Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
Pour réaliser cette volonté, le sultan Sidi Mohammed signa un ensemble de conventions commerciales avec un grand nombre de pays d'Europe et d'Amérique, dont les textes autorisaient ces derniers à envoyer au Maroc leurs consuls et leurs commerçants et leur garantissaient la liberté de s'installer et de se déplacer où bon leur semblerait dans les ports du pays. Plus encore, et c'est l'objet de notre étude, ils leur donnaient la possibilité de choisir leurs auxiliaires parmi les Marocains (interprètes, secrétaires, courtiers, gardiens, serviteurs et autres…) et de leur 
attribuer le protectorat de leurs pays. Ainsi, ces derniers étaient exonérés des impôts et des charges qui frappaient leurs concitoyens ; ils ne pouvaient être jugés qu'en présence de leurs protecteurs, « et il ne leur était pas interdit de pourvoir aux besoins des consuls et des commerçants où qu'ils se trouvaient ». Par ce système de privilèges divers, le Sultan avait l'ambition de consolider les relations commerciales de son pays avec l'Europe, d'en élargir les horizons et d'en augmenter les revenus, sur la base d'une perspective choisie d'intérêts à long terme, et sur le respect de l'indépendance, de la puissance et de la volonté, car le déséquilibre des forces entre le Maroc et l'Europe n'était pas encore patent et l'avantage consenti aux protectorats consulaires ne représentait aucun danger à l'époque, comme cela se produisit au cours de la deuxième moitié du XIXe siècle, et plus précisément après les défaites de l'armée marocaine dans la bataille d'Isly en 1844 et dans celle de Tétouan en 1860. Cette dernière révéla clairement la faiblesse des institutions de l'État et de leur système archaïque et, selon l'expression de Ahmed Al-Naciri, « retira le voile d'honneur au pays du Maroc, donna la supériorité aux chrétiens et mit en déroute les musulmans comme cela ne s'était jamais fait. Les protectorats se multiplièrent provoquant un grand désastre ».
Annotation Le sultan Sidi Mohammed contracta beaucoup d'engagements commerciaux (plus de vingt) avec les États du Danemark, d'Angleterre, de Suède, de France, d'Espagne, du Portugal, de Hollande, des États-Unis, de Gênes, de Toscane, de Venise, d'Autriche, de Hambourg, de Brème, de Prusse, de Sardaigne, et bien d'autres.
Annotation Parmi les autres systèmes que Sidi Mohammed utilisa
pour renforcer sa politique commerciale : l'ouverture des ports
atlantiques aux négociants étrangers ; la diminution des droits de douane à l'importation et à l'exportation et l'annulation totale de ces droits après qu'il eut déplacé et centralisé le commerce maritime au port d'Essaouira ; l'abolition du « jihad » en mer et de l'esclavage des marins ; les efforts pour le rachat des prisonniers musulmans et chrétiens dans les pays européens et auprès des willayas turques en Algérie, en Tunisie et à Tripoli.
Plus encore, le Sultan fut le premier à appeler – fait sans précédent -, les puissances européennes à abolir l'esclavage par la signature d'un traité international pour l'interdire. Cela amena un journal français contemporain à en faire l'éloge, le commentant ainsi : « Les principes des droits sacrés des nations sont passés des ouvrages des philosophes aux cours des rois du Maroc. Ces principes priment dans leurs affaires. Les litiges religieux entre les peuples n'entravent plus la voie de rapprochement entre eux; et ces mêmes musulmans qui n'acceptaient des païens que la capitidation ou l'épée. Actuellement, nous n'entendons chez eux que des mots d'amitié, de compréhension et d'amour. Bref, l'Empereur du Maroc a écrit qu'il souhaitait que le mot abhorré d'esclavage disparaisse de la mémoire des hommes et que cela soit signé de son nom. »
Durant l'instauration des privilèges des protectorats, et jusqu'au moment où ils étaient devenus un danger menaçant la sécurité et la souveraineté du pays, les juifs comptèrent parmi les sujets marocains qui y adhéraient et qui se précipitaient pour profiter de ces avantages. Cela peut s'expliquer par des raisons multiples, exposées ci-après :
1.- L'État marocain encourageait ses sujets juifs – à l'exception des musulmans -, à communiquer avec les étrangers chrétiens, à traiter avec eux en créant des relations et des affaires, pour deux motifs, à notre avis :
1.1. Les sultans du Maroc pensaient que la fréquentation des sujets musulmans avec les étrangers « mécréants », même si elle était source de profits, pourrait nuire à leur conviction religieuse, les éloignerait des valeurs de l'islam et de ses traditions, et les conduirait à combattre avec force la puissance religieuse conservatrice. Pour cette raison, le sultan Mohammed III, à l'instar de ses prédécesseurs, limita les contacts entre les musulmans et les étrangers, et leur interdit de se rendre en Europe pour des affaires commerciales et même de débarquer sur son sol en cas de besoin, et « il réserva cela à ses sujets Ahl Eddhimma ».
חג המימונה בטריפולי מפי טונה גאוי.
חג המימונה בטריפולי
מפי טונה גאוי.
שתהיה לך שנה ירוקה.
היינו לוקחים את החסה הכי גדולה ומכים בה על ראשם של המבקרים ומברכים: ״שתהיה לך שנה ירוקה״. אצלנו השמחה האמיתית בערב המימונה התקיימה בבית הבחורה המתארסת.
אני זוכרת כשאני התארסתי, כל השכנים באו לביתנו, השולחן היה מלא כל טוב, שולחן מלכים ממש, וכל שכן הביא חסה ירוקה ובירכנו ״מזל טוב״.
היינו מתחילים את השמחה רק לאחר שאבא חזר מבית הכנסת ,הערבים הביאו חמאה, חלב, פולים ירוקים(מגש מלא), והיו מברכים ״שנה ירוקה״. למחרת אנו הבאנו להם, לשכנים האלה מה״מימונה״. החגיגה בבתים התקיימה רק אצל אלה שבתם התארסה, וכל המשפחות האחרות באו לבקרם.
בשאר הבתים הכינו את ה״מימונה״ ויצאו לטייל ברחובות ובשוק, הנשים מקושטות ב״זדאד״ (תלבושת מקושטת). בכל בית ללא יוצא מהכלל אפו לחם עגול, ממש באותו לילה, ובתוך הלחם הכנסנו ביצה קשה וקמצוץ של צימוקים חמוצים (במקום שמרים). ללחם הזה אנחנו קוראים ״מימונה״, לכל ילד אפינו לחם.
למחרת יצאנו לשפת הים או לשדה ולפרדסים, כך ישבנו בחיק הטבע עד הלילה, ליום הזה קראנו צאת החג.
משירי משוררי צפון אפריקה.
פיוט*(חזיון הגאולה), למשורר פראג׳י שוואט חי בתוניסיה כנראה במאה הט׳׳ז.
תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הרב יעקב משה טולידאנו-משה עובדיה
נראה כי חשוב היה לרב טולידאנו לכתוב את התזכיר מפני שלדבריו הערבים העידו עדויות מסולפות לפני ועדת החקירה. הוא ניסה לסתור ולהפריך את טענות הערבים ולחשוף את האמת בשורה של נושאים, ובהם: עזרת הערבים למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, זהותם של המתנגדים הערבים להתיישבות היהודית, התגרות הערבים ביהודים, העסקת פועלים ערבים ורכישת קרקעות בידי היהודים.
נוסף על כך ביקש הרב טולידאנו להציע פתרון לסוגיית הדו־קיום של יהודים וערבים בשטחה של ארץ־ישראל ברוח ועדת פיל ועל פי פתרונות שכבר הועלו לפניה. הרב טולידאנו ציין במפורש שהוא יליד הארץ, חי עם ערבים וידע את שפתם ותרבותם, ונראה שהשקפתו הושתתה על בסיס מציאותי, ומכאן נבעה טענתו שיש למצוא פתרון לשני העמים.
הרב טולידאנו מצא שחשוב לקיים הפרדה גאוגרפית בין ערבים ליהודים, ושכל אזור ינוהל באופן עצמאי, ובאזורים מעורבים הציע לקיים ניהול משותף. במשך הזמן, כתב, יש להעביר יהודים וערבים מאזור אחד לאחר וכך ליצור ריכוזי אוכלוסייה הומוגנית. הוא יעץ ליישם את התכנית וכעבור עשרים וחמש שנים להפיק לקחים ולעשות שינויים על פי הנדרש. אשר להר הבית, המקודש לשתי הדתות, הציע הרב טולידאנו פשרה מרחיקה לכת – לחלק את המקום הקדוש בין המוסלמים ליהודים ולתת למוסלמים את הר הבית וליהודים את הכותל המערבי. ייתכן שהצעה זו נבעה מהיותו פשרן ומציאותי ושונא מלחמות, ואולי נבעה מאמונתו הדתית בביאת המשיח, שאז בית המקדש ישמש בית תפילה לכל העמים.
התזכיר שכתב הרב טולידאנו שמור בארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, החטיבה לארכיונים פרטיים, ארכיון הרב יעקב משה טולידאנו P10/26 המסמך הוא טיוטה לא חתומה, ולא ברור אם נשלח והגיע לידי הוועדה. המסמך בן שישה עמודים, בהדפסת מכונה. מספור הסעיפים לקוי וחסר. הכותב הרבה להשתמש בנקודות, פעמים רבות אחרי מילה אחת. התזכיר מתפרסם פה כלשונו, בכמה מקומות הוספתי ניקוד חלקי להבהרת הכתוב, וכל התיקונים וההשלמות, לרבות מספרי עמודים, באים בסוגריים מרובעים.
תזכיר על שאלת ארץ ישראל
מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה. וכעת באלכסנדריה של מצרים אדונים נכבדים!
חברי הועדה המלכותית בראשות לורד פייל [פיל]
ירושלם
בתזכירי זה רצוני לנגוע בקצת שאלות. בנוגע לשאלה המסובכת של ארץ ישראל. אולי דרברי [דבריי] אלה יועילו לכבודם לפתרון מה. בשאלה זו שהוטלה עליכם לחקור אותה.
הנני יליד הארץ בן העיר טבריה בגליל וגודלתי בין הערבים ותמיד היה לי קשרים אתם. גם הייתי בארצות ערביות אחרות מצרים. עיראק. סוריא. וצפון אפריקא. ועל כן מצאתי לנכון להגיד דברים אחדים.
(1) התנגדות הערבים ליהודים טעות יסודית היא לחשוב שהתנגדות הערבים ליהודים. נולדה אחרי הצהרת בלפור. האמת היא שהתנגדותם מקורה עוד לפני מאות שנים ונודעת [ונובעת] ביסודה מקנאת הדת הטבועה בלב רוב הערבים לכל לא מוסלמי. הערבי יכול הוא להיות ידיד טוב. עם מתק לשון ורוך. ומחמאות. כל זמן שבן גזע האחר אשר חי אתו. עושה לו רצונו. או שתקיף ממנו. אמנם גץ וניצוץ קטן של ריב דברים. או סכסוך כל שהוא. הרי הוא נהפך לאיש אחר. משתנה מן הקצה אל הקצה. ומיד מתגלה לשונא. ורגשות המשטמה הדתית מתבטאות ועושות את פעולתן.
