Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Yabiladi.com
Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée
On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.
Aux origines : la chance
Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.
Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »
Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte
La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:
« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).
Un démon vieux de 6 siècles
Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.
Gnawa et Mimouna
Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».
Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.
Une fête religieuse à l'aspect laïc
La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.
De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.
Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007
In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.
Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.
The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.
" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.
A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.
The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.
In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.
Mystic roots
But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.
Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.
The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.
One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.
" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.
Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).
The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.
Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.
Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.
הספריה הפרטית של אלי פילו-Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.
Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.
Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.
Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom
נר המערב- קורת המאה הרביעית
וביום ג' אדר אוי לשמועה נשמעה כי בעיר תאדלא נכנסו סה גוים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמשה ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים וזגרנו תענית כמו יום ט' באב ה' ינקום נקמתנו, יום ב' לאייר משנה זאת נתנו עוד הקהל בפאס, ארבעת אלפים אוקיות, ובט"ו לאייר נתנו עוד שלשת אלפים אוקיות עך ידי מחמד גורני ואלקאייד מחמד אסעדי.
ובערב שבועות שלח מולאי אשייך לקייד גרני הנזכר לגבות חמשה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד הרב יעקב רותי, והוא אין לאל ידו והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל שכל נזק שיבוא לו מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות בעד הנגיד.
ובי"ג לתשרי שנת השע"ב עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כלם עניים, והחטה שוה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת. ויום כ"ג בחשון השנה הנזכרת ואנחנו בתענית ששמענו שהמלך מאסף הערבים להלחם עם אנשי פאס אלבאלי, החלק הישן של העיר, ועד היום יום ד' לכסליו ואנו במצור ובמצוק.
ובכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן מצוה המלך. וביום ז' לחודש כסלו הייתה צעקה גדולה ובהלה בהאלמללאח, שחתא ( שבט מהערביים שנקרא ככה ) נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות וקבצנו כל ילדי התלמוד תורה קטנים עם גדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.
וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכה רבה ואמרנו, אחינו בני ישראל, דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מה' על זאת הצרה אלא בזכות הקטנים וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים עם גדולים והעידו הזקנים בני השמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה….
ותיכף ענה אותנו ה' ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות, ועד י"ב לכסליו לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהיהודים החזיקו ביד שרתא אויביהם, ויהי הצער הלוך ומתגבר על היהודים. וגזרנו ג' תעניות וביום ט"ו כסליו ענו אותנו מכל צרה ובאו ג' שלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים שלהם ואמרו שהיהודים אין בהם אשמה.
והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט אלקאייד, שר העיר, והלכו היהודים מאז לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שיעשה להם רעה….ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמושנינו וגנבו כל מה שנמצא בה ולקחו שלשה ספרי תורה והשליכום בגנה החדשה, שם ישבנו גם בכינו….
וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היתה במעל, ובכ"ד לשבט ענש אותנו עוד המלך שלשת אלפים אוקיות והחטה שוה ששים אוקיות לסחפא, ובכ"ח לסיון עשה מלחמה מולאי זידאן ומתו במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אשיך ומתו שרים גדולים בעיר מראכש…
וביום ראש חודש אלול נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד, הוא וישראל אחרים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהוא מפורסם, ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות, מלבד חוק המוטל עלינו.
וביום ה' בטבת שנת שע"ג ואנו קוברים איש, ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב העיר עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו….והשלימו המלכים ועשו שלום, וביום י"ח בטבת שנה הנזכרת היתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך אודות לעשור ( מעשר הדגן ) ורצו לתפוס למלך.
ויהי יום צרה ועשינו…..וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך, ובכ"א לטבת היה יום צרה ומבוכה שסבבו אנשי פאס לבאלי את העיר מכל צד להכנס לפאס אזדיד, החלק החדש של העיר, ועשינו….ולא יכולו. בט"ו לשבט הלכה אם המלך להביא את משפחות בני חסן לעזור למלך ואנשי פאס אזדיד הולכים וכלים ה' יאמר די לצרותינו.
ובשלשה באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לסאלי מפתח באב אל ביג'את, אחד משערי העיר פאס, והיתה עת צרה ויהי ליטרא שמן שוה….ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והיתה העיר סוגרת ומסוגרת, ובניסן שנה הנזכרת, היתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ.
והתבואה וגזרנו תענית…ועדיין חא נענינו, וביום ראש חודש אייר התענינו…..והחכם המתפלל היה זקן וחסיד כמה"ר וידאל הצרפתי הנקרא סניור ולא נענינו.
1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד – אליעזר בשן
1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד
בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה. למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.
גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור.
למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.
המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:
הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר
טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד
אל האציל המהולל
סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה
לונדון
אדוני,
הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.
בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.
רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].
הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,
שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.
בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.
על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
למידת אחדותו של השרח במרוקו
כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נַהֲרָאַ נֲהָרא וּפְשָטֵהּ: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
שמות כא, יג-יד:
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות.
מסורת מראכש מתרגמת:
ודי לאייס כּמן וסייד אלאהּ אוזאד לידו, ונזעל אילאךּ מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יתוקאח אראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדיעא מענד מדבחי תאכדו למות.
כסורת תאפילאלת ומסורת תודגא מתרגמות:
ודי לאייס עממד (כמן) וסייד אלאה חצֹצֹרהא לידו ונזעל אילאך מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יעממד (יווקאח) ראזל עלא צאחבו יקתלו בלכדיעא מן ענד מדבחי תאכדו למות.
ומסורת מכנאס גורסת:
ודי לאם כּמין ואלאה צאדיף פידו ונזעל אילאף למודע די יהרב לתמא, ואין יתוקאח ראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדאעא מן ענד מדבחי תקבצו לימות.
- הקורבה בין ארבע המסורות ניכרת היטב. לכאורה מה ניתן לצפות מתרגומים שנעשו באותה ארץ ובאותה לשון? בכל זאת אין הדברים פשוטים כל כך. יש כאן יסודות שאינם משמשים בלשון הדיבור, ויש פרט אחד פרשני שאינו צפוי אוטומטית מידי מתרגמים שונים, אף אם לשונם אחת. ואם הללו מופיעים כאן, קשה לטעון ששלושה או ארבעה נביאים נתנבאו בלשון אחת. וזה פירוט הדברים: השימוש במילית לאייס לתרגום לא, המשותף למראכש, לתאפילאלת ולתודגא; תרגום המילה צדה על ידי כמן(כמין) בידי המתרגמים ממראכש, מתודגא וממכנאס; תרגום יזיד בידי כל השלושה כאחד בצורה יתוקאח (יווקאח) – כל אלה אינם דברים שבמקרה. שלוש המילים אינן משמשות בלשון הדיבור במקומות הללו; אלו הן מילים השייכות ללשון גבוהה יותר, ששימשה בספרות כתובה או בספרות שבעל־פה (ובכלל זה שירה), ורומזות הן, לדעתי, למוצא משותף.
ועוד יותר ראוי להדגשה פרט נוסף: והאלהים תורגם וסייד אלאה u-siyyd l-lah בשלוש מסורות (מראכש, תאפילאלת ותודגא); אין הם מתרגמים מילולית ואלאה, שכן צורה זו משמשת בלשון הדיבור כלשון שבועה בשם אלהים (בפרט בפי מוסלמים), ושימוש בתרגום זה נתפס כחילול הקודש.
הערות המחבר : התרגום של ואלהים, והאלהים, וה׳ על ידי וסייד אלאה הוא תרגום קבוע בכל מקום שנזדמנו צירופים אלה במקור העברי. כך הוא למשל באיוב מב, י.
ואכן שני מסמים מעולים שנשאלו, מה ראו לתרגם וסייד אלאה ולא ואלאה, הגיבו בתוקף שאין הדבר בא בחשבון, וזה לשונו של אחד מהם: ״הס ושלום, חלילה לנו מלשון שבועה של עמי ארצות״.
השימוש כאן בלשון נקייה (וסייד אלאה, מילולית ״והאדון ה׳״) יש בו נקיטת עמדה פרשנית של מתרגם אחד קדמון, שנתן דעתו על הצורך בתרגום זה. ואף פרט זה יש בו כדי להכריע לכיוון המוצא המשותף.
