה פ׳מוזונתיך ופ׳תסוויר נהאריכ,
בממונך ובריווח יומך,בפניך
פ׳וזהיכ ידחכו,ופ׳קפ׳אתיכ יקולו
ישחקו ומאחוריך יאמרו,
מת׳אליכ,מא יכון פ׳קבילתי יא רב לפ׳וגאני.
לא ירבו כמותך בקרובים.
חבת תעיירני יא קליל תראבי,ופ׳ייא
חפצת להעליבני,הא חסר תרבות!
ינחללו זמיע לכ׳וואבי,דלכ׳ליע
בי יפתחו החביות ולכל אהובי
ושראב ונפ׳ררק עלא חבאבי,ודי מא
אחלק בשר ויינות,ולמי שאין לו
ענדו־סי נסיפ׳דלו כליה יכון ברראני.
כלום־אשלח,ואף לזרים.
זכות ולצצווה פ׳סעיל לפתילה,אידא
זכות ומצוה בהדלקת הפתילות,
יג׳לדהא וויסעלני כל לילא,יכונו
ואם תהיינה עבות וידלקו כל
אולאדו חכמים וכבאר לקבילא,וזית
הלילות,יהיו בניו חכמים גדולים
סאפ׳י כיף א־דמעא דלעייאני.
וביחוד בשמן הזך כמו דמעות העיינות.
קרבן שבטים ינקראוו פ׳ייאמי,
קרבן השבטים יקראו בימי,הלל
ולהלל וספר תורה כל נהאר בישמי.
וספר תורה כל יום בשמותי,
מתתיה או אולאדו מא כ׳ללאוו חתא
מתתיה ובניו לא השאירו אויב,
חראמי,מן זריעת יון קבילת אנצראני.
מזרע יון משפחת האדומים.
ופ׳לליל ופ׳נהאר ידכרו פ׳עאלי,
ובלילה וביום יזכרו פעלי,נסים
נסים די זראוו אוקת כאן היכלי,
שאירעו בזמן היה היכלי,קיים
וואקף ומזמוע זמיע לישראלי,
ונאסף שם כל ישראלי,גדולים
כבאר וזג׳אר עשיר ועני.
וקטנים עשירים ועניים.
אוול קבל מא כ׳לאקת אנא,תווקף
אז עוד לפני הולדתי,הוקם
למשכן ות׳רת׳בת לכהונה,ונזלת
המשכן ונוסדה הכהונה,ושכנה
פ׳וסט למחנה שכינה,פ׳וסט ישראל
בתוך מחנה שכינה בקהל ישראל
בררה מן לבראני.
וגם בגרים.
מנורא האד־סי תעמאל לארון,ושולחן
מיד אחרי־כן נעשה הארון
ולמנורה יסעלהא אהרן,ולמבכר יבכרו
והשולחן והמנורה שהדליק אהרן,
באס יתבעד לחרון,ולקורבנות
וקטורת הקטירו לסלק החרון,
יתקררבו מא ילהום חסבאני.
והקרבנות בלי מספר היו נקרבים
ישראל כאנו מזמועין כלהום,ולג׳מאם
ישראל היו מקובצים כולם,וענן
ידררג א־שמש עליהום,ולכסווא
עליהם מהשמס סתרם,ושמלותם
כאנת תכבר פ׳וק מנהום,ולמן ינזל
יגדלו עליהם כמדתם,והמן ירד
פ׳סבאח לבכראני.
בהשכמה לבקרים.
צדקה די זמעו ישראל אל־משכן,ביהא
הצדקה שאספו ישראל למשכן,בה
נבנה למקדש ותקן,והייא כא ת׳פ׳כ
נבנה המקדש ותוכנן,והיא
מלמות תחקיק חקאן,ותחייד לבלא די
המצילה מן המוות באמת ואמונה,
יזי ג׳פ׳לאני.
ותסיר כל פורענות וחולאים.
ואולאדי,שת׳א ותלאתין הומא,
ובני,שלושים ושש הם,ושמונה
וענדהום תמנייא דלכ׳דדאמא,
משרתים להם,כאשר אקבצם מיד,
גייר נזמעהום ברבע דלכלמא,.
יבדרו לזבאל וויעאוודו לוטאני.
ילהטו הרים ויחריבו ערים
ביה יבדאוו יא שיך לחמאק
בך יתחילו הא זקן מעלה גרה,כי
תזא תעאיירני,מותך תסבאק,
באת להעליבני ומותך בידי,בשרך
ולחמך יתפרק פיווסט לטבאק
יבותר ויחולק בקערה,כי אתה
די תעאייר לאלאת נסוואני.
מחרף גברת הנשים.
רוס סמיד פייא ינפתלו,ושפנז
רוס סולת בי ירסו,ולביבות
מעא לעסל פייא יתכלו,ולכול
בדבש אז יאכלו,וכל העם הם
א־נאס תזברהום יחתאלו,עלא
יתכוננו לחנוכה וראש חודש יחד חנוכה
וראש חודש תנייאני.
השנים.
ונתי מא פיק גיר טמע אדנייא,
ואתה אין בך רק בצע העולם הזה
פלליל יאכלו מליח וסבאח,תסבאח
בלילה יאכלו לשובע ובבוקר
לכרס כ׳אוויא,ובעדן תעמל פ׳יהא
הכרס ריקה ואף על־פי שתמלאנה,
ראוויא,תג׳דר פ׳י סאעא פ׳חאל לעדייאני.
תבגוד מיד כאחד האויבים.
כ׳אופק פ׳י קלב למסאכן אבדא,ג׳יר
כל הזמן בלב העני פחד ורעדה,
יכ׳מם פ׳י אוסט א־סעודה,די מא
חושב ודואג בשעת הסעודה,כי
ענדו באס ילקא לילת להגדה,באס
אין לו מה לספק לליל הגדה,
ישרי זראע ולגיפן אלכסראני,
מאין יקנה חטי הפסח וגפן לסדרים.
וחסם יא פורים וסיר פ׳חאלכ,לא
ועליך להתבייש,פורים,וללכת
נחל פמי כטאר קודאם קראניק,ונזיד
לדרכך,פן אצטרך לפתוח פי יותר
נפ׳דח ביכ קדאם זיראניכ גייר רבט
בפני חבריך,ולהוסיף לגלות
פ׳ממאכ לא תזיד תוואזבני.
חרפתך באזני שכניך,בלום פיך אל תוסף הרבות דברים.
נחא פורים ראסו וקצר,וקאל
הרכין פורים ראשו והתוודה,
לחנוכה אנא דאצר,סמחלי וקלבב
ויאמר לחנוכה:אני הפרזתי על
עלייא לא תכ׳סר,חסב פמקאמך
המידה,סלחי לי ואל תהיי בקפדה
נתי זוד מני.
את יותר ממני,מקומך בגדולים.
זראת חנוכה ובאסת בראסו,ובאס
מיהרה חנוכה ונשקה ראשו,וישק
חתא הווא בראסהא קדדאם נאסו,
גם הוא אותה בפני אנשיו
וסמחו באעאדהום לבעד ותהננאוו
ויסלחו זה לזה ושניהם נפגשו,
וגלסו,ועמלו נהאר כביר בזוז תנייאני.
ויעשו יום גדול ששים ושמחים.
קאלתלו חנוכה נתי כ׳אי שקיק,מן
ותאמר לו חנוכה:אתה אחי ידידי
זמאן חתא ליום ונתי ענדי סדדיק,
מאז ועד הנה נחשבת אצלי לצדיק
מתתיהו או אולאדו ומרדכי אסדדיק,
מתתיהו ובניו ומרדכי הצדיק,הם
די רתבונא בזוז תנייאני.
יסדו אותנו שנינו לדור דורים.
מברוק סעד הווא וויתהדן,די יקרא
מבורך ומאושר ושבע נחת,כל מי
האד לקצא יכון סחיח לבדן,
שיקרא הסיפור הזה,וחזק ובריא,
וויעטיוולו קרעא פ׳וסט גן עדן,
יהי לו חלק בגן עדן וינצל
פ׳וסט ישראל עשיר ועני.
משחת,תוך כל ישראל עשיר ועני.
חן־מננא יא רבי,בזכות שמואל
חון אותנו אלהי אבי,בזכות
הנביא,קול מבשר אליהו התשבי,
שמואל הנביא,קול מבשר אליהו
יזי מעא בן דוד ונגלסו האניין.
התשבי,יבוא עם בן דוד ונשב בטוחים
תם.תם.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- עם ר"ם -שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו
זה הספר קיבלתיו במתנה מאת ידידי הרב אברהם אסולין מאלעד הי"ו, וקיבלתי ממנו רשות לפרסמו את דבר הספר ברבים, על מנת לזכות את בני העדה המפוארה לדור דורים. על כך אני מודה לו
זה ספר תולדות אדם (בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)
עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)
אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולים שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).
רבן גמליאל בנו שלי רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת ליעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).
אמר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכלי ישראלי לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. <מס׳ קידושין ע׳>.
ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).
אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות על ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.
אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.
תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז״ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).