ובארץ ישראל בפרט. שתמיד מיום הכבוש הערבי עד הנה זה יותר מאלף שנה המצב החומרי בה רע [הוא]. הקהלות היהודיות וגם הנוצריות. חיים חיי עבדות ושפלות. חיי סכנה יום יומית. הרדיפות מצד ההמון הערבי וביחוד מצד ראשי המשפחות הגדולות והתקיפות שבארץ. לכל בני הגזעים הלא ערבים כמעט שלא פסקו. בשום זמן. הרדיפות האלה לפעמים היו כלליות. אך ביותר היו פרטיות. נגד יחידים ונגד עדות קטנות. שלא היה בכוחם אפילו להעיר בדברים נגד התקיפים מבני המשפחות ההם. רציחות של אנשים פרטיים בדרכים. ובמארב. בכפרים. ובערים. היו מקרי יום יום. ומחוץ לעיר או לרחוב. היה קשה אפילו לקבוצות אנשים מבני הגזע היהודי והנוצרי להתראות שם. מהתנפלויות של ערבים. בחמשים ששים השנים האחרונות שונה המצב לטובה. על ידי חסות הקונסולים שישבו בארץ בערים הגדולות. אך במקומות שאין חסות כזאת. היה המצב הפרוע הזה נמשך עוד לפני המלחמות מפני כן. נקל לדעת מדוע הישוב היהודי לא התרבה. זה אלף שנים. בארץ ישראל. למרות כל הקשר האמיץ והחבה הקדושה. שיש בלב כל יהודי. לארצו הקדושה. יען ידעו הכל. שלישב בארץ ישראל. זהו לחיות חיים שפלי[ם] חיים מסוכנים. חיים של שמד. בתוך ההמון הפרוע ובצל היד התקיפה והפוש[עת] של המשפחות התקיפות מהעם הערבי. המתיחסות גם לרבים מבני עמם ביחס של עבדים נרצעים. ומכל שכן אל אלה שאינם מבני גזעם.
[2] יש בידי רשימות בכתב יד עברי שנכתבו בשנות 1845-70. שבהם רשום חשבונות של המתנות והשוחדות. שהקהלה היהודית בירושלם היתה צריכה לתת לגדולי המשפחות הערביות אז. אל הוסיני. כאלדי. אלעלאמי. דגאני. ועוד. ועוד. מידי שבוע ושבוע ומידי חג וחג. להם ולמשרתיהם בכדי שלא יזיקו ליהודים. היו מקרים. שנהרגו יהודים בידי ערבים. וראשי המשפחות ההם חייבו את היהודים לשלם הוצאות טלטול ההרוג ושוחד ופיצוי לרוצחים. הרשימום [הרשימות] האלה שנכתבו מזה לא רחוק עוד במאה הי״ט מראים באיזה דכוי והכנעה שפלות ועבדות ושעבוד. היו היהודים בירושלם אז. ומה גם בערים האחרות שבארץ ישראל. שהד קולם לא היה נשמע למרחוק באיזה חוצפה ובאיזה עזות. יכולים הם איפוא באי כוח הערבים בארץ ישראל. לדרוש שלטון על מיעוטים מבני עמים אחרים?
אם כבר כל הנסיונות במקומות אחרים. וכל ההיסטוריא של חיי היהודים והערבים בארץ ישראל. מוכיחים ששלטון כזה. יכול הוא לדכא ולהשמיד את חופשתם וחייהם של עמי המיעוט ההם.
סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים.
מנהג הכפרות
בערב יום הכיפורים נהג אבי להקריב תרנגול שמן ויפה לכל בן זכר, ואילו לבנות – תרנגולת. לפני השחיטה היה מסובב את התרנגול או התרנגולת סביב ראשו של כל ילד לאות כפרה. מספר ההקרבות היה כמספר השמות, כלומר מי שנשא שם נוסף זכה להקרבת עוף נוסף. במקרה זה זכה אבי להקרבת שלושה תרנגולים, כיוון שנשא שלושה שמות. לאחר שחיטה והכשר של עופות אלו, סבתי, מנהג היה לה לעבור בין תלמידיו של סבי שהיו לרבנים, לברכם "לשנה טובה״, לתת את העוף ולתת צדקה, בעיקר בערב יום הכיפורים, לפי שגדולה זכות הצדקה להגן ולהציל מרעות. ביום הכיפורים הכול לבושים לבן, נלווים אל אבא לבית הכנסת. אבא תופס מקומו בבית הכנסת, כולו שקוע בתפילה עד סיום הצום. ביום זה סבתי אינה משה ממקומה בבית הכנסת, אינה מרבה לדבר, שמא תיסחף בלשונה ותוציא מפיה דברי רכילות, והדבר ייחשב לה לעבירה.
אנו הילדים היינו מבלים את יום הצום במוסד ״בית חינוך עיוורים״ שבקרית משה. המרחק לא רב, אך תנאי הטבע, הסלעים הגבוהים והגבעות גרמו לריחוק מה, וההליכה לבית חינוך עיוורים נחשבה לטיול, בגלל המרחק שהיה עלינו לעבור כדי להגיע אליו. מי שעמד בצום יום הכיפורים נחשב לילד בעל אופי, ילד אשר שולט ביצריו, ומי שלא, נחשב לחלש. מנהג משפחתי הוא שיום הכיפורים מסתיים במסיבה משפחתית, אשר אליה הייתה מצטרפת משפחת אלמקייס. ראש המשפחה, חנניה הכנר, וילדיו המתופפים, המבורכים בקולם הצלול, היו פותחים בכל המרץ בשירה וממשיכים בה עד לשעות המוקדמות של הבוקר.
ומי מבני המשפחה לא מכיר את השיר ״אל עצבת בחורים, הרבי ציווה לשמוח"?
הערגה אל מרחבי הטבע
חסד עשה עמנו שר האומה, שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים הביא לנו את חג הסוכות, שכולו ערגה אל מרחבי הטבע. הסוכה, הסכך ופיסות השמים המשתקפות בינותיו, הלולב, האתרוג והערבה של ״הושענא רבא״ מהווים חלק עיקרי באווירת החג. את הסוכה נפל בחלקי לקשט, ואבא היה קונה את הקישוטים היפים ביותר והמרחיבים בצבעם. תמיד הקפיד כי שבעת המינים ייתלו בתקרת הסוכה. הלילה הראשון היה המרהיב ביותר. לאחר ארוחת הערב היו מתקבצים ידידים, תושבי השכונה, ושרים שירי מולדת.
ואחרון אחרון: שמחת תורה; תכונה עליזה הייתה משתררת לקראת החג הזה. רוח עליזות הייתה משתלטת בקרב הילדים בראותם כיצד מרכזים בבית הכנסת את הספסלים בפינה אחת, כדי לפנות מקום להקפות ולריקודים. מסתכלת הייתי באבא כיצד החזיק ספר תורה בידיו ורוקד, ומי לא מכיר את שמואל שושי, אשר ברקיעת רגליו ובמקלו דאג לנצח על ההקפות?
הנרות הללו
חנוכה היה החג הקל והחביב מכולם. תכונה מיוחדת לא הורגשה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשכל בני הבית היו ישנים, הייתה סבתא לשה את הבצק כדי שיטפח ומטגנת את ה״ספינג׳״(סופגניות), שריחם המיוחד היה ממלא את כל חדרי הבית ומעורר את הילדים משנתם.
כל ילד קיבל את מספר הספינג׳ שהגיע לו, וחלילה שלא יקופח אחד הילדים.
אמא הייתה עורכת משלוח של ספינג׳ לידידים מבני עדות שונות, שטעמו היה שונה מהסופגניות הרגילות. בשוב אבא מהעבודה היו בידיו חנוכיות קטנות, נרות, וכן כדים קטנים מחומר, ובהם דמי חנוכה.
חלה קטנה ובמרכזה ביצה
אהבה יתירה הייתה לי לחג הפורים, כיוון שבישר את בוא האביב ואת ימי הפסח המתקרבים. בייחוד קסמה לי מידת נדיבות הלב, הבאה לידי ביטוי בחג זה במשלוח המנות לידידים וקרובים רחוקים, וכל התכונה הכרוכה בו. כאן תפקידה של סבתא באפייה היה רב. יום קודם הייתה מכינה עיסתה, ועם שחר הייתה מתחילה ללוש הבצק ולהתקין חלות. חלה אחת קטנה ובמרכזה ביצה שלמה עם הקליפה, לבן הבכור, ושאר החלות לכל בני המשפחה, כשכל חלה נושאת במרכזה ארבע ביצים. חלות אלה מובלות על מגש אפייה ונלקחות למאפייתו של האופה שחוד, שגר בקצה השכונה. עד היום איני יודעת מה סימלו הביצים על החלות, אך בחלות אלו פתחנו את סעודת פורים.
בבהילות יצאנו ממצרים
מפורים ואילך כבר הייתה מורגשת התכונה של חג הפסח המתקרב, שהוא זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. בוא החג בישר את יציאת החורף, על כפורו ועל שלגיו, את הטורח הרב בניקוי הבית, סיודו, שיפוצו לכבוד החג, ההכנות לאפיית המצות, לחידוש המלבושים לכל ילד, ואחרון אחרון: את הגעלת הכלים וביעור החמץ. הייתה זו דרך ארוכה ומייגעת, שהוליכה אל שיא החג, אל תפארת ליל הסדר ומתק ניגוני ההגדה.
כל בני המשפחה היו מסובין סביב השולחן, ואל המשפחה היו מצטרפות משפחות אורחות. רוב המוזמנים היו יהודים, הרחוקים מן המסורת, אשר אבא דאג להזמינם ולקרבם אל מנהגי היהדות. משפחה קבועה חגגה אתנו כמעט בכל שנה את חג הפסח, משפחת שטיין, ובנותיהן, יעל ונעמי. תמיד נתמלאתי כעס על שהן גוזלות קטע מקריאת ההגדה. אבא היה נושא את מגש הנחושת, עגול ורחב, ובתוכו כל הברכות: זרוע, חרוסת, מרור לכריכה, כרפס, ביצה קשה לבן הבכור ומרור לברכה. המגש, על כל תוכנו, היה מכוסה במפה לבנה ויפה. אבא העביר את המגש מעל ראשיהם של כל בני המשפחה בברכה ובשירה ״בבהילות יצאנו ממצרים״.״ המתח הלך וגבר לאחר הטמנת האפיקומן על ידי אבא. שמונה ילדיו ועוד ילדי המוזמנים היו מתרוצצים בחדר באי שקט למציאת האפיקומן. המוצא את האפיקומן זכה בטיול. הארוחה הוגשה על ידי אמא, ופה יש לציין שאמא החדירה לביתנו מאכלי עדות: הגפילטע פיש והקניידעלך ליד הדג החי, המטובל בפלפל אדום, והפולים והזיתים המבושלים עם הבשר. את ליל הסדר היינו מסיימים במחרוזות שירי פסח ״אחד מי יודע״, ״דומם שטה״ ומחרוזת שירי מולדת.