ההבדלים המתגלים בקטע הנ״ל בין המסורות הם בעיקר בענייני הגייה, שחותם דיאלקטי טבוע בהם: אולם דבר זה אין לו נגיעה בקורבת הנסחים. הבדלים אחרים כגון עממאד בתאפילאלת כנגד כּמן ( כּמין ) בשלוש המסורות האחרות לתרגום צָדָה העברית, שייכים לשינויים מאוחרים שנעשו כדי לקרב את השרח ללשון המקום. סוגיה זו טעונה הרחבה מרובה בבוא העת.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
הילד הער והמוכשר הזה היה בו גם משהו מהאינטרוספקציה, מהמוזרות ומאורח החיים של מיסטיקן מסתגף. הוא היה מרבה להתבודד במערות שבסביבות מכה, כנראה גם נכנס לחלומות ולהזיות שלא הבין את פשרם, והיה מיטלטל קשות בין המציאות שהקיפה אותו ובה הוא פעל די בהצלחה, למרות מתחיו עם דודו, לבין התבוננותו המופנמת שבה ראה מפרי ליבו ודמיונו תופעות שלא היה בטוח כיצד לפרשן וכיצד להתמודד אתן.
אִינְטְרוֹסְפֶּקְצִיָּהל, אינטרוספקצייה (נ') [מלטינית: intro פנימהspicere (-spectus) + להסתכל] הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, תַּצְפִּית בַּחֲוָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם נִתּוּחָן וּמִיּוּנָן.
הוא נחשב כידען בענייני יהודים ונוצרים, מרוב שדיוניו אתם, בעיקר עם הנוצרים הרבים שבאו ויצאו במכה, הספיגו לתוכו את סיפוריהם וחוויותיהם. ברי כי בשלב זה, כאשר העלם הצעיר הזה הוא בשנות העשרים לחייו, הוא ידע דיו על אמונות מונותיאיסטיות, ששמען הלך למרחוק, גם כדי לגבש לעצמו את השקפת עולמו המתהווה, וגם לפרנס את הדיונים והוויכוחים שניהל עם אחרים, גם בעלי האמונה באל אחד וגם עובדי האלילים. והנה חל הראשון במאורעות הציר של תולדות הנביא, שאחריהם חייו, וגם חיי האנושות, לא יהיו עוד כשהיו; מאורע ראשון זה היה קשור באשתו הראשונה שרוממה אותו ועשתה אותו לאיש בעל מאה ובעל דעה, לפי שלא רק הקפיצה מעלה את מעמדו הכלכלי, אלא גם נתנה לו את הביטחון בדרכו, בחינת ״חפש את האישה״, והאשה היא ח׳דיג׳ה.
כאלמנה בעלת נכסים היא היתה זקוקה למנהל לעסקיה, וכאשר עבד בשירותה ושניהם ראו ברכה במעשיו, היתה לו לאשה למרות שבגרה ממנו ב-15 שנה – הוא בן 25 והיא בת 40 על-פי המסורה. באחת היה מיתום חסר מעמד לאיש רב נכסים והשפעה, שידענותו הרבה בענייני רוח ודת עוד הוסיפה נופך לייחודו. חידיג׳ה מתייחדת במסורת האסלאמית בכך שלא רק זכתה להיות אשת חיקו של הנביא, אלא שגם היתה הראשונה שהאמינה בשליחותו, ועל כן היתה למוסלמית הראשונה, אם לרגע נתעלם ממוסלמיותם של אדם, אברהם, ישמעאל וכל השאר. ככל שאפשר לשפוט, נישואין אלה היו מוצלחים, לפי שהרעיה היתה מסורה, נאמנה ותומכת ונכונה לקלוט את כל משוגות בעלה, שעל-פי מושגי ימינו היה זקוק "למצוא את עצמו", והניבו כמה צאצאים שהיחידה ששרדה מהם היתה פאטימה, שם דבר באסלאם. היא הפכה ברבות הימים לכה מסורה לדת החדשה, וגם נתקדשה כרעיתו של עלי, הח׳ליף הרביעי, שהיה גם בן דודו של הנביא והאימאם הראשון בשיעה, עד כי שושלת אסלאמית מפוארת (הפאטמית) מתקראת על שמה.
התלבטויות ותמורות אישיות, מעמדיות וחברתיות אלה חלו תוך כדי ריבוי הוויכוחים בין נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, שדרו במכה או עברו בה לעסקיהם, לבין עובדי האלילים בני קורייש שסגדו לעושרם, התהלכו בתחושת ״אני ואפסי עוד״ ולא יראו שום כוח עליון ושום מגבלות מוסריות. אלה האחרונים נראה שהסתנוורו מן המעבר החד והמהיר מדי מחיי נוודות קשים ועניים לחיי רווחה קלים ומניבי רווחים נאים וללא מאמץ רב. כך, רחב הפער בין הסוחרים האמידים, עובדי האלילים והמתגאים בעושרם ובכוחם, לבין העניים, היתומים והאלמנות המרובים שלא מצאו סעד לנפשם.
מוחמד, שידע על בשרו את היתמות ואת המחסור, היה רגיש לפער זה יותר מאחרים, ומצא בו כר פורה להטפותיו. ואמנם, התגלויותיו הראשונות נגעו לעניינים חברתיים ומוסריים אלה, ואפשר לכנותן התקופה האפוקליפטית, כי בהן, כדוגמת יונה הנביא בנינווה החטאה, הוא התריע כי הקץ קרוב אם לא יסורו בני מכה העשירים מדרכם. אנשים שבעים ודשנים ממאנים לשמוע כי קיצם קרוב, על כן קל לשער את קבלת הפנים הצוננת, שלא לומר העויינת, שהם הכינו למתנבא הצעיר כאשר בא להטיף להם מוסר. סוגיה מוסרית קשה אחרת בה נתקל הנביא המתחיל היתה ריבוי האלילים, לפי שחצי-האי היה מלא, כאמור, שבטים ניצים ביניהם וכל אחד מהם נשען על פנתיאון אלילים שלם בנוסף לעצמי-הפולחן שהיו זרועים בשטחו. מוחמד עצמו חזה בנוכחותם של מאות פסלי אלים בבית הכעבה, ואחת מהתגלויותיו הראשונות היתה לטהר את בית-אללה, כלומר לנתץ את האלילים ולחנוך את המקדש כביתו הייחודי של אללה האחד והיחיד. שתי משימות כמעט על-אנושיות אלו בנסיבות הזמן, כלומר לייסד אורחות מוסר בחברה ולפטור אותה מריבוי אליליה, היה די בהן כדי לזעזע את אשיות החברה הג׳אהילית של מכה ובנותיה, ולהרתיע על הסף כל מטיף בשער ומתיימר, אך לא את מוחמד, היוקד אמונה והנחוש בדעתו.
מוחמד היה קודם כל במעמד של אינטלקטואל (אמנם רק בעל פה, לפי שלא ידע קרוא וכתוב על-פי המסורה), כלומר מטיף ללא אחריות ביצועית, שיכול להתיר לעצמו לבקר את השלטון ואת החברה, מבלי שיהא אנוס להציע דרך משלו. מבחינה זו הוא דמה לנביאי ישראל, כמו עמוס וישעיה, להבדיל, שבישרו את הקץ אך בפיהם גם בשורת תקומה אם האנשים יילכו בדרך הטובה. כמו ירמיה שהוכנס לבית האסורים על שבישר את מצור הכשדים על ירושלים, הקיאה החברה המכאית את הנביא-הטרדן מוחמד על בשורותיו המציקות שנראה שלא היה להן צידוק במצב העניינים השפיר שנראה לעין. אך בשנת 610, והוא בן 40 לחוכמה, במהלך חודש הרמדאן על-פי המסורה, בשהותו בהתבודדות במערה על הר נור שליד מכה, באה לו ההתגלות הנבואית השלמה הראשונה, שהיתה שונה ודחופה מכל קודמותיה, והאיצה בו לא עוד להפנים אל ליבו את המסר, אלא ללכת ולהפיצו אל בני עמו. כי מה בצע בהתגלות נבואית אם היא נותרת ספונה בליבו ולא מגיעה אל קהל יעדה? הרי הוא איננו זקוק לה, כי הוא כבר התוודע לאמיתות הללו עוד קודם לכן. אך הפעם היה זה המלאך גבריאל (גייבריל) שהטריח את כבודו אל מוחמד במערה וציווה עליו ״לקרוא בשם ריבונך״. על פי האמונה, אם הכוונה היתה שיקרא מלוח כתוב שהמלאך הציג לפניו, הרי נבצר הדבר ממנו, כי לא שלט במלאכת הקריאה. ובכל זאת, בהתערבותו הבוטה כלשהו של המלאך, קרה הנס ומילים יצאו מפיו, שהפכו להתגלות הקוראנית (מלשון קריאה) הראשונה.
