מורשת יהדות מרוקו

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים

רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.

 נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.

ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.

תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.

דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "

כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "

שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.

כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.

הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.

בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילדה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".

הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה :

" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "

למהר לעלות לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.

רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

בסעיף 9 נאמר:

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

גם אם יהודי המיר- זכות החזקה של השוכרים על רכושו אינה פוקעת

יעב"ץ דן ביהודי שהיתה לו חזקה על שני בתים בחצר, בה היו ארבעה בתים 'ויצא מן הכלל !התאסלם) ומכרם לגוים ועכשו זכה בהם גוי אחד. בהמשך יש דיון על זכות החזקה של יהודי, וכן של אשה ובנה. המסקנה של החכם, כי זכות החזקה קיימת 'כדין חזקה שזוכים כל המחזיקים בנכסי גויים ׳. מסקנה זו בשנת תצ״א (1731) אושרה על ידי הדיינים ר' שלום אדרעי ור' אברהם בן עלאל ( ׳ מוצב״י^,, ח״א, סי' קצא).

המתאסלמים לפי דיפלומט צרפתי

הקונסול הכללי של צרפת במרוקו בשנים 1785-1767  L.DE CHENIER) .. מתאר את המתאסלמים בפירוט: לדבריו, בין המאורים והיהודים המהווים את אוכלוסית האימפריה יש נוצרים שהתאסלמו. רבים מהם היו בעבר יהודים. אלה מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם. כמו בספרד, נוצרי מקורי לא יסכים להשיא את בתו למתנצר חדש.

כך גם המוסלמים המקוריים. מספרן של משפחות יהודיות שהתאסלמו הן רבות ומכונות   Toornadis  [מהמלה הספרדית Tornadizo שפירושו מי שהמיר את דתו]. הם אינם מתחתנים עם מאורים, ומשמרים את מנהגיהם הישנים. הוא כתב כי מולאי אסמעיל אסף את ראשי היהודים במטרה לסחוט מהם כסף, ואמר להם: 'כלבים יהודים הזמנתי אתכם שתקחו את הכובע האדום ותתאסלמו'. הוא ידע שאלה שלא יתאסלמו ישלמו קנס להעשרת קופתו.

בעקבות עלילה כי יהודים ביזו את האסלאם

במחצית השנייה של המאה ה-18, בזמן שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, התאסלמו בפאס כאלף יהודים. נוסף לרבים שנשחטו לאחר עלילה, כי יהודים ביזו את האסלאם. כך כתב דרומונד האי (36-37 .Drummond Hay,1848, pp )

בצורת בשנים 1781-1779

בשנים תקל״ט- תקמ״א (  1781-1779) היתה בצורת במרוקו, ויהודים רבים התאסלמו, כי כך חסכו תשלום מס גולגולת, ועשויים היו ליהנות מחלוקת מזון על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ( שלט בשנים  1790-1757).

בכותרת מעל קינה שחוברה על ידי ר' דוד בן חסין לרגל הרעב נאמר: 'קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת תק"ם ותקמ״א ומתו כמה מאות בכל עיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעונותינו הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו'. ר' יוסף בן נאיים כתב: 'בשנת תקט״ל (  1779) ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב גדול ובשנת תק"מ (1780) בחורף היה רעב גדול

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין מתוך ספרו " תהלה לדוד.

136 – חבל על הדין שתא

 קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.

חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא

תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא

חבל…שתא – חבל על השנה הזאת

עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה

תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב

חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות

אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא

חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא

דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא

ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא

אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא

אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול

הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן

חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )

רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל

דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה

אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו

אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו

אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו

שרא דעניותא – שר הממונה על העניות

נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא

נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא

הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא

אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא

על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא

נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים

עולימא וגם סבא – נערים וזקנים

נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות

כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה

הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות

צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת

אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי

כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה

על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )

יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי

נתרו שני וככי / די קליקן זודי

להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי

מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי

סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא

יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד

נתרו שני וככי – נשרו שיני.

ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב

מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים

לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )

סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים

דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא

כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא

עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא

אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא

לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא

דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו

מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב

כד…קליה – כאשר שמעו אזניו

באתחנניא רביא – ילד מתחנן

עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי

סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים

לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם

וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן

על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן

בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן

על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן

ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא

וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א

על..עינן – על מה שראו עינינו

תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א

בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים

רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )

ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים

כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א

דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין

שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין

לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין

מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין

לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא

דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "

חון…תבירין – רחם על כלים שבורים

שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים

טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים

לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד

לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות

מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים

בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים

לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו

שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו

בשירו של ר' שלמה חלואה מובעת תקוה משיחית בשנות הרעב בין השנים תקל״ט- תקמ״א ( 1781-1779 . יהודים רבים המירו בשנות הרעב במכנאס בין השנים תקל״ט- תקמ״ב (1782-1779) בימיו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ה-18. ב-1790 היתה מגפה בפאס, ולפי אומדן ניספו 65 אלף בני אדם.

