מורשת יהדות מרוקו

עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעישה עקרת הבית לסייר בו ביחידות והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי ״ברוחב לב״. בית סבי שהיה גם ביתי היה בנוי סביב חצר רבועה שמעליה התגבהו שתי דיוטות. מדרגות הובילו אל הדיוטה העליונה ובה היו קרועים ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים. כל פתח הוביל למסדרון מלבני ארוך, בעל מעקה היקפי ותקרה גבוהה, שהוביל את הבאים אל החדרים. רחבת החצר היתה קרועה אל השמיים. בית חצרים זה נבנה עבור בית אב – דהיינו: משפחה מורחבת.

לימים, משנצטופף המלאח, נדחקה הרווחה ובכל בית אב שכזה גרו ארבע וחמש משפחות.

במרכזה של החצר המרוצפת היתה מטפייה – בור מים אשר ניקז אליו את מימי הגשמים. התקרה היתה מקורה במרישי עצים שנתמכו על עמודי כורכר. כל משפחה בתורה ניקתה את החללים והשירותים המשותפים. הסמטאות היו מסוידות לבן וכל משפחה נהגה לסייד את חזיתה הפונה לסמטה במועדי ישראל, ובעיקר לפני חג הפסח, סמטאות המלאח היהודי נראו בוהקות ונקיות.

מהדיוטה העליונה הוביל גרם מדרגות אל גג הבית. הגג שימש את הנשים לתליית כבסים, לייבוש פירות, ירקות, וזרעים. ממנו הן צפו בהיחבא לעבר חצרות סמוכות ושמעו שיחות רכיל. הנשים הקפידו לשמור על נקיונו בעיקר בחודשים של טרם גשמים. כאמור, הגג ניקז מי גשמים והוביל אותם דרך מרזב אל בור המים שבחצר.

זוכר אני שבקצה החדר המרכזי היתה קבועה מיטה גדולה, שהיתה מונחת על במה ועליה חפה וילון גדול. בחלל הבמה היו מאוכסנים כלי מיטה וכלי בית שונים. המיטה והבמה נעלמו זה מכבר, כמו סממנים יהודיים אחרים. עודני זוכר שהצנדוק – ארגז העץ, שליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה, המשיך להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אמי חפצים ובגדים יקרי ערך והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה.

נפרדתי לשלום מבעלת הבית והודיתי על סבר הפנים היפות ועל הכנסת האורחים הלבבית.

שוב אני מוצא את עצמי צועד בסמטאות המלאח. קרב בלי משים לציון קברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. באוזני מהדהדים המזמורים והפיוטים, קולות של רוכלים, קבצנים, נשים בוכיות המבקשות על עצמן ועל בני ביתן וקולו של הכרוז המכריז על הדלקת נר ראשון, שני ושלישי לכבודם של צדיקים. כל המרבה במחיר זיכה את עצמו וזיכה את הרבים, והכספים נכנסו לקופת ועד הקהילה, שנשענה עד כה בעיקר על ״מס התמיד״.

באותם מעמדים שהתנהלו במוצאי שבתות, עת נהרו קהלי בתי הכנסת מכל רחבי המלאח לעבר קברו של הצדיק, המורה לעברית היה מקהיל את תלמידיו ואני בינותם עומדים ושרים לנוכח הקהל שירי ערגה לציון כמו: ״למרחקים מפליגות הספינות״, ״אספר לך הילדה״ וכמובן המזמור ״אליהו הנביא״.

ממתחם קברו של הצדיק צעדתי לעבר ספק חנות, ספק כוך קטן, שבו הסתופף אבי ומכר מיני סדקית לעולי הרגל הרבים שהציפו את המתחם הקדוש. יום ראשון בשבוע נחשב ליום העליה לרגל השבועי. זוכר אותי צועד לעבר החנות ועוזר לאבי.

ממתחם קבר הצדיק שמתי פעמי לבית הקברות היהודי. הזמן הנוקף נתן בו את אותותיו. מאגפו המזרחי משתרע בית הקברות העתיק. אבני כורכר מסותתות מלבניות ועליהן חרוט הציון. מהן מנותצות, הפוכות או שקועות באדמה עד פניהן, ומהן שנתכסו בתהום של נשיה. סמוך להן – קברים אחרונים מכוסים חרולים של קיץ ומיני מטפסים. סופו של ביקור זה בבית הקברות עת עמדתי נוכח קבריהם של סבי וסבתי, זכרונם לברכה, קראתי קדיש ביני לבין עצמי וגם זלגו עיני דמעות על קהילה מפוארת שהיתה ואיננה.

מבית הקברות היהודי צעדתי יחידי לאורך גדתו המערבית של נהר אום אֶ־רָבִּיע, כשאני שקוע במחשבותי ומהורהר משהו. אל הנהר הזה היו יורדות נשות המלאח כשהן עמוסות כבסים ושבות לביתן כשהן נושאות כדי מים על ראשיהן, ואנחנו הילדים אהבנו ללוות אותן. כל עת שכיבסו אנחנו השתכשכנו על גדתו של הנהר.

השמש נטתה לערוב וקולותיהם של דרדקים עלו מבית הספר הישן. משמרת שנייה של אחר הצהריים מסיימת עוד מעט את לימודיה ואני אץ לבקר בבית הספר בו למדתי. נטיתי לעבר כיתתי, דפקתי בדלת והמועלם – המורה, פתח את הדלת. אל מול עיניהם המשתאות של תלמידיו, צעדתי בטוחות לעבר הכסא והשולחן עליהם ישבתי כילד, לפני למעלה מ־25 שנה. במרוקאית, שנשאתי עמי מבית אבי, הסברתי לתלמידים המשתאים, מי אני ומהי מטרת בואי. ואף שהמורה הורה להם להזדרז לבתיהם טרם שקיעת החמה, הם הקיפו אותי מעגלים מעגלים ושתו בצמא את סיפורי אודות בית הספר, שהיה משותף ליהודים וערבים. סיפרתי להם שכדי להגיע לבית הספר, היה עלינו הילדים לחצות בדרכינו את השכונה הערבית ומפחד של התנכלות, נדרשנו לשכור את שרותיו של ערבי. השכם בבוקר הוא היה עובר בסמטאות המלאח ושורק במשרוקיתו, לשמע השריקה היינו מתנקזים כל הילדים אל הרחוב ותחת חסותו חצינו את השכונה הערבית לעבר בית הספר.

אחד מהתלמידים היה סקרן לדעת האם המורים הענישו אותנו כשסרחנו. ״בוודאי״, סיפרתי והעונשים היו כבדים. סיפרתי להם על מתקני ענישה שהיו עשוים בדמות סד עץ. ״פָאלָאקָה״, קראו לסָד, בו היו מקבעים את הרגליים ומכים בהן בשוט עשוי זנב סוס. וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.

נפרדתי מהתלמידים לשלום. כדור השמש הענק צלל אל מעבה האוקיאנוס האטלנטי והותיר באופק הינומה אדומה כדם, שהאהילה אור אדמדם על בתיה המאפירים של אָזִימוּר.

הביקור בארמונו של הפחה "אלגלאווי"

בכל ענף או מקצוע, עמד אדם בעל כושר שיפוטי וידע רחב בתחום בו הוא עוסק, הנקרא " אמין ". בראש הצורפים, עמד רבי דוד אסתגאסי ז"ל, ועל כל ויכוח מקצועי, הוא היה הפוסק הבורר בכל עניין, כבעל סמכות מטעם החוק.

אדוני אבי ז"ל, היה סנדלר במקצועו, ולו חנות בשוק הסנדלרים, שוק שהכיל עשרות חנויות של חברים למקצוע. מעבר לכביש הראשי ברחבת שוק הפחחים, נמצא שוק של ענף חדש יחסית, של מוצרי לווי לחקלאות מצמיגים ישנים. כגון : ייצרו דליים לשאיבת מים מבארות, חישוקים למשיכת מחרישה, סנדלי פלחים, ועוד….