״תרווחו ותסעדו"
את חג הפסח עצמו היינו מסיימים ״בערב המימונה׳,ערב אשר עורכים בו שולחן מתנובת הארץ: החלב, החמאה, הדבש והלבן. החדר קושט בירק, סימן לשנת בריאות, לשפע ולממון. ומכאן השם "מימונה". קבלת האורחים בערב זה הייתה ללא הודעה מוקדמת. כל עובר אורח יכול היה להיכנס ולהתכבד. את המלה "שלום״ מחליפה המלה ״תרווחו", הלקוחה מהמילה "רווח". נקודת השיא הייתה אכילת המופלטה, המרוחה בחמאה ודבש. המופלטה זו פיתה דקיקה ביותר העשויה מקמח, והיא המפגש הראשון שלנו עם החמץ.
ערכנו ביקורים מבית אל בית, כאשר התהלוכה הייתה הולכת, וגדלה והופכת למצעד של צועדים בשירה ובריקודים.
בין ילדי האשכנזים לילדי המוגרבים היה נהוג משחק, אשר בו היו ילדי המוגרבים וילדי האשכנזים מתקהלים בבית הכנסת של האשכנזים, כשילדי המוגרבים היו אוחזים ירק בידיהם ומצליפים בילדי האשכנזים, סימן לאיחולים לשנה ירוקה.
חג השבועות
חג השבועות שבה אף הוא את לבנו, על מאכלי החלב והגבינות, ועל המנהג שהיה, שכל אורח וכל בן משפחה "זכה״ למטר מים.
ה־13 במרס
ה־13 במרס היה צו קריאה לכל שבט אזולאי. המשפחה המפוזרת בכל חלקי הארץ גילתה רגישות מיוחדת לתאריך זה. ידוע לכול, כי בתאריך ה־13 במרס חוגג שבט אזולאי את יום הולדתם של אבא ואמא. שאר בני המשפחה ילידי מרס הצטרפו לחגיגה זו. את ימי ההולדת נהגנו לחגוג בביתם של ההורים, וגם בביתה של אחותנו פנינה, ברמת־גן. מבאר שבע ואשקלון, מטבריה וירושלים, הגיעו כולם, כשסירי תבשיל בידיהם. מי עם הזיתים המבושלים והקציצות, מי עם הבורקס והסלטים למיניהם, ומי עם הקובה והחמוצים – כל מאכלי העדות. כולם במצב רוח מרומם, אבא ואמא היו האורחים, כאשר את יום ההולדת והתוכנית ארגנו הילדים והנכדים. בערב זה נשמעו שירי ילדות וסיפורי עבר, והנכדים לא שכחו לחקות את הסבתא והסבא כפי שנראו בכל ־תקופות. במצב רוח מרומם היו נקראים להרמת ־כוסית ולברכת בעלי השמחה, ואחרון אחרון קוראים את מגילת המשפחה.
" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל
הגיליון הראשון 11-05-1909
אולם סילמן חתר ליעד אחר: ׳שואף אנכי שיהא העתון בירושלים אורגנם של סופרי יפו ועסקניה – של הישוב החדש׳ ולשם כך התייעץ עם עסקני יפו. לדעתו, ׳ליצור עתון חדש […] דורש הוצאות מרובות מאוד [.״ אולם] על ״חרות״ זו לא נוציא שום הוצאות׳ והוסיף ׳אשמע לכל עצה טובה שתבוא אלי׳ מסופרי יפו ו׳בלעדי תמיכתכם המוסרית לא אגש לעניין הזה׳. הוא ביקש מהסופרים להודיע לו החלטתם ובינתיים לשמור על כך בסוד. פנייתו של סילמן, שלא על דעת בעלי ׳החרות׳, חתרה בחשאי להכפיף את עיתונם לסמכות מבחוץ כ׳אורגאן של סופרי יפו׳. מכל מקום הפרסומים ב׳החרות׳ בכל הנוגע ל׳חיינו׳ היו מאולצים ומתמיהים. כך, הפרסום המוקדם על ׳חיינו׳ בא ב׳החרות׳ רק בגליונו האחרון(כ״ט אלול תר״ע) שלפני הופעת העיתון החדש, ואילו ׳האור׳ הודיע על כך כבר בי״ב אלול. מחדל פרסומי־מסחרי כזה אינו אופייני ל׳החרות׳, שנהג להקדים בפרסום שכלולים עתידיים בו. בהודעה זו גם לא צויין ש׳חיינו׳ יופיע במקום ׳החרות׳, ואילו משחדל ׳חיינו׳ באה מייד הודעה ב׳החרות׳(י״ד תשרי תרע״א) – ׳לק וראינו: בגלל עכוב רשיון הממשלה הננו מוציאים לעת עתה את עתוננו שוב בשם ״החרות׳״. ומיד אחרי כן: ׳לקוראי ״חיינו׳״: ׳בעריכת ״החרות״ אין אני לוקח שום חלק. ברגשי כבוד ק״ל סילמן׳. כעבור חודשיים האשים סילמן את ׳החרות׳ בשחיתות ובנטילת כספים כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעות. על כך השיב ׳החרות׳: סילמן ׳מתנקם בנו על קצור ימי ״חיינו״ שבעוונותיו לא נתארכו׳. הויכוח נמשך ו׳החרות׳ שב והאשים את סילמן: ׳יש לו חשבונות פרטיים עם עורכי ״החרות״ יען שדחוהו ממחיצתם ועשו קצור ימים לסמרטוטו ״חיינו״, אשר בו רצה למלא מקום ״החרות׳״ – כאילו כפה סילמן את ׳חיינו׳ על אנשי ׳החרות׳ ומדובר בעיתונים עדינים זה לזה. המתח בין ׳החרות׳ לסילמן ניכר גם כן במכתב פרטי שלו, סמוך לסגירת ׳חיינו׳: ׳לערוך את ״החרות״ אין ברצוני, ובתור נסיון הצעתי אמנם למו״ל שאערכו בלי שמי אולם המו״ל לא נתרצה [״.] ומצטער אני ביחוד על שנכזבה תקות אחי הסופרים לעשות בירושלים דבר מה׳.
נראה שסילמן קיבל את עריכת ׳חיינו׳ לאחר שסופרי יפו ניאותו לפנייתו לעשות עיתון זה ל׳אורגן׳ שלהם. ׳חיינו׳ נסגר בגלל שלילת רשיונו, לדברי סילמן עקב הלשנה, עם זאת אפשר שהמו״ל שלו נכזב מהציפיות מסילמן ומסופרי היישוב החדש, שהרי ׳חיינו׳ היה אמור להיות, בלשון המודעה על הופעתו: ׳עתון הגון […] הד נאמן לחיינו בארץ […] מעין מרכז לסופרינו […] לעובדי עבודת התחיה ולכל הוגי הדעות אשר בתוכנו […] ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו […]׳. כשלון הציפיות ניכר כבר בגיליון האחרון של ׳חיינו׳ ובהודעה ׳לקוראינו׳ הוגדר רק כ׳ניסיון׳, כ׳עתון עברי׳ בדרך לעיתון האידיאלי הנכסף.
רק שלושה גלימות של ׳חיינו׳ יצאו לאור(ד׳-ט׳ תשרי תרע״א), אך לא השתתפו בהם טובי הסופרים והפובליציסטים בארץ ולא היו בהם חידושים ושיפורים מופלגים בהשוואה ל׳החרות׳. ׳חיינו׳ ניכר בהביאו שיר או סיפור בכל גיליון, אך איכותם הספרותית אינה מרשימה ואין בהם יצירות מהספרות העברית החדשה. הלשון הסגנון והעימוד ב׳חיינו׳ טובים יותר. בתחום החדשות אין שינוי ניכר, אפילו היישוב החדש והמושבות לא זכו ליתר הבלטה. מאמר פובליציסטי ממש היה רק אחד, מאת ד״ר יוסף לוריא, על הבעיה הערבית, שפורסם קודם לכן בלשון אחרת. מתשעת המשתתפים שניתן לזהותם, רק ארבעה הם ספרדים ורק שלושה מהתשעה לא השתתפו ב׳החרות׳: ד״ר לוריא, מרים שמחון המזדהה כספרדייה וע־ן, הוא עגנון לדברי נורית גוברין, המפרסם מעשייה, מעין אנקדוטה סטירית, שאפשר נכתבה ופורסמה כבר בחוץ־לארץ ואין בה מהסגולות של סיפוריו הבשלים. ׳חיינו׳ היה הניסיון היחיד, הלא־מוצלח, למימוש רעיון ׳העיתון ההגון׳.
היה מיזם נוסף מצד חוג הסופרים לשותפות עם ׳החרות׳, באביב שנת תרע״ב. במשא ומתן ביניהם הוצע להעביר ליפו את המערכת והדפוס של ׳החרות׳. העורך ח׳ ק־עטר ציין, כי ההעברה תייקר את הוצאות הייצור ותביא להפסד הכנסה מירושלים ולכן ביקש את תמיכת שותפיו, כדלהלן: אלף פרנק לשנה ׳לא לקופת העתון׳ אלא לשיפורים, חצי מהוצאות העברת הדפוס, דירה למערכת ולדפוס, ולבסוף ׳וזה העיקר:
השתתפות טובי הכֹּחות הספרותיים שבארצנו, שלא יפסיקו את השתתפותם כל זמן שהעתון יהא קיים (וזה יהיה בלי ספק!) נכונותם של ראשי ׳החרות׳ לשותפות עם סופרי יפו באה כשעיתונם היה בקו עלייה, המכתב המצוטט נכתב שבועיים לאחר הופעת ׳החרות׳ כיומון, בעוד שעיתונים אחרים שהיו מועמדים לשותפות היו במשבר. בן־עטר הסביר את נכונותו:
ובהיות שחפץ אני [״.] לשכלל את ׳החרות׳ ולעשותו לעתון חשוב, פרוגריסיבי, עתון עברי ארצי־ישראלי [״.] שיגין על עניני הישוב החדש והישן [״.] עתון שאליו שואפים כל החובבים את ציון ופריחת הספרות העברית בארץ האבות – החלטתי והסכמתי לותר על הרבה ענינים הנוגעים לפחות לעצמי ולהעביר את העתון ליפו ולמסרו בידי סופרים הגונים [.״] ולעשותו לעתון כרצונם – כרצון הקהל.