כיבוש סודאן

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

יהודים מרוקנים, שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו להייררכיה המסחרית החל מדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים, שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים כאלה תחנות מכירה במרכזים האדמיניסטרטיביים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך דחקו גם הם, לצד סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסו להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר, החל מבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וגמור בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים והנושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים כמותם מן הסוג הישן לא זו בלבד שצריכים היו לנסות להתפרנס מן השוק הילידי העני בארץ אלא ניצבו כל העת בעמדת התגוננות מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה לה עוד ועוד נתחים מידיהם. היה עליהם גם להתמודד עם התחרות

החדשה של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו עתה לעיסוקים יחודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים גם מן הבתים העניים ביותר את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. רבים מצעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא תרמו להיווצרות פרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים וכן לצדם של מהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל. ואולם בעלי יכולת ויוזמה מקרב שכבה זו יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה: הם הפכו לפקידים בכירים ולמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות; אחדים מהם פתחו בעצמם עסקים מודרניים, ובודדים נכנסו אף לפקידות הממשלתית הגבוהה.

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון ביותר בתקופה זו ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לבין ריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. קבוצת היהודים בעלי המעמד האירופי בלטה מכל מקום בחוד הפירמידה הדיבורית והמקצועית, והשסע הדמוגרפי פרי הפזורתיות הטביע את חותמו הברור על פירמידה זו.

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור ממוקד בעיר המתפתחת קזבלנקה ובדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית, ומציג יהודים ומוסלמים המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולהתפרנס בכרך. גם ספר זה, כמו ספרו של נ״מ שטרית, מבוסס על הזיכרון ומצייר מציאות שחווה אטדגי כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה היתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית־הספר של כי״ח והיה ער לקיומן, זו לצד זו, של מערכות החיים של צרפתים מצד אחד ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר גם באופן שארמנד מתייחם לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי קונדיטוריה, ובנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה.״ הוא מדמיין את אביו ופועליו בתלבושת של קונדיטורים צרפתים ומגחך על אי־ההתאמה בין היומרה למציאות.

באותו אופן הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף־על־פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – טיול המעביר אותו מן הסביבה של המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודית מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של אדמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתרים כלפיה: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטרגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל כל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו'. דרך זו, מדגיש אטדגי, אינה מיוחדת לו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד הוא נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים באופן יעיל ומהיר ומשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד תחילתה בתנור השכונתי, שם הוא ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. מדובר בעיסוק שנחשב מבזה, אך הוא מצליח להקנות לו יוקרה חדשה, משום שהוא פונה בצרפתית לנשים הנזקקות לפראן ומעורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן מתרכז ארמנד בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופותח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מוצטפא, מביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש. אביו מעסיק פועל מוסלמי, שותפויות מזדמנות נקשרות בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גולשים לעתים למסיבות רעים שבהן משחקים קלפים, מעשנים ושותים בצוותא ומתלוצצים זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה אפיינו את כל המעמדות של החברה הילידית ואת כל אגפיה. ניתן למצוא לכך עדויות החל מן הבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקרבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.

מוחמד נהפך לנביא

מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).

وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130

إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131

وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132

 أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133

בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:

״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב). 

כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :

 הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם

״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם,  והעניש את הכופרים״ (ט, כו).

הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:

״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים  אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).

הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:

״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).

עורכי ספר הקוראן העתיקו בואריאציות שונות פסוקים מספר הספרים אולם לא תמיד הצליחו לנסח את הפסוקים ולהבהיר את משמעותם, ראה חיקוי מספר תהילים פרק א פסוקים א – ו, מצטט:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים: כי יודע יהוה דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד

סוף ציטוט

בפסוק 153-155בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

ואשר לבריתם שכפינו עליהם על יד ההר ובה ציווינו להם להיכנס בהשתחוויה בשערי בית אללה ולא לחלל את השבת וקיבלנו מהם על כך התחייבות חגיגית, הרי הם הפרו את הברית, כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק בטענם כי לבותיהם אטומים משמיעת תוכחות. ציטוט חלקי

