מסימטאות המללאח – יעקב אלפאסי
גגות בתי המלאח היו סמוכים זה לזה ופעמים נשקו זה לזה. אנחנו כילדים אהבנו לשחק במשחק קפיצת הגגות ״תנקיז אֶ־סְטִיחַאן, בעיקר במועדים ובשבתות.
ביתם של שושלת בן־עטאר ממוטט, צוקי העיתים נתנו בו אותותיהם. גם המוסלמים אינם מעזים לשוטט בחורבותיו מפאת יראתם את הקדוש. נזכרתי במקום בו דורכות רגלי, איך אבי היה סוחב על כתפיו החזקות מדי יום שישי מלוא שק חלות שהיה אוסף מיהודי הקהילה לצורך חלוקתן לנזקקים. הפניה שמאלה במורד הרחוב מובילה לרחוב הקצבה. בו ממוקם בית הסוהר. למראה המבנה גופי מתכסה בזיעה המלווה בתחושה של עלבון ובושה. אני נזכר גררה הגַ'נְדַרְמֶרִיַה (אנשי השלטון) המקומית את אבי במורד סמטאות המלאח, כשלגופו גופיה ותחתונים בלבד ובשרו שותת דם, כך לעיני קהילת קודש אזימור והשכנים המוסלמים. וכל־כך למה? על אשר הפר צו של הפרוטקטורט הצרפתי: הוא הפיק שיכר בהחבא וגם סחר בו. לימים הופיע בביתנו מוחמד אל־ערובי, שוטר מהג׳ננרמריה המקומית וחברו של אבי וסיפר לנו שמאיר אבישעיד, שעמד בראש ״שבעה טובי העיר״ – ועד קהילת אזימור, ומתוקף תפקידו היה מקורב לשלטונות, הוא שהסגיר את סודו של אבי. משפחת אבישעיד חלשה על מונופול ייצור היין של אזימור וסוחרים קטנים כאבי איימו על מקור פרנסתם. עד היום אינני בטוח במהימנותו של הסיפור.
בהמשך הדרך – בית הכנסת, ואני צועד בזכרוני ממנו אל ביתי, כשלוח אותיות האלף־בית כרוך סביב צווארי ואני משנן אותן בעל פה. סמוך לבית הכנסת, ״החמאם״ – בית המרחץ המקומי. ימי שישי, טרם כניסת השבת, ידי היתה שלובה בידו של אבי ושנינו צועדים ל״חמאם״. אני עם שכבה עבה של לכלוך שדבק בי כל השבוע. באולמו המהביל, אבי היה מקרצף את עורי ויוצק על גופי קיטונות של רותחין. אדום, לוהב וצחור כשלג הייתי שב אל ביתי, לובש בגדים של שבת וצועד עם אבי לעברו של בית הכנסת.
ריחות של דגים מטוגנים ומרקים מהבילים היו בוקעים מקדרות שעל האש ומפעפעים לתוך חללו של המלאח היהודי. פיוטים ונעימות של ״לכה דודי״ ו״יגדל אלוקים חי״ מהדהדים באוזני ותחושת הערגה האין סופית לסעודת ערב שבת ממלאת אותי. ועוד בטרם נסתיימה, היו נעצמות עיני ושוקעות לתוך לאות מצטברת שתולדתה במעשי קונדס ובמשחקי ילדים שריככו את עליבות חיינו.
והנה ביתו של ״שכיר־החרב״, סעידו בן חמיסה, דמות הרואית ומרתקת. בין מנחה לערבית של שבת היינו מסתופפים בצלו ויונקים בתאווה רבה את סיפורי הגבורה ועלילות הקרב האחרון. בהמשך מצד שמאל, המקווה. כילד סיפרו לי, שהנשים הרוחצות בו נולדות מחדש.
הן מותירות את עולם הילדות מאחור והופכות לנשים בשלות, וכאן המקום להזכיר שבתחילת המאה ה־20 התרחש נס במקווה שאני עומד לפניו, כאשר נחטפה נערה מהמקווה ע״י שדים (התרחשות חטיפתה של הנערה בסיפור סט).
בית אבי היה בעבר ביתו של סבי. משנפטר סבי לבית עולמו נעשה הוא ביתנו. לא רחוק ממנו שכנו בתיהם של הצדיקים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אברהם בן־נתן, צדיק שהיה מקובל כמתווך בין השדים לבני אנוש. בחזית הבית, סמוך למזוזה, היתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת מקוש שצורתו ח׳מסה. ומה שנותר היום מסמלי הגנה אלה היה שקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף. על אבן הרֹאשה היתה מוטבעת תבנית כף יד, שנמרחה בחינה ויצרה תבנית של ח׳מסה, יהודי המלאח, בשעה שהסתודדו זה עם זה, לא העלו על דל שפתיהם את המלה ח׳מסה משום שנחשבה היא ״סגולה נגד עין רעה״ ומי שמעלה אותה על דל שפתיו, מעלה עליו השומע כאילו הוא בעל העין הרעה. גם את הספרה חמש, המזכירה ח׳מסה, הטיבו להסוות במיני רמזים כמו איִדָק – ידך (שיש בה חמש אצבעות), או־זוז או תלאתא (שניים + שלוש = חמש). ומי שנחשד כמקור לעין רעה, היו מרימים כנגדו כף יד פשוקת אצבעות ואומרים לו: ח׳מסה פי־ענק – ח׳מסה בעינך, כלומר, העין הרעה תפעל נגדך.
בביתנו עברו לגור דיירים מוסלמים. בעלת הבית קבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לצין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומדי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי – קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה בלבו של החדר.
בסמוך אליה ״קָנון״ – מוקד ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של קטורת. נִכְחָה ישב נער מבוהל מה. היא נטלה מטפחת בד והשליכה לתוכה זרעים של שאנוז – קֶצָח, שרף שקד וזרעים של חָרְמָאל – שַׁבָר לבן, צררה הכל לפקעת והעבירה אותה שבע פעמים סביב לראשו, זאת כדי לגרש ממנו מרעין בישין שהתרגשו עליו. וביני לבין עצמי אמרתי ״אין חדש תחת השמש״, שהרי גם אמהותנו פעלו בדיוק נמרץ כמנהג ערבים אלה. ממש בבית זה, שכפות רגלי דורכות בו, נהגו לרצות שדים ורוחות בהכנת תקרובת שהיתה מורכבת מחינה, שמן, סוכר, חלב וסולת ואותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות – מקום משכנם של שדים, כגון מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. אמי היתה נוהגת לכסות בלילה את כל המאכלים והסירים שמא, רחמנא לצלאן, בחשיכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. באווירה מבושמת זו הגישו לי תה שיבה נפלא והשילוב של השניים עירפל את חושי וחדר לכל נימי זכרונותי.
רבי חיים בן עטר- אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
אווירה המלוח של סאלי היה סם חיים לנפשו הדוויה של חיים בן עטר. הוא טייל עם פאסוניה על־פני החול הזהוב, וחש שהנעורים שבים אליו. מאחוריהם, במרחק מה, מפאת הכבוד, התנהלה חבורה של תלמידים נאמנים שבחרו ללכת בעקבות רבם באשר ילך, אף כי לא היה יכול במצבו להבטיח להם אפילו צל קורה להקים שם ישיבה, כדי שיוכלו להמשיך בה את לימודיהם.
בשבתו בבית אביו סירב חיים בן עטר לאכול לחם חסד, כי אביו כבר זקן, ובקושי הצליח להוציא את פרנסתו מעיסוקו. שנות הרעב, שהכריעו את קרובו הנגיד משה בן עטר, הביאו גם להתרוששותו. חיים החליט לחזור אל המלאכה שלמד בימי נעוריו מר׳ לוי אנקווה, הלא היא מלאכת רקמת תשמישי קדושה. אכן, גדולה מלאכה המכבדת את בעליה ומפרנסת אותו. גם תלמידיו הצטרפו אליו ושימשו אותו כשוליות. כך יכלו לסיים את עבודת יומם בשעות מספר, ועוד נותרו להם שעות רבות ביום ללימוד תורה. הימים ימי קיץ, ולמה יכול אדם מישראל לשאוף בימי חום אלו, אם לא לשבת בצילה של תאנה כבדת עלים ומפיצה ניחוח משכר, ולשוט מתוך התמכרות במרחביה של התורה?
