מורשת יהדות מרוקו

חוכרי מבשלות הסוכר.

ככל שאפשר ללמוד מן המסמכים מסתבר, כי בתקופה זו האנגלים הם שהתחילו לקיים קשרים קבועים עם מרוקו. מטבע הזהב המרוקאני היה מבוקש ביותר באנגליה עקב המסחר שהתנהל עם מרוקו באמצעות יהודים.

הסוכר המיובא לאנגליה, שרבו עליו הקופצים, היה תוצרת המיבשלות המרוקאניות, שהיו מחוכרות ליהודים. כללו של דבר : כל תוצרת שהובאה למרוקו מאנגליה, כגון אריגים ובגדים, וכן חומרי גלם, נחושת, עורות ושלחים, עץ הבּקס, וצרכי מזון, סוכר, שיוצאו לאנגליה, עברו ידי יהודים.

בעבור הסחורות שהשריפים היו רוכשים לצורכיהם המדיניים, במידה שלא נעשו העסקות בסחר חליפין, לא היו משלמים לעולם במזומנים, אלא בשטרי חילפין, שהיו משוכים על שם יהודים, תושבי הנידרלאנדים לפעמים.

כאמור היה בפעולות אלה גם צד מדיני. היהודים חוכרי מיבשלות הסוכר נאלצו להסתבך בעסקות מפוקפקות שונות ולשלם 2.5% – 3% לחודש ריבית למלווים, כדי לצאת ידי חובתם הן כלפי השריף והן כלפי הסוחרים האנגליים.

וכשנכנסו לעסקים אלה סוחרים אנגליים שאינם מהוגנים קרו בקרב היהודים מקרים של פשיטות רגל חמורות, שגרמו נזקים רבים לסוחרים אנגליים אחרים. בכל הדו"חות על המשברים אף פעם אינה נשמעת האשמה כלפי היהודים, קרבנות התככים והמדיניות של אחמד, שהיה נותן הוראות למי שי למסור את הסוכר.

דרך משל : פקודתו משנת 1587, לשני הד'מי דאוד בן אבראהים ואבראהים ברטל בעניין זה. בין בעלי ההשפעה בחצר השריף אחמד אל מנצור במראכש בולט השייך יעקב רותי ; בהגיע שגריר אנגליה באפריל 1590 הוא מתקבל על ידיו.

גם ידיעות אחרות מאשרות את חשיבותו. אין ספר כי יעקב הוא נצר המשפחה שישבה בפאס. כנהגו בימים ההם נעזר יעקב בבני משפחתו, הפעם על ידי חתנו משה לוי.

שגרירים וסוכנים.

החל מראשית המאה השבע עשרה הולך ורב מספרם של יהודים המועסקים על ידי השריפים בני סעד, הן בפנים הארץ והן בתפקידים מחוץ למדינה. ייתכן שאחדים מבניהם היו יושמי התוכניות השונות, ועל כל פנים היו מבצעהין.

תואריהם : שגרירים, סוכנים דיפלומאטיים, מיופי כוח השלטונות, תורגמיני החצר וכדומה, עלולים לעורר את הרושם כאילו היה מעמדם מכובד ביותר בעיני שולחיהם והם זכו לאמונם המלא. אולם ניווכח לדעת, כי היה בתוארים אלה הרבה מאחיזת עיניים כלפי חוץ .

 כלפי המדינות שאליהן נשלחו סוכנים אלה, ואדוניהם בזו להם בלבם, ואף באיגרותיהם הרשמיות כינו אותם ד'מי, כלומר איש החסות ( היהודי ) , אף על פי כן שימשה השפעתם של יהודים אלה ושל הנוצרים שהתאסלמו עילה לקנאי הדת המוסלמים המורא ביטים להתקומם נגד השריפים הסעדים.

לכאורה הייתה טובת הנאה מרובה לסוכנים היהודים במילוי תפקידיהם בארץ ובחוץ לארץ מן העסקים המסחריים שהיו מעורבים בהם, או מן המתנות שהיו מקבלים. אולם גם בנידון זה תלמדנו ראיה יותר חודרת, כי באמת היו הם רק כלי בידי אדוניהם, שהיו מנצלים את ידיעותיהם וכישרונותיהם לטובת עצמם, על פי רוב בלי הכרת טובה.

גם אם נקבל את הדעות השליליות ביותר שהושמעו במקורות של אחדים מסוכנים אלה, יתברר כי אף הרמאים שבתוכם היו רמאים מרומים. מכל מקום, בשל הקשר ההדוק בין פעילותם לעסקיהם המנהליים והמסחריים נצטרך לטפל בהם לפעמים כאחד – וזאת כדי למנוע כפילות.

בראשית שלטונו של זיידאן נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר : אברהם בן וואעיש ויהודה לוי, שהם סוחרי המלך. אברהם הוא גם הממונה על גביית המעשר ונודעה לו השפעה רבה על זיידאן מאז שנת 1603.