המילים אינן מילותיו של הנביא, אפילו לא של המלאך, אלא של ריבון העולם בעצמו ששיגר את מלאכו לנביאו יחיד הסגולה, על מנת להביא את הבשורה לבני עמו. אם כן, אין לנביא כאן מעמד של יוצר או משורר, או אפילו של השאער המסורתי של השבט, כמו נביאי ישראל שהם בעלי זכות היוצרים על דבריהם וסגנונם, איש איש כדרכו, אלא יש לנו דמות שיאה לה יותר כינויה כשליח אללה, המשמשת כלי להעברת דברי אללה, ש״יורדו" מעתה ואילך באותו סגנון של פרוזה שירית בעלת עצמה דרמטית שובת לב.
מטולטל עד עמקי נשמתו, ועטוי בגדו הירוק שמאז הפך לצבע המועדף על מוסלמים, ולעיתים חלק מסמליהם, שב מוחמד לביתו ובפיו שטף הבשורה שהוחדרה בעוצמה שאין לעמוד בפניה לתוך פיו ונשמתו. אשתו המסורה חיזקה את ידיו והביעה אמון בכל אשר אמר וחש. זוהי זכותה הגדולה והוא הכיר לה טובה על כך ברגעי הדיכדוך, הזעזוע, חוסר הבטחון, הלעג שקידם את פניו, והרדיפות שמצאו אותו באשר פנה בעירו ובקרב בני שבטו. אבל גם התרוממות רוח היתה שם, כאשר טיפין טיפין כמה אנשים עצמאי-מחשבה, רגישי-לב ואמיצי-רוח יזלגו למחנהו ברבות השנים, יעמדו לצידו במאבקיו, ובמסירות שקשה לתאר יילכו אחריו באש ובמים עד למותו ב-632. הם יזכו לכינוי " הצחאבה " (חברים, רעים), ירכיבו את ה "שורה"; ששירתה לידו במהלך חייו ויתעשתו לבחור ביורשיו לאחר מותו. מבין חבריה ייבחרו הח׳ליפים הראשונים שיבנו את האימפריה האסלאמית וירחיבוה. אך בינתיים, חייו הלא קלים של מוחמד בעיר הולדתו מכה, בה הוא נתקל בעוינות וזכה לקיתונות של בוז, הלכו וביטאו את התהום הפעורה בינו לבין החברה האלילית שבה הוא פעל. אלא שהוא נאלץ לפעול שם, בתמיכת קומץ מאמיניו המסורים, עד שירווח, והרווחה לא תבוא עד אשר בשנת 622, למעלה מעשר שנים לאחר בוא הנבואה עליו, הוא יוזמן לעיר ית׳רב, כמתווך בין שבטים ניצים, ושם הוא יפעיל את סמכותו ויפתח בקריירה מדינית מרשימה שתביאהו לפיסגה ותפתח לפניו את הדרך ליסודה של דת חדשה ומצליחה. אולם אין ספק שדרכו הרוחנית והרעיונית תעוצב במכה, תוך כדי מאבקו המר ורב-השנים עם בני שבטו שם, כאשר סיכוייו להיחלץ מבידודו ומנידויו נראו אפסיים. אין גם ספק כי ככל שהמוסלמים מנסים למחוק ולהתכחש להשפעות היהודיות והנוצריות על דעותיו, כי זה היה פוגע במקוריותו, אפשר ואפשר להצביע על כמה רעיונות מפתח כאלה.
שמש ממערב-יצחק גורמזאנו-אגדת חייו של ר' חיים בן עטר
19
ר׳ חיים ראה ברכה בשתי נשותיו, ושיתוף הפעולה שלהן איפשר לו להתמכר ביתר־שאת ללימוד התורה. שלווה זו מבית, והקמתה של הישיבה בבית־הכנסת ששופץ בשיתוף מחותניו החדשים, בני משפחת ביבאם, איפשרו לר׳ חיים בן עטר לקיים סדר יום קבוע, ובו עתים לתורה, למלאכה ולדרשות. עיקר יומו הוקדש לחקר סוגיות ולבירור קושיות במקרא ובגמרא במחיצת קומץ תלמידים, בשני תריסרים, בני תורה היכולים להבין. קבוצה זו כללה כמה תלמידי חכמים נאמנים שהיו סמוכים על שולחנו, והלכו בעקבות רבם באשר הלך. אליהם הצטרפו תלמידי חכמים מקומיים, בני סאלי, אם כאלה שלמדו בעבר בישיבתו של ר׳ חיים, אם כאלה אשר זו להם פעם ראשונה שבאו לשמוע תורתו, הציצו ונפגעו. האחים ביבאס תמכו בחבורה זו ביד נדיבה, ור׳ חיים יכול היה סוף־סוף להתמכר לעיסוקו ללא הפרעה. כל חידוש בהלכה, כל פיצוח של קושי פרשני, התוספו אל אוסף רשימותיו, שהיוו בסים לשני הספרים שבהם עסק באותה עת.
אולם ניסיון העבר לימדו, שאין לסמוך על נדבות בלבד. שכן מה שהאדם נותן, ברצותו הריהו גם נוטל. מלבד זאת, בימים של תהפוכות, ללא שלטון קבוע, יכול אדם לרדת מנכסיו בן־יום, ואיך יוכל להוסיף ולקיים ישיבה ובה שני תריסרי תלמידי חכמים? לכן התעקש ר׳ חיים לעשות גם עתים למלאכה. הרב ותלמידיו הקדישו שעתיים ביום למלאכתם, ומעלתה של עבודת הרקמה, שיכולה היא להיעשות בידיים, והראש פנוי להמשך הדיון בשיירי סוגיות שלא מוצו עד תום בשעת השיעורים. ״בתוך עמי אני יושב!״ היה ר׳ חיים בן עטר מצהיר. לכן מצא לו זמן לדרוש ולהפיץ את התורה ברבים, לא רק לאלה היכולים לצלול אל תוך ים המקרא והתלמוד. ר׳ חיים בן עטר היה דרשן מעולה. הוא הצליח להביע דברי תורה מסובכים ביותר בלשון בהירה ושווה לכל נפש. הוא גם ידע להחיות הלכות ואגדות בנות אלפי שנים.
בשעת דברו כאילו באו האבות, המלכים, הנביאים, החכמים והצדיקים, והתערו בקרב ההמון. היתה בו היכולת להעביר את הלהט שלו ואת אמונתו החובקת עולם אל אחרוני מאזיניו. וכך קמו לו מעריצים רבים בין פשוטי העם. ״אומר הפסוק ׳אם כסף תלווה את עמי׳. כלומר — אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלווה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים, שהוא העני ממך, ובזה רמז הכתוב כי צריך לפתוח לו משלו, ושלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו, לא תהיה לו כנושה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו!״ לא ייפלא שדברים אלו נעמו באוזני עניי העיר, הנמקים בעול המסים, ובעול החובות שהטילו עליהם העשירים, אשר כדברי חיים בן עטר ״מלאו כוחם משוד עניים ומאנקת אביונים״. העשירים בני הבליעל, כפי שכינה אותם חיים בן עטר באחת מדרשותיו, לא היו מוכנים לשאת את דברי ההסתה, ונדברו ביניהם להשתיק את ״נביא הזעם״. תחילה חשבו שמן התבונה לא לנקוט בהתקפה ישירה על הרב הקדוש, מחשש שמא יגביר את מלחמתו נגדם ויחשוף עוד נגעים ועוולות שבהם היתה להם יד. לכן פנו אל האחים ביבאס ודרשו מהם להפסיק את תמיכתם הכספית בר׳ חיים ובישיבתו, או לפחות להתנות את המשך התמיכה בכך, שיסתפק בדרשותיו בביאור פסוקים ולא יעסוק בהסתה נגדם. האחים ביבאס היו נבוכים. ידוע מה גודל כוחם של בעלי המאה, אך מאז נתקשרו עם הרב בן עטר בקשרי חיתון, גדלה הערצתם אליו, ולא חנו לתת יד למצרים את צעדיו. הם החליטו להתעלם לפי שעה מדרישות תקיפי העיר, בקוותם שהרוחות יירגעו. אולם, לא עבר זמן רב ור׳ חיים בן עטר הצליח להעלות גם את חמתם של רבנים אחרים בעיר, מהם מכובדים ומקובלים. הוא טען, כי כמה מרבנים אלה חושבים, שבזכות עיסוקם בלימוד התורה, יכולים הם להרשות לעצמם להיות בררנים במצוות, כלומר — מצווה זו נוח להם לקיים, ואילו זו — לא כל כך נוח להם, ולכן מוצאים הם תלי תלים של תירוצים להתעצל בקיום מצוות. ״מן הדין,״ טען ר׳ חיים בלהט, ״כי דווקא הרבנים ותלמידי החכמים ישמשו מופת לעם.״ עוד טען, שרבנים רבים מעלימים עין ממעשי עוולה הנעשים סביבם, על מנת לשאת חן בעיני מנהיגי הקהילה, נותני לחמם.