מאחר והדרישה לחומר גלם המיוצר מצמיגים ישנים הייתה גבוהה, גם מצד רוב הסנדלרים שהחילו לייצר מוצרים משולבים האלה, פתאום הסנדלרים מצאו את עצמם בצד השני של ערבוב סמכויות. היהודי שעמד בראש ענף מקצוע הצמיגים דוד עמאר ז"ל, זכה ברוב גדול מבין בעלי המקצוע.

ונוצר ערבוב של סמכויות בינו לבין היהודי העומד בראש ענף הסנדלרים מימים ימימה. ועל כל ריב או ויכוח נוצרה הבעיה מי יפסוק ? ונוצר מצב של שניים אוחזין. מצב מוזר של כמעט ריב שההלכה לא הייתה מעורבת בו. כי זה תחום השייך לסדר ונוהג בחוק המקומי.

ברוב המקרים בעלי הריב הסכימו מי יהיה הבורר, וכאן נוצרה אווירה עכורה בין שני הפלגים המקצועיים, של מי שייך למי.

היות ושני המוכתרים ממונים על ידי החוק והנוהג המקומי המקובל. הסנדלרים ישבו על המדוכה לחשוב, מישהו העלה רעיון והציע, יהודים בואו ונביא את הבעיה לפני הפחה  אלגלאוי, האיש החזק שהיה בזמנו השליט במראקש והאטלס.

אשי מחסידי אומות העולם, שלא מעט צרות חסך מן היהודים במרוקו בכלל ובמראקש בפרט, והדברים ידועים. וכך לא הייתה בעיה לקבל את העצה מהאלמוני, הסנדלרים טכסו עצה לקנות בן בקר רך וטוב, לשחוט לפני מפתן הכניסה של המחכאמה, מקום מושבו בבית הדין של הפחה, ולבקש ממנו להביא בפניו את הבעיה.

מקורו של המנהג לא ידוע לי, אבל זה היה נוהג מקומי מקובל בין השבטים. קראו לו , הדייאת לעאר " – מתנת החסות, משהו מעין קריאה דחופה לעשיית צדק

אדומי ובי ז"ל, החליט שאני צריך להיות נוכח כמעמד שכזה, וכך מצאתי את עצמי הולך עם כל הכבודה של עשרות יהודים, הצועדים אחרי " עגל המנחה " המבוהל והממאן לצעוד בסך, מדי פעם זוכה בדחיפה ממישהו מהצועדים.

לאחר צעידה ממושכת של כחצי שעה, והנה אנחנו נמצאים ברחבה של בית רחב מידות, בעל קירות וקשתות מעוטרים בפיתוחים וקישוטים מרהיבים. המשרתים והשוטרים כולם לבושים גלביות ושכמית לבנות מוכנים תדיר למאורעות שכאלה

הדרג של כל אחד מהם מתבטאת בטיס האריג ממנו עשוי הבגד, או מעור הנעל וכיסוי הראש, ואז הפנייה אליו תהיה בהתאם. הסנדלרים באו מאורגנים, ונמצא גם מי יהיה הדובר.

תחילה נתקבלה המשלחת אצל מזכיר הפחה, והלה הסביר למשלחת את הנוהג המקובל במקרים כאלה. הכל בצורה פשוטה בתכלית, לפי ספר חוקים הלא כתוב, הכל פעל בשיטת השכל השיר וההיגיון הפשוט, כדבר  ובן מאליו.

הכל ידעו שהפסק יהיה החלטי ומהר ללא עוררין, וזה התנהל בערך כך : הפחה יורד ממכונית השרד, וכל בעלי הדין מעקו בקול רם משהו הדומה מערבית מרוקאית לעברית " כי המשפט לאלוקים. אדוננו קבל נא מנחתנו וקבל תלונתנו " שלוש פעמים.

אנו באים אליך בדברים שבנפש וכו….בו במקום נשחט העגל לרגלי הפחה על מפתן הכניסה לגן, והלה עמד שהכנעה גמורה לסיום הטכס. לאחר מכן נכנס בצעדים מדודים לפנים הבית, וכעבור זמן קצר נתן הנחיות להכניס אותנו.

כך מצאנו את עצמנו יושבים מול הפחה אלגלאוי בכבודו ובעצמו, הוא ישב על כסא מלכותי כלשהו בחצר הגן. בגדיו לבנים, גלאביה וגלימה לבנה מעליה. אסף את השוליים של הגלימה על שתי ידיו, ורמז לנו לשבת.

שני שומרי ראשו עומדים מימינו ומשמאלו. ישבנו על השטיחים הפרושים על הרצפה מולו במרחק קטן ממנו. כל הזמן שישבנו הוא רק הקשיב כמעט לא זז ממקומו, ישב עם ברכיים צמודות. ואת ידיו כיסה בגלימתו. לאחר שסיים הדובר את דבריו, שאל הפחה את הדובר, מי הוא האיש שאתם חפצים ביקרו ?

הדובר הצביע על יהודי עבדקן סעוד אלמליח ז"ל, שישב בין בוחריו. הפחה הפליט משפט קצר " קחו אותו הוא שלכם ! ולכו לשלום. פירוש הדבר שהסנדלרים נתקבלה בקשתם, וזכו להכרה כמקצוע נפרד בפני עצמו ללא כל זיקה ולבעלי מקצוע המתחרים שבראשו המשיך לעמוד דוד עמאר ".

דוד עמאר ז"ל האיש שעמד בראש המקצוע המתחרים היה אדם כריזמטי בעל חזות סמכותית ורבים מאוהדיו דחפו אותו לפרוש חסותו על סקטור הסנדלרים, דבר שעורר חמתם של הסנדלרים.

שבטי הצפון מוצאם מישמעאל בן אברהם ופילגשו הגר: ״בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל ומבשם ; ומשמע ודומה, ומשא ; חדר ותימא, יטור נפיש וקדמה (בראשית כ״ה, י״ג—ט״ו = דברי־ד.ימים א א׳, כ״ח—ל״א).

יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם:  בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. 

 יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא.  טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.  

כמה מן השמות האלה מצויים גם בתקופה מאוחרת. אף־על־פי שאין לזהות את נביות עם הנבטים מתקופת בית שני, יש לשער שלא במקרה דומים שני השמות זה אל זה. בני קדד הם שבט הידוע לפליניום בשם  Cedrei. דומה היא הנאה שבדרום ואדי אל סרחאן הנקראת דומת אלג׳נדל. עוד בשנת 688 לפני הספירה כבש סנחריב את אדומו(דומה), מצודת ערב, והוליך בשבי אל נינוה את המלכה־הכוהנת תלח׳ונו.

בשביל להדגיש ששבטי הדרום קיימו קשרים עם שבטי הצפון, מזכיר הכתוב (בראשית כ״ה, ג׳ = דברי־הימים א אי, ל״ב) ברשימת צאצאי קטורה, פילגש אברהם, את שבא ודדן. בתרגום השבעים הוסיפו גם את Tauav, והתכוונו בלי ספק לתימא. ,הדדנים הצפוניים היו שבט סוחרים, ששכן בסביבות ח׳יבר וחִגְ׳ר והגיע עד תימא. נמצא גם רמז (בראשית ל״ו, גי), כי אדום היתה מקיימת קשרים עם שבטי ערב הצפוניים: עשו נשא לאשה את בשמת בת ישמעאל אחות נביות.

הכינויים ״ערב״ ו״ערבי״, כשמם של שבטי הבדוים בצפון־ערב ובסביבות ארץ־ישראל, נזכרים בתנ״ך (ישעיה י״ג, כ׳; לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם

ישעיה כ״א, י״ג; יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים. 

ירמיה גי, ב׳: שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת (שֻׁכַּבְתְּ)–עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר; וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ, בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ.  ג וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה; וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם

כ״ה, כ״ג; וְאֶת-דְּדָן וְאֶת-תֵּימָא וְאֶת-בּוּז, וְאֵת כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה.

 יחזקאל כ״ז, כ״א; עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.