אבל הקיץ וחומו חולפים עד מהרה, ורוחות העולות מהים מבשרות את בוא החורף וגשמיו. ר׳ חיים בן עטר ותלמידיו חייבים היו למצוא לעצמם אכסניה לימי הכפור. הדאגה החלה לכרסם בליבם ולשבש את תלמודם. את הפיתרון לבעייתם גילתה, לגמרי במפתיע, פאסוניה. יום אחד, בדרכה מן השוק, נאלצה לסטות מנתיבה, כי היה זה יום חג למוסלמים, ורבים מהם התגוררו ברחובות הראשיים. ביום כזה יעדיף יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לסטות לדרך עוקפת כדי לא להיתקל בהמון. והנה, בעברה ליד בניין גדול ומוזנח, ראתה ערביה זקנה. זו הביטה בה לרגע, בעיניים תוהות, ומייד — אור זרח עליהן. הזקנה כבדת הבשר התנפלה על פאסוניה בחיבוקים ובנשיקות ובהרעפת דברי חיבה והערצה. לרגע נדהמה פאסוניה. אחר כך נזכרה באומנת שגידלה אותה בשנים שחיתה עם משפחתה בסאלי. כשהעתיק אביה את מושבו לעיר המלכות מכנאס, ריחם על הזקנה והפקיד אותה על אחזקתו של מחסן ישן, ששימש לו לאחסון סחורות. עם הזמן נמכרו הסחורות, ומשה בן עטר מסר את המחסן הריק לרב ביבאס, שהיה דיין בסאלי, על־מנת שישפצו ויהפכו לבית־כנסת. בינתיים נתמנה משה בן עטר שר בחצר המלך איסמאעיל ועבר למכנאס. כך נשאר המחסן בידיו של הרב ביבאס. הרב ביבאס חמל גם הוא עליה, ולא מלאו ליבו לשלחה משם. עם מותו, עבר המחסן לידי שני בניו, ר׳ יוסף ור׳ חיים, ועליהם הוטל להפוך את המחסן לבית־כנסת.
בעוד הזקנה מרעיפה עליה מנשיקותיה, ומתרוצצת לכבד אותה במטעמיה, רק אלו שאין עליהם סכנת טריפה, ניצנץ רעיון במוחה של פאסוניה: מדוע לא יטול בעלה את המחסן, שהינו ממילא רכוש אביה, ויקים בו הן בית־כנסת, כמשאלתו של האב, והן ישיבה, כדי שלא יחדל חלילה לימוד התורה. לאחר שטעמה ממעדניה של הזקנה, שלא להעליב אותה, ולאחר שהיללה ושיבחה את תבונת־כפיה, רצה אל בעלה ובפיה הבשורה. לשמע הדברים אורו עיניו של חיים בן עטר. עם זאת תהה בינו לבין עצמו אם לא מן הראוי להודיע לאחים ביבאס בטרם יטיל חזקה על המקום ? הרי הנימוס מחייב לכך, שכן חותנו הפקיד בפירוש את הטיפול במקום בידי הרב ביבאם הזקן.
לא העלה ר׳ חיים בן עטר בדעתו לרגע, איזו תיבת שרצים עתידה להיפתח עם פנייתו לשני האחים בדבר המחסן. בפתח האיגרת, הודה להם בנימוס על שדאגו לשמור על המקום בל השנים. בהמשך, הודיעם שהוא משחרר אותם בזה מן החובה להוסיף ולשאת בעול האחריות על המקום. דווקא הדברים שנכתבו בתמימות עוררו את חמתם של השניים. הם מיהרו להביא לפני חיים בן עטר מסמך המאשר, שר׳ משה בן עטר לא רק מסר לאביהם את המחסן, אלא גם ויתר על כל ההכנסות העתידות לנבוע מבית־הבנסת, ועל כן, לדעתם, אין ליורשו של משה בן עטר כל זכות על המחסן. חיים בן עטר טען עדם, שגם אם נבון הדבר, הרי מדובר בבית־כנסת, וכיוון שעברו שנים ולא הפכו את המקום לבית־כנסת, וכיוון שבכוונתו של חיים אמנם לעשות זאת, ולהקים במקום בית ועד שישמש את הכלל, עליהם לוותר על זכותם.
לטענה זו הוסיף, ששעה שמשה בן עטר נידב את המחסן לאביהם הרב ביבאס, היה הלה בעל אמצעים דלים ואילו בן עטר היה עשיר מופלג, ואילו כיום — נתהפך הגלגל. את האחים ביבאס בירך השם וראו ברכה בעיסוקם, ואילו הוא, חיים בן עטר, נתרושש. על כן, מבנה זה, לא זו בלבד שיאפשר לו להתאושש מעט, אלא יותר מכך — יאפשר לו ללמד את תלמידיו הנאמנים, ויעניק לו את השלווה הדרושה לו להשלמת שני ספריו, אחד פירוש לתלמוד, ואחד פירוש לתורה. האחים ביבאם לא יכלו להאמין. האמנם מצפה התמים הלז שיוותרו על מקום שיש להם עליו חזקה?
פרץ ויכוח, שהפך עד מהרה לסכסוך, וכבר סערה כל קהילת סאלי ונתפלגה לשני מחנות: אלו אומרים הלכה כבית בן עטר, ואלו אומרים הלכה כבית ביבאס. ופרץ הוויכוח מעבר לגבולות סאלי, והגיע עד לערים מכנאס ופאס, וגם שם נחלקו הרבנים: אלו אומרים הצדק עם ר׳ חיים ור׳ יוסף ביבאס, שהרי מסמך בידיהם המאשר את בעלותם וחזקתם על המקום, ואלו אומרים — לא, כי הצדק עם ר׳ חיים בן עטר, שבעלי החזקה קיבלוה לשם מטרה מסוימת, שלא עמדו בה, ולכן אבדה זכותם. לעומתם ר׳ חיים בן עטר עתיד להפוך את המקום למרכז לתורה ולעבודת השם. מי יודע לאן היו הדברים מתגלגלים אילולי פאסוניה.
לאחים ביבאס היתה אחיינית יתומה, בתו של אחיהם ר׳ מאיר ביבאס המנוח, ושמה אסתר. מהיותה יתומה מאב, ואולי גם בגלל ידיהם הקפוצות של דודיה, נותרה ברווקותה עד לגיל עשרים, גיל מופלג לבתולה באותם ימים. הנערה מצאה חן בעיני פאסוניה, כי היתה ענוגה ושקטה, ואף כי משפחתה שלה ומשפחת בן עטר היו נתונות בסכסוך, הסבירה אסתר פנים ליריביה, לא מתוך התחסדות, וגם לא מתוך קנטור כלפי שני דודיה, אלא מתוך נעימות טבעית. יום אחד, שעה שהוויכוח הגיע לשיאו, הפתיעה פאסוניה את הגברים הניצים בהביעה רצונה לספר להם סיפור. לא היה זה מן המקובל שאשה תסב כך תשומת־לב, אולם הכל רחשו כבוד אל פאסוניה הגבירה, שהיתה כבת־נסיכים. היא דיברה אליהם, וסיפרה על הפלוגתא המתמשכת ששררה בין סבה מצד אמה, ר׳ אברהם מימראן ובין אביה ר׳ משה בן עטר, והוסיפה ברמז שהדרך היחידה שנותרה על מנת ליישב את הסכסוך ביניהם היתה באמצעות קשרי חיתון. משה בן עטר נשא לאשה את אמה, בתו של אברהם מימראן, והכעס הפך לשמחה, הטינה — לחתונה.
״המשל יפה,״ קרא יוסף ביבאס, ״אך תלמדנו הרבנית בן עטר, מהו הנמשל?״
״יושבות כאן שתי משפחות מפוארות וחושפות שיניים זו לזו. מדוע לא ליישב את הסכסוך על־ידי קשרי חיתון וייגזר מראש, שהבתולה הכשרה אסתר לבית ביבאס תירש את מבנה בית־הכנסת, וכך תובטח בעלותו של בעלה על המקום, ובית־הבנסת יהיה שייך הן למשפחת ביבאס והן למשפחת בן עטר?״
״עצה נבונה, אשת חיל מי ימצא! ובכן, הרבנית פאסוניה מצאה אותה, את הכלה היעודה, אבל תאיר את עינינו כבוד הרבנית ותאמר לנו: מיהו החתן?״ ״מיהו החתן? גדול בתורה, שאין גדול הימנו בכל העיר ובערים רבות אחרות; נצר למשפחה בעלת ייחוס ועתירת כבוד, גם אם חסר ממון הוא; איש נפלא, ובעל מסור ונאמן…״
״האיש היחידי העונה לתיאור זה הוא ר׳ חיים בן עטר עצמו!״ אמר חיים ביבאס בצחוק רועם.