החשישים-כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
בדברו על האסמאעילים בפרס כחשישים, ועל מנהיגם כ׳זקן מן ההר׳, עשה מרקו פולו, או מעתיקו, שימוש במונחים שהיו כבר ידועים באירופה. מכל מקום, מקורם של מונחים אלה הוא בעצם בסוריה ולא בפרס. המקורות הערביים והפרסיים מבהירים היטב ש׳חשישי׳ היה כינוי מקומי שבו נהגו לכנות רק את האסמאעילים שבסוריה ולעולם לא את אלה שבפרס או בכל ארץ אחרת." התואר ׳הזקן מן ההר׳ אף הוא סורי. היה זה טבעי בעיני האסמאעילים לכנות את מנהיגם ׳הזקן מן ההר׳ (שיח׳ בערבית או פיר בפרסית), תואר כבוד מקובל בקרב מוסלמים. ואולם הכינוי המיוחד ׳הזקן מן ההר׳ היה ככל הנראה בשימוש רק אצל הצלבנים בסוריה, שכן עד עתה טרם נתגלה בחיבורים הערביים בני התקופה.
המונח הערבי שיח׳ אלגַ׳בל הוא תרגום מאוחר של ביטוי בלשונות אירופה. אפשר שהמונח שנעשה בו שימוש בפי הצלבנים, הוא תרגום של ביטוי ערבי שאותו שמעו הצלבנים בערי סוריה. ר׳ בנימין מטודילה מתאר את מנהיגם של החשישים כ"שיך אלחשישין׳ ומוסיף ״והוא הזקן שלהם ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אנשי ההרים׳׳. קרוב לוודאי שהמונח ׳הזקן מן ההר׳ מושתת על אי הבנה של המלה הערבית שיח; שהיתה המונח השגור לציון שמו של מנהיג הכת האסמאעילית, ובאופן מקרי התחלפה בשם ההר שבו התגורר.
מונח אחר שבו נהגו לכנות את שתי קבוצות החשישים, הן אלה של פרס הן אלה של סוריה, היה פידַאי. אולם נראה שתולדותיו של מונח זה נעוץ להן בכיוון הפוך מתולדותיו של המונח הקודם. תחילה שימש כינוי זה במקורות פרסיים לציון לוחם אסמאעילי היוצא בשליחות מנגנון ההטפה. המונח כמעט לא נודע בסוריה ומכל מקום אינו מופיע במקורות בני הזמן המתארים את מעשי ההתנקשות והרצח שביצעו חשישים. אולם, מאוחר יותר, נעשה המונח, בצורתו הפרסית, פידאוי, כינוים הרווח של האסמאעילים בסוריה. אבן ח׳לדון מתאר במקדמה שלו את ״החשישים האסמאעילים הידועים עד ימינו אלה כפידאויה״, הערה שממנה משתמע שמונח זה היה חידוש מאוחר למדיי. המונח שימש גם בפיהם של סופרים ערבים מאוחרים, כגון ח׳ליל בן שאהין אלט׳אהרי ואלמקריזי, פעמים בהוראתו הפרסית בשליח בשירות מנגנון ההטפה ופעמים בהוראה כללית של בן הכת האסמאעילית.
הביטוי קנה שביתה באמצעות הרומנסה הערבית העממית על בַּיְבַּרְס שבה מתוארת קבוצה של הרפתקנים, שאינם רוחשים אמון כלשהו לשום שליט למעט מנהיגם וחבריהם לקבוצה. נראה שאת תחייתו המחודשת של המונח יש לייחס לקבוצה של קושרים עות׳מאנים ב־1859, אשר בשבועותיהם הסודיות נהגו לכנות עצמם בצורה הפרסית של המונח – פידאי. מאז השתגר המונח והשימוש בו נעשה אופנתי. השימוש במונחים אלה בבינוי הן לענף הפרסי והן לענף הסורי של הכת נעשה רווח. תיאורו של מרקו פולו, בדומה לתיאורו של אודוריק מפורדנון (Odoric of Pordenone) כחמישים שנה אחריו, העמיק את הרושם העז שהטביעו החשישים על דמיונה של אירופה. הסיפורים על גני העדן, על קפיצות המוות של חברי הכת, מיומנותם המופלגת בהתחפשות וברצח ודמותו המסתורית של מנהיגם, ׳הזקן מן ההר׳, מהדהדים היטב בספרותם של עמי אירופה. סיפורים אלו התפשטו מתחום ההיסטוריה וספרות המסעות אל תחום השירה, הבדיה הספרותית והמיתוס. לסיפורים הייתה השפעה גם על הפוליטיקה. החל משלב מוקדם היו מי שגילו את טביעות אצבעותיו של ׳האיש הזקן׳ ברציחות פוליטיות ובניסיונות התנקשות אפילו באירופה. מסופר שבשנת 1158 כאשר פרדריק ברברוסה צר על מילנו, נתפס במחנהו חשישי. בשנת 1195 כאשר ריצ׳רד לב הארי היה בצ׳ינון (Chinon), נעצרו לא פחות מחמישה עשר איש שכונו חשישים, והודו כי נשלחו על ידי מלך צרפת להרוג אותו. לא חלף זמן רב עד שהאשמות כאלה נעשו תכופות וכמה מושלים או מנהיגים הואשמו בכך שבאו בברית עם ׳הזקן מן ההר׳ והשתמשו בשירותם של שליחיו כדי לחסל אויבים לא רצויים. אין ספק שלהאשמות אלה לא היה בסיס. למנהיגי החשישים בפרס או בסוריה לא היה שום עניין בתככים ובמזימות שנקשרו במערב אירופה; האירופים לא היו זקוקים לעזרה מבחוץ באומניות הרצח השונות. במאה הארבע עשרה הפך התואר ׳אסאסין׳ (חשישי) מילה נרדפת לרוצח ומכאן ואילך לא נשמר במילה שום קשר מיוחד לכת שזכתה בכינוי זה במקורו.
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו – יוסף שטרית
טקס חינה לדוגמה שנערך באחרונה
טקס החינה
נסיבות האירוע
במאי 2001 ערכה להקת צפון-מערב שבניהולי ערב חינה לדוגמה עבור הכלה תמי בר-חן, שעמדה להתחתן עם בחיר לבה אורן פרח. בני הזוג הצעיר הקימו משפחה מעורבת. אם הכלה, גב׳ שולה בר־חן, ילידת מראכש, שמעה על תכניתה האמנותית של הלהקה ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״ וביקשה להראות לבני משפחת החתן מן ההוויי ומסורת החתונה של יהודי מרוקו דרך טקס חינה שיבליט את ערכי החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויות הטקסים המסורתיים הכלולים בה. אבי הכלה, עו״ד נסים בר־חן, לא היה שלם עם החלטת אשתו וסבר שהטקס לא יעלה יפה ואף עלול לשבש את היחסים עם מחותניו לעתיד, שמסורות אלה היו זרות להם, אך קיבל לבסוף את הדין בגלל התעקשותה של אשתו. לספקות וללבטים אלה של המשפחה לא היינו מודעים כשהכנו את תכנית הערב במסגרת הלהקה, אלא זמן רב לאחר קיום האירוע."
- להקת צפון מערב פועלת זה יותר מעשרים שנה במסגרת היחידה למעורבות חברתית שבדיקנאט הסטודנטים ובחסות הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה, בניהולי ובהדרכתי. מטרת הלהקה להביא לתודעת הקהל הישראלי את מגוון המסורות המוסיקליות ואת היצירה השירית והפיוטית של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט, בשתי הלשונות המקוריות של הקהילות השונות, העברית והערבית היהודית.
הלהקה מורכבת בעיקר מבוגרי אוניברסיטת חיפה ומנגנים שמחוץ לאוניברסיטה. בתשס״ג חברי הלהקה הם: מוריס אזרד ( דרבוקה), מלכה בוחבוט־שלו, יובי בוקסים־אמסלם, חנה בן חמו, אורלי דובני, שלום דן (עו-ד), רפי וקנין (אקורדאון), יחיאל חליווה (כנור), אלי טולדנו, רחל מויאל, אשר משאלי (כנור), אלי פדידה.
הלהקה מבצעת מחרוזות שירים, פיוטים ובקשות רבות מתון מסורת ״שיר ידידות״ ומסורות אחרות, וכן קטעים ארוכים בצורת רעפים מוסיקליים מתון מסורות המוסיקה האנדלוסית של מרוקו(אל־אלה) ושל אלג׳יריה (אל־גרנאטי) בזמרה ובנגינה. הלהקה מעלה על הבימה גם שתי מסכות שמציגות תמונות מחיי הקהילות היהודיות במרוקו באומר, בצליל, במשחק, בריקוד, בזימרה ובנגינה. המסכות מתבססות על שירי נשים, פיוטים, פתגמים ומסורות לשוניות מגוונות של קהילות שונות. המסכת הראשונה, ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בדמויות החתן והכלה, ביחסים הנרקמים ביניהם לפגי החתונה ובבעיות האנושיות והמשפחתיות המתעוררות עקב אירוע מרכזי זה בחיי האדם. המסכת השנייה, ״אורחים ומארחים בשירה, בפיוטים ובפתגמים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בערכי האירוח המקובלים ביהדות מרוקו, ביחסים הנרקמים בשעת האירוח, בכיבוד ובמשקאות המוגשים ובשבחי עקרת הבית. המסכת כוללת גם שיר סטירי על הנשים, וכן קטעי שירה על גורל האדם.
באחרונה הוציאה הלהקה ערכה ראשונה עם עשר סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה והקלטה מלאה של המסכת ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״. הערבה כוללת קלטת וידאו, שני תקליטורים ושתי קלטות אודיו וכן חוברת עם פרטים על פעולות הלהקה וחבריה ועם תמליל השירים והמסכת באותיות עבריות; ראו ערכה.