הסוכן הנידרלאנדי במרוקו, מתאונן בשנת 1608 לפני שולחיו, אסיפת המעמדות, כי אברהם רוקם מזימות נגדו, מאחר שהוא גוי, אינו נותן לו להרוויח, וגם מפני שהוא חושש להתחרותו. הנידרלאנדי ניסה לקנות את לבו של אברהם על ידי מתנות שהיה מעניק לו.

גם סוחרים נוצריים אחרים התאוננו על אברהם, מפני שניסה לדוחקם ולתפוס בשביל עצמו ומשפחתו את כל מסחר הארץ. בשנת 1617 שולח הוא מטעם השריף סחורות שונות, סוכר ועורות, אל סוכני זיידאן המצויים בארצות השפלה, משה לוי וישראל בן שלוחה.

אלה נקראים בכתב ההמלצה ששיגר זיידאן אל מוריס הנסיך מנאסוֹי " עבדי חצרנו היהודים ". דרך אגב נודע לנו, כי יהודה לוי קנה סחורות מאת שודד ים נידרלאנדי ונתן מפרעה עד לחשבון. אולם ספינתו של זה נתפסה על ידי אוניה של צי המלחמה הנידרלאנדי עד שלא נמסרה הסחורה.

רב החובל סירב להחזיר את המפרעה או לתת את בתמורה בסחורה והוליך את כל השלל אל נידרלאנד. יהודה לוי טוען, שפעל בתור סוכן זיידאן, ולכן יש להחזיר את הכסף לשני הסוכנים הנמצאים עתה בנידרלאנד.

ולכן פונים משה לוי וישראל שלוחה אל אסיפת המעמדות בספטמבר 1617 ודורשים להחזיר את הכסף שהוחרם. לפי ידיעות משנות 1623 – 1624 היה יהודה לוי חוכר מסים בסאפי.

אברהם בו וואעיש נזכר לראשונה בשנת 1603 כיועצו של בופארס. כאשר בופארס נאלץ לברוח מפני בן אחיו בשנת 1606 הייתה עם נשיו החשובות גם אשתו של בן וואעיש, סוחר המלך.

4. המגבשים הספרותיים: סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם

בקורפוס הסיפורים על הרמב״ם שרוכז להכנת הספר הזה ניתן להבחין בשני דפוסים ספרותיים: סיפור בודד ומחזור סיפורים. בכל המחקרים שנושאם הסיפור העממי על הרמב״ם לא אוזכרו מחזורי סיפורים עליו. במחקר האחרון על נושא זה אף צוין שאין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגרפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח, בהשוואה למה שנעשה בסיפורי האר״י והבעש״ט.

מחזורי סיפורים המנסים להקיף את כל קורות חיי הרמב׳׳ם, או תקופה בחייו, נתחברו בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה בערבית יהודית והם מתפרסמים כאן לראשונה מכתבי־יד ומדפוסים ישנים. גם אם מצאנו שבחים לדמות בסיפורים בודדים, הרי רק מחזורי הסיפורים שייכים לספרות השבחים המובהקת.

יצוין, שמעשה מרכבה של מחזור סיפורים אינו עממי ולא מחבר אנונימי עשאו, אלא זה חיבור ספרותי מעשה ידי סופר המלכד ומאחד סיפורים בודדים סביב דמות למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי (קורות חייו של האיש מלידתו ועד פטירתו) ואם על פי עיקרון תמטי (תקופה או נושא בחיי הדמות). ״ביוגרפיות״ ראשונות על הרמב״ם החלו להיכתב בידי כותבי קורות ישראל במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כך עשו גדליה אבן יחיה בספרו ״שלשלת הקבלה״, ר׳ יוסף סמברי בספרו ״דברי יוסף״ ואבן וירגה בספרו ״שבט יהודה״. ״ביוגרפיות״ אלה אינן מחזורי סיפורים אלא ליקוטים, שמעורבים בהם סיפורים מזה, ידיעות היסטוריות על פועלו של הרמב״ם ובמיוחד על מפעלו התורני מזה, ולא ניתן להפריד ביניהם בקלות. לצד ״ביוגרפיות״ אלה שנדפסו בראשית הדפום העברי, ושבו ונדפסו גם לאחר מכן, הילכו ״ביוגרפיות״ שונות בכתבי־יד; שתיים מהן הדפיס נויבאואר בסוף המאה התשע־עשרה. שתי ״ביוגרפיות״ אלה שונות במקצת מהקודמות: הסיפור העממי שולט בהן, והידיעות ההיסטוריות מועטות.

ביוגרפיות על הרמב״ם שכולן על טהרת הסיפור העממי נכתבו, עד כמה שידוע לי, רק בערבית יהודית. אמנם נדפס בשנות השישים של המאה העשרים מחזור סיפורים על הרמב״ם מתוך כתב־יד עברי הכולל שמונה סיפורים על הרמב״ם, אך הוא רחוק מלהיות ביוגרפיה, כיוון שיש בו רק אנקדוטות קצרות על תקופה אחת בחייו של הרמב״ם, תקופת פעילותו כרופא וכמנהיג. ביוגרפיה סיפורית המלכדת את הסיפורים והאגדות על קורות חייו של הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו וקבורתו איתרתי לעת עתה רק בערבית יהודית מקרב שתי קהילות, מטריפולי ומעיראק. מחזור סיפורים המתקרב לביוגרפיה סיפורית מלאה מצאתי בקהילת יהודי מצרים, אך הביוגרפיה אינה שלמה, כי מחזור הסיפורים מתחיל אמנם בלידתו של הרמב״ם, אך אינו מסתיים בפטירתו ובקבורתו.