גשם הערבי, נחמיה ב/ י״ט; ר, אי). באותו הזמן בערך מופיע הכינוי ״ערבי״ גם בכתובות אשור: ערבי, ערבי. הוא נגזר מן ״ערבה״ (ישעיה ל״ג, ט; ירמיה נ/ י״ב, ועוד) ופירושו הראשון — יושב הערבה. בהשפעת השימוש הרשמי בכתובות האשורים נתייחד לשבטים, שאנו חושבים אותם היום לערבים.

מבחינה דמוגרפית נתנו, כאמור, למעלה משלש מאות אלף אזרחים עולים־חדשים למדינת ישראל מכל הגילים. בהיותם בעלי משפחות מרובות ילדים נתנה כל משפחה קרוב ל־4 חילים למדינת ישראל. בהתיישבות החקלאית הוקמו קרוב למאה מושבי עולים ונקודות התיישבות, חקלאית הפזורים באזורי פתוח וספר המהויים שרשרת ביטחונית למדינת ישראל.

בגליל — 28 נקודות עם 3.250 נפשות, בעמק (כולל אזור תענך) 19 נקודות עם 2300 נפשות. בדרום ובנגב (כולל לכיש) — 41 נקודות עם .373 .14 נפשות, באזור ירושלים (כולל ההר) 16 נקודות עם 4577 נפשות. סך הכל 104 נקודות עם 24500 נפשות.

מושבי העולים מצפון אפריקה נמנים על כל סוגי ההתיישבות! תנועת המושבים — 57, מהם 28 על טהרת עולי צפון אפריקה. הפועל המזרחי — 19 מהם 13 על טהרת צפון אפריקה, העובד הציוני — 10, מהם 7 על טהרת עולי צפון אפריקה וכן חרות — 5, מועצה חקלאית 2 ופועלי אגודת ישראל — 2. סך הכל 95 נקודות התישבות מהם 51 על טהרת צפון אפריקה.

כל ערי הפתוח שהוקמו ברחבי המדינה מאוכלסים ברובם המכריע מיהודי צפון-אפריקה. הנקודות הן: מצפה רמון, ירוחם, דימונה, באר שבע, שדרות, אופקים, נתיבות (עזתה), אשקלון קרית־גת, קרית־מלאכי, אשדוד, כפר יבנה, גן יבנה, בית־שמש, רמלה, לוד,. רמת־אליהו (עזרה ובצרון לשעבר), פתח־תקוה, קדימה, נתניה, כפר סבא,רעננה, הרצליה, שלומי, מעלות, צפת, חצור, טבריה, עפולה, יקנעם, חדרה, הקריות שעל ידי חיפה (קרית־ים, קרית חיים, כפר אתא, וקרית שמונה).

תולדות

הקהילה היהודית ממרוקו היא עתיקת יומין. 2700 שנה של היסטוריה רוויה עליות וירידות. היא נחשבת לגולה העתיקה משאר הגלויות ונחשבת לצאצאי עשרת השבטים. ליהודים במרוקו השפעה עצומה על הגויים ביניהם ישבו. חלק מהשבטים הבארבארים התייהדו. במשך שלש תקופות הצליחו היהודים להקים שלטון עצמי, שגולת הכותרת היא ימי שלטונה של המנהיגה דהיה אל כהינה, בהרי צפון אפריקה היו שבטים יהודיים ומנהיגת השבטים היהודיים הגדולים במאה ה־7 לספירה היתה דהיה הכוהנת (יהודית הכוהנת). היא הצליחה בחכמתה לאחד את השבטים היהודים והמתייהדים בארבארים, עובדי אלילים ושרידי הביזנטים הנוצרים — למלחמה באויב המשותף המוסלמי. בעצמה, כדבורה הנביאה, יצאה בראש הצבא לשדה הקרב כשהיא רכובה על סוסתה כנגד המוסלמים, ולהכניעם. היא משלה ביד רמה על שטחים, רחבי ידים.

צפון-אפריקה עברה מיד ליד במשך ההיסטוריה הארוכה. תושביה הראשונים היו הבארבארים, שסבלו מחדירות תכופות של עמים, כגון: המאוירים, הפיניקים, היונים, הרומאים, הונדלים, היביזנטים, הערביים, הצרפתים ועד שמרוקו קבלה עצמאות. במשך כל התקופות האלה לא שבעו היהודים נחת. לעתים מצבם הכלכלי והביטחוני טוב ולעתים מעורער מאד הם היו נתונים לחסד או לשבט של המושלים. היו תקופות של עליה ובדרך כלל של ירידה, פרעות, ביזה ושלל.

ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו נעוץ באגדות רבות, ביניהם על אניות חירם שהביאו לחופי צפון אפריקה מתישבים יהודים. גם בתקופת כבושי שישאק מלך מצרים ובתקופת סנחריב מלך אשור מסופר בסנהדרין צ״ד על יהודי צפון אפריקה. טיטוס בכיבושיו הביא עמו עשרת אלפים שבויים יהודים לצפון־אפריקה.

במשך כל התקופות ועם כל התמורות לא הצליחו הכובשים לעבור את הישוב היהודי, אלא להוסיף נדבך חדש על גבי השכבות הקדומות, החפירות, הכתבים היהודיים דברי סופרים ׳רומאיים, חבורי אבות הפנסיה' הנוצרית הם עדות נאמנה לרציפות הישוב בצפון־אפריקה.

 גיסות האיסלם המנצח החל מהמאה ה־7 עקר את הנצרות משרשיה ולא השאיר שם זכר, אך באותה שעה גזר על היהודים גזרות קשות, בהטילי עליהם מסים כבדים ומשפילים. היו ימים שאונסו להמיר את דתם וארס השנאה והבוז כלפי היהודים נשאר בלב המוסלמים בצפון־אפריקה עד ימינו. גם נקודות אור ראו בחיי היהודים, הרמב״ם השפיע מזוהרו על העולם היהודי עוד במאה ה־11 הוא פרסם את ״אגרת השמד״ שלו, וכמוהו היו רבנים גדולים בערים רבות בצפון־אפריקה שחזקו את האמונה והתקוה, בקירואן ובפיום קמו ישיבות, מרכזי תורה, שהאירו באור נגוהות את מחשכי חייהם של יהודי צפון־אפריקה ושל גלויות רבות אחרות, עם שקיעת המרכזים שבבבל לבשו המרכזים במערב חשיבות. חכמים וחוקרים קמו בערים הללו בין המפורסמים שבהם הלא הם רבי' יהודה אבן חיוג׳ יחידה בן קורייש (870—860), דונש בן לברט ורבי יצחק אלפנסי (נולד 1013). מעמודי ההלכה ר׳ חיים עטר בעל ״אור־חיים״

לצפון-אפריקה הגיעו מגורשי ספרד ומהגרים מאיטליה (מליוורנו), שהעלו את הניבו של הישוב היהודי בצפון־אפריקה. בעוד, שיהודים מעטים.היו לעזר למושלי ארצות צפון־אפריקה המונים היו נתונים בעוני ובבערות בגטאות בערים ובכפרים נדחים בהרי האטלס. המצב. הירוד של היהודים בתקופות שונות הניע רבים לנטוש ארץ זו ולנדוד בעיקר לארץ־ישראל — ארץ האבות.

1. השלטון והיהודים

אם מבחינת ההלכה המוסלמית ראינו שלא היו קיימים הבדלים רבים בין יהודי ארצות המגרב השונות, הרי מבחינת מצבם המדיני, הבטחוני והחברתי־כלכלי, ניתן להצביע על הבדלים מסויימים. הבדלים אלה ניכרים לא רק בין הארצות השונות, אלא גם בין מחוזות, חבלים ואפילו בין עיר לעיר.