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

وَرَفَعْنَا فَوْقَهُمُ الطُّورَ بِمِيثَاقِهِمْ وَقُلْنَا لَهُمُ ادْخُلُواْ الْبَابَ سُجَّدًا وَقُلْنَا لَهُمْ لاَ تَعْدُواْ فِي السَّبْتِ وَأَخَذْنَا مِنْهُم مِّيثَاقًا غَلِيظًا 154

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ وَكُفْرِهِم بَآيَاتِ اللّهِ وَقَتْلِهِمُ الأَنْبِيَاء بِغَيْرِ حَقًّ وَقَوْلِهِمْ قُلُوبُنَا غُلْفٌ بَلْ طَبَعَ اللّهُ عَلَيْهَا بِكُفْرِهِمْ فَلاَ يُؤْمِنُونَ إِلاَّ قَلِيلاً 155

 ספר הקוראן מהווה ברובו מסמך קטגורי רווי בהאשמות נגד העם היהודי אולם ישנן האשמות שהן חסרות שחר לחלוטין כגון האשמה, מצטט: ״כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק״.

• על איזה אותות מדובר ומי הם הנביאים שנהרגו על ידי היהודים?
• למי התחייבו היהודים שלא לחלל את השבת כשמוחמד קבע את יום השישי ליום קדוש למוסלמים כתחליף ליום השבת?

האם הסכם אהדל אומה הופר בין היהודים למוחמד על כפירה וחילול השבת?

בסורה 155 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

כמו כן מאשימים אותם שהוציאו על מרים דיבה קשה ומעלילים עליהם שהרגו את המשיח ישוע בן מרים שליח אללה בעוד שהם לא הרגוהו ולא צלבוהו ורק עלילות דובריהם. גם הנוצרים עצמם חלוקים בדעותיהם בקשר עם עלילה זו והם מסופקים באמיתותה משום שאין בידיהם הוכחות וידיעות ברורות אלא רק השערות.

סוף ציטוט

הפלא ופלא שבספר הקוראן מסנגרים על העלילות נגד העם היהודי. מאידך, אין להעלות על הדעת שעורכי הקוראן השיגו ממצאים והוכחות כלשהם אודות חייו של ישוע הנוצרי שלא הצליחו להשיג

חוקרים רבים, היסטוריונים ואנשי כמורה במשך מאות שנים.

חיי ישוע וכל אשר התרחש בחייו ובמותו שוחזרו על ידי היסטוריונים שנעזרו בכתבי עדי ראיה כפי שמתואר בספר הברית החדשה, דהיינו אין כל ספק בצליבתו ובמהלכים שהיו כרוכים במותו הטראגי. השאלה המתבקשת היא, על איזה הוכחות מתבססים עורכי הקוראן הטוענים שישוע לא נצלב ועלה לשמיים וכל אשר נאמר אודותיו עלילות ותו לא.

חכמי כת האחמדית זרם מתוך האיסלאם טוענים שישו הורד מהצלב והוברח לעיר פנג׳אב שבהודו ונפטר לאחר מאה ועשרים שנה ונקבר במקום.

בפסוק 56 בקוראן בסורת השולחן כתוב מצטט :

המאמינים אל תתיידדו עם היהודים והנוצרים כי הם ידידים רק איש לרעהו, כל מי שמתיידד אתם הוא אחד מקהלם. ואללאה לא ידריך קהל חוטאים, תוכל לראות את הצבועים אשר חולי הכפריה בלבותיהם. ציטוט חלקי

״הרצחת וגם ירשת״ פתגם זה מתאים לאותם עורכי הסורות בקוראן שינקו את כל הידע על בורא עולם מספר הספרים ובכתביהם מכנים את עם הספר שכפירה בלבותיהם ומשווים אותם לקהל חוטאים.

לא נכונה האמרה שהיהודים והנוצרים ידידים איש לרעהו.

ידוע לכל שהיהודים לאחר צליבתו של ישוע נרדפו על ידי הנוצרים ולא שררה ביניהם ידידות כמתואר בקוראן. האשמות בלשון חולי הכפירה והמלצות להתרחק מקהל חוטאים וצבועים ובלתי אמינים מרמזות על שנאה עיוורת ותיגר על עם היהודי ללא כל סיבה מוצדקת

שבעים בתולות?

מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.

מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.

אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת. 

זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.

מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.

עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.

אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.

הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.

אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.

אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.

כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.

אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.

כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״

סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.

דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים. 

ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?

לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?

במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.