״הוא האיש!״ קראה פאסוניה.
התדהמה היתה כה גדולה, שלמשך שעה ארוכה דמם החדר, ופתאום החלו הכל מדברים בבת־אחת. תחילה נראה הרעיון כחסר־שחר, אולם משהסבירה פאסוניה את מניעיה והציעה לשאול את פי הנערה, הפתיעה זו ואמרה שאם טוב הדבר בעיני דודיה, טוב הדבר גם בעיניה. העניין הוכרע, ושתי המשפחות נרתמו במרץ לשיפוץ בית־הכנסת. עוד באותו אביב נשמע בו קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.
רבי חיים בן עטר חשש, שמא בהיותו מטופל בשתי נשים, תינטל ממנו שארית השלווה שנותרה בחייו הסוערים. למזלו, זכה לשתי נשים, שכל אחת כשלעצמה יכלה לשמח כל בעל, ושתיהן ביחד — על אחת כמה וכמה. פאסוניה הבוגרת, אשר קיבלה את מנת אהבתו של בעלה בכל שנות חייהם המשותפות, היתה מוכנה לקבל עוד אשה לחוג המשפחה, ולא זו בלבד שלא קינאה בה, אלא עשתה הכל בתבונה ובלי להתבלט, כדי להקל על הזוג החדש את ירח הדבש שלהם.
״אהוב את אסתר!״ אמרה לבעלה, ״רק כך קיים סיכוי שאלוהים יברך את רחמה.״ פאסוניה אהבה את אסתר אהבה אמיתית, מעין אהבת אם, ורצתה בכל מאודה שזו תרגיש באשה שוות־זכויות בבית. לא הכל הבינו את פאסוניה ברוח זו. אנשים, מתוך קטנוניותם שלהם, ומתוך ששופטים את זולתם לפי אמות־המידה שלהם, הרחיקו לכת עד כדי כך, שראו בצדיקותה של פאסוניה משום עיוות. אולם פאסוניה לא שמה אליהם לב. אסתר התגלתה כנערה נבונה ובעלת לב. אולי בזכות יחסה של פאסוניה אליה, שלא הותיר בנדיבותו מקום לתחרות. היא השכילה לכבד את מעמדה של פאסוניה בלי לוותר כהוא־זה על זכויותיה שלה, אבל גם בלי לנצל את יופיה ואת נעוריה המשובבים, כדי לסחוט מבן־זוגן המשותף טובות־הנאה מיוחדות.
מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי-אליעזר בשן
אלמנת יהודי ששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט דורשת לקבל כספים שחייבים לבעלה (1885)
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בארכיון משרד־החוץ של בריטניה מצויה תכתובת בקשר לתביעותיה של אלמנה יהודייה שבעלה, סאנג׳רו שמו, שירת את סגן־הקונסול הבריטי בעיר רבאט. מצאנו שלושה מכתבים בנידון, שניתן ללמוד מהם משהו על הפרשה ועל יוזמתה של האשה.
לא ברור מה אופי השירות ששירת בעלה, ואין הוא נזכר במקורות אחרים. כבר מהעשור השני של המאה הי״ט ואילך היו יהודים מעורבים במערכת הקונסוליה הבריטית ברבאט. סגן הקונסול בשירותה של בריטניה בשנים אלה בעיר זו היה יהודי, אבודרהם שמו.
רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע לשם מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נזכר יצחק דרמון בתור תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר זו.
משנות העשרים עד סוף המאה הי״ט פעלו יהודים גם בנציגויות של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה ברבאט.
המידע הראשון על האלמנה הוא מ־9 בנובמבר 1885, וממנו מתברר שהיא פנתה למשרד־החוץ הבריטי בתביעה כספית. מכתב זה לא נמצא. שר־החוץ הבריטי הרוזן מסלסבורי כותב בטיוטה לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1860-1845 ושגריר בשנים 1886-1860, שהוא מעביר אליו את המכתב שקיבל מאלמנתו של משרת־לשעבר של סגן־הקונסול הבריטי ברבאט בקשר ליישוב תביעות של בעלה, ועליו לדווח לשר־החוץ על העניין.
שמו של סגן־הקונסול ברבאט, כפי שמתברר מהמכתב הבא, היה ג׳והן פרוסט (Frost). הוא כיהן בתפקיד זה עד פברואר 1898 (ראה תעודה מס׳ 1).
ג׳והן פרוסט ענה לג׳והן דרומונד האי ב־13 בדצמבר 1885. לדבריו, חיפש בארכיון של סגנות הקונסוליה ומצא 16 מסמכים הנוגעים לחובות שחייבים לסאנג׳רו. הוא משער שהחייבים נפטרו זה מכבר ושאין סיכוי להחזרת החובות. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, הוא אחד החייבים, ונמצא עתה במצרים (ראה תעודה מם׳ 2).
המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא מ־21 בדצמבר 1885, ונכתב על־ידי ג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ הבריטי. הוא מאשר את קבלת מכתבו מ־9 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שפעל בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח.
לדבריו, בארכיונים שבשגרירות לא מצא כל פרטים או מכתב שהופנה בנידון לממשלה. אבל הוא זוכר שבעת ביקור אצל הסולטאן ( מוחמד הרביעי אבן עבד ארחמאן 1873-1859 ) ב־1861, הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חמאד, אחיו של הסולטאן המנוח.
הסולטאן ענה שהואיל וניתנו אזהרות חוזרות שהסולטאן אינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חמאד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מהפרק, והוא אינו זוכר כל צעד שנעשה מאז בקשר לתביעתו של סאנג׳רו. ג׳והן דרומונד האי ממשיך ומדווח כי בהמשך להוראות שנתן לסגן־ הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר בדרכו לרבאט, הוא העביר אליו חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בקשר לכספים המגיעים לסאנג׳רו.
החוב הוא 128 ליש״ט ועשרה שילינג. המסמכים הופקדו בסגנות הקונסוליה ב־1866. פרוסט מעיר במכתב — שאת תמציתו הוא שולח — שהחייבים נפטרו זה מכבר לפי השערתו, וכי הוא חושב שאין תקווה להחזרת חלק מהחוב.
מולאי חאמד גר עתה במצרים. הכותב אינו זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לתביעה כלפי אח הסולטאן שהובאה לידיעת הכותב באמצעות הממשלה הנוכחית, והוא מסכים עם פרוסט בהנחתו שאין סיכוי להחזרת החובות, ושלא תצמח תועלת אם ייזום שוב משהו בנידון.
לדברי הכותב, תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות ולהתכתבויות אין־ סופיות, ולפי הניסיון קשה ליישבן. אם יובאו בפני השלטונות גם תביעות של אלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה.
באשר למשפט בבקשתה של הגב׳ סאנג׳רו, שבו היא כותבת שגורשה מדלת השגרירות על־ידי חיילים ותורגמן, הכותב שאל אנשים אלה האם נכון הדבר, והם ענו בביטחון שאין הדבר נכון. אחד התורגמנים מסר לו שלפני חודשים מספר אמר לו הכותב לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערו לא ניתן לעשות למענה דבר.
הכותב אינו זוכר שהיא פנתה אליו להחזרת ניירותיה, ואלה לא הופקדו בסגנות הקונסוליה ברבאט עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לכותב, שהואיל ומר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, והוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות.
(היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאניטרי שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצויים. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות מצד אותן הממשלות ונציגים זרים.)
הכותב ביקש לשלוח לגב׳ סאנג׳רו את 17 המסמכים וביקש את אישורה על קבלתם. הוא הוסיף שללא הוראות מממשלת הוד־מלכותה אינו מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו היה נוהג כך, ברור שהדבר לא היה מוביל לתוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת הוד־ מלכותה, אלא רק משרתו של סגן־הקונסול (ראה תעודה מם׳ 3).
לסיכום, מדובר ביהודי אמיד ברבאט שעסק במסחר בשנות החמישים של המאה הי״ט, גם עם בן משפחת הסולטאן מוחמד הרביעי, וששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט. מכיוון שנשאר חוב שלא נפרע ובינתיים נפטר אותו היהודי, נקטה אשתו צעדים לקבלת הכספים באמצעות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה.