מארוקו

יכולתו של השלטון המרכזי במארוקו להטיל את מרותו על כל חלקי הממלכה היתה, כאמור, מצומצמת(ראה פרק א), ובשל כך קשה לדון, באופן כללי, בתקופה הנדונה, על מארוקו כעל יחידה גיאוגראפית ופוליטית אחידה. המצב הפוליטי הבלתי יציב והנטיות הצנטריפוגליות והפריטקולריות של האזורים והשבטים השונים גרמו לכך שלא היתה קיימת מדיניות אחת, מכוונת מלמעלה, שכולם קיבלו את מרותה. בהיעדר יד שלטונית מרכזית מכוונת ובעלת תוקף התפתחו על־פי רוב היחסים שבין יהודים לבין השלטון לפי התנאים המיוחדים של כל מקום ומקום, ולפי המציאות החברתית והפוליטית שנוצרה בו. יחס טוב ליהודים במקום אחד אינו מעיד על יחס זהה במקום אחר. כמעט הכל הוא פרי של סיטואציה מקומית באיזור או עיר מסויימים. למשל, בראשית המאה ה־18 היו נתונים יהודי פאס בלחץ קשה מצד השליט המקומי, בעוד שבקהילות אחרות המצב היה נוח יותר. אולם גם ההגדרות הללו — כגון ״נוח״,״טוב״, ״רע״ וכיוצא בהן — חוטאות בהגדרה פשטנית של העובדות והן באות רק לסבר את האוזן. ראוי יותר לציין שהמצב המדיני והבטחוני היה בלתי יציב ונתון לתנודות מתמידות.

לאחר תקופת אנרכיה, שהחלה בראשית המאה ה־17, הלכה וגברה האנדרלמוסיה לקראת אמצע המאה, והיהודים סבלו לא מעט מן הכוחות היריבים. סמוך לאמצע המאה הצליחו העלווים, או הפילאלים (הם התייחסו לצאצאי עלי, חתנו של מוחמד, שהגיעו מחצי־האי ערב לאיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו עוד במאה ה־13, ומכאן כנוייהם), לגבור על יריביהם ולכונן שושלת חדשה.

בידי מולאי אלרשיד, הנחשב לראשון המלכים של שושלת זו(השולטת עד עצם היום הזה במארוקו), עלה לייצב את השלטון. שנות מלכותו (1666 —1672) הביאו אומנם לשיפור במצבם של יהודי מארוקו, אך מאידך גיסא נקשר שמו בהריגת יהודי עשיר מכפר דאר אבן משעל שבהר בני סנאסן שבצפון־מזרח מארוקו (מעשה שנרקמה סביבו אגדה על שלטונו של יהודי זה במוסלמים והתעמרותו בבנותיהם). אלרשיד גם רדף את יהודי זאווייה, תאדלה ומראכש, אך שמא קשורות רדיפות אלה במלחמתו של אלרשיד במרבוטים (קדושים מוסלמים שנודעו במיוחד בקנאותם וחלקם היו ראשי מסדרים דתיים) של דילא.

היחס ליהודים היה פעמים רבות גם פרי אופיו, מזגו והאינטרסים המשתנים של שליט זה או אחר שעלה לשלטון. דוגמה אופיינית לכך היא תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל. בפרקי זמנים מסויימים של שלטונו נהנו יהודי מארוקו מתקופת רגיעה ואף זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית שבה פתח מולאי איסמאעיל. לעומת זאת, בפרקי זמן אחרים, למרות שיהודים המשיכו ליטול חלק נכבד בסחר עם אירופה, לא מנע הדבר מאסמאעיל להתעמר בחצרן זה או אחר או אפילו במנהיגים של קהילה שלמה. אם כי יש לציין, שגם מוסלמים סבלו מתהפוכותיו של שליט זה באותן שנים.

היו גם תקופות — כגון השנים 1727 —1757, שבמרוצתן התחלפו שליטים במארוקו פעמים מיספר — שבהן התחוללו תנודות קיצוניות במצבם של היהודים בקהילות מסויימות. כאשר אירע לפרקים שלהכבדת עול השלטון ופגיעה מידי גייסות ושבטים, התלוו גם מכות טבע, שהיו תדירות באותם זמנים — בצורת, מגיפות, רעב — יכולה היתה התוצאה להיות קטלנית. לדוגמה, כך מסכם ר׳ יעקב בן צור, שחי בתקופה זו, את עשור השנים 1734 —1744 : ״והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף (בלבול וחוסר יציבות), בתחילה מפני הרעב ואחר־כך מפני הגייסות — ובני העיר צפרו, (שסבלו במיוחד), לא נתיישבו כלל, אלא נעים ונדים, פעם בחוץ, פעם ברחובות ובכפרים הסמוכים להם.״ נפגעו במיוחד הקהילות צפונה לאטלס התיכון (פאס, מכנאס, צפרו, תאזה ועוד) שהיו נתונות לפשיטותיהם של השבטים הברברים, אך גם גורלן של קהילות אחרות בצפון־מערב מארוקו לא שפר עליהן באותה תקופה,

וגם באיזור אחר, באגדיר שבחוף הדרומי של מאח־קו, אנו למדים שאחד המרבוטים השתלט על העיר בשנת 1737 והעלה באש את אחד מבתי־הכנסת שבה.

במחצית השניה של המאה ה־18 עלה בידי מוחמד בן עבדאללה להחזיר את היציבות לארץ, דבר שהטביע את חותמו לטובה על חיי היהודים בפרק זמן זה. קהילות רבות, ובמיוחד הקהילות לחוף הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, זכו לפריחה כלכלית. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את כלכלת ממלכתו ואת המיסחר עם מעצמות אירופה, מצא ביהודים גורם מרכזי לסייע לו במגמה הזו. במיוחד עלתה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים. הסולטאן העניק להם זכויות מיוחדות, וגם סוחרים יהודיים מאירופה, שהתיישבו בערי החוף, זכו ליחס מיוחד (וראה לעיל פרק ג עמי 135).

פניני המידות – הרב אברהם אסולין

אקדמות מילין

ברון ה׳ אשר זכינו לדור דור ודורשיו, ועדין נמצאים בתוכנו ת״ח אשר המשיכו בארץ ישראל, את דרך הפסיקה ועבודת ה' של יהדות צפון אפריקה המעטירה. מקטנות^, הרבתי לחקור אחר מעשיהם של החכמים, רבות ישבתי בין הזקנים לשמוע מעשיות הצדיקים, גם בעוברי בין ספרי רבני צפון אפריקה, מצאתי מעשיות שיש בהם לימוד גדול, ובשיעורי במספר בתי המדרשיות, ספרתי מעשיות אלו אשר מלהיבים בשלהבת אש, לעבודת הי.

זכינו בשנים אלו לייסד ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, אשר מטרתו להמשיך דרך אבותינו ורבותינו ביתר שאת ויתר עוז, אשר אנו מקימים בס״ד כנסים עם ראשי הישיבות, ראשי כוללים, דיינים ורבני ערים, ובכך מקיימים "אז נדברו איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויזכר בספר הזכרון" (מלאכי ג' טז) כדאיתא בברכות (ו.), על הפסוק הנ״ל שמשם למדים שאילו שניים שעוסקין יחד בתורה שכינה עמהם ע״ש, וע״ע בשערי תשובה לרבנו יונה(שער גי, אות קסח), שכתב שבהתאסף קהילות הקודש לעבוד ה' יחד ככל שמתרבים בני החבורה כך מקדישם שמו יתברך ביותר ע״ש. וכדברי המשנה באבות (פ״ו מ״ו), כ״ש בחבורה שלנו בדרכי אבותינו ורבותינו נ״ע. ברוב הכינוסים דרכנו לקיימם בימי בין הזמנים, במטרה להגדיל תורה, ובכל כינוס בתוך דברנו אנו מתבלים בהנהגות בית אבא, ורבים מבקשים שנעלה על הכתב. במשך השנים רואים אנו שישנם הרבה ספרים אין קץ, מחכמי אשכנז ומרבותינו מעט מעט, לכן אזרתי אומץ, ואספתי מעט מן היקב והגורן מעשיות רבותינו זיע״א, וסדרתי המידות על פי סדר א׳ ב', וקראתי לקונטרס בשם "פניני המידות״, כשמם כן הם, מול עיני עומד דברי המשנה האבות, (ב׳ טז')"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בין חורין להפטר ממנה". ובעתיד בס״ד נקבץ עוד מעשיות, ונוציא מהדורה נוספת.