^{למנזר הנזירות San Antonio el Real בסיגוביה היה שעבוד נכסים  (merçed de juro de heredad)   e בסך של 8,000 מרבדי שתמורתו קיבל המנזר תשלום שנתי מן המקולין היהודי. התשלום פסק עם יציאת היהודים בגירוש והנזירות הגיעו לעוני גמור וליגיעה ולכן ביקשו את הכתר להעניק להן הכנסה שנתית תמורת ההפסד שנגרם להן בגירוש היהודים. ואכן ציווה הכתר על הקורחידור דיאה סנצ׳יס די קיסאדה לברר אילו נכסים ציבוריים נשארו בסיגוביה על מנת שהכתר יוכל לצוות על הכנסה למנזר תמורת הפסדיו:28 הצו ניתן ב־3 במאי 1493 .'2}

^{לגונסאלו דל ריאו (Río), רחידור בסיגוביה וקונטינו בחצר המלכות היה שעבוד במסי היהודים בסכום של 6,000 מרבדי.30 למלווה שלו היו משועבדים המס השנתי, מס השירות והשירות למחצה ואותם הוא הפסיד עם הגירוש. כדי לפתור את בעיית השעבוד הטיל הכתר על הקורחידור לצוות על מכירת נכסי הציבור של היהודים לשם כיסוי כל חובות השעבודים שכוסו ממסי היהודים. קוני הנכסים הללו שיימכרו במכירה פומבית יהיו בעליהם לעולמים.31}

^{ללאסרו גומס די סביליה, קונטינו בחצר המלכות, היתה ירושה בצורת מאיורסגו(mayorazgo), שהשאיר לו אביו כהכנסה שנתית קבועה מן הבשר והיין של היהודים (carne e vino judiego) בסמורה בסך של 5,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו עם הגירוש ונגרם לו נזק חמור: לכן ביקש תמורה נאותה מאת הכתר על אבדן הכנסה זו.}

^{הקורחידור של סמורה, הליסנסיאדו פדרו די מאלואנדה (Maluenda), נצטווה לוודא מה שרד מן הרכוש הציבורי בסמורה ובידי מי נשארו גביות מן הכספים שייגבו יועברו ללאסרו גומס די סביליה ולכל מי שמגיעה לו הכנסה מן החכירה של הבשר והיין היהודי והמסים הנ״ל, וכן לכל מי שיש לו שעבוד חוב תלוי ועומד. המענק שיינתן להם יהיה לכל החיים והם רשאים ליהנות ממנו כרצונם ולעשות ברכוש שיקנו כדרך שעושים בעליהם.33}

^{לפרנאן נונייס די מדריד ולאשתו היו בימי חייהם וליורשיהם אחריהם שעבודים בסכום של 2,000 מרבדי מן המסים הקבועים של היהודים, תושבי קהילת מדריד. הם הפסידו עם הגירוש את ההכנסה מן השעבודים הללו. לכן פנו אל הכתר וביקשו חסד שישלמו להם מן הנכסים והרכוש שיהודי מדריד השאירו אחריהם. הכתר ציווה על הקורחידור והשופט־התושב לברר אלו הם הנכסים שיהודים השאירו באואיטי ושהיו משועבדים, וכן באלו מסים נתחייבו ומהן ההתחייבויות הכספיות לכל החיים(rentas o maravedís de por vida). בגמר איסוף המידע יערוך הקורחידור או השופט־התושב מכירה פומבית מכל הנכסים הציבוריים (bienes comunes) שהיו ליהודים באואיטי ובתחומה והם יועברו לידיים פרטיות. את הכספים שיגבה יחלק בין בעלי השעבודים לפי המגיע להם. כלומר, מפנייה פרטית זו יימצא ההסדר לכלל בעלי השעבודים שבמקום.}

^{על הנעשה בכיסוי חובות של שעבודי מלוות בגואדלחרה מוסרות תעודות שונות ומהן ניתן ללמוד על תנאי קיומה של קהילה חשובה זו.}

^{את ההכנסות שהיו לכתר מקהילת גואדלחרה על רכושה הציבורי ומסי העקיפין העניק הכתר ב־26 ביוני 1493 לחואן די לה בסטידה, מי ששימש מעיין של הכנסייה, על שירותיו לכתר. מדובר בנכסי דלא ניידי, דניידי, הכנסות ממסי הבשר והיין הכשר (vino judiego), שמן הזית וכל מה שנשאר מבית הקברות, הבניינים, הקרקעות, הכרמים שהיו של הציבור היהודי. אין התעודה מפרטת את היקף ההכנסה מן הרכוש הנ״ל, אך היא קובעת במפורש שמכאן ואילך ישולמו הכספים הללו למי שהיתה לו טובת הנאה מהם, לאותו חואן די לה בסטידה. המענק הוא ־'עולמים לו וליורשיו אחריו. אך נראים הדברים שהיה קשה לקיים את המענק הזה ולמצוא כיצד ניתן לקיימו בלחצים נוספים בציבור המקומי.}

התשתית הרפואית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה ההמונית הייתה דלה ביותר. בתי חולים, ארגונים רפואיים וביטוח בריאות התגבשו כמעט מראשית ההתיישבות הציונית החדשה, אולם ההרכב הדמוגרפי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שכלל שיעור גבוה של צעירים, לא חייב שירותי בריאות נרחבים. גידול האוכלוסייה שחל עם העלייה ההמונית הביא לכך שבתי החולים הקיימים יכלו לספק שירותי בריאות לפחות ממחצית האוכלוסייה. נוסף על מחסור בתשתיות היה גם מחסור חמור באנשי מקצוע בתחום הרפואה.