אולם המשא ומתן נכשל, אף שבן־עטר הודיע שאפשר להעביר את העיתון תוך חודש. ב׳החרות׳ לא פורסם על כך מאומה, רק ב׳האור׳, מאוחר יותר, נכתב על כך: ׳וכמעט שבא הדבר לידי גמר, לולא סבות חצוניות שונות, כמו למשל העברת ״החרות״ ליפו, הצרת גבוליו של העורך וכדומה׳. קשה להניח שהתנאים הכספיים מנעו את השותפות, שהרי עורך ׳החרות׳ ביקש תמיכה של 2,500 פרנק לשנה, לעומת גרעון צפוי של 15,000 פרנק בשנה בהוצאת ׳עיתון הגון׳ עצמאי. גם אין סימן שהכישלון נבע ממחלוקת אידיאולוגית, לא בניסיון של ׳חיינו׳ ולא בדיונים על שותפות עם ׳החרות׳, אולי נבע ממחלוקת על סמכויות, שנרמזת בכתבה ב׳האור׳. השותפות של הסופרים היפואים עם ׳החרות׳ נידונה שוב באביב תרע״ג, בתכתובות פרטיות ובעיתונים, עקב הדיונים עם אוסישקין. כך, מ׳ בן הלל הכהן כתב לאחד העם, שיש בלבו: ׳להביא ליפו את ״החרות״ שעורכו בן עטר הוא ספרדי הנוח לקבל עליו מרות שלנו ושאפשר אולי לשנות את תיכנו ולהיטיבו באחריתו. זה יקטין הרבה את ההפסד, יען כי גם בית דפוס להעורך וגם כ־1300 חותמים׳. זו עמדה פטרנליסטית, בדומה להתנהגותו של סילמן בפרשת ׳חיינו׳, שרואה ב׳ספרדי׳ מי שינוח לקבל עליו מרות שלנו׳ אולם לא שותף שווה ערך וזכויות. ניסיון אחרון עשה ח׳ בן־עטר מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים:מכתבו משקף עמדה לאומית, תמימה כלשהי, כגון שעם העברת הדפוס ליפו יעזרו אנשי ׳החרות׳ הרבה מאוד למוסדות הלאומיים והציבוריים הן בענייני דפוס ׳והן בתמיכה רוחנית׳, ושרצונם לשותפות ׳נובע ממקור טהור […] להטבת קנינינו הרוחניים והגנת ישוכנו היקר׳.
התכוננתי להוציא שוב את ׳החרות׳ [.״] ואולם בהִודע לי שיש בדעת עסקני הישוב להוציא עתון חדש באתי איפוא בדברים עם כבודו [י׳ טהון] לשתף את העסק ביחד, היינו שאנו נתן את החֹמר (הדפסה וניר וכוי) והם יתנו לנו את הרוח (העריכה וכוי) ועי״ז [ועל־ידי זה] תהא לנו האפשרות לגבות את החובות שמגיעים לנו ולא נסבול הפסד עצום [משנות המלחמה].
גם ניסיון זה לא צלח. עסקני היישוב לא היו מוכנים לשותפות, אלא להסדרים כספיים שיהוו פיצוי על אי חידוש ׳החרות׳.
ראוי לציין, כי בעלי ׳החרות׳ הצהירו לא אחת כי אכן עיתונם הוא, או ראוי להיות, ׳העיתון ההגון׳. כך, במלאות שנה להיותו יומון פנתה המערכת אל הסופרים הדורשים ׳עתון הגון׳: ׳בואו נא ״והגנו״ את עתוננו […שהוא] פתוח לרוחה […] מגין ולוחם בעד עניני הלאום העברי בארצו ההסתורית […] לא יסור […] מהרעיון של תחית עם ישראל ושפתו העברית׳. רק פעם אחת אכן היה ׳החרות׳ העיתון של היישוב הלאומי – במלחמת השפות.
על גורל היהודים במרד היוונים
מס מלחמה ושירות
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
נוסף על הצרות שגרמו המורדים, הטילו השלטונות מסי מלחמה מיוחדים וחובת שירות, שניתן היה להמירה בכסף. בשאלוניקי הטיל המושל מס כזה על היהודים ב־26 ביולי 1821. באותה שנה נדרשו יהודים לשרת בחיל הים העות׳מאני, ופורסם פירמאן המחייב שלושים יהודים מרובע באלאט שבקושטא, וכן מספר דומה מרובע חאסקוי בשירות זה (כנראה המירו היהודים את השירות בתשלום). בשלב מסוים דרשו יהודים אלו כי גם אחיהם מרבעים אחרים ישאו בעול, אך אלה סירבו, בטענה כי הפירמאן מחייב רק תושבי אזורים מוגדרים. העניין הועבר להחלטה של חכמי העיר, שנחלקו בדעתם ולא הגיעו להכרעה; לפיכך לא חייבו יהודים אחרים להשתתף בעול.
גם מיעוטים אחרים חויבו בשירות דומה, וגם אלה יכלו להמיר את השירות בתשלום. כך ניתן להסיק מביטול התשלום המיוחד כעבור כשנה. במכתב של השגריר הבריטי בקושטא, מן ה־25 ביולי 1822, נאמר כי חמישה ימים לפני כן פורסמה פקודה בקושטא, המשחררת יוונים, ארמנים, ויהודים בבירה מהתשלום היומי של 400 פיאסטר שהוטל על כל עדה במקום שירותם של מאתיים ימאים (נספח ד׳).
המצוקה הכלכלית
הדים למרד היוונים, המחסור שנבע ממנו בחפצים שיהודים נזקקו להם, והמצוקה הכלכלית, מופיעים במקורות רבים. ר׳ אברהם בן בינבינישטי גאטינייו (תקנ״ט-תר״מ/1880-1799), שפעל בשאלוניקי, כותב:
שנת תקפ״א ליצירה שנת בצורת היתה צוק״ה על גבי צוק״ה מחמת מרדין שמרדו הערלים היוונים לאדוניהם הוא אדונינו המלך יר״ה ומחמת זו בחג הסוכות שנת תקפ״ב עברו עלינו מי המרים להמציא לולבים… ובאלף צרות בחמלת ה׳ נזדמן לנו מעט מזער כמו ט״ו לולבים אך הדסים לא נמצאו אפילו עלה א׳ דממקום שהיה רגיל לבא בכל שנה ושנה המקום ההוא היה יער והיו שם נחבאים הערלים במקומות שרואים ואינם נראים, ונדרנו לתת ממון הרבה פן ואולי המצא ימצא מי שילכו שמה גוים ערלים או תוגרמים ולא בא.
בשנת תקפ״ב כתב חכם בשאלוניקי כי ״מפני חמת המציק צרת המלחמות והגייסות ובלבול הזמן בין בים בין ביבשה״, לא יכלו סוחרים בקושטא לשלם לפאטור בליוורנו.
לאחר דיכוי המרד, אמר ר׳ רפאל אשר קובו, אף הוא מחכמי שאלוניקי (תקנ״ז-תרל״ה/1875-1797) : דכיון שבדור הזה שאנחנו עומדין בו קא חזינן כי קרוב יום אידם דמתכנעין והולכין וצרות רבות ותקופות זו לזו באות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וחסרון כיס קשה מכולם, ודאי דימהר ויחישה (המשיח לבוא) עלינו.
הציפייה המשיחית המתמדת קיבלה יתר תנופה בעתות של מלחמות ומשברים. דיכוי הנוצרים על ידי המוסלמים העות׳מאנים נחשבה גם בדורות עברו מאותות הגאולה.
הקשיים הכלכליים שעליהם דיברו החכמים הנ״ל בדור המרד נמשכו עוד שנים אחדות לאחר מכן. בהקדמה לספר ״באר המים״, שנדפס בשאלוניקי תקצ״ו (1836), כותב בנו של המחבר:
רב שבענו בוז בגלות החל הזה, דלונו מאד… כשל כח הסבל משא מצריים (־נוצרים) וידל ישראל… כי עלה השער למעלה עקרבים, רבים מכאובים זה רודה וזה מרדה… צא נא לישע עמך.
הוא רומז למצוקה הכלכלית שגרמו היוונים והתורכים; כרגיל, הוא מסיים בתקוה המשיחית.
חכם אחר, ר׳ שמואל רפאל בן חביב (תקע״ג-תרמ״ה/1885-1813), כותב כי בשל ״מרד הערלים נתבלבל העולם״, ויהודים שהלוו כסף באותה העת לא יכלו לקבל את הלוואתם, משום שהלווים ירדו מנכסיהם.
יהודים פעילים בדיכוי המרד
בניגוד לתיאורים על היהודים כקרבנות סבילים של המרד, אחדים מההיסטוריונים מגנים את היהודים על חלקם הפעיל בדיכוי המרד בשירות התורכים. לדבריהם היו היהודים פעילים כמוסרי מידע על מרגלים יווניים, כלוחמים מתנדבים, כמחסלי נוצרים לאחר כניעתם וכאוספי ביזה שהרוויחו על חשבון רכושם המוחרם של היוונים. הדברים התבססו על תעודות תורכיות, המדווחות על הרכוש שנאסף מערים במקדוניה שנכנעו לאחר הקרבות בשנת 1822. נמסרו תיאורים על קבוצות של 500 או 600 יהודים לובשי מדים ״צמאי דם״, שהתנדבו להילחם לצד העות׳מאנים תחת פיקודם של יהודים ששמותיהם צוינו. אלה, כאחרים שחיסלו יוונים נכנעים, טבחו בשבויים היווניים תוך שמחה לאיד. המניע, לדברי המחברים הללו, היה הרצון לרשת עמדות כלכליות שהיו בידי היוונים ולנקום בהם על שהתחרו ביהודים — כל זאת נוסף על האיבה ממניעים דתיים. התיאורים רוויים שנאה. היסטוריונים אלו טוענים כי היהודים נענשו על עוול זה בכך שהוטלו עליהם מסי מלחמה על ידי העות׳מאנים.
היבט זה של המרד אינו בא לידי ביטוי במקורות יהודיים; אף לא מצאתי על כך מידע במקורות אירופיים מודפסים או בתעודות בארכיון הממלכתי הבריטי. סביר יותר כי יהודים אולצו בלחץ העות׳מאנים, להתגייס ולעסוק בחיסולם של המורדים. עובדה זו הפכה להאשמה כאילו היהודים נהנים לפגוע ביריביהם היוונים.
