מבצע יכין – שמואל שגב
אלה שאינם מועמדים להתיישבות, יהיו חייבים לעבור בדיקה רפואית. אם מפאת קשיי תחבורה, לא יוכלו המועמדים להגיע למקום הבדיקה – רשאי גרניקר לאשר אותם לעלייה, גם ללא בדיקה רפואית. גרניקר הוסמך גם לאשר עלייה בלתי סלקטיבית של כפרים שלמים, בתנאי שמספר המקרים הסוציאליים בהם לא יעלה על 10%.
כפרים אלה, יעברו את הבדיקה הרפואית בקזבלנקה – רק לצורך אבחון מחלות ולא לשם פסילת הזכות לעלייה. גרניקר העריך שניתן להעלות מהרי האטלס כ – 1.500 משפחות של עובדי אדמה. היו מקרים בהם לא הצליח השליח הישראלי להגיע לכפר מסוים, ואז היו שולחים אליו רצים – מדוע פסח עליהם, האם הם גויים ?
המסירות הרבה שגילה גרניקר בעבודתו, והצלחתו ברישום עובדי אדמה יהודים מהרי האטלס, עוררה את " קנאתם של שליחים אחרים. תוך זמן קצר, החלו להישמע בירושלים טענות, כאילו גרניקר מרבה בפיזור הבטחות שהסוכנות היהודית אינה מסוגלת לממשן.
ד"ר מתן נחלץ מיד להגנתו של " השליח מנהלל ". במכתב לתנועת המושבים, מיון ה -10 בינואר 1955, כתב ד"ר מתן לאמור : " הייתי בסיור עם מר גרניקר במשך 24 ימים. ביקרנו ב- 26 כפרים ונפגשנו עם כ – 5.000 יהודים.
ידוע לי שגרניקר הסביר למועמדי לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ. לעתים, היה אפילו מגזים בקשיים אלה, כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל. לא שמעתי אף פעם שגרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפורה מאשר במציאות ".
ב – 18 בינואר 1955, הזהיר גרניקר במכתב אל יושב ראש מחלקת העלייה ש.ז.שרגאי, כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. במקרה כזה – יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות. הוא טען כי יהודי האטלס, הם החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות, וכי חומר זה עולה ברמתו עם החומר שהכיר.
" כולם אנשי עבודה וכולם תובעים – העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואנו נאחז בה בציפורניים " – כתב גרניקר.
בסוף פברואר 1955 , ראה גרניקר ברכה ראשונה בעמלו : קבוצה ראשונה של עובדי אדמה יהודים, מהכפר איית בוגמאז, הגיעה ב – 24 בפברואר לנמל חיפה והועברה הישר למחנה ההכשרה " חרובית " בחבל לכיש. בתום ההכשרה, עברו 57 משפחות להתיישבות ב " עוצם " ועוד 13 משפחות הצטרפו למושב איתן של הפועל המזרחי.
אף על פי כן אין לומר כי הדרך לעלייתם של כל יהודי האטלס הייתה כבר סלולה. ב – 28 בפברואר 1955, כתב לוי אשכול לגרניקר כי מפאת קשיי תקציב, אי אפשר יהיה לקלוט יותר מ – 500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים שאורגנו על ידו.
על כן, הוא תבע ממנו להפסיק את תזוזת הכפרים – עד להודעה חדשה. " עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה…" כתב אשכול.
אך המצב הפנימי במרוקו הלך והחמיר והלחץ לעלייה גבר. בהתאם לכך, הגיע יצחק קורן, מזכיר תנועת המושבים באפריל 1955, לסיכום הבא :
1 – בעלייה מצפון אפריקה תינתן זכות קדימה לעלייתם של היהודים הכפריים.
2 – יש להימנע מלהוציא מהכפרים אנשים שמבחינה בריאותית וסוציאלית, לא יוכלו לעלות להתיישבות חקלאית, פרט למקרים בהם השארתם של אותם אנשים תמנע עלייתם של יתר בני המשפחה, או במקרה שתהיה נשקפת סכנה לחייהם, לאחר צאת הצעירים. במקרה כזה יעביר יהודה גרניקר את אותם היהודים לקזבלנקה ושם תטפל בהם מחלקת העלייה.
סיכום זה נתקבל על דעת הסוכנות היהודית. ב- 5 במאי 1955, שיגר שרגאי לתנועת המושבים העתק מההנחיות ששלח לנציגו בקזבלנקה, עמוס רבל :
1 – זכות קדימה לעלייה ממרוקו תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה.
2 – יש להורות לשליחי תנועת המושבים, כי בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה – יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הקהילות המקומיות ועל חשבון הג'וינט. על ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים.
3 – הארגונים ההתיישבותיים יקבלו כמחצית מהעולים הללו.
4 – שליחי תנועת המושבים במרוקו הם שליחי מחלקת העלייה ופועלים על פי הוראותיו.
ב – 24 במאי 1955, התלונן גרניקר במכתבו לשרגאי כי יש עיכובים בהפעלת הסדר זה. הוא טען כי הבטיח ל – 700 משפחות מ – 40 כפרים, כי יוכלו לעלות בקרוב ארצה. אך בינתיים חלפו 7 חודשים ואין תזוזה בעניינם. גרניקר סיים מכתבו באומרו כי הוא אומנם מנסה להרגיע מבטיח כי " הגאולה קרובה ", במקום זאת חשים הכול כי " הקרקע בוערת ".
באוגסט 1955, במלאת שנתיים להדחת סידי מוחמד בן יוסף, התערער הביטחון הפנימי במרוקו בצורה מסוכנת. גל של מעשי אלימות שטף את המדינה ופורעים ערבים ערכו טבח אכזרי בקרב האזרחים הצרפתיים בקזבלנקה.
דבר זה הגביר את הפחד בקרב היהודים בהרי האטלס. הם באו לקזבלנקה וסיפרו כי שכניהם המוסלמים אומרים להם : " צאו ולכו, הבתים אינם בתיכם והאדמה אינה אדמתכם ". יהודים ברחו מכפרים שונים, השאירו הכול מאחוריהם והגיעו לקזבלנקה כשרק גופיה לעורם.
קיימת הייתה תחושה שהאדמה בוערת ממש וכי מרוקו עמודת לפני מאורעות דרמטיים. שבטים ברברים ירדו מהרי האטלס ותקפו שיירות של צבא צרפתי. במרקש הוטל עוצר בכל האזור וקיים היה חשש להתפרצויות אלימות בכפרי הדרום.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – שנאת אמריקה
שנאת אמריקה
אל־קאעידה בנתה את תמונת ארצות הברית שלה מבליל של פנטזיות אנטישמיות. הראשונה, והגסה שבכולן, היא תפיסתה המעוותת של ניו יורק ככרך יהודי; ככזה, שום פצצה שתוטל עליו לא תחטיא את המטרה.
הרעיון הזה מילא תפקיד כבר בפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי, בשנת 1993. מתכנן הפיגוע היה רמזי אחמד יוסוף, שנכלא לאחר מכן בארצות הברית. באותה תקופה, בשנים 1995-1992, התגורר יוסוף במרכז המוג׳אהירין של עזאם ובן־לאדן בפשוואר. בשנת 1995 הסביר יוסוף בריאיון כי בחר במרכז הסחר העולמי מפני שחישב שאם מגדל אחד מן התאומים ייפול על חברו, ייהרגו רבע מיליון איש.