כמעט שאין זיקה ספרותית ישירה בין ארבעת מחזורי הסיפורים הללו, ולא ממקור אחד הם יצאו. אמנם יש סיפורים מקבילים אחדים במחזורים אלה, אך הם שונים בנוסחם, ורבים הסיפורים שאין להם מקבילות. נראה לנו, שארבעת המחזורים השונים הם ניסיונות מקוריים לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה.

א. מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים

בכתב־יד פריס 583, שנכתב בשנת 1840, נמצא אחרי מדרש ר׳ דוד הנגיד על פרקי אבות קובץ סיפורים הפותח בשלושה סיפורים על ר׳ אברהם אבן עזרא ואחריהם מחזור סיפורים על הרמב״ם (עמי 155-148).

מחזור סיפורים זה בא בכתב־היד כסיפור אחד על הרמב״ם, בלא הפרדה בין סיפור וסיפור, כדרך כל הקבצים על הרמב״ם הכתובים ערבית יהודית. במחזור זה יש ניסיון לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם, או מחזור סיפורים מעין ״שבחי הרמב״ם״, אבל אין זו ביוגרפיה שלמה, לפי שאין המחזור מסתיים בפטירתו וקבורתו. לפיכך מחזור זה תופס עמדת ביניים בין מחזור סיפורים ביוגרפי שלם על הרמב״ם (כדוגמת המחזורים מעיראק ומטריפולי). ובין מחזור סיפורים על תקופה אחת או עניין אחד בחייו של הרמב״ם (כדוגמת מחזורי הסיפורים בערבית יהודית מאלג׳יר, מג׳רבה ומתימן ושני מחזורי סיפורים בעברית). על פי מקבילות לסיפורי הרמב״ם שנתפרסמו ולפי סיפורים בודדים על הרמב״ם הפרדתי את מחזור הסיפורים המצרי לתשעה סיפורים שניתן לחלקם לשני גושים: סיפורים 4-1 — על לידתו וילדותו של הרמב״ם עד שובו לבית אביו: סיפורים 9-5 — על הרמב״ם בחצר המלך.

בהבדל ממחזורי סיפורים אחרים שיש בהם שילוב סיפורים ועריכתם למחזור ניתן לומר על בעל כתב־יד זה, שהוא עיבד עיבוד יסודי את הסיפורים על הרמב״ם. הוא השתמש בסיפורים שמצא בכתב ובסיפורים ששמע, ויצר מהם סיפור רצוף. מעטים הסיפורים הכתובים בחן וברגש כמו מחזור סיפורים זה, שנכתב בקהילה היהודית במצרים, מקום פועלו של הרמב״ם.

קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל

הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה

סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.

תרגום:

בואו והאזינו למאורע זה שקרה לי

לי ולהמון

כאשר ספר תורה היה בידי

יום שני בערב

אז קרה מאורע זה

נפלתי אני והנגנים

 הציל אותנו ר׳ דוד הלוי מאור עיני

 יימחה זכר עמלק

שמעו אמרים אלה אמיתיים

 אף אחד לא יצא (נפגע)

 בזכות ר׳ דוד הלוי הצדיק

אלוהינו הציל אותנו

 העביר [הילולה] ללא סכנה

אם קץ ימינו טרם הגיע

נפל הגג והאנשים עמדו

בשעה זו הציל אותנו אלוהינו

 בשעת הסכנה

ה״אריה״ הציל אותנו

ושמו ר׳ דוד אדראע

 זאת סיפרתי בפי

 ולולא היה לי שם

 דמי לא היה מתקרר

מאה ראשי כבש

אני משבח ומזכיר

—) ונזכיר

ר׳ דוד הלוי יפה התואר

כאשר נפל הגג וניצלו חייהם

 ספר תורה הובילו עם פייטנים מרחוק

והשמחה היתה בלבבות

יום שני בשעת הערביים

כאשר נפלו העמודים

כמה אנשים נפלו

ואף אחד לא נפצע

שימו לב לדברים אלה

ובנם שעשה לנו החכם

 בזכותו העולם עומד

כל השנה באים אנשים לבקרו

 זכותו גדולה עד למאוד

ומי שיקרא לו מעולם לא יחשוש

 ומי שבא אליו לא שב ריקם

בניין בית־הכנסת עתה נאה

אין בו פגם

ומי שאחראי היה השמש דוד אוחיון וכן יצחק אלמליח

ה׳ יברך אותו בבריאות

כמה אנשים נפלו

 ואף אחד לא נפגע

נעשו לנו ניסים [גדולים]