סוגיה אחרת שהטילה מעמסה כלכלית גדולה על היישוב הייתה הרכב הגילים של העולים ואפשרות השתלבותם במעגל העבודה. העולים בתקופת המנדט דמו בהרכבם הדמוגרפי למהגרים לארצות הגירה אחרות כמו ארצות הברית, ארגנטינה, אוסטרליה וקנדה. שיעור התלויים בקרבם (אלה שאינם בגיל העבודה, צעירים מתחת לגיל 15 ומבוגרים מעל גיל שישים) היה 24 אחוזים. בקרב עולי העלייה ההמונית עמד שיעור התלויים על 36 אחוזים. גל העלייה כלל ילדים רבים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם) וקשישים רבים (בעיקר בקרב העולים ממזרח אירופה). בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה ולמצב ששרר בארץ טרם העלייה ההמונית הביאה העלייה לגידול של 76 אחוזים בקרב הילדים מתחת לגיל 15 ושל כמעט 100 אחוזים בקרב המבוגרים שמעל גיל 60. לעובדה שמרבית התלויים נפלו בקטגוריה של קשישים ולא של ילדים הייתה גם משמעות דמוגרפית. הגידול במספר הילדים, על אף העומס המיידי, היה בעל משמעות חיובית באשר לכוח העבודה בעתיד. לעומת זאת הגידול בשיעור הקשישים לא טמן בחובו שום בשורה לעתיד, ודווקא קבוצה זו גדלה יותר. בשנה האחרונה לעלייה ההמונית, 1951, היה שיעור בני השישים ומעלה בקרב העולים 11 אחוזים, לעומת שישה עד שבעה אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ב־.1949/50

בסך הכול היה שיעורם של התלויים בקרב עולי אסיה ואפריקה 43 אחוזים, גבוה יותר משיעורם של התלויים בקרב עולי אירופה, שעמד על 28.7 אחוזים. פילוח התלויים לילדים וקשישים מראה שבקרב עולי אסיה ואפריקה היה שיעור הילדים 37.6 אחוזים ושיעור הקשישים 5.4 אחוזים. בקרב עולי אירופה עמד שיעור הילדים על כמחצית משיעור הילדים מקרב עולי אסיה ואפריקה (19.7 אחוזים) ואילו שיעור הקשישים היה כמעט כפול(9 אחוזים). מקרב ארצות אירופה הייתה רומניה ה׳ספקית׳ העיקרית של עולים מבוגרים.

הערת המחבר : ב־1951 היה שיעור בני החמישים ומעלה מעולי צפון אפריקה 6.4 אחוזים; מעולי איראן 8.8 אחוזים; מעולי פולין 18.9 אחוזים! מעולי רומניה 43 אחוזים. שיעור בני השישים ומעלה ממחיש עוד יותר את המגמה: הם היו 1.8 אחוזים מעולי צפון אפריקה, 3.6 אחוזים מעולי איראן, 8.6 אחוזים מעולי פולין ו־21.8 אחוזים מעולי רומניה (חלק מדוח בלא כותרת ובלא תאריך, ג״מ/57/ג/4247/9).

 שיעורם הגבוה של התלויים מקרב העולים מרומניה הוזכר רבות בישיבות הנהלת הסוכנות וגיורא יוספטל טען שהעלייה מרומניה הפכה את הארץ למושב זקנים ובית חולים. בהתייחסו לשיעור הגבוה של עולים שמחלקת הקליטה אינה מסוגלת לרתום למעגל העבודה אמר יוספטל שקשישים שעלו ממזרח אירופה בלא ילדיהם היו עיקרו של ׳המשקע הסוציאלי׳. – אצ"מ S100/76 4.11.1951

ערב קבלת ההחלטה על עלייה סלקטיבית הגיעה לארץ ספינת עולים שנקשרה בתודעת בני הזמן עם תופעה של ׳סלקציה שלילית׳. אף שקברניטי מדיניות הקליטה היו מודעים לכך שמרבית הקשישים מגיעים מרומניה, דעת הקהל התעוררה דווקא בעקבות הגעת האנייה ׳נגבה׳, באוקטובר 1951, מטריפולי שבצפון אפריקה. רבים מהעולים על סיפון אנייה זו היו זקנים, חולים ונכים.