פרטים נוספים על ההכנות לפיגוע סיפק עבד אל־רחמן יאסין, שהשתתף בתכנונו. בריאיון בן שעה לרשת סי־בי־אס סיפר שרמזי יוסוף פנה אליו ואמר: ״אני רוצה לפוצץ את השכונה היהודית בברוקלין״ – אולם לאחר שסייר בקראון הייטס ובוויליאמסבורג שינה את התכנית. ״מוטב לעשות פיצוץ אחד גדול מכמה פיצוצים קטנים בשכונות היהודיות״, אמר, והציע את מרכז הסחר העולמי, שכן לדבריו, ״רוב האנשים שעובדים שם הם יהודים״.
אותו רעיון עוועים הניע גם את מבצעי המתקפה ב־11 בספטמבר 2001. מבט יוצא דופן אל תודעתם סיפקו העדויות במשפט הראשון של חבר מרכזי בתא אל־קאעידה בהמבורג, שנערך בעיר זו בין אוקטובר 2002 לפברואר 2003, אם כי התקשורת הגרמנית והעולמית התעלמה ממשפט זה לחלוטין.
הנאשם, מוניר אל־מותצאדק, היה חברו הקרוב של מוחמר עטא, מנהיגה של כנופיית חוטפי המטוסים. אחד העדים, שהיד ניקלז, שהיה חבר בתא של מוחמד עטא בשנים 2000-1998, סיפר כך: ״השקפת העולם של עטא התבססה על דרך החשיבה הנאציונל־סוציאליסטית. הוא היה משוכנע ש׳היהודים׳ נחושים בדעתם לשלוט בעולם. הוא החשיב את ניו יורק למרכז היהדות העולמית, שהיא לדעתו האויב מספר אחת״.
המשפט בהמבורג האיר גם על ההזיה השנייה שביסוד ההשקפה של אל־קאעידה על אמריקה: שיהודים שולטים בכל מנופי הכוח האמריקני. ״הם היו משוכנעים שיהודים שולטים בממשל האמריקני, וכך גם בתקשורת ובכלכלה. […] מותצאדק היה שותף לאמונתו של עטא שיש קונספירציה יהודית עולמית. הוא טען שהאמריקנים רוצים לשלוט בעולם כדי שהיהודים יוכלו לצבור הון״.
זו, לאמיתו של דבר, גם עמדתו הרשמית של אל־קאעידה, ובן־לאדן עצמו ביטא אותה לא פעם. היא ניכרת למשל כשקוראים בעיון את ה״איגרת לעם האמריקני״ שלו מאוקטובר 2002, שבה הסביר מדוע ארצות הברית היא לדעתו ״הגרועה בציוויליזציות שידעה האנושות״.
הסיבה הראשונה שהוא מונה היא ש״במקום לקבל על עצמכם את שלטון השריעה של אללה, חוקתה והלכותיה, בחרתם להמציא את חוקיכם בעצמכם, לפי רצונכם ותאוותכם״. הרי לנו תמציתו של המצע האיסלאמיסטי: הלאה ההגדרה העצמית הדמוקרטית: צייתו לאללה ולחוקיו הקדושים.
״קריאתנו הראשונה לכם״, המשיך, ״היא אל האיסלאם […] אנו קוראים לכם […] להתנער מתועבות הניאוף, ההומוסקסואליות, הסמים, ההימורים ונשך הריבית״.
אולם כשהוא מגיע לסיבה השנייה ואומר שהוא סבור שאמריקה היא ״הגרועה בציוויליזציות״, מתמקד בךלאדן בקבוצה שלטעמו היא האחראית לכל הרעות המנויות לעיל.
היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.
האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:
אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.
בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.
מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים
קטרוגים אלה מועתקים מפאולוס:
״קשי ערף וערלי לב ואוזניים, תמיד מתנגדים אתם לרוח הקודש, כאבותיכם כן גם אתם. את מי מהנביאים לא רדפו אבותיכם? גם הרגו את אלה שהגידו מראש את דבר בוא הצדיק [ישו] אשר כעת אתם הייתם מסגיריו והורגיו; אתם שקיבלתם את התורה באמצעות מלאכים ולא שמרתם אותה״, (מעשי השליחים ז, נא-נד).
דברים דומים מיוחסים לישו:
״אוי לכם [חכמי הפרושים], כי בונים אתם את קברות הנביאים, והרי אבותיכם הרגום. על־כן עדים אתם המסכימים למעשי אבותיכם, שכן המה הרגו אותם ואתם בונים את קבריהם. משום כך גס אמרה חוכמת אלוקים: אשלח אליהם נביאים ושליחים ומהם ייהרגו ויירדפו, למען ידרוש מן הדור הזה דם כל הנביאים אשר נשפך מאז היווסד תבל, מדם הבל עד דם זכריהו אשר נהרג בין המזבח והבית״; ״מלכת תימן [שבא] תקום במשפט עם אנשי הדור הזה ותרשיע אותם, שכן היא באה מקצה הארץ לשמע את חוכמת שלמה; וכאן גדול משלמה [ישו]!״ (לוקאס יא, מז-נא; יא,
טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם
מוחמד סבור כי שאיפת היהודים והנוצרים היא שרק מהם ייכנסו לגן עדן, והוא מאשים אותם שאינם רוצים לפרסם את האמונה:
״הם אמרו: לא ייכנס לגן עדן בלתי אם היהודי או הנוצרי. לזאת הם נכספים. אמור: הציגו את המופת אשר בידיכם, אם אמת בפיכם. כן! אשר יישא את פניו אל אלוקים בהתמסרות ויהיה מיטיב, יבוא על שכרו אצל אלוקים ולא ייפול עליו פחד ולא יצטער״; ״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הכתב: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו. ואולם הם השליכוהו מאחורי גוום ומכרוהו באפס מחיר״ (ב, קיא-קיב; ג, קפז).
גם ישו ופאולוס טענו טענות אלה כלפי חכמי ישראל:
״אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, כי סוגרים אתם את מלכות השמים בפני בני־ אדם [הבאים להתגייר]… אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי סובבים אתם בים וביבשה כדי לגייר איש אחד, וכאשר יתגייר, אתם עושים אותו לבן גיהנום כפליים מכם״ ן ״אלה [היהודים] אשר המיתו גם את האדון ישו וגם את הנביאים, ואותנו רדפו. אין הם משביעים את רצון אלוקים ומתנגדים הם לכל בני אדם, בנסותם למנוע אותנו מהגיד לגויים את הדרך לישועה״.
האם היהודים לא רוצים שהאומות יכנסו לגן עדן!
מדברי האשמה האלו של מוחמד ושל שליחי הנוצרים נראה, שהם כעסו על חכמי הפרושים, מפני שאלה הערימו קשיים בפני כל מי שבא להתגייר ליהדות. הם חושבים, שהעדר ההתלהבות מצד חכמי הפרושים לגייר את אומות העולם נובע משנאתם וקנאתם בהם, כי הם רוצים את גן העדן אך ורק לעצמם.
אולם נראה שאלה לא ירדו לעומקה של מחשבת הפרושים. ועובדה היא שלא מצאנו רמז לקנאה מעין זו בכתבי היהדות. אדרבה, היהדות מייחלת ומתפללת לאמונה אוניברסלית. הנביאים שבו והבטיחו, שבאחרית הימים יחיו כל האומות בשלום ובאמונה בריבון העולם וישמרו על החוקים שנצטוו. גם תפילותיהם של היהודים מלאות בתקווה ובמשאלה זו. מדי יום ביומו, שלוש פעמים ביום, הם חותמים את תפילתם באלה התחנונים:
״על־כן נקוה לך ה׳ אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ומלוך עליהם… והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״.