הערת המחבר : עו״ד נסים בר־חן שלח על כך ביזמתו מכתב להנהלת אוניברסיטת חיפה ובו פירט את לבטיו המוקדמים בקשר לערב החינה והביע לבסוף את תודתו הרבה על החווייה התרבותית העמוקה, והמפתיעה, שחווה בערב זה עם בני משפחתו ואורחיהם.
האירוע נערך באולם אירועים של בית מלון ירושלמי, שסיפק את שירותי ההסעדה לכמאתיים המוזמנים שהיו נוכחים. לקישוט אולם האירוע שכרו הורי הכלה את שירותיה של חברה מתמחה בהשכרת ציוד ותלבושות ממרוקו, שהקימה פינת ישיבה מיוחדת עבור הכלה והחתן ומיקמה כלים, אביזרים וחפצים שוגים שיובאו ממרוקו על הבימה וליד פינת הישיבה. כמו כן, באולם האירועים הוכנו שני כסאות מוגבהים לישיבת הכלה והחתן בזמן שנוהלו הטקסים האחרונים של האירוע, טקס הצגת המתנות וטקס מריחת החינה.
התכנית המיוחדת, שהוכנה לערב זה, כללה בעיקר שחזור אירועים וטקסים שהתקיימו בערב החינה המרכזי של יהודי מרוקו תוך התאמתם למקום ולזמן ותוך ניצול ביצועי המוסיקה והשירה ממסורות יהודי מרוקו שלהקת צפון-מערב התמחתה בהן. לשם כך נקבעו שבע תחנות שונות בטקס שכללו פעולות שנגעו לחתן ולכלה ולבני משפחותיהם וכן ביצוע שירים ופיוטים מתאימים ומותאמים. כאחראי על הטקס חיברתי שיר בן שבע סטרופות על אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו הן כדי שישמש חוט מקשר בין חלקי הטקס השונים הן כדי לתת למוזמנים מושג־מה על מסורות החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויותיהן הסמליות ועל מה שעמד להתרחש באולם. הסטרופות של השיר יובאו כאן כפי שהן בוצעו במסגרת התחנות השונות של הטקס. הטקס בניהולי נערך אחרי שהאורחים סיימו לאכול את המנה העיקרית של הארוחה החגיגית. עד לזמן זה הנעים תקליטן לאורחים את האירוע בשירים ישראליים, לועזיים ומזרחיים.
הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
מעוברת גרושה
היו מקרים שבעלים גירשו את נשותיהם בעודן מעוברות, לפי תשובה בשנת תרפ״ב(1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לי).
במועצת הרבנים השלישית במרוקו שהתקיימה בשנת תש״י (1950), עלתה הצעה כי אם אשה גורשה בהיותה מעוברת, על בעלה לשלם לה ״בהסעדת הפרנסה לזמן העיבור כפי ראות עיני הבית דין״. ההצעה אושרה והוחלט כי ״יקצבו לשיעור ההסעדה הנזכרת חצי שומת המזונות הראוים לה״ (מ. עמאר, תש״ם, עמי 272).
לאחר שהתקבלה ההחלטה הנ״ל, היה מעשה באשה ששמונה ימים לאחר שהתגרשה הרגישה שהיא בהריון מבעלה. היא תבעה מגרושה דמי מזונות למשך כל ימי העיבור, כי אינה יכולה לעבוד, והוריה עניים. וכן לאחר הלידה האב חייב בפרנסת בנו. הבעל טען שמא התעברה ממישהו אחר. ר׳ משה ויזגאן דחה את טיעונו, ובאשר למזונות – החכם התייחס לתקנה הנ״ל שאם נתגרשה שלא מרצונה, על הבעל לשלם רק חצי מזונות לגרושה מעוברת (׳ויגד משה׳, סי׳ ו).
אמונות עממיות
חכם שכיהן בגאבס שבתוניסיה ובסוף ימיו בטריפולי כתב כמה פרטים מתחום האמונה העממית בקשר להריון, ולדבריו המנהגים מבוססים על ״חכמי הטבע״, למשל, כדי להתעבר עליה להיות שמחה:
אין האשה מתעברת אלא אם כן תהיה שמחה, כי הצער לאשה מכוץ האם שלה ואינה יכולה לקבל ולד, כמו שכתבו חכמי הטבע וסמניך ״אם הבנים שמחה״. ועל כן יזהר האדם בכבוד אשתו שאם לא יכבדנה תתעצב ודרך טבע שלא תתעבר.
הנחה זו סבירה, אבל יש פרט נוסף שגם הוא הסתמך על חכמי הטבע: לדבריו, אם היא מעוברת בזכר מרגישה בו לאחר מא ימים ואילו בנקבה ״אינה מרגשת כי אם לאחר פא יום, כך כתבו חכמי הטבע״ (יצחק חי בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, דף מו). היתה אמונה שיש אפשרות להריון מעבר לתקופה הרגילה. ר׳ כלפון משה הכהן כתב על נשים שאמרו על יבמה שהיא מעוברת יד או טו חודשים, ״אלא שהעובר ישן ועל ידי איזה תרופות הוא מתעורר״ (׳שואל ונשאל/ ח״ו, אהע״ז, סי׳ קמד).
לשמירת האשה המעובדת היו אמצעים מיסטיים שונים. ר׳ רפאל אוחנא כותב שהיא ״צריכה שתשמור פיה בימי עיבורה שלא לאכול דברים המטמטמים את לב התינוק״(׳מראה הילדים/ דף סה ע״א). נשים פגיעות בתקופה זו כמו בעת הלידה, ועליהן להישמר מפני מזיקים ושדים (בילו, תשמ״ב, עמי 111-110). היתה אמונה שעליה להימנע מפגישה עם אנשים בעלי מום, או בעלי צורה לא נורמלית, מחשש שהולד יהיה פגום. אם היא רואה בעל כורחה אדם כזה, עליה לירוק על הארץ. לא הזכירו פירות שאינם מצויים בשוק, שמא תתאוה להם ולא תשיגם, וכתוצאה מזה תינזק. נמנעו מלהביאה למצב של רוגז, מחשש שמא תפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ ג, עמי 83-81).
על כך נשאל ר׳ יוסף משאש: ״האם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות״?
בתשובתו לקזבלנקה בטבת תשי״ז הסתמך בין השאר על ״גלינוס היוני הקדמון״, והחכם שמע דעתו של ״רופא מומחה שכן היא דעת איזה רופאים גם מהאחרונים״. אבל יש שלא חשו ויש גם מלעיגים (׳אוצר המכתבים/ ח״ג, סי׳ אלף תקץ).
עלייה לקברי צדיקים. בחודש התשיעי להריון היו נשים במרוקו שעלו לקברי צדיקים, וביקשו שהלידה תעבור בשלום וללא צער. כך נהגו בצפרו גם בימינו, כשהאשה התקרבה לחודש התשיעי, היתה עולה בימי חול המועד (א. מיוסט, 2000, עמי 95-94).
לפי מחקר סוציולוגי על יוצאי מרוקו במושב בישראל, נשים אינן מכריזות שהן בהריון. אבל הבטן הנפוחה היא מוצג חזותי שניתן להפגינו בהערכה. המבט של השכנות חשוב לאשה בהריון. בתקופה זו נשקפות לאשה סכנות שונות באמצעות שדים. להברחתם עושים הגברים במשפחה מעגל מיסטי כשהם מניפים חרבות סביב האשה לשמירתה.
אצל היהודיות בהרי האטלס, האשה בהריון חייבת להישמר מפני עין הרע ושדים. לשם כך היא נושאת קמיע מיוחדת על הצואר או בחגורה לשמירת התינוק שלא תפיל אותו. בעת ההריון חייבים לתת לה כל מזון שהיא מבקשת, והיא היתה עובדת עד עת הלידה.
הפלות
הפלות עלולות להיגרם כתוצאה מהתרגשות. במכתב מקהילת פאס לחברת כי״ח ביא אדר תר״ם (מרס 1880) עליה חתמו שמונה חכמים ותשעה פרנסים, מסופר על המצוקות שפגעו בקהילה ובקהילות אחרות. בין השאר נזכר כי יהודי זקן בשם אברהם אלעלוף נשרף, ובעקבות זאת אירעו פרעות ביהודי פאס. ההתרגשות גרמה לנשים להפיל, ״מחרדת מות ובלהות צלמות הפילו כמה הרות גם מנכבדי ארץ״ (א. בשן, תשנ״ב, עמי 219; הנ״ל, תשנ״ו, עמי 288-287).
נשים היו לעתים מפילות ולדן, אבל חכם במרוקו בן המחצית השנייה של המאה ה־19 טוען כי ״דרוב נשים יולדות ולד של קיימא״ (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט ע״א).
אשה המפילה – עילה לגירושין. רמב״ם בהלכות אישות, פרק טו, הל׳ יב כתב: ״הפילה מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלוש פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה״. ר׳ שלמה אבן דנאן בן המאה ה־20, כותב על אב שרצה לגרש את אשתו בעודה מעוברת, וכדי להתחמק מתשלום דמי הנקה, טען ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. זו קביעה סוביקטיבית, וקשה לקבוע על פי דבריו אם אמנם יש יסוד מוצק להנחתו. אבל עצם העלאת טיעון כזה אומרת שהיו מקרים כאלה. במקרה הנידון, היה זה תירוץ כדי להתחמק מתשלום (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד סי׳ ג).