יום אחד העז להופיע בישיבה משומד אחד, שהטיף בריש גלי נגד היהדות, וטען כי המיר את דתו כמחאה על דת ישראל שהגיעה לשפל המדרגה. ר׳ חיים יצא נגדו בשצף קצף ואמר לו, שגם אם רבנים מקרב קהל ישראל מביישים את אמונת אבותיהם, אין בכך כדי להטיל ולו רבב על האמונה עצמה, ובוודאי שאין בכך כל הצדקה לנטישתה — וגירש את המומר באיומים. לתלמידיו ולמאזיניו אמר בצער: ״פעם היו משתמרים מישראל מתוך חולשה או רעב או תחת איומים. היום, בעוונותינו הרבים, מעזים המשתמרים פנים ורואים במעשיהם מעשה צדקה!״ בדבריו הבוטים על עוכר־ישראל זה, נזהר ר׳ חיים בן עטר לא לדבר על ליבו לנטוש את האיסלם ולשוב אל חיק היהדות, שכן מעשה זה אחת דינו בערכאותיהם של המוסלמים שליטי הארץ — מוות. גם נזהר מלדבר סרה בדת מוחמד, או לקלל את נביא־המאמינים, כי גם דברים אלו גררו בעקבותיהם מאסר ועינויים.
כל עוד היה ר׳ חיים בן עטר נערץ על המוני העם, כל זמן שלא פגע בחלקתם שלהם, נדמה שאויביו לא יוכלו לו. מתוך היסוסים רבים החליט הרב לצאת נגד תופעה שהתפתחה דווקא בקרב השכבות העממיות, והגיעה לממדים מדאיגים: פולחן הצדיקים וקבריהם שהיה נפוץ הן בקרב יהודים והן בקרב מוסלמים. קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל, שמשכו את המוני העם בכל חג ומועד, ובעיקר בימי ההילולא בל״ג בעומר. עיר עיר וצדיקיה. היו ערים שהתפארו בצדיקים מעולים במיוחד, כאותה תלמסאן, שם טמון ר׳ אפרים אנקווה הצדיק. אך גם ערים שלא היו להן צדיקים המפורסמים בכל רחבי המאגרב ייחדו חלקות בבתי־העלמין לצדיקים מקומיים. מדי פעם היו המוני העם עולים אל הקברים ומדליקים נרות זיכרון ומנורות שמן לעילוי נשמות. סגולות רבות נתלו באלה — לרפא חולים, לפקוח עיני עיוורים, להפרות עקרות וליישר עקומים. לא ייפלא, אם כן, שראשי הקהילות ושלוחיהם מצאו דרך נאה למלא את אוצר הקהילה, על־ידי מכירה פומבית של הזכות להדליק נרות ומנורות ועששיות על חלקת הקבר. מעמדים אלו, יותר משהיה בהם מן ההתעלות, היה בהם לעתים מן המביש. ר׳ חיים החליט לתקוף מנהג זה, כי סבר שבמסווה של מעשי חסד סחטו מנהיגי הקהילה כספים דווקא מידי עניי העדה. הוא דרש לחדול לחלל שם שמיים ואת שמם של הצדיקים, ולהפסיק להפוך את מקום מנוחתם לקרקס. בצעדו זה ניסה ר׳ חיים להגן על העניים מידי העשירים, אולם למרבה הצער והאכזבה לא הובנו דבריו כהלכה. מסיתים טענו שהוא כופר בקדושתם של הצדיקים, והצליחו להפנות את המוני העם נגדו. בחשכת הגלות היתה אמונה תמימה ולוהטת זו בנס הקרוב, המתרחש כאן ועכשיו, אחת מן הנחמות המועטות של מוכה־הגורל. למרבה הפלא, לא זו בלבד שהיה מוכן לשלם כדי לזכות במצווה, אלא אף סירב לקבל את הנם כנדבה. הדבר פגע בגאוותו. עניים שחיו מן הצדקה היו מוכנים לתת את פרוטותיהם המועטות כדי לקנות להם ״בכספם״ סגולה זו או אחרת.
כך נסגר המעגל. כמעט כל שכבות האוכלוסיה בסאלי נפנו עדו. ברגע של חולשה אמר לנשותיו ולמקורביו: ״למה לי
קנאה? למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל, אחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולם…״ אך מייד הוסיף בלהט: ״אינני יכול! איני יכול לשתוק י ׳יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסר׳!״
מצבו של ר׳ חיים בן עטר בסאלי הפך קשה מנשוא. לכן נראה הדבר בעיניו ובעיני מקורביו כנס, כאשר פנו אליו רבניה של פאס, המרכז הרוחני הגדול של יהדות המערב, וביקשוהו להיעתר להזמנתם ולבוא ולהרביץ תורה ברבים בישיבה הגדולה, בראשה עמד בשעתו ר׳ יהודה בן עטר, הוא חכם אלכביר. חיים בן עטר כבר היה בן שלושים ושבע, והחליט להיענות בחיוב להצעה, כי קיווה בכך להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כי למה יכול עוד לצפות חכם ומורה־הדור יותר מאשר לעמוד בראש ישיבה שהיא תפארת לישראל?
שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה-השבעה־עשר
השבעה־עשר
במלכות צרפת קמו שני אנשים אוהבי הרע ואמרו למלך, איך ראו איש יהודי שתפש איש נוצרי והביאו בחזקה בביתו, וזה ודאי כדי להרגו, כי ערב חגם הוא. והמלך מלך משפט היה ואוהב האמת, וראה בשכלו שקרות התביעה ועלילה שמעלילים על היהודים, וגער בכל אותם אנשים וצוה שישליכום מלפניו, ואמר שכל מי שיבא לפניו בעלילה כזו יתיז ראשו בחרב. והאנשים ההם נתמלאו חימה, לפי שנשארו לעדים שקרים לפני המלך ולעושי רשע. והלכו וקבצו המון העם ונשבעו להם שיהודי תפש את הגוי והביאו בכח לביתו ועיניהם ראו והנוצרי ההוא לא יצא עוד מבית היהודי, ואמרו עוד אל העם כי הלכו לפני המלך וראו שחמל המלך על המורדים והפושעים ושונאים בדת ישו ולא חמל על הנוצרים מאמיני אמונתו. אז אמרו העם: הבה נתחכמה להם! ובקשו ב׳ נוצרים שאמרו שהלכו אל היהודי ליקח ממנו ברבית ושמצאו היהודי יוצא מן החדר וסכין מלא דם בידו. אמר המלך ליהודי: מה ענין הסכין? והשיב: כי שחטתי עופות למועדי. אמרו השרים למלך: אין שחיטת עופות תוך החדר, וכיון שיש אמתלאה יכו היהודי ביסורין ויגיד האמת. אז צוה המלך להכות בייסורין ליהודי, והוא הודה שהרגו, וכי חמשים איש גדולי היהודים יעצוהו והיו עמו. צוה המלך ויתפשו כל אותם יהודים. והיהודים כשמעם התאבלו ובכו וצעקו, כי ראו אבדן האומה, ונתקבצו והלכו אל המלך ואמרו: אדוננו המלך! מחקי המלכים אשר קדמוך הלא הוא שכל מי שיודה באיזה דבר על ידי יסורין והכאות שאם יהיה נאמן על עצמו לא יהא נאמן על אחרים, ואם האיש ההוא הרג הנוצרי אנחנו לא ידענו ולא עלה בלבנו רעה כזאת, כי לא שוטים אנחנו ולא טפשים לשום עצמנו ובנינו בסכנה כזו, וה׳ לא צוה, שאם לא כן, כל מי שיגנוב ויגזול יאמר כי כל שרי העיר היו עמו. שאל המלך לשרים על ענין זה אם נמצא בדברי הימים, ויאמרו: הן, כי נמצא בפירוש כמו שהיהודים אומרים. והמלך נפל בלבו חשד ואמר להם: למה לא אמרתם לי מזה עד שהיהודי נתעורר? לכן הביאו לי ספר דברי הימים ואדעה. הביאו הספר ונמצא ככל דברי היהודים. ואז צוה המלך שיתירו כל היהודים מן המאסר, לבד האיש אשר ברשותו נמצא ההרוג.