תיארנו כאן כמה פרטים על גורלם המר של יהודים בזמן מרד היוונים, משום שנחשבו על ידי המורדים לאוהדי התורכים ועוזריהם. השנאה על רקע דתי וכלכלי שימשה קרקע נוחה לעלילות בדבר חלקם הפעיל של היהודים בהתנכלויות נגד היוונים. אילוצם של כמה בודדים לגרור את גופתו של גרגוריוס יצרה את העלילה על יזמתם בהריגתו! דיווחו של השגריר הבריטי, שתיאר את התלייה ולא הזכיר כלל את חלקם של היהודים, מעיד שתפקידם היה שולי. התעודה על הפרעות ביהודי אודיסה בעקבות התלייה מאשרת את המקור היהודי בנידון. טבח הארמנים באניה שהפליגה מארץ ישראל הוא פרט נוסף בשורת מעשי אכזריות של היוונים. לבסוף, התשלום המיוחד שהוטל על יהודים, כמו על מיעוטים אחרים, במקום שירות צבאי וביטולו ביולי 1822, מאירים פן נוסף במצב על רקע מרד היוונים.
ON THE TRADE IN HEBREW BOOKS BETWEEN ITALY AND THE OTTOMAN EMPIRE DURING THE XVIth CENTURY
ON THE TRADE IN HEBREW BOOKS BETWEEN ITALY AND THE OTTOMAN EMPIRE DURING THE XVIth CENTURY
by
- BARUCHSON
The two great centers of Hebrew printing in the 16th century operated on both sides of the Adriatic: in Italy, primarily in Venice, and in the Ottoman Empire, particularly in the cities of Constantinople and Salo- nica. The social and economic ties between the Jews of these two centers naturally gave rise to commerce in the new commodity: the printed book. The present study describes the economic and social characteristics of the new trade, and is based on statistical information and literary evidence of the period.
The sources at our disposal reveal that Italian printers considered the great communities of the East a major market for their product. At the beginning of the century the noted Venetian printer, Daniel Bomberg, was the major distributor of Hebrew literature in the East; his books also reached Jewish centers in Egypt, Africa and India. Other printers, such as Marco Antonio Giustinian and the Jewish printers of Mantua and Cremona, also sent their books to the Ottoman Empire. The burning of the Talmud in Italy in 1553 and the increased expurgation operation over Hebrew printing there rendered the East a major destination for prohibited books. The leading activist in the distribution of these books was Giustinian, who established a center for prohibited books on the island of Cephalonia in the Aegean. Books were smuggled there from Venice, and then distributed to the communities of the East. We have no information on the dimensions of this export trade to the Ottoman Empire, but from the fact that the local presses of Constantinople and Salonica produced very few editions of halakhic and basic religious literature, we can deduce that Italian printers supplied these books in great quantities. In fact, the maintenance of spiritual life and orderly educational activity in the East was dependent on the supply of books from Italy, and this played a major role in the cultural development of the Jews of the Ottoman Empire.
While the pre-eminence of Italian Hebrew printers created a major export trade to the East, books printed in the East also enjoyed a certain popularity among Jewish readers in Italy. Two important sources enable us to appraise the dimensions and character of these imports from the East. One of these is the catalogue of Daniel Bomberg's bookstore in Venice, which indicates that merchant's stock in the 1540's. Secondly we have the book-lists enumerating the books possessed by the Jews of Mantua in 1595; these lists were drawn-up as part of a 'cleansing operation' by the Church and contain 430 private collections as well as a number of public ones. One list describes a commercial collection belonging to a bookstore owner by the name of Izhak Weilla Ashkenazi. Bomberg's catalogue shows that a major proportion of the books in his store came from the Eastern presses. These were primarily books not printed by Bomberg, and in subjects that enjoyed only limited public interest: fiction, midrash, science etc. By importing books intended for a select public, Bomberg strove to maintain the renown of his store, and at the same time used the opportunity to test the Italian market for such books.
In contrast, Izhak Ashkenazi's store in 1595 stocked only a few books printed in Constantinople and Salonica. This probably resulted from the fact that his store mainly served the needs of a clientèle interested in liturgical books and basic halakhic works. Readers interested in books printed in the East were obliged to use their own initiative in acquiring them.
A more detailed and clear picture emerges from an analysis of the books contained in the libraries of the Jews of Mantua. It appears that 49% of the books they possessed were printed in Constantinople, and 44% in Salonica. These are impressive figures, pointing to a meaningful import of books from the East to the printing center of Italy. In terms of quantity, however, only a limited number of each book printed in the East found their way into the libraries of the Jews of Mantua. The imported books reflect a wide range of interests, and the common denominator of many was the fact that they were the first or only editions. The interested readers were a small group of rabbis, scholars and bankers, with particular literary or professional interests.
The trade in Hebrew books between the East and the West contributed much to the enrichment of the spiritual life of the Jews in both centers. The Italian center provided primarily works of a ritual or halakhic nature, necessary for an organized life of Torah and education, while the presses of the Ottoman Empire contributed to a broadening of the literary horizons of Italian scholars.
Appended to the article are the lists of books from the East found in the stores of Venice and Mantua, as well as the private libraries of the Jews of Mantua.
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב
עוד מבליט הוא קו אחר של הגלות, המיוחד אולי למארוקו, והוא עולם הכבד של המסים: ״כי בגלות לנו ב׳ מעיקים. הא׳ בדברים הגופיים — מסים וארגוניות… והב׳ בדברים נפשיים בביטול תורה ומצוות״. הוא מודע גם לקו שלילי אחר של הגלות — הסכנה שבהמרת הדת. הוא מביא מדרש מפסיקתא רבתי:
משל לגבור, (זה הקב״ה) שהיה עובר בנהר ובנו עמו, (כמאמר עמו אנכי בצרה), בא השבולת, (רמז לגלות), לשטוף את הבן (שעזבו הא״י [האל יתברר]) אעפ״ב תבן תפוס באביו (שהאל ית׳ משגיח בנו השגה׳ נסתרת וצפונה). עברה השיבולת על ראש ,הבן, (רמז למלכיות), .התחיל צווח אילולי שאתר, מחזיקני ומשגיח בי כבר הייתי שטוף בשבולת (וחזרני לאמונתם) אלא מה הנייא שאני עומד ומתבלבל במים, (רמז לגלות ההוא מונע גדול בשלמות), פצני ופדיני .
השיבולת השוטפת היא לדעתו סכנת המרת הדת הרובצת לפתחו של כל יהודי בגלות, אלמלא אותה ״השגחה נסתרת וצפונה״ העומדת לנו לבל נעבור לאמונתם. צד חיובי אחר מוצא המחבר בגלות וצרותיה. את הפסוק ״ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו״, מפרש הוא: ויעצימהו — מפני צריו:
כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וא״כ הוא היה סבה — בלחצו את ישראל — שיפרה. כי כל דבר יתקומם נגד המנגד וכ״ש ההשגחה האלקית… על דרך אל זה אביט אל עני ונכה רוח… ואמר כאן שהפרה ישראל והעצימהו — מצד צריו שהיו צוררים להם ״ .
שמא הסבר פסיכולוגי זה מסביר גם ׳התופעה, שדווקא בתקופות לחץ יצרו חכמי מארוקו יצירות גדולות בשדה התורה, ורוחו של הציבור היהודי לא נפלה.
דבריו המרובים על הגלות והסברתה מכל צדדיה מראים בעליל, כי הטראומה של הגירוש לא שככה גם בדורו, דור שני לגירוש. היאוש כרסם כל חלקה טובה בציבור היהודי, והיה צורך בדברי עידוד כלפי כל המיואשים הללו. בהקדמתו למגילת אסתר משמיע הוא דברי עידוד וחיזוק חמים:
עוד כוונה שניה… בפתשגן כתב המגלה שישיבו זאת ישראל על לבם בהיותם בגלות ויהיו נזכרים אצלם ולא ימירו דתם ולא ימר ריחם ולא תרפינה ידיהם באמרם אבדה תקותנו נגזרנו, ולא יהיה להם סבר בגאולה ויאמרו מה תעשה כבשה א׳ בן ע׳ זאבים יזכרו זאת ויתאוששו וידיהם תעשינה תושיה ויאזרו חיל בשכבר היו נתונים להשמיד להרוג ולאבד והשגחתו ית׳ היא שעמדה לאבותינו היא גם היא תעמוד לנו ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק. הנה אלקים יבא ויושיענו אל תירא כי עוד חזון למועד בא יבא ולא יאחר .
רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
המקובל, מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל. אחרי נידודים רבים הגיע לצון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.
כאן הוא כותב את ספריו " צרור המורא " על חמישה חומשי תורה ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בונציה בשנת רפ"ב – 1522, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.
רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. את כל יסוריו מקבל באהבה. ספריו " צרור המור " ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל.
הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון.
וכה מספר רבי אברהם סבע בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "
" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת כל הספרים.
והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא ללישבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.
והבגיע ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, בהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת עץ זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני. פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם.
והייתי אומר הלא זה טובה לי מבנים ומבנות, ולא ראיתים יותר, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.
ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה…אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסר מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה "
כאמור, היה רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד לפני הגירוש. דבריו מובאים על ידי רבי יצחר אברבנאל, השל"ה הקדוש, ודם רבי משעון אוסטרופולי מביאון בספרו " דן ידין ".רבי אברהם סבע היה תלמידו של יצחק די ליאון, ומביאו בספרו, פרשת וירא, " מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל "
רבי אברהם היה מקהיל קהילות ברבים והיה דורש הלכות ברבים, כפי שהוא כותב בספרו " צרור המור ", פרשת וישלח, " וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקסטיליה בקיבוץ חכמים ושבחוהו " ובמקום אחר, פרשת פקודי, דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש.
בעת הגירוש, בזנת רנ"ב, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קשטיליהף התיישבו בה כמאה אלף יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.
חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין ען איזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.
המלך מנואל נתן צו גירוש לכל היהודים בממלכתו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג, ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזירה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד גיל עשרים שנה. ילדים אלה הוצאו צחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.
והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של הפסח 1497, ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.
גם שני ידיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כשערים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדוטל שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות.
כאן נאמר ליהודים, יען שעבר הזמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם. ויקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפילתם, ויטבלו אותם. רק יהודים, שבעה או שמונה נצולו, ובניהם רבי ארבהם סבע.
את צרותיו מזכיר רבי אברהם בספרו " צרור המור – פרשת כי תבא.
" יחיו מתיך נבלתי יקומון, הם ההרוגים על קידוש ה' כאותם שנהרגו בפורטוגל בשעת השמד, שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות, והם עתידים להקיץ, ובמה, בטל אורות טלך…והייתה נבלתך למאכל לעוף השמים, כמו שקרה בעוונותינו לנסים מפורטוגל לארץ ישמעאל…ומה שאמר למעלה.
בניך ובנותיךנתונים לעם אחר, זאת היא קללה אחרת שקרה לנו בעוונותינו בפורטוגל, שלקח המלך את הבנים ואת הבנות הקטנים שלהם בספיונות חאיי הנחשים כדי לעשות שם יישוב "
רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזיליי אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטר דרומית מעיר טנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.
מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.
וכה הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ", פרשת בחוקותי.
" כמו שראינו שb,גרשו היהודים מקשטיליא לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו ממה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים…ואלה שנשארו בפורטוגל קידשו שם שמים בפרהסיה, ומסרו עצמם על קידוש ה'.
ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואישתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואף על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו הרב שמעון מימי.
ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי…וארח כל שלחם המלך לארזיליי לידי האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך, לפי שראה שלא נעשתה עצתו, והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת…."
ובמקום אחר בספרו מבכה רבי אברהם סבע את צרות עמו :
אף על פי שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה, וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש, מארץ ישראל לחוצה לארץ, חמצרפת לספרד ומספרד לארץ ישמעאל, ויעוננו, כי בעוונותינו גלות ירושלים אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשארו מהשבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב, נסים ופליטים מחרב אדום למלכות פרס ומלכות ישמעאל, והנה כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פאס..- פרשת מסעי.
כאשר הגיע רבי אברהם סבע לעיר פאס, נפל למשכב במחלה אנושה. אבל ה' היה בעזרו והקימו מחוליו. והיה אך התאושש, חזר להורות את בני ישראל אשר בפאס, והורה להם את דרך ה' בדרשותיו ברבים. וכה הוא כותב – פרשת ואתחנן :
אחר שעוניתי מאוד והצלתני, זה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאס אחר שעמדתי מחולי, כי בעוונותי כשבאתי לכאן מיד נפלחתי חולה…ובפרשת לך לך :
" כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות, ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מוות ועברנו ביום צרה …."
כפי שהוזכר, כתב רבי אברהם סבע שנית את ספריו מתוך הזיכרון בעיר פאס. הוא מצטער על הרבה חידושי תורה ששכחם ( פרשת וירא ) ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגל בגירוש מצאתי פירוש אחר מרבנו נסים, הביאו בשם רבנו יונה, וכתבתיו שם, ואיני זוכרו בעוונות "
את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ( מערכת גדולים )
הרב אברהם סבע הספרדי היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי. שאם ימות, שלא ישליכוהו לים, רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל.
ואז מבטיחם שלא יהיה שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו הרב חובל. ורבי אברהם סבע התפלל אל ה' ונח הים. ואחר שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ווירונא שבאיטליה. והשתדל הרב חובל והגיע לווירונא. וקבורתו ישראל שבווירונא בכבוד גדול, זי"א. עד כאן לשון החיד"א.
ואלה רשימת ספרי רבנו שלא הובאו למנכבש הדפוס, מאחר ונקברו על ידי רבנו בשבתו בפורטוגל : " צרור המור " פירוש על ארבעה טורים, " אשכול הכופר " על מגילות, פירוש למסכת ברכות פירוש לספר תהילים, פירוש על תפילות בדרך הסוד, ופירוש לעשר ספירות.
בקובץ " זכור לאברהם " תשנ"ב עמוד כ"ד ראיתי שנדפס כרמה עמודים של פירוש התפילה על דרך הסוד, לרבי אברהם סבע זלה"ה.
הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג'יריה-מנחם וינשטין
לעומת הריב״ש ור׳ יצחק בונאשתרוק שהביעו הסתייגות והתנגדות חריפה לחלק ממנהגי הוותיקים, שונה ומתונה עמדת הרשב״ץ. מתינותו לגבי ספרי התורה של הוותיקים בקונסטאנטינה, נובעת מכך, שמנהג זה להדביק את רגל הקוף לגגה היה מקובל במאיורקה ואף ר׳ נסים גירונדי בברצלונה כתב ספר תורה לעצמו והיו רגלי הקוף דבוקות לגגן. מנהג זה, גם אם הוא מנהג טעות, עתיק הוא, משום שהזכירו כבר ר׳ אברהם אבן עזרא. לכן כותב הרשב״ץ לקהילה הוותיקה בקונסטאנטינה, ״וכיון שכל ספרי תורה שהם אצלכם ואצל גלילותיכם הם כך, אין בידינו לפוסלם. ולהטריחכם בתקונם… ואין עליכם אשמה, אם לא פסלתם ספרי התורה שלכם״, על־פי הוראתו של ר׳ יצחק בונאשתרוק, אבל מכאן ואילך, ראוי להרגיל את הסופרים לכתוב את ספרי התורה כהלכה, על מנת שלא להכניס עצמם במחלוקות. ובאשר למנהגם הקדום לגבי מקווה, שהוא חומרה יתירה, הסכים הרשב״ץ להמשך קיום מסורתם של התושבים הוותיקים, אף אם היא חומרה יתירה, שאין לה על מה לסמוך.
נימוקיו הם: מכיון שאיננו מנהג טעות, ואין בו חשש איסור, ואבותיהם נהגו להחמיר למרות שידעו שמותר להוסיף מים למקווה בהמשכה, מפני שהם בוודאי היו בקיאין בספרי הרמב״ם ז״ל חייבים התושבים הוותיקים להמשיך להקפיד על מנהגם הקדום והקבוע בגלל הכלל המקובל, שמנהג שאין בו איסור ושנשתרש בעם, אין עוקרים אותו בהתאם לפסוק ״אל תיטוש תורת אמך״.
הקהלים הוותיקים בדורות שלאחר קנ״א
המפגש והמגע של הקהילות הוותיקות עם הקהילות הספרדיות לא הביא לביטולן ולמיזוגן של הקהילות הנפרדות. הקהילות הוותיקות המשיכו קיומן בערים הגדולות כגון בג׳איה, אלג׳יר והחל במאה הט״ז קרויים בני הקהילות הוותיקות אלשכליי׳ן. ההקפדה על מנהגי הכתובה הנפרדים, המעידה על המשך הפירוד, מצויה עדיין במאה הי״ח. לעומת זאת במחצית השנייה של המאה הי״ט נעלמו ההבדלים בין הקהלים ולא ניתן להבחין בהבדלי מוצא בין יהודי אלג׳יר, וייחודן של הקהילות הוותיקות הסתיים.
הערות המחבר : אל שכליי'ן – שכל"ה היא המצנפת שעל שמה הם קרויים בעלי המצנפות, רשב"ש
הקהילות הוותיקות ביישובים המרוחקים ובנאות המדבר
דיוננו עד כה נסב בעיקר על ערי החוף של אלג׳יריה והיישובים הסמוכים לו, אולם ספרות השו״ת מלמדתנו על תפוצה יהודית ותיקה ונרחבת מעבר לשרשרת הרי האטלס, ששלוחותיה מגיעות עד לנאות המדבר המרוחקות בטהרה, ולעתים אף על יהודים המתגוררים בבדידות בין אוהלי הערבים. חלק מן היישובים הללו כגון נקאווץ, בסכרא, בוסעדא מרוחקים כ־200 ק״מ ויותר מן החוף של הים התיכון וחלק מהם מרוחק כ־500 ק״מ מן החוף האלג׳ירי, כגון טוזזור, תוקורט, מזאב ווארגלאן, תואת, סג׳למאסה, תאפילאלת. קרוב לוודאי שמרבית האוכלוסיה היהודית בקהילות הנידחות היתד. מורכבת מן התושבים הוותיקים. למרות הריחוק והבדידות השתדלו עדות ותיקות אלו לשמור על מסורתן היהודית ולהקפיד על קיום מצוות ותלמוד תורה. אולם לא תמיד עלה הדבר בידן. הריחוק והבדידות הביאו גם לבורות79 שהקשתה על הבנת תשובותיהם של חכמי אלג׳יר, שלעתים היו ארוכות ומפורטות. לכן בקשו יהודי ווארגלאן ומזאב מהחכם ר׳ אברהם אבן טוואה שישיב להם תשובה קצרה וחד־משמעית, ולא דרך משא ומתן של גמרא .
המחסור בחכמים הביא להזדקקות לחכמים עוברי אורח כגון החכם השלם יחיא חאמו שעבר בווארגלאן והורה הודאה ולאחר מספר ימים הלך לדרכו, וליצירת קשרים בין העדות המרוחקות למרכז הרוחני באלג׳יר. זיקתן הרוחנית של העדות המרוחקות לחכמי אלג׳יר התחזקה על־ידי תלמידים שלמדו אצל ר׳ שלמה בן צמח דוראן באלג׳יר, והיו מצויים בתוקורט, קלעה, ובקלעת אלעבאסי. שלמה בן צמח העיר להם ״כי אתם מהתלמידים שלנו וראוי לנו להעיר אזנכם בלמודים, לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם״ .
גידול מספרן של השאלות הנשלחות מן היישובים המרוחקים אל חכמי אלג׳יר במאה הט״ז, מלמדנו שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראו הקהילות המרוחקות בחכמי אלג׳יר, סמכות רוחנית והלכתית היכולה להשקיט מחלוקת ומריבה בקהילות. וכתוצאה מכך הטילו חכמי אלג׳יר מלוא כובד משקלם כנגד פנייה לערכאות בענייני אישות, היכולה להביא לתקלות חמורות. ר׳ שלמה בן צמח דוראן גער במשכילים אשר בבסכרא על שהעלימו עיניהם ולא הגיבו בחומרה על הפנייה לערכאות ודרש מהם להחזיר האנשים האלה החטאים בנפשותם למוטב : ״ואי לא צייתי לכון הודיעונו דברי האמת ואנו נצווה את הנח״ש [נידוי, חרם, שמתא] בגזירת עירין ובמאמר קדישין ונשך למאן דלא צייתי לדיני… ». לא בכל התחומים הצליחו חכמי אלג׳יר להשפיע על הקהילות המרוחקות ששמרו בקפדנות על מנהגים עתיקים. אחד מחכמי אלג׳יר אסר בבסכרא לעשות יין מצימוקים בגלל היותם יבשים. אולם הקהל ושליח הציבור סירבו לקבל דעתו, והוא העלים עינו מהם, מתוך ההנחה, מוטב יהיו שוגגין ואל יהין מזידץ .
למרות המחסור בתלמידי חכמים ומורי הוראה, התארגנו בקהילות המרוחקות חיים קהילתיים. הנהגת הקהילה בתואת מצוייר. היתה בידי שבעת טובי העיר ובתאפילאלת מצויים היו זקני העיר ובית דין . בבסכרא מצוי היה בית דין הפוסק מזונות, ופסק דינו בענייני מסחר מובא לאישורו של ר׳ שלמה בן צמח דוראן. ביטוי אחר שהיה לחיי הקהילות הוא בתקנות ובמנהגים שהן מקבלות עליהן.