נטישת סמלים דתיים בקהילה של יוצאי תוניסיה-שלמה דשן
נעבור לתיאור שלושה אירועים מוגדרים של חיסול סמלים דתיים בציבור הזה: (א) לפי מסורות התפילה, כולל זו של דרום־תוניסיה, מכילות תפילות שחרית ומנחה לימות החול פרק ׳תחנון׳(או ׳נפילת אפיים׳). הפסוק העיקרי בפרק זה, בנוסח הספרדי המקובל אצל יוצאי דרום־תוניסיה, הוא: ׳רחום וחנון, חטאנו לפניך, רחם עלינו והושיענו!׳ מקובל לקרוא פסוק זה ופסוקים אחרים תוך כדי רכינה קדימה על הארץ, וכיום נגד שולחן או ספסל, כשהראש כבוש בזרוע. החיים הדתיים המסורתיים של יהודי דרום־תוניסיה חדורים ברוח קבלת האר״י, ולפי רוח זו מבטאת הפעולה הסמלית של ׳נפילת אפיים׳ מעשה נסתר ומופלג. בעשותו מעשה זה מתכוון המתפלל לשקע נשמתו במעמקיו הקודרים של הרע, ולתקן על־ידי ריכוז המחשבה מקצת מהרע שבבריאה. בימינו בוטל למעשה המנהג של ׳נפילת אפיים׳. במהלך עבודתי עם דרום־תוניסאים ברחבי הארץ ניתנה לי ההזדמנות להשתתף עם רבים מהם בתפילה, אך ראיתי רק שניים שקיימו את המנהג, ונאמר לי כי גם אדם שלישי נוהג כך. אף נאמר לי, שגם בתוניסיה לא רבים נהגו לקיים מנהג זה, מכל מקום לא כמו בארץ כיום הזה. בצפונית אין איש מן הדרום־תוניסאים הנוהג מנהג ׳נפילת אפיים׳.
(ב) ב׳שולחן ערוך׳ נאמר, ש׳טוב ונכון׳ לאדם ללבוש ׳טלית קטן׳ תמיד(או״ח כד, א). כיוון שנאמר ׳טוב ונכון׳, פירוש הדבר שאין זו ׳חובה׳ ללבוש תמיד את הטלית הקטן; נהגו כך בחו״ל חסידים ונכבדים בלבד. בישראל נעשה מנהג לבישת הטלית הקטן נדיר עוד יותר בקרב הדרום־תוניסאים. אנשים אחדים אמרו לי שבחו״ל לבשו את ה׳טלית קטן׳ תמיד, אך בישראל נטשו מנהג זה.
הערת המחבר : הרושם העולה מן המקורות ההיסטוריים הוא, שבתי־הכנסת בג׳רבה לא הצטיינו מעולם בסדר ובמשמעת יתרים(שלא כתמונה העולה אצלנו מן העבר במרוקו). לכן אין להגזים בהבדל בין ההווה והעבר במקרה שלנו. החשוב הוא שהאנשים מודעים להבדלים הקיימים, והם מדברים וכואבים את הדבר.
(ג) למעשה כל אנשי בית־הכנסת, אף הישישים שבהם, מגלחים את זקנם בקביעות, לפחות אחת לשבוע. נוהג זה הוא בניגוד להופעה הכללית המרושלת של רבים מהם. לפי מסורת יהודי דרום־תוניסיה קשור גידול זקן ביראת שמים, ואמנם רבים מהם גידלו שם זקנם (סימוכין לכך בעדויות בעל־פה ובתצלומים). אולם בצפונית מגולחים למשעי אפילו אנשים יראי־שמים ו׳כלי קודש׳ מכובדים ביותר. במקומות אחרים בארץ הכרתי רבנים מיוצאי ג׳רבה, שהיו שמרנים מאוד לא רק בדעותיהם אלא גם באורח חייהם, ואף־על־פי־כן היו מגולחים למשעי. הבאתי אפוא שלוש דוגמאות של מנהגים מסורתיים, או לפי מינוחנו: סמלים דתיים שחוסלו. כלום ניתן לראות בכך עדות לחילון ? אם נבדוק כעת את הנתונים, בהקשרם הדתי־תרבותי־חברתי, תהיה התשובה שלילית.
האנשים ערים מאוד לירידה שחלה במעמדם הדתי מאז עזבו את ג׳רבה. יו״ר ועד בית־הכנסת, איש צעיר ונמרץ, בדברו אתי על ההכנות המפורטות שהיו נעשות בחו״ל לקראת החגים, לעומת ההכנות החפוזות והמוגבלות כאן, קלע באמרו ׳זכות של חוץ לארץ הלך מאתנו , אנשים רבים, ובכללם גם הללו שביטלו מנהגים שונים, מתגעגעים מאוד על מסורתם ותרבותם שאבדו להם. קיימת הרגשה כללית של דיכאון, כישלון ופחיתות־ערך עצמית בענייני אורח חיים, תורה ומצוות. הרגשה זו משותפת לדבקים מאוד בדתם ולמקלים ראש. מידה מסוימת של תחושת חוסר־נחת דתי היא כנראה תכונה כללית ליראים בדתות טראנסצנדנטאליסטיות בכלל(אוטו, 1959 : 25-22); ראוי לציין שכאן מובעות תחושות אלו כמעט על־ידי הכול.
שלושת המקרים של שינוי סמלי שתוארו כאן צריכים עתה להתפרש על הרקע שהוזכר במונחים של תחושות מתפשטות של כישלון ופחיתות־ערך דתי. מנהגי נפילת־אפיים, לבישת הטלית הקטן וגידול הזקן נחשבים אצל הג׳רבאים כראויים לאנשים בעלי מעמד דתי גבוה. אולם אורח החיים וההתנהגות המסורתית של אנשי צפונית מאבדים מערכם והולכים ונעלמים. גם יראי־שמים שבמקום משתנים. הם ונשותיהם פשטו מעליהם את הלבוש המסורתי, בנותיהם הלא־נשואות שוב אינן מכסות ראשן לפי מידת הצניעות הדרום־תוניסאית. בימי חול מתנהלות תפילותיהם בחופזה, הרבנים והצדיקים שבשכנותם חיו בחו״ל — מתו. אכן, ׳זכות של חו״ל הלך מאתנו׳. הסיבות שגרמו למצב זה אינן מענייננו כאן. העובדה החשובה לנו בהקשר זה היא, שבני־אדם אלה חיים במצב הקיומי המתואר, המעורר אצלם בעיה. המעשים המסורתיים של קיום מנהג נפילת אפיים, לבישת טלית קטן וגידול זקן, אינם תואמים עוד לתפיסת האנשים את עצמם.
נפילת אפיים היא מעשה ההולם רק מקובלים, או מכל מקום יראים גמורים: סתם בני־אדם צריכים להימנע מהמעשה, שכן עלול הוא להיות מסוכן לנשמותיהם: אנשים שאינם ראויים עלולים להילכד וללכת לאיבוד בממלכת הרע תוך נפילת אפיים, והדבר עלול לגרום נזק לנשמותיהם. אנשי צפונית אינם רואים עצמם כבעלי מעמד דתי גבוה דיו כדי שיקיימו את המנהג. הוא הדין לגבי ההימנעות מלבישת טלית קטן וההימנעות מגידול זקן. ההסבר החוזר ונשנה בפי אנשים הנוגעים בדבר היה, שהם ׳מתביישים׳ כעת להיראות כיראי־ שמים; הם אינם ראויים לכך. דווקא משום שיראי־שמים שבצפונית מוסיפים לראות משמעות דתית בסמלים ובמעשים הטקסיים הנדונים, גורמים הם לאי־נוחות. יש צורך בהסתגלות מצדם, כדי שלא תהיה סתירה בין אורח חייהם לבין המעשים הסמליים שהם מקיימים. להלכה ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: הדעת נותנת, שהאנשים עשויים היו לנסות ולהחיות את כל מסורותיהם, מנהגיהם והפולקלור שלהם, ועל־ידי כך להעלות את ערכם הדתי בעיני עצמם. אך אנשי ׳צידקת חיים׳ לא בחרו בדרך זו. במקום זה עשויים היו לייחס משמעויות חדשות למעשים המסורתיים, וכך למנוע מהסמלים את תוקפם לעורר אי־נחת. גם בדרך זו לא בחרו. למעשה פתרו אנשי ׳צידקת חיים׳ את הבעיה בדרך שלישית, והוא ביטול הסמלים המביכים. כך יצרו התאמה של הביטוי הדתי־סמלי שלהם עם חלקים אחרים של מצבם הקיומי, אך על־ידי ביטול זה מחלחלת בהם ההרגשה הכבדה, במישור הדתי העמוק ביותר, כי אכן נידרדרו.
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי
החרפת היחסים בין יהודים לבין מוסלמים במרוקו הייתה קשורה לאווירת חוסר הוודאות שפשטה במרוקו למחרת ה־11 בנובמבר 1942. על 
פי מקורות צרפתיים, האמריקנים הפעילו במרוקו סוכנים חשאיים, אשר עסקו לא רק באיסוף מידע, אלא גם בהתססת הילידים, כדי לערער את שלטון צרפת בצפון אפריקה. החדירה האמריקנית לערים נשענה על שני גורמים מרכזיים: יהודים ומוסלמים. האמריקנים זכו לתמיכה מצד יהודים מרוקנים רבים, שבעקבות החקיקה הגזענית של וישי חששו מגל חדש של גילויי אנטישמיות מצד צרפתים כלפיהם. היהודים, כפי שטענה הנציבות הכללית, תלו באמריקנים תקוות שהם ישפרו את מעמדם המשפטי והכלכלי. הם ייחלו להשתחרר משלטון הסלטאן ולקבל נתח גדול מהמסחר עם ארצות־הברית. היהודים נחשבו לסוכני תעמולה יעילים ביותר, ובלעדיהם לא יכלו האמריקנים לחדור למרכזים עירוניים.