לפי ההערה בסוף המכתב האחרון הוא אינו בעל מעמד דיפלומטי, אלא רק משרתו של סגן־ הקונסול, ולא ברוד באיזה תחום שירת אותו. היו סוחרים יהודים שפעלו גם בתור תורגמנים אף־על־פי שלא ידעו שפות אירופיות. תפקידם היה תיווך או ייעוץ לנציג הדיפלומטי הזר, אשר היה זקוק לאדם המכיר את כללי השוק, את מנהגי המקום וכיוצא בזה.
בהתכתבות היו מעורבים שר־החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו, ונמסר בה על מכתבים ששלחה האלמנה, והם מתייחסים לבקשותיה. ג׳והן דרומונד האי נזכר שעשרים וארבע שנים קודם לכן (ב־1861) הביא בפני הסולטאן את תביעתו של היהודי מאחיו של הסולטאן.
האלמנה הייתה בעלת יוזמה, לא ויתרה ועמדה על זכותה לקבל את כספי החוב למרות הסיכויים הקלושים. היא התלוננה שבניסיונה לפנות לשגריר הבריטי בטנג׳יר, גירשוה שומרי הסף, אך אלה הכחישו את האשמתה. במאמציה להשיג את כספי החוב פנתה לקפטן מסוים אשר היה מתווך בין נתינים מאורים לשגרירויות ולקונסוליות לשם קבלת פיצויים. למרות השנים שעברו היתה נכונות לחפש בארכיונים כדי לאשר את תביעותיה.
לא ידוע מה עלה בגורל התביעות ואם הפעילה גורמים בנוסף על מי שנזכרים בתעודות. מכל מקום, האלמנה מתגלה כבעלת יוזמה, הפונה במכתבים לדיפלומטים ואינה מוותרת על המגיע לה.
המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962
המאבק בגילויים אנטי יהודיים
בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962
מאת יגאל בן־נון
באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.
בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית La voix des communautés
קול הקהילות שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי – קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.
השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מְברכְּ בכּאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים.
גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.
לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד
מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו
מחצית השקל
ביום פורים נערכו מגביות למיניהן בכל בתי־הכנסת. ביום זה הופיעו כל מיני טיפוסים נושאים כל מיני סוגי קופות צדקה של חברות ומוסדות קיימים ולא קיימים.
התרומה בה חוייב כל מתפלל, לפני שהתחיל להזיל כספים מכיסו, הייתה ״מחצית השקל״ אשר נמסרה בדרך־כלל לרב בית־הכנסת. במרוקו ערך מחצית השקל היה קבוע ולא משתנה משנה לשנה כמו שיש כאן בארץ, נהגנו לתת חצי ״רייאל״ כמו שאומרים חצי שקל כאן. אחרי מחצית השקל באו לפי התור , הערך והמעמד של כל קופת־צדקה: קופת ר׳ מאיר בעל הנס, קופת רשב״י (החברה קדישא), ביקור חולים, הכנסת כלה ועוד קופות צדקה של אנשים בודדים.
משנות השלושים והלאה, התחילו להגיע פניות המוסדות הלאומיים לצפון אפריקה ובמיוחד למרוקו כמו קק״ל ואחריה הישיבות בא״י ועוד.
סדר מחצית השקל
״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לחת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם״,
כשהיה בית המקדש קיים, מצוה מן התורה, כל איש מישראל חייב לתת מחצית השקל באדר בכל שנה ושנה. עכשיו יש מוסדות תודה. היו נותנים מחצית השקל, כשיעור שהיה בימי משה רבינו עליו השלום, שקל היה במשקל ששה דראהם כסף מזוקק, ומחציתו שלשה דראהם. וכל דרהם שוקל שלשה גרם וחמישית הגרם, כפול שלש, הוא תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי, ( 9 3/5 ) כסף טהור באותה שנה.
איש חייב ולא אשה, ועכשיו נהגו לתה אפילו בעד ילדים קטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה. וטוב יותר שיהיה בידי גבאי בתי הכנסת, מטבע כסף או חתיכת כסף השווה לסכום הנ״ל, והוא נוחנה לכל אחד במתנה. והמקבל מחזיר את המטבע או את חתיכת הכסף^עם התרומה שלו, ובזה יוצא כל אחד ידי חובתו.
כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה חייב לקיים מצוות מחצית השקל מן התורה ויש מחמירים אפילו בן י״ג שנה ומעלה. מועד מצוה זו כיום תענית אסתר, ויש נוהגים אחרי מנחה של תענית, לפני קריאת המגילה של ליל פורים, ויש נוהגים לתת ביום פורים בשחרית לפני קריאת המגילה, ויש נוהגים לפני תענית אסתר, ולא יאחר מצוה זו יותר ביום פורים.
המצוה הזאת, יותר טוב לקיימה בתענית אסתר. ביום זה שלשה דברים: צום , קול , ממון. (כל אחד בגימטריה 136). צום הוא תענית, קול הוא תפלה. ממון הוא צדקה.
ערכת כדת וכדין כשווה תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי (3/5 9 גי) כסף טהור באותה שנה, ואם אינו יכול,יתן לפי הסכומים שקובעים רבני הדור. ואס אין לו יתן כפי יכלתו רק אין לפחות ממטבע של אותה מדינה.
חג פורים ־ חג הממתקים
לחג הפורים הרבה תכונות ומנהגות: עליזות ושמחה, שתיה והוללות, ממתקים ותחפושות, וכולם לפי המקורות. פורים זכה גם לשמות וכינויים רבים בגלויות השונות, הערבים כינוהו בשם " עיד אל-חלאווא או עיד אל-חלווא כלומר ״חג הממתקים״ או ״חג הסוכר״, ובצדק, אין חג מבין חגי ישראל אשר מכינים בו כל כך סוגי עוגות וממתקים כמו פורים, משום שיש להפריש חלק נכבד למשלוח מנות, חלק לסיום הצום וחלק למשלוח מתנות לארוסה.
רשימה של עוגות וממתקים נוהגים יהודי המגרב להכין בפורים ולכל עיר או קהילה היה סוג מיוחד של עוגות משלה. ננסה להיזכר באחדים מהם ולהעלותם על הנייר:
קרן קיימת לישראל – קול קורא לפורים מנוסח בשפה המוגרבית מטובלת במלים עבריות
כואנא אלעזאז…ענדנא פרחא נפאכרוכןם באס מא תנסאוס קרן קיימת לישראל….
אחינו היקרים- יש לנו את העונג ( השמחה ) להזכירכם שלא תשכחו את קרן קיימת לישראל….קריאה זו הופנתה למתפללים בבית הכנסת לרגל תרומת מחצית השקל…ואל נא תשכחו את הקרן הקיימת לשיראל,,,ליהודי מרוקו היה בכל בית " הקופסא הכחולה " של הקרן הקיימת…….
היהודים הסורים מכניס את פורים בשם ״עיד אל־פ׳רד״, התימנים-״עידא המאני (חג של המן). בכורדיסטאן והסביבה כינוהו בשם ״ניזאני המן״ או על שם המגילה של אסתר ״מגילאי׳ או ״מגלא״. הכורדים באזור פרס מכנים אותו בשם ״ללנגי״ כלומר: משלוח מנות.
יהדות פורטוגל במוקד-יום טוב עסיס ומשה אורפלי
ב. דפוסי ערש
בפורטוגל פעלו שלושה בתי דפוס עבריים עד לשמד: בליסבון, בפרא ובלייריאה.
ליסבון(Lisboa)
הספר הראשון שראה אור בליסבון היה ספר עברי: הפרוש לתורה מאת ר׳ משה בן נחמן(הרמב״ן). בבית הספרים מצויים שני עותקים של מהדורה זו. בעל הדפוס העברי בליסבון היה אליעזר טולידאנו. טולידאנו לא היה למעשה שמו, אלא כינוי שהוענק לו רק בראשית המאה ה־16 בסלוניקי.