וידע הקורא נאמנה שהשתדלתי לא לכתוב נבואות ומופתים אלא דברים שניתן ללמוד מהם הן מעט והן הרבה, הלכה למעשה. ויהי רצון שזכות הצדיקים הקדושים והטהורים המובאים בחוברת תגן בעדינו ובעד עמו ישראל.

כאן המקום להודות להורי היקרים, שמגיל קטן סיפרו לי מעשיות של רבני וצדיקי מרוקו. יתן ה׳ שנזכה ללכת בדרכי אבותינו ורבותינו ומכוח זה נזכה לקדש שם שמים ברבים, ונזכה שאנחנו וזרע זרענו הולכים בדרכי התורה והיראה.

ובכלל הברכה יבורך ידידנו ומכובדנו הדיין המצו״ן, בר אבהן ובר אוריין הגאון ר׳ יגאל אלון שליט״א, אשר טרח ויגע בהגהת הספר, ועומד לימיננו תמיד בסיוע מבורך, שכמ״ה.

בברכת התורה, הרב אברהם אסולין

אמונה

מסופר על הגאון רבי אלעזר הלוי זלה״ה – ראש הישיבה במרכאש ומחבר הספרים עבודת הלוי על הש״ם – שבאחד מימי השישי שמשו רבי יצחק נחמיאם ז״ל נתלווה אליו לקניות לכבוד שבת, הרב ראה שאין לו פרוטה לצורכי השבת, הרב ביקש ממנו שילמדו יחד דיני משכון בש״ע חושן משפט, והנה בתוך לימודם הגיע האשה ונתנה בידי הרב משכון שישמור עליו והרב יכול להשתמש בו עד לתאריך מסוים, ובמשכון זה הרב הניח בידי אחד הגבירים בעיר ובכך קנה צורכי השבת (הרה״ג רבי משה מבאג זצ״ל רב ישוב ישרש).

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.

תחרת־ זהב : אחת המלאכות שיהודים ויהודיות התמחו והצטיינו בה, היא הכנת חוטים מזהב, מכסף וממשי המשמשים תחרה לקישוט בגדים ונעליים וכן לרתמות של סוסים ומרכבות מלכותיות (כפי שר׳ אבנר צרפתי בעל יחס פאס מספר בשאלה טו). נוסף ליהודי פאס ששלטו במקצוע זה, יש ידיעות על יהודים במקומות אחרים. פאייטוןPAYTON שביקר במרוקו בשנות השבעים של המאה הי״ט, מזכיר יהודים במוגאדור העובדים ברקמה ססגונית. בתיטואן התפתחה התמחות מיוחדת — תחרת־זהב לנעלי־בית, מלאכה שרובה היתה בידי יהודים ועסקו בזה בעיקר נשים.

 וולטר האריס שביקר במרוקו בשנים 1889-1887, מזכיר מלאכה זו של היהודים יחד עם טביעת מטבעות. הוא מציין, כי העדינות של מלאכת המחשבת המבוצעת בידי יהודים אינה מגיעה לרמה המצויה בפאס, הודו, מצרים ודמשק. מטבעות : טביעת מטבעות היה עיסוק נפוץ בין יהודים בארצות האיסלאם בתקופה הערבית, הממלוכית והעותמאנית. אשר ליהודי מרוקו, כבר ליאו אפריקאנוס מציין שהם טובעי מטבעות. יהודים בטנג׳יר עסקו בזה בתקופת הכיבוש הבריטי (1684-1661). במאה הי״ח כותבים על כך ברֵיתווֵית, צ׳ניאר ולאמפריאר בסוף המאה. מן המאה הי״ט יש שורה של מקורות בנדון. למשל, הגרמני רוהלפס כותב כי בפאס בית־הטביעה נקרא סֶקָה, בניין שהוא חלק מארמון הסולטאן, סמוך למלאח, ונתון בידי יהודים הטובעים מטבעות נחושת הנקראים ׳פלוס׳. הוא מספר גם על מטבעה בעיר תיטואן. בספרות הרבנית מוזכרים הצורפים והאומנים העוסקים בייצור חוטי־זהב (האסקלי) וטובעי־המטבעות, בהקשר לשאלות שהתעוררו על רקע סיכסוכים בין שותפים, משא־ומתן עם יהודים או גויים על קנייה או מכירת כסף, זהב, אבנים יקרות, מציאת סיגים במתכות עדינות, נסיונות להסגת־גבול של בעל־חזקה שקנה זכיון על טביעת מטבעות מהשר או הסולטאן, זיוף מטבעות וכיוצא באלה. אומנים בערים שונות במרוקו שיתפו פעולה בעניינים בעלי אינטרס משותף. כך למשל מספר ר׳ רפאל אנקוואה (יליד 1848) כי הצורפים של ראבאט וסאלי התאספו ומחו נגד יהודי המקפח פרנסתם.

ניתן ללמוד ממקורות אלה פרטים היםטוריים־חברתיים, ונזכיר אחדים. הצורפים והעושים בחוטי־זהב התאגדו לאגודות לשמור על האינטרסים המקצועיים והכלכליים שלהם. בפאס היה נסיין של פועלים העובדים אצל האומנים לעשות שותפות, אולם הדבר נתקל בהתנגדותם של האומנים המעסיקים.

גם נשים היו לעתים עושות תכשיטים. ר׳ פתחיה בירדוגו(1820-1764) כותב על אשה שבעלה הרחיק נדוד והיא רעבה ללחם: ׳ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה׳.

אשר לטביעת מטבעות, היה זה מונופול של הסולטאנות שהיתה מחכירה זכות זו תמורת תשלום, על־פי מקור אחד, לפי תשלום חודשי. במקורותינו עדויות על גופים שונים שהיו עשויים לקנות מונופול זה. אומן, קבוצת שותפים, או כל חברת האומנים, יחיד קרוב אצל השלטונות כגון נגיד או הקהל, שהיה מקנה זכות זו לאומן או אומנים מבני־הקהל." יש עדויות על נוצרים שקנו מונופול מהמלך, ואומנים יהודים השכירו עצמם לעבוד אצלם בהתכה ובצירוף המטבעות.

אם נמצאו סיגים במטבעות, הוטל על־ידי השלטון מס על החברה כולה, ואלה חילקו ביניהם את התשלום. על מקרה כזה מספר ר׳ משה בן דניאל טולידאנו ממכנאס (1773-1724). חלק מבני־החברה הסכימו לחלק את הקנס באופן שווה בין ׳בעלי־החנויות׳, כלומר בתי־המלאכה. החכם מתנגד לחלוקה זו כי יש בתי־מלאכה בהם יושבים כמה אומנים ומרוויחים יותר, ויש בתי־מלאכה קטנים המרוויחים פחות. מידת הצדק מחייבת אפוא שהקנס יוטל ׳לפי הממון׳, כלומר לפי הכנסתו של כל אחד כפי שמעריכים אדם לצורך תשלום מיסים.

בין המקורות הערביים החשובים המכילים גם ידיעות על עניני היהודים יש למנות, זולת הסופרים שכתבו בספרד או במגרב, גם אחדים מגדולי ההיסטוריונים הערביים בארצות המזרח שהקיפו בחיבוריהם את תולדות העולם המוסלמי. ביניהם תופס את המקום הראשון עז אד־דין עלי אבן אל־את׳יר (מת 1234) שחיבר בין השאר את ההיסטוריה הכללית אל־כאמל פי־ת־תאריך״. אבן אל־את׳יר מראה את עצמו כהיסטוריון מעולה גם באותם הפרקים המרובים בספרו הגדול המוקדשים לתולדות ספרד בימי השלטון המוסלמי. הוא נזקק כמקור לתולדות ספרד בעיקר לספרו של אחמד אר־ראזי ובמקום שסיים אר־ראזי את סיפורו הנ״ל פוסק אבן אל־את׳יר לדבר על ספרד ומכאן שעל תקופת הזוהר בתולדות השלטון המוסלמי, היינו ימי הכיליפות האומיית, כמעט שלא תמצא אצלו דבר.