המוסלמים, שראו באמריקנים משחררים, היו להוטים אף הם לשתף פעולה עמם. סירי מחמד, סלטאן מרוקו, ונתיניו המוסלמים היו מעוניינים בסיוע של ארצות־הברית, כדי להשתחרר מעול השלטון הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית. הנושא נדון בין פרנקלין דֶלנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לבין הסלטאן בשיחות שקיימו בקזבלנקה בינואר 1943, במהלך ועידת קזבלנקה.
הערת המחבר : ועידת קזבלנקה התקיימה מה־14 ועד ה־24 בינואר 1943, בהשתתפות רוזוולט, וינסטון צירצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, וראשי המטות המשולבים, לשם תכנון מהלכים עתידיים במלחמה. הסלטאן המרוקני, בשתי שיחותיו עם רוזוולט, ביסס את תביעתו על ה"אמנה האטלנטית׳, מאוגוסט 1941, אשר הגדירה את מטרות המאבק המשותף של בעלות הבריון וקבעה את היסודות שעליהם ייכון ׳עולם טוב יותר' לאחר בוא הניצחון, ובהם בין היתר זכותו של כל עם להיות חופשי.
בנסיבות אלה, הסבירו שלטונות הפרוטקטורט, נוצרה בין המוסלמים ליהודים תחרות קשה על אהדתה ועזרתה של ארצות־הברית, והמתיחות ביניהם גברה.
העיתונאים האמריקנים והבריטים שבאו למרוקו בינואר 1943 כדי לסקר את ועידת קזבלנקה, הופתעו לגלות שממשל וישי ממשיך להתקיים ללא הפרעה. בעיתונות האמריקנית החלו לבקר את מהלכיה של ארצות־הברית במגרב, ופרסמו עדויות ראייה של חיילים ששירתו בצפון אפריקה וכתבות רקע על מצבם של יהודי אלג׳יריה ומרוקו ועל סבלותיהם של עצורי מחנות העבודה. הקהילה היהודית באלג׳יר וארגונים יהודיים אמריקניים ובין־לאומיים, כמו ה׳קונגרס היהודי העולמי׳, ה׳ג׳וינט׳ ו׳אליאנס׳, דרשו בפומבי להחזיר ליהודי צפון אפריקה את זכויותיהם. נוכח המתקפה התקשורתית בארצות־הברית והתביעה של גורמים שונים להחליף את ז'ירו במשטר חדש בראשות דה־גול, לחץ שליח של הנשיא רוזוולט על ז׳ירו למתן את עמדותיו האנטי־יהודיות ולבטל את חוקי הגזע. במרס 1943 הכריז ז'ירו על ביטול ה׳משרד לענייני יהודים׳ וחוקי הגזע, שלדבריו ׳צרפת נאלצה להטיל על היהודים בלחצה של גרמניה׳. אולם הוא סירב בעקשנות לשוב ולהחיל על יהודי אלג׳יריה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר להם מתוקף פקודה זו את האזרחות הצרפתית.
ב־3 ביוני 1943 חתמו דה־גול וז׳ירו על הסכם בדבר הקמת ׳ועד צרפתי לשחרור לאומי׳ Comite Français de la Liberation Nationale), ובעקבות זאת הועבר השלטון באלג׳יריה באופן רשמי לדה־גול, והושם קץ לשלטון וישי בצפון אפריקה. נוגס נמלט לפורטוגל, וב־5 ביוני 1943 מינה דה־גול את גבריאל פואו (Puaux) לנציב כללי של צרפת במרוקו.28 על אף חילופי הגברי, היו נחוצים עוד חודשים ארוכים עד להיעלמותם הסופית של הספיחים האחרונים של ממשל וישי. דה־גול אמנם הצהיר על התנגדותו למדיניות האנטי־יהודית של ז׳ירו, אולם גם הוא לא מיהר להשיב על כנה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר ליהודי אלג׳יריה את זכויותיהם הפוליטיות המלאות, והדבר נעשה רק ב־21 באוקטובר.1943
הפגיעה המתמשכת ביהודים אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה באה לידי ביטוי בין השאר בכפר תינגיר שבדרום מרוקו. במשך כשנה הוציא קצין צרפתי כנגד הקהילה היהודית בכפר צווים גזעניים, ואלה הסעירו מאוד את היהודים, עד כדי כך ששנים לאחר האירועים עדיין הרבו לדבר על אודותיהם.
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy 1940-1943 Joseph Toledano
La montée des périls
A peine entamé sous l'égide du protectorat français à partir de 1912, le processus de modernisation, d'émancipation et d'ouverture au monde du judaïsme marocain avait connu une première pause pendant les quatre années de la Première Guerre Mondiale. Après l'euphorie du développement accéléré et de la prospérité des années vingt, le Maroc ne pouvait plus être totalement à l'abri de la montée des périls dans l'Europe des années trente avec la crise économique et le déferlement de la propagande et des politiques antisémites.
Dès la prise de pouvoir d'Hitler en Allemagne, les nouvelles élites juives occidentalisées des grandes villes et, plus particulièrement, de la grande métropole économique Casablanca, avaient tenté de se mobiliser pour prendre part au mouvement de condamnation idéologique et de boycott économique de l'Allemagne nazie. Des réunions publiques sont organisées à Casablanca, Rabat, Fès et Meknès auxquelles sont conviées des personnalités libérales et les organisations françaises antifascistes. C'est ainsi que se tint le 28 mars 1933 au cinéma Le Régent de Casablanca une grande assemblée regroupant toutes les associations juives de la ville ainsi que des représentants de la Ligue des Droits de l'Homme, de la Ligue Internationale des Combattants pour la Paix, de la section Locale du Parti Socialiste SFIO qui adopta par acclamations la résolution suivante:
Les délégués des Associations israélites de Casablanca, réunis en assemblée plénière, en présence des autorités religieuses et communautaires de la ville, expriment leur indignation la plus vive contre les violences dont les Israélites d'Allemagne sont victimes en leur qualité de juifs:
Ils décident:
- La cessation de toutes relations d'affaires avec l'Allemagne et le boycottage par tous les moyens des produits de fabrication allemande tant que subsistera le régime des violences antisémites.
- La fermeture des magasins pendant une heure en signe de deuil.
Une semaine plus tard, la capitale se joignait au mouvement. Un tract fut diffusé dans les rues de Rabat appelant toute la population à se joindre au mouvement de protestation et au boycottage des produits allemands:
L'Allemagne duXXème siècle retourne aux temps barbares,
elle persécute maintenant ses juifs qui sont une minorité
sans défense.
Aux peuples civilisés!
Aux Français du Maroc !
Aux musulmans comme aux israélites, nous demandons:
N'achetez rien aux Allemands tant qu'Hitler et sa tourbe antisémite n'auront pas mis fin à leurs exactions.
Au meeting organisé sous la présidence du Grand Rabbin du Maroc, rabbi Raphaël Encaoua, le fondateur de la plus grande usine de pâtes du pays, Gaston Baruk, industriel juif d'origine italienne, annonça sous les applaudissements de l'assistance, qu'il venait d'annuler une commande en Allemagne d'un demi-million de francs. Malgré les réserves de la Résidence et l'opposition des rares hommes d'affaires musulmans, un Comité de boycottage sur le plan national était fondé à Casablanca présidé par le légendaire homme de toutes les causes juives, S.D. Lévy. Son Secrétaire Général, l'homme d'affaires originaire de Tanger, Joseph Raphaël Tolédano, dépêchait les consignes à travers le pays:
Vous avez certainement souffert en apprenant les actes de violence et de terreur que les hitlériens ont organisé contre nos frères d'Allemagne. Vous n'ignorez pas que des juifs du monde entier ainsi que toutes les démocraties, ont élevé des protestations véhémentes contre de pareils procédés et ont décidé en signe de défense de boycotter toutes les marchandises allemandes.
Le boycottage est la seule arme que le judaïsme peut employer. Elle a prouvé être d'une extrême efficacité. Aussi comptons-nous nous en servir sans relâche tant que les méthodes d'Hitler, barbares et inhumaines, n'auront pas cessé.
Les entreprises et les magasins sont encouragés à afficher sur leurs devantures des pancartes, qui seront fournis par notre Comité, proclamant: "Nous ne vendons pas de marchandises allemandes!", "Nous ne recevons pas de représentants ni de voyageurs de firmes allemandes!", "Si tu achètes allemand, tu prépares ta mort! Achète français, tu rendras plus forte la nation qui te protège et te défend !"