בה בעת נודע שבטריפולי נותרו המשפחות העשירות של הקהילה. ידיעות אלה עוררו בארץ תסיסה ובעיתונות פורסמו מאמרי ביקורת נגד התופעה של קהילות המנסות להיפטר ממוגבליהן ולהעמיסם על כתפיה של מדינת ישראל. עניינה של אנייה זו עמד ברקע הדיונים שהתנהלו בהנהלת הסוכנות על עתיד העלייה. אליהו דובקין מפא״י), שהיה באותם ימים ראש מחלקת הנוער והחלוץ, אמר: ׳אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו הכרח להביא חומר אנושי שיפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית וציונית, אין כל חובה מצידנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה׳. בלי שינוי המדיניות, העריכו חברים בהנהלת הסוכנות, שיעור הקשישים רק ילך ויעלה. אולם מאחר שמרבית העולים הקשישים באו מרומניה יכלה הסוכנות לעשות אך מעט בנידון. הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא אפשרו לסוכנות היהודית לפקח על העלייה. כיוון שכך עלה הצורך לאזן את ההרכב הדמוגרפי של העלייה באמצעות בחירת העולים המתאימים מקרב המועמדים לעלייה ממקומות אחרים, בעיקר מארצות האסלאם. כך ניסח את הדברים יהודה ברגינסקי (אחדות העבודה במפ״ם), מראשי מחלקת הקליטה בסוכנות: ׳אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת עלית צעירים […] אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו ־ הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתישבות ולכל שאר המקומות […] צריכים לחפש מקומות שנוכל להעלות משם צעירים׳.

מדיניות הגבלת העלייה הייתה כורח שכפה המשבר הכלכלי שהמדינה נקלעה אליו. היא הופעלה בעיקר ביחס לעולי צפון אפריקה לא משום שעיקר העולים שבאו משם היו לעול על צווארי המדינה אלא בעיקר בשל חופש הפעולה שניתן שם לפעילי העלייה.

בתשובה לשאלה הדגיש מר ברגינסקי כי רק 3% מעולי צפון אפריקה שהגיעו באותה תקופה לארץ, עזבו את מקום עבודתם. אני מכריז עם כל הרצינות הדרושה, אמר בסיכום, שאחרי הניסיונות שהיו לנו, אני משוכנע ואפילו בטוח, שהיהודים מצפון אפריקה יהוו גורם יקר ערך בהתפתחותה של ישראל.

" והו חומר אנושי טוב, שאינו גורם שום סיבוכים…….., נקלט בקלות בעבודה, מהיר בלימוד  העברית ".

יומיים אחרי מסירת הודעה זו לעיתונות, ובטרם ראיתיה מודפסת, טלפנו אלי משגרירות ישראל בפאריס והזמינו אותי לשיחה. באתי אל השגריר יעקב צור, שהכרתיו היכרות חטופה לפני כן. הוא קיבלני בלשכתו, בפנים רציניות, לחץ על כפתור ובן רגע הופיע איש בעל פנים בהירים ושפם צהוב, בן דור שמו, המזכיר הראשון. צור ניגש מיד לעניים ואמר :

" ביקרתי בצפון אפריקה, נתת ראיון לסוכנות הטלגרפית היהודית, יש לנו התנגדות גמורה לכל מה שעשית שם ולכל מה שדיווחת. להווי ידוע לך, שמתרקמים יחסים טובים ומועילים בינינו ובין צרפת ; היחסים האלה עומדים להתפתח לטובתנו ולהניב תוצאות חשובות בשטח הכלכלי, הפוליטי והביטחוני.

ודאי ידוע לך שהצרפתים אינם מתכוננים לוותר על שלטונם בארצות צפון אפריקה. הם מנהלים עכשיו מאבק מר באלג'יריה. הם יודעים שצפוי להם מאבק גם במרוקו ובתוניסיה. הם צוברים כוח, שוקעים בחובות ומעוניינים בבעלי ברית. הם יודעים יפה על היחסים שבין יהודים ומוסלמים בארצות צפון אפריקה. הם רואים ביהודים כוח שיעזור להם במאבקם נגד הערבים. דווקא מפני שהיהודים פזורים בערים, בעיירות ובכפרים, יוכלו היהודים לשמש להם מקור אינפורמציה על הנעשה בין הערבים.

בשיחות שמתקיימות באופן מתמיד והדוק בין מדינת ישראל לצרפת נאמרו דברים אלה באורח ברור, ויש להניח שמדינת ישראל הבטיחה הבטחות ברורות. המסקנה – אל לנו להוציא משם יהודים לעלייה לארץ, הם נחוצים בצפון אפריקה לעזרה לצרפתים. והנה אתה בא ועושה את ההיפך ". הוא המשיך ברוח זאת, השתלהב מדבריו הוא, שהפכו לנאום נלהב כאילו עומד הוא בפני מאות מאזינים. חדלתי להקשיב לדבריו. מה יכולתי ללמוד ממנו ?