כאשר מכבידים חכמי הפרושים על הבא להתגייר, ולא מקילים עליו להסתפח לעם ישראל וליהדות, אין הם דוחים אותו לפי דעתם מלהיות מחובר להקב״ה; ואף שיהודים מאמינים שיש הבדל בין יהודי לשאינו יהודי, הם לא שוללים כלל את זכות מתן שכר לשאינו יהודי שמתנהג כראוי לו. נבאר מה נקרא ׳להתנהג כראוי׳. לפי המסופר בחומש, היתה האנושות כפופה לחוקי אלקים הרבה לפני מתן התורה לעם ישראל. והראיה: קין נענש על הריגת אחיו; דור המבול נמחה מעל פני האדמה בגלל ניאוף וחמס; סדום ועמורה נהפכו בגלל חטאיהם: גזל, עריות, משכב זכר ואי־מתן צדקה. לפי מסורת ישראל נצטוו אדם הראשון ונח בשבע מצוות יסודיות על נספחיהן, ואומות העולם קיבלו על עצמן לשמור שלושים מצוות יתרות על השבע. הקוראן קורא לדת הזאת, ובצדק, ׳דת אברהם׳, כמו שעוד נראה להלן. אדם הראשון לא כיבד כהוגן את הדת, ועקב כך גורש מגן עדן. לפי החומש והתלמוד, אדם שלא נולד יהודי לא צריך לקיים את החוקים שנצטוו היהודים כדי לזכות בכניסה לגן עדן: די שיקיים את דת אדם, נח ואברהם. וכך הם דברי התלמוד:
״אמר רבי מאיר: גוי שעוסק בתורה הרי הוא [חשוב] ככהן גדול, שנאמר: ׳ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם׳.׳כהנים, לויים, ישראלים׳ לא נאמר, אלא ׳האדם׳. מכאן שגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול״ (סנהדרין נט, א).
התלמוד פוסק:
׳בלעם אין לו חלק לעולם הבא, אבל גוי כשר יש לו חלק לעולם הבא׳.
הבה נשאל: מדוע לא משדלים היהודים ומעודדים את מי שאינו יהודי להתגייר ולהיות יהודי? אדרבה, הם מנסים להשפיע על הבאים להתגייר לבל יעשו כן, כדרך שעשתה נעמי למנוע את גיורה של כלתה רות (רות א, ח-טו). מדוע עמדת היהדות היא שלא לחפש הרחבת שורותיו של העם היהודי?
התשובה המבוארת בתלמוד היא כדי לתהות על קנקנו של המועמד לגיור ולבחון אותו אם כוונתו אמיתית ולשם שמים ־ או שיש לו כוונות ומניעים אחרים – כי ברגע שמסתיים תהליך הגיור, מעמדו כיהודי לכל דבר והוא מחויב לקיים את כל מצוות ־תורה; ואם יהודי – וכן גר שהתגייר ־ עובר על מצוות התורה, הוא נענש בעונשים הקבועים בתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו העונשים מבוצעים על־ידי בית דין, ומשחרב בית המקדש ואין בית דין שבסמכותו להעניש, העונשים הם בידי שמים. לכן כל מי שבא להתגייר, מזהירים אותו בעונשים הצפויים לו אם יחטא כיהודי:
״אומרים לו [לבא להתגייר]: עד שלא באת למידה זו [להיות יהודי], אם אכלת חלב, אי אתה נענש עליו, אם חללת שבת, אין אתה נסקל, עכשיו שבאת למידה זו [שנעשית יהודי], אם אכלת חלב, אתה נענש עליו [חיוב מלקות או כרת], אם חללת שבת, אתה נסקל עליו״ (יבמות מז, ב).
בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג
בבית ראש כת הכיתאניה
מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.
בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.
בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.
תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.
מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.
סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.
בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.
מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.
השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.
לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.
הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.
משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת.
הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.
כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.
ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- יבין לאחריתו ליקוטי דינים אותם אסף מתוך ספרות ההלכה והשאלות ותשובות, כולל יצירותיהם של חכמי מארוקו בדפוס
ובכתבי-היד. ערוכים לפי סדר א״ב, בכל ערך יש מספר סעיפים. כמו-כן העתיק מליקוטיו של הרה״ג ר׳ אברהם בן סוסאן זצ״ל מחכמי העיר דבדו, שעה שעבדו יחד כסופרי בית הדין בפאס. וכן העתיק כל מזכרת הגטין של הרה״ ג ר׳ אהרן בוטבול, מי שכיהן כרב ראשי בעיר פאס וקדם לר׳ יוסף בתפקיד מסדר הגטין בעיר. החיבור נועד לשמש ככלי עזר לרבנים ולדיינים, למצוא בקלות מקורות הלכתיים בשעה שיושבים לדון. כן לתלמידי חכמים הרוצים להעמיק עיונם בנושאים הלכתיים.
סמוך לשנת התרצ״ט שלח המחבר את הספר להדפסה בירושלים, יחד עם חיבוריו ״צאן יוסף״ ו-״כל חדש״. ואף הודפסו ממנו כשני גליונות דפוס (ט״ז דפים), עד אות ה, ערך הרשאה. בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהיתה אחריה, חלו שיבושים בדרכים וההדפסה התעכבה. בגמר המלחמה כאשר חולקה ירושלים, נותרו גליונות הספרים בבית הדפום בעיר העתיקה, ומאז לא נודע מה עלה בגורלם. נותרו מהספר רק שלשת הגליונות שנשלחו למחבר להגהה. נראה כי המחבר לפני ששלח את חיבוריו להדפסה ליתר בטחון דאג להעתיקם ואת ההעתקה שלח לדפוס. בחלק מהמקומות הוסיף בהעתקה דברים ושיפר את סגנונו.
לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר. בכתב-היד יש 49 ו דפים. הדף 12.7×20. בעמוד 19—27 שורות. בשורה 14—9 ו מלים.
18.אבי הנחל מקורות לנושאים לספרות ההלכה: חידושים, שאלות ותשובות ופסקים; בכל חלקי השולחן ערוך. הוא מרבה להשתמש גם בספרות ההלכה של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים, וכן משתמש בפנקס הפסקים של ביה״ד שבימיו בפאם, שהוא מכנהו ״ספר האישות והירושות״.
גם בחיבור זה משתקפת בקיאותו הגדולה בספרות ההלכה ועושר ספרייתו. מטרת המחבר היתה להקל את העיון על הלומד הרוצה להעמיק בלימודו ועל הדיין הצייר לפסוק הלכה למעשה, כדבריו בהקדמתו:
… ללקט שפוני טמוני הלכות ודינים מכמה ספרים בתקף חסני, ועלה בקבץ חוברת זאת אשר אותה אכנה בשם אבי הנחל, כשמו כן הוא פירות גנות ופרדסים נחלי מי התורה הנקראת מים, תורת אלהים חיים. ארוכה מארץ מדה רחבת ידים. ועוד בא הרמז בתיבת הנח״ל שעולה מספרה בח״ק [בחשבון קטן] שמי יוסח דאתי מזרעא.