יש הסוברים כי אליעזר טולידאנו אינו אלא אליעזר אלאנתאנסי, המדפיס מאישר שבספרד, שעבר להתגורר בליסבון: שני האנשים היו רופאים. יתר על כן: האותיות והמסגרות בדפוס ליסבון זהות לאלו של דפוס אישר. אמנם הספר האחרון שיצא באישר לפני הגרוש נדפס שם ב־1490, כשנה לאחר צאת הספר העברי הראשון בליסבון, אך בספר שנדפס באישר לא הופיע שם המדפיס אליעזר אלאנתאנסי. ספר זה – חמשה חומשי תורה, אישר 1490 – הוא גם הספר המתוארך האחרון אשר נדפס בנפרד לפני הגירוש.
פרא (Faro)
בפרא נדפס הספר הראשון בפורטוגל: חמשה חומשי תורה, שהוציא לאור שמואל גקון בשנת 1487. בבית הספרים מצויה מהדורת פקסימיליה של הדפום הראשון, שיצאה בפרא לאחרונה.
הספר האחרון שיצא בפרא הודפס על ידי שמואל פורטירו, והוא מסכת גיטין, משנת 1496. בבית הספרים מצויים שלושה דפים בודדים מתוך הספר.
החוקרים חלוקים בשאלה אם שמואל גקון ושמואל פורטירו הם אותו אדם. בנו של שמואל פורטירו, דוד, עבר לאיטליה והמשיך להדפיס בפיסארו.
פארו (בפורטוגזית: Faro) היא עיר בדרום פורטוגל. בעיר יש אוכלוסייה של 41,934 תושבים ובאזור המטרופוליני כולו גרים 58,305 תושבים. העיר היא בירת מחוז אלגרבה.
לייריאה (Leiria)
המדפיס בלייריאה היה שמואל דורטאש, ועל ידו עזרו שלושת בניו, ובמיוחד בנו אברהם.
ב־1496 נדפס שם חיבור של אברהם בן שמואל זכות, Almanach Perpetuum. לדעת החוקרים ספר זה הוא החשוב מבין שבעת האינקונבולות שיצאו בפורטוגל בשפה הלטינית(ראו גם [16] להלן).
בית הדפוס המשיך לפעול גם אחרי השמד של יהדות פורטוגל, אך באותיות לטיניות בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהבן אברהם דורטאש התנצר כפי הנראה ונשאר בפורטוגל.
לייריה (בפורטוגזית: Leiria) היא עיר בפורטוגל במחצית הדרך בין ליסבון לפורטו. העיר היא בירת מחוז לייריה.
אוסף שרידי דפים עתיקים בכתב-יד ובדפוס
אוסף שרידי דפים עתיקים שהוצאו מ"גניזת כריכות", ביניהם שרידי כת"י עתיקים [המאות ה-15-13], ושרידי ספרים מדפוסי ערש (אינקונבולות).
חלק מהדפים טרם הופרדו. ביניהם: שרידי כת"י על קלף מספר ראבי"ה. [אשכנז, המאה ה-14/13?]. שרידי כת"י, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן. [כתיבה ספרדית, המאה ה-14/15?]. שרידי כת"י עתיק, פירוש רד"ק על ספר ישעיה. [כתיבה ספרדית]. שרידי כת"י, תלמוד בבלי מסכת שבת [כתיבה מזרחית עתיקה, המאה ה13/14?]. * לקט גדול של שרידי דפים בכתיבה תימנית, ביניהם קטעים מספרי תאג' עתיקים [קלף ונייר], משנה תורה להרמב"ם, תכלאל, וחיבורים אחרים. שרידי דפים מדפוסי ערש (אינקונבולות): ספר מצוות גדול – סמ"ג. רומא, לפני ר"מ; טור, אורח חיים. נאפולי, ר"נ; ספר חובת הלבבות. נאפולי, ר"נ; ועוד.
כ-40 דף, גודל ומצבי פגיעה משתנים.
דפוסי ליסבון
משה בן נחמן(רמב״ן).
חדושי תורה. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], יח באב רמ״ט [16 ביולי 1489], 302 ד׳.
- שני טורים.
הספר הראשון שנדפס בליסבון. כולל תפילות הרמב״ן.
עותק נוסף המצוי בבית הספרים מכיל גם את איגרת הרמב״ן לבנו, שנשלחה מירושלים. האיגרת חסרה בעותק הקודם.
דוד בן יוסף אבודרהם.
פירוש הברכות והתפילות. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], א בטבת ר״ן [25 בנובמבר 1489], 170 ד׳. 2°. בשני טורים. כתיבה ספרדית בינונית. בשער הספר מסגרת קישוטי פרחים וחיות אמתיות ומיתולוגיות. חסרים 3 ד׳ בראש הספר ו־2 בסופו, שצורפו מצילום. בכמה מקומות יש רשימות שונות, חתימות והערות שוליים. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. דפוס ראשון של פירוש אבודרהם לברכות ולתפילות.
המחבר נולד בטולדו במאה ה־14. ספרו החשוב ביותר, ״ספר אבודרהם״, נכתב בסביליה ב־1340 ונדפס לראשונה בליסבון 1490. הפירוש שלפנינו הוא הספר השני שיצא לאור בליסבון.
עותק נוסף מצוי בבית הספרים, שוקן 11150.
תנ״ך. תורה.
תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. [פורטוגל, רנ״א], 2°. התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. מספר ויקרא ועד לסוף התורה. חסרים 6 ד', אשר נוספו בצילום. אולי מאותה מהדורה כמו [8] להלן.
תני׳ך. תורה.
תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], [בשיתוף עם] דוד בר יוסף ן׳ יחייא ויוסף כלפון, בחודש אב רנ״א [1491], 2 דפים בודדים.
התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. חלק מפרשת ״וזאת הברכה״. אולי מאותה מהדורה כמו הפריט הקודם.
תפילות. סידור.
סדר תפילות. [ליסבון, אליעזר טולידאנו, רמ״ט – רנ״ב?]. [100] ד׳. כמנהג קהילות ספרד.
אותיות מרובעות.
בעמי 47 ב, בראש מסכת אבות, הבלטת אותיות השם ״משה״ בעיטורים. הדף האחרון פגום.
תנ״ך. ישעיהו וירמיהו.
ספר ישעיה [וירמיהו, עם פירוש רבינו] דוד בר יוסף קמחי הספרדי. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], רנ״ב [1492], 74 ד׳. 2°. בלתי שלם. הטקסט באותיות מרובעות, הפירוש באותיות רהוטות למחצה. הערות בכ״י בשוליים. חתימת מכון שוקן בדף האחרון.
בבית הספרים מצויים 12 עמודים מתוך עותק נוסף של פירוש הרד״ק,
דוד בן שלומה אבן יחיא.
משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת] ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…
[אשבונה, דפוס אליעזר טולידאנו, רנ״ב לערך]. [62] ד׳. 29 ס״מ.
דפוסי פרא
תנ׳׳ך. תרגום אונקלוס.
תרגום אונקלוס. פרא, רמ״ז לערך. 2°. שני טורים. כתיבה מרובעת. 2
דפים רצופים, מחומש שמות. הדפים פגומים אך עברו שיקום.
תלמוד בבלי. גיטין.
מסכת גיטין [עם פירוש רש״י], פארה, שמואל פורטירו, פרשת ויחי בשנת ברנה [י־י״ט בטבת רנ״ב, או: ו-יא בטבת רנ״ז- 1491 או 1496]. 4 ד׳. 20.2° אקס־ליבריס של אוסף מהלמן.
דפוסי לייריאה
יעקב בן אשד.
טור אורח חיים. [לייריאה, שמואל דורטאש], י׳ בסיון רנ״ה [2 ביוני 1495]. 206 ד׳.
חסרים דפים 177-170, נוספו בהעתקה בכתב יד.
בעמוד הראשון חתימת בית הספרים ובעלים נוסף, בעמוד האחרון חותמת בית הספרים ואוסף שוקן. שוקן 54
דפוס בלתי מזוהה
יעקב בן אשר.
טור אורח חיים. [פורטוגל או ספרד, ר״ן לערך] [1490 לערך].
23 דפים, בלתי רצופים. עם תחיליות מילים בכתב יד. פגום במקומות רבים, חלקו משוקם.
[1] זוהי האינקונבולה הפורטוגלית העברית היחידה בבית הספרים בירושלים שהיא גם פרי יצירתו של יהודי פורטוגלי. על דוד בן שלמה אבן יחיא (1487-1436) ראו גם [25], הוא שייך למשפחת דון יחיא המפורסמת אשר רבים מבניה היו מדינאים ואינטלקטואלים חשובים. על המשפחה ראו: ליפינר(לעיל, הערה 4), עמי 43 והערה 21.