כמה נפשות ניצלו

 הוא גומר כל דבר

הוציאו לכבודו חמישה שוורים

 ר׳ דוד הלוי השלים את הבקשה

כאשר באו דיינים מקזבלנקה

באו לשמוח ולערוך סעודה

לשמוח בבית־הכנסת החדש

והחכם הציל אותם מהגזרה הזו

החכם הראה לנו את זכותו

כדי שישראל יינצל

כל אחד דאג לאשתו

מה שהציל אותנו זה הקריאה אליו

 בזכות זה הנאה

באים אנשים מכל הערים

 גזירה זו היתה בר״ח חשוון

וגזירה זו התבטלה בר״ח חשוון

החכם הראה לנו את זכותו

כדי שישראל יינצל

כל אחד נפל בערמתו

ומה שהציל אותו זוהי הקריאה אליו

 בפתח הקומה הראשונה עמדו

התחילו לעשות זגארית ולמחוא כפיים

אנשים מול בית־הכנסת נאספו

 עד שנפלו מתוך החצר

והאנשים עוד סועדים

 מאה אנשים היו ואולי יותר

זה עם תוף ובן-זוואה עם מצילתיים

 נפלו בחדר והחיים נותרו

שימו לב

ר׳ דוד הלוי הקדים אותם

 ובאמצע הבית עמד עד שהצילם

 מן הגזירה שבאה אליהם

 אלוהים ישיב אתכם בתשובה

וכן לתורה

 ותבוא מיד הישועה

בזכות ר׳ דוד הלוי גדול הרופאים

כאשר האיש נפל

האשה כמעט יצאה מדעתה

כאשר ראתה בעלה תקוע

קסידה זו חוברה על ידי דוד

 אוחיון ומשה אברגל

 ה׳ יתן לכם אור בעיניים

 אף אחד מכם לא יהיה עצוב

 השמש הוא דוד אוחיון

קסידה זו מתוקה וטעימה

נכחו בה יהודי קזבלנקה

ומחירה [לירה] אחת

התורה אצלנו יקרה

חביבה ויקרה

 הקריא להם ר׳ עקיבא

 לתלמידים בישיבה

זכות הרב ר׳ עקיבא

 זכותו תעמוד לנו

לנו ולישראל אחינו

הודו לה׳ כי טוב

הלכה העייפות ואני בא עייף

החולה שב בריא

זאת ראינו במו עינינו

 זכות הרב חוני המעגל

 ורבי עמרם בן־דיוואן

יציל ישראל מאויבים.

שכבות ומגזרים

שליח ישראלי שביקר בקזבלנקה בחורף 1953 במטרה להקים בה מועדון לאחת מתנועות הנוער החלוציות, כתב לשולחיו:

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים. אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק: העיר האירופית, המדינה [העיר המוסלמית] הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון [ההדגשות במקור, י״צ]. אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שיהודים היושבים מחוץ למלאח לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו מלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים־סוף.

שליח זה, נציג תנועה ציונית סוציאליסטית, היה אמון על התפישה שלפיה כל חברה מחולקת למעמדות, היינו לפי שכבות כלכליות אופקיות. אין תימה שזה היה דגם החלוקה החברתית שבעזרתו ניסה להסביר לשולחיו את הקושי המיוחד לכונן בערי מרוקו מועדון משותף לחוגי האוכלוסייה היהודית. עם זאת חברות קולוניאליות, בדומה לחברה האירופית הפיאודלית, נחלקו לא רק לשכבות אופקיות של מעמדות כלכליים, אלא גם בקווי הפרדה אנכיים, שחצצו בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי. הפרדה אנכית זו – בדומה לשדרות של ימי־הביניים, שהיו מבוססות על מוצאו המקורי של האדם ולא אפשרו מוביליות חברתית – התנהלה מבחינה משפטית על־פי קריטריון ברור של האזרחות או הנתינות. בעלי אזרחות של מעצמה אירופית ניצבו בשדרה אחת של החברה ובעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, בשדרה אחרת שלה. הניצבים בשדרה האירופית נהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, ובכך נפרדו באופן ברור וחותך מבעלי המעמד של הילידים. מעבר לכך ניתן להצביע על הפרדה אנכית גם בתחומי הכלכלה והתרבות, אלא שפה הקווים החוצצים בין אירופים לילידים לא חפפו בכל המקדים לקו ההפרדה החד־משמעי של המעמד המשפטי.