בעת ההיא היה בחצר המלך שר אחד משרי ישמעאל אשר בא עם שליחות ואמר לו המלך: אתה האיש הנכבד, אם נמצא במלכיות שלכם כדברים האלה. אמר הישמעאל: מעולם לא שמענו ולא ראינו, ויש להחזיק טובה למלכינו אשר לא יושפלו בעניני נערות ובדברים שאין להם שורש לא בשכל ולא בדת, כי איך היהודי ימלאנו לבו להרוג נוצרי והוא נכנע תחת ממשלתו ומלכותו? וכל שכן בענין מאוס כזה שיעשו קרבן מדם האדם אשר לא שמענו בכל משפחות האדמה, אע״פ שנטפלו בדברים מאוסים יוצאים מן השכל, ובכיוצא בזה לא עלה בלבם, לרחקו רחוק לאין תכלית משכל אדם, אתם נטפלים בארצכם ושומעים בחצרותיכם, חצרי מלכים, דברים שאסור להאמינם.
והמלך כעס על זה ואמר לו: הנה בעל הדבר הודה, אני, כפי המשפט, מה יש לי לעשות? וכי יועיל שהוא רחוק מן השכל אם הוא הודה בדברים?
השיב הישמעאל: הודאה על ידי יסורין במלכותנו יועיל לאמתלאה ובהצטרף טענות אחרות, אבל לא יועיל לתת עליו דין ומשפט. ואחד מן הנוצרים אשר שם אמר לישמעאל: השר הנכבד! אם לא נמצא זה במלכותכם הוא מפני שאין ליהודים על הישמעאלים שאלה או תואנה, אבל יש להם עם הנוצרי מטעם ישו, ויקחו איש נוצרי וישימו שמו ישו ויאכלו את דמו להנקם ממנו.
אמר השר: עתה נתאמת לי יותר שהכל כזב איך חטא להם איש אחד וינקמו מאחר? וכל שכן כי ישו היה ראוי שינקם מהם לא הם ממנו, והם הרגוהו ונתנו לו יסורין קשים! זה אני אומר כפי דעתכם, כי כפי אמונתנו לא הרגו היהודים את ישו, כי עלה לשמים חי, אבל לדעתכם אני אומר אשר ראיתי בבית תפלתכם מצוייר בכותל כל מיני מיתות אשר נתנו לו, ושם ראיתיו שהיו סובבין עליו גלגל כדרך עושי מלאכת הבגדים או קושרי ספרים על הספר, ואחר נקמה זו מה נשאר עוד לנקום? והיה לו לישו לתבוע מאביו יקח נקמתו מן היהודים! שבח ליוצר שהבדילנו מכזבים ושם חלקנו במאמיני אמת!
השיבו הנוצרים: אמרת שהיה לו לישו לתבוע נקמה מהיהודים — כן עשה! והמציאות יוכיח, כי למה ישבו בגלות דחופים סחופים ממושכים ומורטים? כי אם לנקום דם ישו!
השיב הישמעאל: ואם האב לוקח נקמה זו על בנו — היקומו היהודים לחזור שנית להנקם כדי שיהיה להם פרעון שני? כל אלה דברי טפלות! ועוד, כיון שהאל עושה ביהודים שפטים— אתם מה לכם לבקש משפט אחר ? ובכל זה אני לא באתי להציל היהודים, כי אינם בני בריתי וגם לא ממלכותי, ולא אהבתי אותם, כי ידעתי מה שעשו לכמה נביאים, אבל באתי לומר האמת אחר שהמלך שאל ממני דעתי.
והמלך כשמעו דברי הישמעאל כעס מאד, לפי שראה שהיה מחרף כל הנוצרים, אבל בבחינה שדבריו דברי שכל שתק ושמר הדברים.
ביום השלישי כאשר ראו העם כל העלבון שעשה הישמעאל לנוצרים, כי נשארו לרשעים או לפתאים מאמינים כל דבר, אז קמו והביאו שני עדים שקרים, וזה עדותם: אנו נכנסנו בבית יהודי זה, כי היה לנו עמו חשבון, וראינו שם קבוץ כל היהודים שאמר היהודי שבעצתם עשה, וכאשר נכנסנו שתקו כלם. אז אמרנו: הלא דבר הוא! ויצאנו משם ונחבינו אחורי הדלת, ושמענו ליהודי אומר להם: ואם יתגלה שאני הרגתי הנוצרי — אתם תשבו מנגד? והם השיבו: יש לנו עושר רב להצילך, לא תירא ולא תפחד! והמלך כאשר שמע עדות זה שמח מאד, מפני דברי הישמעאל, ואמר לו: מה תאמר עתה, הישמעאל הנכבד, אשר באת לחרפני בביתי?
השיב מישמעאל: אני לא חרפתי כי אם למעלילים, ואחר עדות זה הענין הוא רחוק משכלי יותר ממה שהיה מקדם, וכי דבר מסוכן כזה היו היהודים מדברים במקום שישמעו הנוצרים דבריהם? ואני שמעתי שהיהודים פקחים הם ויראים מאד, ואיך אפשר שעמדו בעצה בכיוצא בזה במקום שישמע הדבר, או שיאמרו אותו בקול רם עד שנשמעו הדברים כל כך בבירור!
וכאשר השלים הישמעאל את דבריו קמו כל העם ואמרו: וכי ישמעאל זה מלכנו הוא? אתה מלכנו ואתה שופטנו! לכן עשה לנו דין, פן תצא כאש חמת העמים ואין מכבה.
והמלך מכעס אשר כעם על דברי הישמעאל נטה לבו לדברי העדים וגזר גזרה משונה, והוא שיתפשו ראשונה כל אותם יהודים שהיו בעצה, וישימו כל אחד ואחד בחבית אחד, ויסתמו כל החביות ויתקעו מסמרות מבחוץ וחודן בפנים, ויגלגלו החביות ברחוב העיר. אז קם שר אחד לפני המלך, ומלאך ה׳ צבאות הוא, ואמר: אדוננו המלך! חק המלכים הקדומים אשר בצרפת, שכל משפט נעשה מחמשים איש ולמעלה יד המלך תהיה בו בראשונה ואחריו כל העם, לכן קום אתה, אדוננו, ויעבור מלכנו לפנינו ותתחיל לגלגל חבית אחד ואנחנו אחריך. ויאמר המלך: אני לא באתי לבטל ולשבר חקי המלוכה כי אם לקיימם, אני אלך ואתחיל המשפט כאשר אמרתם. וילך המלך והרים רגלו לגלגל חבית אחת, ונכווצו גידי שוקיו, ונפל לארץ ונתעלף. ואחר העלוף אמר שיוציאו היהודים מן החביות, כי האל ראה העול, והוא אלהי המשפט. וכאשר ראו העמים הנס המפורסם לעיניהם, לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והמלך הוליכוהו בעגלה לביתו, ובקש מן היהודים שיתפללו עליו, וכן עשו. ואחר ימים נתרפא המלך, והיהודים ישבו בכבוד באותו מלכות.
אחר ימים באו הנוצרים ואמרו: אדוננו המלך! הנס ההוא אשר נעשה לא היה, אלא בעד כל אותם יהודים שהיו נקיים כנראה ושלא ידעו מן הענין דבר, אבל האיש שנמצא בידו ההרוג ראוי הוא לעונש. אז חקר המלך ודרש, ונמצאו נוצרים שהעידו איך ראו שפלוני משליך הפגר בבית היהודי, וצוה המלך שיקצצו ידיו ורגליו, וכן נעשה. ואז הארץ יראה ושקטה.