החברה : הארגון העדתי
נחזור עתה לדבריו של צ׳ריקובר על החיילים היהודיים: ׳הפוליטֶומה היהודית (ז. א. הקהילה היהודית) לא היתד. אירגון פוליטי־לאומי בלבד, אלא גם אירגון דתי, ומי שביקש להצטרף אליה היה צריך להתגייר. עם כל האהדה שרחשו המלכים התלמיים, כגון פילומטוד, ליהודים, לא היתה כוונתם לגייר את נתיניהם. אפשר אפוא להסיק שהכינוי ׳יהודי׳ בתוך הצבא התלמיי לא שימש ולא היה יכול לשמש כינוי פס?דו־אתגי, אלא סימן תמיד יהודי לאמיתו. כך היה הדבר גם ביב! אבל בו בזמן שבתקופה הפרסית היו היהודים מאורגנים בתוך גדודים מיוחדים בעלי תפקידים מסוימים (אם כי משוללים כוח פיקוד עליון), הנה בתקופה ההלי־ ניסטית פוזרו היהודים בין היחידות השונות של הצבא ונבלעו בתוכן׳ .
דעתו של צ׳ריקובר על המצב במצרים מתקבלת על הדעת על יסוד העובדה, כי כאן מצויים היו יהודים רבים באלכסנדריה, בערי־השדה וביישובים כפריים, והחיילים היהודים יכלו לבוא על סיפוקם העדתי־דתי בהתקשרם עם הקהילות היהודיות ׳האזרחיות׳ שבמקומות חנייתם, מבלי להתארגן בקהילות מיוחדות. לא כן היו פני הדברים בקירינאיקה, כי בארץ זו התארגנו המתיישבים הצבאיים בקהילות נפרדות.
נשוב לאותן כתובות מבריניקי׳ שהזכרנון כבר למעלה. אמנם, הן נרשמו בימי השלטון הרומי, אבל ידוע ששלטון זה לא הכניס שינויים בסדרי הפוליטומה, והקיסרים והנציבים התחשבו בסדרים האירגוניים שהיו קיימים מאז.
באסטילות 5362,5361 מצוי המונח ה׳פוליטומה׳(היהודית) פעמים אחדות. מחוץ לקירינאיקה נזכרת הפוליטומה רק פעם אחת עוד — זו של אלכסנדריה. והרי תרגומה המלא של הכתובת הראשונה:
׳בשנת 55 ב־25 לפאור. במועד חג הסוכות. בימי הארכונטים: קליאנדרוס בן סטראטוניקוס׳ אבפראנורוס בן אריסטונוס, טויסיגינוס בן סוסיפוס! אנדרו־מאכוס בן אנדרומאכוס מארקיוס ליליוס אונאסיונוס בן אפולוניוס,׳ פילונידיס בן אגימון, אבטוקלים בן זינון, סוניקוס בן תיאודוטוס, יוסיפום בן סטראטון.
מאחר שנמצא, כי מארקוס טיטיוס בן סקסטום ואמיליה, אדם נאה וטוב, לאחר שנקרא לנהל את ענייני־הציבור נהג בראשותו באהבת האדם ובצורה נאה ובכל תקופת כהונתו בתפקידו זה הוכיח את יחסו הידידותי ליהודים! ולא רק בעניינים אלה הוכיח שהוא ללא פגם, אלא גם בענייניו הפרטיים של כל אזרח; נוסף לכך בנהגו בראשותו בדרך הטובה ביותר כלפינו, קהל היהודים, לכלל ולפרט, לא נמנע מלעשות את המועיל לטובתנו.
על כן החליטו הארכונטים וקהל היהודים בבריניקי להזכירו לטובה בכל מועד ובכל חודש ולעטרו בזר עלי־זית ובסרט כבוד. על הארכונטים לרשום החלטת־עם זו על אסטילה של אבן מהאי פארום ולהציבה במקום מכובד באמפיתיאטרון. פה אחדי.
קהל היהודים ראה חובה להנציח גם את שמו של היהודי דקימוס ואלריום דיוניסיום, אזרח רומא, שדאג לתקן ולשפץ את האמפיתיאטרון, כפי שמכרתה הכתובת 5362. הוא זוכה לפטור ממסים ולעיטור הכתובת שנחרתה לכבודו על עמוד שיש מפארוס בזר עלי־זית בכל אסיפה וראש־חודש. עמוד־השיש הוצג במקום הנראה ביותר באמפיתיאטרון. לדעת החוקרים שעסקו בכתובת זו לאחרונה זמנה בין 30 ל־6 לפני ספה״נ, והיא קדומה לכתובת מס׳ 5361.
הכתובת השלישית שנתפרסמה אך עתה מאוחרת מן הקודמות, ובניגוד ללשונן הצחה נוסחה של זו משובש ולשונה עממית יותר. נזכרים בה חברי הקהילה שתרמו לבדק בית־הכנסת׳ הנקרא גמ־כן הסכומים שנתרמו אינם גבוהים, ולכן יש להניח כי נעשו רק תיקונים רגילים בהחזקת הבניין. הכתובת אינה שלמה ונשתמרו בה שמות של חמישה־עשר גברים ושלוש נשים. מספר הארכונטים גדל וכאן נזכרים עשרה. אופיינית העובדה, שבלוח זה לא נקרא הקהל כמו בשתי הכתובות הקודמות׳ אלא יש להסיק מכאן, שחל שינוי במבנה האירגוני של העדה, שאת סיבתו אין אנו יודעים .
אין ערוך לחשיבותן של כתובות אלה. הן מלמדות אותנו על צורות פעולתה של העדה היהודית, קבלת החלטותיה, מקום כינוסה, קשריה עם השליט הרומי. לפנינו תשעה או עשרה ארכונטים, כלומר פרנסים, המתכנסים למועד קבוע, יחד עם בני העדה, ועליהם לבצע את ההחלטות. באיזור הנדון נזכר הארכון עוד בכתובת מאוטיקה (מם. 1205) וכן באחת מדרשותיו של טרטוליאן. הם ידועים גם שבאזורים אחרים, ואילו החוקים הרומיים עוברים עליהם בשתיקה.
מהכתובות יוצא, כי היו לשליט הרומי סמכויות נרחבות של פיקוח על פעולותיהם של בני העדה, ככלל וכפרט, והרבה היה תלוי ביחסו האישי לפוליטומה. סבורים, שעצם דבר ייסודה של קהילה כרוך היה ברשיון או באישור מטעם השליט התלמי או הנציב הרומי. יש המנסים גם לדקדק בשינויי הביטויים ׳של כל אזרח׳ ויקהל היהודים׳ בכתובת 5361, הרומזים כאילו להבחנה ברורה בין יהודי הקהילה ובין אזרחי העיר! וזו הוכחה נוספת׳ כי ליהודים בערים היווניות לא היו זכויות אזרח.
הכתובות הן עדות לשלב־התפתחות גבוה באירגון הקהילה היהודית בבריניקי, שכל עצם קיומה ידוע לנו רק ממסמכים אלה. בוודאי שקיימת היתד, פוליטומה יהודית גם בקיריני ובערים אחרות של הפנטאפוליס. עובדת המרד בימי טרא־ יאנוס מעידה על קיומו של אירגון קבוע בקרב היהודים, שאפשר היה לנצלו למטרות שונות.
בכתובת הפסיפס של נארו וכן במעשיה על אחת הקדושות בקיסריה (שרשל) נזכר ׳הארכיסינאגוגוס המתאים לתואר ׳ראש בית־הכנסת המצוי במקורותינו, משרה מכובדת מאוד בימי בית שני ולאחר־מכן. הארכיסינאגוגוס הוא הממונה היחידי על כל ענייני בית־הכנסת, ללא חבר בדרגתו׳ שלא כארכונטים, שהיו משמשים בחבורה. ברגיל היה זה אדם בעל ייחוס אבות וייחום עצמו. לדעתו של ז׳יסטר היה הוא גם הרב והמורד, של בית־הכנסת. שלא כארכון נזכר הארכי־ סינאגוגוס תכופות בקודכס תיאודוסיאנוס.
מבין נכבדי היהודים נזכיר עוד את מארקוס אוויליוס יאנוארוס (או ינואריוס) pater Sinagogae בסיטיפיס (8499), שהציב מצבת־קבורה לבתו אודליה אסטר; הוא שהקים מצבה לאשתו בחילפון (8423). נראה שבתואר זה לא נכרך שום תפקיד ולא היה הוא אלא תואר־כבוד שהוענק לאנשים וגם נשים — כי מצאנו גם mater synagogae — על פעולותיהם בשביל בית־הכנסת. קודכס תיאידוסיאנוס מעניק חסינות לאב בית־הכנסת, מבלי לפרש מה היה תפקידו של נושא התואר ועל שום מה זכה לו. מכל־מקום נראה, כי בדומה לנוהג הרומי היה גם מחובתו של המכובד היהודי לדאוג לצורכי הרבים.
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
כרחם אב על בנים
על דאגתו של רבנו לכל אחד, מספר בנו הרה״ג רבי דוד שליט״א: פעם ארע שמטוס נוסעים התרסק כשהגיע לעיר ראבט. בין ההרוגים היו בעל ואשה אמידים, שהיה להם עסק של מכירת והשכרת מכוניות, אותו הזוג השאיר אחריו שתי יתומות. והנה זמן קצר לאחר השבעה החלו ויכוחים בין משפחת הבעל לבין משפחת האישה מי יטפל בבנות, רבנו זצ״ל שהבין שמטרתם העיקרית של המשפחות היא שדרך גידול הבנות יוכלו להשתלט על הירושה. ולפי הנתונים צפה רבנו שאם העסק ישאר ביד המשפחה לא משנה מי, העסק יפול תוך כמה חודשים, ראה לנכון להזדרז להציל עשוק מיד עושקו, וקבע שחייבים למכור את העסק, ורבנו יכל לעשות זאת בהיות לו סמכות של הרב הראשי מהמלכות, וכך היה: רבנו מכר את העסק וקנה להם שני בנינים בקזבלנקא שמהם התפרנסו שנים רבות.