אך בפרקים על ההיסטוריה של ספרד במאה השמינית והתשיעית ניכרת ראייתו המקיפה של ההיסטוריון הגדול. אבן אל־את׳יר מתענין במיוחד במאבק בין המוסלמים ובין הנוצרים ומספר על המלכים הנוצריים בצפון ספרד, אך הוא מביא גם ידיעות על מרידות נגד אמירים לבית אומיה שאינן נזכרות בהיסטוריה של אבן עד'ארי. מאידך הוא מזניח מעשים שיש בהם ענין מקומי בלבד כגון הקמת בנינים וכיו׳׳ב. סיפורו על תקופת הנציבים ועל הקמת השלטון האומיי הנו דל, ואילו תיאורו של שלטון האמירים האומיים הנו בשבילנו מקור חשוב ביותר ומשלים יפה את ספרו של אבן עד׳ארי (היינו לגבי אותו זמן אשר תיאורו על־ידי אבן חיאן לא הגיע אלינו).

על פי רוב הסיפורים של שני הקומפלאטורים המאוחרים האלה שונים זה מזה, ואף

בתאריכים יש הבדלים רבים, אך לעתים נשקף מבעד דבריהם המקור המשותף, הלא הוא אחמד אר־ראזי. מספרי ההיסטוריה הכלליים שנתחברו בלשון הערבית יש להזכיר עוד קומפילאציה אחת שיש לה ערך רב אף שהיא נתחברה בתקופה מאוחרת מאד. אבו־ל־עבאס מחמד בן מחמר אל־מקרי היה בן למשפחה של מלומדים, שימש משך זמן מה מופתי בעיר פאס והלך אחר כך למצרים, לימד תורה שבעל־פה שלהם בדמשק, במדינה ובמכה ומת בקהיר בשנת 1632. ספרו רב הכמות ״נפח אטטיב״(נדיפת הריח הטוב) הנו ילקוט של ידיעות על הגיאוגראפיה וההיסטוריה של ספרד וגם על ספרותה שאותן אסף המחבר מחיבורים רבים, בחלקם הגדול אבודים. זהו איפוא קובץ רב־ערך.

ידיעות חשובות על תולדות היהודים בספרד המוסלמית בתקופת השלטון של בני אומיה נמצאות גם בחיבורי הגיאוגראפים הערביים בגי הזמן ההוא, מבין הגיאוגראפים הערביים היה אחד האישים המענינים ביותר אבו־ל־קאסם מחמד אבן סוקל הוא עצמו מספר שיצא בשנת 943 מבגדאד כדי להכיר ארצות אחרות ועמים זרים וגם כדי לנסות את מזלו במסחר, אולם ישנה סברה- והיא מתקבלת על הדעת, שלא היה אלא מרגל שנשלח על־ידי הפאטמים לתור ארצות שונות. מכל מקום עבר כמעט בכל ארצות האסלאם ובשנת 948  הגיע לספרד״. כאשר נפגש בגיאוגרף אל־אצְטַכ׳רי ביקש ממנו הלה לתקן את המפות שלו וגם ספרו הגיאוגראפי. בראשונה הסתפק אבן הוקל בכך, אבל אחר כך כתב את החיבור כלו מחדש לפי טעמו וספרו זה הקרוי בשם שהיה מקובל על הגיאוגראפים הערביים בתקופה ההיא ״כתאב אל־מַסאלְך ואל־מַמאלִך״ (ספר הדרכים והממלכות) הנו מקור חשוב לתולדות העולם המוסלמי במאה העשירית.

בהתאם למשימה שהיתה לפניו התענין אבן חוקל במצב החברתי והכלכלי של הארצות שבהן ביקר׳ בביצורי הערים ובכושר המלחמה של תושביהן. אנו מוצאים בספרו ידיעות על גודל ההכנסות של הכ׳ליף האומיי ועל מספר חיליו וכן מדבר אבן חוקל על תכונות האנדלוסים. כמעט מן המיותר לומר שבספרו יש גם ידיעות מענינות על היהודים. אחרי שהשלים את ספרו, תיקן אותו אבן חוקל והוסיף בו הוספות משך שנים רבות. בפיסקה אחת הוא מזכיר ש״כעת ממונה אבו עאמר על בית המטבעות בקורדובה״ אבו עאמר זהו אל־מנצור המפורסם שנתמנה למשרה זו בשנת 967. נמצאנו למדים שאבן חוקל כתב את ספרו או הוסיף עליו הוספות בסמוך לשנת 970. חמש עשרה שנה לאחר מכן חיבר הגיאוגראף הערבי שמס אד־דין אל-מקןדסי את ספרו הגדול ״אחסן את־תקאסים פי מערִפת אל־אקאלים״ (המערכת המעולה בחכמת הגיאוגראפיה), כפי שאומר שמו היה סופר זה איש ירושלים, אך כדרך הגיאוגראפים הערביים סייר הרבה בארצות שאותן בא לתאר.

ספרו הנו תיאור של העולם המוסלמי כלו ונחשב לחיבור הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו גיאוגראף ערבי בדורות ההם. אף בספר זה ישנן ידיעות הנוגעות לעניני היהודים ולפי כל הסימנים לא היה תלוי באבן חוקל. זולת המקורות הערביים־מוסלמיים צריך לעמוד גם על המקורות הנוצריים. במקורות לאטיניים, כרוניקות וחיבורים אחרים, תמצא ידיעות על נגישות המוסלמים בנוצרים, שהן בחלקן הגדול מוגזמות מאד או לפחות מגמתיות. לעתים מזכירים הכרוניסטים הלאטיניים גם את היהודים לצד הנוצרים ולעתים עלינו ללמוד מדבריהם גזירה שוה לגבי מצב היהודים. מכל מקום, על אף המגרעות שיש בחיבורים אלה לגבי הנושא שלנו, אין לפסוח עליהם. ידיעות מענינות יש למצוא בכרוניקה של מוסתערבי בלתי־ידוע שנתחברה עוד במחצית השנייה של המאה השמינית והמכילה פרטים רבים על גורל הלא־מוסלמים בתקופה הראשונה של השלטון הערבי בחצי האי. כמו כן מוסר לנו ידיעות חשובות כרוניסט, שהיה ספרדי לפי מוצאו, אך חי בגאליה. שמו היה פרודֶנציוס והוא היה קפלן של חצר המלכות הקרולינגית ואחייב בישוף בעיר טרוֵּא (Troyes). אולם אף־על־פי שחי הרחק ממולדתו המשיך להתענין בנעשה בה. ברם׳ המרחק וקשיי התחבורה עשו את שלהם והכרוניקה שלו, שהיא המשך ה  Annales Bertiniani משנת 835 עד שנת 861, אינה נקייה משיבושים ומטעויות במה שנוגע למאורעות בספרד.

4 – מסחר מקומי ורוכלות.

בלא ספק עסקו רוב היהודים בסוג זה של מסחר ולא בסוגים הקודמים שהוזכרו. מחד היו סוחרים יהודים ממוסדים – שהחזיקו בחנויות בשווקים המכוסים – בֶּדֶסְטָן – בערים הגדולות – אלה עסקו במסחר קמעוני מחוץ לשוק – בשכונות ישיבתם בעיר או בביתם.

אולם ככל הנראה מן המקורות, רובם היו רוכלים אשר בנפשם הביאו לחמם – יצאו לכפרים ועסקו ברוכלות של נוודות או שעסקו ברוכלות במקום מושבם, בין הרוכלים העירוניים היו גם נשים. הסחורות שבהן סחרו סוחרים ורוכלים אלה היו מגוונות מאוד – מוצרי מזון, סדקית, תכשיטים, טקסטילים, בגדים, משי, בהמות לבשר ומוצרים מוגמרים של אומנים ועוד.

בדרך כלל יצאו הרוכלים לדרך בזוגות או בקבוצה מטעמי ביטחון, ולא אחת היו קורבנות לשוד ורצח. הם נעדרו מביתם רוב ימות השבוע, ולפרקים אפילו במשך שבועות וחודשים.