הוא סיים ונשתתק ואני אמרתי לו ולעוזרו : " חישבתי את דרכי ופעולותיי בזמן שהותי בצפון אפריקה כפי שהנך רואה מהודעת יט"א לעיתונות דיברתי כמעט אך ורק על מרוקו ולא הזכרתי את תוניסיה ואלג'יריה. אמרתי שהמנהיגים היהודים במרוקו מסרו לי על רצונם של היהודים לעלות. על דברים אלה הם חזרו בשיחה שהייתה לנו ברבאט עם הפקיד הממשלתי לענייני יהודים שם, ז'ק דיהאן. אני הבעתי בפניו את דעתי על מצבם של היהודים שם והוא הסכים, אומנם בשפה רפה, לניתוחי.

ידעתי היטב שנמצא אני בארץ זרה והייתי זהיר בדברי, ואף פעם לא פניתי בקריאה ליהודים לעלות, לא עסקתי שם בתעמולה לעלייה, לא הלהבתי אותם ואפילו לא דיברתי עמהם על סיכויי קליטתם בארץ. האזנתי רק לרצונם החזק לעלות וראיתי את הדמעות בעיניהם.  בנתחי בהודעה לעיתונות את מצב היהודים בצפון אפריקה לא עסקתי בעניינים פוליטיים, לא נגעתי בענייני ביטחון היהודים שם. זה היה יכול לשמש לצרפתים עילה לחשוד שאני מפקפק ביכולתם להגן על היהודים – ואני באמת מפקפק.

נוסף למה שאמרתי ומה שאני מעריך כ " התנהגות זהירה ודיפלומטית ", אינני יודע, אך אני משער, מי הורה לך לומר לי את הדברים שאמרת עתה. אך אני, כחבר ההנהלה הציונית, שבמצעה כתוב שמטרת הציונות היא להביא את היהודים לארץ ישראל מבלי להוציא מהכלל איזו שהיא ארץ בעולם, אינני מקבל את ההערכות הפוליטיות בנוגע לצרפת. על כל פנים, כציוני מהשורה וגם כחבר ההנהלה של התנועה, אני מתנגד להן. לא נטלתי על עצמי לומר ליהודים לוותר על עתידם ולהישאר במרוקו מפני שזה דרוש לצרפתים. היהודים זקוקים לנו ואנו זקוקים להם בארץ.

אם תתעוררנה שאלות ביחס לביקורי בצפון אפריקה בין ההנהלה הציונית לבין ממשלת ישראל – ידונו על כך ביניהן ; לשם בירורים כאלה קיים המוסד לתיאום בין ההנהלה והממשלה. השגריר לא הגיב ואני קמתי והסתלקתי.  בו בערב טלפן לי יוספטאל שהגיע לפאריס. הוא הודיע לי שלא נספיק להתראות בערב בשל פגישות והתחייבויות אחרות, ולמחרת בבוקר יטוס למרוקו עם אנשי הג'וינט ויחזור כעבור יומיים.

בשובו התקשר אלי שנית לפנות ערב. למחרת בבוקר עליו לצאת לארצות הברית והוא מציע שאבוא אליו לשיחה. ישבנו בחדר במלון. המקום נראה לי משום מה קודר מרוד בדמדומי הערב, ממש כמו יוספטאל. ניגשנו ישר לעניין והוא פתח :

" הייתי במרוקו עם מנהל הג'וינט בצרפת, ד"ר בקלמן ועוד אחד מעוזריו. במשך יומיים ביקרנו במקומות אחדים, גם בכפרים, והגענו למסקנה אחת – שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה .

הוא לא פירט, לא נקב בשמות מקומות ואנשים. הייתי המום מהדו"ח היבש הזה, והחרשתי במשך דקוך אחדות.  אמרתי : " האם מבין אתה שבזה אתה מצמצם מאוד את ממדי העלייה לארץ, הן כרגע האפשרויות של עליית יהודים מארצות אחרות הן כמעט אפס ".

הדבר ידוע לי, השיב, אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית.

הפסקתי את דבריו ושאלתי : " אתה יודע לבטח שיש סיכויים קרובים לפתיחת עלייה מרומניה, מה תעשה כשאתה חסר כסף ? " אז נדפיס כסף ", הייתה תשובתו.

התפרצתי : " מה אתה מייעץ לעשות ליהודי מרוקו במצבם כיום ? מה הסיכויים שאתה נותן להם לעלות אי פעם לארץ ? ".

שיישארו שם במקומם " הייתה התשובה.

שתקתי, ידעתי שאין לנו שפה משותפת, ואין לי כל תקווה לבוא עמו לידי הבנה. ידעתי על פעולתו הרבה במשך שנים רבות בשטח הקליטה, ידעתי היטב מהם הקשיים בהשגת כספים לבניית שיכונים, לריפוי חולים, לסידור מקרים סוציאליים וכו…….