מקום עבודה
וממשיך בנו ומספר: כחודש לפני פטירתו, בא אצלו אדם שחיפש עבודה, ואמר שיש לו את הכישרון והרצון לעבוד במשטרה, ושעשה הוא את כל המאמצים להתקבל וכל מאמציו עלו בתוהו. רבנו קם ממקומו ואמר לו שרוצה הוא לנסוע איתו לתחנת המשטרה, ואכן נסע לתחנת המשטרה, נכנס איתו רבנו למפקד המשטרה וביקש ממנו רבנו אישית שיקבל את אותו אדם לעבודה, המפקד ניסה לומר שאין לו סמכות לקבלו, אך רבנו דחקו ושכנעו שאדם זה מתאים מאוד לעבודה במשטרה, עד שלבסוף קיבלוהו לעבודה.
לנגד עיני רבנו היה עומד מאמר חז״ל ׳לוחות ושברי לוחות מונחים הארון׳ ולכן תלמידי חכמים שהזקינו, ולא יכלו לצאת ולבא, טרח רבנו למענם יותר ממה שטרח לאחרים.
הפיקדון
מעשה היה עם רבנו בהיותו בקזבלנקא שהיה שם אדם שלא היה שפוי בדעתו שנפלה לו ירושה גדולה, והחל מבזבזה על דברים שאין בהם ממש, רבנו בראותו את מעשיו, החל דואג ומיצר על עתידו אולי לא ישאר לו ממון כלל, רבנו קרא לו ודיבר על ליבו שיפקיד אצלו את כל כספו בשטר ובעדים, ובכל שבוע יתן לו כדי מחייתו, הלה השתכנע וחתם, והנה בפעם הראשונה אחר שקיבל את קצבתו השבועית שנקבעה, מגיע אותו היתום למחרת, ומבקש ממנו עוד כסף, מפני שהכסף שניתן לו אתמול כבר בוזבז, רבנו שחס על ממונו של אותו יתום, סירב. הדברים הגיעו עד שאותו האיש החל מתקוטט עם רבנו, בני ביתו שאלוהו מה לו ולצרה הזוי אבל הוא לא התרגש מזה. ובמקום זה הושיבו על שולחנו ונתן לו בעצמו לאכול ולשתות, דיבר על ליבו, וייעץ לו מה לעשות ואיך להסתדר כדי שלא יגיע למצב שלא יישאר לו כלום, ואכן לבסוף הצליח לשכנעו לכלכל מעשיו בתבונה… (מהנ״ל)
ימי יודע, אם סיפור זה הוא אחד מני אלפים, זאת ועוד שכל מה שפעל והפעיל, כי רבנו היה עושה חסד בלי שאף אחד ידע מהדבר. ניתן להגדיר ולומר, שהוא פשוט אהב באמת ובתמים כל אחד. (מהנ׳׳ל)
יהיו עיני וליבי שם
סיפר גבאי בית הכנסת ״אוהל רבקה״ שבו התפלל רבנו כשגר בירושלים: שכשהיה רבנו חוזר מצרפת, לאחר ששהה שם בקהילה אצל בניו, כדרכו מפסח ועד אחר עצרת, היה רבנו זצ״ל קורא לגבאי ואומר לו, קופת בית הכנסת לא צריכה להיות חסרה בגלל שנסעתי, ולכן ביֹא נעשה חשבון: מה היה אם לא הייתי נוסע, בכמה עליות היו מכבדים אותי במשך כל השבתות שעברו, ולפי זה היו עושים חשבון כמה כסף היה יכול להיכנס לקופת בית הכנסת, וכמה שהיה ייצא היה רבנו מוסר לגבאי לטובת בית הכנסת. (כי רבנו בכל פעם שהיה עולה לס״ת, היה תורם בעין יפה.)
Chapitre VII Poètes et kabbalistes – Victor Malka
Chapitre VII Poètes et kabbalistes
Chaque communauté juive éditait traditionnellement, parfois dans des imprimeries de fortune et parfois de façon artisanale, un recueil des poèmes composés par ses membres. Qu'elles fussent de qualité ou non, que leurs auteurs aient été de bons ou de mauvais poètes, ces compositions religieuses constituaient souvent, on l'a vu, des 
documents historiques. Même quand leur intérêt littéraire ou esthétique était relativement médiocre (ce qui était parfois le cas), c'étaient souvent les seuls dont on pouvait disposer. Ces documents racontaient une période, évoquaient les initiatives ou les sentiments de tel monarque à l'égard des juifs, relataient plus ou moins poétiquement des événements, disaient en hébreu et parfois en judéo- arabe (et en ladino dans le nord du pays) les angoisses et les espoirs d'une communauté. Ils restituaient une vie sociale, retenaient pour mémoire le rôle bienfaiteur de tel personnage et celui, catastrophique ou criminel, de tel autre.
Ainsi, c'est par le poète Chlomo Haloua (né à Meknès au xviii siècle) que l'on sait qu'il y a eu dans le pays une grande disette entre 1779 et 1782. C'est par le poète espagnol Abraham Ibn Ezra que l'on apprend – parce qu'il lui a consacré un poème – la destruction d'un certain nombre de communautés juives par les Almohades au xiie siècle. Un autre poète, David Hassine, évoque dans une de ses élégies le deuil et les douleurs subies par ses coreligionnaires à la fin du xviiie siècle. Un roi du pays, Moulay Yazid, qui régna par la terreur de 1790 à 1792, a eu droit dans la mémoire et dans les rares archives du judaïsme local, au sobriquet de mézid, un terme qui, dans les textes de la liturgie juive, signifie criminel par préméditation. A son époque, on pillait allègrement les quartiers juifs, on massacrait sans pitié la population sans oublier de violer de jeunes vierges… Yazid le dictateur s'en est pris avec une rare violence à toutes les communautés juives, de Tétouan au nord jusqu'à Mogador, au sud du pays. De nombreux chroniqueurs – le rabbin Yehouda Benattar notamment – rapportent les initiatives qu'il a prises dans le but d'affamer les juifs.
Un des collègues de David Hassine consacrera à son tour un poème de réjouissance (et de remerciements à Dieu) à la mort de ce potentat meurtrier. Et c'est toujours au nom de la collectivité à laquelle il appartient que le poète se lamente, pleure, s'inquiète, espère ou se réjouit.
Le célèbre rabbin Raphaël Moshé Elbaz (1823-1896), originaire de Sefrou, dans les environs de Fès, écrit un poème dans lequel il s'adresse directement à Dieu – comme le fera ailleurs et sous d'autres cieux le maître hassidique Lévi-Itzhak de Berditchev – pour lui rappeler à tout hasard un élément qu'il considère comme important. Les signes prévus par les sages du Talmud comme annonciateurs à coup sûr de l'arrivée du Messie sont déjà là : chacun peut observer en effet pour peu qu'il s'en donne la peine – dit le rabbin – que la misère règne partout au sein du pays. Que les prix des produits alimentaires augmentent. Que rien n'est plus méprisé autant que la sagesse. Que les pervers et les hommes corrompus festoient. Que les pauvres sont abandonnés et humiliés. Que les enfants se rebellent jour après jour contre leurs parents. Qu'ils insultent d'abondance leurs pères et manquent de respect à leurs mères. Que les vieux aux cheveux blancs n'ont pas droit au moindre égard et, enfin, que la vérité est plus absente que jamais…
Les poètes marocains abordent dans leurs œuvres des thèmes kabbalistiques ou ésotériques comme celui des noms de Dieu, de la signification du Tétragramme ou encore celui de savoir pourquoi l'homme a été créé à la veille du shabbat. Une légende déjà évoquée, que l'on se raconte de bourgade en bourgade juive, de mellah en mel- lah, veut que le Zohar (le livre de la Splendeur) ait été révélé au monde pour la première fois dans les communautés juives du Todgha, dans le Haut Atlas.
Un des poèmes les plus célèbres chez les juifs du pays est consacré à ce thème de l'attente messianique et a pour titre Prisonniers de l'espérance (Assiré Tikva), lequel titre fait référence à la formule du prophète Zacharie : Vous qui êtes engagés dans les liens de l'espérance, je vous annonce que je vous paierai au double (Za 9, 12).
הבנייה מחוץ לחומת-שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק
הבנייה מחוץ לחומת
יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).
בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.
על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:
ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…52
מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5 (ראה איור 2.)
הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:
… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.
רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.
יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:
אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!
בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.
בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״
הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.
בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו
חינוך.
המועצה ראתה את הפתרון להידרדרות קודם כל בחיזוק החינוך הדתי, כמשקל לחינוך החילוני של כל ישראל חברים. הרב שאול אבן דנאן אמר בנאומו במועצה הראשונה :
" המרכז הדתי והתורני אשר היה מארוק לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו…הלוך וחסור יום יום, רוּחַ-עִוְעִים רודפת אותם באף לכלות כל זכר למו מן הארץ. תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב כל איש ישראל הנאמן לדתו, עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו, כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המרוקאנית. "
לכן הוחלט על הקמת בתי ספר ברוח הצורה משני סוגים :
1 – הלומדים כל היום תורה.
2 – לימודי תורה בשעות מסוימות בלבד.