אינקונבולה (מלטינית incunabulum דפוס ערש, או דפוס עריסה) הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
בית רבנו.
רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.
כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.
בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.
כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.
שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.
לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.
כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.
בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "
את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.
החיד"א וזקנו.
כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.
ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.
חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.
כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.
מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.
החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .
לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.
(Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Juifs de Debdou (Maroc
Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Histoire et généalogie des Juifs de Debdou (Maroc)
Les Éditions Élysée, du Québec, sont fort attentives à notre passé sépharade – n’oublions pas qu’il y a plus de vingt mille Juifs orientaux, principalement marocains, installés autour de Montréal, et francophones, cohabitant harmonieusement avec les quelque 150000 Ashkénazes canadiens, et anglophones -, comme on a pu le voir à travers l’article dans le numéro précédent (décembre 2001 de La Lettre Sépharade) consacré au “Diction-naire biographique du monde juif sépharade et méditerranéen”. Travail qui relevait du bilan de nos richesses culturelles.
Ces éditions avaient publié en 2000 (mais l’ouvrage vient seulement de nous parvenir), avec déjà ce même souci d’inventaire du passé glorieux du monde sépharade, ce beau livre richement illustré sur “Une nouvelle Séville en Afrique du Nord”, sur cette communauté de Debdou, si méconnue désormais, et qui fut naguère si glorieuse. Joseph Cohen Sabban, éditeur et maître d’œuvre de cet ouvrage, rassemble au milieu d’une riche iconographie divers textes d’auteurs aussi différents que le rabbin israélien Eliyahou Marciano, natif de Debdou, et le pied-noir Maurice Laquière (fidèle à une vocation antisémite connue), le romancier marocain Moulay Abdelhamid Smaili, dont la sympathie pour le monde juif de son pays nous va droit au cœur, et le signataire de ces lignes dont les grands-parents paternels s’étaient enracinés des siècles durant dans la “Séville marocaine”, enfin et surtout le pionnier des études debdoubies Nahoum Slouschz, auteur d’une “Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme du Maroc” publiée en 1906 et actualisée pour l’occasion. Signalons aussi la plume du préfacier David Bensoussan, de Montréal (et antérieurement de Mogador), lui-même écrivain qui s’est illustré, naguère, par trois volumes de réflexions sur le parcours historique des Hébreux.
On a toujours su que Debdou, petite bourgade marocaine au pied de l’Atlas, avait été peuplée par des Juifs espagnols, mais ce que ce livre nous apprend, c’est que leur exil ne fut pas consécutif à l’édit d’expulsion de 1492, mais la conséquence des massacres espagnols de 1391, si meurtriers en particulier à Séville (ailleurs aussi, certes, et rappelons qu’à Majorque les Juifs, cette année-là, optèrent collectivement pour le baptême et changèrent de nom en même temps que de religion : on trouve un Ben Xuxen qui deviendra Flor, puisque ce patronyme dit la fleur de lis, en espagnol azucena). Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin !
Ces gens de Debdou gardèrent farouchement la mémoire de leur ville d’origine, je le sais d’expérience : mon père dont le père était natif de ce bourg m’avait affranchi une fois pour toutes dans mon jeune temps : à Debdou, disait-il, il y a un oued qu’on appelle “Isbilliya”, qui est le nom arabe de Séville (et j’ai moi-même publié un petit livre en 1970 intitulé Isbilia, si fort était cet attachement). La légende veut que le rabbin qui mena ces exilés de Sépharad – des megorachim, qu’on oppose aux juifs autochtones appelés tochavim – aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde, et c’est pourquoi encore aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours la “source de Séville”.
Commerçants et agriculteurs ou éleveurs, les Debdoubis se caractérisaient surtout par leur application à l’étude et à l’écriture de la Torah : beaucoup d’entre eux furent des Sofer, des scribes et des rabbins, et ce livre reproduit un de ces fameux Sefer Torah, pour certains recueillis et conservés en Israël. L’usage de l’hébreu était courant parmi cette communauté, comme l’attestent, dans l’iconographie, nombre de pièces juridiques et de kétouboth de mariage (nous avons, dans ma famille, conservé un acte de vente de mon grand-père, entièrement rédigé et signé en hébreu). D’ailleurs, à Alger dans les années quarante, comme plus tard à Paris dans les années soixante, il y avait une tradition de rabbins marocains et de savants talmudistes. La science de l’écriture, ce livre entend le montrer, ne fut donc pas l’apanage des seules communautés d’Europe centrale ou de Lituanie. Il y a eu, jusqu’à nos jours, d’appréciables hébraïsants, et même des rabbins miraculeux issus des mellahs marocains.
La généalogie proposée dans ce livre, et établie par Rabbi Eliyahou Marciano, est la plus complète à ce jour, car elle regroupe bon nombre de patronymes autour de quatre grandes familles, de structure pyramidale : les Cohen Scali, les Bensoussan, les Marciano et les Benhamou. Mais on trouve aussi des patronymes affiliés : Anconina, Benaïm, Benguigui, Bensadoun, Bensultan, Marelli et Tordjman. Et bien d’autres branches collatérales. Une petite note biographique complète les tableaux généalogiques que chacun pourra lire avec intérêt, voire avec passion s’il reconnaît, ici ou là, quelque ancêtre en son incertaine pérégrination. Car en définitive, que faisons-nous en nous tournant vers ce passé, sinon suivre à la trace, une fois de plus, les descendants de ces Hébreux qui se définissaient déjà comme le peuple du Passage ?
الهيلولة موسم تبرك اليهود المغاربة في تارودانت
|
الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب
الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب
גירוש ספרד-חיים ביינארט
תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.
הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.
ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.
סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.
תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.24 חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.
ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.
למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.
תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם ד מדינה
מרבני מצרים בזמן הרב דרכי נועם ויש לו תשובה שם בדרכי נועם סימן נ״ו. שם הגדולים אות ע״ד, ועיין מ״ש שם מעשה נורא שאירע לו יע״ש. אמ״ה הנה יש בידי כתב ישן העתק תקנת הרדב״ז ובית דינו ז״ל שעשו בשנת רפ״ז לתווך שלום בין ב׳ קהלות גדולות שהיו בזמנו ק״ק מסתערב וק״ק מערביים שהיה ביניהם סכסוכי דברים וביררו להם זבל״א, ובשנת התפ״ב העתיקוה רבני הדור מלשון ערבי ללשון הקודש כדי להתנהג על פיה, ועל אמיתת העתקתה חתום בראשונה הרב רבי משה ויטאל, והרב רבי מרדכי הלוי המחסר ספר שו״ת דרכי נועם שני [כפי הסדר הנהוג בא״י] והרב רבי ישראל רומאנו וסיעתם ואם יהיה ה׳ עמדי אעתיקנה כצורתה ממש בהגיעי למערכת הרדב״ז ז״ל ומכללם הרב רבי אברהם מדינה ז״ל ומליצת הרב רבי משה ויטאל ז״ל אשר הוסיף תבלין ואמנם מליצת הרב כמהר״א מדינה ז״ל אין מקום להעתיק דבריו סמוך לחתימתו מפני אריכותה קצת, ולכן אעתיקנה פה וז״ל, הכותב מוכיח תוכחות מגולה לכל יודעי דת ודין, כי כל הרשום בכתב אמת כמאה עדים ועתה אין כל חדש רק חידושי דברים לפרסומי מילתא להחזיר עטרה ליושנה, כאשר היתה באמנה, למבראשונה, ויש זכרון לראשונים עם שיהיו לאחרונה, באמת ובאמונה, וביד כל אדם יחתום על דבר אמתו ידו על העליונה, על הדין ועל האמת בכל עת ועונה, הצעיר אברהם מדינה, עכ״ל, והבאתי דברי קדשו קול לו קול אליו, לצרפ״ו לשם בעליו, ועתה נד״מ תשובות הרה״ג מהר״י פרג׳י מהמה ז״ל שהיה אב״ד ור״מ בק״ק נא אמון יע״א ושם בסימן ז׳ יש תשובה להרב רבי אברהם מדינה נר״ו, וא״כ היה גם בזמן הרב גנת ורדים ז״ל כי הרה״ג מהרי״פ שקו״ט בתשו׳ עם הרב גנת ורדים כמש״ל ודו״ק.