מנהג קהילת בסכרא לכתוב בכתובה שלא ישא אחרת על אשתו. באחד היישובים המרוחקים בדרום מזרח אלג׳יריה שינו החכמים מדין תורה הנהוג במקום בענייני הכתובה והירושה, שלפיו הבעל יורש את רכוש אשתו שמתה. הם הנהיגו שאשה שתמות תוך שלוש שנים לנישואיה ולא תשאיר זרע אחריה, יירשו אבי האשה או הקרוב ליורשה את חצי הנדוניה והבעל יירש את חצי הנדוניה.
אחת הבעיות של הקהילות המרוחקות היתה חוסר עדים כשרים כתוצאה ממיעוט מספרם של היהודים ובשל קרבת המשפחה ביניהם. בעקבות זאת נסתה קהילת מזאב להתקין, שכל בני הקהילה יהיו כשרים להעיד זה לזה.
הנהגת המנהגים והתקנת התקנות מוכיחה שהקהילות המרוחקות לא היו במצב של ניוון וטמיעה בקרב שכניהן המוסלמיים. להיפך, היו דבקות במנהגי אבותיהן הקדומים והוכיחו כושר חיות ושמירה על הגחלת היהודית למרות הריחוק ממרכזי התורה.
רשימת הקצורים
בית יהודה — ר׳ יהודה עייאש, תשובות, ליוורנו תק״ו.
חוה״מ א: — חוט משולש, ר׳ שלמה בן צמח דוראן, תשובות, נספח לתשב״ץ כחלק רביעי.
חוה״מ ב: — ר׳ שלמה צרור, תשובות, נספח לתשב״ז כנ״ל.
חוה׳׳מ ג: — ר׳ אברהם אבן טוואה, תשובות, נספח לתשב״ץ כנ״ל.
יר"כ א: — ר׳ צמח בן שלמה דוראן, תשובות, ליוורנו תקמ״ב.
ריב׳׳ש — ר׳ יצחק בר ששת, תשובות, קושטנטינא ש״ו—ש״ז.
רשב״ש — ר׳ שלמה בן שמעון דוראן, תשובות, ליוורנו תק״ב.
תשב״ץ — ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשובות, אמשטרדם תצ״ח, ג׳ חלקים.
הערות המחבר :
[1] חוה״ט ב: כו. בתקנה עצמה אין חידוש, משום שהיא מתאימה לתקנות טוליטולה ופאס. אולם התקנתה ביישוב יהודי מרוחק מהווה חידוש.
[1] חוה״מ א: טו. בעיית כשרות העדים נובעת לא רק מהקירבה המשפחתית, אלא גם מן הבורות הנפוצה בקהילות המרוחקות, היות שהרמב״ם פוסק בהלכות עדות יא, א: ״מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות״. על יסוד הלכה זו ניסה חכם בתאפילאלת לפסול עדות של עמי הארצות. אולם הרמב״ם שם, מוסיף, שאין מקבלים מעם הארץ עדות ״אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו אע״פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה״. על פסילת העדים על־ידי אותו חכם מעיר ר׳ יוסף ששפורטש על פי דברי הרמב״ם, שם, ב: ״וכבר פשט המנהג בכל גלילות גלותינו לקבל עדויות עמי ארצנו ואף להזמינם לעדות ולכבדם ולהוקיר פרוטות פרוטותיהם ולהעביר מפניהם בעלי מקרא ומשנה ולדחותו… ורוב אונות ושטרות אף גטי נשים חתומים ומסורים לפני עמי הארץ ואם אבוא לפסול הגיטין מחמת עדויותיהן נמצאו הנשים המגורשות עדין בזיקתן עומדות וגיטין בידן כחרם. ורבו ממזרים בעולם הס כי לא להזכיר״. תשובות ר׳ יוסף ששפורטש, כ״י ששון 612, דף 8.
[1] חלק מן הקהילות המרוחקות משמשות מקום מקלט למומרים הרוצים לחזור בתשובה ואינם יכולים לעשות זאת באיזור החוף מחשש לחייהם. ר׳ יהודה עייאש שחי במאה הי״ח מציין את כפר בוסעאדא ( אלג'יריה ) , שאין בו חשש למומרים החוזרים בתשובה. בית יהודה, גיטין, סי׳ סג, דף קיא.
חברי הרב- רבני דורו-סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
חברי הרב- רבני דורו
א. הרב אברהם אזולאי – מחכמי מרקש.
מביאוריו נכתבו בספר ״מקדש מלך״ על הזוה״ק. הרחיד״א, מצאצאיו, כתב עליו ב״שם הגדולים״: ״מלוב״ן ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. עוד הוסיף הרחיד״א וסיפר ששמע מפי רבו – רבי חיים בן עטר שהכיר את הרב אזולאי, כאשר שלח את תלמידו, רבי דוד עמר, לקבוע המדרש בירושלים – מסר לו תלמידו ספרי סוד וקמיעות שקיבל מרבי אברהם אזולאי לשמירה בדרך.
מסופר שרבי אברהם נאסר ע״י המלך עם חבריו ובדרכם היו בסאלי. רבי משה, אבי אוהחה״ק, אירחם לשבת. כשהמשיכו עם סוהריהם למשפט אצל המלך בפז, ראה המלך עמוד אש מעל לראשו של רבי אברהם ומיד שיחרר את כל חבורתו.
ב. רבי אהרן הצרפתי ב״ר אברהם(א) – היה ראב״ד סאלי.
שימש בדיינות עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו ויחדיו הסכימו לספר ״חפץ ה׳״.
ג. הרב גדליה חיון – ראש ישיבת המקובלים ״בית אל״ ומיסדה.
היה מורו וחמיו של הרש״ש. מגדולי המקובלים שישבו בירושלים. הרב גדליה נתן הסכמה לספר ״ראשון לציון״ של אוהחה״ק.
ד. הרב דוד יקותיאל הכהן – מרבני ירושלים.
כתב הסכמה ל״ראשון לציון״.
ה. הרב חיים אבולעפיה – שנקרא מופת הדור.
כשפגש באוההה״ק בטבריה והכיר בגדולתו, ביקשו שישב עימו בטבריה. הוא יסד את קהילת הקודש על מוסדותיה בטבריה.
ו. רבי יהודה ב״ר עמרם בן דיוואן – מחכמי ירושלים.
(דודו של המלוב״ן רבי עמרם בן דיוואן). שימש בירושלים כדיין וכראש ישיבה. כתב הסכמה לספר ״ראשון לציון״. רבי יהודה הינו מחבר הספרים: ״זבחי שלמים״ ו״חוט המשולש״.(א)
ז. הרב יהודה עייאש – מחכמי אלג׳יר.
בסוף ימיו עלה לארץ ישראל וישב בישיבת ״כנסת ישראל״. הוא חיבר שו״ת ״בית יהודה״.
ח. הרב יצחק שוראקי – אף הוא מחכמי אלג׳יר.
ט. הרב ישראל יעקב אלגאזי
בנו הוא מהרי״ט אלגאזי מחבר ״שמחת יו״ט״. הרב ישראל שימש כאב״ד בירושלים, נקבר בהר הזיתים ב-ו׳ תמוז התט״ז.
י. הרב כליפא בן מלכה – רבה של אגאדיר
חיבר ספר ״כף ונקי״ – פירוש על התפילה והלכותיה ו״רך וטוב״ – שו״ת וליקוטים. חלק על אוהחה״ק שאסר את החגבים.
יא. הרב משה בירדוגו – המשבי״ר.
ראב״ד מקנס. חיבר ספר ״ראש משביר״ על הש״ס. בפירושו ״אור החיים״, כתב חבירו, רבי חיים בן עטר, על פסוק ״שמע בין אחיכם״: ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וקדוש בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב ר׳ משה בירדוגו זלה״ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא פניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו׳, הרב משה נלב״ע ב-ה׳ בחשוון התצ״א.
יב. הרב שמואל אלבאז – מרבני העיר פז.
אוהחה״ק ישב בישיבתו כששהה בפז. רבי חיים בן עטר כינה אותו ״אחי הרשב״א״. רבי שמואל חיבר ״עוז והדר״ על מסכת ע״ז. נלב״ע בשנת התק״ט.
רבי סלימאן אוחנה – שמעון ואנונו- ארזי הלבנון כרך ג'
רבי סלימאן אוחנה
נולד בפאס שבמרוקו [כן כתבו רוב מסדרי תולדותיו, אמנם בעוו״וז "ויאמר יצחק" [ח״א ד׳ ט' ע״ב] כתב שהיה תחילתו במכנאס, ומשם נסע לפאס עיש] ועוד בצעירותו שם לדרך פעמיו ועלה לארץ ישראל והתיישב בעה״ק צפת ת״ו בימי תפארתה. כשעדיין הזהיר בה אורם של גדולי מאורי האומה מרבותינו בעלי ההוראה ובעלי הקבלה.
בספריהם של רבני התקופה אנו מוצאים רבנו מוזכר בכמה כינויים שונים. בספר שבחי האר״י ז״ל [מכתבי הרב שלמה שאמיל ז״ל] כינהו ״רבי סולימאן מערבי ממדינת פאס״. או ״רבי שלמון מערבי״ הגאון רבנו אברהם אזולאי ז״ל בספרו ״בעלי ברית אברם״ מכנהו ״רבי סולמאן וחנא״ ר״ת הרס״ו המופיע לרוב בספר הנזכר. ובהסכמת רבני צפת שם כינוהו ״הרב הקדוש סולימאן אבוחנה״. ועיין באורך בספר ״טובת מראה״ להרב רפאל אוחנה ז״ל [דף צ״ה] מה שכתב בכוונת כינוי השם ״אוחנה״.
רבי סלימאן נודע בשערים כאחד המיוחד מרבני דורו, הן בתורת הנגלה והן בתורת הקבלה. והיה נחשב בעל הסמכות העליונה בכל הנוגע להלכות ומנהגי מלאכת הספרות סת״ם.
רבי סלימאן אוחנה הפוסק
גדולי רבני דורו מאד החשיבו דעתו של רבי סלימאן ומרבים להזכיר בחיבוריהם. תשובותיו והוראותיו, פירושיו וחידושיו. וכן קבלוהו כשר המסכי״ם לפסקיהם, וכמכריע בפלוגתיהם ונביא כאן כמה דוגמאות לזה.