יש נסחאות בענין זה, אבל מה שראיתי בספר דברי הימים לחכמי צרפת כך הוא.
פיוט על מולאי איגגי הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.
פיוט על מולאי איגגי
הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.
נודע שמו בשערים
סיני ועוקר הרים
אליו לימדו נסתרים
בקי בחדרי תורה
ואגיד מקצת שבחיו
מה שסיפרו ראשונים עליו גם
אני […]
מלאתי דבריהם […] ויצלח
מעיר כי עשב פרח על יד המלך המשיח
וזכותו תבוא במהרה
תחזיר ליושנה עטרה
ויקבצנו אל ארץ טהורה
בזכות הרב בן גבירה
ר׳ דוד אלשקר שמו נקרא
צדקתו וקדושתו
גלעד מצבת קבורתו
ישפיע לי ניצנוץ מנשמתו
אפילו חלק מעשרה
קרבן טלאים וגדיים
הנקרא בעדי עדיים
יערב לפניך כעורות גדיים
עת הגיע זמן הפטירה
הלך הרב על רגליו בגילה
עד מקום הקבורה
אמר להם תהיו בטהרה
בא מתלואת אל איגגי
אמר לשמש דום
עד שיבואו בני החברא
ירד אדוני לקברו
לעשות רצון בוראו
החזיר ימינו על שמאלו
ופשט רגליו כרגל ישרה
נשמתו שלח בטהרה
לפני אל נאזר בגבורה
בלא פשע ועברה
כאשר הפקידה אצלו טהורה
זקני שקנה התורה
עת שטבל טבילה ישרה
ירד ושכב במערה טהורה
אמר להם החזירו תינארה54 [— ] פירוש המילה –סלע, אבן
אופנים ושרפים קנה התורה [— ]
עופפים ויבשת אותו בשורה [— ]
אליך אדוננו
עד עלותך אצל מלכנו [— ]
בגן עדנו
עם כל מלאכי מעלה
כסא כבוד חוצבה
אליו תשוב וערבה
נשמתך באהבה ובראשך כתר ועטרה
זכות אבות אבותם
תעמוד לנו ולראשותם
ובזכות משה בן עמרם
יבוא משיח במהרה.
אם כי לי נראית האפשרות הראשונה קרובה יותר. משפחת אלשקר קיימת גם במרוקו, יתכן והם צאצאים של ענף נוסף, או שמא הם משתייכים לענפים הקודמים. מפורסמים ביותר הם הרבנים: הצדיק מולאי איגגי, הנקרא על שם מקום קבורתו, כפר איגגי באזור גלאווא מרחק כ־100 ק״מ מדמנאת. מלומד בנסים ובאים להשתטח על קברו ממרחקים יהודים ומוסלמים.
אהבת הקדמונים – רבי רפאל אהרן בן שמעון
עוד בזמן שהותו בפעם הראשונה בעיר פאס, החל רבי רפאל אהרן להתחקות לחקור ולדרוש אחר עתיקותיה של עיר זו. הוא ביקר בבתי הכנסת הרבים והתעניין בתקנותיהם ומנהגיהם, והתפעל מיופים ומהדרם:
״במשך ימי נדודי ושבתי בנוה מהולל הנד, בקרתי את בתי כנסיותיה, וחן והדר להם, סדר קדושה וטהרה חופפת עליהם…״
כמו כן העמיק רבי רפאל אהרן ללמוד את נתיבות חיי העבר, דברי ימיה ורבניה הגדולים והעצומים שחיו בתקופות שונות בעיר זו. הוא התעניין במיוחד אחר כתיבותיהם וחיבוריהם של הרבנים הקדמונים, אשר דורות רבים חידושיהם היו חבויים במצולות ים השכחה. בצמאון ובחרדת קודש השתדל בימי שהותו שם למשות ולהעלות פנינים בחכתו כדי להביאם לחוף מבטחים, על מנת להצילם ולפדותם מעולם הנשיה. כך מתאר רבי רפאל אהרן את הדברים:
״…הן בהיותי שמה בראשונה והתחלתי לחקור אחרי עתיקותיה, אמרתי אל לבי עיר הלזו אשר היתה מקום מפלט, מחסה ומסתור ביום צרה מתגרת נוגש לאבותינו ורבותינו הקדמונים מגורשי קאשטיליא זיע״א… הלא בלי תפונה ימצאון בקרבה שרידי חכמתם אשר השאירו אחריהם ברכה… ואלה איפה הם ? ויגעתי ומצאתי ארגזים מלאים כתבי יד מלאים חכמה ודעת חוקי האלהים ותורותיו, והמה טרף לשיני עש וסס… אנחה איומה התפרצה מקירות לבי, עיני זלגו דמעות דם מתוגת רוח ועגמת נפש, ועם לבבי אשיחה במנוד ראשי, לו עין הרבנים גאוני עולם מחברי הספרי קודש הללו תחזה כי כל יגיעם ועמלם ופרי לימודם מתוך דוחק וצרה… כי עתה אחז בשרו פלצות ועצמותיו ירעדו… לו כזאת יראו כי עתה היתה אנחתם חדשה עמהם, גם בשכבם בקבר ובשינתם על יציע עפר…״
בכל רמ״ח אבריו נרתם רבי רפאל אהרן, להציל את שארית הפליטה מספריהם ומחיבוריהם של רבני המערב. בעין רוחו הוא ראה את העמל הרב שהשקיעו המחברים בחיבוריהם אשר היה מתוך… ״אנחה ושבר רוח, מתוך רדיפה על צואר חנם, מתוך פיזור הגוף והנפש יחד, אשר לא יסופר שמץ מנהם באזני בן הדור האחרון הזה אשר הסכין עם החופש והדרור מגיחו מרחם…״
קינאתו לכבוד רבותינו, הסעירה את רוחו של רבי רפאל אהרן. הוא לא יכול היה לסבול כי ״חכמתם ותורתם אשר כתבוה על הגליון בדם נפש תאכלנו התולעת״ וכי יהיו דבריהם וחידושיהם אשר עמלו בהם ״לברות לרמש זוחל״.
הוא ראה בעיני רוחו כי יד ההשגחה העליונה היתה עליו ובחרה בו להיות שליחם ודוברם של רבותינו, כדי להציל את ספריהם מכליון מוחלט. לפיכך, לשם הגשמת שליחותו ומאויו, החל רבי רפאל אהרן להקהיל קהילות ברבים כדי להתריע ולעורר את העם על העזובה בשטח זה. אף הציע לייסד חברה אשר בשם ״דובבי שפתי ישנים״ תכונה, שתקבל על עצמה את העול הכספי הכרוך בהדפסת הספרים והפצתם. וכה הוא כותב:
״ובהחליטי כי רק חסרון מעורר הוא הגורם, אזרתי חיל ודברתי על לבם ליסד חברה אשר תהיה מטרתה להפיץ אור תורתם של רבותינו אלה החתולה בערפל עד היום, בלב נלהב גליתי אזניהם, את הטוב אשר יגמלו עם המתים ועם החיים, כשופר הרימותי קולי בדברים חוצבי להבות, וקורעי לבבות״.
דבריו של רבי רפאל אהרן, לא מצאו להם אוזן קשבת.
״ולדאבון לבבי כל אמרי פי היו אז כנוטע נטע על צחיח סלע, לבות השומעים היה קר כצנת שלג, באפס יד שתו עצתי לאל, ובשאלות רבות, ודחיות שונות סבוני והשיבוני עדי שמתי יד לפה…״
לא אחד כרבי רפאל אהרן, יאמר נואש למטרה קדושה זו שהציב לפניו. הוא אמר ומי יפר? וכי ניתן לפוטרו בלא כלום?! אתמהה!! אכן, באחד הימים נקלע רבי רפאל אהרן לבית הכנסת הגדולה דק״ק ״התושבים״ בעיר פאס. הם נקראו בשם זה כי מתפלליה היו מצאצאיהם של תושבי העיר הקדמונים, בטרם באו מגורשי קאסטילייא שבספרד להתיישב בה. בביהכ״נ זו החזיקו במנהגי אבותם בסדר התפילות ותחנוניהם, שהיו שונים ממנהגי המגורשים.