טוב מצרים, עמוד 97
רבי אברהם די סיגורא
מחכמי ורבני איזמיר. שמו נזכר בספר ״יסד המלך״ דרוש ט׳ דף נ׳ עמוד א׳ לגאון רבי יהודה ליאון סיד זלה״ה.
רבי אברהם ב״ר יעקב בראזני
מחכמי ורבני כורדיסתאן, כשהוסמך לרב שם ירד לבגדד ונשא את בתו של הגה״ק המקובל רבי יהודה משה פתייא זצ״ל. עלה לארץ בשנת תרצ״ד [1934]. והתגורר בירושלים במאה שערים והיה
נודע כמקובל גדול בחכמת הקבלה.
רבי אברהם ב״ר יעקב גבישון
רב בתלמסאן יצק תורה על ידי הרב שלמה כלץ, פרשן ובלשן, משורר, בקי בחכמת הנסתר, רופא לפרנסתו, רופא החצר בבית המלך בתלמסאן באלג׳יר. רבי אברהם חיבר פירוש לספר משלי הכי קרא לו ״עומר השכחה״, פירוש הכולל גם שמועות וביאורים מחכמי ישראל קדמונים מאד מתקופת התלמוד כמו האמורא רב יוסף בר חייא [ראה עומר השכחה, עמוד 24], וכן, רבי סעדיה גאון, רבינו המאירי, רבינו יונה, רבי יצחק אבוהב ועוד. דברי חז״ל ״הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל״ נספר הזוהר, פרשת במדבר] התקיימו בחיבור עומר השכחה שהיה גנוז קרוב למאתים שנה מעת שנכתב בשנת של״ד ועד שנת הדפסתו בשנת תק״ח בעיר ליוורנו, ובהשגחת הבורא החיבור הובא לדפוס על ידי צאצאי המחבר, דביתהו של רבי אברהם היא אחות רבי יוסף אלשקאר המכונה ארקייז. הרב המחבר נולד בשנת ר״פ [1520] ונלב״ע בשנת של״ט [1579]. [עומר השכחה, שם, מבוא, עמוד 8-7, ויש הסוברים שהרב נלב״ע בשנת 1605 ע״ש, ויש לקבל שנת 1605 כשנת הפטירה של הרב ואזי הוא הוא רבי אברהם גאבישון בעל התשובה בהלכה אודות המחלוקת בין הרב חיים כפוסי והרב בצלאל אשכנזי [ראה קונטרס שלש תשובות, הוסיאטין תרס״ח, עמוד כ׳].
מלכי ישורון עמוד 84
רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל
רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל. תלמיד רבי שמואל חיון,ובצעירותו שימש את רבי שלמה הכהן [מהרש״ך]. כתב עליו רבי דוד קונפורטי:
רב מובהק וחסיד גדול, וראש ישיבה מק״ק לישבונה ישן, ופסקן גדול. וכתב פסקים רבים ודרושים רבים ושטות רבות על כמה מסכתות. ועוד חיבר ספר אחד כולל כל דיני נזירות וקראו ספר תורת נזיר. ועוד חיבר קונטרס על ענין שמות אנשים ונשים, שנוגע לכתיבת הגט.
אחרי פטירת מהרח״ש מילא את מקומו והיה ל׳רב הגדול׳. הוא האריך ימים ונפטר היותו כבן תשעים שנה בשנת ת״ח. מתלמידיו היו מגדולי הדור רבי אברהם מלמד ורבי שמואל גאון, ורבי אהרן לפאפא.
חכמי שאלונקי, ח״א יד הרב נסים תשנ״ב
רבי אברהם ב״ר יעקב פילוסוף
נולד התרכ״ד 1864. יליד לאריסה שביוון. הוריו עלו לירושלם בחודש תשרי התרכ״ו [1865]. למד בבית-ספר ״למל״ ואחר-כך בבית-מדרש ״דורש ציון״ והמשיך לעסוק בתורה. למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק שרים ונמנה עם חברי בית-המדרש ״בית אל״. בשנת התרנ״ז [1897] מונה לשמש דיין בבית-דינו של הראב״ד יעקב שמעון מטאלון, יחד עם רבי יצחק שרים, עם יסוד הרבנות ״אשית בחודש אדר התרפ״א נ1921] נתמנה לאחד מחבריה ואחר-כך לראב״ד. גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים.
חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמוד 170
רבי אברהם ב״ר יעקב פינטו
מורה צדק במראכש שבמרוקו. לפי בן-נאיים [מלכי רבנן, ט׳ ע״ג] נפטר אחרי תקצ״ג [1834]. אך נ׳ בן-מנחם הוכיח שנפטר בשנת כקס״ד. הוא כתב פירוש על ״הזוהר״ בשם ׳הדרת קדש; וכתב-יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זה נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות. הגהותיו לספר ״אוצרות חיים״ נדפסו בספר מקום בינה״, שאלוניקי, תקע״ג, מד ע״ב – נב ע״ב. הגהות לכוונת פסח לרבי יצחק צבע, נדפסו בספר ״שערי בינה״, כנ״ל, לא ע״ב – סב ע״ב.
ממזרח וממערב, המקובלים כמארוקו, ח״נ, עמוד 211
רבי אברהם ב״ר יעקב פרץ
מחכמי קושטא. חיבר את הספר החשוב ״אבני שוהם״. נדפס דל ידי בנו, רבי רפאל חיים בנימין פרץ זצ״ל, בשאלוניקי תרפ׳׳ג, לאחר פטירתו. על הספר כתב הקדמה, רבי אליעזר די טולידו זצ״ל. בספר, חידושים על המשניות, על המסכתות, הרמב״ם ושולחן ערוך.
מבוא לשו״ע, אוצרות ספרד, תשס״ה
משפחת קורקוס-מקורות שונים
המירוץ לשינוי כלכלי, ששאב את תנופתו מהשאיפה החזקה לאמנציפאציה חברתית ומשפטית, לא הגיע לקצו על החוף. הוא המריץ מאות יהודים להגר מארץ מולדתם ולהכליל במפת נדודיהם מקומות רחוקים ובלתי־מוכרים כמו ארצות־הברית, ארגנטינה, בראזיל ופרו, לצד יעדים מסורתיים כמו ירושלים, טבריה או צפת. אולם רק יחידים נסעו לארצות המרוחקות הללו. רובם המכריע של היוצאים בחרו ביעדים קרובים יותר: ג׳בראלטאר— שריכזה את הסחר בין בריטניה למארוקו — ואלג׳יריה, תחת שליטת הצרפתים משנת 1830, השוכנות כמה ״צעדים״ בלבד מהגבול המארוקאי.
הערת המחבר : נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדס־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.
לגבי קצת מן ה־ Barbary Jews של ג׳בראלטאר מקום זה יישאר בגדר תחנת־מעבר בלבה כשהיעדים הסופיים הם לונדון או מאנצ׳סטר, שם ישבו ספקיהם לשעבר או לעתיד, שותפיהם ונציגיהם. שם יעלה בידם להשלים את השכלתם המערבית, ללמוד את הטכניקות המסחריות החדישות, ובכמה מקרים גם להתאחד עם משפחה יהודית־ספרדית מאנגליה הקשורה עמם בסחר עם המגרב, או שהיא עצמה ממוצא מארוקאי, כמו משפחות גדליה וסבאג הלונדוניות.
בדומה לרבים מאחיהם שנהרו לאלג׳יריה, בתקופה שקדמה לפקודת כרמיה(1870), הם יחזרו בחלקם למארוקו. באמתחתם יהיה לא רק ידע והון רב אלא בעיקר ״מיסמך״ רשמי בעל חשיבות מכרעת: דרכון בריטי, צרפתי, ארגנטיני או בראזילאי, המקנה להם — למרות כל ההיסוסים של השלטונות המארוקאים, ומכל מקום עד לוועידת מדריד (1880)—אותן זכויות כמו לאירופים מלידה הבאים להשתקע במארוקו, וזאת בהתאם להסכמים משנות 1867-1856 אשר המח׳זן נאלץ לקבלן בלחצם של הקונסולים.