תעשיית האריג

 עיסוק מרכזי של היהודים בכמה מן המרכזים שבהם ישבו ( בפרט בשלוניקי ובצפת, אך גם באיסטנבול, באדירנה, בטריקלה, בפלבנה, בלריסה וברודוס ) היה תעשיית ייצור האריגים והבדים וצביעתם. יהודים היו מעורבים בכל תהליכי הייצור, מרכישת חומר הגלם על גב הכבשים ועד מכירת המוצר המוגמר, תהליך ארוך ומורכב, שעבר שלבים רבים.

למעשה , היה זה תהליך של תעשייה ביתית. דהיינו, הוא היה מיוסד על השקעת כספים, שלפעמים נלקחו בהלוואה מגורמים אחדים, מצד משקיעים שרכשו את חומר הגלם, שילמו לעוסקים המרובים במלאכה על כל שלביה וקיבלו לבסוף מוצר מוגמר.

המוצר היה מתקבל לאחר שעבר ידיים רבות של גזזי צמר, רוחצי צמר, חובטים ומנפצים, מייצרי חוטים, אורגים וצובעים – כאשר המשקיע הוא שדואג לממן את כל השלבים ומשלם שכר לכל אוּמן ואוּמן שעבד כקבלן משנֶה.

בתעשייה זו עסקו יהודים רבים בשלוניקי, אולם היא הייתה ענף מרכזי בה כבר לפני בוא היהודים לעיר. למעשה, הענף הכלכלי המרכזי של היהודים בשלוניקי ובצפת במאה ה-16 היה תעשיית האריג והסחר בו. אריגי שלוניקי, הידועים בשמם זה, יוצרו בהיקף נרחב כבר בעשור הראשון למאה ה-16 והתחרו בהצלחה באריגי ונציה, אנגליה ומדינות אחרות במשך תקופה ארוכה.

הם איבדו את כושר התחרות רק בשנות העשרים של המאה ה-17 עקב המחירים הזולים יותר והטיב העדיף של האריגים האנגליים. בצפת התמוטטה תעשייה זו כליל כבר בשנות השמונים של המאה ה-16 עקב עלות חומר הגלם, מחירי ההובלה וגורמים נוספים.

בתקופת פריחתה של תעשייה זו היה היקף הייצור בה נרחב, וכבר בשנת 1511 רכשה הממשלה העות'מנית מידי יהודי שלוניקי ואיסטנבול למעלה מ-65 אלף מטר אריג עבור הצבא העות'מני, מזה סיפקה שלוניקי כ- 95%.

המחיר ששולם עבור סחורה זו הסתכם בכ-50 אלף דוקאטים זהב. בשנת 1584 סיפקה שלוניקי כמות שהיא כמעט פי שלושה מן הכמות הנ"ל לאותו גורם.

בתקופה זו כיסתה אספקת האריג את תשלומי המסים של כלל הקהילה לשלטונות. תעשייה זו המשיכה להתקיים בשלוניקי עד המאה ה-18 ובבלקנים עד המאה ה-17, אל חשיבותה ורווחיותה ירדו הרבה.

מלאכות ואוּמניות.

בצד תעשיית האריג לשלביה, שהייתה עיסוק מרכזי של היהודים בכמה ממרכזיהם העירוניים, עסקו היהודים כמעט בכל מלאכה אפשרית. מצד אחד עסקו במלאכות מסורתיות שהיו מורגלים בהן מאבותיהם, ומאידך לא בחלו בשום מלאכה :

• צורפות התכת מתכות יקרות, ייצור ושזירת חוטי כסף וזהב, חיתוך אבנים יקרות.
• עיבוד עורות ובורסקאות : בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.
• צביעת בדים, אריגים, משי ועוד.
• ייצור מטפחות, מפות, בדים, טוויית משי, כפתורים וחייטות
• מלאכות כפיים – פחחים, נפחים, סנדלרים, מייצרי זכוכית ועוד
• תעשיית מזון – קצבים, דייגים, מייצרי גבינות ויין ושאר מוצרי מזון.
• שונות – ספנים, מובילי מים, מוליכי נוסעים, רוקחים, מדפיסים, כורכי ספרים, עושי מראות וזגגים,רקדנים מקצועיים ואנשי קרקס, מפעילי זיקוקי דינור, מרפאים עממיים ועוד.

אין בידינו נתונים לבדיקת היקף העיסוק בכל תחום, אולם ברור שבכל הנוגע לעיסוק במתכות יקרות, בעיבוד עורות ובתעשיית הטקסטיל, לפנינו דפוסים רוֹוחים בחברה זו ונטייה לעיסוקים אלה, הן בגלל מסורת העיסוק בתחומים אלה בעבר, והן בגלל משניוּת העיסוק או רתיעת חברת הרוב מעיסוק בתחומים אלה.

במרבית האוּמנויות היה על העוסק להיות חבר בגילדה ( איגוד מקצועי ) על מנת שיוכל לעסוק במקצועו. היו גילדות שהיו משותפות למוסלמים וליהודים ויש שהיו מיועדות ליהודים בלבד. פעמים שבראש הגילדות עומדים אומנים יהודים.

במגרת הגילדה נשמרו זכויות העוסק, הוסדרו יחסיו של האומן עם השוליות שהתלמדו אצלו והוגבלה זכות העיסוק במקצוע, כדי לא להציף את השוק בהיצע, אך בדיעבד נגרם נזק לחופש הפעילות והתחרות הכללית, ועוד.

זכויות העיסוק והחברות בגילדה ניתנו להורשה לבנו או לחתנו של האומן, וזכויות העוסק נמכרו לקונים ככל נכס אחר. לבד מגילדות של אומנים היו גם גילדות של סוחרים. בידינו מצויות תקנות של גילדות יהודיות מאיסטנבול מן המאה ה-17 בתחומי ייצור ומסחר רבים ומגוונים , מוכרי בשמים, סוחרי משי, יצרני כפתורים, שוזרי כסף, קצבים ומוכרי פסולת בשר ובהמה, בעלי בתי מרזח, מתיכי מתכות וסיגי כסף, מוכרי תבלינים, נגנים, צורפים, בעלי סירות מתווכחים ועוד הרבה..

כן הגיעו אלינו ידיעות מכל רחבי האימפריה על מציאותן של גילדות יהודיות במאות ה -17 וה – 18.

בדיון על טעמי המצוות, מתייחם המחבר גם כן למצוות שכליות ומבאר אחדות מהן על־פי דרכו, כגון: הכנסת אורחים, צדקה, תשובה, תפילה ועונג שבת. במסגרת מצומצמת זו לא אוכל לדון בכולן ואעסוק רק בנימוקיו ביחס לשבת.

מוהריב״ע מנמק את מצוות השבת בשני טעמים עיקריים:

• חיזוק האמונה בחידוש העולם. ב – השגת גמול רוחני לאחר המוות, היינו בעולם הבא: ׳שבת בראשית להעיד שה׳ המציא עולמו יש מאין וחדשו בו׳ [שישה] ימים […] וג״ב [וגם כן כנגד האלף השביעי שהוא כנגד השבת׳. לשני טעמים אלה התכוונו חז״ל, לדעתו, במאמרם: ׳אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן היו נגאלין׳ (בבלי שבת קיח ע״ב). דהיינו אין מדובר כאן בשתי שבתות ממש, אלא בשני טעמים בהתאם לשני פנים שבשבת. הפן הפיסי והגשמי, הבא לידי ביטוי במנוחת הגוף ובסיפוק צרכיו, והפן הרוחני, שהוא כולו לה׳. המחבר מכנה את שני ההבטים האלה: שבת בראשית ויום השביעי. שבת בראשית הוא הפן הגשמי ומתייחס לחידוש הבריאה. יום השביעי הוא הפן הרוחני המתייחס לעולם הבא ומכונה בפי חז״ל ׳עונג שבת׳ והוא המזכה את האדם בעונג הנצחי. זוהי לדעתו משמעות הגאולה, שחז״ל מתנים בשמירת שתי שבתות כהלכתן, דהיינו בשמירת שני המרכיבים, הגשמי והרוחני, של השבת. אלא שרבים מתייחסים בטעות אל עונג שבת כאל מצווה שעיקרה הנאה גשמית, מרבים בשתיית יין ושכר, ובכך הם מחללים את השבת, שהרי משקאות חריפים מחוללים בעירה פנימית הראה לביטוי בכעס וקטטה. הללו אינם מבינים, כי להנאה גשמית מסוג זה מתכוונת התורה באיסור: ׳לא תבערו אש׳ (שמות לה:ג), שהיא מזהירה מפני בעירה פנימית וכוונתה היא למנוע את חילול הפן הרוחני של השבת.