כך מתאר לפנינו רבי רפאל אהרן את עצם המעשה ואת התשועה שיצאה מביקורו זה. וזלה״ק:
״שעשוע נפש היה לי בהתפללי עמהם בבית הכנסת הנז׳ ימים מספר שבת וחול. ושינויים לא מעט יש להם מסידורינו. ובפרט ליל מוצאי שבת קודש.
וסיפרו לי חכמי הקהל הנז' הי״ו כי השינוי המופלג הוא בימים נוראים וסוכות. וכאשר שאלתי לתומי להראות לי ס׳ אחד מסדר תפלתם להתענג בו למראית עין, ענוני כי אין אתם זולת ס׳ אחד כתב יד אשר הוא באחוזת נחלה אצל החכם הש״ץ יצ״ו ובו יוציא את הרבים ידי חובתם, והובא אלי. ועיני לא שבעה מראות ס׳ תפלה כזה אשר החן שפוך עליו במדה גדושה. וגוף הסידור שיבה גדולה זרוקה בו מעת נכתב. שיריהם ופיוטיהם הם כולם לרוח רבותינו משוררי ספרד זיע״א, במשקל וחרוז וצחות השפה, אשר מימיהם אנחנו שותים בתפלותינו. וכאשר שאלתי את פיהם ומה יעשו דלת העם אם אין ספר בידם גם בימים האדירים ? איכה ישפכו צקון לחשם לפני אל בתפלות שאינן רגילות על פה ? ענוני כי יטו אזן לקול הש״ץ. ולא כחדו כי לפעמים רבות לקול זמרת ניגוניו נמו שנתם וישאר רק הש׳׳ץ קורא בגרון. ואחז בשרי פלצות. ואפן אל ראשי הקהלה, אשר יש בהם יחידי סגולה בעלי מדות טובות ונעלות ומעוטרים ביראת ה׳ טהורה, ה׳ ישמרם, ואדבר אתם לאמר מדוע לא תסירו החרפה הזאת מעליכם. מדוע לא תשלחו להדפיס ספריכם לאחת ערי הדפוס במדינות אחרות. ומה תעשו אם גם החמדה גנוזה אשר בידכם יבלה מרוב ימים. הלא יאבד כלח על מנהג אבותיכם. וחסרון לא יוכל להמנות הוא? והשיבוני בצדק. כי מלאכת הדפוס אין חזונו נפרץ מגבול קצה המערב ועד קצהו. ולשאר מדינות אין להם מכיר אשר יקבל עליו העבודה הזאת ! ואז בלב שלם הקדשתי גופי לעבודתם בע׳׳ה. ותכף מסרתי את הספר למעתיקים אשר העתיקוהו לי. עם כי איננה כמשפט ההעתקה הנדרשת למסירת הדפוס.׳׳.
לשמחתו של רבי רפאל אהרן לא היה קץ על כי חפץ ה׳ הצליח בידו לרתום למשימתו איש נבון וחכם רודף צדקות וחסד כה״ר שלמה הכהן ב״ר שמואל, אשר הזיל כסף מכיסו להדפסת הספר ״אהבת הקדמונים״ וכך מתאר את שמחתו זו:
״לשמחת לבי לא היה קץ, כי חפצי בידי הצליח, ונתגלגל זכות על ידי לזכות הרבים. ועם לבבי אשיחה כי לולי באתי הנה רק להוציא הספר הנז׳ לאורה די לי. כל ימי ההעתקה הייתי שמח ועלז, ובעינים צופיות חיכיתי מתי אשוב לציון ואעלנו על מזבח הדפוס שמה, ואשימה עיני עליו כאשר את לבבי״.
הישנם יותר מבמילים אלה, כדי לבטא בשפתיים את דבקותו ואהבתו לספרי רבותינו?! אכן, רק אחד ומיוחד כרבי רפאל אהרן, אשר רשפי אש אהבת רבותינו יקדה והתלקחה בחדרי לבבו, הלהיבה את רוחו לשלהבת בוערת בכל אבריו ונימי נפשו רוחו ונשמתו, יש יכולת בידו לשרטט מלים אלו בלי כחל ובלי סרק. רבי רפאל אהרן התמסר במסירות נפש עילאית ובאהבה רבה בלי מצרים, לכל נושא הקשור בהצלת ספרי רבותינו הראשונים כמלאכים. בדבקות ובהתמדה היה מעורר נדיבי לב להרים תרומתם להדפסה. עושה ומעשה בכל כוחו ואונו, וכעדותו של הגאב״ד רבי רפאל אבן צור זצ״ל.
״…וכי זו בלבד עשה, ציץ נזר הקדש, לי הנפש והבשר, אדון יקר חן ערכו ואושר, הוא הרב כמוה״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו, לכו חזו חסדו ואמתו, חסד של אמת עם החיים וישיני עפר, נוסף על משרתו, מעיר לעזור בכל כחו רץ למצוה אחרי מאהבי צרור הבושם, אנשי שם חזרנים במצות ויופי מעשים…״
הנטל הכבד שלקח על עצמו רבי רפאל אהרן היה על שכמו כנושא נוצה. הוא עצמו טיפל, הגיה, ערך והדפיס את הספרים. ביקוד אהבתו השגיח בעינא פקיחא על מלאכת עבודת הדפוס, עדי הוצאתם לאור בהידור רב, והפצתם בישראל לשמחת לבבו ולב כל ההוגים והרודים דבש מפום אריותא, גאוני צדיקי ומצוקי ארץ המערב.
שושביני הקדושים-יורם בילו
בניתוח הסיפורים האלה אנסה להראות כי עצם האפשרות לתת ביטוי לחוויות של מצוקה באמצעות הניב התרבותי של הצדיק כסמל אישי יכולה להיות בעלת משמעות תרפויטית. יש הרואים בסמלים תרבותיים דוגמת הצדיקים מנגנוני הגנה מוכנים מראש, מעין ׳תסמינים קיבוציים׳, שמעצם מיקומם במיתוסים ובפולחנים מקנים מבע לקונפליקטים שכיחים בחברה (1965 Devereux 1980; Spiro ויש הרואים בהם ביטוי ל׳עבודת התרבות׳, המסוגלת לעדן את ביטוייה ההתנהגותיים של חוויית מצוקה ואף לעצבה בדפוס חדש, הנושא משמעות חברתית מקובלת (1996 Obeyesekere 1990; Schieffeiin). הראשונים יבחנו היטב את השימושים ההתנהגותיים במשאבים התרבותיים ויחפשו משקעים של פסיכופתולוגיה ביסודם, ואילו האחרים יראו ביכולת לרתום את חוויות המצוקה למערך ההבנות התרבותיות ביטוי משחרר וטרנספורמטיבי. הפער בין שתי הגישות יהדהד בחלק מסיפוריהחיים שאציג בהמשך, כשתעלה השאלה כיצד יש להעריך את השינויים שעברו היזמים בעקבות התגלות הצדיק: האם כתופעה רגרסיבית, ביטוי של הפרעה נפשית המוסווה במעטה תרבותי, או כתהליך פרוגרסיבי, מהפך סמלי המוליך ממצוקה לתחושת סיפוק ומימוש עצמי?
פסיכולוגים ואנתרופולוגים קוגניטיבים יעדיפו מן הסתם את המושג ׳סכמה תרבותית׳(1997 D'Andrade 1995; Strauss & Quinn) על המושג ׳סמל אישי׳, הנגזר משפה פסיכודינמית, אך המרחק בין שני המושגים אינו רב. הסכמה התרבותית של הצדיק היא מבנה מנטלי, המהווה ייצוג מופשט של המשמעויות התרבותיות המיוחסות לצדיקים בהקשרים שונים של המציאות החברתית: באגדות, באירועים של ריפוי נסי, בפולחנים יום יומיים ובהילולות ועליות לרגל. במקרה של שושביני הקדושים, מדובר בסכמה תרבותית חזקה, שנלמדה היטב, הופנמה מגיל צעיר והפכה להיות חלק מהמערכת ההנעתית והרגשית. ׳עוצמת׳ הסכמה מתבטאת בכך שהיא מייצרת הבנות תרבותיות נמשכות ורחבות יישום, שיש להן תוצאות התנהגותיות נכבדות. בסקירת סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ניווכח כי קשה למצוא ייצוג מנטלי המכוון את חייהם בהווה והמקנה להם משמעות רבה יותר מן הסכמה התרבותית של הצדיק.