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

במאי 1952 אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, שלדעתו הקטנת העלייה אינה מסיבות אובייקטיביות – הדגשת המחבר , וכי באוקטובר 1951 " החלטנו על עלייה סלקטיבית והיה צריך להשקיע משאבים ומאמצים במועד, לרפא את המועמדים לעלייה, ולא היינו עומדים כיום במצב חמור זה של עלייה מצפון אפריקה.

יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הגיב : " אני הסכמתי בזמנו על עלייה סלקטיבית וחברי ( מאחדות העבודה ) תקפו אותי על כך, אך לא ייתכן שנחליט מצד אחד על עלייה סלקטיבית, ומצד שני לא נעלה אותה "

ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, הציע להקל בהגבלת גיל " הזקנים מצפון אפריקה ולהעלותו מ-35 ל-40, הקלה זו,לדעתו, יכולה להביא תוספת של כ-20.000 עולים בשנה. לוי אשכול שהיה שר האוצר בממשלה ולראש מחלקת ההתיישבות, התנגד לכך בתוקף ואמר שעלייה זו, עם מטען סוציאלי כבד, רק תביא נזק למדינה.

בעמדת לוי אשכול תמכה גברת רוז הלפרין, חברת ההנהלה הציונית בניו יורק. גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוק, התנגד להצעת רפאל ואמר : " הייתה סיבה לקביעת הגיל המקסימאלי ל-35, ואם אין עלייה היום מרומניה, זו לא סיבה להעלות את הגיל ל-40, יש להעמיק את מיצוי המכסה מצפון אפריקה במועמדים עד גיל 35.

על כך אמר רפאל : אתם אישרתם בנובמבר 1951 עלייה של 120.000 לשנת 1952, כאשר למעלה ממחציתם אמורים היו לעלות ללא סלקציה ועם בעיות סוציאליות, וכיום לא נוכל להגיע אפילו ל-50.00 השנה. הצעת רפאל נדחתה.

על העלייה המתוכננת לשנת 1953 ממרוקו אמר רפאל : " עלייה של 18 אלף יהודים ממרוקו אינה נותנת כמעט דבר לפתרון שאלת היהודים באותה ארץ, משום שהריבוי הטבעי במרוקו הוא גדול ממספר העולים ".

והוסיף כי יש להמשיך ולשמור על הסלקציה הבריאותית בצפון אפריקה, בציינו כי מארצות אלה לא מגיעים חולים, משום " שאנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות. החולים המגיעים לארץ, אמר רפאל, הם מבולגריה ומפולין, ולגביהם אין סלקציה ; ואילו מארגנטינה הם עולים מכוח " חוק השבות ". עוד הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימאלי של מפרנס מ-35 מל-40, וכן להכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם.

גיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו להצעתו זו. מליאת הסוכנות החליטה כדלקמן.

1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריקה ופרס – מבחינת בריאות העולים, לפי ההסכם בין מחלקת העלייה ומשרד הבריאות מיום 13 ביוני 1953.

2 – הגדלת רשת הריפוי של המועמדים לעלייה בארצות המוצא – מרוק, תוניסיה ופרס – ובמרסיי.

3 – לבחון את האפשרות להרחבת הריפוי במחנה המעבר בארץ.

4 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40.

5 – להתחייב לעליית המשפחות, שבניהן עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על העולים לפי סעיף זה – סעיף זה אושר על ידי " המוסד לתיאום " רק ביולי 1954 -.

6 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול ולארגן עליית יהודית בשנת תשי"ג – אוקטובר 1952 – ספטמבר 1953 – פרט למקרים סוציאליים, שיוסדרו על ידי הקהילות המקומיות.

" המוסד לתיאום " לא אישר את סעיף מספר 6. אצ"מ 100/944S , פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953

הנה כי כן לא אישרה המליאה את הצעת רפאל להעלות את גיל המפרנס במרוקו, תוניסיה ופרס מ-35 ל-40. הקלה זו ניתנה רק לכפרי דרום מרוקו ולכפרי גבול פרס – ובמרץ 1952, גם לכפרי דרום תוניסיה.

כן אישרה המליאה להעלות תוך שנתיים הורים, ששלחו את ילדיהם לארץ במסגרת עליית הנוער – אך בתנאי שיהיו בריאים ולא יעברו את גיל 50 ; שכן שליחי הסוכנות הבטיחו להורים, שאם ישלחו את ילדיהם במסגרת עליית הנוער, יוכלו לעלות בעקבותיהם, החלטה זו לא מומשה עד כה עקב מדיניות הסלקציה החדשה, ולמעשה לא היה בה פתרון של ממש : שכן אם יש מפרנס הורה חולה, או שעבר את גיל ה-50, ובעבר שלח את בנו או בניו במסגרת עליית הנוער – לא יוכל להצטרף לבנו או בניו !