נקודה אחרת בדיונו של מוהריב״ע על המצוות היא הגמול על קיום המצוות או ביטולן. המחבר רואה באמונה בשכר ועונש אחד משלושת עיקרי הדת: ׳להיות א׳ מג׳ יסודות אשר הבית נכון עליהם […] הוא היותנו מאמינים אמונת אומן אשר הקב״ה ישלם גמול לאיש כמעשהו שכר ועונש׳. אך הגמול שאליו מתכוון כאן המחבר אינו חומרי או לאומי אלא גמול אישי שלאחר המוות. כסמוכין לכך הוא מביא את מדרש חז״ל, המפרשים את דברי אביגיל לדוד (שמ״א כה:כט) כבשורה נבואית על הגמול הצפוי לאדם בעולם הבא.⁵⁸ לדעת מוהריב״ע, העובדה שאביגיל דיברה על הגמול האישי כמקום לאחל למלך הצלחה מדינית וצבאית, כמקובל בנסיבות כאלו, היא סימן שרוח הקודש שרתה עליה:

והוא שדבר זה מן המתמיהים לו׳ [לומר] למה זה לא ראתה אביגיל לו׳ [לומר] לדוד רק דבר זה והי׳׳ל [והיה לה לומר] שה׳ יצליח מלכותו וכדומה […] אלא ודאי שלא היתה ברשות עצמה כי רק ברוה׳׳ק [ברוח הקודש] אמרה.

מכאן הוכחה לרעת המחבר, שהאמונה בגמול רוחני שלאחר המוות היא אחת מעיקרי הדת.

במאמר אחר מביא המחבר שלוש דעות ביחס לשכר המצוות. (א) הדעה הרואה ביעודים הלאומיים, שהתורה מבטיחה כגמול על קיום המצוות, יעודים ארציים כפשוטו של מקרא: ׳שכנגד מה שאמרתי אליכם תשמרו ועשיתם […] גם אני ונתתי גשמיכם בעתם (ויק׳ כו:ג-ד)׳.

ב – הדעה הדוחה את האמונה בגמול חומרי וגורסת גמול רוחני בלבד, לאחר המוות. לפי רעה זו, אין לראות ביעודים שהתורה מבטיחה משום שכר על קיום המצוות אלא ביטוי לאהבת האל את עמו: ׳וש״ת [ושמא תאמר] מאחר שבעה״ז [שבעולם הזה] לא נשיג שו״ד [שום דבר] רק הכל צפון לעה״ב [לעולם הבא] למה זה הוצרך להבטיח לאבות כ״כ [כל כך] הבטחות […] אמנם בעה״ז ואהבך בתורת אהבתו אותך יברכך וירכך׳. לדעתו, כל רווחה חומרית אשר היהודי נהנה ממנה במציאות אין לראות בה שכר אלא גילויי אהבה מצד האל: ׳ה׳ רעי לא אחסר [תה׳ כג:א] כלו׳ אין מגיע לי שום חסרון בעה״ז וזה אינו מחמת שכר מצוות רק על צד האהבה אמנם שכר הפעולה שמורה במקום נאמן׳. רהיינו שכר המצוות שמור לעולם הבא.

(ג) הדעה השלישית, שבה מחזיק המחבר, רואה ערך דתי עליון בעבודת אלוהים לשמה ללא ציפייה לגמול כלשהו, גשמי או רוחני: ׳שלא ע״מ [על מנת] לקבל פרס רק לשמור את דרך עץ החיים במה שהוא חיים׳. פירושו של דבר קיום המצוות באשר הן מצוות ללא שום תכלית אחרת. אורח־חיים דתי כזה הוא, לדעת המחבר, נחלת יחידי סגולה בלבד, אלה העובדים מאהבה וחשים בקירבה לאל מעין גמול לעבודתם: ׳שהם השרידים אשר ה׳ קורא […] והם עובדים מאהבה שלא ע״מ לקבל פרס רק חוסים בך׳. הבהרה נוספת לדעה זו מצויה במאמר אחר, שבו נאמר כי האמונה בשכר המצוות נועדה אך ורק לשמש התגוננות נגד פיתויי היצר. הדברים אמורים לגבי המצוות השמעיות בלבד, אשר טעמן אינו מובן ועל־כן האמונה בשכרן תשמש מעין תחליף לטעמן: ׳וז׳׳ש [וזהו שאמר] הורני ה׳ חקך [על־פי תה׳ קיט:לג] שהם חוקים בלי טעם ואז כדי לינצל מתשובת יצה״ר [יצר הרע] אשיבנו מלין לאמר שזהו על מנת לקבל פרס׳. לפי זה, האמונה בגמול אינה ביטוי לאמת העיונית אלא מעין אמת למראית־עין, שנועדה לכבוש את יצר השכלתנות. שהרי פיתויי היצר כאן נגד המצוות השמעיות אינם אלא ביטוי לחוש הביקורת השכלית, האמת העיונית, לפי דעת המחבר, אינה תרה אחרי שכר המצוות. שכן שכר המצווה הוא המצווה עצמה: ׳ואף אם אין שום קיבול שכר בעלמא דין [בעולם הזה] די לי מה שאני שומרם כי זהו שכרי […] כל' וכלומר] השמירה היא השכר׳.

דברי המחבר כאן על שלילת הגמול מתייחסים אמנם לעולם הזה, אולם אין להסיק מכן כי הוא גורס כי יש גמול בעולם הבא, שהרי אין הוא מציין בפירוש את הגמול שלאחר המוות כתחליף לגמול הגשמי. יתר על כן, המחבר שב ומדגיש במאמר זה את הרעיון ׳שכר מצווה מצווה׳ כערך דתי עליון בעבודת האלוהים, מכאן שאין לצפות לגמול מכל סוג שהוא. כך מגלה המחבר גם בנושא זה זיקה לתפיסת עולמם של חכמי ימי הביניים שהורו, כי הדרגה העליונה בעבודת אלוהים היא עבודה מאהבה, ללא שום ציפייה לקבלת שכר גשמי או רוחני.

דברי סיכום

הדיון בשלושת המרכיבים — ההקדמות, תורה ומצוות וטעמי המצוות — מראה על זיקת מוהריב״ע לספרות הפילוסופיה, זיקה זו בולטת בעיקר בנוסח ׳מנחת יהודה׳ שבדפוס, שעליו אנו מסתמכים כאן. סביר אפוא לראות בכך בסיס להנחה, שנוסח הדחוס מאוחר לנוסח כתב־היד. יש לזכור שתלמידי־חכמים בני מארוקו, מסוגו של המחבר, התחילו את ראשית צעדיהם בחומש לפי פירוש רש״י ואחר־כך בלימוד הספרות הרבנית לסוגיה. רק לאחר שרכשו בקיאות בספרות זו פנו לכיוון הקבלי או לכיוון הפילוסופי או לשניהם יחד, כאשר כתבי חכמי ימי־הביניים שימשו להם מקור יניקה עיקרי. כאשר מוהריב״ע הוציא מתחת ידו את נוסח חיבורו שבדפוס, מלאו לו כבר 29 שנים, הדעת נותנת, שנוסח כתב־היד, שבו רב המשקע מספרות המדרש ייחשב נסרי בוסר, כאשר ידיעותיו של המחבר עדיין לא חרגו מעבר לספרות המדרש וההלכה, כעוד שנוסח הדפום משקף שלב מאוחר יותר, שבו הספיק המחבר לעיין בכתביהם של חכמי ימי־הביניים.