על רקע ההפרדה החדה בין גוף לנפש, הנוהגת בתפיסת האדם המודרני במערב, קיימת סכנה כי השפה הקוגניטיבית, המתייחסת למבנים מנטליים ולייצוגים מופנמים, תהפוך את הסכמה התרבותית (או הסמל האישי) של הצדיק למושג חסר גוף הממוקם בתודעה בלבד. מבלי להידרש לספרות הענפה באנתרופולוגיה ובענפים אחרים של מדעי החברה, המנסה להחליף את הדיכוטומיה החדה בין גוף לנפש בהמשגות הוליסטיות, חשוב להדגיש כי לסכמה התרבותית של הצדיק יש ממד פיזי מובהק. המאמינים המושבעים חווים את הצדיקים שלהם בגופם: שערם סומר ובשרם נעשה חידודים חידודים כאשר הם חולמים אותם (אכן ׳אותם׳ ולא ׳עליהם׳) או נזכרים בחלומם. הם חשים את הצדיקים בקרבתם, אך קליטתם אינה מוגבלת רק לחושים הרחוקים של ראייה ושמיעה, אלא כוללת גם סוגים מגוונים של מגע גופני, מאחיזה נמרצת ועד ללטיפה רכה, מנשיקה ועד ליריקה. הצדיק אף יכול להתמקם בגופם של המאמינים ולדבר מפיהם. כסוג של ׳זיכרון גופני׳, הוא אצור בקרבם, טבוע במכלול ההרגלים, התנועות ונטיות הפעולה המעצבים את התנהגותם: בתנוחות הכניעות האוטומטיות של גופם, כאשר הם נכנסים לחדרו, מבקשים את עזרתו ומדליקים נרות לכבודו, ובהתרגשות הפיזית האופפת את כל ישותם כאשר הם חשים בנוכחותו ובהתערבותו למענם. לא פחות מייצוג על חוויות מגולמות בגוף (embodiment) ראו 1994 ,1993 Csordas. פייר בורדייה עסק בדרכים שבהן תכונות, טעמים והרגלי תגובה (habitus) מוטבעים בגוף (1977 (Bourdieu קוגניטיבי של אמונות תרבותיות, הצדיק הוא חלק משפת הגוף של המאמינים, ׳מילה שהפכה לבשר׳ (1996 Johnson 1987; Strathem).
למקומו המרכזי של הצדיק בחייהם של המאמינים, בתודעתם ובגופם, יוקדשו ארבעת הפרקים הבאים, המהווים את גוף הספר והנפרשים כנגד ארבעת סוכני הקדושים ואתריהם. כל אחד מהפרקים נפתח בסיפור החיים של הסוכן או הסוכנת, מרחיב בהיבט מסוים אחד של מפעלם, ומסיים במעמדם של האתרים כיום, בחלוף עשרים שנים מאז הקמתם. ההיבטים שנבחרו להרחבה בחלק השני של כל אחד מהפרקים, נועדו להציב את יוזמותיהם של הגיבורים בהקשר חברתי או תרבותי רחב יותר. במקרה של אברהם אדון בתגובת בני המשפחה להופעת הצדיק בבית, ואילו במקרה של יעיש — בתגובת בני הקהילה למקום הקדוש שהוא גילה, כפי שהשתקפה בחלומותיהם על האתר. בפרק העוסק בעלו אעמוד על המוגה הסיפורית העממית שבאמצעותה היא ארגנה את חוויותיה והקנתה להן משמעות, ובפרק העוסק באסתר אסקור את אמצעי האבחון והריפוי שבאמצעותם היא מטפלת בבני אדם בהשראת הצדיק, ואעמוד על ייחודם הנשי.
חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)
חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)
אברהם בן חיים נולד בשנת תר״צ (1930) בכפר אימינתנות שבמרוקו, בשנת תשט״ו (1955) עלה מר אברהם בן חיים ומשפחתו ממרוקו אל העיר צפת תובב״א. רבי אברהם אב לעשרה ילדים, החל את דרכו המקצועית כפועל בקרן קיימת לישראל.
בשנת תשל״ג (1973) התגלה למר אברהם בן חיים בחלומו איש לבוש לבן ופניו כפני מלאך. אותו האיש אחז בידו והוביל אותו להרים הגבוהים. בין הסלעים העצומים שעל מדרונות ההרים ראה לא רחוק משם רחבה לבנה. כשהגיעו לרחבה, ישב אותו האיש על הארץ ואמר לו: "ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי, ושואל אני אותך: למה עזבוני ונטשוני יוצאי מרוקו? היכן כל הרבבות-אוהדיי ונאמניי?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״וכי אתה רוצה שיבואו חזרה מישראל למרוקו כדי לקיים את ההילולה?" האיש אחז בידו, סובב אותה ושאל: "מהו המקום הזה?״ ענה לו מר אברהם בן חיים: ״זהו ביתי". המשיך הצדיק ואמר: "במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מידי שנה בשנה״. שאל אותו מר אברהם בן חיים: ״מה רוצה אדוני?" והוא ענה לו: "אני האיש שנגליתי לאוהביי במרוקו – אני רבי דוד ומשה! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני הקב״ה יום יום לשמור על חיילי צבא ההגנה לישראל, ועל גבולות הארץ. אם כך, מדוע עזבוני יוצאי מרוקו? עתה הנה אנוכי בארץ הקודש ומבוקשי הוא שיחדשו את ציון ההילולה שלי". כך הייתה ההתגלות הראשונה של אברהם בן חיים.
כעבור יומיים חזר הצדיק והתגלה אל אברהם בן חיים בחלום בשעה שהיה שוכב על מיטתו נים ולא נים. העירו הצדיק ואמר לו: ״בני, טעית בספרך לאנשים שראית אותי בחלום. היה עליך לומר להם כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר – אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש. עתה זאת עשה:
א. קבע לך מקום, אשר ידליקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו, ידליק נר אחד!
ב. ליד מקום הנרות הנח קופה, וכל אחד ינדב תרומה לפי רצונו ויכולתו!
ג. כל הקרב למקום הנרות ייגש ביראה, באהבה ובלבב שלם!
ד. כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו!
ה. אין לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה אלא כל הרוצה ידליק נר ובלבד שהוא נקי כאמור!
ו. המקום יהיה פתוח לקהל יום ולילה!
ז. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים!
ח. ההילולה שלי תתקיים בליל ראש חודש חשוון. במידה וראש חודש חשוון יחול ביום שישי, תתקיים ההילולה ביום חמישי שלפניו!
ס. הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להיכנס למקום זה!
י. בתרומות שיצטברו בקופה תשתמש להרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים, שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל.
לאחר שלושה ימים, שוב נגלה הצדיק אל מר אברהם בן חיים בחלום הלילה, והפעם היה מלווה על ידי שני אנשים. פנה אליו הצדיק ושאל: "המכיר אתה את אלה?״ השיב לו מר אברהם בן חיים: "אחד מהם ראיתיו איתך בחלום, ואת השני אני מכיר מחלום אחר״. המשיך הצדיק לשאול: ״הידעת מי הם?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״הראשון הוא אליהו הנביא זכור לטוב והשני הוא רבי יעקב אביחצירא זצ״ל״. הצדיק הנהן בראשו לאות הסכמה וסיים את דבריו בכך, שעליו להקפיד להכניס למקום אך ורק אנשים נקיים בגופם ובנפשם.
כיום, בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ״המקום הזה קדוש לכבוד הרב הגדול המלוב״ן כמוהר״ר דוד ומשה זיע״א". מתחת ללוח נמצאת קופת תרומות ומשני צדדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש שנתרמו על־ ידי מבקרים.
רבי דוד ומשה
סיפור זה מפורסם בדף הנמצא בציון בצפת, בסוף הדף נכתב: "כבקשת הצדיק נקיים בעזרת ה' את ההילולא בליל ראש חודש חשוון השנה ובכל שנה ושנה בביתי הליל. כה יעזור לנו ה' על דבר כבוד שמו הגדול. בואו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם". כמו כן הסיפור מדויק, ומספר אברהם בן חיים שברגע שסטה ממנו סבל מסחרחורת קשה שלא אפשרה לו להמשיך לכתוב.