עין בעין נראה תועלת הקונטריס הזה כי מיקל היגיעה למצוא בקל מבוקשו ואל יהיה עמלו בראשו, ותקותי חזקה שיברכני בכל לבבו ובכל נפשו, ואני אומר לבני מעי שישו, אכי״ר.
הספר ערוך לפי סדר אלפא ביתא של הנושאים, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר בעקביות. החיבור אינו ממוספר ובו קג דפים. הדף 26×17.5. בדר 24—26 שורות. יש עמודים שאינם מלאים. בשורה 12—16 מלים. דפים פז ע״ב — קג ע״ב, רגבי הנחל השלמות לספר, הן ערוכות לפי סדר א״ב.
- כלל גדול כללים בלשון המקרא שקבעו חז״ל ופרשני התנ״ך והמדקדקים. חיבור זה ראשיתו בתשובה שכתב לשאלה שנשאל המחבר בענין זה, כדבריו: ״נשאלתי מצורב [חכם] אחד לרשום לו בכתב כללים בדרכי המקרא שאמרו חז״ל … להועילו בלימודו…״ להלן לדוגמא שני כללים ראשונים מהספר:
את במקום אל. והראה הכהן את הבית, בפ' תזריעי. ות״א [ותרגם אונקלוס], לכהנא. ובשופטים יט, [יח] ואת בית ה׳ אני הולר. ותיב״ע [ותרגם יונתן בן עוזיאל], ולבית מקדשא. ועיין להרד״ק בשרשיו, שרש את. ובפי׳ רש״י לשמואל א, ל, ויבט דוד את העם[1], ומשם בארה.
עם יש עם במקום בית. איוב (כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם הכא במקום בית, שהייתי סבור בקני אגוע ולא אגלה למקום אחר.
נראה שתוך כדי חיבורו, נתעורר המחבר ללקט גם כללים בנושאים תלמודיים והלכתיים. כי עד דף לב ע״א, יש פה ושם גם כללים הלכתיים ותלמודיים. בדפים לב ע״ב — נג ע״א, כללים תלמודיים. ונראה שדפים אלו מהווים יחידה בפני עצמה, ואף כתב לה הקדמה קצרה, אשר הכותרת שלה ״אל עין הקורא״. בדפים נג ע״ב — סג ע״א, ״כללי. הלכה״ וכל פיסקה פותחת ב״כלל״. דפים סג ע״ב — סז ע״ב, חלקים. דפים סח ע״א — ע ע״א, ״כללי קים לי מועתקים מהכה״ג [מהכנסת הגדולה] עם קצת נופר משלי מלוקטים מספרים״.
בחיבור זה המחבר משתמש בכל הספרות הרבנית, כולל זו של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים. החיבור אינו ערוך לפי סדר ענייני או אלפא ביתא של המילים וזקוק לעריכה. במספר מקומות השאיר המחבר חצאי עמודים רקים להשלמות.
לחיבור ישנו שער, אך אין הקדמה וקולופון. אינו ממוספר ובו ע דפים כתובים (כולל הרקים שבאמצע). הדף 21.6×17.1. בעמוד 22—25 שורות. בשורה 12—16 מלים.
Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
Leur transfert dans un quartier spécial à côté du Dâr al-Makhzan (le centre administratif du gouvernement à Fâs Jdïd) montre combien les juifs étaient vulnérables. Ils furent évacués au Mellâh en 1438 à cause des troubles qui éclatèrent quand le bruit courut que les juifs avaient versé du vin dans les réservoirs des lampes d'une mosquée. L'accusation est similaire à la profanation d'hosties dont on accusait fréquemment les juifs en Europe à cette époque. La nature invraisemblable du crime était tout à fait cohérente avec le stéréotype négatif des juifs qui avait cours au Maroc, à savoir qu'ils étaient franchement malveillants et ne cherchaient qu'à nuire à l'Islam et aux Croyants.
Cette émeute anti-juive n'était pas la première de la Fès marinide. Le 10 mars 1276, un massacre avait eu lieu quand la rumeur fut répandue qu'un juif avait agi d'une manière déplacée envers une musulmane. L'ordre ne fut rétabli qu'à la suite de l'apparition sur les lieux du sultan Ya'qüb b. Yüsuf. Une fois encore, cette offense était tout à fait en accord avec les stéréotypes populaires. L'évacuation des juifs vers le Mellah avait pour but d'assurer leur sécurité. Les anciennes juderías de Castille et d'Aragon étaient également situées près des citadelles royales et remplissaient les mêmes fonctions. Le prêtre et missionnaire flamand Nicolas Clenardus, qui passa un an à Fès entre 1540 et 1541, écrivit à un ami qu'il avait choisi expressément de vivre dans le mellah plutôt que dans le funduq chrétien du Vieux Fès pour des raisons de sécurité. En tant que prêtre il était soumis à toutes sortes de vexations dans les rues musulmanes. Il ajoutait que les juifs détestaient les chrétiens autant que les musulmans, mais étaient 'moins effrontés'.
Le mellah de Fès devint le prototype du ghetto marocain. Bien qu'il ait été établi pour la protection des juifs et non leur punition, les sources juives expriment clairement que les juifs eux-mêmes considéraient leur confinement au mellâh comme une tragédie, 'un exil soudain et amer'. Il ne faisait qu'accroître leur sentiment d'isolement et d'éloignement. Les mellàhs des autres villes du Maroc, qui furent tous établis plus tard sous les Saadiens ( 1550-1650) et les Alaouites (de 1666 à nos jours), furent fondés avec l'intention expresse de ségrégation plutôt que de protection.
L'étymologie légendaire ultérieure du mot mellâh comme étant un endroit où les juifs à l'origine salaient les têtes des criminels exécutés souligne la réprobation qui l'entourait. Le mellâh de Fès n'allait pas toujours remplir très bien ses fonctions protectrices. Le 14 mai 1465, ses habitants furent presque tous exterminés par les rebelles qui renversèrent la dynastie marinide. L'attaque des juifs de Fès, selon le voyageur égyptien contemporain 'Abd al-Bàsit, déclencha une vague de massacres similaires dans tout le pays. La cause la plus immédiate de ces émeutes avait été l'élévation du juif Hârun b. Batash au vizirat. Jusque là, les sultans marinides avaient réussi à endiguer le mécontentement populaire contre leurs fonctionnaires juifs en faisant exécuter le fonctionnaire, et les quelques courtisans juifs qui nous sont connus par les sources musulmanes furent tous, en fait, mis à mort par leurs maîtres 'et la dynastie fut purifiée de leur souillure', suivant l'expression des chroniqueurs. 'Abd al-Haqq essaya, mais en vain, cette méthode traditionnelle. Il avait outrepassé toutes les normes acceptables en désignant un dhimmîà une fonction telle que le vizirat.