הערת המחבר : בהתאם להסכמים הללו, הנתינים האירופאים היו בבחינת " מצאלחון " – מתפשרים – וכיון שכך הם נהנו מתנאים משפטיים, שונים לחלוטין מאלה של שאר הד'ימים, -ה " מעאהדון " . אולם בעקבות ועידת מדריד בשנת 1880, כל יהודי יליד מארוקו שחזר לארצו, חוייב לחזור לקבל את האזרחות המרוקאית, אם רכש אזרחות בחו"ל.
פרוטו־אמאנציפאציה זו של היהודי המארוקאי, שלאמיתו של דבר נגעה רק בחלק זעיר מכלל הקהילה ונראית לנו כאחד ההישגים הבולטים לפתיחת מארוקו לעולם המערבי, נתפסה בעיני האזרח המוסלמי כאחד מסימני המצב הבלתי־נסבלים ביותר שאליו נקלעה מדינתו, ואשר שאר מרכיביו היו: חולשה צבאית שהתגלתה במלוא היקפה בשדות הקרב של אסלי (1844) ושל טיטואן(1860): שיעבוד פוליטי הולך ומעמיק כתוצאה מאותה חולשה: השתלטות אירופית על חיי הכלכלה ופגיעה ביצרנים הזעירים. רגשי זעם אלה הלכו וגברו בעקבות כמה וכמה אסונות־טבע שהקדירו את סוף המאה כגון מגיפות, בצורת, ארבה וכיוצא באלה, והללו ימצאו את ביטויים בהתפרצויות נגד השלטונות מצד אחד, ונגד הריכוזים היהודיים שבפנים־הארץ מצד אחר. האחרונים ישלמו בדמם את מחיר החדירה האירופית ואת השחרור ״המחוצף״ של אחיהם מערי החוף, שרק בזכות המרות שהטילו הקונסולים חדלו להיות בהישג־ידם של המתנכלים המוסלמים.
מצב כללי זה של יהודי מארוקו המתאפיין ביחסיותו מהווה היבט נוסף בהתפתחותה של הקהילה המארוקאית בשלהי המאה התשע־עשרה. יהדות מארוקו כאילו התפלגה לשני מחנות: הללו שמצבם ילך וישתפר, והללו — חלק גדול של האוכלוסיה ואולי רובה — שימשיכו לחיות בתנאים ההולכים ומתדרדרים ככל שמתפתח ה״משבר המארוקאי״.
אולם שלא כבעבר הד ההתנכלויות נגד הקהילות שבפנים הארץ ימצא דרכו מעבר לגבולות המדינה. קריאות העזרה והתיאורים המזעזעים שיגיעו לחו״ל יעוררו שימת־לב לא רק של ועדי הקהילות בצרפת, בבריטניה ובארה״ב, אלא גם של עורכי העתונים ונציגי הממשלות האירופיות עצמם. ואמנם המסע הרועש לטובת יהודי מארוקו, מסע שבו נטלה חלק אפילו ספרד, לא היה מחוסר כוונות פוליטיות זרות לעצם העניין. במארוקו, כמו בתוניסיה בעקבות פרשת באטו־ספז (1857), שימשה הבעיה היהודית מעין קרדום בידי המעצמות האירופיות לקידום מטרותיהן שלהן.
תוספת למאמר : 1878-1848, אפריקה, תוניס
יהודי בשם באטו ספז (Batto Sfez) הוצא להורג, באשמת חילול קודשי האיסלם, למרות הבטחת הביי לממשלת צרפת כי יחון את חייו. בתגובה, שיגר נפוליאון השלישי שייטת קרב מול נמל לה גולט (La Goulette). תחת איום זה פרסם הביי מוחמד (1859-1855) הכרזה המבטיחה זכויות שוות לכל הדתות בארצו וביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים.
L’affaire Batto Sfez
Un Juif tunisien, nommé Batto Sfez, alors qu’il se trouvait, selon l’accusation, en état d’ivresse, aurait injurié un musulman et maudit la religion islamique.
Il fut déféré à la justice selon la Charia et condamné à mort.
Les Juifs et les Chrétiens, indignés par la cruauté de cette sentence, firent appel aux autorités consulaires pour en empêcher l’exécution et implorer la clémence de Mohammed Bey.
Rappelons que quelques jours avant l’arrestation de Batto Sfez, le Bey fit exécuter un soldat musulman qui avait assassiné un Juif. Pour faire bonne mesure, semble t-il, le Bey ordonna d’appliquer la sentence avec la nuance près que Batto Sfez n’était pas un assassin. Il fut décapité le 24 juin 1857.
Ce drame ébranla la communauté juive qui subit sa dhimmitude en silence et n’eut pas droit au chapitre. Devant cette parodie de justice elle s’en offusqua d’autant plus qu’on ne lui ait pas remis le corps.
Nous sommes en début d’année 5772 (année civile 2011). Je rendis compte à une amie, d’origine tunisienne, de ma recherche sur l’affaire Batto Sfez. Elle me rappela qu’il fut décapité et que sa tête fut récupérée par une bande d’arabes sans morale et qu’ils l’utilisèrent comme ballon de football.
La communauté juive s’évertua à trouver une solution pour récupérer la tête du malheureux. Elle se réunit dans la discrétion et décida, pour appâter cette foule haineuse, de vider les poches de toute monnaie sonnante et trébuchante, ainsi que les boites de « tsédaka » et de remettre le tout au Conseil qui en remettra une poignée à chacun d’eux. Le secret fut bien gardé. Le corps sans tête, récupéré, était déjà installé dans une carriole
aménagée en corbillard suivi d’une foule éplorée. Cette procession se dirigea en direction des arabes qui jouissaient de leur jeu macabre. Le convoi mortuaire s’arrêta à leur hauteur. Les pièces de monnaie furent jetées au loin. Ils lâchèrent leur proie et coururent se précipiter sur la manne, abandonnant leur proie. Le stratagème réussit ; ils récupérèrent la tête et l’enterrèrent dignement dans le cimetière juif.
Cette condamnation que le Bey semble avoir oubliée fut, pour les Consuls de France et d’Angleterre l’occasion, le prétexte de faire pression sur le Bey le 13 Août 1857 pour qu’il introduise des réformes fondées sur la justice, la sécurité et les libertés accordées à tous les sujets. Après quelques réticences, le Bey introduisit des réformes basées sur les principes de justice et de liberté.
זה היה הרקע לביקורו של משה מונטיפיורי(1864), אשר התקבל ברוב פאר על־ידי השולטאן מחמד הרביעי(1859-73), שאותו ניסה לשכנע לשפר את מעמדם המשפטי של נתיניו היהודיים. מסע זה עתיד היה להרשים יותר בצורת ניהולו מאשר בתוצאותיו הממשיות. ואכן, הט׳היר המפורסם שהוצא בעקבות הביקור, לא היה בו משום שינוי משמעותי של המצב הכללי של הקהילה: ולא רק משום שלמלך לא היתה למעשה שליטה מלאה ושווה בכל חלקי הארץ, אלא גם מפני שבסופו של דבר עיקר התחייבותו היתה ליישם ברוח ליבראלית פחות או יותר את עקרונות החוק המוסלמי בכל הקשור למעמד האהל אל־ד׳מה. אין בכלל מקום להשוואה בין ״הישג״ זה לבין הוויתורים הממשיים שעליהם התחייב הבי של תוניס, מחמד ן׳ חוסיין, במסגרת ״חוקת היסוד״ של שנת 1858.
מכל מקום, לא עבר זמן רב והט׳היר משנת 1864 תוקן ונשתכח, וזאת אחרי שובו של לורד מונטיפיורי לארצו. אלא בעיני המשכילים המוסלמים הט׳היר ישאר כראיה נוספת לניוון משטרם כתוצאה מהחדירה האירופית, המסתייעת במקרה הצורך בשתדלנותם של יהודי חו״ל. תחושה זו, שהתפשטה בקרב המוני העם באמצעות מטיפים ומיסדרים דתיים למיניהם, העכירה עוד יותר את האווירה הכללית שהיתה רווייה מתח בשל הפעילות הצבאית הצרפתית־ספרדית במזרח ובדרום־מערב המדינה ובשל אובדן השליטה של המח׳זן על אזורים רחבים שהפכו לבלאד אל־סבא. כל זה גרם לכך, שמספר ההתקפות על הריכוזים היהודיים הלך וגדל ככל שהתקרב מועד הפרוטקטוראט, ומכאן גם ההסבר לנחשול האהדה שבה התקבלו ה״מצילים״ הצרפתיים ב־1912