הגאון המוסמך רבנו יום טוב צהלון הרבה להתכתב ולפלפל עם רבנו בהלכה ותכופות מזכירו בתשובותיו. וכה כותב עליו [בסימן רנ׳׳ז] שאול שאל האיש החכם השלם החסיד כמהר״ר סולימאן אוחנה נר״ו וכו׳ ושם [בסימן רע״ח]. לקדוש ה׳ מכובד החכם השלם כמה״ר סולמאן נר״ו. ובשו״ת חדשות כותב: שאלה זו נשאלתי מאת החכם השלם כמוהר״ר סולימאן לפרש דבריו הרמב״ם והראב״ד ז״ל. וזאת תשובתו וכו׳ עיש״ב. תשובתו של רבנו הרס״א, ותשובת מריט״ץ אליו, ומה שהשיב עליה שוב הרס״א, ועוד שם [בסוף סימן, נ״ז נ״ח ס׳ וס״א] היה הרס״א ז״ל ש״ר המסכים להוראת הריט״ץ ושם [בסימן פי] חתם ביחד עם חו״ר צפת הגדולים בענין הסמיכה שנהגו בה רבני אשכנז. גם נשא ונתן בהלכה עם הגאון מהרימ״ט [עיין שו״ת מהרי״ט ח״א סימן פ״ד] ועם הגאון המוסמך רבנו ישעיה פינטו ז״ל עיין שו״ת ״נבחר מכסף״ [סימן ל׳].
גם הגאון רבי שלמה עדני מחבר ״מלאכת שלמה״ פירוש להמשניות מרבה להזכיר חידושים משם רבנו אשר ליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושי וחידושי הרס״א על התורה ואספם לספרו ״בעלי ברית אבדם״.
וכה כותב הרב יששכר בער בהקדמת ספרו ״באר שבע״: ואחר כך שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב״ב כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויצרפו את דברי. דאווירא דארץ ישראל מחכים, וכו׳ וזה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו שבא לידי הסכמת חכמי צפת המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, היושבים ראשונה במלכות שמים וכו׳ ובראשם חתימת ידו של הגאון רבנו סלמאן אוחנה ז״ל. גם בפנים הספר בחידושי מסכת כריתות כתב: אחר שכתבתי את זה בא אלי איגרת מארץ ישראל מק״ק צפת תוב״ב, אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ״ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל ח לא אניס מיניה החסיד מוהר״ר שולמא יצ״ו וכו׳ עכ״ל.
כתב גאון עוזנו החיד״א ב״שם הגדולים״ בערך רבי סלימאן אוחנה שהיה מגורי האר״י ז״ל. וכן בספרו מעגל טוב נעמוד 10] כתב שהיה תלמיד האר״י ז״ל. וכן כתבו בהסכמת רבני צפת לספר ״בעלי ברית אברם״ שהיה מגורי האר״י.
אמנם ברשימת התלמידים שערך מהרח״ו בסוף שער הגלגולים בפרטי פרטות כיעויין שם לא מצאתי שם שמו של סלימאן גם בספר שבחי האר״י [דפוס או״ץ טובה דף ל״ד ע״ב] כתב וזה לשונו: ועתה כעת קיימים עוד שלשה מתלמידיו החשובים יאריך ה׳ ימיהם ושנותם, מהרח״ו נר״ו ומו״ה יוסף מערבי נר״ו ומו״ה גדליה נ״ו, והם גדולי ישראל וכו׳ בפרט מהרח״ו נר״ו כל העולם מעידים עליו שאין שני לו בכל העולם כולו וכו׳ עכ״ל עיש״ב. הרי שלא הזכיר בין תלמידי האר״י ז״ל סלימאן. ואפשר שהיה תלמיד תלמידיו וברוך היודע.
באנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל כתב על רבנו הרס״א שעלה לארץ ישראל והשתקע מתחילה בטבריה. ובשנת שס׳׳ג אחרי חורבנה של טבריה עבר לצפת, ונמנה בשנת שס״ה על חכמיה. גם ממכתבי הרב שלמה שלומיל שעלה לצפת בשנת השס״ג וכתב מכתביו בשנות שס״ו שס״ט מתבאר שבאותן שנים היה הרס״א ז״ל בצפת. ואם כן לפי ידיעות אלו נראה שלא היה הרס״א ז״ל בצפת בשנות השל״א של״ג בזמן שחי ופעל שם האר״י ז״ל.
איך שיהיה הדבר ברור על פי עדותם של רבני דורו שהיה רבנו רבי סלימאן נחשב כאחד הגדולים והמוסמכים ביותר מכל מקובלי צפת בתורת האר״י ז״ל, וכאשר נעתיק לפנינו אי״ה מלשונותיהם.
באגרות הרב שלמה שלומיל ז״ל שבקונטרס הנודע בשם ״שבחי האר״י ז״ל [דפוס ״ארץ טונה״] הזכיר שמו של רבי סלימאן בסלודים כמה פעמים. וזה לשונו שם [עמוד י״ז]: וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום ה׳ מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחר תפלת שחרית לבית הכנסת א׳ גדולה ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד כל ישראל וחרבן בית אלהינו וכו׳ וכל התפלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה וכו׳ וקודם שמתחילים להתפלל עולה הרב הגדול מהר״ם גאלנטי יצ״ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת ה׳ וכו׳ ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה שם הראשון הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו, ושם השני מו״ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה, ובחסידות מופלאה, ומתחילים להתפלל באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני
מעינות מים, מי ראה כאותן תפלות וזעקות הגדולות וכו׳.
ושם [בדף נ״א ע״ב] כתב וזה לשונו: והנה היותר מופלאות בחכמת האמת בכל ארץ הצבי מלבד הרב הגדול הקדוש כמוהר״ר חיים ויטאל נר״ו שאין כמותו בכל המון ישראל והוא עתה בעת הזאת בדמשק. אבל אחריו הם שני המאורות הגדולים אשר הטיבו לכת וכו׳ שם הראשון מוהר״ר סולמאן נר״ו ממדינת פאס ושם החכם השני הוא מורי ורבי כמוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ עכ״ל.
עוד כתב שם [עמוד ל״ו] לאחר שסיפר מענין גילוי כתבי האר׳יי ז״ל בין חו׳׳ר ארץ ישראל. וזה לשונו: ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל לבד. ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור ומורי כמהר״ר סלימאן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם הספרים שלש פעמים, והם בקיאים בהם כמו באל״ף בי״ת, וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים, ומאירה לפניהם כאור השמש וכו׳ עכ״ל.
רבי סלימאן אוחנה הסופר
סופר סתם מופלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד״א בשם הגדולים: כותב תפלין בקדושה. וכמ״ש ״מגיד מראשית״ בריש תשובה מהר״י עכ״ל.
וכה כותב עליו הרב השואל בשו״ת גדול חכמי דורו הרב משה
גאלאנטי ז״ל [סימן קנ״ד]: בהיותו דן בדין מדיני הספרות.
והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה, שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב ועד רע. זהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז״ל וכו׳. ואתם הגבורים כהני ה׳ אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי נסמוך על הגאון מה״ר יוסף קארו ז״ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. או נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפלין בכוונות אלהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות של תפלין לארץ מרחקים וכוי.
וכזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ שהזכיר הגאון החיד״א ז״ל: ומי שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראות היש משכיל באשר הראני ידיד נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלהים בתפלין דבדיקי בכל אתוותא, כתובים באצבע אלהים הרב האלהי מהר״ר סולימאן זלה״ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו׳. עכ״ל.
הגאון חיד״א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו
שבפנקס יומן נסיעותיו ״מעגל טוב״ נעמוד 10] וזה לשונו.
אייר כ״ג. יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך בקשתי תיק התפלין ואיננו ונצטערתי מאד כי מלבד שהיתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפלין של רש״י ז״ל כתובים באצבע הרב הגדול תלמיד האר״י ז״ל מוהר״ר סולימאן ז״ל. ומהר״ר חיים אלפנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ הוא היה מונה שבחן. וברוך שם כבודו אשר.לא עזב חסדו. ורוח לבשה הויטורינ״ו. וירכב על סוס אחד. ורץ לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול… והביא הכל בשלמות… עכ״ל.
ועד זמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס״א, וכמסופר עליו בספר ״חבת ירושלם״ פ״ה במאמר ״גלות עליות״ משם ספר אה״ץ. שהעמידוהו לס״ת שכתב מהר״י אבוהב עם ס״ת של הגאון רבי שלמה אבוחנה, ואין מוציאין הס״ת של ר״י אבוהב לקרות בו רק שלש פעמים בשנה בר״ה ויוה״כ ושבועות, וס״ת של ר״ש אבוחנה מוציאין אז למפטיר. עיין שם.
ובספר ״שמות הגיטין״ כתב אודות רבנו הרס״א וזה לשונו: היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפלין וכותבם בקדושה ובטהרה, ותפלין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה עכ״ל.
הרס"א המחבר
רבי סלימאן עשה פירושים על התנ״ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר ״בעל ברית אברם״. שהיה כת״י של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושיהם של הרמב״ם ורע״ב ובספר ״מלאכת שלמה״ להר״ש עדני ז״ל מביא מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכת״י של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא. גאון עוזינו לחיד״א בשם הגדולים מערכת ספרים [בערך הגהות] הזכיר הגהותיי על הספרי, וגם [בערך ספדי, וספרי דבי רב] ג״כ הזכיר פירושי הרס״א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחבורו ״ספרי דבי רב״ והרב יהודה נגאר בחבורו ״שבות יהודה״ מרבים להזכיר מחידושי הרס״א דדי הספרי והמכילתא בספר ״זרע אברהם״ עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כת״י קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נוילנא תרכ״ו] נדפסו ללא ציון שם המחבר.
:ספר ״נאדר בקודש״ [איזמיר תצ״ח] נדפס נוסח ספר יצירה ״מנגד
הרב המופלא המקובל האלהי שולימאן ן׳ אוחנה זלה״ה״. ובספר —הר הנדפס בווילנא בשנת תרכ״ו עם הגהות הגר״א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז״ל בסופו.
פטירתו
נראה שרבי סלימאן נלב״ע לפני שנת ש״פ. כי באייר שע״ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכח מתשובות מהר״י פינטו נסימן נ״ו] ומתשובת מהריט״ץ שם [סימן כ״ז]. ומתשובתו של רבי סלימאן שם [סימן ל׳] ובהקדמת הר״ש עדני לפירושו על המשניות ״מלאכת שלמה״ כתב וזה לשונו: ואלה הם התועלות הספר הזה. וכו׳ ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר״ר סולימאן אוחנה ז״ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו׳ עכ״ל. וההקדמה הנז׳ נכתבה בשנת שע״ט. גם בספרנו זה אשר השלמתו היתה בר״ח טבת שנת ש״פ ככתוב בשער הספר כתב מהר״א אזולאי ז״ל בסוף הקדמתו וזה לשונו: גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלהי כמוהר״ר סולמאן וחנא זלה״ה אשר מצאתי בגנזיו וכו׳ עכ״ל דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע״ח תנצב״ה וזיע״א. התולדות נדפסו כתוך ספר ״בעלי ברת אברהם", אהבת שלום, תשמ"ב
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.
מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.
אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "
מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "
האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.
חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .
בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.
לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.
תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.
שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.
מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.
כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….
התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".
בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.
ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.
השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.