Les sultans Wattâsides de Fès, qui étaient cousins des Marinides (1472-1554) continuèrent à employer des juifs dans leur makhzan (administration), mais évitèrent de les nommer à une fonction aussi délicate et éminente que celle de vizir, qui avait des connotations religieuses bien déterminées. Tous les juifs qui servirent les Wattàsides étaient d'origine espagnole ou portuguaise, c'est-à-dire qu'ils étaient megorâshïm, et non pas tôshâvim. Ils agissaient toujours en tant qu'intermédiaires commerciaux et diplomatiques étant donné leurs aptitudes linguistiques et leurs contacts avec la péninsule ibérique. Des hommes tels que le rabbin Abraham Ben Zamiro de Safi, Jacob Rosales et Jacob Ruté de Fès, étaient aussi bien des agents de la couronne portugaise que ceux des Wattàsides.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956 – חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
באותה עת היו שערי מזרח אירופה נעולים, ויהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ובאמריקה לא רצו לעלות. כך נוצר שפל בעלייה : הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1952 עליית 120.000 יהודים – אך בפועל עלו – 24.369 בלבד ;
לשנת 1953 תכננה הנהלת הסוכנות 60.000 עולים – אך בפועל עלו רק 11.326 ; נוצר אפוא לחץ על הנהלת הסוכנות להגביר את העלייה, שכן בלעדיה לא הייתה לסוכנות זכות קיום. הוועד הפועל הציוני ראה בדאגה את הירידה הדרסטית בעלייה לארץ, ובשנת 1952 החליט :
הוועד הפועל רואה בדאגה את העלייה המצומצמת לישראל בחודשים הראשנים של שנת 1952 ומטיל על ההנהלה לנקוט אמצעים מיוחדים להגברת זרם העלייה, ככל האפשר.
במהלך כל תקופה זו לחצו ראשי מחלקת העלייה, יצחק רפאאל ומחליפו ש"ז שרגאי, שתמיכתם של ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, והשרה גולדה מאיר להקל בסלקציה.
רפאל אף לא נמנע מלתקוף את הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות, שהתנגדו לכל הקלה בתקנות, ובדיון במליאת הסוכנות אמר : " המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה ". אצ"מ S100/940 " פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י – 13 במרץ 1952
עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, שהיא מפירה את חוק השבות במונעה את עליית יהודי צפון אפריקה ". אצ"מ 100/948S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 2 ביולי 1953
בסופו של דבר אכן החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות המוסד לתיאום, על הקלות בסלקציה – אף שלא היו משמעותיות ולא היה בהן ממש כדי להגדיל את העלייה מצפון אפריקה.
בשנת 1952 בוצעו השינויים הבאים :
1 – במרץ 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום תוניסיה הועלה מ-35 ל- 40 אצ"מ 100/939S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 7 במרץ 1952
2 – בנובמבר 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום מרוקו הועלה מ-35 ל-40 אצ"מ 100/944S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 17 בנובמבר 1952
3 – בנובמבר 1952 : הנהלת הסוכנות התחייבה להעלות הורים, שבניהם עלו במסגרת עליית הנוער, ובתנאי שהם עד גיל 50 ויעמדו בסלקציה הרפואית. שם
סעיף 3 בוצע רק ביולי 1954, לאחר החלטת " המוסד לתיאום "
בשנת 1953 בוצעו השינויים הבאים :
1 – במרץ 1953 : הסלקציה הסוציאלית תוקנה למשפחתית – במקום אישית. וזהו נוסח ההחלטה : " הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית, אם המשפחה כולה עולה ויש בה איש צריכים לפרנס אותו, דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, האיש הנתמך עולה עם משפחתו ". אצ"מ 100/946S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " , 15 במרץ 1953
2 – ביוני 1953 : גיל המפרנס מצפון אפריקה הועלה מ-35 ל-40 – גנזך 149/7, עלייה מובחרת- הגדות וכללים לביצוע, משרד הברעאות, מחלקת העלייה, 24 ביוני 1953
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת-יפה סקלי
נציגי הקהילה בטבריה נהגו לפנות אליו כדי שייצגם בפני השלטונות העות'מאניים בעכו. קהילת יהודי אוסטריה בטבריה שלחה אליו מכתב תלונה על מס הגזל שלקת מהם המושל המקומי על יין הקידוש; ובשנת תרנ"א – 1891- נשלח אליו מכתב ובו בקשה להתערב ולאפשר לעולי רגל יהודים מאוסטריה לקיים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים . בי"ט באלול תרס"ד – 1904 – ניתן לאלדאודי כתב הרשאה מטעם נכבדי קהילות עכו וחיפה להופיע בשם הקהילות הללו בשער המשפט )מג'לס אלמחכמיה) ובשער העירייה (מג'לס אלבלדיה). בשנת תרס"ו – 1906 – קיבל מכתב מוועד המושבה זיכר
ון-יעקב התום בידי מ' קרניאל ובו הודו לו על השתדלותו בממשלה בסידור ענייני המושבה.
לצורך קיום תפקידו יצר אלדאודי קשרים אישיים עם נציגי השלטונות ועם טובי העדה בכל מקום שבו ביקר במסעותיו כשד"ר קהילות הגליל.
החכם באשי קיים קשרי מכתבים עם הרבנים הספרדים בקהילות ישראל ברחבי המזרח התיכון ובתורכיה. הוא קיבל עליו את מרותו של הראשון לציון שבירושלים, הרב אלישר , שהיה מעורב במינויו לחכם באשי. הוא גם ייצג אותו בתביעה של ירושה וקיום כתובתה של בתו שהתאלמנה מיהודי עדני. 14 הראשון לציון פרסם בספרו 'יש"א אי"ש' תשובות אחדות של אלדאודי , דבר המלמד על קשרי הערכה וידידות ביניהם. נפטר בשנת 1910 ונקבר בבית העלמין בצפת.
הערת המחבר : במערת חכמי צפת, בקברם של ר' יעקב בירב מחדש הסמיכה ו'האלשיך הקדוש , ר' משה ב"ר חיים אלשיך, מצויים קברותיהם של שניים ממשפחת אלדאודי. שלום אלדאודי , דודו של החכם באשי שנפטר בשנת תרי"ב – – 1852 ואחיו שלמה אלדאודי שנפטר בשנת התר" ז- 1847 – . מקום קבורתם זה מעיד על חשיבותה ויוקרתה של המשפחה.
זיכרונות שלום (סלים) אלדאודי
התעודה המובאת כאן היא קטע מתוך זיכרונותיו של שלום (סלים) דאודי , בנו של החכם באשי. בנעוריו עזר לאביו במשימות רבות, כשהיה פעיל במשרת החכם באשי. הוא עצמו היה מורה ולימד עברית וערבית במצרים ובמושבות ראשון-לציון ויסוד -המעלה, וכן היה מורה לערבית בבית הספר 'הראלי' בחיפה ותרגם לערבית את ספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון'.
הערת המחבר : מופיע ברשימת מורי בית הספר והגן לשנת הלימודים התרס"ח בראשון-לציון, בשם שלמה בן דוד, ראו : ד' יודילוביץ (עורך), ראשון-לציון התרמ"ב -התש"א, ראשון-לציון תש"א , עמ' 204.
את הזיכרונות החל לכתוב בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא כתב במחברות, והתכוון לפרסם את הדברים ואף נתן לספר את הכותרת 'התועה בסבך החיים'.
הערת המחבר : משם החיבור אפשר שהושפע מספרו של פרץ סמולנסקין 'התועה בדרכי ההיים' (תרכ"ח) , אין לכך סימוכין במחברותיו , אולם הוא העיד על עצמו כי היה בקי בספרי 'ההשכלה', ואף תרגם כאמור את 'אהבת ציון' של מאפו.