המתיישבים האירופים, על כל שכבותיהם הכלכליות, מפועלי החרושת ועד למנהלי הקונצרנים התעשייתיים, נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי, שוק המשתרע מקצה אחד של הגלובוס ועד קצהו, המנצל טכנולוגיות מודרניות ומתנהל על־פי שיקולים קפיטליסטיים. זה השוק שנשלט תחילה על־ידי המעצמות במערב אירופה, ושבעת ובעונה אחת דחף את התפתחות הקולוניאליזם המודרני ואפשר אותו. אשר לתושבים בעלי המעמד הילידי, במרוקו של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים רק חלק קטן מהם, כמעט כולו מקרב האוכלוסייה העירונית, נטל חלק בכלכלה המודרנית באופנים שונים, מפועלי חרושת מיומנים ועד אנשי עסקים ותעשיינים, אמנם במספר מצומצם. רוב התושבים המרוקנים נתיני הסולטאן לא נטלו חלק פעיל בכלכלת השוק העולמי ונגעו בה רק בשוליה. עולמם הכלכלי המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה או בבית־המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. החדירה המצומצמת של מוצרים תעשייתיים, בעיקר מוצרי טקסטיל וכלי בית לשווקים הילידיים בערים ובבלאד, העורף הכפרי של הארץ, לא מוטטה לחלוטין את מערכת הכלכלה המקומית ולא נטלה ממנה את אופיה הטרום־תעשייתי. במרוקו התקיימו אפוא בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.

בתופעה דומה ניתן להבחין גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. האירופים במרוקו נטלו כמובן כולם חלק בציוויליזציה זו, וכן נטלו בה חלק, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי־ספר מודרניים. אלה כונו במינוח הקולוניאלי ״מפותחים״(évoluées) או ״מתמערבים״. כניסה לחוג התרבות המערבית באמצעות בית־הספר המודרני היתה בדרך־כלל המפתח .גם לכניסה למערכת הכלכלית של השוק העולמי, אך במשטר הקולוניאלי ששרר במרוקו הסתיימה כאן אפשרות ההתקדמות של בעל המעמד הילידי לשדרה האירופית. הצרפתים לא העניקו למוסלמים וליהודים מתמערבים אזרחות צרפתית, שגררה עמה זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות. קו ההפרדה האנכי בין אירופים לילידים היה לפיכך שריר ומוחשי לכל חלקי האוכלוסייה המקומית.

נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,^\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:

תוספת שלי : קָלַמְבּוּר

^ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו

ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה

ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:

לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:

בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם

מי יורה דעה מי יבין שמועתם

״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.

עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.

אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא  בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.

בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:

נאבדה חכמה מבנים

חדלו, פסקו השקךנים

וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…

וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.

עמוד הפתיחה שהוא עדיין בבניה….מאמריו המאלפים של ד"ר ישראל בן דור….

הכתבות המרובות תבאנה בהמשך……

ט״ו בשבט

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

סדר ט"ו בשבט

ט״ו בשבט ראש השנה לאילן. (מסכת ראש השנה, משנה א)

חודש שבט הוא החודש החמישי למנין בריאת העולם והחודש האחד־עשר למניין יציאת מצרים. חודש שבט מוזכר בספר זכריה: ״ביום העשרים וארבעה לעשתי עשר חדש, הוא חדש שבט. . . (זכריה א, ז). מזלו של חודש שבט דלי על־שם הכתוב: ״יזל מים מדליו״ (במדבר כד, ז).

פתגם יהודי עממי, שגור בפי יהודי מרוקו האומר: " די כא ידכ'ל שבט, כאן יערקו ליבאט "  כלומר: כשנכנס שבט, מזיעים בתי השחי, היינו, לא מתכרבלים יותר מהקור.

ט״ו בשבט ומקורותיו

רבים מבקשים לדעת אם חג ט״ו בשבט עתיק הוא אצל עם ישראל ומאמתי נתקבל ? בדורות קדומים נהגו לחוג את היום הראשון של כל תקופה כיום המבשר תמורות בתבל וחליפות בעולם החי, הצומח והדומם (ספר היובלים פרק ו׳ פסוקים כג־כח). גם מסכת פסחים מספרת לנו –

תנו רבנן: בארבעה שבילין חמה מהלכת:

בניסן, אייר וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין.

בתמוז, אב ואלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות.

בתשרי, מרחשון וכסלו מהלכת בימים כדי לייבש את הנהרות.

טבת, שבט ואדר מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים (פסחים צד, ע״ב).

כמו־כן, ט״ו בשבט, ט״ו באב וימי הפורים החלים בחצי החודש, זכו לתשומת לב מיוחדת במערכת ימינו הטובים ומן השלושה, זכה לו ט״ו בשבט לבוא בסוד ראשי השנים שלנו ולהיקרא במיוחד ״ראש השנה לאילן״.