גם בכנוסים הבאים עלה נושא זה על סדר היום, והוחלט על קיום " חינוך ציבורי חרדי דתי בכל עיר.
נבחרה ועדת רבנים שתטפל בנושא זה. הרב הראשי שאול אבן דנאן מתח ביקורת על עשירי היהודים במרוקו שאינם תומכים בחינוך. למרות זאת הוקמו בשנות החמישים בתי ספר ברוח התורה בתמיכת הרבי מלובביץ, " אוצר התורה ", הג'וינט, הברית העברית העולמית, הסוכנות היהודית, וגם קופת הסולטאן השתתפה.
חילול שבת.
במועצה הראשונה הוחלט שהרבנים ידרשו בבתי כנסת על קדושת השבת ויזהירו את בני הקהילות שלא יסחרו בשבתות. שני עניינים בהקשר זה חייבו טיפול מיוחד. אסירות ואסירים יהודים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים. פנייתו של הרב דוד עובדיה בנדון לנציג צרפת, כבר בשנת 1944, הושבה ריקם, והוחלט לפנות לנציב העליון הצרפתי. תלמידים יהודיים בבתי ספר כלליים חייבים ללמוד בשבת, והנער נאלץ לעזוב. הוחלט במועצה השישית בתשט"ו, כי הרב הראשי יפנה למנהל החינוך, לאפשר היעדרות התלמידים היהודיים בשבתות. אגב נמסר שבפאס הוקמה חברת " שומרי שבת "
כשרות מזון ויין.
בעקבות ידיעות שיין נמכר בחזקת כשר, ואין פיקוח על כשרות המזון, הוחלט לתבוע מוועד הקהילות להעמיד שומרים – משגיחים בכל מחסני היין ובמקומות שמכינים מזון. המועצה החליטה על צעדים משפטיים נגד חברה שהפיצה יין נסך כאילו היה כשר, ולהענישה ולמנוע ממנה בעתיד סחור ביין כשר. נקבעו כללים לסימון היין הכשר והוקמה ועדת רבנים שתפקח על הביצוע.
פרצות בגדרי הצניעות.
הודע שהרבה נשים יהודיות מסרבות לטבול במקוואות המלוכלכים. בעקבות זאת הוחלט שהרבנים יסבירו את חשיבות הטבילה, וינקטו יוזמה לבניית מקוואות מודרניים בכל הערים.
לאחר חמש שנים פורסם דו"ח ובו נמסר שרק בעיר אחת לא הוקם מקווה. יחסי מין עם פנויות ובעולות : במועצה הראשונה נדונה המכשלה הזו, והוחלט בין השאר : מי שבא על הבתולה או על הבעולה חייב לשאתה.
אם נתעברה ואינו רוצה לשאתה ישלם לה קנס. במועצה הרביעית הוחלט על הגדלת הקנסות על מי שהשחית בתולה. בעיה שהעיקה הייתה גורלם של ילדים שנולדו מפנויות והגברים נטשו אותן. רבים קופצים לקחתם להם לבנים.
היו אמהות כאלה שמסרו ילדיהן לבתי מחסה נוצריים – במראכש לבנות ובעיר תרודאנט לבנים. כדי להצילם מטמיעה, הוצע שיוקם בית מחסה יהודי, והנושא הועבר לוועדה שתבדוק את הדבר.
התשוקה ותיקונה – זו הכותרת לדיון על התופעה שגברים מתייחדים עם נשים ללא קידושין. הוחלט שהוא חייב בכל חיובי הבעל לאשתו, והיא פטורה מכל החובות בחלות על אישה לבעלה, ומעשי ידיה לעצמה.
ניאוף ; כי ידוע פרצות הזנות שהולכת ומתרבה מדי יום ביום. כך נפתח הדיון בעניין חמור זה. והעבריינים אינם מתביישים לבוא לבית הדין ולומר " בפה מלא שבא על אשת איש ". הרבנים היו חסרי אונים למנוע את התופעה או להטיל עונשים, והוחלט לפנות לשלטונות להעניש עונשי גוף את האיש ואת האישה. בפאס היה תקדים שלאחר תלונה לשלטונות, נענש הנואף בשלושה חודשי מאסר.
ממזרים ; פרצה זו הרבתה ממזרים. לכן הוחלט שכל בית דין חייב להודיע לבית הדין הגבוה על ממזרים, ויש לרשום אותם בפנקס מיוחד. לפני נתינת רשות לנישואין, על הרבנים לבדוק בפנקס זה.
החלטות בדיני אישות.
המועצה החליטה כמה החלטות בדיני אישות. הארכת הזמן שבין השידוך לנישואים מחודש לשלושה חודשים, העלאת הקנס והפיצוי על סעודת השידוכין למי שחוזר מהשידוך, קידושין ייערכו בזמן החופה, בניגוד לנוהג הקדום שהיה פער של זמן ביניהם, והדבר גרם לתקלות.
עוד נקבע גיל מינימלי לנישואין – חמש עשרה, בניגוד לנוהג שהשתרש מדורי דורות שבנות נישאו בגיל עשר לשלוש עשרה כשהן עדיין לא בשלות לנישואין. גובה אחיד לסכום הכתובה ;הייתה הצעה שייקבע סכום מירבי אחיד לכל הקהילות. הרקע להצעה היה שרבים כתבו סכומי עתק, ולא יכלו לעמוד בהתחייבות בעת הגירושין.
נגד ביגמיה ; אם האישה מורדת וטוענת " מאוס עלי ", לא יורשה הבעל לשאת אישה שנייה.
ייבום או חליצה ; המנהג במרוקו היה לייבם, אבל לעתים התנגדו הנוגעים בדבר. במועצה השנייה בתש"ט, הוחלט שאם סירבה אישה להתייבם מפני העוני, או שהוא נשוי או מאוס עליה, אז מצוות החליצה קודמת.
אם סירב לחלוץ חייב לספק צרכיה במשך שנה. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות מכתב שקיבלו מהרב עוזיאל בשנת תשי"ב, שכותב " רוב היבמים אינם מתכוונים לשם מצווה ", הוחלט כי אין לייבם בניגוד לרצונה, ובשנה לאחריה הוחלט שאם איש עני הוא, כופין אותו לחלוץ לאלתר.
גירושין ; במועצה הראשונה הוחלט שאין לכפות על האישה להתגרש, בניגוד לתקדימים בקהילות מרוקו עד אז. זו תוצאה של השפעת הנוהג אצל האשכנזים. אישה שמחלה על כתובתה בעת הגירושין, יכולה לחזור בה במשך שלושה ימים.
גט ייכתב רק לאחר שלושה חודשים מיום הקובלנה. המגרש עקרה לאחר עשר שנים, אם כתובתה מועטה, רשאית לקחת את נדונייתה במקום הכתובה. עוד הוחלט על אחריותו הכלכלית של הבעל אם מגרשה כשהיא מעוברת ומניקה.
לגבי השאלה מי ישאר בדירה לאחר הגירושין, הוחלט בהשפעת החוק בישראל שהבעל יידחה מן הדירה, בניגוד להלכה שעל פיה האישה נדחית מהדירה. אבל כל בית דין רשאי לשנות בהתאם לנסיבות. למשל, מורדת או פרוצה תידחה לדירה אחרת.
לאחר שהתברר שיהודים לא מקומיים התגרשו בבית משפט אזרחי, הוחלט לפנות לממשלה שתחוקק חוק לפיו על יהודי לא מקומי לגרש אשתו בבית הדין לפני שהוא פונה לבית משפט, ואם הדבר אינו אפשרי, לחייב את הבעל לזון אותה על פי החלטת בית הדין.
בין בנים להוריהם.
בניגוד לדין התלמוד שבנים אצל האם עד גיל שש והבת אצלה גם בגיל מבוגר יותר, הוחלט להתחשב בגורמים נוספים ועל פיהם להחליט אצל מי הילד במקרה של גירושין : מי מבני הזוג מתנהג יותר טוב ומקיים מצוות, טובת הילד, אצל מי הוא מורגל יותר, מי יאפשר לו חינוך טוב יותר, ואם הילד בר דעת מעל גיל עשר, יש להתחשב ברצונו.
הוחלט על שתיים עשרה תקנות בקשר לחובות בית הדין במינוי אפוטרופוס ליתומים. הסעיף הראשון הוא, שמיד לאחר פטירת האב, על בית הדין לנעול את חנותו עד שימונה אפוטרופוס שידאג לרכושו ולהחזקת יתומיו. מי שכלכל את הוריו הזקנים ונפטר והניח רכוש הראוי לצדקה, חלה חובה על נכדיו היורשים לכלכל את הזקנים. כך הוחלט בעקבות מעשה שהיה, שזקנה הופקרה לאחר מות בנה האמיד שדאג לכל מחסורה.
מגורי הזוג עם ההורים : היה מקובל שזוגות צעירים גרים בבית ההורים, כיוון שזוגות נישאו בגיל מוקדם, והמגורים הקרובים העניקו להם הגנה והדרכה. על פי הדין אין האישה רשאית למנוע מבעלה לגור עם הוריו, בשני תנאים : אם ההורים מצערים אותה, או גורמים לה להתקוטט עם הבעל.
ואולם במועצה הוחלט " שאין דירה עם ההורים כלל רק בתנאי מפורש " כלומר, רק אם הותנה כך מראש, והתנאי פוקע אם הזוג התקוטט כתוצאה מהמגורים המשותפים.