החיבור בכתב היד שכתיבתו הסתיימה בשנת תשי"א 1950) )פותח בסיפורי משפחתו של המחבר בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה ומסתיים בתיאור אירועים בשנת 1929 , לצורך כתיבתו השתמש המחבר בפנקסי זיכרון שנהג לכתוב, מעין יומן שניהל כל חייו . כן השתמש במכתבים ובתעודות שלו ושל אביו ששמר. הסיפור מסתיים ערב יציאתו למסע הראשון לאיסוף כספים בארצות צפון אפריקה במטרה להוציא לאור את כתביו של אביו , מפעל שכאמור לא צלח בידו. אך החיבור לא נשלם. בסכום המחברת האחרונה (תשי"א) מבטיח המחבר לשחזר ולכתוב : '…מה שאפשר יעניין את הקורא וכמו כן מה שהתרחש אתי מיום שובי לחיפה ממסעי השני עד היום שאני כותב בו את העמוד הזה… אם כי היו כתובים בחוברת מיוחדת אלא שנאבדה ממני.
הערת המחבר : מסעו הראשון לארצות צפון אפריקה נערך בשנת 1931 . מסעו והשני היה ארוך יותר והסתיים בשנת 1933 .
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.
מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.
בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "
רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.
יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "
הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".
לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.
יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.
רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…
ולכן אין היכר ביניהם.
ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "
רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.
אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "
רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.
יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.
מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.
אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "
מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".
האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
ברגע מסוים הודיע מרקוזה שאינו מבחין בדרך ואינו יודע לאן לנסוע. אנו עוצרים ומתייעצים. ידוע לנו שאנו נמצאים לא הרחק מגבול לוב, ואם נטעה בדרכנו, ניפול חלילה בידי בני המדבר. מרקוזה בחר בכיוון הנכון והמשכנו בנסיעה. תמהתי על שיצאנו למדבר לא מצוידים במצפן, במים, במלאי של דלק ובפרוסת לחם.
שבנו לזרזיס. ארחה דשנה – ומיד למיטה בבית המלון שלנו.
אנו עושים יומיים בעניינים השוטפים במקום : עלינו למיין עולים באי ג'רבה עצמו. נפך ויכוח היכן לערוך את המיון והוחלט לקיימו בחרה-זע'ירה, לפנות ערב, בבית הכנסת.
נסענו לשם. בבית הכנסת נדחקנו יחד, גברים ונשים, ומיד קמה מהומה. בבן-גארדן, נעשה המיון בצורה דומה והכול התנהל על מי מנוחות. כאן החלו הנשים להתלונן שהגברים הזרים מתאנים אליהן, ואז קמו בעליהן להגנתן, באגרופים ממש.
מכוח סמכותנו השקטנו את הכול. גם לכאן לא הגיעו צוותות המיון המיוחדים המצוידים בכל הגזירות החדשות על צמצום הסלקציה. רצינו להקדים ולאשר מספר רב ככל האפשר של עולים, ולהוציאם מדרום תוניסיה.
למחרת אנחנו חוזרים לתוניס הבירה, הפעם בדרך אחרת. אנו מעלים את המכונית שלנו על סירת מפרש ומגיעים בשלום ליבשה, דרומה לגאבס. הגענו לעיר מדנין הבנויה בצלע ההר, ככוורת בת שש קומות. אנו נמצאים בקרבת קו מארס, שרשרת הביצורים שנבנתה על ידי הצרפתים להגנה מפני לוב, אך אין רואים דבר. קו הביצורים מוסתר בחולות המדבר או מאחרי הגבעות הבודדות.
המקום עשיר בעתיקות ובשרידי עבר, אך לנו אין זמן, ואנחנו ממהרים להגיע לבירה. נוסעים במהירות מלאה. בספאקס עלינו להתעכב. המכונית זקוקה לטיפול קצר במוסך, ולנו זו הזדמנות להתראות עם אנשי התנועה הציונית שבעיירה.
אחד הציונים רופא שיניים. באנו לביתו אך הוא היה עסוק בחוליו. אשתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות וכיבדה אותנו במשקה קר. עמה הייתה עוד גברת אחת, נאה – מתילדה גז. מרקוזה החל לדון מיד בענייני הציונות ובמצב בישראל.
הגבירות הוכיחו ידע והתעניינות רבה. הן המטירו עליו שאלות ומשאלות שונות. אני הייתי לצערי, " גמור " משבוע הנסיעות והטלטולים וחשתי ברע. הנוכחים השתתפו בצערי והמשיכו בשיחתם הערה. יצאנו אחר כך לטיול קצר ברחובות ספאקס, העיר שקטה, נקייה, ואוכלוסייתה קטנה. הים רגוע ותכול משתרע לרגלינו.
מתילדה גז סיפרה לי שהיו מתכוננת לעלות לישראל עם בתה, נערה כבת עשרים. בעלה יישאר זמן מה לחסל את רכושם.
המשכנו בדרכנו. השמש נטתה לשקוע ועדיין לא הגענו אל סוס, התחנה האחרונה בדרכנו לתוניס. אני מבחין שמרקוזה נוהג בשארית כוחותיו, ומציע הצעה נבונה : ללון בסוס. וכל עשינו. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לתוניס ומרקוזה נכנס מיד למערבולת עסקיו.
לאחר יומיים של פגישות יצאתי ב-15 במרס את תוניסיה בדרכי למרסי שבצרפת.
וממרסי לפאריס. מצאתי שם מכתבים והודעות בשבילי. ד"ר יוזפטאל הודיעני שהוא מתכונן לצאת לאמריקה בענייני המגבית, בדרך יתעכב בפאריס ויקפוץ ליומיים למרוקו. הוא ביקשני לחכות לו.
באחד הימים הגיע אלי שליח סוכנות העיתונות היהודית בפאריס, יט"א. לא הייתי מעוניין בפרסום ביקורי בצפון אפריקה, אבל הדבר נודע. הכתב, ז'ק מוריס, ביקש לדעת על מצב היהודים בצפון אפריקה, במרוקו בעיקר, ועל סיכויי העלייה משם. וזה הראיון שרשם מפי :
העלייה ממרוקו – פאריס 21 במרס.
מר יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה בירושלים הודיע בראיון שהוקדש לסוכנות שלנו : כמעט מחצית מיהודי מרוקו כ-125.000 רוצים לפי דברי מנהיגי הקהילה היהודית, להשתקע בישראל.
מר ברגינסקי, עשה חודש וחצי באפריקה הצפונית, הדגיש שתוכנית העלייה שנקבעה בשביל השנה השוטפת קובעת כי רק 30.000 עולים צריכים להיקלט בישראל. " לפי דעתי ", העיר, " המספר הזה לא יספק את הצרכים הבוערים.
עם חזרתי לירושלים אשתדל להשפיע על הנוגעים בדבר – על חברי בהנהלת הסוכנות ועל שרי ממשלת ישראל – שמספרים אלה יוכפלו לכל הפחות, וכן יהיה בשנה הבאה. לפי דעתי זהו המינימום. ישנן אפשרויות לקליטה. דרוש רצון להקריב את הקורבנות שהדבר ידרוש ".
מר ברגינסקי תולה את הרצון ההולך וגובר לעלייה מצפון אפריקה בהרעת המצב הכלכלי של היהודים שם, הרעה שמקורה לא רק במאורעות האחרונים, אלא בעובדה שזה כמה שנים תופסים המוסלמים את מקום היהודים במסחר ובמלאכה. " התפתחות דומה הייתה גם בפולין שלפני המלחמה, שהיהודים נדחקו מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים ".