מתי נקבע ראש השנה לאילן

יש המייחסים את מקורו של חג זה, עוד מהימים שעם ישראל התנחל בארצו, שכן כתוב: והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ. .. (ויקרא יט, כג), ואמנם, לא רק קיימוהו אלא מאז ומתמיד, במסורת ישראל ראו את העץ כבן־ אדם, חי ומשמש את הבריות, כי ״האדם עץ השדה״, אולם לגבי היום הקובע, הראשונים נחלקו ביניהם בענין, ורק בימי בית הלל ובית שמאי, נקבע ראש השנה לאילן ביום ט״ו בשבט. בית שמאי סברו תחילה שיש לקובעו באחד בשבט, ובית הלל בחמישה עשר בו כמובא במסכת ראש השנה, משנה א׳. חכמי בית הלל התנגדו לאחד בשבט, משום שראו, שעדיין לא עברו ימות הגשמים וטרם עלה השרף באילנות, לכן יש לחכות עד ט״ו בשבט, ליל ירח מלא ומפיץ אור. כמו־כן בט״ו בשבט כבר שבעה האדמה ורוותה ממי הגשמים שירדו עתה כמו שאומרת אותה משנה א׳ פרק יד, עא: ״ראש השנה לאילן, מאי טעמא ? אמר ר׳ אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה״. (מסכ ׳ראש השנה, יד, ע״א).

תיקון ט׳׳ו בשבט

יום ״ראש השנה לאילן״, אפילו שלא היה קיים בימי התנ״ך וגם לא היה חג ולא ״יום נטיעה״  ובכל זאת, אין ספק שמאז שנקבע יום ראש השנה לאילן, היה האיכר רגיש ביותר לגורל העץ שנטע, טיפח אותו, טיפל בו, וביום ט״ו בשבט שהוא ״ראש השנה לאילן״, היה מפנה את לבו בתפילה ובתחנונים כביום ״ראש השנה לאדם״. גם הקב״ה מזהיר את ישראל ואומר:

אף־על־פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים, למחר אני מת. . . (מדרש תנחומא, פר׳ קדושים, (ח).

במאה השש־עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לצפת, חל מפנה בסדר המועדות של עם ישראל. המקובלים עשו תיקון גדול וחשוב ליום שהוא ״יום ראש השנה לאילן״ וקבעו אותו יום להרבות בו באכילת פירות ולערוך סדר של ט״ו בשבט אשר זכה אחר־כך להתעניינות רבה.

האר״י (ר׳ יצחק לוריא אשכנזי) על ״גוריו״ וחבריו עמדו ותיקנו ״יום לאכילת פירות״, סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות, זאת כשם שתיקנו את סדר ״קבלת שבת מלכתא״, בערב שבת, מנהג ״מלווה מלכה״ במוצאי שבת, ״תיקון ליל שבועות שהוא ״ליל שימורים״ ללימוד תורה כהכנה למעמד קבלת התורה, ״תיקון ליל הושענא רבה״ כהכנה לקראת גמר החתימה לטובה, ״תקע האשמורות״ היינו ״תיקוני חצות״ לבכי ולמספד על חורבן הבית והמקדש, על גלות השכינה ויסורי עם ישראל וצרותיהם בגלות.

תיקון חדש זה של אכילת פירות בט״ו בשבט, היכה מהר שורשים בקרב כל העדות בארץ ובמיוחד בקרב הספרדים והתפשט אח״כ לארצות רבות. ניתן לו גם אופי של סדר ליל פסח, נדפסו ספרים מיוחדים לכבוד המאורע כמו הספר פרי עץ הדר והספר חמדת ימים המיוחס לנתן העזתי ובהם דיני ט״ו בשבט ומנהגיו. הספר ״פרי עץ הדר״ נפוץ היום בקרב היהודים – ספרדים כאשכנזים.

מתוך ספרו של אבי ז"ל

ר׳ ישראל ור׳ מאיר גם ערכו ביקורים מדי פעם בקהילות תאפילאלת המרוחקות וחיזקו את קשריהם גם בביקורים של חכמי הקהילות בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ובארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין

כאמור, תאפילאלת היא גלגולה ושמה החדש של סג׳למאסא. ממילא עולה השאלה המתבקשת, והיא: מה נותר מסג׳למאסא של המאה העשירית אצל תאפילאלת של המאה העשרים? עד עתה אין בידינו דבר ממשי המקשר בין שתי התקופות. אולם תעודה אחת כפולה נותרה כקו מחבר בין סג׳למאסא לתאפילאלת, היא שטר הכתובה ושטר הגט, שבהם מופיע השם סג׳למאסא בנוסח הקבוע ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (=למניין שאנו מונין כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז מושבה). נוסח זה רשום בכל שטרי הכתובות והגטין של הקהילות הדרומיות בתאפילאלת שבידינו בתקופה של יותר מ־120 שנה החל בשנת תקפ״ז/1827 ועד תש״י/1950. זהו הביטוי המובהק לרצף ההיסטורי מן המאה ה־10 ועד למאה ה־20 וכן לרצף הטריטוריאלי של תחומי סג׳למאסא־תאפילאלת.

סוגיה זו של שמירת השם הקדום בשטרי הכתובה והגטין גם במאה ה־20 נידונה בפירוט רב על ידי שניים מחכמי אביהצירא המגנים על השם הקדום ומגיעים למסקנה משותפת: תאפילאלת היום היא סג׳למאסא לשעבר, שביום אחד נמהר נעלמה מן האופק בשל רעידת אדמה, אך תושביה לא נעלמו, אלא בנו להם קהילות קטנות מסביב ברדיוס עד 20 ק״מ מסג׳למאסא האם, ולכן בכל הכתובות שלהם רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳

סג׳למאסא ותאפילאלת בשירה ובפיוט

סג׳למאסא נזכרת בשירה לראשונה על ידי ר' אברהם אבן עזרא. בקינתו על חורבן קהילות ישראל בספרד ובצפון אפריקה לפני למעלה משמונה מאות וחמישים שניםי! מונה ר׳ אברהם אבן עזרא קהילות שונות בספרד וביניהן: אליוסנה, אשביליה, אלמריה, ובהמשך גם קהילות במרוקו: מראכס, פאס, תלמסן, דרעה, מכנאס ועוד. בין הקהילות הנזכרות נמנית גם סג'למאסא המתוארת כעיר גאונים ונבונים, עיר המשנה והתלמוד:

אֲהָהּ ירד / עֲלֵי ספרד / רע משמים

וספד רב / עלי מערב / לזאת רפו ידים

………………….

והוי אקרא / בַּמְּצֵרָה / על קהלת סג׳למאסה

 ועיר גאונים / ונבונים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

 ושׂח עמוד / והתלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה / לִשְׁנִינָה / ברגלים נרמסה

במאה ה־19 מופיעה שוב סג׳למאסא על מפת השירה המתוארת על רקע הנוף הבולט כעיר תמרים, שבה פרח צדיק כתמר, הוא ר׳ יעקב אביהצירא, שהקים את דגל התורה מחדש והוציא לאור זיו סתרים:

הערת המחבר : לסוגיית הדיון בנושא השם סג׳למאסא/תאפילאלת בכתובה ובגט ראה דיון הלכתי מפורט בספר יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, ירושלים תשל״א (להלן: יפה שעה), סימן פג, עמי קעא-קעו, ובספר …ניתן להוריד את הספר למי שמעוניין. Bres books

סג׳למסא עיר תמרים / פרח בה צדיק כתמר

דגל תורה הקים הרים / שט בפרדס כמין חֻמָּר

 הוציא לאור זו סתרים / כל דבר וכל מאמר

 יראה תמה הלבישתו / וענוה עטרתו

במדינות שמועתו / דעת ויראת ה'

הערת המחבר : השיר " ארוממך אודה שמך " לר' מסעוד בן ר' יעקב אביחצירא, יגל יעקב, ירושלים תשכ"ב

בזמן חיבור הפיוט האחרון על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא תושבי סג׳למאסא אינם יושבים כבר במקום אחד, אלא מתגוררים קהילות קהילות במקומות שונים, הם הכפרים שמסביב לסג׳למאסא בשמה העתיק או תאפילאלת בשמה החדש, כפי שמשתמע גם מבתי השיר של ר׳ יצחק בן ר' יעקב אביחצירא בפיוטו לכבוד אביו ׳אני בניב שפתי אשירה׳. הוא פותח ב׳תאפילאלת הקדושה׳:

אור גדול מארצנו יצא / תאפילאלת הקדושה / זרחה השמש ליעקב

ועובר לתאר את הקהל הקדוש המרכיב את הקהילות היהודיות של סג׳למאסא המתאפיינות בחן המשוך עליהן:

חסד משוך על קהלא קדישא / קהלות סג׳למאסא / אשר הם מזרע יעקב

המשורר אינו שוכח את התושבים הוותיקים של סג׳למאסא השוכנים כבוד בבית העלמין המקומי הקדוש והוותיק הקרוי ׳אלמנצוריה׳, שהיה בעבר יישוב יהודי, שבזכותם יקרב האל את זמן התחייה, ואז יתאחדו עם צאצאיהם:

זכות הישנים באל מנצוריה / קרב זמן התחייה / ותחי רוח יעקב

משורר אחר בשם יוסף נחמיאם, יליד מראכש, הקדיש שיר שבח בערבית יהודית לכבוד תאפילאלת ותושביה ולכבוד חכמי אביחצירא המתגוררים בה, ובו הוא מונה מלבד ראש השושלת גם את האחים ר׳ דוד, ר׳ ישראל ור׳ יצחק, בניו של ר׳ מסעוד, הוא בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא, יחד עם כמה משפחות רמות כמו משפחת אזרואל ומשפחת דהאן:

נאס לבלאד מלאח בזאף / לפרחא תבקא תמא / קצרהום קצר מזיאן / תאפילאלת כא יתסמא"

(=אנשי המקום טובים מאוד / השמחה שורה שם / כפרם כפר יפה / תאפילאלת הוא נקרא)

תאפילאלת על נופיה, מעיינותיה, דקלי התמר העומדים צפופים בכל מקום ונהר זיז המפורסם – הפליאו את המשורר המכנאסי, ר׳ דוד בן חסין, שנפטר בתקנ׳׳ב/1792 כחמש עשרה שנים לפני הולדת ר' יעקב אביחצירא, ועוררו מאוד את דמיונו, עד שנחה עליו רוח השירה וחיבר פיוט של עשרים בתים, שבהם מצטיירים נופיה של תאפילאלת כנופיה של ארץ ישראל. להלן כתובת השיר ומבחר בתים: ״פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרוכבות על פלגי מים שתולים. וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים״.