" בהרי האטלס אני מתכננים פינוי כללי של היישוב היהודי – 3.500 נפש מ-42 כפרים. שמונה מהם כבר רוקנו. על אלה יעלו לישראל מלבד החולים הקשים ומקרים סוציאליים שיופנו לערים ולעיירות של מרוקו ויישארו בטיפולם של הקהילות המקומיות ושל הג'וינט ".
מר ברגינסקי סבור שהסלקציה הסוציאלית שאותה מפעיל צוות מיוחד מבאי כוח מסודות שונים תעכב כנראה עשרים אחוז מהעולים מעלייתם לארץ בזמן הראשון. " אבל בעתיד ", הוסיף תצטרך ישראל לקלוט את כל אלה שיהיה ברצונם להשתקע בארץ. האנשים הבריאים החזקים יקדימו את הדרך לחולים ולחלשים יוצר. והחלוץ עובר לפני המחנה ".
" במשך ששת החודשים האחרונים, אמר מר ברגינסקי, הופנו כל העולים החדשים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה, כ-15.000 נפש, מנמל חיפה, במישרין למקומות מגוריהם הסופיים מבלי להתעכב במחנות המעבר.
9.000 נפש הסתדרו במושבים – מושבות חקלאיות -; כ-5000 נפש בעיירות הקרואות עיירות פיתוח שתושביהן מועסקים בעבודות ציבוריות, עובדים במכרות הנחושת של הנגב וכו…..מאות אחדות הסתדרו בתוך הקיבוצים.
לעתים קרובות, שוכנו העולים החדשים תחילה, לזמן מה, בצריפים, אך הם עוזבים אותם ועוברים לבית משלהם אחרי שהם עצמם משתתפים בבניינו.
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Chapitre V
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Le protectorat consulaire vit le jour pour la première fois au Maroc au temps de Sidi Mohammed Ben Abdellah (1757-1790) et c'était, à l'époque, l'un des privilèges accordés par ce sultan aux consuls et aux négociants étrangers dans une tentative de configurer sa politique mercantiliste et de la faire réussir par tous les moyens, en s'ouvrant sur le commerce européen et américain et en tirant profit au maximum d'un marché aux vastes horizons sur l'océan Atlantique. Cela, afin d'alimenter les caisses du Trésor public du pays qui étaient vides à cause de la crise de trente années qui suivit la mort du sultan Moulay Ismaïl et pour assurer un revenu abondant et permanent sans que cela nécessitât des efforts administratifs ou militaires.
- Le mercantilisme est une théorie économique dont les idées se sont propagées en Europe Occidentale au XVIe siècle, après les découvertes géographiques. Selon celle-ci, la puissance de l'État dépend de ses biens monétaires et des métaux précieux.
Et pour cela, il convient de donner la priorité au commerce extérieur et d'en élargir les horizons, de multiplier et de diversifier les activités industrielles. L'État doit veiller à la protection de ce secteur et à son amélioration qualitative. Parmi les promoteurs de cette théorie, Jacques Baudoin, Thomas More et le ministre français Colbert. Il est certain que le sultan Sidi Mohammed eut connaissance de cette théorie et fut convaincu de son efficacité. Des sources nous indiquent qu'il se documentait constamment et demandait les raisons pour lesquelles l'Europe nous dépassait dans tous les domaines : « Il se réunissait avec les négociants chrétiens, alors qu'il était khalifa de son père à Safi, et se renseignait sur la situation dans leurs pays, sur le commerce maritime et sur l'administration des impôts dans leurs contrées. » De plus, il convoquait tous les soirs un juif nommé « Bouzaglou De Paz » pour qu'il l'entretînt sur les affaires européennes dans les domaines politique, militaire et commercial. Leurs discussions duraient jusqu'au milieu de la nuit. Peut-être sa foi dans le mercantilisme le poussa-t-elle très tôt, alors qu'il était encore prince héritier, à ouvrir le port de Safi, sa résidence, au commerce européen et à encourager ses activités par tous les moyens possibles, à tel point que le nombre des navires débarquant à Safi atteignit 176 entre 1748 et 1755. Le premier accord commercial entre le Maroc et le Danemark fut signé en son nom, à Safi, en 1751.
Après le décès du sultan Moulay Ismail, le Maroc traversa une période difficile qui dura trente ans (de 1727 à 1757). L'armée noire, les « Boukharis », s'arrogea les affaires de l'État, confisqua les richesses des princes, fils de Moulay Ismail, nomma et destitua. Sept sultans la reconnurent durant cette période ; ce sont : Ahmed Eddahbi, Abdelmalek, Abdellah, Ali Laâraj, Mohammed, Al Moustadyi et Zine el Abidine. Parmi ceux-là, il y en eut qu'elle porta sur le trône du Maroc plus d'une fois : le sultan Abdellah fut intronisé sept fois, Al Moustadyi, quatre fois, et Eddahbi, deux fois. Des troubles, des guerres et des déplacements de tribus suivirent ces événements ; l'économie s'effondra, le Trésor public se vida et il y eut plus de misère et de souffrance dans la population.
Le sultan Sidi Mohammed employa d'autres moyens pour alimenter le Trésor public ; notamment le système des « Moqataâ »
pour faire entrer les impôts de ses sujets, dont la dîme, les taxes,
les droits de douane et la capitation due par les juifs. Ce système
consistait à vendre le droit de perception des impôts à qui paierait le plus parmi les caids, les gouverneurs, les commerçants musulmans, juifs ou chrétiens. Le concessionnaire versait à l'État la somme convenue et percevait à sa place les impôts. Il s'arrangeait pour que les sommes recueillies fussent supérieures à ce qu'il avait payé au Trésor, pour en tirer bénéfice. L'État gagna par ce système une entrée des recettes plus rapide et la garantie d'une collecte régulière. Et il évita ainsi d'entrer en confrontation armée avec les tribus, ce qui perturbait la sécurité générale.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
גבול אלמנה
בת היתה לו לרב חיים פינטו, ושמה שרה. יפת תואר ויפת מראה היתה הבת, ועם כל זאת צנועה היתה. שרה שמה, וכשרה אימנו היתה. התחתנה שרה, ותולד בנים ובנות, אך באחד הימים מת עליה בעלה, רחמנא ליצלן, והותירה מטופלת בילדים, בקשיי פרנסה.
מאז שנפטר, לא ראתה שרה אושר בחייה. יום אחד, משכשל כוח סיבלה, הביאה פמוט ומילאה אותו בשמן, ושטחה תפילתה לאביה זצ״ל, כי יבקש עליה רחמים לפני שוכן מרום וישלח לה בעל, עשיר גדול, שייקח אותה לירושלים, עיר הקודש.
שמעו בני הבית את תפילתה, ותמהו תמיהה גדולה על הבקשה. היו אף שאמרו לה, כי זקנה היא מדי כדי שמאן דהוא ירצה לשאתה לאשה. ״העוד לך בנים ובנות במעייך?״ – שאלו־הלעיגו, ״את כבר זקנת ושבת, וכך תישארי. כל תפילותייך לשווא הן״.
שמעה שרה וכבשה את עלבונה. לא עברו חודשיים ימים ואחד מעשירי פורטוגל, ירא שמיים שהיה אלמן, הגיע לעיר. לא במקרה הגיע הוא לשם: עז היה רצונו לעלות לירושלים, ואף תיכנן לעשות זאת. והנה, באחד הלילות, הופיע הרב חיים פינטו בחלומו, ואמר לו: ״גוזרני עליך כי תלך לעיר מוגאדור, ותיקח את שרה בתי לך לאשה. אחר כך תוכלו לעלות שניכם לירושלים, וראה בנים לבניך״.
הקיץ העשיר משנתו, ומיהר לקיים את הוראת הרב. לא צעיר היה האיש, ובנים לא היו לו. מייד מכר את כל קרקעותיו בפורטוגל, צרר את הכסף בידו ונסע למוגאדור. שם חיפש ומצא את שרה, ומשהודיע לה כי בא במצוות אביה לשאת אותה לאשה ולעלות לירושלים – חייכה בינה לבין עצמה. פשטה הידיעה בעיר, וכולם נדהמו מהישועה הגדולה שפקדה את שרה, שלעת בלותה היתה לה עדנה ושוב תהפוך לאשת איש ותעלה איתו לירושלים.
בינתיים סיפרו מקורביה על התפילה שנשאה לאביה, ואשר לא שבה ריקם, ושוב נודע ברבים כוח מעשיו של הרב זצ״ל.
קול מבשר
קצרה היתר! שנתו של הרב חיים פינטו בלילות. מדי לילה הוא קטע אותה, וקם כדי ללמוד תורה. שינה, לגביו, היתה בבחינת ביזבוז זמן, והוא המעיט בה עד למינימום הכרחי, כדי לצבור כוחות מחדש.
בכל לילה היה מתעורר גם שמשו, רבי אהרון אבן־חיים, כדי להכין כוס קפה מהבילה לרבו, שתסייע לו להחזיק פקוחות את שמורות עיניו. והנה, באחד מהלילות, שמע השמש שני קולות בוקעים מחדרו של הרב. ״אם לרב יש חברותא הלילה בלימוד התורה״, אמר רבי אהרון לעצמו, ״מן הראוי שאכין כוס משקה גם לאורח״. כך עשה, והכניס לחדר של הרב שתי כוסות.
למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קרא הרב פינטו לשמשו המסור. ״מדוע שינית הלילה ממנהגך והכנסת לחדר שתי כוסות?״ – שאל אותו הרב.
״שמעתי שכבודו מדבר עם מישהו, וחשבתי לכבד גם את האורח במשקה חם״, הסביר רבי אהרון.
הרב פינטו ניענע בראשו בשתיקה, הביט בשמשו בעיניים טובות, ואמר: ״אשריך בני, שזכית לשמוע קולו של אליהו הנביא. זה היה הקול השני ששמעת הלילה. אבל גוזרני עליך, שלא תגלה את סודי, על גילוי אליהו, לאיש״.
רבי אהרון נדהם למישמע הדברים, ונצר את הסוד בלבבו, ימים רבים. רק כשהגיעה שעתו של הרב להסתלק לישיבה של מעלה, סיפר השמש הנאמן למקורבי הרב את המעשה המופלא, על גילוי אליהו – מבשר טוב מבשר ישועה – שהיה לרב זצ״ל.
קולך ערב
חביבה היתה השבת על הר״ח פינטו יותר משאר ימות השבוע, שבה חש והרגיש מעין עולם הבא. נשמה יתירה היתה שורה אז עליו, והוא היה נתון בימים אלה בהתרוממות הרוח. בכל סעודה היה נוהג לשיר מזמירות השבת בקולו הערב, ששימעו יצא למרחקים. באחת השבתות, כמינהגו, זימר בכוונה ובהתלהבות בקשות ופיוטים של הר״י נגארה ע״ ה. ניגלה עליו נגארה בהקיץ, חיבקו ונישקו על כוונת הלב והקול הערב, שבהם שר את פיוטיו
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
שיטת התוספות, והיא המחמירה ביותר, קובעת שריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן גם אם אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה ואין מכה בדופן לטריפה ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקילה ביותר: היא קובעת שאם יש מכה בדופן, גם אם יש ריעותא בריאה, כשירה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין, כשירה בבדיקה.
רֵעוּתָאת, ריעותא (נ') [ארמית] רָעָה, שְׁלִילָה, צַד חֻמְרָה בְּדָבָר: "אִתְיְלִיד בַּהּ רֵעוּתָא" (חולין ט.) (= נתגלה בה, בבהמה העומדת לשחיטה, צד שלילי, ספק טרפות). "הָתַם אִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵעוּתָא" (נידה ב:) (=יש שם שני צדדים לשלילה ולספק). "הַכֹּל כַּהֲלָכָה, כָּל רֵעוּתָא אָיִן" (יל"ג, שירה קלח).
שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין אם יש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם ביצבצה—׳טריפה, ואם לאו — כשירה.
בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, ונשאלת השאלה האם ״לדופן״ — דווקא, אבל לאבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא ? גם בזה נחלקו הראשונים ישנם הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו קשה ואינו רך. נוסף על כך, הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות ויש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת ונדבקה לריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון ללב, לטרפש או לחזה, אין יותר סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומספק יש להחמיר. אפילו במקרה שיש בהם מכה, אין לתלות בהם את הסירכה, מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים.
[בהלכות שחיטה וכשרות] חִבּוּר, הִדַּבְּקוּת, וּבְיִחוּד פְּגָם בְּרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁאֻנּוֹתֶיהָ נִמְצְאוּ דְּבוּקוֹת: "סִרְכָה זוֹ מֵחֲמַת מַכָּה הָיְתָה… אֵין זוֹ סִרְכָה קַיֶּמֶת" (רש"י חולין מח.). "רֵאָה… שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ סְרָכוֹת" (רמב"ם, שחיטה מו ה).
לעומתם סוברים אחרים שדופן הנזכר — לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירכה, האם הוא מהריאות או מגורם חיצוני כגון הדופן, וחובה עלינו לבדוק מהו מקור הסירכה. על־כן, אם יש מכה בדופן, הרי זו הוכחה שהסירכה נוצרה בגורם החיצוני כתוצאה מהמכה שהוכתה הבהמה. ואם אין מכה, אזי מבררים באמצעות נפיחת הריאה: אם היא עולה בנפיחה זו, מכאן הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, מאחר שאין סירכה בלא נקב ואם היה מקורה בריאות היתה מבצבצת בבדיקה. לפי שיטה זו, יש להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כגון שתי אונות הפרוכות זו לזו שלא כסדרן, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טריפה ואין מועילה בדיקה. והסיבה — ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה״ כלומר, שני צדי הסירנה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירכה, הרי עשה חור בריאות, שאין סירכה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.
שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על־ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו, קיימת שיטה נוספת, המתירה כל סירכה גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, על־ידי הורדת הסירכה ובדיקה על־ידי נפיחה, בנימוק שסירכה היורדת על־ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה. גם היתר מיעוך ומישמוש עורר פולמוס, שנמשך עד שלהי המאה הי״ט בקהילות ישראל השונות .
מתוך ספרות השו״ת לתקופותיה נראה, כי שיטת רבנו תם יושמה הלכה למעשה על־ידי השוחטים במקומות שונים בקהילות ישראל, אף־על־פי שנדחתה על־ידי רוב הפוסקים; כי המציאות היא שרוב בהמות יש בהן סירכות, ולכן התקשו לנהוג כדעת המחמירים למרות שהם רבים, בגלל הפסד מרובה ייתכן כי, לבד מהגורם הכלכלי, מנהג זה הוא עתיק יומין, ואת מקורותיו יש לחפש במקורות ההלכה הקדומה ההולכים ומתגלים בדורות האחרונים.