אספר פלאיך / מלך קדוש שוכן עד

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים

אִמרו בגויים אשרי / היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה / נחלי נהרי / ויבקע צורים

נהרות פלגיהם .י /שמחו מדבר ציה

מזי״ז כבודם נהיה / הארץ פוריה / חטים ושעורים

…אילנות פרים נותנים / מינים ממינים שונים

במנינם הם נמנים / שבעים תמרים…

דקלים שמם נקרא / בלשון משנה וגמרא…

הפיוט במלואו מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין

79- אספר פלאָיך

.פיוט יסדיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זיז

אספר פלאיך / מלך קדוש, שוכן עד.

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים. ( במקרא כינוי ליריחו, כאן הכינוי לתפיללת )

אִמרו בגויים אשרי.

היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה.

נחלי נהרי / ויבקע צורים.) נחלי דבש וחמאה )

נהרות – פלגיהם יַ-

שמחו מדבר צייה.

מזי"ז כבודם נהיה

הארץ פורייה / חיטים ושעורים.

כאילנות חסונים

אילנות פרים נותנים

מינים ממינים שונים

במניינם הם נמנים / שבעים תמרים.

יום זה לעיני נגלה.

 מראה גדול ונפלא

ותפארת ותהילה.

הארץ הגדולה / קירית יערים.

דקלים שמם נקרא

בלשון משנה וגמרא

ודבש בלשון תורה.

ובני בבל כופרה / אליהם קורים

.

וקים בחד סידרא ) בסדר אחד, שורה כנגד שורה(

שורה כנגד שורה

ובהם נתפארה

ארץ יקרה / מבחר כל הערים.( שהתמר משבעת המינים(

ילמד איש מבריתן

להיות שפל ענותן

כי לפי גדילתן

נגד מרגלותן / ענפיהם חוזרים. ( שהענפים כאילו משפילים עצמם כלפי מטה )

דלו עיני אליך.

אל אדון הממלכה.

מה גדלו מעשיך.

מהם מהותיך / אנו מכירים ( שאין האדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה )

בפרי עץ זה נאמרה

הלכה ודין תורה

נפשו תהיה גזרה

אוכל כתמרה / ביום הכיפורים.( החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים, הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם )

נדיבי עם קדושים

לולב מתמר עושים

עומד בין ההדסים

בחג בו מגישים / שבעים פרים. ( הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום)

אמרתי אעלה ב-

תמר ואוחזה ב-

סנסיניו לרעות אבי ( על פי שיר השירים)

ולשתות מגבא / מים הקרים. ( ממעינות תאפיללת )

אילן הזה מה נאה

כל רואהו משתאה

לבוא עד קצו ילאה.

כמו נשר ידאה / על כן ראש ירים. ( כך מתפעל המשורר מגובהם של עצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו)

הללו דר ערבות

בורא אילנות טובות ) על פי נוסח ברכת האילנות )

לאלפים ורבבות

יש מהם נקבות / מהם זכרים ) נקבות – עצי תמר המניבים פרי – ומהם זכרים – עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי (

רוממות אל בגרונם ) המשורר פונה אל עצי התמר עצמם (

ספק להם צרככם ) על פי לשון ההגדה  (

כל פעל למינכם

משקכם אכלכם / וכל מחסורים.( במקור נכתב " מחסורכם " ואינו תואם את לחרוז(

נאמן קדוש שמו

לא חסר עולמו

 בדברו ובנאומו

פרות מה נעמו / לזון יצורים.

חסין לו האדרת ) חסין, כינוי לקב"ה )

קים חזון אומרת ( הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה (

עוד חטה מתמרת

כדקל נגדרת / בראש ההרים.

יפרח כצדיק כתמר

מצות אלהיו שמר

מיין המשומר

וריחו לא נמר / ישתה בזמירים. ) הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא )

צור מושיע וגואל

רצה בנו ויואל

ודימה לתמר אל

כנסת ישראל / גזע ישרים. ( הקב"ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם ךתמר, והוא על פי כמה מקומות בדברי חז"ל, כגון סוכה מה, ע"ב, מהתמר זה אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים )

וזהב הארץ טוב)  יש באיזור הזה מתכות יקרות והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש )

מארץ כוש יחטב

יבנה בהר הטוב ( הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה (

בעת אל חי יקטוב / אויבים ישרים.

אמץ ברכים כושלים

חכמים להם נגלים

נועם שיח אראלים

ושיחת דקלים / שיחת צפרים. ) הקב"ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים, סוכה כח, ע"ב (

חזק עם בשבי נכבש ) עם אשר נכבש בגלות ובשביה (

בגדי תפארה ילבש

בתוך עיר ציון ירבץ ( ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל  )

זבת חלב ודבש / דבש תמרים. ( זהו שבחה של ארץ ישראל – דבש תמרים – כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינם